(1) 
מתני׳ מַתְנִיתִין : אמִן הַכָּבוּשׁ אֵין אָסוּר אֶלָּא מִן הַכָּבוּשׁ שֶׁל יָרָק כָּבוּשׁ שֶׁאֲנִי טוֹעֵם אָסוּר בְּכׇל הַכְּבוּשִׁים מִן הַשָּׁלוּק אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא מִן הַשָּׁלוּק שֶׁל בָּשָׂר שָׁלוּק שֶׁאֲנִי טוֹעֵם אָסוּר בְּכׇל הַשְּׁלוּקִים.:
MISHNA: One who vows that pickled food is forbidden to him is prohibited from eating only pickled vegetables, as that is what people usually mean when referring to pickled food. However, if he says: Pickled food is konam for me, and for that reason I will not taste it, he is prohibited from tasting all pickled foods. Similarly, one who vows that boiled food is forbidden to him is prohibited from eating only boiled meat, as that is the common meaning of the expression boiled food. On the other hand, if he says: Boiled food is konam for me, and for that reason I will not taste it, he is prohibited from eating all boiled foods.
מתני׳ אינו אסור אלא בכבוש של ירק – דסתם כבוש ירק הוא אבל אמר כבוש שאני טועם הואיל ואמר כי האי לישנא אסור בכל הכבושין וה״ה בכל הנך אם אמר בשלוק סתם אינו אסור כו׳ דסתם שלוק שלהן אינו אלא בשר ודעתיה לא הוי אלא בשר דדרכו להתבשל ולהשלק.
הנודר מן הכבוש אין אסור אלא בכבוש של ירק. כבוש שאני טועם אסור בכל הכבושין. מן השלוק אין אסור אלא שלוק הבשרא. שלוק שאני טועם אסור בכל השלוקים.
א. כך בד״פ וכ״ה לפנינו [׳מן השלוק של בשר׳]. אבל בכתה״י מן השלוק של ירק. והיא גירסת תוס׳ והרא״ש והטור סי׳ ריז.
קונם מן הכבוש – שאמר קונם כבוש עלי אינו אסור אלא בכבוש של ירק דסתם כבוש משמע כבוש של ירק אבל לא כבוש שאני טועם כיון שאמר שאני טועם אסור בכל הכבושים.
מן השלוק – סתמא הוי של ירק.
פיסקא: מן הכבש אינו אסור אלא מן הכבש של ירק כבוש שאני טועם אסור בכל הכבושין – פירוש: כִבַש אינו משמע {אלא}1 על כבש של ירק שכל העולם כובשין אותו. אבל כשאמר קונם כבוש שאני טועם או קונם כבוש עלי משמע כל דבר שהוא כבוש ואפילו בשר ודגים וכן שלק ושלוק צלי וצלוי מליח ומלוח. ועל דכבש ודשלק שואל שיש לומר כך הוא דכבש כמו כבש. או דילמא דכבש משמע כל שנכבש והוה ליה כמו כבוש.
1. כן הושלם בדפוסים. בכ״י ששון 557 חסר: ״אלא״.
מן הכבוש אינו אסור אלא מן הכבוש של ירק כבוש שאני טועם אסור בכל הכבושין מן השלוק אינו אסור אלא מן השלוק של בשר שלוק שאני טועם אסור בכל השלוקים מן הצלי אינו אסור אלא מן הצלי של בשר דברי ר׳ יהודה צלוי שאני טועם אסור בכל הצלויין מן המליח אינו אסור אלא מן המליח של דג מליח שאני טועם אסור בכל המלוחין.
ירושלמי הוון בעי מימר מלוח לעולם הא לשעה לא א״ר יודן מן מה דתנינן הרי עלי כבשר מליח וכיי״נ הדא אמרת מלוח לשעה מלוח הוא.
המשנה השניה והכונה בו בענין החלק השני והוא שאמר דג דגים שאני טועם אסור בהם בין גדולים בין קטנים בין מלוחין בין תפלין בין חיים בין מבושלים ומותר בטרית טרופה ובציר הנודר מן הצחנה אסור בטרית טרופה ומותר בציר ומורייס הנודר מן הטרית הטרופה מותר בציר ומורייס אמר הר״ם דע כי בלשוננו כאשר יחובר השם אל הקבוץ יורה הרבוי וההפלגה בגודל כמו אמרו שיר השירים והבל הבלים ולזה אמר דג דגים הכניס כל המין כלו על איזה ענין שיהיה ותפל הוא הבלתי מלוח וטרית טרופה הוא מין ממיני הדג הטרוף מבואר בע״ז וציר הוא המים אשר יצאו ממיץ הדגים המלוחים והמוריס שם משרף הנעשה מן הדגים ומזה המשקה ידבר בזאת ההלכה וצחנה הוא הדג הנושן אשר כבר התעפש וסרח והוא נגזר מן ותעל צחנתו:
מתני׳ אינו אסור אלא מן הכבוש של ירק. דסתם כבוש הוא של ירק:
כבוש שאני טועם כו׳. דכיון דאמר שאני טועם וכן שלוק צלי מלוח:
מתני׳ מן הכבוש אינו אסור אלא בכבוש של ירק – פי׳ משום דאמר הכבוש בה״א הידיעה דמשמע אותו שידוע להיות כבוש על הרוב דהיינו כבוש של ירק.
כבוש שאני טועם אסור בכל הכבושים – ואפילו של דג ובשר דהא לישנא לשון כולל הוא לכל כבוש.
מן השלוק אינו אסור אלא בשלוק של בשר – שהוא ידוע בשליקה.
שלוק שאני טועם אסור בכל השלוקים – ואפילו של ירק דלשון כולל קאמר.
מתני׳ מן הכבוש אין אסור אלא מן הכבוש של ירק – משום דכיון דאמר הכבוש משמע הידוע וסתמא דירק הוא.
כבוש שאני טועם אסור בכל הכבושין – דכיון שהזכירו בלא ה״א הידיעה כל כבוש במשמע ודקתני שאני טועם לאו משום דאי לא אמר שאני טועם לא מיתסר בכל הכבושים דודאי כיון דאמר כבוש מיתסר בכולהו אלא לרבותא נקטיה דאפי׳ אמר שאני טועם אי אמר כבוש אין ואי לא לא וכולה מתני׳ בכי האי גונא מפרשא ברישא מן הצלי דמשמע הידוע ובסיפא צלוי דמשמע כל צלוי ברישא המליח דמשמע הידוע ובסיפא מלוח דמשמע כל המלוחים ואית דמפרשי דלא הוי הפרשה דמתני׳ בין הכבוש לכבוש אלא סיפא דקתני בכל הכבושין משום דקאמר שאני טועם הוא ובכי האי גוונא נמי באינך כולהו: ירושלמי הוון בעי מימר מלוח לעולם הא לשעה לא אמר ר׳ יודן מן מה דתנינן הרי עלי כבשר מליח וכיין נסך הדא אמרן מלוח לשעה מלוח הוא.
מתניתין מן הכבוש אינו אסור אלא מן הכבוש של ירק. מדקאמר הכבוש בה״א הדעת דסתם כבוש לא משמע לכאורה אלא ירק ואם אמר שאני טועם ריבה כל כבוש ואפילו אמר הכבוש בה״א הדעת הואיל ואמר שאני טועם הוציאו מסתמו וכלל כל טעם כבוש וכן יש לפרש בשלוק וצלי ומליח. הרי״ץ ז״ל.
מן הכבש אינו אסור אלא מן הכבש של ירק פירוש דסתם כבשין של ירק הם. כבוש שאני טועם אסור בכל הכבושין פירוש אפילו בכבשין של דג ובשר משום דכבוש שהוא פעול משמע כל דבר שהוא כבוש אבל כבש שהוא שם דבר לא משמע אלא על סתם כבשין. מן השלק אינו אסור אלא מן השלק של בשר דברי רבי יהודה דקסבר דבשר הוא דשלקי אינשי אבל ירק ודגים לא שלקינהו אלא גומרין בישולן. שלוק שאני טועם אסור בכל השלוקים פירוש כרפרישנא לעיל דמשמע כל דבר שלוק מן הצלי אינו אסור אלא מן הצלי של בשר דברי רבי יהודה. צלוי שאני טועם אסור בכל הצלויין פירוש כגון דג צלוי וביצה צלויה וכן כל כיוצא בהם. מן המליח אינו אסור אלא מן המליח של דג פירוש דאורחייהו דאינשי במליחת דגים טפי ממליחת בשר. מליח שאני טועם אסור בכל המלוחין פירוש דמשמע כל בשר מלוח. והאי שאני טועם דקא נקיט בכולהו הני לאו דוקא דקאמר הכי דהוא הדין בדלא קאמר אלא קונם כבוש עלי או צלי או שלוק או מלוח שאסור בכולן כדפרישית. ירושלמי הוון בעון מימר מלוח לעולם כלומר שמלחו להעמידו במלחו לעולם הוא דאסור הא לשעה לא פירוש כגון מליח דקא בעי ליה לקדרה אינו בכלל מליח. א״ר יודן מן מה דתנינן הרי עלי כבשר מליח וכיין נסך הדה אמרה מליח לשעה מליח הוא פירוש מדמסיימי׳ בההיא מתני׳ אם בשל שלמים נדר אסור ודאי מליח דקרבן מליח לשעה הוא. הרנב״י ז״ל.
מן השלק אינו אסור אלא מן השלק של בשר דברי רבי יהודה גירסא אחרת מן השלק של ירק דסתם שלוק הוא של ירק או של בשר. הריטב״א ז״ל.
מן הכבוש״ — אין אסור אלא מן הכבוש של ירק שהוא סתם ״כבוש״ שבלשון בני אדם. אבל אם אמר ״כבוש שאני טועם״ — אסור בכל מיני הכבושים. וכן אם אומר ״מן השלוק״ — אינו אסור אלא מן השלוק של בשר שהוא ״שלוק״ בלשון בני אדם. ואם אמר בלשון ״שלוק שאני טועם״ — אסור בכל השלוקים.
MISHNA: One who vows that pickled food is forbidden to him is prohibited from eating only pickled vegetables, as that is what people usually mean when referring to pickled food. However, if he says: Pickled food is konam for me, and for that reason I will not taste it, he is prohibited from tasting all pickled foods. Similarly, one who vows that boiled food is forbidden to him is prohibited from eating only boiled meat, as that is the common meaning of the expression boiled food. On the other hand, if he says: Boiled food is konam for me, and for that reason I will not taste it, he is prohibited from eating all boiled foods.
הכל
(2) גמ׳ גְּמָרָא : א״ל אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב אַוְיָא לְרַב אָשֵׁי אָמַר דִּכְבִישׁ מַאי דִּשְׁלִיק מַאי דִּצְלִי מַאי דִּמְלִיחַ מַאי הֵיכֵין מַשְׁמַע תִּיבְּעֵי.:
GEMARA: Rav Aḥa, son of Rav Avya, said to Rav Ashi: If one said: That which is pickled is forbidden to me, what is the halakha? If one said: That which is boiled is forbidden to me, what is the halakha? If one said: That which is roasted is forbidden to me, what is the halakha? If one said: That which is salted is forbidden to me, what is the halakha? What do these expressions indicate? Do they refer to specific foods or to all foods prepared in these ways? The dilemma remains unresolved.
גמ׳ אמר קונם דכביש עלי או דשליק עלי מאי – מי אמרינן דכביש דמי כמ״ד הכבוש או דילמא דמי כמאן דאמר כבוש שאני טועם ואסור בכל הכבושין.
תיבעי – כלומר תיקו.
דכבוש מאי – פירוש אם אמר קונם דכבוש עלי מאי כסתם כבוש דמי ואינו אסור אלא בכבוש ירק או דילמא כשאני טועם דמי ואסור בכל הכבושי׳.
גמ׳ דכבוש מאי דשלוק מאי וכו׳ – לפי פירוש הראשון שפירשתי במשנתינו שעיקר החילוק הוא אם הזכירו בשם הידיעה אם לאו הכא הכי מיבעיא ליה כי אמר דכבוש דשלוק בדל״ת אי משמע הידוע או לא ולפי פירוש אחרון שפירשנו דאיסורא דמתני׳ משום שאני טועם הוא הכא מספקא ליה אי אמר כבוש בלא שאני טועם היכי משמע וסלקא בעיין בתיקו ולחומרא.
ב גמרא אמר ליה [לו] רב אחא בריה [בנו] של רב אויא לרב אשי: אם אמר ״דכביש [שכבוש] אסור עלי ״מאי [מה] דינו? ״דשליק״ [ששלוק] מאי [מה] דינו? ״דצלי״ [שצלוי] מאי [מה] דינו? ״דמליח״ [שמלוח] מאי [מה] דינו? היכין משמע [כיצד המשמעות] האם הכוונה היא לסוג מסויים שמקובל לקרוא לו בשם זה, או לכל המינים שהם בגדר זה? לשאלה זו לא נמצאה תשובה, ועדיין תיבעי [תישאל] השאלה.
GEMARA: Rav Aḥa, son of Rav Avya, said to Rav Ashi: If one said: That which is pickled is forbidden to me, what is the halakha? If one said: That which is boiled is forbidden to me, what is the halakha? If one said: That which is roasted is forbidden to me, what is the halakha? If one said: That which is salted is forbidden to me, what is the halakha? What do these expressions indicate? Do they refer to specific foods or to all foods prepared in these ways? The dilemma remains unresolved.
הכל
(3) מתני׳ מַתְנִיתִין : מִן הַצָּלִי אֵין אָסוּר אֶלָּא מִן הַצָּלִי שֶׁל בָּשָׂר דִּבְרֵי ר׳ רַבִּי יְהוּדָה צָלִי שֶׁאֲנִי טוֹעֵם אָסוּר בְּכׇל הַצְּלוּיִים מִן הַמָּלִיחַ אֵין אָסוּר אֶלָּא מִן הַמָּלִיחַ שֶׁל דָּג מָלִיחַ שֶׁאֲנִי טוֹעֵם אָסוּר בְּכׇל הַמְּלוּחִים.
MISHNA: One who vows that roasted food is forbidden to him is prohibited from eating only roasted meat; this is the statement of Rabbi Yehuda. However, if one says: Roasted food is konam for me, and for that reason I will not taste it, he is prohibited from eating all roasted foods. One who vows that salted food is forbidden to him is prohibited from eating only salted fish, as that is the common meaning of the expression salted food. If, on the other hand, he says: Salted food is konam for me, and for that reason I will not taste it, he is prohibited from eating all salted foods.
מן הצלי אין אסור אלא בצלי של בשר. צלי שאני טועם אסור [בכל] הצלואים. מן המליח אין אסור אלא במליח של דג. מליח שאני טועם אסור בכל המלוחין. דג שאני טועם אסור בגדולים ומותר בקטנים. [דגה שאני טועם אסור בקטנים ומותר בגדולים]. דג דגה שאני טועם אסור בין בגדולים בין בקטנים בין מלוחין בין תפילין בין חיין בין מבושלין ומותר בציר היוצא מהן.
אמר המאירי דג דגים שאני טועם ר״ל אמר דג שאני טועם או דגים שאני טועם וכל שאמר אחד מלשונות אלו אסור בהם ר״ל בכל הדגים בין גדולים בין קטנים בין מלוחין בין תפלים בין חיין בין מבושלין וכן הלכה ואם כן מה שאמרו בגמרא בשם רבי שמעון בן אלעזר שאם אמר דג שאני טועם אסור בגדולים ומותר בקטנים אין הלכה כן ויש פוסקין כרבי שמעון ומפרשים משנתנו בשאמר שתי הלשונות ביחד כלומר דג דגים או שאמר דגים אבל דג אין משמע אלא גדול וכן פסקוה גדולי הדורות ואין נראה כן אלא משנתנו בין בשאמר דג בין בשאמר דגים אבל אם אמר דגה שאני טועם פרשו בגמרא שאסור בקטנים ומותר בגדולים ואע״פ שהכתוב כולל בלשון דגה אף הגדולים כדכתיב והדגה אשר ביאור מתה שפירושו בגדולים וקטנים לשון בני אדם מיהא אין רגיל לקרות דגה אלא על הקטנים:
הנודר מן הצחנה והוא מין דגים קטנים הרבה עד שכשהן מבושלים דומים לדגים טרופים ומתוך כך אסור בטרית טרופה שמצד הדמיון נכלל הטרית בכלל הצחנה ובתוספות מפרשים בצחנה דגים טרופים וממה שאמרו בתלמוד עבודה זרה מוניני וצחנתא ואם כן הרי הטרית כיוצא בה לגמרי ואסור בה אבל מותר בציר ומוריס שאין שם ממשות של דגים כלל אבל הנודר בטרית טרופה פירשו בתוספות שאסור בציר ומוריס הואיל והם לחלוחית הדג ושמנו ולא יראה כן ויש מפרשים צחנה מלשון ותעל צחנתו והוא דג שנעשה בציר ונשתהא עד שנתעפש ונתפרר ומוריס זה שכתבנו פירושו מוריס הנעשה בשומן של דגים ומכל מקום הרבה מיני מוריס יש שנעשין בדברים אחרים:
מן הצלי אינו אסור אלא בצלי של בשר דברי ר׳ יהודה צלי שאני טועם אסור בכל הצלויים – ואפילו דג וביצה וכל דבר.
מן המליח אינו אסור אלא במליח של דג מליח שאני טועם אסור בכל המלוחים.
ואיבעיא לן בגמ׳ היכא דאמר קונם כבוש עלי כלישנא דרישא קונם שלוק קונם צלי קונם מלוח דלא קאמר הצלי המליח השלוק בכל אחד מהם בה״א הידיעה ולא קאמר נמי שאני טועם כלישנא דסיפא מה יהא דינו ולא איפשיטא ולחומרא ואסור בכל הצלויין ובכל המלוחין ואית דגרסי במתני׳ ברישא מן הכבוש ומן השלוק פי׳ שהוא שם דבר ולא פעול ולהכי משמע מן הדבר המיוחד לאותו דבר ומאי דכתיבנא עיקר.
ירושלמי הוו בעון מימר מליח לעולם. פי׳ שהעמידו להעמידו במלחו הוא דהוי מליח הא לשעה לא. כלומר לא הוי בכלל מליח א״ר יודן מן הא דתניא הרי עלי כבשר מליח הדא אמרה מליח לשעה מליח הוא. פי׳ דבשר מליח דתנינן היינו בשר מליח של קרבנות שהוא דבר נדור כדמסיים בסיפא אם בשל שלמים נדר הרי זה אסור וקרבנות לא היו מלוחין אלא לפי שעה כדאיתא במסכת תמיד ואפ״ה קרי ליה בשר מליח.
ג משנה הנודר ״קונם עלי מן הצלי״ — אין אסור אלא מן הצלי של בשר, אלו דברי ר׳ יהודה. ואם אמר ״צלי שאני טועם״ — אסור בכל הצלויים. וכן האומר ״מן המליח״ — אין אסור אלא מן המליח של דג שהוא סתם ״מליח״ בלשון בני אדם. אבל אם אמר ״מליח שאני טועם״ — אסור בכל המלוחים.
MISHNA: One who vows that roasted food is forbidden to him is prohibited from eating only roasted meat; this is the statement of Rabbi Yehuda. However, if one says: Roasted food is konam for me, and for that reason I will not taste it, he is prohibited from eating all roasted foods. One who vows that salted food is forbidden to him is prohibited from eating only salted fish, as that is the common meaning of the expression salted food. If, on the other hand, he says: Salted food is konam for me, and for that reason I will not taste it, he is prohibited from eating all salted foods.
הכל
(4) דָּג בדָּגִים שֶׁאֲנִי טוֹעֵם אָסוּר בָּהֶן בֵּין גְּדוֹלִים בֵּין קְטַנִּים בֵּין מְלוּחִים בֵּין תְּפֵלִים בֵּין חַיִּים בֵּין מְבוּשָּׁלִים וּמוּתָּר בְּטָרִית טְרוּפָה וּבְצִיר הַנּוֹדֵר מִן הַצַּחֲנָה אָסוּר בְּטָרִית טְרוּפָה וּמוּתָּר בְּצִיר וּבְמוּרְיָיס הַנּוֹדֵר מִטָּרִית טְרוּפָה אָסוּר בְּצִיר וּבְמוּרְיָיס.:
If one says: Fish or fishes are konam for me, and for that reason I will not taste them, he is prohibited from eating all of them, whether large fish or small, whether salted or unsalted, whether raw or cooked. But he is permitted to taste minced sardines and to taste fish brine, as these are not included in the common meaning of the word fish. One who vows that tzaḥana, a concoction of whole and chopped fish, is forbidden to him is prohibited from eating minced sardines as well, but he is permitted to eat fish brine and fish gravy [morays]. One who vows that minced sardines are forbidden to him is prohibited from eating fish brine and from eating fish gravy.
ערך טרית
טרית – א(נדרים נא:) מותר בטרית טרופה ובציר (עבודה זרה לה:) ואלו מותרין באכילה וכו׳ עד וטרית שאינה טרופה וציר שיש בו דגה פי׳ חתיכי דג גדול הוא ונקרא בלעז תונ״יך (מגילה ו) תני רב יוסף שפוני זו חלזון טמוני זו טרית חול זו זכוכית לבנה. (ברכות מד) עיר אחת היתה בארץ ישראל והיו מוציאין ממנה ששים רבוא ספלי טרית פי׳ בערך ספל (א״ב פי׳ בל׳ רומי מין דג גדול ממיני אטונם).
ערך צחן
צחן – ב(נדרים נא:) הנודר מן הצחנה אסור בטרית טרופה ומותר בצור ומורייס (תרומות פ״י) רבי יהודה מתיר בצחנה שאינו אלא ליטול את הזוהמא פי׳ צחנה דגים קטנים כבושים ואם משים בצל של תרומה בתוכן משליך את הבצלים והדגים מותרין ובלבד שיהא בצל בצורתו ולא נתערב עם הדגים (סוכה כ:) האי צחנתא דבב נהרא שריא (עבודה זרה מ) ההיא ארבא דצחנתא דאתאי לסכרא.
ערך צר
צר – ג(נדרים נא:) ומותר בציר ובמורייס (עבודה זרה לו) וציר שיש בה דגה (עירובין כח:) היו לוקחין ציר בכסף מעשר אמרו לו שמא לא שמעת אלא כשקרבי דגין מעורבין בהן אפילו תימא רבי יהודה בן גדיש לא קאמר אלא בציר בשומנא דפירי פי׳ כשכובשין הדגים ומאצצין ודוחקין ומצירין אותו לחלוח היוצא מהן נקרא ציר.
א. [איין ארט פיש.]
ב. [פיש לאק. מארינירטע פיש.]
ג. [פיש לאגער.]
מתני׳ דג דגים שאני טועם – דג משמע גדול דגים משמע קטנים וכיון דאמר שניהם אסור בהן בין גדולים בין קטנים.
ומותר בטרית טרופה – דג ששמו טרית ומוכרין אותו בחתיכות שלא נדר אלא מדג הנמכר שלם.
ובציר – שעושין מקרבי דגים וכל שכן במורייס שאין עושין אותו אלא משומן של דגים.
אסור בציר ובמורייס – דהני בכלל טרופין נינהו.
דג דגים שאני טועם – פירוש דג או דגים ורבי שמעון דאמר בגמרא דג גדולים משמע פליג אהא וי״א דג ודגים דאמר לתרוייהו.
בטרית טרופה – מין דג גדול שחותכין וטורפין אותו ולא מיקרי לא דג ולא דגים אלא יש להם שם בפני עצמם.
טרית טונינ״א בלע״ז וי״מ שלכך מותר בטרית שלא נתכוון אלא בדגים שלמים.
ומותר בציר – אע״פ שדגים מעורבין בו וא״צ לומר מורייס שאין בו אלא שומן דגים.
הנודר מן הצחנה – דגים טרופים כדאמר בע״ז (דף מ) ובסנהדרין (דף מ׳:) מוניני וצחנתא טעים ופריס להו וי״מ דגים קטנים ולפי שהטרית חתוכה בחתיכות קטנות הוי בכלל צחנה.
ומותר בציר ובמורייס – דאין ניכר בהם ממשות הדגים ולא נתכוון אלא לממשות הדגים.
הנודר בטרית טרופה אסור בציר ובמורייס – טרופה ואין טרופה גדולה מזה שאין בהם רק ליחלוחית הדג ושומנו.
פיסקא: דג דגים שאני טועם אסור בהן בין גדולים בין קטנים – פירוש: תנא דמתניתין סבר דלא שני בין אם אמר דג בין אם אמר דגים משמע בין גדולים בין קטנים אבל רשב״א פליג בבריתא ודג משמע ליה גדול ולא קטן.
ג דגים שאני טועם אסור בהן בין גדולים בין קטנים בין מלוחים בין תפלים בין חיים בין מבושלים ומותר בטרית טרופה ובציר הנודר מן הצחנה אסור בטרית טרופה ומותר בציר ומורייס הנודר מטרית טרופה אסור בציר ובמורייס.
הנודר מן הצחונה אסור בטרית טרופה – ירושלמי: ר׳ זעירא א״ר ירמיה, לית הדא פליגא על רבי יוחנן דאמר הלכו בנדרים אחר לשון בני אדם, לית אורחיה דבר נשא מימר לחבריה זבין לי טרית והוא זבין ליה צחנא, תמן קריין לטירותא צחותא.
מתני׳ דג דגים שאני טועם. או דג או דגים ופליגא אדר׳ שמעון דאמר בגמרא דדג דוקא גדול משמע וי״מ כשאמר שניהם דג משמע גדול ודגים קטנים ול״נ דבדגים לחודיה סגי דמשמע כל מיני דגים:
ומותר בטרית טרופה. דג גדול וחותכים אותו לחתיכות ויש לו שם בפני עצמו ואינו בכלל דג ולא בכלל דגים אי נמי לא היה דעתו כי אם על דגים הנמכרים שלמים:
ובציר. אע״ג דקרבי דגים מעורבים בו:
והצחנה. תערובת מיני דגים טרופים נקראים צחנה כדאיתא בע״ז (ד׳ מ.) ההיא ארבא דצחנתא ובסנהדרין (ד׳ מט.) אפי׳ צחנתא טעים ופריס להו. וטרית הוי בכלל צחנה:
ומותר בציר ובמורייס. כיון דאין עיקר ממשות הדג מעורב בהם:
הונדר מטרית טרופה אסור בציר ומורייס. כיון שהזכיר טרופה מכל דבר שמעורב בו ממין הדג משמע:
מתני׳ דג דגים שאני טועם אסור בהן בין גדולים בין קטנים – פי׳ מדקאמר בגמ׳ דדג גדול משמע ודגים קטנים משמע ולא אמרינן דלא כרשב״א משמע דלא פליגי ומודה תנא דידן לדברי רשב״א והכא לאו דקאמר דג או דגים שאני טועם דא״כ פליג אדרשב״א אלא דקאמרינהו לתרוייהו דקאמר דג דגים וה״ה נמי לאומר דג דגה ומש״ה משמע בין גדולים בין קטנים דדג משמע גדולים. ודגים או דגה משמע קטנים.
ואסור בהן בין חיין בין מבושלין בין מלוחין בין טרופין ומותר בטרית טרופה – והוא מין דגים קטנים שהן טרופין דדג או דגים שלמים משמע ולא עשויין לשברי שברים הרבה ואין צריך לומר בציר ומורייס פי׳ שנעשה בהן קידם הנדר דאילו שיצא מהם לאחר הנדר אסור מדקאמר שאני טועם והכי איתא בגמרא לקמן.
הנודר מן הצחנה – והוא מין דגים קטנים שטרופין יפה יפה.
אסור בטרית טרופה – שאינם טרופים כ״כ וי״מ דצחנה דגים שלמים אלא מדנקיט ליה בפרט גלי אדעתיה דאפילו בשהן טרופין אסרינהו ולא מחוור ומותר בציר ומורייס דלא נתכוין אלא לגופן והוא דלא אמר שאני טועם דאי לא אסור ביוצא מהן.
והנודר מטרית טרופה מותר בציר ומורייס שלהן – אבל בצחנה פשיטא דאסור שהרי היא טרופה יותר ולא איצטריך ליה למתני דכיון דקתני הנודר מן הצחנה אסור בטרית טרופה כ״ש שהנודר בטרית טרופה אסור בצחנה.
מתני׳ דג דגים שאני טועם אסור בהם בין גדולים בין קטנים – משום דאמר תרי לישני דג דגים דדג משמע גדול משום דנמכר בפני עצמו ודגים משמע קטנים לפי שאין נמכרים אלא ביחד.
ומותר בטרית טרופה ובציר ובמורייס – טרית טרופה דג גדול טרוף דק דק ומשום הכי שרי משום דדג דגים שלמים משמע ולא טרופים וכל שכן שמותר בציר של דגים שהוא שומן היוצא מהן וקרבי דגים מעורבים בו וכל שכן שמותר במורייס שהוא שמנו של דג בלבד וזו וא״צ לומר זו קתני.
הנודר מן הצחנה אסור בטרית טרופה – צחנה דגים קטנים הרבה מלוחים ויש מהם טרופין אלא שרובן שלמים וקתני דכיון שיש מהן טרופין אסור בטרית טרופה ומיהו בציר ומורייס מותר לפי שאין בהן חתיכות של דג אלא שמנו וקרביו.
הנודר מן טרית טרופה מותר בציר ובמורייס – נ״ל דלא שייך למיתני הכא לא אסור בצחנה ולא מותר בה משום דבמקצתה מותר ובמקצתה אסור דכיון דבצחנה איכא שלמים וטרופים בשלמים שרי בטרופים אסור ומשום הכי לא תני הכא צחנה כלל ומותר בציר ובמורייס איצטריכא ליה למיתני דס״ד אמינא כיון דנדר מטרית שהיא טרופה דק דק יאסר אף בציר ומורייס קמ״ל.
מתניתין דג דגים שאני טועם וכו׳. מותר בטרית טרופה ובציר. פירוש מותר בציר לפי שאין קורין לציר דג ומיהו מדקאמר שאני טועם אוקי רבא בגמרא דדוקא בציר שכבר יצא מהם אבל היוצא מהם לאחר נדרו הרי זה אסור דשאני טועם אסור אפילו ביוצא מהם. וטרית טרופה נמי נראה לי כשנטרפה קודם לכן אבל נטרפה לאחר מכן אסור שכבר נאסר בעודו שלם ולא גרע טרופה מציר. הנודר מן הצחונה אסור בטרית טרופה. ירושלמי רבי זעירא אמר רבי ירמיה לית הדה פליגא על רבי יוחנן דאמר הלכו בנדרים אחר לשון בני אדם לית אורחיה דבר נשא מימר לחבריה זבון לי טרית והוא זבין ליה צחנא תמן קרייא לטריתא צחותא. הרשב״א ז״ל.
דג דגים שאני טועם אסור בהם בין גדולים בין קטנים. פירוש דאמר תרויהו לישני ולפיכך אסור בכולן משום דדג משמע גדול ודגים משמע קטנים וכדמפרש רבי שמעון בן אלעזר בגמרא. והוא הדין אי אמר דג דגה דדגה נמי משמע דגים קטנים וממילא (לא) שמעת מינה דאי אמר דג שאני טועם אסור בגדולים ומותר בקטנים ואי אמר דגים שאני טועם או דגה שאני טועם אסור בקטנים ומותר בגדולים. ורבי שמעון בן אלעזר הוא דאיירי בגמרא בנודר מחד מיניהו לחודיה ומאי דלא פירשו במתניתין פירש רבי שמעון בן אלעזר בברייתא ושניהם אמרו דבר אחד. הכין הוא עיקר פירושא דמתניתין. אף על גב דאיכא דמפרש דרבי שמעון בן אלעזר פליג אמתניתין וקא פירשו לה למתניתין דאו או קתני. דג או דגים שאני טועם אסור בין בגדולים בין בקטנים דדג משמע גדול ומשמע קטן וכן דגים. ורבי שמעון בן אלעזר פליג ואמר דדג לא משמע אלא גדול ודגים לא משמע אלא קטנים. ולא נהיר דאם כן הוו להו למימר בגמרא מתניתין דלא כרבי שמעון בן אלעזר ותו דבגמרא משמע כרבי שמעון בן אלעזר דרב פפא ואביי שקלו וטרו אליביה ואם איתא דפליג אמתניתין לא מסתבר לדחוייה למתניתין אלא מחוורתא כדפרישית. בין מלוחים בין תפלים בין חיים בין מבושלים ומותר בטרית טרופה. פירוש טרית מין דג קטן. טרופה שבורה טרף בפיה מתרגמינן תביר מחית בפומה. וקא משמע לן שהנודר מן הדג או דגים סתם שלמין משמע שבורין לשברי שברים לא משמע. ובציר ומוריס שנעשו מן הדגים אחר הנדר כיון דאמר שאני טועם דהוא לישנא יתירא אתא לרבויי דאפילו ביוצא מהם אסור כדאיתא בגמרא. הנודר מן הצחנה אסור בטרית טרופה. פירוש צחנה דגים קטנים ודקים. ואף על גב דצחנה דגים שלמים הם מיהו מדקא נחית להזכירן בפרט ולא קאמר דגים לא נתכוון לשלמים דוקא אלא אפילו לטרית טרופה נתכוון דצחנה וטרית תרויהו מיני דגים קטנים דמתרויהו עבדי מאכל שמכתתין אותן דק דק ונותנין אותן בחבית יין ומלח. ומותר בציר ומוריס פירוש דמכל מקום לגופן של דגים נתכוון. מיהו אי אמר שאני טועם אסור אפילו ביוצא מהם מלישנא יתירא כדאמרן. הנודר מטרית טרופה מותר בציר ומוריס. פירוש אפילו בציר ומוריס שנעשה מהן דהא לא נדר אלא מגופן של דגים והני רוטבן של דגים הוא. וכל שכן שהוא מותר בצחנה דמדקאמר טרופה מכלל דבשלימה מותר. הרנב״י ז״ל.
והנודר מטרית טרופה מותר בציר ובמוריס. פירוש משום דהאי אין בהם כלום מגופו של דג. ובתוספות גורסים: והנודר מטרית טרופה אסור בציר ובמוריס שהזכיר בפירוש טרופה אין לך טרופה גדולה מזו שאין בהן רק לחלוחית הדג ושומנו. הריטב״א ז״ל.
אם אמר ״דג דגים שאני טועם״ — אסור בהן בדגים, בין גדולים בין קטנים, בין מלוחים בין תפלים, בין חיים בין מבושלים, ומותר בטרית טרופה, שהוא מין דג קטן שחותכים אותו לחתיכות קטנות, ובציר היוצא מן הדגים. שאין אלה נכללים בלשון בני אדם במונח ״דג״. הנודר מן הצחנה שהיא תערובת דגים שלמים וחתוכים — אסור אף בטרית טרופה, כיון שיש בהם גם חתיכות דגים, ומותר בציר של דגים ובמורייס שהוא הנוזל היוצא משומנם של דגים. הנודר מטרית טרופה — אסור בציר ובמורייס.
If one says: Fish or fishes are konam for me, and for that reason I will not taste them, he is prohibited from eating all of them, whether large fish or small, whether salted or unsalted, whether raw or cooked. But he is permitted to taste minced sardines and to taste fish brine, as these are not included in the common meaning of the word fish. One who vows that tzaḥana, a concoction of whole and chopped fish, is forbidden to him is prohibited from eating minced sardines as well, but he is permitted to eat fish brine and fish gravy [morays]. One who vows that minced sardines are forbidden to him is prohibited from eating fish brine and from eating fish gravy.
הכל
(5) גמ׳ גְּמָרָא : תַּנְיָא רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר דָּג שֶׁאֲנִי טוֹעֵם אָסוּר בִּגְדוֹלִים וּמוּתָּר בִּקְטַנִּים דָּגָה שֶׁאֲנִי טוֹעֵם אָסוּר בִּקְטַנִּים וּמוּתָּר בִּגְדוֹלִים דָּג דָּגָה שֶׁאֲנִי טוֹעֵם אָסוּר בֵּין בִּגְדוֹלִים בֵּין בִּקְטַנִּים.
GEMARA: It is taught in a baraita that Rabbi Shimon ben Elazar says: If one says: Fish [dag] is konam for me, and for that reason I will not taste it, he is prohibited from eating large fish and permitted to eat small fish. If one says: Fish [daga] is konam for me, and for that reason I will not taste it, he is prohibited from eating small fish and permitted to eat large ones, as this term is commonly used with regard to small fish. If one says: Fish [dag] or fish [daga] are konam for me, and for that reason I will not taste them, he is prohibited from eating both large and small fish.
תניא ר׳ שמעון אומר דג שאני טועם אסור בדג גדול – דדג משמע דג גדול כדכתיב וימן ה׳ דג גדול.
דג דגה – פירוש שאמר שניהן בין גדולין בין קטנים משמע מייתור הלשון.
תניא ר׳ שמעון בן אלעזר אומר דג שאני טועם אסור בגדולים ומותר בקטנים דגה שאני טועם אסור בקטנים ומותר בגדולים דג דגה שאני טועם אסור בין גדולים בין קטנים דג גדול משמע דגה קטנים משמע דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם: ירושלמי איזהו קטן ואיזהו גדול ייבא כדאמר ר׳ זעירא כל נון דאנא אכיל פחות מן ליטרא כילכיד אנא טעים ליה וכה כן. ומסתברא לן שהכל לפי מקום נדרו את שדרכן לקרות דג קטן הוא דגה ושהוא גדול להן נקרא דג אע״פ שהוא פחות מן ליטרא.
מתני׳: דגים שאני טועם כו׳ מותר בטרית טרופה ובציר – פירוש מותר בציר לפי שאין קורין לציר דג, ומיהו מדקאמר שאני טועם, אוקי רבא בגמרא דדוקא בציר שכבר יצא מהם, אבל היוצא מהם לאחר נדרו הרי זה אסור, דשאני טועם אסור אפילו בהיוצא מהם, וטרית טרופה נמי נראה לי כשנטרפה קודם לכן, אבל נטרפה לאחר מכאן אסור, שכבר נאסר בעודו שלם ולא גרע טרופה מציר.
גמרא: תניא רבי שמעון אומר דג שאני טועם אסור בגדולים ומותר בקטנים – דגה שאני טועם אסור בקטנים ומותר בגדולים. ירושלמי: איזה גדול ואיזהו קטן, ייבא כהאי מר ר׳ זעירא, כגון נון דנא אכיל פחת מן ליטירא כלכיד, אנא טעים ליה כו׳.
גמ׳ תניא ר׳ שמעון בן אלעזר אומר דג שאני טועם אסור בגדולים ומותר בקטנים דגה שאני טועם אסור בקטנים ומותר בגדולים דג דגה שאני טועם – פי׳ דאמרינהו לתרוייהו אסור בין גדולים בין קטנים ופרישנא דדג משמע גדול ודגה משמע קטנים ומשמע גדולים ובנדרים הלך אחר לשון בני אדם.
ירושלמי איזהו דג גדול ואיזהו דג קטן ייבא בר מר זעירא כל נון דנא אכיל ליה פחות מן ליטרא כלכית אנא מטעים ליה פי׳ כל שמשקלו פחות מליטרא נקרא קטן וכה כן פי׳ והכא לענין נדרים כן הדין.
כתב רבינו ז״ל ומסתברא לן שהכל לפי מקום הנודר את שדרכו לקרות דג קטן הוא דגה ושהוא גדול להם נקרא דג אף על פי שהוא פחות מליטרא.
גמ׳ דג שאני טועם אסור בגדולים – משום דדג גדול משמע שנמכר בפני עצמו ובירושלמי מפרש דכל דג שהוא פחות מליטרא קטן מיקרי ומיהו בכגון זה הכל לפי המקומות.
דג דגה שאני טועם אסור בין בגדולים בין בקטנים – דלא תימא מהדר הוא דקא הדר ביה דמעיקרא דבעי מיסר נפשיה בגדולים אמר דג ובסוף הדר ביה ואמר דגה קמ״ל דלא אמר הכי אלא מכולהו אסר נפשיה.
גמרא תניא רבי שמעון בן אלעזר אומר דג שאני טועם אסור בגדולים ומותר בקטנים. פירוש והוא הדין אי אמר דג דגים ובדקאמר תרויהו לישני עסקינן וכדפרישית במתניתין. וכתב רבינו ז״ל ומסתברא לן שהכל לפי מקום נדרו את שדרכה לקרות דק קטן הוא דגן ושהוא גדול להם נקרא דג אף על פי שהוא פחות מן ליטרא. הרנב״י ז״ל.
הא דאמרינן דילמא פלטיה דג גדול ובלעיה דג קטן קשיא לי והלא אף שני זה על כרחין גדול הוא וטפי מן ליטרא הוא וניחא דלגבי ראשון קטן מיקרי מכל מקום שמעינן דלשון קטן נופל בדגה ובהצטרף אצל גדול ממש אחר שאינו גדול כמוהו קטן מיקרי אף על פי שהוא גדול אצל אחרים אבל דגה סתם אינו אלא בהצטרף אצל כל המין וקטן שבמין היינו כל שאין לו בו ליטרא וכל שיש בו ליטרא גדול מיקרי כדברי הירושלמי. הרשב״א ז״ל.
ד גמרא תניא [שנויה ברייתא], ר׳ שמעון בן אלעזר אומר: אמר ״דג שאני טועם״ — אסור בדגים גדולים, ומותר בקטנים. אמר ״דגה שאני טועם״ — אסור בקטנים ומותר בגדולים. ״דג דגה שאני טועם״ — אסור בין בגדולים בין בקטנים.
GEMARA: It is taught in a baraita that Rabbi Shimon ben Elazar says: If one says: Fish [dag] is konam for me, and for that reason I will not taste it, he is prohibited from eating large fish and permitted to eat small fish. If one says: Fish [daga] is konam for me, and for that reason I will not taste it, he is prohibited from eating small fish and permitted to eat large ones, as this term is commonly used with regard to small fish. If one says: Fish [dag] or fish [daga] are konam for me, and for that reason I will not taste them, he is prohibited from eating both large and small fish.
הכל
(6) אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְאַבָּיֵי מִמַּאי דְּדָג שֶׁאֲנִי טוֹעֵם גָּדוֹל הוּא דִּכְתִיב {יונה ב׳:א׳} וַיְמַן י״י דָּג גָּדוֹל לִבְלוֹעַ אֶת יוֹנָה וְהָכְתִיב {יונה ב׳:ב׳} וַיִּתְפַּלֵּל יוֹנָה אֶל י״י אֱלֹהָיו מִמְּעֵי הַדָּגָה.
Rav Pappa said to Abaye: From where is it derived that the phrase: Fish [dag] is konam for me, and for that reason I will not taste it, a reference to a large fish? As it is written: “And the Lord prepared a great fish [dag] to swallow up Jonah” (Jonah 2:1). The Gemara asks: But isn’t it written in the following verse: “Then Jonah prayed to the Lord his God out of the belly of the fish [daga]” (Jonah 2:2)? This indicates that a large fish can be referred to as a daga as well.
Rav Pappa said to Abaye: From where is it derived that the phrase: Fish [dag] is konam for me, and for that reason I will not taste it, a reference to a large fish? As it is written: “And the Lord prepared a great fish [dag] to swallow up Jonah” (Jonah 2:1). The Gemara asks: But isn’t it written in the following verse: “Then Jonah prayed to the Lord his God out of the belly of the fish [daga]” (Jonah 2:2)? This indicates that a large fish can be referred to as a daga as well.
הכל
(7) הָא לָא קַשְׁיָא דִּלְמָא פַּלְטֵיהּ דָּג גָּדוֹל וּבַלְעֵיהּ דָּג קָטָן אֶלָּא {שמות ז׳:כ״א} וְהַדָּגָה אֲשֶׁר בַּיְאוֹר מֵתָה קְטַנִּים מֵתוּ גְּדוֹלִים לֹא מֵתוּ אֶלָּא דָּגָה מַשְׁמַע גְּדוֹלִים וּמַשְׁמַע קְטַנִּים וּבִנְדָרִים הַלֵּךְ אַחַר לְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם.:
The Gemara answers: This is not difficult, as perhaps a large fish spat him out and a small fish then swallowed him. Rather, the baraita is difficult according to the following verse: “And the fish [daga] that were in the river died” (Exodus 7:21). Is it possible that the small fish died but the large ones did not die? The Gemara answers: Rather, the biblical word daga evidently indicates large fish and also indicates small fish. However, with regard to vows one should follow the language of people, and the word daga is used only in reference to small fish.
גמ׳ הלך אחר לשון בני אדם – שקורין דג לגדול ודגה לקטנים להכי כי אמר דג מותר בקטנים וכי אמר דגה אסור בקטנים וכי אמר דג דגה אסור בשניהם.
הא דאמרינן: דלמא פלטיה דג גדול ובלעיה דג קטן – קשיא לי והלא אף שני זה על כרחין גדול הוא וטפי מן ליטרא הוא, וניחא לי דלגבי ראשון קטן מיקרי. מכל מקום שמעינן דלשו קטן נטפל בדגה ובהצטרף אצל גדול ממש אחר שאינו גדול כמוהו קטן מיקרי, אף על פי שהוא גדול אצל אחרים, אבל דגה סתם אינה אלא בהצטרף אצל כל המין, וקטן שבמין היינו כל שאין בו ליטרא, וכל שיש בו ליטירא גדול מיקרי, כדברי הירושלמי.
ומכל מקום בין דג בין דגים בין דגה מותר בטרית טרופה וטרית טרופה הוא מן דגים קטנים שטורפין אותן ועושין מהן מאכל ויש מפרשים דג גדול שטורפין אותו ועושים ממנו מאכל ומכל מקום אבד שם דג ממנו ויש לו שם בפני עצמו שאינו בכלל שם דג או דגה או דגים ומתוך שאינו נכלל בשמות אלו מותר בו וכן בציר אע״פ שקרבי דגים מעורבים בו לפי שאין דרך לקרוא שם דג לציר ומכל מקום פירש רבא בגמרא דוקא בציר שכבר יצא מהם בשעת הנדר אבל היוצא מהן לאחר הנדר אסור מספק שמא מאחר שאמר שאני טועם הטעימה מונחת אף על הציר היוצא אחר הנדר וכל שכן בטרית טרופה שענין התירה דוקא בשנטרפה קודם הנדר אבל לאחר הנדר אין ספק שהיא אסורה שהרי נאסרה בעוד שהדג שלם ובמאי פקע ואם כן מה שאמר מותר בטרית טרופה ובציר פירושו בשהיו כן בשעת הנדר וכל שכן מוריס שאין בו אלא שומן דגים וכלל הדברים לפי מה שיתבאר בגמרא שאם אמר בסתם קנם דג עלי או קנם דגים עלי מותר במה שיצא מהן אף לאחר הנדר שאין הכונה אלא על גוף הדבר ואם אמר דג זה או דגים אלו אסור ביוצא מהן ולוקה עליו כגוף האיסור עצמו לא אמר לא זה ולא אלו אלא שהזכיר לשון טעימה כגון קנם דג או דגים שאני טועם הדבר בספק ולפיכך אסור ביוצא מהן לכתחלה אלא שבדיעבד אינו לוקה וכן בכל לשונות שכיוצא באלו כמו שיתבאר:
ובתלמוד המערב שאלו דג בדג גדול או דג קטן איזהו גדול ואיזהו קטן ייבא כדאמר רבי זעירא כל נון דלא אכיל פחות מן ליטרא כלבא אנא מטעים ליה אלמא כל שהוא פחות מלטרא קטן הוא ויש לעיין מה שאמרו בגמרא מאי שנא דג דמשמע גדול מדכתיב וימן ה׳ דג גדול דגה נמי הכתיב ויתפלל יונה ממעי הדגה ותירץ דלמא פלטיה דג גדול ובלעיה דג קטן והרי מכל מקום כל שבלע אדם ודאי דג גדול מליטרא הוא אפשר שבזו לגבי גדול דפלטיה קרי ליה קטן ושמע מינה מיהא דשם דגה איתמר נמי בקטן אחר שהוא קטן בהיקש לגדול אבל דגה סתם אינו אמור אלא שיהא קרוי קטן בהיקש אצל כל מין וזהו כל שאין בו ליטרא או שמא יש דג קטן שהוא מתרחב הרבה בשעת בליעה ומחזיק כמות גדול כעין מה שאתה רואה בעלוקה כשמוצצת הדם שמתרחבת בכל רחקיה ובגמרא שאלו הרי עלי צוחין מהו ונראה שהיה לשון מונח אצלם לא על צחנה גמורה אלא על דבר שדומה לה ושאל בה אם דנין אותו כנודר על הצחנה לגמרי ליאסר בטרית טרופה אם לאו ולא הובררה ומתוך כך מחמירין בה:
משנה הנודר מן החלב מותר בקום ר׳ יוסי אוסר מן הקום מותר בחלב אבא שאול אומר הנודר מן הגבנה אסור בה בין מליחה בין תפלה הנודר מן הבשר מותר ברוטב ובקופה ר׳ יהודה אוסר אמר ר׳ יהודה מעשה ואסר עליו ר׳ טרפון ביצים שנתבשלו בתוכו אמרו לו וכן הדבר אימתי בזמן שאמר הבשר זה עלי שכל הנודר מן הדבר ונתערב באחר אם יש בו בנותן טעם הרי זה אסור מבוארת לר״ם:
אמר המאירי הנודר מן החלב מותר בקום והוא המים הנשארים מן החלב אחר שנתחבץ ומפני שהקום אינו בכלל חלב ואין צריך לומר בנודר מן הקום שמותר בחלב ור׳ יוסי אוסר ר״ל בנודר בחלב שאסור בקום ומפני שהקום בכלל החלב הוא ששם האב על הבן שהרי קורין לו קומא דחלבא ומכל מקום מודה הוא בנודר בקום שמותר בחלב והוא שאמר אחר כן מן הקום מותר בחלב ולא חלק ר׳ יוסי בה ומכל מקום אף בראשונה הלכה כתנא קמא אלא שאף חכמים מודים שבמקום שקורין חלב אף לקום שהוא אסור:
אבא שאול אומר הנודר מן הגבנה אסור בה בין מלוחה בין תפלה וכן הלכה ומכל מקום פרשו בגמרא שמותר הוא בחלב וכן נודר בחלב מותר בגבנה שאין זו בכלל זו כלל:
הנודר מן הבשר מותר ברוטב ר״ל המרק שנתבשל הבשר בתוכו אע״פ שקבל טעם הבשר וכן הדין בירקות שנתבשל בשר וכן בקיפא והוא דק דק של בשר הנבדל מן החתיכה מצד הגסת הכף ומתערבת עם התבשיל שאין בני אדם קורין בשר אלא לחתיכת בשר שהיא בעין ויש מפרשים קיפה התבלין או בצלים והשומים שהמרק מתעבה מהם ור׳ יהודה אוסר והביא ראיה לדבריו ממעשה שנתבשלו בצים בקדרה עם הבשר ואסר ר׳ טרפון אף הבצים לזה שנדר בבשר ואמרו לו כן הדבר ואימתי בזמן שאסר על עצמו בשר זה בפרט כגון שאמר בשר זה עלי שכל שהוא כן הרי הוא אצלו כבשר נבלה ושאר איסורין לאסור במינו בששים ושלא במינו בנותן טעם אבל כשנדר בבשר סתם לא נתכוין על איסור הטעם אלא על איסור של עצמו כשהיא בעין:
ושמא תאמר ובבשר זה מיהא הואיל ואתה עושהו כשאר איסורין היאך הוא מתבטל אף בששים והלא דבר שיש לו מתירין הוא שהרי יכול לישאל עליו ושמצוה בכך וכדאמרינן כל הנודר כאלו בנה במה והמקיימו כאלו הקריב עליה קרבן מתוך כך פרשוה רבים בשנתערב בשאינו מינו וכמו שנאמר במשנתנו בהדיא בבצים שנתבשלו עם הבשר ואין דין דבר שיש לו מתירין אמור שלא ליבטל אלא במינו וכמו שאמרו בתלמוד המערב כלל אמר ר׳ שמעון משום ר׳ יהושע כל שיש לו מתירין כגון טבל ומעשר שני והקדש וחדש לא נתנו בו חכמים שיעור אלא במינו בכל שהוא שלא במינו בנותן טעם וכל שאין לו מתירין כגון תרומה וחלה וערלה וכלאי הכרם בין במינו בין שלא במינו בנותן טעם והילין נדרים מה את עביד בהון כדבר שיש לו מתירין או כדבר שאין לו מתירין מסתבר מעבדינון כדבר שיש לו דתנינן הזקן עוקר את הנדר מעיקרו ודא מתניתא עבדא לון כאין להם מתירין דתנינן הנודר מן הדבר ונתערב באחר בנותן טעם אסור תפתר בשאינו מינו וכן הסכימו כל הגאונים:
ומכל מקום גדולי הפוסקים כתבו בשמועת פת שאפתה עם הצלי בתנור אסור לאכלה בכותח דכיון דשרי למיכלה בבשרא דבר שיש לו מתירין הוא ואפילו באלף לא בטיל והרי בשר עם הפת מין בשאינו מינו הוא ואם כן אף בשאינו מינו נאמר כן אלא שרוב פוסקים נחלקו עליו ואע״פ שבשמועת מים ומלח האמורה באחרון של ביצה ר״ל שהאשה ששאלה מים ומלח לעיסתה הרי היא כרגלי שתיהן שאלו בה וליבטיל מים ומלח לגבי עיסה ותירצוה משום דהוה ליה דבר שיש לו מתירין והרי אלו מין בשאינו מינו הם בזו שאני שמאחר שאי אפשר לעיסה בלא הם כחד מינא הוה ובמסכת חולין ובמסכת ביצה פירשנוה בפנים אחרים ולא נתברר במשנה זו הנודר מן הבשר אם נאסר בכל מיני בשר או אף בדגים אם לאו ובפרק ירק יתבאר הענין ובגמרא יתבאר שהנודר מן הרוטב מותר בקיפה ושהנודר בקיפה מותר ברוטב וכן יתבאר שם שהנודר מן העדשים אסור בחסיסים כמו שיתבאר במשנה הסמוכה לזו:
זהו ביאור המשנה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:
גמ׳ ובלעו דג קטן. כנגד הראשון היה קטן:
ובנדרים הלך אחר לשון בני אדם. ורגילין לקרות לקטנים דגה ולגדולים דג:
דילמא פלטיה דג גדול ובלעיה דג קטן – ואע״ג דההוא נמי דבלעיה בסוף גדול מליטרא היה נקרא קטן בערך הראשון.
אלא והדגה אשר ביאור מתה קטנים מתו גדולים לא מתו – בתמיה והא כיון שהיאור נהפך לדם ודאי מתו [להו] בין גדולים בין קטנים.
דלמא פלטי׳ דג גדול ובלעי׳ דג קטן כו׳. והוא מבואר במדרש דדג גדול זכר היה והיה עומד יונה שם בריוח ולא נתן לב להתפלל רמז הקב״ה לדג והקיאו לתוך פיה של נקבה שהיתה מלאה עוברים והיה שם בדוחק שנאמר ויתפלל גו׳ ממעי הדגה עכ״ל רש״י שם ומה״ט נמי היה בתחלה בגדול ואח״כ בקטן כדאמר הכא וק״ק לפי המדרש וטעמו אמאי קאמר בתר הכי ויאמר ה׳ לדג ויקא את יונה אל היבשה הל״ל ויאמר ה׳ לדגה גו׳ שהרי בדגה היה לבסוף ואם נאמר דשוב אח״כ כשהתפלל פלטו הדגה לתוך פה של הדג לא ידענא טעמו למה לא פלטו הדגה עצמה ליבשה ויש ליישב ודו״ק:
ומשיבים: הא לא קשיא [זה איננו קשה]; דלמא פלטיה [שמא פלט אותו] דג גדול, וחזר ובלעיה [ובלע אותו] דג קטן. ומקשים מכתוב אחר: אלא ״והדגה אשר ביאר מתה״ (שמות ז, כא) וכי דגים קטנים מתו, גדולים לא מתו?! אלא יש לומר כי ״דגה״ משמע דגים גדולים ומשמע קטנים בלשון מקרא, ואולם בנדרים הלך אחר לשון בני אדם, ובני אדם קוראים ״דגה״ לדגים קטנים דווקא.
The Gemara answers: This is not difficult, as perhaps a large fish spat him out and a small fish then swallowed him. Rather, the baraita is difficult according to the following verse: “And the fish [daga] that were in the river died” (Exodus 7:21). Is it possible that the small fish died but the large ones did not die? The Gemara answers: Rather, the biblical word daga evidently indicates large fish and also indicates small fish. However, with regard to vows one should follow the language of people, and the word daga is used only in reference to small fish.
הכל
(8) הַנּוֹדֵר מִן הַצַּחֲנָה כּוּ׳.: אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אָשֵׁי אָמַר הֲרֵי עָלַי צִיחִין מַאי תִּיבְּעֵי.:
The mishna teaches that one who vows that tzaḥana is forbidden to him is prohibited from eating minced sardines as well, but he is permitted to eat fish brine and to eat fish gravy. Ravina said to Rav Ashi: If one said: Tziḥin are hereby forbidden to me, what is the halakha? Is this the same as tzaḥana or not? The dilemma remains unresolved.
הרי עלי צחיחין – כיון דאמר לשון זה משמע צחנתא זו דוקא ומותר בטרית טרופה או דלמא כנודר מן הצחנה ואסור בטרית.
אמר הרי עלי ציחין מאי – מי מיתסר בציר ובמורייס או לא דמשום הכי מיקרו דגים קטנים כבושין צחנה מפני שהציר היוצא מהן ריחו נודף מלשון ותעל צחנתו ומיבעיא ליה אי אמר ציחין דמשמע רבויא אי משתמע ביה נמי ציר ומורייס או לא.
אמר הרי עלי ציחין מאי (הרי עלי). דכל הרי עלי הוא קונם. פירוש ציחין לצחנתא קורא ציחין ללשון המצוי ביניהם ומיבעיא ליה אי ציחין משמע טרית טרופה או דילמא ציחין משמע שלמין ולא טרופין. מצאתי. הרא״ם ז״ל.
מתניתין ומותר בחלב הנקפא בקבה שקם ועמד ביחד כמו קמו נד אחד. ולולי מצאתי כן הייתי אומר חלב המעומד בקבה לעשות ממנו גבינה. רבי יוסי אוסר משום דפסולת חלב הוא וכל פסולת הדבר כדבר הוא ובכלל שמו הראשון הוא. ובערוך מפרש נסיובי דחלבא והוא אותו שקורין מישג״א בלע״ז. רבי יוסי אוסר דלא איפשר דלא צחצוחי חלב. הרא״ם ז״ל.
הנודר מן החלב מותר בקום פירוש בסדר המשנה לא כתיב ואו אלא בקם והוא מן החלב הקורין שי״ר בלע״ז ומיא בעלמא הוא. ורבי יוסי אוסר פירוש דבכלל חלב הוא. מן הקם מותר בחלב פירוש וחלוק רבי יוסי אף בשנייה ובברייתא דגמרא מחלוקת היו בשניהם. אבא שאול אומר הנודר מן הגבינה אסור בה בין מלוחה בין תפלה פירוש והא דאבא שאול דברי הכל היא ולאו פלוגתא אף על גב דקתני לה כיחידאה.
ה שנינו במשנה: הנודר מן הצחנה אסור בטרית טרופה. אמר ליה [לו] רבינא לרב אשי: אם אמר ״הרי עלי ציחין״ מאי [מה] יהיה דינו? האם הוא לשון צחנה, או לשון אחרת? לשאלה זו לא נמצאה תשובה ועדין תיבעי [תישאל] השאלה.
The mishna teaches that one who vows that tzaḥana is forbidden to him is prohibited from eating minced sardines as well, but he is permitted to eat fish brine and to eat fish gravy. Ravina said to Rav Ashi: If one said: Tziḥin are hereby forbidden to me, what is the halakha? Is this the same as tzaḥana or not? The dilemma remains unresolved.
הכל
(9) מתני׳ מַתְנִיתִין : גהַנּוֹדֵר מִן הֶחָלָב מוּתָּר בַּקּוֹם ור׳ וְרַבִּי יוֹסֵי אוֹסֵר דמִן הַקּוֹם מוּתָּר בֶּחָלָב אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר ההַנּוֹדֵר מִן הַגְּבִינָה אָסוּר בָּהּ בֵּין מְלוּחָה וּטְפֵלָה הַנּוֹדֵר מִן הַבָּשָׂר
MISHNA: One who vows that milk is forbidden to him is permitted to partake of whey [kum], the liquid that separates from milk when it is made into cheese. But Rabbi Yosei prohibits him from partaking of whey. If one vows that whey is forbidden to him, he is permitted to partake of milk. Abba Shaul says: One who vows that cheese is forbidden to him is prohibited from eating it whether it is salted or unsalted. One who vows that meat is forbidden to him
ערך קם
קם – א(נדרים נא:) הנודר מן החלב מותר בקם פי׳ היינו נסיובי דחלבא שלועזין סו״רו והוא אלטיץ רבי יוסי אוסר דקא סבר יש בהן צחצוחי חלב (א״ב חלב מקושר ונקפא ובהדיא כתוב בירושלמי מהו בקם חלבא מקטרא (ובגמרא דידן עבודה זרה לה.) בענין אסור גבינות הכא כיון דאוקמי קא מוקים חשיב ליה כמאן דאיתיה לאסורא בעיניה ונקרא קם החלב מקושר שהוא קם ועומד ואינו נגר בלשון גמרא נקרא קומא אבל מה שנקרא מי חלב בלשון משנה נקרא נסיובי דחלבא בלשון גמרא).
ערך סחף
סחף – ב(שבת סו:) סחופי כסא אטיבורא בשבתא שפיר דמי פי׳ מי שבלט טיבורו חוץ ממעיו או ניקב מניחין כוס קטן על טיבורו כדי שלא יבלוט ויתבקע ומניחין אותו עד שיתרפא. פ״א כופין פי הכוס על טיבורו למי שחש במעיו (שבת קי.) ליסחוף דיקולא ארישיה וליהדקיה פי׳ ישלשל דיקולא בראשו למטה בגופו עד שיעלה הנחש על הדיקולא (שבת קכא) הוה שרי חיספא קמי ריש גלותא איתו מנא סיחפו עילויה (פסחים מ) חצבא דאבשונא סיחפא שרי פי׳ אם מטה הקדירה לצידה מותר (ביצה כג) סחופי כסא אשיראי פי׳ מהפך כוס שיש בו ריח על בגדי משי (סנהדרין קד) אובלא דקצרי סחף רישיה ליה (עבודה זרה עו) סחיף ליה אפומייהו (עבודה זרה נא) מצא בראשו דסחיפא ליה משיכלתא ארישיה (נדרים נא) שקל דיקולא רבה חפייה כופרא וסחפיה ארישיה (חגיגה טז) כתרי גלימי דסחיפי אהדדי ואמרי לה כתרי כסי דסחיפו אהדדי פי׳ שמפורשין זה מעל גבי זה ואעפ״כ אינן מודבקין (חולין ח) לא ניסחוף איניש כפלי עילוי בשרא פי׳ לא יניח ויש מפורשים לא ימשוך כעין סיכוך כסלים על גבי בשר שמא יזוב מן לחלוחית הלב שעל הכסלי׳ ויבלעהו הבשר ומקשינן אם אתה חושש לזה יהא בשר שעל הכסלים אסור לעולם כי זה מן החלב ובולעים אותם הכסלים ופרקינן קרמא מפסיק בין החלב לבשר.
ערך פח
פח – ג(נדרים נא), שקל דיקולא רבה פחייה כופרא פי׳ כמו וכפרת אותה מבית ומחוץ עניין חיפוי.
ערך תבל
תבל – ד(חולין נט.) והתנן ולמה אמרו כל המחמץ והמתבל והמדמע להחמיץ מין במינו וכו׳ פי׳ נותן תבלין במאכל של חולין כגון פלפלין או כמון או שאר מיני תבלין (שבת פט:) תבלין כדי לתבל ביצה קלה ורמינהי תבלין שנים ושלשה שמות ממין אחד זו משנה בפרק שני בערלה כגון פילפל ופלפל ארוך ופלפל לבן (חולין קיא) ואי מתבל בה בתבלין כוליה אסור (פסחים קטז) בואו וקחו לכם תבלין למצוה פי׳ קנמון ונמצא בו זכר לתבן שבטיט (בבא בתרא טז) ברא הקב״ה יצר הרע ברא לו תורה תבלין (נדרים נא) תבל היא תבלין יש בה מי שניא הדא ביאה מכולהו ביאות פי׳ יש בזו טעם יותר מאחרות כלומר כל ביאות של היתר ותפשה בזו מה הנאה יש בזו משאר ביאות של היתר וכן פי׳ תועבה עשו שניהם תועה אתה בה הנחתה כל ביאות של היתר וכולי. (ערכין יג) לא היו אומרין לא בנבל ולא בכנור אלא בפה כדי ליתן תבלין בנעימה פי׳ לפי שקול הילדים הוא דק היה קולן מנעים את השיר׳ כמו התבלין המנעימים את המאכל.
א. [קעז וואססער, מאלקען.]
ב. [איבער שטירצען.]
ג. [אויס קלעבען.]
ד. [ווירצען. מענגען.]
מתני׳ מן הקום – משג״א היינו נסיובי דחלבא דקום אינו בכלל חלב.
אוסר – דקא סבר יש בו צחצוח חלב והוי בכלל חלב.
מן הקום מותר בחלב – דברי הכל דחלב אינו בכלל קום.
הנודר מן החלב מותר בקום ובגבינה. מן הקום ומן הגבינה מותר בחלב. הנודר מן הגבינה אסור בה בין מלוחה בין תפילה.
ומותר בקום – מי חלב דהואיל ופסולת חלב הוא אינו בכלל חלב ורבי יוסי אוסר דפסולת חלב הוי בכלל חלב.
קום – מי חלב שקורין משג״א ורבי יוסי סבר דקום בכלל חלב וכן חלב בכלל קום וי״מ הנודר בקום מותר בחלב לדברי הכל.
הנודר מן הגבינה אסור בין מלוחה בין תפילה – ואע״ג דלא אכלי אינשי אלא מלוחה.
הנודר מן הבשר מותר ברוטב ובקיפה – אע״ג שיש בו טעם בשר ואע״ג דקיפה הוי בשר שנקפה בשולי הקדירה דלא קרי אינשי בשר אלא חתיכות בשר שהן בעין.
ר׳ יהודה אוסר – דסבר היא וטעמה.
בבשר מותר ברוטב – לכאורה משמע דמותר בשר להחליף ולמבור וכן בנודר מן הענבים ומן התאנים שאינו מתכוין לאסור עצמו בהנאת מין כשהוא מזכיר אבל כשאמר קונם בשר זה עלי אסור אפילו בהנאה וכי ההיא דקונם פירות הללו עלי דאסור בחילופיהן.
הנודר מן החלב מותר בקום ור׳ יוסי אוסר מן הקום מותר בחלב אבא שאול אומר הנודר מן הגבינה אסור בה בין מלוחה בין תפילה.
תניא הנודר מן החלב מותר בקום מן הקום מותר בחלב מן הגבינה מותר בחלב מן החלב מותר בגבינה מן הרוטב מותר בקיפה מן הקיפה מותר ברוטב אם אמר בשר זה עלי אסור בו וברוטבו ובקיפתו: ירושלמי מאי טעמא דר׳ יוסי בקום שם אביו קרוי עליו על דעתיה דר״י הנודר מן היין אסור ביין מבושל חמרא מבשלא ובגמרין אתמר דר׳ יוסי ורבנן מר כי אתריה ומר כי אתריה באתרא דרבנן קרי ליה לחלבא חלבא ולקומא קומא באתרא דר״י לקומא נמי קומא דחלבא קרו ליה ושמעינן מינה דאפילו לרבנן הנודר מן היין אסור ביין מבושל מ״ט חמרא מבשלא קרו ליה ובכל כה״ג מודו רבנן ואף על גב דתנן ר׳ יהודה בן בתירא אומר כל ששם תולדתו קרויה עליו אסור אף ביוצא בו ופליגי רבנן התם שם בנו הכא שם אביו והכין פירשו בירושלמי׃
הנודר מן הבשר מותר ברוטב ובקיפה ורבי יהודה אוסר א״ר יהודה מעשה ואסר עלינו ר׳ טרפון ביצים שנתבשלו בתוכו אמרו לו כן הדבר אימתי בזמן שאמר בשר זה עלי שהנודר מן הדבר ונתערב באחר אם יש בו בנותן טעם ה״ז אסור הנודר מן היין מותר בתבשיל שיש בו טעם יין אמר קונם יין זה שאני טועם ונפל לתבשיל אם יש בו כנותן טעם אסור הנודר מן הענבים מותר ביין מן הזיתים מותר בשמן אמר קונם זיתים וענבים אלו שאני טועם אסור בהן וביוצא מהן.
מתי׳ מן החלב מותר בקום. היינו נסיובי דחלבא ונקרא קום לפי שעל ידי שמעמידין החלב הוא נפרד לצד אחר:
רבי יוסי אוסר. קא סלקא דעתיה דפסולת כל דבר הוי בכלל שמו הראשון:
בין מלוחה בין טפילה [צ״ל תפלה]. דלא תימא הגבינה המיוחדת שבגבינה משמע ואין דרך לאכלה בלא מלח:
מתני׳ הנודר מן החלב אסור בקום – פי׳ מימי נסיובי דחלב והן החלב שקורין בלע״ז שואיר״ו ומיא בעלמא הוא ולא מיקרי חלב.
ור׳ יוסי אוסר – פרישנא בגמ׳ דלא פליגי אלא דבאתריה דר׳ יוסי לקומא נמי קראו ליה קומא דחלבא ועיקר שמו היינו שם אביו דקומא דחלבא בעי למימר חלב קרוש ובאתריה דת״ק לא קרו ליה אלא קומא בלחוד.
מן הקום מותר בחלב – פי׳ ואפילו לר׳ יוסי דהא לא קרו ליה קומא כלל.
אבא שאול אומר הנודר מן הגבינה אסור בה בין מלוחה בין תפילה – והא דברי הכל היא וליכא דפליג עלה וכן הלכה.
תניא הנודר מן החלב מותר בקום מן הקום מותר בחלב מן החלב מותר בגבינה מן הגבינה מותר בחלב מן הרוטב מותר בקיפה מן הקיפה מותר ברוטב שומנא והוא מוהל היוצא מן הבשר וקיפה תבלין והוא דק דק שמתאסף בשולי קדרה מן התבשיל ומיץ בשר. ואי אמר בשר זה עלי אסור בו וברוטבו ובקיפתו – פי׳ דכיון דאמר זה משמע זה וכל היוצא מזה מכאן ואילך אבל לא הוי טעמא משום לישנא יתירא דהא איצטריך למימר זה לאשתרויי בבשרא דעלמא אלא ודאי כדאמרן.
ירושלמי מ״ט דר׳ יוסי בקום שם אביו קרוי עליו על דעתיה דר׳ יוסי הנודר מן היין אסור ביין מבושל מבושל חמרא קרו ליה כתב רבינו ז״ל דכיון דבגמרא דילן איתמר דרבי יוסי ורבנן לא פליגי דמודו רבנן כל היכא דקרו ליה לקומא קומא דחלבא שהנודר מן החלב אסור בקום א״כ שמעינן מינה דמודו רבנן בנודר מן היין שאסור ביין מבושל דהא בכל דוכתא הכי קרו ליה יין מבושל על שם אביו ואע״ג דתנן לקמן (דף נג.) הנודר מן התמרים מותר בדבש תמרים מסתוניות מותר בחומץ סתוניות ר׳ יהודה בן בתירא אומר כל ששם תולדתו קרויה עליו אסור ביוצא ממנו ופליגי רבנן עליה התם שם בנו הכא שם אביו פי׳ דהתם בדבש וחומץ עיקר השם שלו היינו שם התולדה שנתחדש עכשיו והם החומץ והדבש ובהכי הוה סגי להו למיקרינהו אלא שמכנין אותו בשם אביו למיקרינהו דבש תמרים וחומץ סתוניות משום דאיכא דבש וחומץ שהן של מינים אחרים ולהבדיל אלו מאותן מינין נקראים על שם אביהם אבל הכא עיקר שמם היינו החלב והיין דאילו קומא או מבשלא לאו עיקר שמא הוא ולא אפשר למיקרינהו בהו ואין לך קומא אלא מחלב ולא חמרא מבשלא אלא מחמרא ואין נקראין בשם קומא (וחלב) ומבשלא להפרישן ממינין אחרים דקומא ומבשלא אלא להפרישן מחלב גמור ויין גמור. נמצאת למד שזה עיקר שמם של אביהם ושם תולדתם נופל להפרישם מאביהם ממש הילכך אע״ג דבלישנא משמע ששם אחד הוא דבש תמרים וקומא דחלבא כי מעיינת בהו לא דמי כלל וכ״ש ביין מבושל שאין שמו דומה לאידך דאילו ביין מבושל שם האב קודם ומכונה במבושל ואילו בדבש תמרים שם הבן קודם ומכונה באביו כן נראה לי פי׳ דברי רבינו ז״ל ועיקר הם.
מתני׳ הנודר מן הבשר מותר ברוטב ובקיפה – פי׳ ואפילו היוצא מהם אח״כ דאיהו לא אסר נפשיה אלא בבשר והני לאו בשרא נינהו: ור׳ יהודה אוסר. ברוטב ובקיפה שיוצא מהן מכאן ואילך.
מתני׳ הנודר מן החלב מותר בקום – קום היינו מים היוצאין מן החלב וקורין לו סיר״ו.
ר׳ יוסי אוסר – בגמרא מפרש טעמא.
מן הקום מותר בחלב – לפום לישנא דמתני׳ משמע דר׳ יוסי נמי מודה בהא ומיהו בברייתא בגמרא פליג.
הנודר מן הגבינה אסור בה בין מלוחה בין טפילה – דלא תימא מפני שרוב הגבינות מלוחות הן סתמא מלוחה משמע קא משמע לן.
רש״י אוסר דקא סבר כצ״ל:
בד״ה מן כו׳ בכלל קום כצ״ל:
הרא״ש בד״ה דג כו׳ בגמרא דדג דוקא גדול כצ״ל שלמים הס״ד:
ר״ן בד״ה כבוש כו׳ דמפרשי דלא הוי כצ״ל:
ו משנה הנודר מן החלב — מותר בקום, שהוא נוזל היוצא מן החלב בזמן שמגבנים אותו, ור׳ יוסי אוסר. הנודר מן הקום — מותר בחלב. אבא שאול אומר: הנודר מן הגבינה — אסור בה, בין שהיא מלוחה ובין שהיא טפלה (בלי מלח). הנודר מן הבשר
MISHNA: One who vows that milk is forbidden to him is permitted to partake of whey [kum], the liquid that separates from milk when it is made into cheese. But Rabbi Yosei prohibits him from partaking of whey. If one vows that whey is forbidden to him, he is permitted to partake of milk. Abba Shaul says: One who vows that cheese is forbidden to him is prohibited from eating it whether it is salted or unsalted. One who vows that meat is forbidden to him
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.