ופריך אבל מדאורייתא לא הוי הפקר ודילמא אתי לעשורי מן הפטור על החיוב ומן החיוב על הפטור – דכיון דאמרת דכל שלשה ימים לא הוי הפקר לא מדאורייתא ולא מדרבנן ואמרינן ליה דליתרום האי דהפקיר סבר המפקיר ודאי מדאורייתא הוי הפקר והפקר פטור מלאפרושי מיניה תרומה ומעשר אלא מדרבנן הוא דמחייבי לאפרושי מפני הרמאין ואתו לעשורי מן החיוב על הפטור דדילמא אית ליה עציץ שאינו נקוב דחייב לעשורי מדרבנן ולא מדאורייתא דלא קרינא ביה היוצא השדה ואמר האי מדרבנן והאי מדרבנן ומפריש מהאי דהפקר אהאי עציץ שאינו נקוב והתורה אמרה והרמותם ממנו מן החיוב על החיוב ולא מן הפטור על החיוב מפני שנראה כפודה תרומה כאדם זה שפודה הקדשו במעות ותרומה ומעשר אין להם פדיון לעולם הלכך אפילו מן החיוב לא אמרו לתרום אלא מן המוקף ומ״מ אם תרם מזה על זה שלא מן המוקף תרומה הואיל שזה וזה חייב הוא. ל״א: אם אמרת דמכאן ואילך אין יכול לחזור בו דמדרבנן הוי הפקר אבל מדאורייתא לא הוי הפקר השתא נמי אתי מיניה חורבא דהאי מפקיר סבר אפילו מדאורייתא הוי הפקר והאי דמחייב תרומה ומעשר מדרבנן הוא ואתי לאפרושי מן הפטור על החיוב. ע״א: דילמא אתי לאפרושי מן החיוב על הפטור דאם היו מאה כורין נ׳ של חיוב וחמשים של פטור והפריש מן החיוב על הפטור כור דהשתא מפקע ליה לההוא כור מתורת חלה ואתי מיניה חורבא לעולם.
(1) 
וְדִלְמָא אָתֵי לְעַשּׂוֹרֵי מִן הַחִיּוּב עַל הַפְּטוּר וּמִן הַפְּטוּר עַל הַחִיּוּב.
וְדִלְמָא אָתֵי לְעַשּׂוֹרֵי מִן הַחִיּוּב עַל הַפְּטוּר וּמִן הַפְּטוּר עַל הַחִיּוּב.And that ordinance could lead to a problem, as perhaps he will come to tithe from produce that requires tithing by Torah law for produce exempt from tithing by Torah law and from produce exempt from tithing by Torah law for produce that requires tithing by Torah law. By Torah law, the produce is not ownerless and requires tithing. However, due to the ordinance, people might relate to it as ownerless produce and assume that one is exempt from tithing it. Alternatively, they will erroneously conclude that the obligation to tithe from that produce is by rabbinic law and will tithe produce from it that one is exempt from tithing by Torah law, or they will tithe that produce from produce that one is exempt from tithing by Torah law. The result will be produce that is not properly tithed, as one may tithe produce that one is obligated to tithe by Torah law only from other produce that one is obligated to tithe by Torah law.
ודלמא אתי לעשורי מן החיוב על הפטור – לפר״ת דתוך שלשה לא הוי הפקר ולעולא פריך דמוקי לה כרבנן דאמרי לעיל דמדאורייתא הוי הפקר ומדרבנן הוא חייב במעשר וכן בסיפא עד שלא זכה בה בין הוא בין אחר יכול לחזור בו ואם כן אתי לעשורי מן החיוב על הפטור אבל לפיר״י פריך לתרוייהו כיון דמדאורייתא הוי הפקר ומעשר מיניה וביה.
המפקיר את כרמו או שדהו והשכים בבקר וזכה בו לעצמו ובצרו חייב בפרט ובעוללות ובשכחה ובפיאה ופטור מן המעשרות ומן התרומות ומה שהוא חייב בפרט ובעוללות ובשכחה ובפיאה הוא משום דכתיב ביה תעזוב יתירא וגדולי המחברים פרשו משום דשדך וכרמך קרינא ביה ואין נראה כן שאם כן אף במעשר ותרומה יהא חייב אלא שאינה אלא מטעם שהזכרנו הא אם זכה בשל אחר פטור מן הכל:
ולענין ביאור מה שאמרו בשלמא לעולא רבנן קא תנו לה ודאוריתא כך פירושו בשלמא לעולא רבנן היא ומן הדין הוה ליה הפקר לאלתר אלא שמפני הרמאין תקנוה כמו שביארנו ודאוריתא קתני לה דהוי הפקר ופטור מן המעשר אלא דמדרבנן מעשר מיניה וביה אלא לריש לקיש דמוקים לה כר׳ יוסי אמאי פטור מן המעשר הרי אינו הפקר עד שיזכה בו שום אדם:
דלמא אתי לעשורי מן החיוב על הפטור כו׳. דכיון דאמרת מדאוריי׳ לא הוי הפקר אלא מדרבנן שלא תשתכח תורת הפקר אבל מדאורייתא לא הוי הפקר ניחוש דלמא אתי לעשורי כו׳ כי הוא סבור שהוא הפקר גמור ואתי לעשורי מיניה על עציץ שאינו נקוב ומאכיל טבל לכהן או מעציץ שאינו נקוב עליו ונמצא אוכל טבל ואם תאמר ואמאי לא פריך וליחוש שמא יאכלנו בלא מעשר כיון שהוא סבור שהוא הפקר ותירץ רבינו נתנאל דהא לא קשיא ליה דנהי דנכסי הפקר הוו לא גרע מלקט שכחה ופאה שעשאם גורן שהוקבעו למעשר ומסתמא עושה מהם גורן ולכל הפחות צריך לעשרן מטעם זה מדרבנן ולהך פירוש שפירשתי דלרבי יוסי נמי פטור מן המעשר לגמרי משום דהפקר ב״ד הפקר איכא לפרש מתוך שהוא יודע שאינו הפקר אלא מדרבנן איכא למיחש שמא יעשר ממנו על עציץ נקוב או מעציץ נקוב עליו:
ברא״ש בד״ה ודלמא כו׳ שמא יאכלנו כצ״ל אחר עליו הס״ד:
בד״ה בשלמא כו׳ הפקר עד דאתי כצ״ל:
בא״ד הפאה דתעזוב כצ״ל מחייב ניחא הס״ד:
ודלמא אתי לעשורי [ושמא יבוא לעשר] מן החיוב על הפטור, ומן הפטור על החיוב. שאם מדין תורה אין זה הפקר, הריהו חייב במעשרות, וכיון שתיקנו שיהא דינו כהפקר סבורים אנשים שהוא הפקר ממש ולא יפרישו ממנו מעשרות. או שיחשבו שדין הפרשה ממנו הוא רק מדברי סופרים ויבואו להפריש עליו ממה שאינו חייב בהפרשה מדין תורה, או להיפך, ונמצא שלא יהיו הפירות מעושרים ומתוקנים כראוי!
And that ordinance could lead to a problem, as perhaps he will come to tithe from produce that requires tithing by Torah law for produce exempt from tithing by Torah law and from produce exempt from tithing by Torah law for produce that requires tithing by Torah law. By Torah law, the produce is not ownerless and requires tithing. However, due to the ordinance, people might relate to it as ownerless produce and assume that one is exempt from tithing it. Alternatively, they will erroneously conclude that the obligation to tithe from that produce is by rabbinic law and will tithe produce from it that one is exempt from tithing by Torah law, or they will tithe that produce from produce that one is exempt from tithing by Torah law. The result will be produce that is not properly tithed, as one may tithe produce that one is obligated to tithe by Torah law only from other produce that one is obligated to tithe by Torah law.
הכל
(2) דאמרי׳ דְּאָמְרִינַן לֵיהּ כִּי מְעַשְּׂרַתְּ עַשַּׂר מִינֵּיהּ וּבֵיהּ.
The Gemara answers: That problem will not arise, because if the declaration of ownerless status is retracted after three days, we say to the person who ultimately takes possession of the produce: When you tithe, tithe from that produce itself. In that way, the above problem does not arise.
דאמרינן ליה כי מעשרת עשר מיניה וביה. ויותר היה לחכמים בענין זה (שיש) לחוש שמא תשתכח תורת הפקר ממה שיש לחוש דלמא אתי לאפרושי מן החיוב על הפטור ויש ספרים גורסין ולרבנן אפילו מיום ראשון להוי הפקר לעולא דמוקי לה כרבנן מדינא לאלתר הוי הפקר אפילו מיום ראשון נמי מפני הרמאין כו׳ וגרסינן אבל מדאורייתא הוה הפקר ודלמא אתי לעשורי כו׳ בתוך שלשה הוא סבור שחייב במעשר מן התורה ויבא לעשר ממקום אחר עליו:
ומשיבים: דאמרינן ליה [שאנו אומרים לו]: כי מעשרת [כאשר אתה מעשר] — עשר מיניה וביה [ממנו ובו]. כלומר, אל תעשר ממקום אחר, אלא מתוך השדה הזה על עצמו, ואז אין חשש בדבר.
The Gemara answers: That problem will not arise, because if the declaration of ownerless status is retracted after three days, we say to the person who ultimately takes possession of the produce: When you tithe, tithe from that produce itself. In that way, the above problem does not arise.
הכל
(3) מֵיתִיבִי אהַמַּפְקִיר אֶת כַּרְמוֹ וְלַשַּׁחַר עָמַד וּבְצָרוֹ חַיָּיב בְּפֶרֶט וּבְעוֹלֵלוֹת וּבְשִׁכְחָה וּבְפֵיאָה וּפָטוּר מִן הַמַּעֲשֵׂר.
The Gemara raises an objection from a baraita: One who declares his vineyard ownerless, and at dawn he arose and picked grapes from the vineyard, is obligated in the mitzva of leaving individual fallen grapes left for the poor [peret], and in the mitzva of leaving incompletely formed clusters of grapes for the poor [olelot], and in the mitzva of leaving forgotten sheaves, and in the mitzva of pe’a, produce from the corner of the field or vineyard, as the obligation to separate those gifts from the poor is incumbent upon the one who harvests the field (see Leviticus 19:9–10). And he is exempt from the obligation to separate the tithe from the grapes. Because the vineyard is ownerless, there is no obligation to tithe the produce.
מיתיבי המפקיר את כרמו ולשחר עמד ובצרו – וזכה ביה איהו עצמו.
חייב בפרט ועוללות – כמו משאר כרם.
ופטור מן המעשר – דחשבינן ליה הפקר ואדהכי מיחייב מהני טפי ממעשר דכתיב בהו תעזוב יתירא כדאמרינן בב״ק בפרק הגוזל (דף צד.) שאני פרט דכתיב ביה תעזוב יתירה חד בפרשת אמור אל הכהנים וחד בקדושים תהיו דמשמע אפילו דהפקר חייב אבל במעשר דלא כתיב ביה תעזוב יתירא פטור מדאורייתא אבל מדרבנן חייב.
המפקיר כרמו ולמחר השכים ובצרו חייב בפרט ובעוללות כו׳ ופטור מן המעשר – דכתיב ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך יצא זה שידו וידך שוין ובשביעית נמי דרשינן דפטור מן המעשר דכתיב ואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל חית השדה מה חיה אוכלת ופטור אף אדם אוכל ופטור ואיכא למימר תרוייהו צריכי אבל בלקט חייב משום דכתיב תעזוב יתירא כדאיתא בפרק הגוזל קמא (ב״ק צד) וקסבר דהא דתני הך ברייתא המפקיר שדהו תני ברייתא המפקיר כרמו אי רבנן אי ר׳ יוסי ולהכי פריך בשלמא לעולא רבנן קתני לה דפטור דקאמר מדאוריי׳ הוא ומדרבנן הוא חייב אלא ר״ש בן לקיש דמוקי הך דלעיל כרבי יוסי והך נמי כר׳ יוסי אמאי פטור מן המעשר ולפר״ת ניחא דהשתא מן התורה לעולא אמר דלא הוי הפקר אע״ג דאין רמאותו ניכר הכא דעבד רמאות ניכר דהשכים ובצרו לא כל שכן שיהיה חייב במעשר ואמאי פטור אבל לפר״י קשה מאי פריך דהא אמר לעיל לר׳ יוסי נמי מדאורייתא הוי הפקר ה״נ נימא הכי ויש ליישב דהכי פריך כיון דאמר לעיל קודם שראינו רמאותו דבטלו חכמים דבר תורה וחייבוהו במעשר וכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון מאיזה טעם ראו לאסור מפני הרמאין דמפקרי והדרי בהו ויבא הדבר לידי איסור דאורייתא לאכול דבר שאינו מתוקן הכא דרמאותו ניכר יש לו לאסור ולחייב מן התורה ומשני מי סברת דרבי יוסי היא רבנן היא דאמרי דלא הוי הפקר מפני הרמאין וא״ת אם כן לרבנן ליהוי חייב כיון דרמאותו ניכר וי״ל דהם מקילין ליגזור טפי מרבי יוסי דאמר לעיל היכא דזכה אחר הוי הפקר מדרבנן ולרבי יוסי אינו כן ואם איתא לרבי יוסי נמי הוי הפקר.
מיתיבי המפקיר את כרמו לשחר עמד ובצרו חייב בפרט ובעוללות ובשכחה ובפיאה ופטור מן המעשר בשלמא לעולא רבנן קתנו לה ודאוריתא קתני אלא לריש לקיש אמאי פטור מן המעשר – פירוש: בשלמא לעולא דאוקי ההיא מתניתין רבנן מצי לאוקומי להא נמי כרבנן והתם דאמר כל ג׳ ימים יכול לחזור בו ואם זכה בו המפקיר חייב במעשר הוא מדרבנן משום גזירת הרמאין והכא דתני פטור מן המעשר דין תורה קתני אבל מדרבנן חיובי מיחייב אלא לריש לקיש דמוקי לההיא כר׳ יוסי אי מוקי נמי להא כר׳ יוסי אמאי פטור מן המעשר מדאוריתא והא לר׳ יוסי לא הוי הפקר עד שיזכה בו אחר וכיון שלא זכה בו אחר וקדם הוא וזכה בו בטל הפקרו וכאילו לא אמר כלום דמי והוא חייב לעשר מן התורה ומיכן מוכיח מלר׳ יוסי כל זמן שלא זכה אחר בהפקרו ברשותה קאי דאכתי לא נפק מרשותיה דומיא דמתנה ואם קדם הוא וזכה בו לאו כזוכה מן ההפקר דמי ופטור מן המעשר אלא כשוזכה בשלו וחייב במעשר דאי זה ייקרא הפקר גמור אותו שאינו יכול לחזור בו אפילו קודם שיזכה בו אחר אבל זה שיכול לחזור בו קודם שיזכה בו אחר דוקא אם זכה בו אחר אז נתקיים הפקרו אבל אם לא זכה בו אחר וקדם וזכה בו הוא בטל הפקרו ובשלו הוא זוכה. ואם כן מה שכתוב בספרים משזכה בה בין הוא בין אחר אינו יכול לחזור בו למימר דהוי הפקר ופטור מן המעשרות ומוקי׳ לה כר׳ יוסי טעות גדולה היא. אלא ודאי לא גרסינן אלא משזכה בה אחר. ומתרץ: אמר לך ריש לקיש כי אמרי אנא ההיא דר׳ יוסי היא אבל הא רבנן האי פירוש ההיא מתניתין אוקימנא כר׳ יוסי משום סיפא דמוכחא דהיא ר׳ יוסי אבל הא בודאי לא אתיא אלא כרבנן ואיבעית אימא האי דאפקריה באפי בי תרי והאי דאפקריה באפי בי תלתא דאמר ר׳ יוחנן כול׳ – פירוש: מילתא דר׳ יוחנן לא אתיא אלא כר׳ יוסי ולא כרבנן דהא מתניתין קתני אם אין עמהן אחר מניח על הסלע או על הגדר ואומר הרי הן מופקרין לכל מי שירצה והלה נוטל ואוכל דאלמא אפילו בחד הוי הפקר אם כן החילוק הזה לא יוכל לבוא אלא לר׳ יוסי ור׳ יוחנן כר׳ יוסי סבירא ליה ור׳ יהושע בן לוי דאמר דבר תורה אפילו בחד הוי הפקר סבירא ליה כרבנן מכל מקום למדנו מדר׳ יוחנן דשני ליה לר׳ יוסי בין דאפקריה באפי בי תלתא ובין דאפקריה באפי תרי דלא פליג עליהו דרבנן אלא בחד או בתרי1 אבל בתלתא מודה להו ומתני דמפקיר את כרמו כגון שהפקירו בפני שלשה.
1. כן תוקן בדפוסים. בכ״י ששון 557: ״ביתרי״.
המפקיר כרמו ולשחר עמד ובצרו כו׳ – ופטרו מן המעשר מדאורייתא קאמר, אבל מדרבנן חייב לעשר מיניה וביה, והיינו דקתני בשלמא לעולא כו׳ אלא לריש לקיש אמאי פטור מדאורייתא, דהא לרבי יוסי אם חזר בו בתוך שלש ימים חייב לעשר מדאורייתא. ואם כן הכא אמאי פטור, וכתב רבינו תם ולא גרסינן, פירש דלא גרסינן מדאורייתא, ומאי דקאמר פטור בין מדאורייתא בין מדרבנן קאמר, ואיני יודע מי הזקיקו לומר כן, ולפי מה שפירשתי קושייתנו אתיא שפיר לריש לקיש, ותו לא קשיא לן ולא מידי לספרים דגרסי מדאורייתא.
המפקיר כרמו ולמחר השכים ובצרו. כלומר שחזר בו מן ההפקר ולא בתורת זכיה מן ההפקר ולאידך פירושא דאף בתורת זכיה חייב ניחא:
חייב בלקט שכחה ופאה. ואע״ג דהפקר פטור מכל אלו בפ׳ הגוזל בתרא (דף צד.) דרשינן תעזוב יתירה לחייב בהפקר כי האי ופטור מן המעשר כדין הפקר:
מיתיבי המפקיר את כרמו ולשחר עמד ובצרו חייב בפרט ובעוללות ובשכחה ובפאה – משום דאע״ג דהפקר פטור מכולהו וכדאמרי׳ בעלמא (שבת דף סח.) נשמר למעוטי הפקר אפי׳ הכי משום דבכולהו הני כתיב תעזוב יתירא מחייב בהו כל היכא שהחזיק בו הוא עצמו והכי איתא בפ׳ הגוזל (ב״ק צד.).
ופטור מן המעשר – דכיון דלא כתיב במעשר תעזוב יתירא לא שנא הוא ולא שנא אחר פטור.
המפקיר את כרמו ולשחר עמד ובצרו וכו׳. פטור מן המעשר מדאורייתא קאמר אבל מדרבנן חייב לעשר מיניה וביה. והיינו דקתני בשלמא לעולא וכו׳ אלא לריש לקיש אמאי פטור מדאורייתא דהא לרבי יוסי אם חזר בו בתוך שלשה ימים חייב לעשר מדאורייתא ואם כן הכא אמאי פטור דבר תורה. ולא גרסינן פירוש דלא גרסינן מדאורייתא ומאי דקאמר פטור בין מדאורייתא בין מדרבנן קאמר. ואיני יודע מי הזקיקו לומר כן ולפי מה שפרשתי קושיתנו אתיא שפיר לריש לקיש ותו לא קשיא לן ולא מידי לספרים דגרסי מדאורייתא. אלא לריש לקיש אמאי פטור מן המעשר דלרבי יוסי אליבא דריש לקיש אינו פטור לגמרי שהרי הוא חייב לעשר מיהא מיניה וביה. ופריק כי אמרי אנא לרבי יוסי והא מני רבנן היא. ואי בעית אימא הא דאפקריה באפי תרי הא דאפקריה באפיה תלתא. כלומר איבעית אימא רבי יוסי קתני לה וקסבר הפקר בעי תלתא והילכך רישא דברייתא בשהפקירו באפי תלתא ודאורייתא הוי הפקר אלא שתוך שלשה התקינו שאם יחזור בו שיהא חייב במעשר וכדפרשינן (ז״ל) לעיל אליבא דעולא דמוקי לה כרבנן והיינו נמי ברייתא דמפקיר כרמו בשהפקירו באפי תלתא. וסיפא דברייתא בשהפקירו באפי תרי והילכך יכול לחזור בו לעולם וכטעמא דפרשינן לעיל והיינו מתניתין דאסר רבי יוסי דהא מתניתין בשאין שם עמהם אחר היא. ורבנן דפליגי עליה דרבי יוסי בהא פליגי דסבירא להו דהפקר לא בעי תלתא אפילו מפקיר בינו לבין חבירו כמתניתין הפקרו הפקר. שמועה זו פירשתיה בלשון אחר קצר ונכון יותר מזה בסוף המסכתא. הרשב״א ז״ל.
וזה לשונו ז״ל בהשמטה: המפקיר שדהו וכו׳. כל שלשה ימים יכול לחזור בו רישא רבנן וסיפא רבי יוסי. קא סלקא דעתין השתא דטעמא דרבי יוסי כדרבי יוחנן הפקרו כמתנתו והכי פירושו רישא רבנן כלומר רישא דקתני מכאן ואילך אינו יכול לחזור בו רבנן היא דאלו לרבי יוסי לעולם יכול לחזור בו עד דאתי ליד זוכה וחייב במעשר דבר תורה אלא רבנן היא. והא דקתני תוך שלשה יכול לחזור בו מדרבנן ומפני הרמאין דמפקרי והדרי בהו כלומר דכל שחוזר בו תוך שלשה מוכחא מילתא דלא הפקיר אלא מפני הרמאות כדי לפוטרו מן המעשר וכיון שכן כל שחזר בו אנו מניחין אותו לחזור כדי להתחייב במעשר ואמרינן ליה דלא לעשר אלא מיניה וביה כדי שלא יעשר מן הפטור על החיוב ומן החיוב על הפטור אבל בשלא חזר בו בפירוש אלא שקצר סתם פטור מן המעשר לגמרי ולאחר שלשה ימים אף על פי שחזר בו בפירוש אין מניחין אותו לחזור אלא מוקמינן ליה אדיניה ומשום דכל שעמד כל כך שלא חזר מוכחא מילתא דלהפקר גמור נתכון זה ולא לרמאות דאי איפשר לתקוני בהא ולחלק בין זכה הוא ולזכה בו אחר. וסיפא רבי יוסי והילכך כל שלא זכה בו לא הוא ולא אחר יכול לחזור בו ואפילו לאחר כמה ימים והאי דקתני משזכה בו בין הוא ובין אחר אינו יכול לחזור בו לאו (אקרא) בחדא אנפא הוא דאלו זכה בו אחר אינו יכול לחזור בו כלל אלא הרי הוא הפקר גמור ופטור מן המעשר אבל זכה בו איהו אינו יכול לחזור ולעשר מהאי על החיוב ומן החיוב עליו ודבר זה תקנת חכמים היא לעשותו כעין הפקר כדי שלא תשתכח תורת הפקר אי נמי כדי שלא תחלק בין זכה בו הוא לזכה בו אחר אבל מכל מקום מדאורייתא לא הוי הפקר ואמרינן ליה עשר מיניה וביה וכדאמרינן לאוקמתא דלריש לקיש דבסמוך. אמר עולא סיפא רבנן היא כלומר אפילו סיפא והא דקתני עד שלא זכה בו לא הוא ולא אחר יכול לחזור בו ואפילו לאחר כמה ימים משום דהפקר גרוע הוא דלא שכיחי דמפקרי הכי. והא דאמר עולא סיפא רבנן איפשר דרבנן דוקא ולא רבי יוסי קאמר דקתני משזכה בו אפילו הוא אינו יכול לחזור בו. אי נמי אפילו רבנן קאמרי והוא הדין לרבי יוסי וטעמא ראינו יכול לחזור בו אפילו לרבי יוסי כדאמרן ואתא ריש לקיש ואוקמה כולה כרבי יוסי כדאמרן וטעמא דסיפא כדאמרן ורישא דרישא דהיינו תוך שלשה ימים יכול לחזור בו מדינא ומעשרו כשל תורה לגמרי וסיפא דרישא דהיינו לאחר שלשה אינו יכול לחזור בו כדי שלא תשתכח תורת הפקר ומעשרו מיניה וביה. ואקשינן עלה מן המפקיר כרמו ולשחר השכים ובצרו פטור מן המעשר ופטור לגמרי משמע ואי כרבי יוסי אמאי פטור אדרבה חייב דאורייתא וכדאמרן אלא שמעשרו מיניה וביה. ואוקימנא הא כרבנן ואיבעית אימא הא דאפקריה באפי תרי הא דאפקריה באפי תלתא. כלומר טעמיה דרבי יוסי דמתניתין לאו משום טעמא דלא הוי הפקר עד דאתי לרשות זוכה וכטעמא קמא דרבי יוחנן אלא כאידך דרבי יוחנן משום דלא הפקירו באפי תלתא וכדקתני ואם אין עמהם אחר וכל שלא הפקיר באפי תלתא לאו הפקר הוא. ורבנן סברי אפילו באנפי תרי ואפילו בינו לבינו וברייתא כולה דהמפקיר שדהו בשהפקיר באפי תרי (ואפילו בינו לבינו ובריתא כולה דהמפקיר שדהו בשהפקיר באפי תרי) וכולה רבי יוסי היא וכטעמא דמפרש לריש לקיש וברייתא דהמפקיר כרמו בשהפקיר באפי תלתא ודברי הכל. אי נמי ברייתא נמי דהמפקיר שדהו ככולי עלמא וכשהפקיר באנפי (תרי) תלתא וכטעמא דמפרש לעיל לעולא. עד כאן.
כתב הריטב״א ז״ל וז״ל: ויש מפרשים תניא המפקיר שדהו כל שלשה ימים יכול לחזור בו פירוש בין אמר מה שהפקרתי לא יהא הפקר ובין חזר וזכה הוא בעצמו חייב במעשר דלגבי דידיה אינו הפקר כלל כל שלשה ימים מכל מקום לגבי אחר הפקר הוא דאם זכה בו אחר קני ופטור מן המעשר ואפילו ביום ראשון דלגבי דידיה גזירה (רבנן) דרבנן היא משום חשש הרואים שלא הכירו בהפקר ויאמרו זה אוכל פירותיו טבלים מיהו אחר שלשה כבר נתפרסם הדבר וכי זכי מהפקרא קא זכי ולפיכך אינו יכול לחזור בו והפקרו הפקר ויכול לזכות הוא עצמו. אמר תהא זו הפקר ליום לשבת לחדש לשנה לשבוע עד שלא זכה בין הוא בין אחר יכול לחזור בו משזכה בה בין הוא בין אחר אינו יכול לחזור בו. השתא קשיא רישא לסיפא בתרתי חדא דקתני רישא יכול לחזור ופירוש דבזכיתו לא נפטר ממעשר וכדכתבינא וסיפא קתני משזכה בה משמע דיכול לזכות אף ביום ראשון. ותו דרישא קתני מכאן ואילך אינו יכול לחזור דהפקר גמור הוי ואפילו שלא זכה בו אדם עדיין וסיפא קתני עד שלא זכא בה יכול לחזור דמשמע אפילו לאחר כמה. ומשום האי קושיא מקשינן רישא רבנן פירוש דסבירא ליה דההפקר הפקר ואף על פי שלא זכה בו אדם וסיפא רבי יוסי דסבירא ליה דאינו הפקר עד שיבא ליד זוכה והאי שקלא וטריא כוליה כאוקמתא דרבי יוחנן ודלא כרבא דאקשי׳ עלה דהא עולא וריש לקיש דאיירו ביה קדמי לרבא טובא. ומשנינן אמר עולא סיפא נמי רבנן היא ושאני שנה ושבוע דלא שכיחי פירוש אין דרך המפקירין כך ובהפקר אמר המגיה כאן חסר ואולי צריך לומר: ובהפקר כזה מודו רבנן דלא הוה הפקר עד דאתי ליד זוכה. וטפי הוה עדיף לגמרא לתרץ שאני הכא דלא אפקריה לגמרי אלא כדי לכלול בלשון תירוציה שינוייא לקושיא קמייתא דאקשינן רישא לסיפא דברישא קתני עד שלשה ימים אינו יכול לחזור בו דאינו יכול לזכות הוא עצמו בתורת הפקר ובסיפא קתני משזכה בה. והשתא לא קשיא מידי דכיון דלא שכיחי לא גזור רבנן ויכול לזכות הוא בעצמו. ריש לקיש אמר רישא נמי רבי יוסי והיינו טעמא משלשה ואילך אינו יכול לחזור כדי שלא תשתכח וכו׳ הנה תירוצה קושיא שנייה והשתא מקשה קשיא ראשונה אמאי תוך שלשה אינו יכול הוא בעצמו לחזור ולזכות (הוא בעצמו). ומשני רבא מפני הרמאין לא חשו לתקן לשלשה ימים הראשונים משום שלא תשתכח ואוקמוה אדין תורה ורבא אליבא דריש לקיש משני ואף על גב דלדידיה לא הוי טעמיה דרבי יוסי מדאורייתא אלא משום גזירת בית חורון וכדלעיל. או אפשר דאכתי לא אקשינן ההיא תיובתא ולא אוקי ההיא אוקמתא. ואקשי׳ ודילמא אתי וכו׳ מתיבי המפקיר כרמו וכו׳ ופטור מן המעשר בשלמא לעולא וכו׳ ולרבנן פטור מדאורייתא אלא לריש לקיש ואליבא דרבי יוסי אמאי פטור דאין לו דמשום שחזר וזכה לשום הפקר דהא לרבי יוסי אינו הפקר אלא דומיא דמתנה שיגיע ליד אחר ואף על גב דבסיפא קתני משזכה שאני התם דכי אפקריה אדעתא דהדר ליה לסוף הזמן אפקריה. עד כאן.
ולשחר השכים ובצרו פטור מן המעשר. ואם תאמר והא אמרינן לעיל כל שלשה ימים יכול לחזור בו כלומר וחייב לעשר. וי״ל דחילוק יש בין שבצרו לשם זכייה להיכא שבצרו סתם שאם בצרו לשם זכייה פטור ממעשר אבל בצרו סתם חייב במעשר וכל שכן אם אמר חוזרני בי דחייב במעשר כל שלשה ימים הראשונים. הרא״ם ז״ל.
מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו: המפקיר את כרמו, ולשחר (בבוקר) עמד והקדים הוא עצמו ובצרו — הרי זה חייב בפרט ובעוללות ובשכחה ובפאה, כיון שכל החיובים הללו חלים על זה שקוצר את השדה ולא על בעליו. ואולם פטור הוא מן המעשר, שכיון שהיה הכרם הפקר — כבר בטלה מפירותיו חובת המעשר.
The Gemara raises an objection from a baraita: One who declares his vineyard ownerless, and at dawn he arose and picked grapes from the vineyard, is obligated in the mitzva of leaving individual fallen grapes left for the poor [peret], and in the mitzva of leaving incompletely formed clusters of grapes for the poor [olelot], and in the mitzva of leaving forgotten sheaves, and in the mitzva of pe’a, produce from the corner of the field or vineyard, as the obligation to separate those gifts from the poor is incumbent upon the one who harvests the field (see Leviticus 19:9–10). And he is exempt from the obligation to separate the tithe from the grapes. Because the vineyard is ownerless, there is no obligation to tithe the produce.
הכל
(4) בִּשְׁלָמָא לְעוּלָּא דְּרַבָּנַן קָתָנֵי לַהּ וּדְאוֹרָיְיתָא קָתָנֵי לַהּ אֶלָּא לְרֵישׁ לָקִישׁ אַמַּאי פָּטוּר מִן הַמַּעֲשֵׂר.
The Gemara asks: Granted, this is so according to Ulla, who explained that the Rabbis taught the previous baraita and explains that although the Sages instituted that the ownerless status does not take effect completely until three days have passed, by Torah law it takes effect immediately, and that this baraita is taught in accordance with Torah law. That is the reason that one is exempt from tithing the grapes. However, according to Reish Lakish, why is he exempt from separating the tithe? Until three days after the declaration, neither by Torah law nor by rabbinic law does ownerless status take effect.
בשלמא לעולא – דמוקים לברייתא דלעיל דקתני כל ג׳ ימים יכול לחזור בו דמדאורייתא הוי הפקר אע״ג דלא אתי לרשות זוכה אבל רבנן הוא דאמור דלא הוי הפקר עד לאחר שלשה ימים מפני הרמאין הא נמי דתני הכא פטור ממעשר והוי הפקר דאורייתא קאמר אבל מדרבנן חייב מפני הרמאין.
אלא לריש לקיש – דאוקים לה לברייתא דלעיל אליבא דרבי יוסי דאמר ג׳ ימים לא הוי הפקר אפילו מדאורייתא דלאחר ג׳ ימים לא הוי הפקר אלא מדרבנן דגזרו שלא תשתכח תורת הפקר אמאי אם בצרו למחר פטור מן המעשר האמר ר׳ יוסי דאפילו מדרבנן לא הוי הפקר עד לאחר שלשה ימים.
אלא לריש לקיש אמאי פטור מן המעשר – דלרבי יוסי אליבא דריש לקיש אינו פטור לגמרי, שהרי הוא חייב לעשר מיהא מיניה וביה, ופריק כי אמרי אנא לרבי יוסי, והא נמי רבנן היא.
בשלמא לעולא. דאוקי ברייתא דלעיל כרבנן הך נמי כרבנן ופטור מן המעשר מדאורייתא אלא לר״ל דמוקי הך דלעיל כרבי יוסי הך נמי כרבי יוסי היא ואמאי פטור מן המעשר הא לא הוי הפקר עד דאתי לרשות זוכה וא״ת לישני דעמד ובצרו לשם זכיה ומיפטר אפילו לר׳ יוסי כדאמר משזכה בו בין הוא בין אחר אין יכול לחזור בו וי״ל דאי לשם זכיה היו פטורים נמי מן הפאה דתעזוב יתירה לא מהני לחייב בכהאי גוונא אלא היכא שחוזר בו מהפקרו ולא בתורת זכיה ולא נהירא האי שנויא דלהיכא שחזר בו מהפקרו לא צריך קרא לרבי יוסי לחייב בלקט שכחה ופאה דאפילו במעשר נמי מיחייב ולמאי דפרישית דאפילו בתורת זכיה נמי מחייב ניחא:
בשלמא לעולא דרבנן קתני לה ודאורייתא קתני לה – כלומר דאע״ג דתקון רבנן דתוך שלשה יכול לחזור בו וכיון שכן כי זכה בה הוא מחייב במעשר מדרבנן אפילו הכי כי אתיא הך אליבייהו שפיר דפטור דקאמר מדאורייתא קתני אבל מדרבנן אין הכי נמי דמחייב.
אלא לריש לקיש – דמוקים לה לאידך כר׳ יוסי הך היכי אפשר דתיתי אליביה דהא לרבי יוסי כיון דאמר דמפקיר יכול לחזור בו מדינא עד דאתי לרשות זוכה כשהשכים זה ובצרו אמאי פטור דכיון דלא פריש שהוא זוכה בו מן ההפקר נימא דמהדר קא הדר ביה ונמצא שמשלו בצר ולא מן ההפקר דנהי דסבירא ליה לרבי יוסי דאיהו נמי מצי זכי בתורת הפקר מהפקירא דנפשיה הני מילי כשפירש אבל כשבצר סתם כיון שבידו לחזור בו שלו הוא בוצר.
ומעתה, בשלמא [נניח] לשיטת עולא בהסבר הברייתא לעיל, אפשר להסביר כי ברייתא זו דרבנן קתני לה [לשיטת חכמים שנה אותה התנא] ודאורייתא קתני לה [ומדין תורה שנה אותה], שלדעת חכמים מיד כשמפקיר — חל ההפקר מדין תורה (אף שתיקנו שמדברי סופרים לא יחול לגמרי עד שלושה ימים), ופטורה השדה מן המעשר, וברייתא זו דנה בדבר על פי החיוב מן התורה. אלא לדעת ריש לקיש, אמאי [מדוע] פטור בכגון זה מן המעשר? הרי לא היה זה הפקר כלל עד לאחר שלושה ימים, בין מדברי תורה ובין מדברי סופרים!
The Gemara asks: Granted, this is so according to Ulla, who explained that the Rabbis taught the previous baraita and explains that although the Sages instituted that the ownerless status does not take effect completely until three days have passed, by Torah law it takes effect immediately, and that this baraita is taught in accordance with Torah law. That is the reason that one is exempt from tithing the grapes. However, according to Reish Lakish, why is he exempt from separating the tithe? Until three days after the declaration, neither by Torah law nor by rabbinic law does ownerless status take effect.
הכל
(5) אָמַר לְךָ כִּי אֲמַרִי אֲנָא לר׳ לְרַבִּי יוֹסֵי הָא רַבָּנַן הִיא
The Gemara answers that Reish Lakish could have said to you: Although when I explained the first clause and the latter clause of that baraita I said that both are in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, who said that an ownerless item leaves the possession of the owner only when it enters the possession of another, this baraita is in accordance with the opinion of the Rabbis, who hold that it leaves the possession of the owner immediately upon the declaration of ownerless status.
אמר לך ר״ל כי אמרי אנא לרבי יוסי – אבל הך דקתני ולשחר השכים ובצרו פטור מן המעשר.
רבנן היא – דאמרי במתניתין לאלתר הוי הפקר אע״ג דלא אתי לרשות זוכה.
אמר לך כי אמרי אנא לרבי יוסי הא רבנן היא – כלומר דנהי דאידך ברייתא מוקים לה כולה כרבי יוסי על כרחיך הא רבנן היא ולא רבי יוסי.
ומשיבים: אמר [יכול היה ריש לקיש לומר] לך: כי אמרי אנא [כאשר אמרתי אני], הרי זה לדעת ר׳ יוסי, שאין הפקר יוצא מרשות בעליו עד שיזכה בו אחר, ואילו הא [המשנה הזו] האומרת שחל ההפקר אפילו מן הלילה לבוקר — זו רבנן [שיטת חכמים] היא, הסבורים שבעצם ההפקרה יוצא הדבר מרשותו.
The Gemara answers that Reish Lakish could have said to you: Although when I explained the first clause and the latter clause of that baraita I said that both are in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, who said that an ownerless item leaves the possession of the owner only when it enters the possession of another, this baraita is in accordance with the opinion of the Rabbis, who hold that it leaves the possession of the owner immediately upon the declaration of ownerless status.
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.