(1) 
לְאַחַר הַפֶּסַח בְּבַל יַחֵל אשֶׁאַתְּ נֶהֱנֵית לִי עַד הֶחָג אִם הוֹלֶכֶת אַתְּ לְבֵית אָבִיךָ עַד הַפֶּסַח הָלְכָה לִפְנֵי הַפֶּסַח אֲסוּרָה בַּהֲנָאָתוֹ עַד הֶחָג וּמוּתֶּרֶת לֵילֵךְ אַחַר הַפֶּסַח.:
לְאַחַר הַפֶּסַח בְּבַל יַחֵל אשֶׁאַתְּ נֶהֱנֵית לִי עַד הֶחָג אִם הוֹלֶכֶת אַתְּ לְבֵית אָבִיךָ עַד הַפֶּסַח הָלְכָה לִפְנֵי הַפֶּסַח אֲסוּרָה בַּהֲנָאָתוֹ עַד הֶחָג וּמוּתֶּרֶת לֵילֵךְ אַחַר הַפֶּסַח.If she derived benefit from him before Passover and went to visit her father after Passover, she is liable for violating the prohibition of: He shall not profane his word (Numbers 30:3), as the condition was fulfilled and she violated the vow retroactively. If the husband vowed: Benefit from me is konam for you until the Festival if you go to your father’s house from now until Passover, then if she went to his house before Passover, it is prohibited for her to derive benefit from him until the Festival, and it is permitted for her to go to her father’s house after Passover, as that time period is not included in his stipulation.
הלכה אחר הפסח – והרי היא נהנית ממנו קודם הפסח נמצא עובר בלא יחל דברו במה שנהנית ממנו קודם הפסח שהרי הוא הדירה עד הפסח.
ומותרת לילך אחר הפסח – שהרי לא הדירה אלא עד הפסח.
הלכה אחר הפסח הרי היא בבל יחל. שאת ניהנית לי עד החג אם תלכי לבית אביך עד הפסח, הלכה לפני הפסח אסורה בהנאתו עד החג ומותרת לילך אחר הפסח.
לאחר הפסח – אם נהנית לפני הפסח משלו הרי היא בבל יחל שהרי תלה שלא תלך.
שאת נהנית לי עד החג אם את הולכת עד הפסח – והיא עומדת בחדש אחד לפני הפסח.
הלכה לפני הפסח אסורה להנות משלו עד החג ומותרת לילך לאחר הפסח – דבשלא הלכה לפני הפסח לא חל הנדר כלל.
תרצינן לרישא דמתני׳ לעיל בפרק ב׳ הלכה אסורה בהנאתה ולוקה לא הלכה אסורה לעולם חוששין שמא תלך והא דקתני לאחר הפסח בבל יחל למימרא דאי אתהני קודם הפסח הרי זה בבל יחל דברו.
סליק פירקא
סוגיא זו מבולבלת ביד מפרשים מצד בלבול נסחאות ושינוי פירושין שבה והריני רוצה להעירך בביאורה דרך קצרה ולברר בכלל פירושה פסקים שבה וכבר ידעת בבצל שעיקרו בשביעית שנמצאו דיני פירות שביעית עליו הן לענין ביעור הן לכל דיני שביעית שאם תשהה אותה עד מוצאי שביעית אסורה שמכל מקום פירות שביעית היא וחייב לבערה ואם עבר והשהה ונטעה בשמיני הואיל והבצל עצמו אינו כלה הוא אסור וגידוליו מותרין ומכל מקום אם רבו גידוליו על עיקרו כגון שצמחו ממנה הרבה בצלים שאלו בסוגיא זו אם נתבטל האיסור ברוב כדין תורה והותר העיקר עם הגידולין ולא גזרו חכמים עליהם או שמא מתוך שהעיקר חשוב אינו בטל אצל גידוליו ולענין פסק הלכה רווחת שנתבטל העיקר ברוב כדין תורה והותר העיקר עם הגידולין אחר שרבו גידוליו שמאחר שאיסור שביעית על ידי קרקע אף בטילתו על ידי קרקע ומכל מקום בתלמוד המערב לא עשו בה מעשה אלא במורכנים ופירוש מורכנים מלשון הטי נא כדך שתרגומו ארכיני ר״ל שמעקלין הצואר שלהם שלא יגדלו וכיון שעשה כן גלה דעתו שאין נוח לו בגידוליהן בשביעית ואם גדלו אחר כן עם אותה הרכנה ויצאה לה לשמינית וגדלה הרי אותן הגידולין מותרין ומעלין האיסור אבל כל שלא הרכינם לא ואף גדולי המפרשין נראין כמסכימין בה ואף הסוגיא מוכחת כן למטה כמו שיתבאר:
שאת נהנית לי עד החג אם הולכת את לבית אביך עד הפסח פירוש האריך זמן האיסור וקיצר זמן התנאי. הלכה לפני הפסח אסורה בהנאתו עד החג ומותרת לילך אחר הפסח פירוש הא פשיטא ולא קא משמע לן מידי דאחר הפסח פשיטא דמותרת לילך. ואם לא הלכה לפני הפסח אסורה בהנאתו נמי קודם הפסח איסורא בעלמא שמא תלך שם קודם הפסח. הריטב״א ז״ל.
גמרא ולהכי מיתי הכא הא מילתא משום דבעינן לדקדק ממתניתין עלה. ושטת התלמוד היא בכל מקום לדקדק מן הדברים שאינם כל כך עיקרין ואחר כך לדקדק מן הדברים שהן עיקר על כן הביא משנתינו בסוף. הרי״ץ ז״ל.
שעקרו בשביעית ולא ביערו בשעת ביעור לאחר שכלה לחיה שבשדה כדדרשינן כלה לחיה שבשדה כלה לבהמתך שבבית ונטעו בשמינית ורבו גידוליהן על עיקרן של איסור דשנת שביעית. וקא מיבעיא ליה אי אתי גידולי היתר ומעלין את האיסור בששים כדין כל אסורין שבתורה וסבירא ליה לרבי ישמעאל דאפילו מין במינו בטל בששים או דילמא לא בטיל משום דלא מתערב שפיר כשאר אסורין דמתערבים עם היתר ולא משתרי עיקרו של בצל דשמא במקומן עומד העיקר ומה שנתוסף עומד סביבו. אבל הא לא קא מיבעיא ליה אם גידולין מותרין כדמשמע שאינו שואל אלא אם האיסור בטל או לאו אבל מן הגידולין אי הייתי יכול לספק שום דבר הא פשיטא ליה שהיו מותרין ואפילו ירבה העיקר על הגידולין לית ביה כדי לבטל הגידולין כדחזינן גבי כלאים זרוע מעיקרו בהשרשה זרוע ובא במאתים כלומר שאין עוד מאתים מן ההיתר שהיה בפנים לבטל האיסור שגדל באיסור כלאים אז הכל אסור שאין כלאי הכרם בטל בפחות ממאתים. לא הוסיף כלומר שעדיין מן ההיתר הראשון מאתים מאיסור הניתוסף לא אינו אסור גם הניתוסף אלמא אף על פי שנתוסף מעט מעט לא אמרינן ראשון ראשון עיקר מבטל ליה הכא נמי לא אמרינן הבצל מבטל הגידולין. ולי נראה דאינה ראיה לחומרא וק״ל להבין. הרא״ם ז״ל (לפי גרסת כתב יד אחד צריך לומר: ולא נראה. הרא״ם ז״ל.
מהשמטה).
ובשטה כתוב בפנים אחרים וז״ל: והכי קא מיבעיא ליה גידוליו מותרין פשיטא ליה כמו שאפרש לקמן והא נמי פשיטא ליה שהעיקר של היתר מבטל גידוליו של איסור (בעורבה) בשרבה עיקר על גידוליו כדדרשינן בחולין כתיב המלאה וכתיב הזרע הא כיצד זרוע מעיקרו ובהשרשה זרוע ובא הוסיף איך לא הוסיף לא. פירוש הוסיף לגדל באיסור עד שלא היה בהיתר מאתים של איסור לא הוסיף לא אלמא בשרבה היתר על הגידולין הגידולין מותרין. מאי נימא כיון שרבו גידולין על עיקרו בטל ברוב לאפוקי מאיסורא דאורייתא דמדאורייתא ברובא בטל דכתיב אחרי רבים להטות או בששים לאפוקי מאיסורא דרבנן. גידולי היתר מעלין את האיסור דאף על גב דעיקר מבטל להו לגידולין כדמפיקנא מקרא לעיל זרוע ובא הוסיף אין לא הוסיף לא דעיקר חשוב אבל גידולין לא חשיבי לגבי עיקר ולא מבטלי או לא או דילמא כי היכי (דמבטלי) דבטלי גידולין לגבי עיקר כשהעיקר רבה עליו הכי נמי (מבטל) בטל עיקר לגבי גידוליו דטעמא דגידולין (מ)בטלי משום דהוו מעורבין יחד ועיקר נמי לא שנא. עד כאן. ואי קשיא נימא קמא קמא בטל כי ההיא דהמערה מיין נסך לבור דאפילו איסור כולו בטל ולקולא וכל שכן הכא גבי בצל דלחומרא. תריץ לא אמרינן קמא קמא בטל בדבר שדרכו להוסיף מאליו דכיון שדרכו בכך הוי כמי שבא הכל ביחד. ומההיא טעמא נמי אין הנוטפין מתבטלין בזוחלין לאבוה דשמואל שגשמין מוסיפין מאליהן ובלא הפסקה ואף על פי שפעמים מפסיקין מכל מקום אין בידנו להפסיקם כמו ביין נסך שבידו להפסיק וגם אינו רבה מאיליו. ועוד דהתם מתערב היטב ואינו ניכר אבל הגידולין נכרין בנהרות וגם הבצל מה שנתוסף מבחוץ ניתוסף ואינו מתערב עם העיקר הילכך אין כח לעיקר לבטלו. ומטעם שגדילין מן האיסור נמי אין לאוסרן דהא הוא סבר כרבי יוסי דאמר זה וזה גורם מותר כדתניא אין נוטעין אגוז של ערלה ואם נטע והבריך והרכיב מותר מיהו לכתחלה אין נוטעין דאין מבטלין איסור לכתחלה. ואין לומר שגידולי שביעית שביעית כדאמרינן בטבל במסכת תרומות שאפילו גידולי גידולין אסורין בדבר שאין זרעו כלה. שלא שנו חכמים לאיסור גידולין אלא בדבר שיש בו גזל כהן ולכך בתרומה החמירו לאסור אפילו בדבר שזרעו כלה פרק קמא דשבת בשמונה עשרה דבר. אבל בערלה ובשביעית וכלאי הכרם שאין בהן גזל כהן לא מצינו שגזרו חכמים בגידולין הילכך גידולי שביעית מותרין אפילו לא רבו על העיקר. ולכך לא קא מיבעיא ליה אלא אם יבטלו הגידולין העיקר כדפרישית. ופשט ליה מהדא דאמר רבי חנינא טריטא על שם מקומו בצל של תרומה שנטעו ורבו גידוליו על עיקרו במאה שבכך תרומה בטלה ובתרומת מעשר כדאיסורו כך עלייתו שממאה מוציאין חד לתרומת מעשר אבל בתרומה גדולה דחטה אחת פוטרת את הכרי איסורה במשהו מידי דהוה אטבל דאמר רבי יוחנן בשלהי עבודה זרה כהיתרו כך איסורו וחטה אחת פוטרת את הכרי ותרומה גדולה נמי לא שנא. וגם אביי ורבא מודו בטבל שהוא במשהו (על עיקרו) מותר אלמא גידולי היתר מעלין את האיסור. ולקמן מותבינן עלה ומוקמינן בגידולי גידולין ואף על גב דבדבר שאין זרעו כלה אמרינן במתניתין דגידולי גידולין אסורין הכי עתה היא סברתו דכיון דרבו הגידולין מותר. גם לקמן יחלק בין קונמות דמתניתין לתרומה מטעם אחר. אלמא מכל מקום חזינן דגידולין מבטלין עיקר בתרומה וכל שכן בשביעית מקל וחומר דהשתא בתרומה שגידולי תרומה כל זמן שלא גידלו (מאתים) מאה הוו תרומה שביעית שגידוליו חולין כדפרשינן לעיל לא כל שכן שהגידולין מבטלין עיקר בשרבו עד ששים לבטלי אפילו מאיסורא דרבנן ולהוציא מאיסורא דאורייתא ברוב בטל. הרא״ם ז״ל.
בצל שעקרו בשביעית ונטעו בשמינית ורבו גידוליו על עיקרו עיקרו אסור שחייב לבערו וגידוליו היתר דלא גזרו על גידולי שביעית כמו שגזרו על גידולי תרומה להיות כתרומה וכדאיתא לקמן מי אתו גידולין ומבטלין את האיסור. ומדרבנן קאמר דאלו מדאורייתא ודאי בטיל הוא ברוב כשאר האיסורין. ופירות שביעית גופיהו נמי לא מיבעיא ליה בשנתערבו בפירות של שמינית דפשיטא ליה דבטלין הם בנותן טעם וכדתניא לקמן אלא בגידולין ועיקר קא מיבעיא ליה אי מבטלין חד לחבריה או דילמא חשיבי ולא בטילי חד לגבי חבריה. הרשב״א ז״ל.
אף על פי שהוסיפו מאתים שהיו הפירות של ערלה קטנות בשעה שהרכיבן וסיבכן ועתה גדלו עד שהוסיפו ההיתר על האיסור מאתים שכך הוא ביטול ערלה. אסורין דקא סבר רבי יוחנן דכי היכי דעיקר לא מבטל גידולין גבי מעביר עציץ נקוב בכרם אלא אם הוסיף במאתים הכל אסור הכי נמי לא מבטלי גדולי היתר עיקר האיסור דקסבר דטעמא דגידולין משום דלא מיערב והכא נמי בעיקר לא שנא. והא לית לך למימר דטעמא דרבי יוחנן דאסר לא משום דמערב עיקר עם הגידולין אלא דמין במינו במשהו דהא שמעינן לרבי יוחנן דכל איסורין שבתורה בששים חוץ מטבל ויין נסך. ומשום זה וזה גורם לא אסר הכא רבי יוחנן דהא קיימא לן זה וזה גורם מותר. אם כן אין טעמו דרבי יוחנן אלא משום גידולין לא מבטלי העיקר הכא נמי בההיא דבצל דרבי ישמעאל לא שנא והא נמי ליכא למימר שאני ערלה דחמירא דבעיא מאתים לבטלה מה שאין כן בשביעית דכיון דמגידולין יליף כדפרישית לא שנא איסור קל ואיסור חמור טעם אחד להם. ולי נראה דעל כרחין משום דגידולין לא מיבטלי עיקר הוא טעמיה דרבי יוחנן דאי סבירא ליה בעלמא דגידולין מבטלי עיקר ויש ביטול בעיקר אם כן הכא נמי נימא תיבטל ערלה כדינא בעלמא באחד ומאתים אלא ודאי משום דסבירא ליה דאין כח בגידולין לבטל העיקר דאי משום חומרא דערלה יותר מדינה לא אוקמינן לה. בצל שנטעו בכרם ונאסר משום כלאי הכרם ונעקר הכרם וגדל אחרי כן בהיתר אסור משמע דאפילו גדל ההיתר מאתים כדי לבטל איסור כלאים בעלמא אף על פי כן הוא אסור הכא אלמא גידולי היתר אין מעלין האיסור. ואין לך לומר ולדחות דטעמיה דרבי יוחנן משום דסבר מין במינו לא בטיל דאם כן אמאי נקט בצל לאשמועינן בשאר איסורין דשכיחי. ופשטה ליה גם מן הדה ליטרא בצלים שתקנה מן התרומה ומן המעשר. בשביל כן לקח ליטרא דאמרינן בתרומות התורם במשקל משובח מכולם אי נמי מנהגם אז היה גם במקח ובממכר למכור ולקנות בלטראות כל דבר. וזרעה מתעשרת לפי כולה שבטל העיקר בגידולין ונעשה כמי שלא נתעשר מעולם. אלמא גידולין מבטלין עיקר. ודחינן דילמא לחומרא שאני שאף העיקר צריך לעשר עליו אמנם צריך לעשר מיניה וביה דלא לעשר מן הפטור על החיוב. מצאתי. ואינו נראה דהא פירוש טעמא דלא אתו גידולין ומבטלין עיקר משום דלא מערב עיקר עם הגידולין ואם כן אין יכול לעשר מיניה וביה כיון שמופרשין זה מזה ואין אנו יכולין להכיר מהו העיקר ומהו הגידולין. ונראה לי דצריך לעשר עליו ממקום אחר ולפי כולו לחומרא כדקאמ׳ אבל המעשר מקולקל דהמרבה במעשרות פירותיו מתוקנין ומעשרותיו מקולקלין. אלא מן הכא פשטה רבי אמי ותלמודא הוא הוא דקאמר לה. הרא״ם ז״ל.
וכן כתב הרשב״א ז״ל וז״ל: ליטרא בצלים שתקנה וכו׳. ודילמא לחומרא. ומסתברא לי דאינו מעשר מיניה וביה אלא מעשר עליו ממקום אחר כדי שלא יעשר מן הפטור על החיוב וקשיא לי והא חומרא דאתי לידי קולא היא וכדאמרינן בעלמא והמרבה במעשרות פירותיו מתוקנין ומעשרותיו מקולקלין. וי״ל דכיון דעיקר מעשר ותרומת מעשר שלהן מדרבנן הן לא גזרו בכך. עד כאן.
דתניא רבי שמעון אומר כל דבר שיש לו מתירין כגון טבל ומעשר והקדש וחדש כך שנויה בירושלמי וכן כל דדמי (בלהם) להם כגון ביצה שנולדה ביום טוב דדמי לחדש שבא היתרו מאליו בהאיר מזרח היכא דאין עומר וכן ביצה ליל חול מתירה וטבל בתיקון ומעשר והקדש בפדיון לא נתנו בהן חכמים שיעור אלא מין במינו במשהו שלא במינו בנותן טעם. ואפילו אי מצינו דסבר רבי שמעון בשאר איסורין טאאין להם מתירין מין במינו בטל הכא מחמיר משום דיש לו מתירין. אמנם לרבי יוחנן דסבר בעבודה זרה דהא (מבטל) דבטל במשהו במינו משום דכהתירו כך איסורו לא סבירא בה כרבי שמעון דחשיב דבר שיש לו מתירין אותם הניתרין על ידי מעשה כגון טבל ומעשר שני והקדש אלא יש לו מתירין סבירא ליה כגון ביצה ודדמי לה דמתירן בא מאיליהן כדרבנן דפליגי עליה דרבי שמעון וכל דבר שאין לו מתירין ה״ג בשביעית כגון תרומה ותרומת מעשר וחלה וערלה וכלאי הכרם נתנו בהם חכמים שיעור ובתוספתא לא כתיב תרומה ותרומת מעשר וחלה ובתרומה ביד כהן מוקי לה לקמן או שנפלה לו בירושה שאין לה מתירין. הכי גרסינן בשביעית ירושלמי (אלא) בין במינו בין שלא במינו בנותן טעם אמרו לו והלא שביעית אין לו מתירין ולא נתנו בהם חכמים שיעור דתנן השביעית אוסרת במינה תלמודא הוא דקא מייתי לה ואין זה מלשון הברייתא ובשביעית תנינן לה השביעית אוסרת בכל שהוא במינה והוא הדין לכל איסורין שבתורה דהאי אמרו לו רבי יהודה היא דפליג בזבחים. וגם רבי שמעון דאמר אין דם מבטל דם ומשם הוא למד כל התורה ולאו טעמיה משום דיש לו מתירין אמר להם סיפא דברייתא דלעיל דאמר ר״ש וכו׳ שביעית אינה אוסרת בכל שהוא אלא לביעור להצריכם ביעור כגון בצל של ששית שנטעו בשביעית והוסיף אפילו כל שהוא צריך ביעור ולא בטל אותו כל שהוא שגדל בשביעית בהיתר דששית. אבל לא לאכילה אם עבר זמן הביעור שאז פירות שביעית אסורין באכילה אם נתערבו בפירות ששית בתבשיל בקדרה יחד כגון בצלים של ששית ושל שביעית אינה אוסרת אלא בנותן טעם דהיינו פחות מששים. מיהו המשנה שהביא התלמוד דתנן וכו׳ לא אתיא אליבא דר״ש דהיא אוסרת אפילו באכילה דלעיל מינה תנן ורד חדש שכבשו בשמן ישן ילקט הורד וישן בחדש חייב בביעור ועלה קתני זו המשנה שביעית אוסרת במינה בכל שהוא ושלא במינה בנותן טעם. ואני עיינתי במשנה וראיתי כפי דעתי דלגבי ביעור מיירי. אלמא מדמודה רבי שמעון בגידולין כל שהו מצריכים ביעור אלמא גידולין גברי על העיקר להצריכו ביעור (ובתרוייהו) ובתרייהו אזלינן אפילו במעט גידולין הכא נמי בבצל דרבי ישמעאל ליבטלו הגידולין העיקר מכל שכן בששים. הרא״ם ז״ל.
לאחר הפסח — נמצא שעברה ב״בל יחל״, שהרי התקיים התנאי ועברה על הנדר. האומר לאשתו ״שאת נהנית לי עד החג אם הולכת את לבית אביך עד הפסח״ אם הלכה לפני הפסח — אסורה בהנאתו עד החג, ומותרת לילך אחר הפסח שזה לא היה כלול בתנאי שהתנה עימה.
If she derived benefit from him before Passover and went to visit her father after Passover, she is liable for violating the prohibition of: He shall not profane his word (Numbers 30:3), as the condition was fulfilled and she violated the vow retroactively. If the husband vowed: Benefit from me is konam for you until the Festival if you go to your father’s house from now until Passover, then if she went to his house before Passover, it is prohibited for her to derive benefit from him until the Festival, and it is permitted for her to go to her father’s house after Passover, as that time period is not included in his stipulation.
הכל
(2) גמ׳ גְּמָרָא : הָאוֹמֵר לְאִשְׁתּוֹ קוּנָּם מַעֲשֵׂה יָדַיִךְ עָלַי קוּנָּם הֵן עַל פִּי קוּנָּם הֵן לְפִי וְכוּ׳.: יִשְׁמָעֵאל אִישׁ כְּפַר יַמָּא וְאָמְרִי לַהּ אִישׁ כְּפַר דְּיַמָּא הֶעֱלָה בְּיָדוֹ בָּצָל שֶׁעֲקָרוֹ בַּשְּׁבִיעִית וּנְטָעוֹ בַּשְּׁמִינִית וְרַבּוּ גִּידּוּלָיו עַל עִיקָּרוֹ וְהָכִי קָא מִיבַּעְיָא לֵיהּ גִּידּוּלָיו הֶיתֵּר וְעִיקָּרוֹ אָסוּר כֵּיוָן דְּרָבוּ גִּידּוּלָיו מֵעִיקָּרוֹ אוֹתָן גִּידּוּלֵי הֶיתֵּר מַעֲלִין אֶת הָאִיסּוּר אוֹ לָא אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי אַמֵּי לָא הֲוָה בִּידֵיהּ.
GEMARA: We learned in the mishna: For one who says to his wife: Your handicraft is konam upon me, or it is konam upon my mouth, or it is konam to my mouth, it is prohibited to benefit from her handicraft. Yishmael, a man of Kefar Yamma, and some say, a man of Kefar Dima, raised a dilemma with regard to an onion that one uprooted during the Sabbatical Year, which was therefore sanctified with the sanctity of the Sabbatical Year, and he then planted it during the eighth year, and its growths that developed in the eighth year exceeded its principal original Sabbatical-Year onion. And this is the dilemma that he raised: Its eighth-year growth is permitted, and its Sabbatical-Year principal is prohibited. Since its growth exceeded its principal, do those permitted growths neutralize the prohibition of the onion, or do they not? Yishmael came and raised the dilemma before Rabbi Ami, and he did not have an answer readily available.
גמ׳ העלה בידו בצל – ברייתא היא איבעי׳ היא דאיבעיא בבי מדרשא.
שעקרו בשביעית ונטעו בשמינית – איכא דאמרי שעיקרו גדל בשביעית ונתגדל עד שרבו גידוליו על עיקרו.
וקא מיבעיא ליה הכי – גידוליהן איתינהו היתר שגדלו בשמינית ועיקרו אסור בהנאה שהרי גדל בשביעית וחייבין בביעור וכיון דרבו גידוליו על עיקרו שהיו יותר מן העיקר אותן גידולי היתר מעלין את האיסור שמבטלין את האיסור כולו או לא.
כפר ימא – יושב על שפת הים.
כפר דימא – שם הכפר.
העלה בידו בצל – שגדל בשביעית ועקרו בשביעית ויש לו דין פירות שביעית לענין ביעור ושאר דינין.
ונטעו בשמינית – שכן דרך נוטעי בצלים שנוטע אחד והרבה גדלים ממנו והוא אינו כלה.
והכי קמיבעיא לי׳ גידולי היתר הם דלא גזרו על גידולי שביעית להיות שביעית כמו שגזרו על גידולי תרומ׳ שבתרומה החמירו משום גזל השבט ועיקר אסור בפירות שביעית מי [אתו] גידולי היתר ומעלים את האיסור או לא דנהי דמדאורייתא בטל ברוב שמא חכמים החמירו כיון דעיקר חשוב ולא בטל ומדרבנן הוא דמיבעיא ליה והקשה הרב ר׳ אליעזר ממיץ אמאי לא הוי זה וזה גורם ומותר שהקרקע שהיא היתר והעיקר שהוא איסור גורמין לגידולין ותירץ דסבר זה וזה גורם (מותר) [אסור] וקשיא להר״ם דהכא חד גורם הוא דקרקע לא חשבינן לה לגורם דהיתר כדאמר פרק אלו טריפות (חולין נח) [ומודו] בביצה טריפה שהיא אסורה בדספנא מארעא דחד גורם הוא והטעם משום דגורם דקרקע אינו מינו ואינו דומה לגורם דתרנגולת ולכך לא חשיב זה וזה גורם דדוקא גבי שאור של חולין ושל תרומה וכן גבי זבל של עבודת כוכבים דדמי אהדדי ולכן מפרש הר״ם דלא שייך זה וזה גורם [אלא] היכא דגורם דאיסור דהיינו עיקר מתבטל הוא בגידולים ואינו בעין שאינו ניכר לא שייך זה וזה גורם וכן בשאור של תרומה מיירי שהוא בעין.
אתו גידולי התר ומעלין את האיסור אי לא – פירוש: אתו גידולי התר ומעלין את האיסור והכל מותרין ואף על פי שאין לבטלו בששים דהא כי לקמן פשטיה מבצלים של שביעית שירדו עליהן גשמים בשמינית וצימחו והיו העלים שחורים או אם יכול לתולשן באותן העלין הן מותרין אף על פי שלא נתרבה ההיתר בששים אי לא אתו ומבטלי ליה והכל אסור גם השרשין גם העלין שגם העלין שצמחו ויצאו לחוץ מכח השרשין שנתפשטו הם ואין לך עלה שלא יהא האיסור מעורב בו והכי אזלא השתא סוגיא דשמעתא דמאן דאסר אסר אפילו הגידולין אבל רב חסדא מפלג לקמן בין השרשין לגידולין ופליגי עילויה שאין חילוק ביניהן אלא או כולן מותרין או כולן אסורין ואין לפשוט מאיסור שנתבשל דבטל בששים דהתם נימוח האיסור ואינו עומד בעינו אבל הכא לא נימוח האיסור ויש לאסור אפילו בששים. או יש לומר: שהקרקע מבטלו ואפילו בפחות מששים וגם אין לפשוט מיבש ביבש דבטל חד בתרי דהתם אין האיסור מעורב בהתר אלא כל אחד ואחד עומד בפני עצמו אלא שאינו ניכר הילכך בטל ברוב אבל הכא שהאיסור מעורב עם ההתר אסור או דילמא הקרקע מבטלו ושרי.
גמרא: בצל שעקרו בשביעית ונטעו בשמינית ורבו גידוליו על עיקרו עיקרו אסור שחייב לבערו וגידוליו היתר דלא גזרו על גידולי שביעית, כמו שגזרו על גידולי תרומה להיות כתרומה, וכדאיתא לקמן (נדרים ס.) מי אתו גידולין ומבטלין את האיסור, ומדרבנן קאמר, דאילו מדאורייתא ודאי בטיל ברוב כשאר האיסורין, ופירות שביעית גופייהו נמי לא מיבעיא ליה בשנתערבו בפירות של שמינית דפשיטא ליה דבטלין הם בנותן טעם וכדתניא לקמן (נדרים נה.) אלא בגידולין ועיקר קא מיבעיא ליה, אי מבטלין חד לחבריה, או דלמא חשיבי ולא בטילי חד לגביה חבריה.
גמ׳ איש כפר ימא. היה בכפר שעל שפת הים:
כפר דימא. כך שם העיר:
העלה בידו בצל. הלכה זו כדאמרי׳ בגיטין (דף סו:) זו הלכה העלה חנניה איש כפר אונו:
גידוליו היתר ועיקרו אסור. פשיטא לי דגדוליו מותרין אפי׳ לא רבו כי העיקר אינו יכול לבטל הגידולין כדדרשינן בחולין כתיב המלאה וכתיב הזרע הא כיצד זרוע מעיקרו בהשרשה זרוע ובא הוסיף אין לא הוסיף לא אלמא אע״ג שגדל האיסור מעט מעט לא אמרינן קמא קמא בטיל וה״ה נמי גידולי היתר בעיקר האיסור לא בטלי כי קא מבעיא לי אם רבו גידולי היתר על העיקר אם מבטלין אותו ברוב ואע״ג דעיקר לא מבטל גידולין היינו משום שגידולין חשיבי שתמיד גדלין והולכין או דילמא כי היכי דלא מבטל עיקר לגידולין הכי נמי לא מבטלין גידולין לעיקר ולא דמי לשאר איסורין שמבטלין ברוב משום דהנך לא מתערבי לגמרי יחד אלא נתוספו גידולין על העיקר:
גמ׳ איש כפר ימא – שהיה דר בכפר שהיה עומד על שפת הים.
העלה בידו – העלה שאלה זו בפיו, כדמתרגמינן ובידו רצפה, ובפומיה ממלל (ישעיהו ו׳:ו׳).
ורבו גדוליו על עיקרו – לאו רבייה בלחוד קאמר, אלא רבייה שכיוצא בה במידי דאתי מעלמא היתה בו כדי לבטל את האסור, מיהו בגדולין מספקא ליה אי גדולי היתר מעלין את האיסור או לא. ונ״ל דעיקר ספקיה אי אמרינן דגדולין כיון דנמשכין ויוצאין מן העיקר שאינו כלה, אי הוו להו כעיקר ואסירי, אי הוו להו כהתר ומעלין את האסור. ובדין הוא דהוה ליה למיבעי גדולין עצמן שרו או אסירי, מיהו הא בהא תליא, דאי גדולי התר מעלין את האיסור פשיטא דשרו, ואי אין מעלין פשיטא דאסירי דאי שרו הוו מעלין. כך נראה בעיני, ובסמוך תראה מה שהזקיקני לפרש כך1.
1. ושאר הראשונים פי׳ דהא פשיטא לי׳ דגידולין מותרין, דהעיקר אינו יכול לבטל הגידולין.
א גמרא שנינו במשנה: האומר לאשתו ״קונם מעשה ידיך עלי״, או שאומר ״קונם הן על פי״, או ״קונם הן לפי״ וכו׳, ישמעאל איש כפר ימא, ואמרי לה [ויש אומרים] איש כפר דימא, העלה בידו בעיה ביחס לבצל שעקרו מן האדמה בשנה השביעית (שמיטה) ויש עליו כל דיני קדושת שביעית, ונטעו בשמינית, ורבו גידוליו של השנה השמינית על עיקרו של השנה השביעית. והכי קא מיבעיא ליה [וכך נשאלה לו]: כיון שגידוליו היתר, שהרי צמחו בשנה השמינית, ועיקרו אסור משום שנת השמיטה, האם לומר כיון שרבו גידוליו יותר מעיקרו, אותן גידולי היתר מעלין (מבטלים) את חלק האיסור שבבצל, או לא? אתא לקמיה [בא לפני] ר׳ אמי ושאלו, ולא הוה בידיה [היה בידו] פתרון.
GEMARA: We learned in the mishna: For one who says to his wife: Your handicraft is konam upon me, or it is konam upon my mouth, or it is konam to my mouth, it is prohibited to benefit from her handicraft. Yishmael, a man of Kefar Yamma, and some say, a man of Kefar Dima, raised a dilemma with regard to an onion that one uprooted during the Sabbatical Year, which was therefore sanctified with the sanctity of the Sabbatical Year, and he then planted it during the eighth year, and its growths that developed in the eighth year exceeded its principal original Sabbatical-Year onion. And this is the dilemma that he raised: Its eighth-year growth is permitted, and its Sabbatical-Year principal is prohibited. Since its growth exceeded its principal, do those permitted growths neutralize the prohibition of the onion, or do they not? Yishmael came and raised the dilemma before Rabbi Ami, and he did not have an answer readily available.
הכל
(3) אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי יִצְחָק נַפָּחָא בפְּשַׁט לֵיהּ מִן הָדָא דְּאָמַר רַבִּי חֲנִינָא תְּרִיתָאָה אָמַר רַבִּי יַנַּאי ג בָּצָל שֶׁל תְּרוּמָה שֶׁנְּטָעוֹ וְרַבּוּ גִּידּוּלָיו עַל עִיקָּרוֹ מוּתָּר א״ל אֲמַר לֵיהּ ר׳ רַבִּי יִרְמְיָה וְאִיתֵּימָא רַבִּי זְרִיקָא שָׁבֵיק מָר תְּרֵין וְעָבֵיד כְּחַד.
Yishmael came and raised the dilemma before Rabbi Yitzḥak Nappaḥa, who resolved it for him from that which Rabbi Ḥanina Terita’a said that Rabbi Yannai said: With regard to an onion of teruma that one planted, if its growths exceeded its principal, it is permitted. Here too, the eighth-year growth should neutralize the prohibition of the Sabbatical-Year onion. Rabbi Yirmeya said, and some say it was Rabbi Zerika who said to Rabbi Yitzḥak Nappaḥa: Did the Master abandon the opinion of two Sages and conduct himself in accordance with the opinion of one Sage?
בצל של תרומה שנטעו – ולקמן מוקי לה בבצל דגידולי תרומה דגידולי גידולין מותרין.
ורבו גידולים על עיקרו מותר – אלמא גידולי היתר מעלין עיקר דאיסור ואע״פ שאין זרעו כלה כמו בצל.
אתא לקמיה דר׳ יצחק נפחא ופשט ליה מהא דאמר רב חנינה בר טירתאה אמר ר׳ ינאי בצל של תרומה שנטעו ורבו גידוליו על עיקרו מותר – אלמא דאתו גידולי התר ומבטלי ליה לעיקר דהוה אסור ואפילו בדבר שאין זרעו כלה והוא הדין בבצל של שביעית ומיהו לקמן מקשינן לר׳ ינאי ממאי דתנן גידולי תרומה תרומה אפילו בדבר שזרעו כלה וכל שכן בדבר שאין זרעו כלה ומוקמינן למילתיה בגידולי גידולין ובדבר שזרעו כלה וממתניתין דתרומה דתנן התם הטבל גידולין מותרין בדבר שזרעו כלה אבל בדבר שאין זרעו כלה אפילו גידולי גידולין אסורין לא מצי למיפשט משום דהוי דבר שיש לו מתירין וכל דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל אבל שביעית אין לה מתירין ופשט השתא מתרומה שאין לה מתירין ומקונמות דמתניתין דתנן אבל בדבר שזרעו כלה אפילו גידולי גידולין אסורין בעי לאותוביה לקמן ואיהו משני ועביד להו בדבר שיש לו מתירין.
אמר ליה ר׳ ירמיה ואיתימא ר׳ זריקא שביק מר תרתין ועביד כחד מאן נינהו תרין דאמר ר׳ אבהו אמר ר׳ יוחנן ילדה שסיבכה בזקנה ובה פירות אף על פי שהוסיפה מאתים אסור – פירוש: הינו הרכבה אלא הרכבה מיקריא כשמתכוין לחדש האילן על ידי נטיעה זו שהרכיב עליו ומניחה שם לעולם ומונין שני ערלה לכל האילן משעת ההרכבה אבל זה לא נתכוון אלא שלא יבשו פירות הילדה שהיו בוסר כשנעקרה מן האילן ומרכיבה על אילן זקן כדי שתינק ממנו עד שיתבשלו פירותיה ואחרי כן עתיד לסלקה משם ומשום הכי קרי לה סיבוך שאינו לעולם אלא לפי שעה הילכך אילו הזקן עומד בהתרו ופירות הילדה שהיו אסירין אף על פי שינקו עכשיו מן ההתר והוסיפו התר על האיסור מאתים ויש כאן מאתים שלהתר ואחד של איסור ודין ערלה להיות בטילה באחד ומאתים אפילו הכי אסור דהיכא בטלא במאתים הני מילי תלוש בתלוש אבל המחובר חשוב הוא ולא אתו גידולי התר ומבטלין את האיסור.
ולענין הסוגיא באו לברר היתר שאלתם ממה שאמרו בצל של תרומה שנטעו ורבו גידוליו על עיקרו מותר וזו אינה הלכה שגידולי תרומה אף ע״פ שמן הדין חולין הן חכמים גזרו עליהם ליאסר לזרים ולא הותרו לזרים אלא גידולי גידולין כמו שיתבאר למטה ומכל מקום הקשו לאותו שבא להתיר מכח שמועת בצל של תרומה שביק מר תרתי ועביד כחד כלומר שבשני מקומות מצינו שאין גידולין מעלין את העיקר ומה ענין לדמות את השביעית לאחת ולהניח את השתים שלא לדמותה להם ומאי נינהו תרתי חדא דאמר רבי יוחנן לענין ערלה ילדה ר״ל נטיעת ערלה שסיבכה בזקנה ובה פירות ר״ל שהיו בילדה פירות בשעה שסיבכה אפילו הוסיפו באותם הפירות משעת הסיבוך ואילך מאתים של היתר אותם הפירות אסורים שהעיקר חשוב ואינו בטל בתוספת אע״פ שהתוספת כלו בהיתר שהרי ילדה שסיבכה בזקנה בטלה ילדה אצל זקנה אלא שמאחר שבשעת הסיבוך היו בה פירות שכבר נאסרו וזה בא לבטלן גזרו עליהן שלא ליבטל אפילו בתוספות אפי׳ היו קטנים הרבה עד שהוסיפו מאתים בהיתר ולא נשאר האיסור אלא אחד במאתים והלכה גמורה היא זו ואע״פ שאין ללמוד הימנה לאסור הגדולין עצמן דהכא שאני שהגידולין והאיסור הכל פרי אחד הוא מכל מקום יש ללמוד הימנה שאין גידולי היתר מעלין את האיסור ולענין כלאים שנינו בצל שנטעו בכרם שנאסר משום כלאי הכרם כגון שזרע שם שני מיני זרעים או ירקות ואחר כך נעקר הכרם אפילו הוסיפו הגידולין במאתים אחר שנעקר הכרם מכל מקום העיקר אסור אע״פ שגידוליו מותרין שאין גידולי היתר מעלין את האיסור ואף זו הלכה ואם כן אף בשביעית נאמר כן:
ולענין ביאור יש שואלין ואף הגידולין היאך הותרו והרי העיקר שהוא איסור הוא גורם שלהם ואם מפני הקרקע שהוא גורם של היתר וזה וזה גורם מותר והרי גופם וקרקע אינו כלום לגבי גורם האיסור והרי בפרק אלו טריפות אמר ושוים בביצת טרפה שאסורה בספנא מארעא דחד גורם הוא מצד שגורם הקרקע אינו כלום לגבי גורם של תרנגולת ובשאור של חולין ושל תרומה וכן בגינתא דאיזדבל בזיבלא דע״ז הוא שאמרו בהן זה וזה גורם משום דדמו אהדדי אבל זה אין גורם ההיתר כלום לגבי גורם האיסור אלא שפירשו בתוספות שאף גורם האיסור אינו נחשב בזו כלום שאין גורם של איסור נחשב אלא כשהוא בעין כזו של תרנגולת טרפה וזיבלא דעבודה זרה אבל זו שהעיקר קיים בעינא ואין השאר ניכר בגופו מצד הגידולין אף גורם האיסור אינו נחשב ולא עוד אלא שאף לדעת האומר זה וזה גורם אסור שמאחר שהעיקר קיים נעשו הגידולין כעומדין בפני עצמן:
ונשוב לדברינו והוא שחזרו לברר היתירה ממה שאמרו ליטרא בצלים שתקנה ר״ל שעישרה בתרומות ומעשרות כראוי לה ואחר כך זרען כשהוא בא ללקט גידוליהן ועיקריהן שהן קיימין חייב לעשר לפי כולה ולא לפי הגידולין לבד שאע״פ שכבר נפטרו העקרין שהן קיימין עדיין והם שיעור ליטרא גידולי האסור ביטלו עיקר ההיתר ואף זו הלכה ובאו ללמוד הימנה להיות אף גידולי היתר מעלין את עיקר האיסור והשיבו דלמא לחומרא שאני להיות גידולי היתר מבטלין את של איסור ומכאן כתבו קצת מפרשים שכשהוא בא לעשרן אינו מעשרן מיניה וביה שלא יעשר מן הפטור על החיוב שהרי העיקרים פטורין מן התורה וכשמתערבים עם הגידולין נמצא מעשר מן העקרים על הגדולין והרי הוא מן הפטור על החיוב אלא מעשר עליהן ממקום אחר:
בצל של תרומה. אף על פי שהוא דבר שאין זרעו כלה אם נטעו ורבו גידוליו על עיקרו שהבצל יכול לעלות [באחד ומאה] של הגידולין מותר אלמא גידולין מבטלי לעיקר:
בצל של תרומה שנטעו ורבו גדוליו על עיקרו מותר – כולו1, דלא הוי תרומה, דאתו גידולין ומבטלין עיקר. מיהו טבל הוי דהא בטלו גדוליו את העיקר, ודקאמרינן מותר, לומר דפקע שם תרומה מיניה ושרי באכילת עראי.
שביק מר תרין – רבי יוחנן ורבי יונתן דסבירא להו דלא אתו גדולין ומבטלין עיקר.
1. ר״ל דהן גדוליו והן עיקרו מותרין. וכן הוא בדפוס ונציה: ״כלו״. ובדפוס פפד״א: ״כלו׳ ״, ושוב פתחו: ״כלומר״.
אתא לקמיה [בא לפני] ר׳ יצחק נפחא, פשט [פתר] ליה מן הדא [לו מזו] שאמר ר׳ חנינא תריתאה אמר ר׳ ינאי: בצל של תרומה שנטעו, ורבו גידוליו על עיקרו — מותר, שגידוליו מבטלים את עיקרו, ואף כאן, מבטלים גידולי השמינית את העיקר. אמר ליה [לו] ר׳ ירמיה לר׳ יצחק נפחא, ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת ר׳ זריקא: שביק מר תרין ועביד כחד [מניח אדוני שנים ועושה כדעת אחד]?!
Yishmael came and raised the dilemma before Rabbi Yitzḥak Nappaḥa, who resolved it for him from that which Rabbi Ḥanina Terita’a said that Rabbi Yannai said: With regard to an onion of teruma that one planted, if its growths exceeded its principal, it is permitted. Here too, the eighth-year growth should neutralize the prohibition of the Sabbatical-Year onion. Rabbi Yirmeya said, and some say it was Rabbi Zerika who said to Rabbi Yitzḥak Nappaḥa: Did the Master abandon the opinion of two Sages and conduct himself in accordance with the opinion of one Sage?
הכל
(4) מַאן נִינְהוּ תְּרֵין דא״ר דְּאָמַר רַבִּי אֲבָהוּ א״ר אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן דיַלְדָּה שֶׁסִּיבְּכָהּ בִּזְקֵינָהּ וּבָהּ פֵּירוֹת אע״פ אַף עַל פִּי שֶׁהוֹסִיפָה מָאתַיִם אָסוּר.
The Gemara asks: Who are they, the two Sages who disagree with his opinion? The Gemara answers: It is as Rabbi Abbahu said that Rabbi Yoḥanan said: With regard to a young vine within three years of its planting, whose fruits are orla and forbidden, that one grafted onto an old, permitted vine, and there were fruits on the younger vine, even though the younger vine added two hundred times the number of fruits that were there when it was grafted, and those additional fruits are permitted because they draw their nourishment from the older vine, the fruit that was on the younger vine before it was grafted is forbidden. Although, in principle, when the permitted part of the mixture is two hundred times the forbidden orla, the prohibition is neutralized, in this case, the prohibition is not neutralized, as the forbidden fruit was there from the outset.
ערך ילד
ילד – א(נדרים נז:) ילדה שסיבכ׳ בזקינה ובה פירות אף על פי שהוסיפה מאתים אסור פי׳ ילדה נטיעה של ערלה שהיו בה פירות ערלה שסבכה בזקינה שהרכיבה בתוך אילן זקן של היתר אף על פי שהוסיפה שוב שהורכבה בזקינה מאתים ממה שהיתה בשעת הרכבה אף על גב דשאר ערלה בטלה במאתים אסור. (סוטה מג:) ילדה שסיבכה בזקנה בטלה פי׳ בטלה מדין ערלה וכיון דבטלה לא הוי נטיעה ולא ישוב עליו מעורכי מלחמה.
א. [יונגע פפלאנצע.]
ילדיה – של ערלה.
שסיבכה – שהרכיבה בתוך אילן זקן של היתר והיו בה פירות הערלה.
ואע״פ שהוסיפה – פירות לאחר שהרכיבה מאתים חלקים יותר ממה שהיתה בשעת הרכבה אע״ג דשאר ערלה בטלה במאתים.
אסור – אלמא דלא אתו גידולין דהיתר ומעלין את האיסור.
ילדה שסיבכה בזקנה ובה פירות – שהם ערלה אפי׳ הוסיף במאתים דהיתר אסורים הפירות דעיקר חשוב ואינו בטל בתוספת היתר דכל התוספת דמסיבוך ואילך מותרים דבטל בזקנה גם אילו לא היה בה פירות וסיבכה תהיה מותרת שמתבטלה בזקנה (אחר) [אלמא] גידולי היתר אין מבטלין עיקר של איסור.
ילדה שסיבכה בזקנה ובה פירות – ודוקא בשיש בה פירות לפי שכיון שיש בה פירות של איסור כבר וזה בא לבטלן, גזרו עליהם ואסרום שלא יהיו בטלין לגבי תוספת ההיתר, אבל במסבך ילדה בלא פירות בזקנה, ודאי בטלה היא ופירותיה מותרין.
ילדה שסבכה בזקנה. ייחור של ערלה שהרכיבה בענף זקנה:
ובה פירות. של ערלה:
אף על פי שהוסיף מאתים של היתר אסור. וגידולי היתר לא מבטלי לאיסור:
ילדה שסבכה בזקנה – ילדה שלא עברו עליה שלש שנים וקצצה והרכיבה בנטיעה1 זקנה שעברו עליה שלש שנים ובה פירות, שאם לא היו בה פירות אמרינן בפרק משוח מלחמה (סוטה מ״ג:) דילדה שסבכה בזקנה בטלה.
אע״פ שהוסיף מאתים אסור – אע״פ שהוסיפו אותן פירות בגדולן2 מאתים על מה שהיו קודם שסבכה אסור, דאע״ג דגידולין של היתר, דמזקנה קאתו, דהא קיימא לן ילדה שסבכה בזקנה בטלה, אפילו הכי כיון שפירות הללו כבר היו בה קודם שסבכה, אין גדולין שבהם מבטלין עיקר.
אף על פי שיעקור הכרם – וגדל אח״כ בהיתר אסור. אלמא גדולין כיון שמן העיקר הם יוצאין הרי הם כמוהו, וגבי שביעית נמי לא שנא.
1. בכת״י בטעות: ״בנטיעות״.
2. ״בגידולן״, כן הוא בדפוס ונציה:, ובדפוסים מאוחרים שינו ל״בגידולין״. ועי׳ רש״י מנחות (ס״ט:): אפילו הוסיפו הפירות ״בעובי״. וראה בס׳ החינוך מצוה תקמ״ט ״שהוסיפו בגידולן חלק אחד ממאתים״. (בדפוס טלמן תשע״ו תיקנו ע״פ ד״ו).
ושואלים: מאן נינהו תרין [מי הם השנים] הללו שאינם סוברים כן? ומפרטים: שאמר ר׳ אבהו אמר ר׳ יוחנן: גפן ילדה (צעירה) שעדיין היא ערלה שסיבכה (הרכיב אותה) בתוך גפן זקינה שהיא מותרת, ובה בגפן הצעירה פירות, אף על פי שהוסיפה פי מאתים ממה שהיה בה קודם לכן, ומה שהוסיפה היה מן ההיתר, שהרי היא יונקת מן הגפן הזקינה, בכל זאת אסור, ואין הגידולים המותרים מבטלים את העיקר האסור במאתיים כדין ערלה, מכיון שהפירות היו אסורים מתחילתם.
The Gemara asks: Who are they, the two Sages who disagree with his opinion? The Gemara answers: It is as Rabbi Abbahu said that Rabbi Yoḥanan said: With regard to a young vine within three years of its planting, whose fruits are orla and forbidden, that one grafted onto an old, permitted vine, and there were fruits on the younger vine, even though the younger vine added two hundred times the number of fruits that were there when it was grafted, and those additional fruits are permitted because they draw their nourishment from the older vine, the fruit that was on the younger vine before it was grafted is forbidden. Although, in principle, when the permitted part of the mixture is two hundred times the forbidden orla, the prohibition is neutralized, in this case, the prohibition is not neutralized, as the forbidden fruit was there from the outset.
הכל
(5) וא״ר וְאָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר רַבִּי נַחְמָנִי א״ר אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן הבָּצָל שֶׁנְּטָעוֹ בַּכֶּרֶם וְנֶעֱקַר הַכֶּרֶם אָסוּר.
And Rabbi Shmuel bar Rabbi Naḥmani said that Rabbi Yonatan said: With regard to an onion that one planted in a vineyard, creating a forbidden mixture of food crops in a vineyard, and then the vineyard was uprooted, and most of the onion grew in a permitted manner, it is forbidden. Apparently, both Rabbi Yoḥanan and Rabbi Yonatan disagree with the opinion of Rabbi Yannai, and therefore, there is no clear resolution to the dilemma.
בצל שנטעו בכרם – ונאסר כדין כלאי הכרם ונעקר הכרם דהשתא מותרין כל הגידולין.
אסור – אפילו הוסיפו מאתים על העיקר אלמא דעיקר האסור אינו בטל ה״נ בצל דשביעית אינו בטל אלמא (אי איכא [תרין] דאמרי דגידולי היתר אין מבטלין לעיקר דאיסור.
ואמר ר׳ שמואל אמר ר׳ יונתן בצל שנטעו בכרם ונעקר הכרם אסור – פירוש: נטעו בכרם ונאסר אף על פי שאחר כן נעקר הכרם וגדל בהתר עד שנוסף ההתר על האיסור במאתים אסור הוא דלא אתו גידולי התר ומבטלין את האיסור ואף על פי שמצאנו ששרשי התר בטלין אצל האיסור כדתנן המעביר עציץ נקוב בכרם אם הוסיף במאתים אסור דאלמא אתו גידולי איסור שהן מועטין ואוסרין קצ״ט דהיתר ובטל ההתר אצל האיסור האיסור אינו בטל אצל ההתר ואף על פי שיש בהתר מאתים כנגד האיסור אלא הכל אסור מפני האיסור שהוא מעורב בכולן והוא הדין בבצל של שביעית.
וכן אמר ר׳ שמואל בר ר׳ נחמני אמר ר׳ יונתן: בצל שנטעו בכרם ונאסר משום כלאי הכרם, ואחר כך נעקר הכרם וגדל הבצל הרבה בהיתר — בכל זאת הבצל אסור. ונמצא שר׳ יוחנן ור׳ יונתן שניהם חולקים על ר׳ ינאי, ואין פתרון פשוט לשאלה זו.
And Rabbi Shmuel bar Rabbi Naḥmani said that Rabbi Yonatan said: With regard to an onion that one planted in a vineyard, creating a forbidden mixture of food crops in a vineyard, and then the vineyard was uprooted, and most of the onion grew in a permitted manner, it is forbidden. Apparently, both Rabbi Yoḥanan and Rabbi Yonatan disagree with the opinion of Rabbi Yannai, and therefore, there is no clear resolution to the dilemma.
הכל
(6) הֲדַר אֲתָא לְקַמֵּיהּ דר׳ דְּרַבִּי אַמֵּי וּפְשַׁיט לֵיהּ מִן הָדָא דְּאָמַר ר׳ רַבִּי יִצְחָק אָמַר ר׳ רַבִּי יוֹחָנָן ולִיטְרָא בְּצָלִים שֶׁתִּיקְּנָה וּזְרָעָהּ מִתְעַשֶּׂרֶת לְפִי כוּלָּהּ אַלְמָא אוֹתָן גִידּוּלִין מְבַטְּלִין עִיקָּר.
Yishmael then came and raised the dilemma before Rabbi Ami, who resolved it for him from that which Rabbi Yitzḥak said that Rabbi Yoḥanan said: With regard to a litra of onions that one tithed, and then he sowed a field with the entire litra of onions, when the field yields the crop, it is tithed according to the entire crop. Although some of the onions that he sowed were already tithed, he is obligated to tithe them because the volume of the growths exceeds the volume of the original onions and the entire crop has untithed status. Apparently, those growths neutralize the prohibition of the primary, original, tithed onions.
ופשט ליה מן הדא – דמותר דהווין נמי תרין.
ליטרא – ממש של בצלים.
שתיקנה – שעישרה כהלכתה וזרעה וגדלה.
מתעשרת לפי כולה – אע״פ שכבר עישר מן העיקר והעיקר קיים ואינו כלה צריך להפריש מן הגידולים ומן העיקר לפי שבטלו גידולים את העיקר הכא נמי ההוא בצל שהעלה ישמעאל גידולין מבטלין את העיקר.
ליטרא בצל שתיקנה – פירוש שעישרה מתרומות ומעשרות וזרעה.
מתעשרת לפי כולה – ולא אמרי׳ דליטרא א׳ שעם הגדולין היה מן העיקר שהרי אין זרעו כלה וכבר היא מתוקנת משום דגידולי איסור מבטלין העיקר ה״נ נימא דגידולי שמינית מבטלין עיקר של שביעית.
הדר אתא לקמיה דר׳ אמי ופשט ליה מן הדא דאמר ר׳ יצחק אמר ר׳ יוחנן ליטרא בצלים שתיקנה וזרעה מתעשרת לפי כולה – פירוש: אלמא בטלו השרשין אצל הגידולין ונאסרו עד שיעשרם וקא סלקא דעתך כי היכי דבטלין לאיסורא הם הכי נמי בטלין להיתירא ופליגי ר׳ יצחק ור׳ אבהו אליבא דר׳ יוחנן ואיכא השתא תריי להיתירא ותרי לאיסורא ר׳ ינאי ור׳ יצחק אמר ר׳ יוחנן להיתירא ור׳ אבהו אמר ר׳ יוחנן ור׳ יונתן לאיסורא.
ליטרא בצלים שתקנה וכו׳ – ודלמא לחומרא – ומסתברא לי דאינו מעשר מניה וביה אלא ממקום אחר, כדי שלא יעשר מן הפטור על החיוב, וקשה לי דהא חומרא דאתי לידי קולא היא, וכדאמר בעלמא [תוספתא דמאי פרק ח׳ הלכה י׳] המרבה במעשרות (מעשרותיו מתוקנין כו׳) [פירותיו מתוקנין מעשרותיו מקולקלים]1. ויש לומר דכיון דעיקר מעשר ותרומת מעשר שלהן מדרבנן, הם לא גזרו בכך.
1. כן בשיטה מקובצת בשם רשב״א.
ליטרא בצלים שתקנה. שהפריש ממנה תרומה ומעשרות והאי דנקט ליטרא שהמשקל גורם לידע מה ניתוסף בהם:
וזרעה מתעשרת לפי כולה. כי העיקר בטל בגידולין וחזר כולו להיות טבל:
שתקנה – שהפריש תרומתה ומעשרותיה.
וזרעה – לפי שיש באותה ליטרא כמה בצלים והוא נוטעה אילך ואילך, שיך בה לשון זריעה.
מתעשרת לפי כולה – לפי הגדולין והעיקר. אלמא אתו גדולין המחויבין ומבטלין את העיקר הפטור. ואע״ג דלעיל בסמוך אמר רבי אבהו משמיה דרבי יוחנן דילדה שסבכה בזקנה ובה פירות אע״פ שהוסיפה מאתים אסור, דאלמא לא אתו גדולין ומבטלין עיקר, אמוראי נינהו ואליבא דר׳ יוחנן.
הדר אתא [חזר ובא] ישמעאל איש כפר ימא לקמיה [לפני] ר׳ אמי ופשיט ליה מן הדא [ופשט, פתר, לו את הבעיה מזו] שאמר ר׳ יצחק אמר ר׳ יוחנן: ליטרא בצלים שתיקנה (הפריש ממנה תרומות ומעשרות) ואחר כך זרעה, כאשר גדל ויוצא ממנה יבול מתעשרת לפי כולה, שמפרישים מן הכל מעשר. שאף שהבצלים שזרע עדיין קיימים, ואותם כבר עישר, מכל מקום כיון שרבו הגידולים על העיקר הריהם מבטלים את העיקר, והכל נחשב כטבל. אלמא [מכאן] שאותן גידולין מבטלין את העיקר.
Yishmael then came and raised the dilemma before Rabbi Ami, who resolved it for him from that which Rabbi Yitzḥak said that Rabbi Yoḥanan said: With regard to a litra of onions that one tithed, and then he sowed a field with the entire litra of onions, when the field yields the crop, it is tithed according to the entire crop. Although some of the onions that he sowed were already tithed, he is obligated to tithe them because the volume of the growths exceeds the volume of the original onions and the entire crop has untithed status. Apparently, those growths neutralize the prohibition of the primary, original, tithed onions.
הכל
(7) דִּלְמָא לְחוּמְרָא שָׁאנֵי.
The Gemara rejects that resolution: There is no proof from the ruling in the case of the litra of onions, as perhaps it is different when the ruling is a stringency. Perhaps, due to the concern that the growths neutralize the prohibition of the original, the ruling is that he must tithe the entire crop. However, there is no proof that the same would be true in cases where the ruling is a leniency, e.g., to neutralize the prohibition of the Sabbatical Year or teruma.
דלמא לחומרא שאני – כגון הכא גבי ליטרא בצלים דלחומרא קאמר דצריך לעשר משום דגדולין מבטלין את העיקר אבל לקולא כגון בעיא דישמעאל דהוי להתיר לא אמר.
ודילמא לחומרא שני – פירוש: דילמא לא פליגי ר׳ יצחק ור׳ אבהו דעד כאן לא אמר ר׳ יצחק אלא לחומרא אבל אילו היה שרשין דאיסורא וזרען לא היו בטלין כדבענן למימר לקמן דמעשר עליה ממקום אחר. והוה ליה דומיא דערלה וכלאי הכרם דשרשי התר נאסרין ושרשי איסור אינן ניתרין.
דלמא לחומרא. לחייבו במעשר מדרבנן ויעשר עליו מעציץ שאינו נקוב וכן התוספת הוי כטבל שנתערב בחולין וצריך לעשר עליו ממקום אחר מלקוח מן העובדי כוכבים למאן דאמר יש קנין או מעציץ שאינו נקוב כדאיתא בהקומץ רבה [מנחות לא.] אבל לא מן הדמאי כי נתרמה ממנו תרומה גדולה ומיהו לא דמי להך דסתם טבל שנתערב בחולין הוי רובא חולין ומדאורייתא בטלי אבל הכא דאיכא רובא תוספת מחייב מדאורייתא ונראה דאפילו למאן דאמר אין בילה בדבר היבש הכא מודה דיש בילה כי היניקה ולחלוחית הקרקע מבלבל ומערב יחד ותורם ומעשר מן החיוב שבו על החיוב שבו ומן הפטור שבו על הפטור שבו:
דלמא לחומרא שאני – לעולם אימא לך דמדינא לא אתו גדולין ומבטלין עיקר, דאדרבה הרי הם כמוהו, אלא דהכא משום חומרא בעלמא אמרינן דמבטלין.
ובמה שפרשתי1 לא קשיא לי הא דמקשו הכא (עי׳ רשב״א) הא חומרא דאתי לידי קולא היא, דאי מעשר מינה ובה דילמא מעשר מן העיקר על הגדולין והוי מן הפטור על החיוב, ואי מעשר עליה ממקום אחר הוה ליה מרבה מעשרותיו. דלא קשיא כלל, דאם אין גדולין מעלין את העיקר הוו להו גדולין כעיקר כיון דמיניה רבו, והך ליטרא עקרה וגדולה פטירי מדינא, וכי מעשר מינה ובה ליכא למיחש כלל.
1. דלחומרא פי׳ דמשום חומרא אמרינן דמבטלין (וממילא חייב במעשר), ולא כפי׳ הרא״ש דאע״ג דאין מבטלין, משום חומרא חייב במעשר מדרבנן.
בא״ד הגידולים ומן העיקר כצ״ל העיקר הכי כצ״ל:
ברא״ש בד״ה לאחר כו׳ למפרע על כצ״ל:
בד״ה איש כו׳ כפר דימא כצ״ל:
בד״ה גידוליו כו׳ בטלי כי כצ״ל כו׳ של תרומה אף כצ״ל:
לעלות כחו וקשה נ״ל בהוספה:
בד״ה דלמא כו׳ עובדי כוכבים למאן כצ״ל:
ר״ן בד״ה ורבו כו׳ את האסור כצ״ל כך הס״ד עראי הס״ד בטלה הס״ד:
ודוחים: מכאן אין להוכיח, כי דלמא לחומרא שאני [שמא להחמיר שונה] הדבר, ואנו חוששים שמא גידולים מבטלים את העיקר לחייבו במעשר על הכל, אבל שיהיו גידולים מבטלים את העיקר להיתר — לא למדנו.
The Gemara rejects that resolution: There is no proof from the ruling in the case of the litra of onions, as perhaps it is different when the ruling is a stringency. Perhaps, due to the concern that the growths neutralize the prohibition of the original, the ruling is that he must tithe the entire crop. However, there is no proof that the same would be true in cases where the ruling is a leniency, e.g., to neutralize the prohibition of the Sabbatical Year or teruma.
הכל
(8) אֶלָּא מִן הָדָא דְּתַנְיָא רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר
Rather, proof may be cited from this source; as it is taught in a baraita that Rabbi Shimon says:
Rather, proof may be cited from this source; as it is taught in a baraita that Rabbi Shimon says:
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.