נדרה ושמע הבעל וקיים אינו יכול עוד להפר אלא תוך כדי דבור וכן אם הפר אינו יכול עוד לקיים אלא תוך כדי דבור שתק אם קיים בלבו קיים ואם הפר בלבו אינו כלום שתק סתם ולא נתכון לא להקם ולא להפר הרי זה תלוי ביומו אם שתק כל היום נתקיים אפילו היה בלבו להפר או הפר בלב ולא שתק אלא על מנת למקט ולצער ואם הפר ביומו מופר וכן אם לא קיים בלבו והיה שותק על מנת לקיימו למחר יכול להפר ביומו וכל שכן שאם הפר או קיים על מנת למקט שהקמתו הקמה והפרתו הפרה ולענין ביאור זה שאמרו כאן שתק על מנת לקיים היינו קיים בלבו קיים ובסמוך אמרו כשהוא אומר והחריש וכו׳ הרי בשותק על מנת לקיים אמור כלומר שאף זה בהפרה אתה מפרש וראשון בקיים בלבו והשני בשלא קיים בלבו ומה שהקשו לוקים הא בשתק על מנת לקיים וכו׳ אברייתא דרב כהנא מקשי כלומר ומנא ליה לאייתויי שותק על מנת למקט ותירץ קראי יתירי כתיבי כי החריש לה החרש יחריש לה ומה שהקשו משתיקת שבת שתהא כשותק על מנת למקט פירושו שאע״פ שיכול להפר מכל מקום הוא נמנע משום כבוד שבת ולא גרע משותק על מנת למקט:

נדרה אשתו ושמע ושתק לה כל יומו ולמחר הוא אומר יודע אני שיש נדרים ר״ל שהנדר הוא נדר גמור אבל איני יודע שיש מפירין ר״ל לא הייתי יודע שבידי להפר הרי זה יפר ששעת ידיעתו שבידו להפר היא נדונת כשעת שמועה ואין שתיקתו מקיימת יודע אני שיש מפירין ר״ל שבידי להפר קצת נדריה כגון של עינוי נפש אבל איני יודע שיש נדרים ר״ל שהיה נדר זה מאותה שבידי להפר כלומר שיהא נדר זה של עינוי נפש או לא הייתי יודע שנדר זה יהא נדר כלל שיהא צריך הפרה אף זה יפר שאין שתיקה שמחמת חסרון ידיעה כלום ושעת ידיעתו נידונת כיום השמועה ואין הלכה כר׳ מאיר שאמר בזו לא יפר הואיל וידע שבידו להפר שהיה לו להפר מכל מקום יועיל או לא יועיל יצטרך או לא יצטרך אלא כחכמים ומכל מקום זו שהביאוה כאן מדברי ר׳ מאיר הביאוה כלומר ליהוי מיהא לר׳ מאיר כשותק על מנת למקט ויפר אף לאחר זמן ונתברר הימנה שהשותק על מנת למקט אינו מיפר אלא ביומו כמו שביארנו:

ונשלם הפרק תהלה לאל:

פרק אחד עשר בע״ה אא״ת:

אלו נדרים שהוא מפר וכו׳ כונת הפרק להשלים מה שכבר הותחל לבאר בפרק עשירי בענין החלק השביעי שבספר שבא לבאר ענין הנדרים שהפרתן על ידי אב ובעל או אחד מהם וכבר ביארנו קצת דיני אלו הענינים בפרק עשירי אלא שבאו בזה הפרק להשלים הענין על אופני שלימותו ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לשמנה חלקים החלק הראשון הוא לבאר הנדרים שיש לבעל הפרה בהם ואת שאין לו הפרה בהם וכבר ביארנו לך שרוב פוסקים כתבו שאין האב מיפר אלא דברים שבינו לבינה ונדרי ענוי נפש כבעל עצמו ולמדוה מהקש האמור בספרי בין איש לאשתו בין אב לבתו מה הבעל אינו מיפר אלא נדרי עינוי נפש כדכתיב גביה לענות נפש או דברים שבינו לבינה וכדכתיב בין איש לאשתו כך באב וכדכתיב נמי גביה בין אב לבתו אבל גדולי המחברים כתבו שלא נאמר חלוק זה אלא בבעל אבל אב מפר כל הנדרים והיקש האמור בספרי לדעתם הוא דעת יחיד וכן השיבוה הם בעצמם לחכמי לוניל ולסברא מיהא הדעת מכרעת כדבריהם שאע״פ שאף באב כתוב בין אב לבתו מכל מקום אין מקום בין אב לבת בדברים שבינו לבינה במה שהוא עיקר בדברים שבינו לבינה ר״ל בצרכי תשמיש אע״פ שיש קצת ענינים בדברים שבינו לבינה שיש להן מקום אף לאב כמו שנבאר ונדרי עינוי נפש לא נתפרשו בכתוב אלא בבעל ולדעתי היקש האמור בספרי הלכה היא אלא שלדעתי פירושו בנערה ששתי רשויות שולטות עליה ר״ל נערה המאורסה שמאחר שאין רשות לאב לבדו אינו מיפר עם הארוס אלא אותם שביד הארוס להפר ואין הארוס מיפר יותר מבעל אבל כל שהאב מיפר לבדו והוא קודם שנתארסה ודאי מיפר הוא בכל הנדרים ולא הוגבלו נדרי עינוי ושבינו לבינה אלא בבעל ובאו בזה הפרק לבאר אלו הן הנדרים שראוי לכללם בעינוי נפש שלה או בדברים שבינו לבינה עד שתהא רשות ביד הבעל להפר ואלו הן שאינן בכלל זה וזהו החלק הראשון שבפרק החלק השני במי שטעה בנדרה והפר בטעות כגון שהיא אשתו וכסבור שהיא בתו וכן נדרה בדבר אחד וסבור שעל דבר אחר נדרה אם צריך לחזור ולהפר אם לאו החלק השלישי אם אומרים בהפרת אב או בעל הופר מקצתו הופר כלו על הדרך שאמרו בהיתר חכם הותר מקצתו הותר כלו אם לאו החלק הרביעי במי שלא הפר והודיע לנו שלא נמנע מהפרה אלא שלא ידע בנדר או שלא ידע שיש לו הפרה בו וכיוצא בו אם יש לו עדיין רשות להפר ושתהא יום ידיעה כיום השמועה אם לאו החלק החמישי במי שמודר הנאה מחתנו באי זה צד יכול ליתן לבתו הששי שיש צדדין שאף בנדרים שיש לבעל הפרה אין הפרתו בהם כלום ובכלל זה ביאור הנערות שנדריהן קיימין החלק השביעי ללמד שהאב והבעל מפירין אע״פ שלא חל הנדר אבל חכם אינו מיפר עד שיחול החלק השמיני בנדרה בהנאת תשמיש עליה מכל העולם שהוא יכול להפר חלקו ועל ידי גלגול זה ביאר באומרת לבעלה טמאה אני לך ר״ל שזינתה ברצון תחתיו או השמים ביני לבינך ר״ל שטוענת עליו דברים שאי אפשר לבררן כגון שטוענת שאינו יורה כחץ ואינו מוליד היאך דנין בהן זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים שלא מן הכונה כענין סוגית התלמוד על הדרך שקדם וכמו שיתבאר בפרטים:

והמשנה הראשונה ממנו תחל בביאור ענין החלק הראשון והוא שאמר אלו נדרים שהוא מיפר שיש בהן עינוי נפש אם ארחץ אם לא ארחץ אם אתקשט אם לא אתקשט אמר ר׳ יוסי אין אלו נדרי עינוי נפש אמר הר״ם כבר יקראו גם כן השבועות נדרים וכן אמרו בתלמוד והביאו ראיה על זה באמרו כנדרי תועים נדר בנזיר ובקרבן בשבועה ולזה אמר בכאן אלו נדרים והביאו ראיה משלים מנדר ומשלים משבועה אולם משלי הנדר באמרו ואם ארחץ והוא שתאמר נדר עלי שלא ארחץ לעולם אם ארחץ היום והוא אמרם הנאת רחיצה עלי לעולם אם ארחץ היום ובזה יחלוק ר׳ יוסי ויאמר ולא ארחץ היום ניוול דיומא לא שמיה ניוול או אם אמר שבועה שלא ארחץ לעולם וזהו ענין אמרו אם ארחץ ועל זה הפרק גם כן אמר אם אתקשט אם לא אתקשט ואין הלכה כר׳ יוסי:

אמר המאירי אלו נדרים שהוא מיפר ר״ל הבעל ויש מפרשים אף האב ועל הדרך שהקדמנו וקודם שנתחיל בביאור פרטיה של משנה זו אנו מציעין תחלה דרך הקדמה שהנדרים יש מהם שאין הבעל צריך בהם הפרה והם אם נדרה בדברים שהיא משועבדת לו בהם ושאין לה שום הנאה בעשייתם כגון שנדרה שלא לעשות המלאכות שחייבת לעשותם ויש מהן שפעמים שהוא צריך הפרה ופעמים שאין צריך הפרה והם אם נדרה בדברים שהיא משועבדת לו בהם אלא שיש לה או לשניהם הנאה בהם כגון תשמיש שאם נדרה דרך הפקעת שעבודה כגון שתאמר הנאת תשמישי עליך אינו צריך הפרה ואם נדרה דרך הפקעת הנאת עצמה כגון הנאת תשמישך עלי צריך הפרה שאין מאכילין לאדם דבר האסור לו ויש מהם שאין לו בהם הפרה כגון שנדרה בדברים שאין לו שעבוד עליה בהם ושאין לה עינוי נפש ושאינם מדברים שבינו לבינה כגון אם נדרה שלא ליתן מים לפני בהמתו שאינה משועבדת לו בכך וכן אין בו לא עינוי נפש ולא דברים שבינו לבינה וכל כיוצא בזה אין לו בהם הפרה אלא אם כן היא תולה נדרה בנדרי ענוי או בדברים שבינו לבינה כגון שתאמר קונם עלי בשר ויין או הנאת תשמישך עלי אם אני עושה כך ויש מהן שיש לו הפרה בהם ושהוא צריך שיזהר להפירם והם נדרי ענוי נפש ובדברים שבינו לבינה:

ואחר שידעת הקדמה זו צריך שתדע עוד דרך הקדמה שאע״פ שנדרי ענוי נפש ודברים שבינו לבינה שוים להפרת הבעל מכל מקום אין המדה שוה בהם שנדרי עינוי נפש הפרתו הפרה בין לו בין לאחרים כגון שאם נדרה באכילת בשר או שתיית יין והפר לה מותרת לאכול בין עמו בין במקומות אחרים ודברים שבינו לבינה אין הפרתו מועלת אלא אצל הבעל כגון שאם אסרה על עצמה הנאת תשמיש מיפר לה ומותרת לו אבל לכשימות או תתגרש נאסרה לכל אלא שבגרשה אם הוא מחזירה הועילה הפרתו לזה אף לזמן חזרתו ומכלל הקדמה זו שיש דברים שהם נדרי ענוי ודברים שבינו לבינה כגון שאסרה עצמה ברחיצה ובקשוט פנים ובקשוט בגדים ותכשיטין שדברים אלו היא מצטערת במניעתם ויש כאן ענוי ואף הם סבה להתרחק הוא ממנה ויש כאן דברים שבינו לבינה וכל שכיוצא באלו נותנין להם דין נדרי ענוי נפש להיות הפרתו מועלת לעולם אף לכשימות או תתגרש:

ונמצאת למד שכל שהיא מצטערת בו ואין בו סיבה שעליה יתרחק הוא ממנה זהו עינוי נפש כגון אכילת בשר ושתיית יין וטעימת פירות ומניעת הליכה לבית האבל או לבית המשתה וכל שהיא סיבה להתרחק בעלה ממנה ואין בו אצלה צער הוא מדברים שבינו לבינה כגון שנדרה בהנאת תשמיש או הקשוט במקומות הצנועים כגון השרת שער ושאר מיני קשוט שבהם וכל שיש בו סיבת ריחוק וצער אצלה כגון מניעת רחיצת פניה וידיה שהיא מצטערת בניוולה והיא ג״כ סיבת ריחוק וכגון קישוט הפנים שאף היא מצטערת בניוולה הנראה לכל וכן קשוט בגדים ותכשיטין הרי זה בכלל שניהם והפרתו בהם הפרה כללית כנדרי עינוי נפש וכן בכלל הקדמתנו שאין חלוק בענוי נפש בין זמן לזמן אלא אפילו בענוי של שעה יכול להפר:

וכן צריך שתדע בכלל הקדמה זו שדברים שבינו לבינה מתרחבים אף במה שאין בו סבת ריחוק ולא עוד אלא שהם דומים לעינוי נפש והם מדברים שבינו לבינה והם כגון שנדרה שלא לאכול מפירות מדינה זו ונדר זה יצא מכלל נדרי ענוי נפש מפני שאפשר לה בשל מקומות אחרים ונכנס בכלל דברים שבינו לבינה מפני שטורח גדול הוא לו להביא ממדינה אחרת ומעתה אין הפרתו בזה וכיוצא בו הפרה אלא לעצמו הא אם הביא לה אחר מפירות מדינה זו אסורים הם עליה וכן לכשימות הוא או תתגרש אסורים לה כדין הפרת נדרים שבינו לבינה וכן אם הדירתהו על מעשה ידיה שאינו צריך להפר שהרי משועבדת היא לו בהם מכל מקום מדברים שבינו לבינה הם ואם גירשה חל הקונם ונאסרה לו כדי שלא יכשל בהנאת מעשה ידיה ומתוך כך אמרו שאע״פ שאין הנדר כלום יפר כדי שאם יגרשנה תהא מותרת לחזור לו ועל זו אמרו בכתובות רבי יוחנן בן נורי אומר יפר שמא יגרשנה ותהא אסורה לחזור לו אלמא הפרתו הפרה והרי ענוי נפש שלה אין כאן והיאך הפרתו הפרה אלא שהם מדברים שבינו לבינה ואחר שנתבררו לך דברים אלו דרך הצעה והקדמה אתה נכנס בביאור המשנה וסוגיא שלה והוא שאמר:

אלו נדרים שהוא מיפר ור״ל הן שבועות הן נדרים שיש בהן עינוי נפש וכדכתיב כל נדר וכל שבועת איסר לענות נפש ושאלו בגמרא ונדרים שבינו לבינה לא והתניא בין איש לאשתו מלמד שהוא מיפר בנדרים שבינו לבינה ואם תפרש אלו נדרים שהוא מיפר בהן לעולם ר״ל שהפרתו מועלת אף לאחר שתתגרש אם הוא מחזירה הא בנדרים שבינו לבינה לא הועילה הפרתו אלא בעודה תחתיו הא לכשתתגרש חל הנדר עליה אף אם רוצה להחזירה ואין הפרתו מועלת לו והרי בקונם שאני עושה לפיך שהם דברים שבינו לבינה כמו שהקדמנו אע״פ שכל זמן שהיא תחתיו אינו צריך להפר אמרו מכל מקום שיפר שמא יחזירנה ואם לא הפר חל עליה הנדר אף לזמן הפרתו ואם הפר לה הפרתו מועלת לעצמו אף לזמן חזרתו ומתוך כך הוא מפרשה כך אלו נדרים שהוא מיפר בין לעצמו בין לאחרים הן בעודה תחתיו הן לאחר מותו או לאחר שנתגרשה ונשאת לאחרים הא נדרים שבינו לבינה אין הפרתו מועלת אצל אחרים אע״פ שמועלת לעצמו לאחר גירושין כל זמן שהוא מחזירה:

אם ארחץ אם לא ארחץ אם אתקשט או לא אתקשט ולא על טבילת מצוה ועל קשוט שבמקומות הצנועים הוא אומר כן ששני אלו אינם בכלל ענוי נפש כלל אלא בדברים שבינו לבינה אלא רחיצה זו פירושה רחיצת הפנים וכן הקשוט פרושו קשוט הפנים וקשוט בגדים ותכשיטין ומתוך כך הוא כוללם בנדרי ענוי נפש שאף היא מצטערת בהם ואע״פ שהם מדברים שבינו לבינה שהרי הם סיבת ריחוק מצד הנוול מכל מקום הואיל ויש בהם עינוי נפש דנין אותם בנדרי עינוי נפש להיות הפרתו מועלת לעולם ודבר זה עיקר פירושו כשאמרה קונם הנאת רחיצה עלי או קונם הנאת קישוט עלי ומתוך כך שאלו בגמרא בלשון של משנתנו ר״ל אם ארחץ אם אתקשט שנראה מהם שעיקר נדרה בדבר אחר אלא שתולה נדרה באלו כלומר קונם דבר זה עלי אם ארחץ או אם אתקשט ומתוך כך היו סבורים בגמרא שהרחיצה והקישוט לא יהו בכלל נדרי ענוי ולא בכלל דברים שבינו לבינה אלא שיהו מדברים שאין לו הפרה בהן והיו מפרשין משנתנו שהיא נדרה בנדרי עינוי נפש אלא שתולתהו ברחיצה זו ואין הרחיצה אלא תנאי והוא ששאל היכי קאמרה אילימא דאמרה קונם פירות עלי אם ארחץ ולמה ליה הפרה לא תרחץ ולא יאסרו הפירות עליה דזו ודאי דרך סוגיא נאמרה ולא דרך הלכה שמכל מקום כל שתולה את נדרה בנדרי עינוי נפש אע״פ שמכונת לידור בדבר שאין ראוי להפרה יכול הוא להפר כמו שביארנו בהקדמתנו והוא שחזר ואמר ועוד בהא לימא רבי יוסי אין זה עינוי נפש כלומר ואינו יכול להפר והא ודאי הואיל ונתלה בענוי נפש הרי הוא כנדרי עינוי נפש וכמו שאמר דלמא רחצה ומתסרא בפירות או שמא אף בתחלה היו מודים שיכול הוא להפר אלא ששאלו מה צורך לו להפר ואחר שאין צורך להפר משנתנו לאו לאשמועינן דבר שאינו צריך לו קא אתיא ונמצא לענין פסק באם אמרה הנאת רחיצה עלי יפר מצד עינוי נפש ואם אמרה קונם פירות עלי אם ארחץ אפילו לא היתה הרחיצה עינוי יפר משום הפירות שנתלה נדרה בהן וכל שכן שהרחיצה עצמה ענוי:

ומכל מקום חזרו ופרשו לשון משנתנו הנאת רחיצה עלי לעולם אם ארחץ שנמצאת רחיצה ראשונה מותרת אלא שנאסרה אחר כן ברחיצה וסובר עכשו שהרחיצה עינוי והלכך אם תרחץ תאסר ברחיצה שהיא עינוי ואם לא תרחץ איכא ניוול והוא הוא העינוי ומתוך כך מיפר ורבי יוסי סבר שאין הרחיצה עינוי לפיכך לא תרחץ ואם תרחץ פעם אחת תאסר ברחיצה ואנו אין לנו שאין הרחיצה עינוי ואינו חושש לצער ניוול ואע״פ שלענין פסק הלכה כתנא קמא לענין ביאור מיהא אף בזו הקשו מענין הלשון והוא שאמר אי הכי ליתני רבי יוסי אומר תנאי זה אין בו עינוי כלומר אחר שברחיצה עצמה הם חולקים שלדעת חכמים היא בכלל ענוי ולדעת רבי יוסי אין בו עינוי היה לו לומר תנאי זה וכו׳ שהרי האיסור תלוי בתנאי והיה לו לומר דברים שיהא משמען שתזהר בתנאה שלא תבא לידי האיסור או שיאמר לא יפר סתם ולא שיהא עיקר דבריו על האיסור לבד שהרי התנאי שצריכה ליזהר עליו קודם:

ותירצה באומרת הנאת רחיצה לעולם אם ארחץ היום דלרבנן רחיצה יש בה עינוי ומיפר כדי שלא תיאסר ברחיצה ולרבי יוסי אין כאן עינוי ואינו מיפר ודקשיא לך ליתני תנאי זה וכו׳ דבר פשוט היה שאין בתנאי שום ענוי דנוול דיומיה לא שמיה ניוול אלא גדולה הימנה לימד שאין ברחיצה עינוי כלל ומכל מקום לרבנן אפילו ניוול דחד יומא הוי ניוול ומיפר לה אף בשעיקר הנדר לא היה אלא ליום אחד או לשעה אחת וכן הלכה:

וחזר והקשה שנית אם ארחץ הא אם לא ארחץ היכי תרצת ליה אילמא דאמרה הנאת רחיצה עלי לעולם אם לא ארחץ היום ומה צריך להפרה כלומר אע״פ שמכל מקום יכול להפר מה צורך לו להפר והרי ודאי היא מתכונת שתרחץ היום ותרחץ ולא תאסר ואין זה דומה להנאת רחיצה עלי לעולם אם ארחץ היום שבזו היא מכוונת שלא תרחץ היום והוא מכריחה בכך מפני שמקפיד על ניוולה ומתוך כך צריך להפר אבל זו אחר שמדקדקת על ניוולה ודאי אף הוא נוח לו בכך ותרצה באומרת הנאת רחיצה עלי אם לא ארחץ היום במי משרה כגון שהיתה צריכה לשרות פשתנה והיא חסה על ממונה ובעלה מקפיד בניוולה ומתוך כך צריך להפר ואע״פ שזו גם כן הלכה לענין ביאור מיהא הוא מקשה עדין מדרבי יוסי דאם כן דכותה באם לא אתקשט פירושו אם לא אתקשט בנפט וכגון שמתכוונת לרפואה או לנוול את עצמה ביותר והיאך אמר רבי יוסי בזו אין אלו נדרי עינוי והרי זו ודאי לכלוך גמור הוא ולכלוך ודאי לכולי עלמא צער הוא לה ותרצה רבא באומרת הנאת רחיצה עלי אם לא ארחץ ושבועה שלא ארחץ הן שתאמר אם לא ארחץ סתם הן שתאמר אם לא ארחץ היום וכגון שגוער בה על שמדקדקת בעצמה יותר מדאי ומוחה בה והיא כועסת ונודרת שאם לא תעשה כרצונה לא תרחץ לעולם ולרוב כעסה חוזרת ונודרת שלא תרחץ כדי שתאסר ברחיצה לעולם וכן בקישוט ואע״ג דמתניתין נדרים קתני שבועות בכלל נדרים הן וכמו שאמרו כנדרי רשעים נדר בנזיר ובקרבן ובשבועה:

ודקדוקין אלו כלם לא הוצרכו אלא לתקון לשון המשנה אבל לענין פסק הואיל ומניעת הרחיצה עינוי הן שתאמר הנאת רחיצה עלי סתם הן הנאת רחיצה לעולם עלי אם ארחץ הן הנאת רחיצה עלי לעולם אם ארחץ היום וכן באם לא ארחץ בכלם יפר:

ורבי יוסי אומר שאין ברחיצה עינוי ולא יפר מתורת נדרי עינוי אלא א״כ תלתה נדרה בדבר שיש בו עינוי כגון יאסרו כל פירות שבעולם עלי אם ארחץ או אם לא ארחץ במים עכורים וסרוחים שיש בהן לכלוך וצער אצלה בלא ספק הא בשאר מיני רחיצה אין בה עינוי כלל ומכל מקום נחלקו בגמרא לדעתו אם יכול להפר משום דברים שבינו לבינה שלדעת רב הונא אף דברים שבינו לבינה אין כאן שלא מצינו שועל מת בעפרפר ר״ל בעפר החור שנתגדל בתוכו ואף זה הואיל וגדל עמה אין מתרחק הימנה בניוול זה ולדעת רב אדא מיפר משום דברים שבינו לבינה ולא כיון רבי יוסי אלא להוציאם מכלל נדרי עינוי נפש שלא תהא הפרתו מועלת לאחרים והעלוה שם כדעת רב אדא אלא שלענין פסק אין לנו שהלכה כחכמים:

ומכל מקום למדת ממשנתנו שהאב והבעל מפירין נדרים אע״פ שלא חלו ר״ל שאם אמרה קונם עלי כל פירות שבעולם אם אלך למקום פלני מפירין אף קודם שהלכה אע״פ שלא חל הנדר עד שהלכה שהרי משנתנו בדרך זה היא שנויה כמו שביארנו וכן למדת ממשנתנו שהרחיצה והקישוט והכחול והפיקוס והסירוק וכיוצא באלו אינה משתעבדת לו בהן שאלו כן לא היה צריך הפרה אבל דברים שהתשמיש תלוי בהן כגון שנדרה מטבילה לנידותה וכל שכן מן התשמיש עצמו הואיל ומשועבדת לו בהן אינו צריך הפרה אלא אם כן אמרה הנאת תשמישך עלי ומפני שאין מאכילין לו לאדם דבר האסור לו: