1 מסכת מועד קטן פרק א – משקין בית השלחין
נתחיל לכתוב מסכתא דמועד בסייעתא דשמיא
ויוצאין אף26 על הכלאים27:
(1) 
פרק א – משקין בית השלחין
Chapter 1
1. במסכת מועד קטן נוסח הפנים הוא ע״פ כ״י אוקספורד הונטינגטון 135 (כ״י א ). חילופי נוסחאות מוצגים מכ״י ניו יורק ביהמ״ל Rab. 692 (כ״י נ ), כתב יד פריס 312 (בפרק שלישי) לר׳ יהודה בן בנימין עניו, קטעי הגניזה, דפוס קושטא, ודפוסים מאוחרים.
3. בין: גג : ״ובין״.
4. כתחלה, כתחלה: גג , כ״י נ . וכן ר״ח, רמב״ם פיהמ״ש. כ״י א : ״לכתחלה, לכתחלה״ דפוסים: בתחילה, בתחילה , כבה״ג.
5. אבל: חסר בכ״י נ .
6. לא: וכן גג , כ״י נ , ריצ״ג, רמב״ם פיהמ״ש. חסר בדפוסים.
7. הקילון: כ״י נ : ״קילון״.
8. השלחין: דפוסים : השלהין . כבמשנה שם, וכן בהמשך שם.
10. דבית: כ״י נ : ״דהאי בית״.
12. כי יבעל... בניך: כ״י נ עד: ״בתולה״.
13. ארי כמא: כ״י נ רק: ״כמא״. דפוסים: כמה . וכן בהלכות ריצ״ג.
14. יתיתבון: דפוסים: יתותבון .
15. עולם עם...בנך: כ״י נ : ״עולים עם עולימתא יתיתכון בניכי בגוייכי״. דפוסים: עולם עם בתולתא כן יתותבון בגויך בנייכי . גב : ״[...]בון בניך בגויך״.
16. רוח: כ״י נ : ״רוחא״. דפוסים: רויחא , וכן בריצ״ג.
17. בתחלה: וכן דפוסים . כ״י נ : ״לכתחלה״. דפוס קושטא : כתחלה , כברמב״ם פיהמ״ש. וכן בהמשך שם.
18. בתחלה: וכן דפוסים . כ״י נ , דפוס קושטא : ״כתחלה״, כברמב״ם פיהמ״ש.
19. בשביעית: כ״י נ , דפוס קושטא , וכן ברמב״ם פיהמ״ש. כ״י נ : ״במועד״. דפוסים : במועד ובשביעית (כבדברי ראב״ע).
20. המקולקלות: כ״י נ : ״המקולקלת״.
21. את: כ״י נ , דפוסים, כברמב״ם פיהמ״ש: ״את כל״.
22. ומתקנין את קילקולי...מקוות המים: בכ״י נ מקומה סמוך לפני הגמרא שעליה, אחרי ״כל צרי הרבים״.
23. כל: דפוסים : את .
24. הרבים: כ״י נ : ״רבים״.
25. על: כ״י נ : ״את״.
26. אף: חסר בכ״י נ .
27. ועושין כל צורכי...הכלאים: בכ״י נ מקומה סמוך לפני הגמרא שעליה, אחרי ״שאין צריך להם״.
משקין מ״ק פרק ראשון
חג המצות תשמור1. וכל תשמור אזהרה הוא שומריהו ממלאכה2.
ששת ימי בראשית. פי׳ כל ימי השבוע לעולם בין שתי שבתו׳ יושבין הרי יש קדושה לפניהם ולאחריהם3.
ר״ח יוכיח שיש בו קרבן מוסף ומותר בעשיי׳ מלאכה אא״א4 חולו של מועד שאעפ״י שיש בו קרבן מוסף יהא מותר בעשיי׳ מלאכה.
1. איירי על דברי הרי״ף (דף א׳ א׳) והוא מדברי הגמ׳ חגיגה דף י״ח א׳. ת״ר את חג המצות תשמור לימד על חולו של מועד שאסור בעשיית מלאכה וכו׳.
2. כ״פ רש״י בחגיגה שם ד״ה את חג המצות. ובפירש״י לרי״ף ד״ה ת״ר כתב וכל תשמור אזהרת ל״ת הוא שמזהירו מן המלאכה.
3. כ״פ רש״י שם ד״ה ששת.
4. בפירש״י בחגיגה שם ר״ח יוכיח כו׳ אף אתה אל תתמה על חולו של מועד.
פסקי דיני מלאכת יום טוב וחש״מ
הלכות מועד אעפ״י שהן עקרות ואין למדות זו מזו, נ״ל שהלכו בהן על דרך יום טוב עצמו שהתירה בו תורה אוכל נפש ואסרה שאר דברים ומכשירים נמי התירה בשא״א להן לעשותו מעי״ט יותר משאר מלאכות. וזה הכלל שבמועד, כל שהוא (טורח) באוכל נפש עצמו מותר כדרכו ואע״פ שהוא טורח גדול, וזהו מדלין מים לירקות כדי לאכלן וקוצר ומעמר ודש וזורה ובורר וטוחן אפילו ברחיים של יד שהוא טורח גדול מכל המלאכות ובירושלמי אמרו במספיק לרבים שדש אפילו בפרות אע״ג שהיא מלאכה גדולה ושל פומבי. וכן התירו מכירת תבלין כדרך התגרין למכור בשוק ולעטר השלחן שלהם בתבלין כיון שהדבר ניכר שלצורך יום טוב הם עושין שסתם לקיחת תבלין לקדרה של יום הוא אבל מכירת פירות בעינן צנעה שהרואה סבור לאחר המועד הוא לוקח, וכן פרש״י ז״ל וכן צדי עופות ודגים צריכין צנעה מפני שהן נמי נראין כצדין אף לאחר המועד ועוד מפני שמלאכתן בכך שלא להתיר אומנות במועד שהרי נראין כעוסקין במלאכתן להשתכר כדרכן בשאר ימות השנה וכן מוזכר בירושלמי בטעם הזה. הרי אמרנו באוכל נפש:
הלכות מועד אעפ״י שהן עקרות ואין למדות זו מזו, נ״ל שהלכו בהן על דרך יום טוב עצמו שהתירה בו תורה אוכל נפש ואסרה שאר דברים ומכשירים נמי התירה בשא״א להן לעשותו מעי״ט יותר משאר מלאכות. וזה הכלל שבמועד, כל שהוא (טורח) באוכל נפש עצמו מותר כדרכו ואע״פ שהוא טורח גדול, וזהו מדלין מים לירקות כדי לאכלן וקוצר ומעמר ודש וזורה ובורר וטוחן אפילו ברחיים של יד שהוא טורח גדול מכל המלאכות ובירושלמי אמרו במספיק לרבים שדש אפילו בפרות אע״ג שהיא מלאכה גדולה ושל פומבי. וכן התירו מכירת תבלין כדרך התגרין למכור בשוק ולעטר השלחן שלהם בתבלין כיון שהדבר ניכר שלצורך יום טוב הם עושין שסתם לקיחת תבלין לקדרה של יום הוא אבל מכירת פירות בעינן צנעה שהרואה סבור לאחר המועד הוא לוקח, וכן פרש״י ז״ל וכן צדי עופות ודגים צריכין צנעה מפני שהן נמי נראין כצדין אף לאחר המועד ועוד מפני שמלאכתן בכך שלא להתיר אומנות במועד שהרי נראין כעוסקין במלאכתן להשתכר כדרכן בשאר ימות השנה וכן מוזכר בירושלמי בטעם הזה. הרי אמרנו באוכל נפש:
וכן במכשירין כל שהן קרובין לאוכל נפש עצמו עשו אותן כאוכל נפש ומותר אפילו במלאכת אומן זו היא שהתיר ר״י לאמי תנוראה למגדל תנורי ולמגדל מהולתא והגדילה היא עשיית המהולתא כדרכן ועשיית התנורין והתירן מפני שהן מכשירי אוכל נפש כענין שהתיר ר׳ יהוד׳ גריפת תנור ביו״ט והלכה כמותו וא״צ לומר בשפוד שפיצם ושנרצף ואפילו לעשותו לכתחלה שהן מכשירין הצריכין במועד שהן מותרין וכן בסכין לחדדה כדרכה ואפי׳ במלאכת אומן ולעשותו לכתחלה כשנשבר במועד איפשר שהוא לפי מה שהוא הנשאל, ויש להתיר.
והתירו בירושלמי להסיק אלפסין וקדרות לצורך המועד. ונ״ל שאף עשייתן מתחלה בכלל היתר זה וניקור ריחיים ובת עין שלהן מותר ואפי׳ לגמור כל מלאכתן כדרכו וכ״פ כל הגאונים ז״ל. ובענין הריחים והעמסתן ואמת שלהם כולן מפני שהן מכשירין נפש הותרו אעפ״י שיש בהן מלאכת אומן והוא נהנה בהם אף לאחר המועד:
והתירו בירושלמי להסיק אלפסין וקדרות לצורך המועד. ונ״ל שאף עשייתן מתחלה בכלל היתר זה וניקור ריחיים ובת עין שלהן מותר ואפי׳ לגמור כל מלאכתן כדרכו וכ״פ כל הגאונים ז״ל. ובענין הריחים והעמסתן ואמת שלהם כולן מפני שהן מכשירין נפש הותרו אעפ״י שיש בהן מלאכת אומן והוא נהנה בהם אף לאחר המועד:
וחפירת בורות שיחין ומערות של יחיד אם אין לו מה ישתה נ״ל דמותר ולא אסרוה אלא בשיש לו לשתות מן הנהר ממקום שהרבים שותין אלא שדרך בעלי בתים לשתות מבורות שלהם בבתים ועכשיו כלו מים שלו והוא צריך לחזור למלאותן לשתות מהן כדרכו במועד ולפיכך התירו לו חטיטה ושאין היחיד צריך להן היינו שיש לו מים בבור או ממקום שרגיל לשתות כגון נהר קרוב לבית והוא כונסן לימות הקיץ כשהנהרות מכזבין והבורות כלים הא כשאין לו מה לשתות אפי׳ חפירה מותרת בטריח ובמלאכת אומן ובלבד לצורך המועד כלומר בור שהוא צריך לשתיה שלו הא לחפור בור גדול והוא אינו צריך אלא לשתייה שלו או לשנים ושלשה בני ביתו אסור שהרי בכל המלאכות הצריכות כגון קצירה וטחינה בכולן אמרו ואם עשה והותיר מותר ובלבד שלא יערים כלומר לכוין ולהותיר לאחר המועד:
וקשוט הגוף נראה שעשו אותו כאוכל נפש לפיכך עושה אשה תכשיטיה במועד ואלו שמנו חכמים נמי מותרין (להסתפק) מיד אומן כדרכו והנאת הגוף הוא ודומיא דאוכל נפש:
עוד באוכל נפש התירו כעין הערמה, כבשין שהוא יכול לאכול מהן כובשן ואעפ״י שאינו אוכל מהן במועד לפי שאדם מזמין כבשין בביתו ואוכל מהן על שלחנו ואין קבע לסיפוקן ומטילין שכר לצורך המועד ואע״פ שיש לו ישן אם רצה שותה מן החדש וכמדומה לי שהוא כמעשה אומן ואע״פ כן מותר וקוצצין אפי׳ דקל להדליק אפי׳ בפסולת שלו אלא דלייט עלה אביי משום שעיקר מלאכה זו שלא לצורך המועד.
קצרו של דבר אוכל נפש ומכשירי אוכל נפש כולן מותרין בטריח ובמלאכת אומן הכל כמו שפירשתי:
קצרו של דבר אוכל נפש ומכשירי אוכל נפש כולן מותרין בטריח ובמלאכת אומן הכל כמו שפירשתי:
ושאינו אוכל נפש ומכשיריו והוא לצורך המועד, כגון כסות וכלים במלאכת אומן אסרו ובהדיוט התירו זו היא ששנינו ההדיוט תופר כדרכו והאומן מכליב. ובירושלמי הרצענין מכליבין. וכן שנינו בעשיית מעקה מעשה הדיוט מותר. וכן אמרו בעשיית אוהל וכן נמי סירוג המיטות וכעין ארקפיטא ואצטבא ואוריא כולן במעשה הדיוט הותרו.
ואי קשי׳ והרי בגמ׳ כללו בנין אוריא ואוקימי ריחיא ומבני ריחיא ומבני אמתא שאנו מפרשים אותן אפי׳ במעשה אומן לאו קושיא היא דבגמ׳ עובדי דשריא ר״י קא מני אבל מגופן של מלאכות אנו יודעין שזה מלאכת הדיוט והותר לצורך המועד וזה מעשה אומן והותר לצורך מכשירי אוכל נפש שזה החילוק שביניהם כבר הוא שנוי במשניות ולא הוצרכו להזכירו בכאן ועשית עוגיות שאסרו משום דמעשה אומן הוא לפי שלא חשבו אותן כמכשירי אוכל נפש אבל מכשירי את מכשיריו הן וכשאר צרכי מועד דמי:
ואי קשי׳ והרי בגמ׳ כללו בנין אוריא ואוקימי ריחיא ומבני ריחיא ומבני אמתא שאנו מפרשים אותן אפי׳ במעשה אומן לאו קושיא היא דבגמ׳ עובדי דשריא ר״י קא מני אבל מגופן של מלאכות אנו יודעין שזה מלאכת הדיוט והותר לצורך המועד וזה מעשה אומן והותר לצורך מכשירי אוכל נפש שזה החילוק שביניהם כבר הוא שנוי במשניות ולא הוצרכו להזכירו בכאן ועשית עוגיות שאסרו משום דמעשה אומן הוא לפי שלא חשבו אותן כמכשירי אוכל נפש אבל מכשירי את מכשיריו הן וכשאר צרכי מועד דמי:
ואגרות של רשות מעשה הדיוט הם כל אדם כותב כפי מה שיזדמן לו וצורך המועד הוא מפני ששמחה הוא לו ששלחו למי שנשתלחו לו ונחת רוח לשניהם וכותב אדם חשבונותיו נמי מפני מלאכת הדיוט צריך המועד הותרו ויש מפרשים משום דבר האבד ואינו נראה וכן כבוס בגדי פשתן ושאר המותרי משום מלאכת הדיוט הן מותרין ואפי׳ ביד הכובסין מלאכה של הדיוט הוא ולצורך המועד מותרת:
בדבר האבד יפה כיוון הראב״ד שאמרו דשיערו בו טורח כנגד הפסד והפסד כנגד טורח זהו זופתין חביתא ואין זופתין כוזא ומה שהביא הרב ז״ל מהן. אבל יש לי לעיין עוד בהנחת ריוח אם הוא נקרא דבר האבד ובוודאי ממעשה דבריי׳ שאסר רבא בתרויהו לישני לצוד מהם אלא לדעת אכילה נראה שלא הותר במועד אלא הפסד דבר שברשותו אבל הנחת ריוח בדבר שלא בא לרשותו אסור שהרי הנהר הזה שהוא קופה ודגים שלא ניצודין להם עכשיו בודאי לא ימתינו להם לאחר המועד ואעפי״כ אסרו ועוד נלמוד מאבל שאמרו החמרין והגמלין והספנין שלו הרי אלו לא יעשו ואעפ״י שמזדמן להם שוכר הספינה עכשיו ולאחר שבעה לא יזדמן וזה העברת שכר גדול ממנו ואסור ושכירת בהמות וכלים שלו הן עצמן הפסד שכר הוא ואפילו ימצא להשכירן למחר מ״מ שכירות היום אבד הימנו ואעפ״כ אסור. אב ומועד אסורן שוין הם במלאכה הנעשה על ידי אחרים כדמפורש בגמרא.
עוד מצאתי בתוספתא אין כותבין שטרי אריסות וקבלנות במועד ר״י מתיר שמא יקדמנו אחר וקי״ל כת״ק וזהו הנחת ריוח המזדמן לו במועד. והשתא קשיא מה שאמרו בירוש׳ הדא שיירתא שרי מזבין מינה בחולא דמועדא וכתבוהו הגאונים ז״ל. ונ״ל שכל שאינו רוצה אלא להשתכר בהן אסור ליקח במועד זהו ששנינו אין לוקחין בתים כו׳ אלא לצורך המועד אבל אם הי׳ צריך לעבדי׳ ובהמ׳ ולפירות כסות וכלים לאחר המועד ונזדמן לו עכשיו מי שהוא מוכר בזול והדבר ידוע שלא יזדמן לו לאחר המועד כגון השיירא מותר לו ליקח מהן שזה כהפסד גמור שלו ומיעוט כיסו אם אתה מונעו עכשיו ודבר אבד הוא לו הרי הוא לו כמכירת פרקמטיא שהיא מזלת לאחר המועד דמותר אבל להשתכר במקחו ודאי אסור ומכאן ראי׳ שאסור להלוות כותים במועד אבל מקבלין במועד להלוו׳ לאחר המועד ובלבד שלא ימדוד ולא ימנה ושלא יכתוב שטר במועד וראיתי רבים מן הראשונים שהתירו ויש להם פ״א במקצת עניינים הללו ומה שנ״ל כתבתי:
עוד מצאתי בתוספתא אין כותבין שטרי אריסות וקבלנות במועד ר״י מתיר שמא יקדמנו אחר וקי״ל כת״ק וזהו הנחת ריוח המזדמן לו במועד. והשתא קשיא מה שאמרו בירוש׳ הדא שיירתא שרי מזבין מינה בחולא דמועדא וכתבוהו הגאונים ז״ל. ונ״ל שכל שאינו רוצה אלא להשתכר בהן אסור ליקח במועד זהו ששנינו אין לוקחין בתים כו׳ אלא לצורך המועד אבל אם הי׳ צריך לעבדי׳ ובהמ׳ ולפירות כסות וכלים לאחר המועד ונזדמן לו עכשיו מי שהוא מוכר בזול והדבר ידוע שלא יזדמן לו לאחר המועד כגון השיירא מותר לו ליקח מהן שזה כהפסד גמור שלו ומיעוט כיסו אם אתה מונעו עכשיו ודבר אבד הוא לו הרי הוא לו כמכירת פרקמטיא שהיא מזלת לאחר המועד דמותר אבל להשתכר במקחו ודאי אסור ומכאן ראי׳ שאסור להלוות כותים במועד אבל מקבלין במועד להלוו׳ לאחר המועד ובלבד שלא ימדוד ולא ימנה ושלא יכתוב שטר במועד וראיתי רבים מן הראשונים שהתירו ויש להם פ״א במקצת עניינים הללו ומה שנ״ל כתבתי:
ולענין צנעא לא מצאתי בכל דבר האבד ממש שהוא צריך צנעא אלא בחושש להפסד במכניס פירותיו מפני הגנבים ובמביא כלים מבית האומן שאינו מאמינו ואין הצנעה מעכבת עליו אלא מצנע כמה שהוא יכול להצניעו ואינו מניח מלאכתו בשביל כך מעובדא דכשורי דרב יוסף הא בדבר האבד גמור עושה לכתחלה כדרכו בלא שנוי וצנעה שהרי מכה בפטיש ומשמיע קולו לרבים ודאי שלא ישנה.
וכן להדיוט העושה מלאכה לצורך המועד לא מצינו צנעא שהרי אמרו לדידי חזי לי ימא דטברי׳ דמפקי לה משיכלי דמני כתנא בחולא דמועדא וא״צ לומר בעושי אוכל נפש ומכשירין בין מלאכת הדיוט בין מלאכת אומן.
ולא מצאתי צנעא אלא במי שאומנות שלו בכך כל השנה דהוא צריך צנעה בין לצורך אוכל נפש בין לשאר צרכי המועד וזהו צנעה ששנינו בציידין ודששין ובחנות הפתוח לסטיו והיא של מוכרי פירות כסות וכלים שכל מי שהוא נעשה מוכר לרבים נראין כעוסק במלאכתו בשאר ימות השנה.
וצנעא דנסרין וארון של מת דקתני אף מביא עצים ומנסרן בצנעא משום חשדא הוא ומאי צנעא עם המת בחצר קאמר הא אם היה נראה שאינו אלא במועד מותר והיינו עובד׳ דכרופייתא כמו שפירשתי למעלה ובירושלמי גרסינן תני לא יצא מלקט עשבים ומוכרן בשוק והקשו ואין דרכן לאכול מהם במועד. א״ר הושעיא אם אומר את כן נמצאת מתיר את האומנות במועד והקשו ולא כן א״ר בא הדא דתימא בשאינן אבודין אבל אם היה דבר אבד מותר מתני׳ בשלקטן ברגל כלומר כשיכולין להתקיים ומהו דא״ר בא בשלקטן מערב הרגל.
עוד שנו בתוספתא כל אלו שאמרו מגלחין במועד מותר לספר בתוך ל׳ יום של אבל אע״פ שהתירו לספר לא יספר ברשות הרבים אבל מספר הוא בצנעא בתוך ביתו כל אלו שאמרו מכבסין במועד מותר לכבס בתוך ל׳ יום של אבל אעפ״י שהתירו לו לכבס לא יוליך כליו לכובס אבל מכבס הוא בצינעא בתוך ביתו ומשמע מדלא קתני מותר בתוך שלשים של אבל ולא יספר ברשות הרבים וקתני אע״פ שהתירו דבחולו של מועד נמי קאי והוא הטעם שהזכרתי דכיון דהוא ספר וכובס שאומנתם כל השנה בכך. צריכין צינעא הא במכבס כסות שלו אינו צריך צנעא דהיינו משיכלי דטבריא והא דקתני סיפא מכבס בצינעא הכי קאמר לא יוליך כליו לכובס בפרהסיא אבל מכבס הוא הכובס בצינעא בתוך ביתו בין באבל בין במועד ולישנא דשוי לתרווייהו נקט ומכל זה נתברר מה שפירש׳ שהשמועות עצמן אומרות לך דרשוני כמו שדרשתי ותהלה לאל יגעתי ומצאתי בהן מה שבקשתי:
וכן להדיוט העושה מלאכה לצורך המועד לא מצינו צנעא שהרי אמרו לדידי חזי לי ימא דטברי׳ דמפקי לה משיכלי דמני כתנא בחולא דמועדא וא״צ לומר בעושי אוכל נפש ומכשירין בין מלאכת הדיוט בין מלאכת אומן.
ולא מצאתי צנעא אלא במי שאומנות שלו בכך כל השנה דהוא צריך צנעה בין לצורך אוכל נפש בין לשאר צרכי המועד וזהו צנעה ששנינו בציידין ודששין ובחנות הפתוח לסטיו והיא של מוכרי פירות כסות וכלים שכל מי שהוא נעשה מוכר לרבים נראין כעוסק במלאכתו בשאר ימות השנה.
וצנעא דנסרין וארון של מת דקתני אף מביא עצים ומנסרן בצנעא משום חשדא הוא ומאי צנעא עם המת בחצר קאמר הא אם היה נראה שאינו אלא במועד מותר והיינו עובד׳ דכרופייתא כמו שפירשתי למעלה ובירושלמי גרסינן תני לא יצא מלקט עשבים ומוכרן בשוק והקשו ואין דרכן לאכול מהם במועד. א״ר הושעיא אם אומר את כן נמצאת מתיר את האומנות במועד והקשו ולא כן א״ר בא הדא דתימא בשאינן אבודין אבל אם היה דבר אבד מותר מתני׳ בשלקטן ברגל כלומר כשיכולין להתקיים ומהו דא״ר בא בשלקטן מערב הרגל.
עוד שנו בתוספתא כל אלו שאמרו מגלחין במועד מותר לספר בתוך ל׳ יום של אבל אע״פ שהתירו לספר לא יספר ברשות הרבים אבל מספר הוא בצנעא בתוך ביתו כל אלו שאמרו מכבסין במועד מותר לכבס בתוך ל׳ יום של אבל אעפ״י שהתירו לו לכבס לא יוליך כליו לכובס אבל מכבס הוא בצינעא בתוך ביתו ומשמע מדלא קתני מותר בתוך שלשים של אבל ולא יספר ברשות הרבים וקתני אע״פ שהתירו דבחולו של מועד נמי קאי והוא הטעם שהזכרתי דכיון דהוא ספר וכובס שאומנתם כל השנה בכך. צריכין צינעא הא במכבס כסות שלו אינו צריך צנעא דהיינו משיכלי דטבריא והא דקתני סיפא מכבס בצינעא הכי קאמר לא יוליך כליו לכובס בפרהסיא אבל מכבס הוא הכובס בצינעא בתוך ביתו בין באבל בין במועד ולישנא דשוי לתרווייהו נקט ומכל זה נתברר מה שפירש׳ שהשמועות עצמן אומרות לך דרשוני כמו שדרשתי ותהלה לאל יגעתי ומצאתי בהן מה שבקשתי:
עוד אני צריך להתיר קשר אחר שהוא מקושר במועד. ודאי דאיסורי מלאכות במועד מן התורה הן, כדאמרי׳ בריש מי שהפך לא מיבעיא בחולו של מועד דאיסור מלאכה דאורייתא כו׳ ועוד אמרי׳ בפרק אין דורשין א״ל רבי יוחנן לריש לקיש אלא מעתה וחג האסיף בצאת השנה ה״נ חג שאתה חוגג ואוסף בו ואימת אילימא ביום טוב אסיפה ביום טוב מי שרו אלא בחולו של מועד וחוש״מ מי שרי אלא חג הבא בזמן אסיפה מכלל דתרוייהו ס״ל חולו של מועד אסור בעשיית מלאכה כלומר מן התורה דמש״ה לא מיתוקם להו חג האסיף בחג שאתה אוסף בו ואלו מדרבנן דבר ברור הוא שאסור בעשיית מלאכות השנויו׳ במשנתנו וש״מ חולו של מועד באיסור של תורה הוא.
וה״נ מוכח בפ״ק דע״ג דתני התם לא ישכיר אדם שדהו לכותי מפני שנקראת על שמו והוא עושה בה מלאכה בחולו של מועד והויין בה ותיפוק ליה משום ולפני עור לא תתן מכשול ואי מדרבנן היא מי איכא משום לא תתן מכשול ליכא ודאי אלא נקראת על שמו ותמה על עצמך אם אסרו עליו כלום מפני חשד זה בשל דבריהם ומכל הני שמעי׳ בהדיא דאיסור מלאכה בחולו של מועד תורה היא.
והשתא קשיא לן מה שאמרו בירושלמי א״ר אבא בר ממל אלו הי׳ לי מי שנמנה עמי התרתי בשר בכור לישקל בליטרא והתרתי שיהי׳ עושין מלאכ׳ בחולו של מועד כלום אסרו לעשות מלאכה בחולו של מועד אלא כדי שיהיו אוכלין ושותין ויגעין בתורה ואלו אין אוכלין ושותין ופוחזין אלמא דרבנן היא.
וי״ל שמן התורה מלאכת אוכל נפש לצורך היום מותרת ביום וכן מכשירין ובחש״מ הותר יותר כל מלאכה שהוא לצורך ובאו חכמים ואסרו בזה מלאכת אומן וכן בדבר האבד כל שבני אדם חושבין אותו להפסד וטורחין בו משום כך מותר מן התורה וזהו מסרן הכתוב לחכמים זופתין כוזא ואין זופתין חביתא והם הוסיפו לאסור בטריח. ובאלו א״ר בא שאלו מצא להושיב ב״ד על כך היה מתיר מלאכות הללו כדי שיתעסקו בהן ולא יהיו בטלים שהבטלה מביאה אותן לידי פחיזות הא עיקר חולו של מועד ודאי תורה היא, וגם זה כפתור ופרח:
וה״נ מוכח בפ״ק דע״ג דתני התם לא ישכיר אדם שדהו לכותי מפני שנקראת על שמו והוא עושה בה מלאכה בחולו של מועד והויין בה ותיפוק ליה משום ולפני עור לא תתן מכשול ואי מדרבנן היא מי איכא משום לא תתן מכשול ליכא ודאי אלא נקראת על שמו ותמה על עצמך אם אסרו עליו כלום מפני חשד זה בשל דבריהם ומכל הני שמעי׳ בהדיא דאיסור מלאכה בחולו של מועד תורה היא.
והשתא קשיא לן מה שאמרו בירושלמי א״ר אבא בר ממל אלו הי׳ לי מי שנמנה עמי התרתי בשר בכור לישקל בליטרא והתרתי שיהי׳ עושין מלאכ׳ בחולו של מועד כלום אסרו לעשות מלאכה בחולו של מועד אלא כדי שיהיו אוכלין ושותין ויגעין בתורה ואלו אין אוכלין ושותין ופוחזין אלמא דרבנן היא.
וי״ל שמן התורה מלאכת אוכל נפש לצורך היום מותרת ביום וכן מכשירין ובחש״מ הותר יותר כל מלאכה שהוא לצורך ובאו חכמים ואסרו בזה מלאכת אומן וכן בדבר האבד כל שבני אדם חושבין אותו להפסד וטורחין בו משום כך מותר מן התורה וזהו מסרן הכתוב לחכמים זופתין כוזא ואין זופתין חביתא והם הוסיפו לאסור בטריח. ובאלו א״ר בא שאלו מצא להושיב ב״ד על כך היה מתיר מלאכות הללו כדי שיתעסקו בהן ולא יהיו בטלים שהבטלה מביאה אותן לידי פחיזות הא עיקר חולו של מועד ודאי תורה היא, וגם זה כפתור ופרח:
(א-ט) משקין בית השלחין במועד וכו׳ – פרש״י ז״ל בית השלחין ארץ שהיא עייפ׳ למים שצריכי׳ למים תמיד פי׳ גנונתא דהיינו גן ירק ובין באגי דהיינו שדה תבואה ולקמן בש״ס גבי בית השלחין שחרבה מעינה דאמר בש״ס אלימא חרבה ממש פי׳ ז״ל שאין בה לא תבואה ולא ירק ויפה פירש רבינו ז״ל דהא סוגיין בפרק המוכר את הבית איכא מאן דאמר בש״ס מאי שלחין גנוניתא כדכתיב שלחיך פרדס רמונים ואיכא מ״ד מאי שלחין באגי כדכתב ושולח מים על פני חוצות דאלמא לשון שלחי׳ עולה על שניהם ובפרק חזקת הבתים אמרו בית השלחין וכל דבר שעושה פירו׳ תדיר חזקתן שלש שנים מיום ליום ואלו שדה תבואה אין עושה פירות תדיר וחזקתן ג׳ שנים ואינם מיום ליום כדתנן בהדיא שדה הבעל חזקתו ג׳ שני׳ ואינן מיו׳ ליו׳ אלא ודאי דהת׳ קרי׳ בית השלחין גנוניית׳ שיש בהן ירקות תדיר ולא משמע דאיכא הפ׳ בין שלחין דחית או שלהין בהא כי האותיות האלו מתחלפות זו בזו מפני ששתיהן אותיו׳ הגרון ובירו׳ אמרו לא ממנעי רבנן למדרש בין הא לחית וכדא׳ גבי קדש הלולי׳ והכ׳ בנסחי איכא דגריס בית השלהין ואיכ׳ דגרי׳ בית השלחין ואע״ג דבש״ס אמרי׳ דלישנא דצחותא הוא כדאמר משלהי ולאי הרי הוא כאלו אמרו דשלחין כמו שלהין מלשון משלה ולאי שלהין קצבו של דבר כי שלחין הוא נאמר לפעמים לשון כללי על כל ארץ שהיא צמאה למי׳ בין גן ירק בין גן אילן בין שדה תבואה כדאיתא הכא ומשו׳ הכי מפרשי ליה בש״ס לישנא דצחותא שיהא כולל לשניהם ופעמים נאמר לשון פרטי על גן ירק לבדו או על שדה תבואה לבדו כההיא דפרק חזקת הבתים וכההיא דפרק המוכר וכשהוא פרטי דורשין אותו כענינו או מלשון שלחיך פרדס רמוני׳ שזורעין ירק בנתים או מלשון ושולח מים.
והא דקתני משקין בית השלהין במועד – פרש״י ז״ל אף על פי שטורח במלאכה דמשום הפסד שרו רבנן טרחא זוטא כדאמר בפרק אין דורשי׳ דדבר האבד מותר לתקן שלא מסרו הכתוב אלא לחכמים לידע או זו היא מלאכה מותרת כגון דבר האבד מסתברא דטרחא זוטא לאו דוקא אלא כל היכא דלאו טרחא יתירא נמי שרו בדבר האבד וכדמוכח בהדיא במכלתי׳ בכמה דוכתי והוי יודע דדבר האבד חלקו חכמים בין טרחא זוטא לטרחא רבה אבל בין צנעה לפרהסי׳ לא חלקו כמו שחלקו בדברים אחרים של מועד כדאיתא לקמן במכלתי׳ והכי ריהטא כולהי שמעתא דמיירי בדב׳ האבד ואיכא פלוגתא בריטות׳ ז״ל אי איכא איסורא דאורייתא במלאכ׳ במועד כלל ואיכא מ״ד יש איסור תורה בכל שאינן דבר האבד ושלא לצורך המועד כלל וכדחזי׳ בפרק אין דורשין דמייתי לה מקראי טובא ואמרי׳ נמי דלקמן בפ״ק דעובדי כוכבים ומזלות לא ישכור אדם שדהו לעובדי כוכבי׳ ומזלות מפני שנקראת על שמו והוא עושה בה מלאכה בחולו של מועד והוינן בה ותיפוק לי משום ולפני עור לא תתן מכשול ולא מצינו בשום מקום בדבריהם של דבריהם שאסור מפני חשש זה ואמרי׳ נמי בפרק אין דורשין א״ל רבי יוחנן לריש לקיש אלא מעתה וחג האסיף בצאת השנה הכי נמי חג שאתה חוגג ואוסף בו ואימת אלימא בי״ט אסיפא בי״ט מי שרי אלא בחולו של מועד וחולו של מועד מי שרי אלא חג הבא בזמן אסיפה ואמרי׳ מכלל דתרוייהו סבי׳ להו דחולו של מועד אסו׳ בעשיית מלאכה כלומר מן התורה והיינו דצריכים למידק דאלו מדרבנן ליכא פשיט ותו דהא מדיוקא דקרא נקטי׳ הוא דדייקי׳ ליה דלא מתוקם להו קרא חג האסיף בחג שאתה אוסף בו וזו שיטת הרמב״ם ז״ל אבל בעל ה״ג ז״ל כתב שאין איסור מלאכה במועד אלא מדרבנן בעלמא וכדאמרי׳ התם ימים שאין בהם ביטול מלאכה לעם כגון חולו של מועד וראשי חדשים קורין ד׳ אלמא כשם שאין בר״ח איסור מלאכה דאורייתא כך הדין בחול המועד וזו ראי׳ רעועה דא״כ אף איסורא דרבנן לא יהא בו דהא אין בר״ח אלא מנהג שנוהגין בלבד כדברי רבינו במסכת מגלה ורמז״ל כך כתב כדברי בה״ג ז״ל וכן ר״ת ז״ל ובעל התוספת ז״ל ואומר ר״ת ז״ל דהנהו קראי דפרק אין דורשין אסמכת׳ בעלמ׳ נינהו והא דקרי לה בפרק מי שהפך אסור מלאכה דאורייתא משום דאיכא אסמכתא מקראי דאורייתא ואלו אבל אין לו סמך אלא מדברי קבלה והפכתי חגיכ׳ לאבל ואסמכתא נמי דקליש׳ דקרא לא אשתעי באיסור מלאכה אלא שיהפך שמחתכם לאבל וקינים ובההיא דפ״ק דעובדי כוכבים ומזלו׳ אמר הרב ז״ל דמשו׳ דאיכא סמך קראי דאורייתא חיישי׳ בהו משום לפני עור לא תתן מכשול ובההיא דפרק אין דורשי׳ רבי יוחנן ור״ל הוא דסביר להו הכי אבל שאר בעלי הש״ס לא ס״ל הכי והיינו מאי דדייק לה ובירושלמי משמע כדברי ר״ת ז״ל דאמרי׳ א״ר אבא בר ממל אלו היה מי שימנה עמי התרתי לעשות מלאכה בחולו של מועד כלום איסורו שלא לעשו׳ מלאכה בחול המועד אלא כדי שיהו אוכלין ושותין ושמחים ויגעים בתורה ואינון אכלין ושתין ופחזין ע״כ אלמא דרבנן היא ולכך היה אומר שהיה מתירו אלו היה מי שימנה עמו ואלו איסורא דאורייתא ליכ׳ למימר הכי שאמרו כל החכמים לעקור בקום עשה ואעפ״כ כדברי רש״י ז״ל ורבינו הרמב״ן ז״ל נרא׳ עיקר דפשיט׳ דשמעתא הכי ריהטן דלא משמע דתיהוי כל ההיא סוגי׳ והנהו קראי דפרק אין דורשי׳ אסמכתא בעלמא וכיון דר״ל ורבי יוחנן ס״ל דאיסורא דאורייתא ולא היא בהדיא בש״ס דילן מאן דפליג עלה היכי דחי׳ לה בכדי וטובא איכא בש״ס דדייקי׳ מכלל דתרווייהו סבירא לאשמועי׳ דהלכתא היא ומשום דלא שמעי׳ לה בהדיא לאחריני והירושלמי שאמרנו אפי׳ לפשוטו אין לנו לדחות דברי ש״ס בבלי שלנו מפני דברי הירושלמי ולא דברי רבי יוחנן ור״ל מפני דברי רבי אבא בר ממל וכ״ש שיש לנו לומר כי מפני שרוב מלאכות דחול המועד הוא מדבריהן אמר כן שהרי כל שהוא דבר האבד מותר מן התורה אפי׳ בטורח גדול וכל צרכי מועד ג״כ בין בצנעא בין בפרהסיא ובמלאכת אומנין ושלא בשנוי וחכמים אסרו משום גדר וסייג כמה דברים בזה לפי׳ היה אומר רבי אבא כי אלו היה מי שימנה עמו היה מתיר כל מלאכת של דבריהם כדי שלא יהו בטלין כי הבטלה מביאה לידי פחיזות הא עיקר מלאכה בחול המועד דאורייתא היא בדבר שאינו אבד ושלא לצורך המועד ומסרו הכתוב לחכמים ולהודיענו שזה אסור והשאר מותר והם הכריזו ואסרו דברי׳ אפילו במה שהתירה להם תורה משום משמרת למשמרתי כמו שעשו בשאר גופי התורה וזה נראה ברור וכן דעת רבותי שיחיו.
ובשביעית יש – פי׳ שכת׳ בהן ל״ש שלהין ול״ש בית הבעל כדאמר בש״ס אבות אסר רחמ׳ ולא תולדות ולא יתכן לפ׳ כן דהא תנא ערבינהו במועד ובשביעית וכן מה שפורש ר״ש דהא דתנן אבל לא מימי הקילון אמועד בלחוד קאי לא משמע הכי מליש׳ דמתני׳ כלל וכל כי האי גוונא הוה ליה לפרושי בש״ס אלא ודאי מתני׳ כפשטה ואף על גב דמדאורייתא תולדות שרו והשקאה תולדה חכמים אסרו תולדות שאינו אבד ואסרו ג״כ בדבר האבד דבר של טורח עשאוהו כעין חולו של מועד בדבר זה והתניא בש״ס שאין עודרין ואין מפסגין ולא מאבקין וכלה ברייתא ואוקמוה ש״ס מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא.
אבל לא מימי הקילון – פירש״י ז״ל חריץ עמוק ובו מים מכונסים ואיכא טרחא יתיר׳ למלאת פירש לפי רש דקילון הן מים הנשאין בדלי על שם ותער כדה אל השוקת דמתרגמי׳ ונפאת קולתה והוא טורח גדול למלאת.
והא דתנן אין עושין את האמה במועד פשי׳ דהא איכא טרחא טובא טפי מקילון וליכא למימר דרבי אליעזר שרי קילון כדמוכח בש״ס בברייתא אדרבה מחמיר הוא טפי אלא י״ל דמשום שביעית נקט לה אי נמי דאפי׳ לצורך המועד אסר לה כיון שהן מכשירין רחוקים מהם מאוכל נפש ולא דמי לתנור וכירה דשרי לקמן במכלתי׳
ומתקנין את קלקולי המים שהן הביבין שמוציאין בהם כל שופכי ואם נתקלקלו נמצאת הנוד מקולקלת בטיט ובצואה ונקראו קלקולי המים מפני שהמים המלוכלכים שיוצאין בהם ורש״י ז״ל פיר׳ שקלקולי המים הם כגון בורות שיחין ומערות שמיוחדין לשתיה אם נתקלקלו מתקנין אותן כדי שיזובו מימיהם ויש בהן טורח לתקן יותר מקלקולי אמה ומסתברא דתרווייהו איתנהו בה.
ועושין כל צרכי הרבים בש״ס מפ׳ לאתויי מאי ובירושלמי׳ דמסכת שקלים ובמכלתי׳ אמרי׳ מה הם צרכי רבים דיני ממונות ודיני נפשות ודיני מכות ופדיון הבן ערכין וחרמין והקדשו׳ ומשקין את הסוטה ועורפין את העגלה ושורפין את הפרה ורוצעין עבד עברי ומטהרין את המצורע ופורקין את המנעל מעל גבי האימום אבל אין מחזירין אותו ע״כ בירושלמי ויש תימה קצת היאך קתני בצרכי רבים השקאת סוטה וטהרת מצורע ורציעת עבד עברי ופריקת מנעל מעל האימום וי״ל דלא דק ואיידי דקתני מילי דמתעבדן ע״י אחרים ובלא שכר פעולה נקט נמי הך בהדייהו ופוקקין את המנעל תנא ליה משום דקא בעי למיתני שאין מחזירין אותו משום דאומנות הוא ותקון המנעל ושלא לצורך קאמר ואגב אורחי׳ שמעי׳ מן הירוש׳ שדנין דיני ממונות במועד והכי נמי אית׳ לקמן במכלתי׳ בפ׳ אלו מגלחין וקשיא לן דאמרי׳ בפ׳ הגוזל דלא קבעי זמנא לא ביומי ניסן ולא ביומי תשרי והרי חול המועד בכלל ור״ת ז״ל פי׳ דיומי ניסן ויומי תשרי לאו דווקא ומפני החג אלא זמן קציר והבציר קאמר ומפני שהעולם טרודין וכההיא דאמרי׳ לא תיתו קמאי לא ביומי ניסן ולא ביומי תשרי וכי היכי דלא תטרדו דלהשתא ונכון הוא אבל אחרי׳ פי׳ יומי ניסן ותשרי ממש מפני שטרודין בעניני החג וכן דעת הרמב״ם ז״ל והוא ז״ל כתב בכאן דנין דיני ממונות במועד ומי שלא קבל עליו את הדין משמתין אותו וי״ל דלדבריו ז״ל דאנן לא קבעי׳ זמנא לכתחלה מפני בעל דינו אבל אם הסכימו שניהם לבא לדין דנין אותן ומותר ובההיא דאמר בירושלמי שאין דנין בע״ש ואמר נמי בש״ס דילן בפ׳ הגוזל דלא קבעי׳ זמנא במעלי שבתא ואלו בסנהדרין פ׳ אחד דיני ממונות אמרו דאין דנין דיני נפשות בע״ש הא דיני ממונות דנין אבל יש לתרץ דאנן לא קבעי׳ להו זמנא ולא כפינן בהו אבל אם באו שניהם לדון מותר לדון אותם ומיהו בירושל׳ הקשו זה שם ותירצו כאן של תורה כאן של דבריהם ובהא דהכא אין לתרץ כן ויש שאמרו דהא אמרי׳ בפ׳ הגוזל דלא קבעי׳ זמנא ביומי ניסן ויומי תשרי היינו למי שאינו בעיר אבל מי שהוא בעיר קובעין זמן ודנין וכן דעת רבי׳ מאיר הלוי ז״ל.
בשלמא מעיין שמבא מתחלה הא קמ״ל דלא חיישי׳ דילמא אתי לאנפולי – פי׳ שמא יפילו אגפיה ויצטרך לטרוח בתקונו או שלא יוכל להשקו׳ ונמצא שטרח לריק.
ומאי משמע דהאי בית הבעל רש״י ז״ל לא גריס דהאי דמשום דמתני׳ לא איירי׳ בה אבל י״ל דאגב ריהטא נקט דהאי בית השלחין נקטיה להאי נמי.
בפרש״י בד״ה שחרבה כו׳ יתירא אלמא מתניתא ר׳ יהודה כצ״ל:
תוספות בד״ה וחוטטין כו׳ אבל לחופרה בתחלה כו׳ כצ״ל:
Chapter 1
הכל
(2) מתני׳ מַתְנִיתִין : מַשְׁקִין אבֵּית הַשְּׁלָחִין בַּמּוֹעֵד וּבַשְּׁבִיעִית בֵּין מִמַּעְיָין שֶׁיָּצָא בַּתְּחִילָּה בֵּין מִמַּעְיָין שֶׁלֹּא יָצָא בַּתְּחִילָּה באֲבָל אֵין מַשְׁקִין לֹא מִמֵּי הַגְּשָׁמִים וְלֹא מִמֵּי הַקִּילוֹן.
MISHNA: One may irrigate a field that requires irrigation on the intermediate days of a Festival as well as during the Sabbatical Year, both from a newly emerged spring that began to flow only during the Festival, and from a spring that did not just emerge and that has been flowing for some time. However, one may not irrigate a field with rainwater collected in a cistern, a procedure that requires excessive exertion, or with water drawn with a shadoof [kilon], a lever used to raise water with a bucket from deep down in a well.
משקין בית השלחין במועד ובשביעית בין ממעין שיצא בתחילה ובין ממעיין כו׳.
בין ממעיין שיצא בתחילה ובין ממעיין שלא יצא בתחילה אין משקין שדה הבעל.
ערך קלון
קלון – א(מועד קטן ב.) אין משקין לא ממי הגשמים ולא ממי הקילון בא״י (מקואות פרק ח) אפילו נתמלאו בקילון (מכשירין פרק ד׳) הממלא בקילון עד ג׳ ימים טמאים פי׳ כשהמים מקובצים במקום אחד ומבקשין להביא אותן אל שדה אחר עושין לו דרך שיבואו בו המים ושם אותו הדרך שנמשכין בו המים נקרא קילון. פ״א מי קילון גומא עמוקה שיש בה מים ואינה מליאה וטרחא למדלא מינה מי גשמים אתו לידי מי קילון כלו׳ כי מדלו מינה נחסרת וממילא נעשת מי קילון וטריחא מילתא (א״ב פי׳ בל״י עץ ארוך שואבים בו מים מן בורות עמוקים).
ערך שלח
שלח – ב(מועד קטן ב.) משקין בית השלחים במועד שדה שעומדת בהר וצריך השקותה ואם אינו משקה נפסדת (גמרא) מאי משמע דהאי בית השלחין לישנא דצחותא הוא דכתיב והוא עייף תרגומו והיא משלהי (בבא בתרא סח:) מאי שלחים באגי דכתיב ושולח מים על פני חוצות וכו׳ עד מי סברת מאי שלחין באגי לא מאי שלחים גינוניתא דכתיב שלחיך פרדס רימונים אמר שמואל אמה בית השלחים אני מוכר לך נותן לו שתי אמות לתוכה ואמה מכאן ואמה מכאן אגפיה אמה בית הקילון אני מוכר לך נותן לו אמה אחת לתוכה וחצי אמה מכאן וחצי אמה מכאן אגפיה חצי אמה.
א. [וואסער פאמפע.]
ב. [טראקענעס פעלד.]
מתני׳ משקין בית השלחין במועד – שדה שהיא עומדת בהר וצריך להשקותה תמיד משקין אותה אפילו בחולו של מועד לפי שהוא לו הפסד גדול אם אינו משקה אותה ודבר של הפסד התירו חכמים לטרוח בו בחולו של מועד כמו שאנו מוצאין במסכת חגיגה (דף יח.) דכתיב (דברים יז) ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה׳ אלהיך מה שביעי עצור בעשיית מלאכה אף ששה עצורים בעשיית מלאכה אי מה שביעי עצור בכל מלאכה אף ששה עצורין בכל מלאכה תלמוד לומר השביעי שביעי עצור בכל מלאכה ואין ששה עצורין בכל מלאכה הא לא מסרן הכתוב אלא לחכמים לומר לך איזו מלאכה אסורה בחוש״מ ואי זו מותרת ומלאכה שיש בה הפסד אם אינו עושה אותה כגון להשקות בית השלחין התירו חכמים.
ובשביעית – מפרש בגמרא.
ממעיין שיצא בתחילה – דעכשיו מתחיל לנבוע שעדיין לא החזיקה דרכה.
בין ממעיין שלא יצא בתחילה – אלא מעיין נובע מזמן מרובה.
אבל לא ממי גשמים – משום דאית ביה טירחא יתירא כדמפרש בגמרא.
מתני׳ משקין בית השלחין – שדה שאינה מסתפקת במי גשמים וצריך להשקותה תמיד ואם אין משקין אותה תדיר נפסדת והלכך משקין אותה בחוה״מ ומשום פסידא שרו ליה רבנן כדאמרינן בפ׳ אין דורשין (חגיגה דף יח. ושם) תניא אידך ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה׳ אלהיך מה שביעי עצור אף ששה עצורים אי מה שביעי עצור מכל מלאכה אף כל ששה עצורים מכל מלאכה תלמוד לומר השביעי ה״א יתירא השביעי עצור מכל מלאכה ואין הששה עצורים מכל מלאכה הא לא מסרן הכתוב אלא לחכמים ללמדך איזה יום אסור ואיזה יום מותר איזו מלאכה אסורה ואיזו מלאכה מותרת.
מתני׳ א. משקין בית השלהין. שלהין בה״א כדמתרגמינן עיף ויגע, משלהי ולאי, הוא דבר שצמא למים ואינו יכול לחיות בלי השקאה תדיר. ומלפני המועד הורגל בכך, ואם אינו משקהו השתא פסיד. וקמ״ל דשרי להשקותן בחולו של מועד, אף על פי שיש בה טורח מלאכה, כיון דיש בו פסידא שרו ליה רבנן. ויש להן סמך מקראי, דכתוב אחד אומר את חג המצות תשמר שבעת ימים משמע שכל חג המצות אסור בעשיית מלאכה, וכתוב אחר אומר ביום הראשון מקרא קדש וביום השביעי מקרא קדש, הא שאר ימים מותרין. שמע מינה דבחולו של מועד עצמו פעמים שהוא מותר, ופעמים שהוא אסור. הא כיצד, אם לא היה דבר האבד שיוכל [נ״א: שיכול] להמתין עד מוצאי יום טוב ולא פסיד אסיר, ואי לא שרי.
בין ממעיין שיצא כתחלה. כלומר אפילו ממעיין שיוצא עכשיו מתחלה, אין אנו חוששין הואיל וחדש הוא נופלין אגפיו, ואתי לתקנן במועד, והוי טירחא יתירא. וכל שכן ממעיין שלא יצא מתחלה, ישן הוא שאינו יוצא עכשיו, וליכא למיחש לאינפולי. והאי דאיצטריך למיתני שלא יצא כתחלה, הואיל ותנא להתירא מעיין שיוצא כתחלה, להודיענו שאם היה שדה הבעל אפי׳ ממעיין ישן אסור, דלא שרינן ליה אלא משום פסידא, והוא דליכא טירחא [יתירא] כלומר שיכול להשקותו ברגלו שנאמר והשקית ברגלך כגן הירק.
אבל לא ממימי הגשמים. הנאספים במקום אחד, ויש למטה מהם שדה בית השלהין שיכול להשקותו ממנו ברגלו, אפילו הכי אסור, לפי שכשיחסרו המים עד חציין או שלישיתן והעמיקו, אינן יוצאין משם בהשקאת הרגל, אלא אם כן ידלם בדלי וישאבם בכלי, והוי טירחא יתירא. וכל שכן מי קילון שהוא בור עמוק ובו מים מכונסין, דאיכא טירחא יתירא מראש ועד סוף, שלא ישקה מהן אלא בשאיבה. ומי גשמים נמי לא נאסרו אלא מטעם מי קילון, לפי שסופן לבוא לידי מי קילון. שאם היה אגם מים מקובץ מימי גשמים דלא ליתי לעולם במועד לידי מי קילון, מותר להשקות ממנו. וזהו שהוצרך התנא לשנות מי קילון אחר מי גשמים, אף על פי שהוא דבר פשוט, להודיענו זה שאם היה אגם מים מקובץ מותר, שאם לא שנה במשנה מי קילון אחר כן, הייתי אומר אפילו אגם גדול ליתסר, קמ״ל שלא נאסרו מי גשמים אלא משום טירחא יתירא. והיכא דליכא טירחא יתירא לא בתחלה ולא בסוף מותר.
והאי דקתני אבל לא ממי הגשמים ולא ממי הקילון, אמועד קאי, דלגבי שביעית לא חיישינן לטירחא יתירא.
כדתנן משקין בית השלחין בחול המוע׳. ואעפ״י שיש טורח להשקותה משו׳ פסיד׳ דבר האבד התירו1 ושדה בית השלחין משעה שהתחיל להשקותה אם אינו משקיהו תדיר מפסיד כדתנן סיפ׳ דמתני׳2 זרעי׳ שלא שתו קודם המועד אינו משקם במועד דלא פסדי אבל משהשקה לפני המועד ישקם במועד דפסדי3.
שדה בית השלחין. היינו שדה לבן של תבואה אבל שלחין דאילן לא שרי להשקות במועד ורבי׳ שמואל וגדולי׳ אחרים מפר׳ דאף שדה אילן משקין שהן צריכין הרבה מים ואם לא ישקם יפסידו כל האילנות שבה4.
ומשו׳5 דהשקאה לאו מלאכה שבשדות חשיב׳.
1. וכ״כ בפרש״י לרי״ף (דף ב׳ א׳ ד״ה במועד) דאע״פ שיש בה טורח מלאכה ומשום פסידא שרו ליה רבנן. וכ״כ הריטב״א בשם רש״י דאעפ״י שטורח במלאכה משום הפסד שרו רבנן טרחא זוטא. ומבואר דאף דאיכא טורח מ״מ התירו להשקות. ולפ״ז צ״ל דמאי דאמרינן בגמ׳ אפילו במקום פסידא מיטרח נמי לא טרחינן היינו דוקא טירחא רבה אבל טירחא זוטא שרי.
2. לקמן דף ו׳ ב׳.
3. כעי״ז כתב בפרש״י לרי״ף (דף א׳ א׳) ד״ה משקין בית השלחין.
4. ולכאו׳ פלוגתת רבינו ורבינו שמואל אם שדה אילן נמי נקרא בית השלחין או לא. והנה אמרינן בגמ׳ מושכין את המים מאילן לאילן אבל לא ישקה את השדה כולה ופרש״י בבית הבעל מיירי דהרווחה היא. ולפ״ז באמת לא התירו בשדה אילן דהוי כבית הבעל אלא היכא דהוי הרוחה אבל סתם השקאה בשדה אילן לא התירו וכמבואר בגמ׳ והיינו כדברי רבינו. אמנם בתוס׳ (ד״ה מושכין) כתבו משום דאילן כבית השלחין דמי ולפ״ז אילן נמי שרי להשקותו דדינו כבית השלחין והיינו כדברי רבינו שמואל. [ועיין ברש״י לקמן דף ו׳ ב׳ שכתב מושכין המים מאילן לאילן דהוי כשדה בית השלחין דפסידא יתירא איכא ולכאו׳ משמע כדברי התוס׳]. ועיין עוד בר״ח דבית השלחין היינו שהן נטועין וצמאים למים ובית הבעל שכבר גדל והשריש שרשים בקרקע. ולכאו׳ ס״ל נמי דאיירי באילנות והיינו כדברי רבינו שמואל. ובגמ׳ לקמן דף ד׳ ב׳ אמרינן דשרי לעשות עוגיות לגפנים במועד דוקא עתיקי ולא חדתי [היינו לפרש״י שם]. והנה אי נימא דאילנות דינם כבית הבעל צ״ב היכי שרי לעשות עוגיות לאילנות לצורך השקאה במועד דהא השקאה עצמה אסורה וכ״ש עוגיות. ושמא מאי דמתירים לו לעשות במועד אינו בשביל שיוכל להשקות האילנות במועד שאסור אלא משום דאיכא פסידא שאם לא יתקן העוגיות במועד יתקלקלו העוגיות עצמן ואיכא הפסד מרובה ולכך התירו לו. אמנם מפרש״י שכתב שבמקום שלא היו לו מעולם אסור משום דאיכא טירחא יתירא משמע דאינו משום פסידא דאי הוי משום פסידא פשיטא דחדשות אסור דהא מעולם לא היו וליכא פסידא ולא תליא באיכא טירחא או לא. ועיין במאירי למתני׳ דגאוני ספרד פי׳ גבי עוגיות דחדתי ועתיקי היינו הנטיעות דלצורך נטיעות ילדות מותר שהפסדן ממהר וזקנות אסור.
5. קטע זה לכאו׳ איירי על הא דתנן ובשביעית. עיין בפי׳ ריב״ב (דף א׳ א׳ ד״ה ובשביעית) שכתב וז״ל כתב רבינו שלמה ז״ל דלא מלאכה שבשדות חשיבא ועיי״ש שעמד על דברי רש״י דלמסקנת הגמ׳ אינו מטעם זה אלא משום דהוי תולדות שאינם כתובים בקרא ואינם אלא מדרבנן ובמקום פסידא לא גזרו רבנן דאי כדברי רש״י אפילו בשדה בית הבעל היתה מותרת. אמנם עיין בתוס׳ לקמן דף ו׳ ב׳ ד״ה מרביצין שכתבו וז״ל מרביצין שדה לבן בשביעית לגבי שביעית פי׳ הקונטרס השקאה פורתא ונראה שחזר בו ממה שפירש במשנה משקין בית השלחין במועד ולגבי שביעית שרי אפילו בית הבעל ואני פירשתי במשנה דשביעית נמי לא שרי אלא בית השלחין כדפי׳ בקונטרס כאן עכ״ל התוס׳. ולפ״ז א״ש דברי רש״י דהא בפי׳ למתני׳ ס״ל דבשביעית שרי בין בית השלחין בין בית הבעל והיינו מטעמיה דס״ל דהשקאה לא חשיבי מלאכה בשביעית וא״ש. ועיין עוד בריטב״א מש״כ בזה. [ובבאור דברי רש״י הנה אמרינן בגמ׳ לקמן (דף ו׳ ב׳) ת״ר מרביצין שדה לבן בשביעית אבל לא במועד ומוקמינן לה כראב״י ומשמע דשרי להשקות בשביעית אף דבמועד אסור. ולכך כתב רש״י דבשביעית שרי אמנם צ״ב דהא במתני׳ דשביעית פ״ב מ״י אמרינן מרביצין בעפר לבן דברי ר׳ שמעון וראב״י אוסר. ומבואר דראב״י אוסר להשקות בשביעית ודינו כמועד. ועיין בר״ש לשביעית שם שהאריך בבאור הסתירה בדברי ראב״י וכתב דיש לגרוס הכא בסוגיין אין מרביצין שדה לבן בשביעית ולא במועד וכגי׳ הגר״א בסוגיין. עיי״ש].
משקין בית השלחין במועד. כללא דמילתא, כל פסידא מותר, כגון שדה בית השלחין. ואי איכא טרחא יתירא, כגון שצריך לדלות בדולא, אפילו [איכא] פסידא אסור. ושדה בית הבעל, דאיכא הרווחא, אסור להשקות אפילו בלא דולא.
וזה הפרק יבאר לנו ענין חולו של מועד ורובו יסוב על ארבעה ענינים הראשון לבאר המלאכות האסורות בו הן מחמת שאינה מלאכת האבד הן מחמת כיוון מלאכה במועד הן מחמת טורח יתר הן מחמת שאין בה צורך המועד והשני לבאר המלאכות המותרות בו הן מחמת שהן מלאכת האבד הן מחמת צורך המועד הן מחמת צרכי רבים הן מחמת שאין הדבר נקרא מלאכה אצל עושהו ועל אי זה צד הותרה עשייתן והשלישי לבאר הדברים האסורים שלא מחמת איסור מלאכה אלא מצדדים אחרים הרביעי מה שבא בו על ידי גלגול מעניני שביעית וטומאה וטהרה זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו לפעמים קצת ענינים אחרים כמו שיתבאר:
והמשנה הראשונה ממנו תחל לבאר במלאכות המותרות ועל איזה צד הם מותרות ותחלת הדברים צריך אתה לידע שלא נאסרה בו מלאכה אלא מדברי סופרים שהרי לא נאמר שבתון אלא בראשון ושביעי של פסח ובראשון ובשמיני של חג אלא שדרך סמך הביאו איסורה במסכת חגיגה ממה שכתוב את חג המצות תשמור שבעת ימים תאכל עליו מצות ואנו מחברים מלת תשמור על שבעת ימים כלומר שכל שבעת הימים טעונין שמירה וכן אמרו שם כל מלאכת עבודה לא תעשו לימד בחולו של מועד שאסור בעשיית מלאכה וכן ששת ימים תאכל וביום השביעי עצרת מה שביעי עצור אף ששי עצור ומתוך שאינה אלא מדברי סופרים חלקו בה בין מלאכה למלאכה לומר שיש מלאכות אסורות בו ויש מלאכות מותרות בו מעתה לא מסרן הכתוב אלא לחכמים והרבה גאונים כתבו שהיא מן התורה מכח מקראות אלו שהזכרנו וממה שאמרו בפרק שני (מועד קטן י״א:) חולו של מועד דאוריתא ולדעתנו לאו דוקא דאוריתא אלא שיש לה סמך מן התורה והרבה שנינו כיוצא בה ואחד מהם שאמרו במסכת תענית (כ״ח:) הלל דאוריתא וממה שאמרו בפסחים (קי״ז.) משה וישראל אמרוהו וכן ממה שאמרו י״ח יום בשנה ואחר שתקנה גמורה היתה קראוהו דאוריתא אלא שהם מביאים אותה ממה שחששו במלאכת המועד לכותיים כדאיתא בראשון של ע״ז (כ״ב.) בההיא דלא ישכיר שדהו לכותיים ומשום לפני עור ואם מדברי סופרים היאך חששו למכשול ואין זו ראיה שכעין מכשול הוא ובתלמוד המערב אמרו אמ״ר בון אלו היו חברי נמנין עמי הייתי מתיר מלאכה במועד כלום תקנו את המועד אלא שיהו אוכלין ושותין ועוסקין בתורה הללו אוכלין ושותין והולכין ופוחזין ומאחר שהוא אומר כלום תקנו וכו׳ הורו שאין איסור מלאכה שבו אלא מדברי סופרים ומ״מ הם מפרשים שצורך המועד הותרה מן התורה וחכמים אסרו בה כיוון מלאכה וטורח יתר ועל זה אמרו שהיה מתירה ואין נראה כן שהרי מלאכה סתם אמרו ועל זו סמכו לחלק בין מלאכה למלאכה וכלל דבריהם בענין זה הוא שכל מלאכה שיש הפסד באיחורה מותר לעשותה ובלבד שלא בטורח יתר ולא כל הפנים שוים בו אלא לפי האבדה התירו את הטורח והוא שאמרו בפרק שני (מועד קטן י״ב:) הלכות מועד כהלכות כותיים לומר שהן עקרות ואין למדות זו מזו כהלכות כותיים שאין למדין דבר מדבר שאין להם לא גזרה שוה ולא בנין אב והוא שאמרו בגמ׳ פסידא אין הרוחה לא ואף פסידא מיטרח לא טרחינן ר״ל טירחא יתירא אלמא הרוחה אף בלא טורח יתר או פסידא בטורח יתר אסורה אבל פסידא בטורח שאינו יתר מותר והוא הדין להרוחה בלא שום טורח לדעת קצת כמו שיתבאר בענין מושכין את המים מאילן לאילן לדעת המפרשה בבית הבעל:
ומעתה התחילו בביאור ענינים אלו והוא שאמר משקין בית השלחין במועד ובשביעית בין ממעין שיצא בתחלה בין ממעין שלא יצא בתחלה אבל אין משקין לא ממי הגשמים ולא ממי הקילון ואין עושין עוגיאות לגפנים אמר הר״ם בא בקבלה כי חלו של מועד אסור בעשיית מלאכה והמשנה תקרא חלו של מועד הימים שבין מועד ומועד וקבלנו שיש מלאכות מיוחדות שמותר לעשותן במועד ומלאכות מיוחדות שאסור לעשותן במועד וזו היא כוונת המסכתא ומן הדברים שמותר לעשותן הם כל דבר שאם מניחין אותו לעשות עד לאחר המועד יהיה בו הפסד גדול כמו השקאת הארץ הצמאה והיא הנקראת בלשון חכמים בית השלחין תרגום עיף משלהי מפני שהיא צמאה ברוב ואם יניחוה בלי מים יפסדו כל אילנותיה ובלבד שלא יהיה בהשקאתה עמל הרבה אבל אם יש עמל הרבה אסור לעשותו במועד ולפיכך אסור להשקות הארץ הצמאה במועד ממי הקילון וכיוצא בהן והם המים המכונסין במקום נמוך לפי שצריך להשקות מהם בכלי ויש בו עמל הרבה וזהו ענין קילון כלומר בור עמוק וכן מי גשמים שמתקבצים מהם אגמים וכשהגשמים פוסקים יתמו המים הבאים לאגמים ויצטרך להשקות מהם בכלי ועוגיאות הוא שיחפור סביב עקרי האילנות חפירות קטנות יתקבצו שם המים וכבר קדם לך בתענית עג עוגה ר׳ אלעזר בן עזריה אומר אין עושין את האמה בתחלה במועד ובשביעית וחכמים אומרים עושין את האמה בתחלה בשביעית ומתקנין את המקולקלת במועד ומתקנין את כל כלי המים שברשות הרבים וחוטטין אותן ומתקנין את הדרכים ואת הרחובות ואת מקוות המים ונעשין כל צרכי הרבים ומציינין את הקברות ויוצאין אף על הכלאים אמת המים היא שוקת המים ואסור לחפור אותה בשנה שביעית לפי שהוא מתקן הארץ שבצדה לזרע כי היא מתלחלחת בלחלוח המים ותצמיח וכבר ידעת ונתבאר לך בשביעית כי כל שבחי הארץ והמלאכות והאילנות הם אסורין בשביעית שנאמר ושבתה הארץ שבת לה׳ ומתקנין את המקולקלת פי׳ שיוסיף להעמיקן ויהיו מתוקנין כהוגן וקלקול המים מה שנפסד בברכות המים מותר לתקנן ולהשוותן ואם רבים (המים) צריכין להם לאותן הברכות כגון המעיינות ששותין מהן רבים מותר לחפור אותן בחולו של מועד וכל צרכי הרבים הם קציצת הקוצים והשואת הדרכים ובנין הגשרים ודוגמתן והממונים יוצאין לעקור הכלאים בחולו של מועד כי שכירות העוקרו חובה על בית דין ולוקחין אותו השכירות מתרומת הלשכה ובני אדם בחולו של מועד בטלים ונשכרים בזול ויש בזה ריוח לתרומת הלשכה והלכה כחכמים ר׳ אלעזר בן יעקב אומר מושכין את המים מאילן לאילן ובלבד שלא ישקו את כל השדה זרעים שלא שתו מלפני המועד לא ישקם במועד וחכמים מתירין בזה ובזה מושכין את המים מאילן לאילן הוא שמושכין את המים מעקר אילן זה לעקר אילן אחר ואם היתה כל השדה מטוננת מותר להשקותה כי אותה ההשקאה אינה נראית בו וזרעים שלא שתו מלפני המועד לא ישקם במועד לפי שהם צריכים רבים וכבר אמרנו כי כל דבר שיש בו עמל הרבה שאסור לעשותו והלכה כר׳ אליעזר בן יעקב:
אמר המאירי בית השלחין הוא מקום שצריך להשקותו תמיד נגזר מלשון עיף ויגע שמתרגמו משלהי ולאי ואע״פ שהוא כתוב בחי״ת כבר ידעת על אותיות הגרון שממוצא אחד הם ומתחלפות זו בזו ומ״מ יש גורסין בית השלהין בה״א וענינה שדה שהיא צמאה למים ואין מי גשמים מספיקין לה ואין חלוק בזו בין שהיא של תבואה או של ירק או של אילנות אלא כל שהוא צמא למים ומתנגב כשאין משקין אותו עד שהוא בא בזה קרוב להפסד בית השלחין הוא ועליו אנו אומרי׳ שמשקין אותו במועד אע״פ שיש בו טורח קצת ואע״פ שנחלקו בזה בבתרא (ב״ב ס״ח.) כמו שאמרו שם מאי שלחין חד אמ׳ באגי ר״ל שדות של תבואה ומדכתי׳ שולח מים כלומר שהמים משתלחין על פניה וחד אמר גינוניאתא מדכתי׳ שלחיך פרדס רמונים מ״מ עקר הענין שכל שהוא מקום צמא למים נקרא בית השלחין אלא שזה סובר ששדה לבן מן הסתם הוא צריך השקאה על כל שאר הדברים וחברו סובר שמן הסתם הפרדסין והוא שדה אילנות שזורעין ירק ביניהם ועשויין להתענג צריכין השקאה יותר או שמא לא נאמר שם אלא על בית השלחין הנזכר שם ומ״מ דרך כלל כל מקום צמא למים נקרא בית השלחין לענין השקאתו במועד על הדרך שביארנו ובתלמוד המערב אמרו כמה תשהא ותעשה בית השלחין עד כדי שתשהא שנים ושלשה ימים לפני הרגל ומפרש בסמוך שלא הותר אלא בשהורגלו להשקותן קודם המועד כגון שהגיעה עונת המים שלו קודם יום טוב והתחילו להשקותן קודם המועד ואם מפסיקין לו יתיבשו הזרעים אבל אם לא התחילו להשקותם אע״פ שהגיעה עונת השקאתם אין משקין שאין כאן פסידא והוא שאמרו בסוף משנה זו זרעים שלא שתו מלפני המועד לא ישקם במועד כך אנו מפרשים אלא שיש חולקים לומר שכל שלא הגיע עונת השקאתם משקין אע״פ שלא התחילו להשקותם ומפרשים ענין זרעים שלא שתו בענין אחר כמו שיתבאר:
ובשביעית פי׳ אע״פ שעבודת קרקע אסורה בשביעית דוקא בעבודה חשובה כגון זריעה וחרישה וזמירה וזיבול וקירסום ר״ל חתיכת הענפים היבשים מן האילן וזירוד והוא כריתת הענפים כשהן מרובין ביותר אע״פ שאינן יבשות ופסוג והוא שאם ענפיו משפילות ונוטות לכאן ולכאן קושרין אותם להעלות גדולן דרך מעלה כמו שיתבאר ענינם למטה והדומים לאלו שהן חשובות עד שגומרות את דרכן בפעם אחת אבל עבודה שאינה חשובה כגון השקאה שצריכה לעשות תמיד אינה נאסרת ומשקין ספיחין היוצאין מאליהן שבמקום פסידא לא גזרו ואפי׳ בזמן שהיתה שביעית נוהגת בו מן התורה ודברים אלו לא הותרו אלא בבית השלחין (לא במועד ולא בשביעית) אבל בבית הבעל והוא מקום שמי גשמים מספיקים לו ואינו צריך למים אחרים ונקרא בית הבעל על שם שהוא דומה ליישוב בעל ואשתו שאין אחד מהם צריך אלא לבן זוגו אע״פ שאלו היו משקין אותו היה ריוח בהשקאתו אין משקין אותו לא במועד ולא בשביעית וכן הלכה ויש מי שסובר שבשביעית אף בבית הבעל הותר ואינו כלום שאף בשביעית לא הותר אלא במקום פסידא ומ״מ מה שאמ׳ בין ממעיין וכו׳ וכן אבל לא ממי גשמים ולא בקילון ודאי במועד נאמרה ולא בשביעית שכל מה שהותר בשביעית אף בטורח יתר הותר כמו שנבאר בסמוך אבל במועד הוצרך לומר בין ממעיין וכו׳ ובא להשמיענו שמה שהותרה השקאה בבית השלחין הותר אפי׳ ממעיין שיוצאה עכשו בתחלה אע״פ שהיה לנו לחוש בו שמא יפלו כותלי החריץ למעיין ויבא לתקנו במועד ואיכא טרחא יתירא או שמא אף איסור שלא אמרו חוטטין בבורות שיחין ומערות של יחיד אלא לצורך המועד ואעפ״כ אין חוששין לזו וכל שכן ממעיין הישן שכבר נתחזקו כותליו ואין בהם חששא זו ומ״מ פי׳ בגמ׳ שבבית הבעל אף בישן אסור וכן הלכה:
אבל לא ממי גשמים בא להשמיענו שמה שהותרה השקאה במועד בבית השלחין דוקא שלא בטורח יתר כגון מן הנהר ומן המעיין ומאמת המים שיכול להשקות ברגליו ר״ל שיעשה ברגליו דרך בשדה שיכנסו בו המים לשדה אבל מי גשמים ר״ל המתאספין בחריצין שבצד השדה אע״פ שהם מתמלאים ויכול להשקות מהם ברגליו אסור שהרי כשיחסרו המים אין יוצאין משם בדרך זה אלא שהוא צריך לדלותם בדלי אלא שאם נתחדש מן המים שבגשמים אגם גדול שאין לחוש לחסרונו מותר ואין גוזרין בהם משום מי קילון וכן יתבאר בגמרא:
ולא ממי הקילון פירשו גדולי הרבנים שהוא בור עמוק של מים המכונסין וצריך לדלותם וי״מ ביב שאמת המים עוברת תחתיו והיא מכוסית בבנין ויש חלונות במקומות שבכסוי שפותחין אותן ודולין בהם וכן הלכה שלא נאסר דבר זה אלא במועד שיש בו צד איסור מלאכה של טורח וכל שיש בה טורח יתר אפי׳ במקום פסידא נאסר אבל בשביעית כל שאנו מתירין בו אין לנו ולטרחו שלא נאסר טורח בשביעית שהרי לא נאסר אלא בעבודת קרקע וכל שהותר מכללו בעבודה שבקרקע יטרח כמה שירצה ואנו אין לנו כמו שביארנו:
ואין עושין עוגיאות לגפנים פי׳ חריצים עגולים שעושים בעקרי הגפנים כדי להתעכב שם מי הגשמים אחר שיתמלאו להיות הגפנים משקין בהם בנחת מעט מעט ואפי׳ בבית השלחין אסור לעשותן במועד מפני שיש טורח יתר בחפירתן ובשביעית מיהא מותר על הדרך שביארנו במי גשמים ובקילון ומפרש בגמ׳ שלא נאסר אלא בחדשות אבל בישנות ר״ל שנעשו כבר ונתקלקלו הרי זה מתקנם במועד והוא שהקשו בגמרא והא רב יהודה שרא למיעבד בונכי ר״ל עוגיאות והיאך אתה אוסרה ותירץ הא בחדתי הא בעתיקי כלומר דבחדתי הוא דאסור הא בעתיקי מותר וכן הלכה ולא סוף דבר לגפנים אלא שאף לעיקרי זיתים עושין כן ואם נעשו כבר ונטמטמו מכל וכל פירשו מגדולי המפרשים שהן כחדשות ואסור כדרך שאמרו באמה המקולקלת שאם נסתמה כולה אסור לתקנה כמו שאסור לעשותה מתחלה אלא שהם פירשו שאע״פ שבאמת המים לא התירו אא״כ נשאר בה טפח בזה כל שהחריץ ניכר בהם מעט דיו בכך שבאמת המים צריך שיעברו המים בתוכה ובפחות מטפח אינה ראויה לכך מפני שהן באין בשטף ובוקעין גדותיה של אמה ויוצאין אבל עוגיאות אינן עשויין אלא להתכנס המים לתוכן ובחריץ כל שהוא הן מתכנסות לשם וקצת גאוני ספרד פי׳ בזה מה שנ׳ כאן בחדתי שהוא מוסב על הנטיעות לא על העוגיאות ופסקו שלצורך נטיעות ילדות עושין אותן אפי׳ לכתחלה מפני שהפסידן ממהרת ובישנות אסור ואין הדברים נראין שאלו היה אומר לשון ילדה וזקנה ובשביעית מיהא מותר אף לחפרן לכתחלה כמו שיתבאר בגמרא:
ראב״ע אומר אין עושין את האמה בתחלה במועד ובשביעית פי׳ רגילין היו לעשות בור להתכנס בו מים הרבה ועושין חריצין שבקרקע ארוכים על פני כל השדה ברוחב אמה ובעומק אמה והמים הולכין בהם סביב כל השדה ומשדה לשדה ואותו חריץ נקרא אמה על שם תכונת רחבו ועמקו ואומר עכשו שאין עושין אותן בתחלה במועד אף לצורך בית השלחים מפני שזה טורח יתר ולא בשביעית אע״פ שכל שהותר בו מכלל עבודה שבקרקע אין לנו בטרחו ולא כלום פי׳ בגמ׳ הטעם מפני שנראה כחופר לצורך זריעה וחכמים לא חששו על כך מפני שהחופר לזריעה חופר ומניח במקומו וזה חופר ומטיל לחוץ ומתוך כך הם מתירין לעשותה מתחלה בשביעית ואם היה חופר ומתקן העפר על אגפיה אף חכמים מודים באיסור מפני שמכשיר אגפיה לזריעה ואע״פ שאינו מכוין לכך מ״מ עבודה גמורה היא ואין כאן הוכח שלא יהא מתכוין לכך:
ומתקנין את המקולקלת במועד ר״ל שאין עושין את האמה לכתחלה אלא שאם נטמטמה ונסתמה בעפר הרבה שנפל לתוכה חוזר ופותחה במועד והלכה כחכמים ופי׳ בגמ׳ דוקא שלא נסתמה מכל וכל אלא שנשאר בה פתח טפח ומכיון שנשאר בה טפח חוזרין ופותחין עד תשלום ששה טפחים שהוא שיעורה הראשון אבל אם לא היה בה פתח טפח הרי היא כסתומה מכל וכל ואין אומרין שבפתיחת חצי טפח יהא רשאי להעמיקה עד שלשה טפחים דפתיחת חצי טפח לא כלום הוא וכן אין אומרים שאם נפתחה טפחים יהא רשאי להעמיקה עד שנים עשר דכל כי הא טירחא יתירא הוא אבל אם היתה פתוחה טפחים שאלו בגמ׳ אם יכול להעמיקה עד שבעה או דוקא עד ששה ויראה לפסוק שאינו מעמידה אלא עד ששה כשיעור הנתון לכלם מן הסתם שמאחר שדיו בכך טורח זה למה שהרי יש בהעמקתו טורח יתר בהשלכת העפר ומגדולי המחברים חולקין בזו לומר שאם היתה פתוחה טפחים מעמידה עד שבעה:
ומתקנין את קלקולי המים שברשות הרבים וענין זה הוא שהיו ביבין גדולים בכל הדרכים מראש העיר ועד סופה והם סתומים וכל בית ובית יש לו ביב קטן פתוח לאותו ביב גדול ושופכי העיר יוצאין שם ויש שם חורין חורין כמלא יד כדי לנקותם מפני שמתקלקלין לפעמים על ידי שמסתתמין ברפש וטיט ואין המים עוברין בהם כראוי ואמר שמתקנין אותם לנקותם מטיט ורפש שבתוכן וחוטטין אותם אף מן הטיט הדבק שם ביותר עד שדומה לקרקע עולם ופי׳ בגמ׳ שאף שלא לצורך המועד מותר לעשות כן אחר שצרכי רבים הם אלא שאין חופרין לכתחלה ולצורך המועד אף לכתחלה חופרין הואיל וצרכי רבים הם ויחיד לצורך חוטט אבל אינו חופר ושלא לצורך אף חטיטה אסורה וכן הלכה וגדולי המפרשים גורסין כלכולי המים ור״ל ביבין שדרך בהם מוליכין את המים לבורות שיחין ומערות להיות בני אדם מתכלכלין בהם:
וזה שהתרנו כל צרכי רבים במועד מפני שצרכי רבים אין נגמרין יפה אלא בשעת הפנאי והוא שאמרו בתלמוד המערב בהדה גביא דסכותא איתפחתא שרא לון ר׳ אבהו מעבדיניה במועדא והקשה בטריח וכוונו כלומר טורח כזה וכיוון מלאכה היאך התירו ולא כן תני ובלבד שלא יכוין מלאכתו במועד אי לא מיתעבדא כדון לא מיתעבדא ופי׳ גביא מרחץ וסכותא שם עיר:
ויש כוללין בדין צרכי רבים שכל שהוא מעשה אומן כגון בורות שיחין ומערות צריך בהיתרן צורך המועד ובזה מותר אף בטורח יתר ובלא שנוי וכל שהוא מעשה הדיוט אין צורך לצורך המועד ועל פי כלל זה מפרשין את כל השמועות וכן צרכי רבים אין צריכין צנעה וביחיד כל שאפשר בצנעה עושה:
ומתקנין את הדרכים להסיר משם קוצים ואבנים וכן הרחובות ומודדין את המקואות ואם נמצאו חסרים מוליכין שם אמת המים להשלימם וכן הלכה:
ועושין כל צרכי רבים ופירשו בתלמוד המערב כגון דיני ממונות ודיני מכות ודיני נפשות ופדיון ערכין וחרמין והשקאת סוטה ועריפת עגלה ושריפת הפרה וטהרת מצורע ורציעת עבד עברי וכן הלכה שכל שבית דין נזקק לעשותו צורך רבים הוא ועוד צירפו שם עם אלו פריקת מנעל והוא שאמרו ופורקין מנעל מעל האימום אבל אין מחזירין אותו ר״ל מפני שיש אומנות בחזרה אלא שיש לתמוה מה ענינה של זו עם שאר הדברים שהן צרכי רבים:
א משנה משקין את בית השלחין (שדה הזקוק להשקיית עזר, בנוסף למי הגשמים) בחול המועד וכן בשביעית (בשנת השמיטה), בין ממעיין שיצא בתחילה, שרק עכשיו, בתוך ימי המועד, התחיל לזרום שם, בין ממעיין שלא יצא בתחילה והיה עובר שם מזמן. אבל אין משקין לא ממי הגשמים שצריך לטרוח לדלותם ממקומם ולהשקות בהם, ולא ממי הקילון מים ששואבים בדלי להשקיה.
MISHNA: One may irrigate a field that requires irrigation on the intermediate days of a Festival as well as during the Sabbatical Year, both from a newly emerged spring that began to flow only during the Festival, and from a spring that did not just emerge and that has been flowing for some time. However, one may not irrigate a field with rainwater collected in a cistern, a procedure that requires excessive exertion, or with water drawn with a shadoof [kilon], a lever used to raise water with a bucket from deep down in a well.
הכל
(3) גוְאֵין עוֹשִׂין עוּגִיּוֹת לַגְּפָנִים ר׳ רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר אֵין עוֹשִׂין אֶת הָאַמָּה בַּתְּחִילָּה בַּמּוֹעֵד וּבִשְׁבִיעִית וַחֲכָמִים אוֹמְרִים דעוֹשִׂין אֶת הָאַמָּה בַּתְּחִילָּה בַּשְּׁבִיעִית הוּמְתַקְּנִין אֶת הַמְקוּלְקָלוֹת בַּמּוֹעֵד.
And one may not construct circular ditches around the bases of grapevines on the intermediate days of a Festival. Rabbi Elazar ben Azarya says: One may not construct a new water channel during the intermediate days of a Festival or during the Sabbatical Year. And the Rabbis say: One may construct a new water channel during the Sabbatical Year and one may repair damaged water channels during the intermediate days of a Festival.
ערך עג
עג – א(תענית כו) עג עוגה ועמד בתוכה פי׳ השים הקפה בארץ (מועד קטן ב.) ואין עושין עוגיות לגפנים כבר פי׳ בערך בדד (א״ב תרגום ערוגת צמחה עוגית נצבתה).
א. [איין קרייז מאכען.]
ואין עושין עוגיאות לגפנים. אמועד קאי ומשום [נ״א: משום] טירחא יתירא, ועוד לא [נ״א: דלא] הוי דבר האבד. אבל בשביעית מותר לעשות עוגיאות כדמוכח בגמ׳ לפי שאינה מלאכה חשובה. ופירוש עוגיאות, שחופרין סביב הכרם [נ״א: סביבות הגפנים] כדי שיתעכבו שם המים. והוא מלשון הלהן תעגנה שהוא לשון עכוב.
מתני׳ ב. ר׳ אלעזר בן עזריה אומר אין עושין את האמה וכו׳. (מפרש בגמ׳) אמה שרגילין לעשות בור להתכנס בו מים. ועושין חריצין בקרקע שבהן המים הולכין סביבות השדה ומשדה לשדה. והני חריצין קרי אמה, לפי שיש להם [רוחב] אמה ברום אמה.
בתחלה. אין עושין אותן (ביום טוב) [במועד] אם לא היתה שם מעולם, משום טירחא יתירתא.
ובשביעית. נמי לא, מפני שנראה כעודר. אי נמי מפני שמכשיר אגפיה לזריעה.
וחכמים אומרים עושין אותה בתחלה בשביעית. דלאו עבודה היא, דלעודר לא דמי, דדרך העודר מניח העפר החפור [נ״א: שחופר] במקומו, וזה העושה את האמה משליכה לחוץ. ולמאן דאמר דמכשיר אגפיה לזריעה נמי ליכא, שהרי משליכה למרחוק.
ומתקנין את המקולקלת במועד. כלומר נהי דאין עושין אותה בתחלה במועד, אך אם היתה מקולקלת שנפל לתוכה עפר או אבנים ואינה מקלחת, מתקנין אותה, כדמפרש בגמ׳ שאם נשאר מהחפירה עד טפח שלא נטמטם, שרינן ליה להעמידה עד חמשה טפחים. אבל אם לא נשאר אפילו טפח אסור לחופרה, דנראה כאילו עושה אותה לכתחלה.
וכן אין עושין עוגיות (גומות עגולות סביב) לגפנים בחול המועד. ר׳ אלעזר בן עזריה אומר: אין עושין את האמה (תעלת המים) שלא היתה קודם לכן בתחילה במועד ובשביעית, וחכמים אומרים: עושין את האמה בתחילה בשביעית, ומתקנין את אמות המים המקולקלות במועד. ועוד אמרו, שחול המועד הוא זמן קבוע לתקן כמה מצרכי הרבים:
And one may not construct circular ditches around the bases of grapevines on the intermediate days of a Festival. Rabbi Elazar ben Azarya says: One may not construct a new water channel during the intermediate days of a Festival or during the Sabbatical Year. And the Rabbis say: One may construct a new water channel during the Sabbatical Year and one may repair damaged water channels during the intermediate days of a Festival.
הכל
(4) ווּמְתַקְּנִין אֶת קִלְקוּלֵי הַמַּיִם שֶׁבִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְחוֹטְטִין אוֹתָן זוּמְתַקְּנִין אֶת הַדְּרָכִים וְאֶת הָרְחוֹבוֹת וְאֶת מִקְווֹת הַמַּיִם וְעוֹשִׂין כׇּל צוֹרְכֵי הָרַבִּים וּמְצַיְּינִין אֶת הַקְּבָרוֹת חוְיוֹצְאִין אַף עַל הַכִּלְאַיִם.:
In addition to performing labor on one’s own property in order to avoid financial loss, it is also permitted to perform labor on the intermediate days of a Festival for the public welfare: One may repair damaged water cisterns that are in the public domain, and clean them out by removing the dirt and sediment that accumulated there; one may repair roads, streets, and ritual baths; and one may tend to all other public needs. So too, one may mark graves to inform the public of their ritual impurity, and inspectors may even go out to uproot the shoots of prohibited diverse kinds [kilayim] that grew in the fields during the rainy season.
וחוטטין אותה – שאם נתמלא הבור מותר לחטוט להעמיקו שהעפר תיחוח אבל לחופרה בתחילה שהקרקע קשה לא משום דאיכא טירחא יתירא.
ומציינין – דליכא טירחא.
ויוצאין על הכלאים – מצוה הוא לצאת כדאמרינן בגמ׳ ולא דמי להני אחריני דקתני ומתקנין דהאי חובה הוא כדמוכח בגמרא.
ומתקנין את קלקולי המים. מים המכונסין בגומות לשתות מהן. וכשנמשך לתוכן טיט ורפש שברשות הרבים, מתקנין אותן וסותמין אותן, שלא ירד עוד טיט ורפש לתוכן.
וחוטטין אותן. ומה שירד לתוכן מוציאין אותן מן הבורות. ודוקא שאין הרבים צריכין להם, הוא דלא שרינן אלא חטיטה אבל חפירה לא, שאם היו הרבים צריכין להם, אפילו חפירה נמי שרי.
ומתקנין את הדרכים. שיוצאין לקווץ את הדרכים להסיר הקוצים והאבנים מן הדרך, שימצאו אותן הרבים דרך ישר לפניהם לא יכשלו בה.
ולמוד את המקואות. אם יש בהן מ׳ סאה אם לא, שאם חסר מהם קורטוב אין טובלין בהן.
ועושין כל צרכי הרבים. בא לרבות חפירה, שאע״פ שאמרנו וחוטטין אותן, דמשמע אבל חפירה לא, קמ״ל השתא שאם היו הרבים צריכין להם, אפי׳ חפירה נמי שרינן.
ומציינין הקברות. בסיד שממחה ושופך, כדאמרינן בפרק מרובה שציון של קברות בסיד, לפי שהעצמות גם הם לבנים כסיד. וזה יהיה סימן לאוכלי טהרות שלא יעברו שם מפני טומאת אהל.
ויוצאין על הכלאים. שולחין בית דין שלוחין בחולו של מועד שיצאו מיד (שרואין השלוחין יצאו) וישכרו פועלים לעיין השדות אם נזרעו כלאים, ויעקרו אותן מיד. ואף על פי שכבר יצאו שלוחי בית דין מבאחד באדר, כדתנן באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים. התם לזרעים שנזרעו בבכיר, אבל לזרעים שנזרעו באפל, כדכתיב כי אפילות הנה, אינו ניכר הכלאים בתוך שאר הזרע, אלא עד חולו של מועד של פסח.
גמרא. תנו רבנן את חג המצות תשמר וכו׳, לימד על חולו של מועד שאסור בעשיית מלאכה. דלמה איצטריך, אם לראשון ושביעי, הרי כבר אמור ביום הראשון מקרא קדש וביום השביעי מקרא קדש, אלא לחולו של מועד הזהיר שאסור בעשיית מלאכה. אם כן למה חלק הכתוב ראשון ושביעי משאר ימים, ש״מ דפעמים צריכין שימור ופעמים אינן צריכין, הא כיצד, בדבר שאינו אבד צריך שימור, ובדבר האבד אינו צריך שימור.
מה ראשון ושביעי שאין קדושה לפניהם ולאחריהם. אלא לאחד יש קדושה לאחריו ולא לפניו, וזהו ראשון. ולשני יש קדושה לפניו ולא לאחריו, דין הוא שיהו אסורין בעשיית מלאכה, ומצינו הפסוק שאוסר ראשון ושביעי לבדן, ש״מ דחילוק יש ביום [הראשון וביום השביעי] לשאר הימים בדבר האבד כדפרישית.
כל מלאכת עבודה לא תעשו. לראשון ושביעי לא אצטריך, דהא כתיב שבתון בראשון ושביעי, אלא ודאי לשאר ימים [נ״א: הימים] אתא וכו׳ כדפרישית.
מה שביעי (אסור) [עצור] בעשיית מלאכה. דהא כתיב שבתון, תנהו עניין לשאר ימים וכו׳. וכדתנן משקין בית השלהין. שהוא דבר האבד, הכל כמו שמפורש במשנה.
מתקנין את קלקולי המים (תעלות שנתקלקלו) שברשות הרבים, וחוטטין אותן (מחטטים ומוציאים את העפר והליכלוך שנצטברו בהן) ומתקנין את הדרכים ואת הרחובות ואת מקוות המים שטובלים בהם, ועושין כל צורכי הרבים האחרים, וכן מציינין את הקברות מסמנים מקומות שבהם קבורים בני אדם, להודיע שיש שם טומאה, ויוצאין אף על הכלאים לעקור את שתילי הכלאים שצמחו בין הזרעים במשך תקופת הגשמים.
In addition to performing labor on one’s own property in order to avoid financial loss, it is also permitted to perform labor on the intermediate days of a Festival for the public welfare: One may repair damaged water cisterns that are in the public domain, and clean them out by removing the dirt and sediment that accumulated there; one may repair roads, streets, and ritual baths; and one may tend to all other public needs. So too, one may mark graves to inform the public of their ritual impurity, and inspectors may even go out to uproot the shoots of prohibited diverse kinds [kilayim] that grew in the fields during the rainy season.
הכל
(5) גמ׳ גְּמָרָא : הַשְׁתָּא יֵשׁ לוֹמַר מִמַּעְיָין שֶׁיָּצָא בַּתְּחִילָּה דְּאָתֵי לְאִינְּפוֹלֵי מַשְׁקִין מִמַּעְיָין שֶׁלֹּא יָצָא בַּתְּחִילָּה דְּלָא אָתֵי לְאִינְּפוֹלֵי מִיבַּעְיָא.
GEMARA: The Gemara begins by questioning the wording of the mishna: Now that it has been said that on the intermediate days of a Festival one may irrigate a field from a newly emerged spring, whose walls have not yet stabilized and are likely to collapse, necessitating laborious repairs, is it necessary to mention that one may irrigate a field from a spring that did not just emerge, whose walls have already stabilized and are therefore not likely to collapse?
ומקשינן השתא יש לומר ממעיין שיצא בתחילה דחיישינן דילמא אתי לאינפולי – ובני ליה אמרת משקין ממעיין שכבר יצא וניתקן ועמד מיבעיא.
גמ׳ דאתי לאינפולי – הקרקע שסביבה דעדיין לא החזיקה דרכה.
משקין – בחולו של מועד ולא חיישינן דלמא נפיל ואזיל וטרח טירחא יתירא.
מעיין שלא יצא בתחילה – שכבר החזיק דרכו.
מיבעיא – דמשקה ממנו בחולו של מועד.
ב גמרא תחילה תוהים על סגנון המשנה: השתא [עכשיו, הרי] יש לומר ממעיין שיצא בתחילה, דאתי לאינפולי [שבא שעלול ליפול] לפי שאין עדיין למים אפיק יציב, ויתכן שהאדמה תיפול לתוך האפיק הזה, וייסתם, ויצטרך לטרוח לתקנו, ובכל זאת אמרנו שמשקין אותו בחול המועד — ממעיין שלא יצא בתחילה, דלא אתי לאינפולי [שאינו בא, עלול ליפול] שהרי יש לו אפיק קבוע מיבעיא [נצרכה לומר]?
GEMARA: The Gemara begins by questioning the wording of the mishna: Now that it has been said that on the intermediate days of a Festival one may irrigate a field from a newly emerged spring, whose walls have not yet stabilized and are likely to collapse, necessitating laborious repairs, is it necessary to mention that one may irrigate a field from a spring that did not just emerge, whose walls have already stabilized and are therefore not likely to collapse?
הכל
(6) אָמְרִי אִצְטְרִיךְ אִי תַּנָּא מַעְיָין שֶׁיָּצָא בַּתְּחִילָּה הֲוָה אָמֵינָא הָכָא הוּא דְּבֵית הַשְּׁלָחִין אִין בֵּית הַבַּעַל לָא מִשּׁוּם דְּאָתֵי לְאִינְּפוֹלֵי אֲבָל מַעְיָין שֶׁלֹּא יָצָא בַּתְּחִילָּה דְּלָא אָתֵי לְאִינְּפוֹלֵי אֵימָא אֲפִילּוּ בֵּית הַבַּעַל נָמֵי.
The Gemara answers: They say that it was necessary to mention the second case as well. For had the tanna taught us the halakha with regard to only a newly emerged spring, I would have said that here, in the case of a field that requires irrigation, yes, one is permitted to irrigate from such a spring, but in the case of a field that ordinarily suffices with rainwater, no, one is not permitted to do so, because it is likely to collapse. But with regard to a spring that did not just emerge, that is not likely to collapse, I might say that one may provide supplementary irrigation even in the case of a field that ordinarily suffices with rainwater.
ופרקינן איצטריך – לאשמועינן דאפילו ממעיין ישן דליכא חששא דילמא נפיל ובני ליה {אין}1 משקין אלא בית השלחין – שהן נטועין צמאין למים מלשון שלהים, כדמתרגמי׳ והוא עיף משלהי.
אבל בית הבעל – שכבר גדל והשריש שרשים בקרקע, כמו בעל באשתו כדכתיב והולידה והצמיחה.
1. כן הושלם בדפוס וילנא. בכ״י וטיקן 126 חסר: ״אין״.
ערך בית בעל
בית בעל – א(בבא בתרא כח.) בית הבעל חזקתה שלש שנים (מועד קטן ב.) פירוש בית הבעל שדה שהיא בעומק ומלוחלחת אין צריך להשקותה ופי׳ בגמ׳ ענין בעולה.
א. [פעלד אין איין טאהל.]
ומשיבים: אמרי [אומרים], אצטריך [נצרך] הדבר להיאמר, שכן, אי תנא [אם היה שונה] רק מעיין שיצא בתחילה, הוה אמינא [הייתי אומר]: הכא [כאן] במקרה זה הוא שבית השלחין — אין [כן] ואילו בית הבעל שדה שמסתפק במי גשמים בלבד — לא, משום דאתי לאינפולי [שבא שעלול ליפול], אבל מעיין שלא יצא בתחילה, דלא אתי לאינפולי [שאינו בא, עלול ליפול] אימא [אמור] אפילו בית הבעל נמי [גם כן] מותר להשקותו השקיית עזר,
The Gemara answers: They say that it was necessary to mention the second case as well. For had the tanna taught us the halakha with regard to only a newly emerged spring, I would have said that here, in the case of a field that requires irrigation, yes, one is permitted to irrigate from such a spring, but in the case of a field that ordinarily suffices with rainwater, no, one is not permitted to do so, because it is likely to collapse. But with regard to a spring that did not just emerge, that is not likely to collapse, I might say that one may provide supplementary irrigation even in the case of a field that ordinarily suffices with rainwater.
הכל
(7) קָא מַשְׁמַע לַן לָא שְׁנָא מַעְיָין שֶׁיָּצָא בַּתְּחִילָּה וְלָא שְׁנָא מַעְיָין שֶׁלֹּא יָצָא בַּתְּחִילָּה בֵּית הַשְּׁלָחִין אֵין בֵּית הַבַּעַל לָא.
Therefore, the tanna teaches us that a newly emerged spring is no different from a spring that did not just emerge. In the case of a field that requires irrigation, yes, one may irrigate on the intermediate days of a Festival, while in the case of a field that ordinarily suffices with rainwater, no, one may not do so, even from an established spring.
קא משמע לן – מתניתין דתני בין ממעיין שלא יצא בתחילה.
בית השלחין אין בית הבעל – אפילו ממעיין שלא יצא בתחילה לא.
על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שלא שנא [אינו שונה] מעיין שיצא בתחילה ולא שנא [ואינו שונה] מעיין שלא יצא בתחילה, בית השלחין — אין [כן] משקים אותו בחול המועד, בית הבעל — אפילו ממעין שלא יצא בתחילה, גם כן לא משקים אותו.
Therefore, the tanna teaches us that a newly emerged spring is no different from a spring that did not just emerge. In the case of a field that requires irrigation, yes, one may irrigate on the intermediate days of a Festival, while in the case of a field that ordinarily suffices with rainwater, no, one may not do so, even from an established spring.
הכל
(8) וּמַאי מַשְׁמַע דְּהַאי בֵּית הַשְּׁלָחִין לִישָּׁנָא דְּצָחוּתָא הִיא דִּכְתִיב {דברים כ״ה:י״ח} וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וּמְתַרְגְּמִינַן וְאַתְּ מְשַׁלְהֵי וּלְאֵי.
The Gemara raises a question with regard to a linguistic issue: And from where may it be inferred that this term, beit hashelaḥin, a field that requires irrigation, is a term denoting thirst, implying that supplementary watering is necessary? The Gemara answers: As it is written: “And you were faint and weary” (Deuteronomy 25:18). The term faint is referring to the thirst of the Israelites in the desert. And, in the standard Aramaic translation, we translate the verse as: And you were thirsty [meshalhei] and weary. The letters ḥet and heh are sometimes interchanged, and therefore the term beit hashelaḥin connotes a thirsty field.
בית השלהין לישנא דצחותא. ארץ עיפה וצריכה למים תדיר.
לישנא דמתיבותא הוא. לשון מיושב, שאינו צריך לדבר אחר לתבוע לזה ולזה.
ועוד בירור לשוני: ומאי משמע דהאי [ומה, מהיכן, המשמעות שזה] ״בית השלחין״ לישנא דצחותא [לשון צמאון] היא, לומר שצריך הוא להשקיית עזר — דכתיב [שנאמר]: ״ואתה עיף ויגע״ (דברים כה, ב), ומתרגמינן [ואנו מתרגמים] זאת בתרגום המקובל: ואת משלהי ולאי [ואתה צמא ועייף] שתרגום ״עייף״, במובן צמא, הוא משלהי. ואף ״שלחין״ (בחילוף ה״א=חי״ת) פירושו צימאון.
The Gemara raises a question with regard to a linguistic issue: And from where may it be inferred that this term, beit hashelaḥin, a field that requires irrigation, is a term denoting thirst, implying that supplementary watering is necessary? The Gemara answers: As it is written: “And you were faint and weary” (Deuteronomy 25:18). The term faint is referring to the thirst of the Israelites in the desert. And, in the standard Aramaic translation, we translate the verse as: And you were thirsty [meshalhei] and weary. The letters ḥet and heh are sometimes interchanged, and therefore the term beit hashelaḥin connotes a thirsty field.
הכל
(9) וּמַאי מַשְׁמַע דְּהַאי בֵּית הַבַּעַל לִישָּׁנָא דִּמְיַיתְּבוּתָא הִיא דִּכְתִיב {ישעיהו ס״ב:ה׳} כִּי יִבְעַל בָּחוּר בְּתוּלָה וּמְתַרְגְּמִינַן אֲרֵי כַּמָּה דְּמִיתּוֹתַב עוּלֵם עִם בְּתוּלְתָּא יִתְיַיתְּבוּן בְּגַוִּיךְ בְּנַיִיךְ.
And from where may it be inferred that this term, beit haba’al, a field that suffices with rainwater, is a term denoting settlement, i.e., an established field that does not require extensive upkeep? As it is written: “For as a young man takes to himself [yiv’al] a virgin, so shall your sons take you to themselves” (Isaiah 62:5). And it is translated in the Aramaic translation: As a young man settles down with a virgin, so shall your sons become settled within you. Similarly, beit haba’al is referring to a settled field that suffices with rainwater.
ערך תב
תב – א(מועד קטן ב.) מאי משמע דהאי בעל לישנא דמיתבותא הוא דכתיב כי יבעל בחור בתולה ומתרגמינן ארי כמא דמתותב עלם עם בתולתא יתיתבון בגויך בנייך וארצך תבעל תרגומו וארעך תתיתב זה שייך בערך ראשון.
א. [זעטצען.]
ומאי משמע [ומה, מהיכן נובעת משמעות] דהאי [שזה] ״בית הבעל״ לישנא דמייתבותא [לשון ישוב] היא, כלומר, דבר מיושב ומבוסס שאינו נזקק כל כך — דכתיב [שנאמר]: ״כי יבעל בחור בתולה יבעלוך בניך״ (ישעיהו סב, ה) ומתרגמינן [ואנו מתרגמים]: ארי כמה דמיתותב עולם עם בתולתא יתייתבון בגויך בנייך [כמו שמתיישב עלם עם בתולה יתיישבו בתוכך בניך].
And from where may it be inferred that this term, beit haba’al, a field that suffices with rainwater, is a term denoting settlement, i.e., an established field that does not require extensive upkeep? As it is written: “For as a young man takes to himself [yiv’al] a virgin, so shall your sons take you to themselves” (Isaiah 62:5). And it is translated in the Aramaic translation: As a young man settles down with a virgin, so shall your sons become settled within you. Similarly, beit haba’al is referring to a settled field that suffices with rainwater.
הכל
(10) מַאן תַּנָּא טדִּפְסֵידָא אִין הַרְוָוחָה לָא יוַאֲפִילּוּ בִּמְקוֹם פְּסֵידָא מִיטְרָח נָמֵי לָא טָרְחִינַן.
The Gemara begins to clarify the underlying principle of the mishna, asking: Who is the anonymous tanna of the mishna who maintains that labor performed to prevent a considerable loss, such as watering a field that requires irrigation, yes, it is permitted on the intermediate days of a Festival; but labor performed to increase one’s profit, such as watering a field that ordinarily suffices with rainwater, no, it is not permitted? Furthermore, even in a case involving loss, one may not excessively exert oneself, as the tanna of the mishna renders prohibited all cases of watering fields with collected rainwater or with water drawn with a shadoof, even in a field that requires irrigation.
ואמרינן מאן תנא דחייש לפסידא – דבית השלחין כדי שלא יפסידו ויבשו והתיר להשקותם, ואפילו הכי לא התיר אלא דבר שאין בו טורח, אבל להשקות ממי גשמים וכיוצא בהן שיש טורח בהן לא התיר.
מאן תנא – דמתני׳ דפסידא שרי למיטרח בה בחוש״מ כגון בית השלחין.
הרווחה לא – כגון דבית הבעל דאסור להשקותה מאחר שאין בה הפסד שאין צריך להשקותה אלא להרווחה דמילתא לשוויה אפלי חרפי.
אפילו במקום פסידא מיטרח לא טרחינן – דקתני מתניתין אבל לא ממי גשמים כו׳ משום דאית ביה טירחא.
מאן תנא פסידא אין – משום דאשכחן לקמן דרבי מאיר פליג עלה דמתני׳ והאי סתם מתניתין לא אתיא אליביה כשאר סתמי משום הכי קבעי הש״ס מאן תנא.
ומציינין את הקברות והוא שהיתה מצות חכמים לציין בדרכים כל מקום שיש שם קבר והיו ממחין סיד ושופכין אותו על אותו מקום הטומאה והיה סימן לעוברים שטומאה לשם והיו נזהרין שלא להתאהל עליה שלא לטמא טהרותיהן ולפעמים היו הגשמים מוחין את ציונן וחוזרין ומציינין במועד והוא הדין שמציינין כתחלה וכן הלכה והיה דבר זה קבלה אצלם מדכתי׳ וטמא טמא יקרא טומאה קוראה לו ואומרת לו פרוש:
ויוצאין על הכלאים פי׳ שולחין בית דין את שלוחיהן במועד לשכור פועלים לעיין בשדות אם נזרעו כלאים ויעקרום מיד ולא משום עקירה הוצרך להשמיענו היתר זה שהרי קלקול הוא הואיל ולא מצד שהם מרובים ביותר הוא עוקרם כדי להשיב היניקה על אפניה לנשארות אלא מחמת הכלאים ואחר שאין בעקירה זו סרך ניכוש קלקול הוא ולא נאסר במועד אלא יציאה על העיון הוא שהוצרך להתיר ואע״פ שבאחד באדר משמיעין על הכלאים ובחמשה עשר בו יוצאין לעקור פי׳ בגמ׳ שאין הדבר כן אלא בזרעים שנזרעו בבכיר אבל אותן שנתאחרה זריעתן אין הכלאים ניכרין בהם עד ט״ו בניסן ויוצאין בפסח בחולו של מועד לעיין בהם וכן הלכה:
ראב״י אומר מושכין את המים מאילן לאילן ובלבד שלא ישקה את כל השדה כולה והלכה כדבריו אלא שאנו מסופקים בפירושם והוא שיש מי שפירשה בשדה בית הבעל שאין שם פסידא ואעפ״כ אם נתכנסו מים הרבה סביב אילן אחד ויש בהן כדי להשקות אילנות אחרים הסמוכין לו עושה לו דרך ברגליו ומושך את המים מאילן לאילן שדבר מועט כזה אנו מתירין אף שלא במקום פסידא אבל לא ישקה את כל השדה אף בדרך זה מפני שיש בזה טורח קצת ומגדולי המפרשים כתבו שאין מתירין כלל לא דבר זה ולא הדומה לו בבית הבעל הואיל ואין כאן פסידא אע״ג דאיכא רוחא אלא שמשנה זו בבית השלחים שנויה ואין שם ירק אלא אילנות והתיר המשכת המים מאילן לאילן אפי׳ דרך אמת המים והם גורסין מושכין אמת המים אבל לא שדה כלה ר״ל שלא במקום אילנות אע״פ שיש הרוחה לאילנות בכך מפני השרשים שמתפשטין אילך ואילך וכשהותרה במשנה השקאת שדה כלה בבית השלחים הדברים אמורים בשיש שם ירק או זרעים ותבואות ויש פסידא בכלו והדברים נראין:
זרעים שלא שתו מלפני המועד לא ישקם במועד וכו׳ פי׳ אף בבית השלחים וכמו שפירשנו בראש המשנה ומטעם שפירשנו שאין שם פסידא ומגדולי המחברים פירשו הטעם מפני טורח יתר והוא מצד שהם צריכין מים רבים מה שאין כן בזרעים ששתו שאין צריכין מים כל כך וי״מ הטעם מפני שנראה כמכוין מלאכתו במועד ופי׳ בגמ׳ שאם היתה השדה מטוננת ר״ל לחה וטיבעני מותר אף בזו וכן הלכה ויש שפירש זרעים שהגיע עונת השקאתם קודם המועד ולא שתו וכבר התחילה פסידא בהם ולא חס בחול על פסידתם אלא שהניחם שלא באונס אין משקין אותן במועד והדברים נראין אבל לא הגיע עונת השקאתם עד המועד משקה אע״פ שלא שתו כמו שרמזנו בראש המשנה:
ואין משקין שדה גריד במועד פי׳ שדה גריד מקום יובש ומ״מ בית הבעל הוא אלא שנתיבש מצד שלא ירדו גשמים מזמן מרובה ואעפ״כ הואיל ואין פסידת שדה בית הבעל מצויה אין מתירין אף בזו וכן הלכה:
וחכמים מתירין בין בזרעים שלא שתו בין בשדה גריד ואין הלכה כדבריהם:
זהו ביאור המשנה וכלה על הצדדין שביארנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמ׳ אלו הם:
לענין ביאור זה ששאלו מאן תנא פסידא וכו׳ פסידא בלאו טרחא יתירא לא קא מבעיא ליה דליכא מאן דאסר אלא פסידא בטרחא יתירא כגון גשמים וקילון בשלחים או הרוחא בלא טירחא יתירא כגון מעיין בבית הבעל מיבעיא ליה מאן תנא דאסור ומשום דאיכא מאן דשרי ואמר תחלה ראב״י היא דאמר מושכין את המים מאילן לאילן ולמאן דגריס בה אמת המים ומוקים לה בשלחין דוקא מאילן לאילן דאיכא פסידא לאילנות אבל שדה כלה דליכא פסידא הואיל וליכא ירק לא דהרוחא בלאו טרחא יתירא אסירא ולמי שמפרשה בבית הבעל וגורס את המים נפרש כאן מאילן לאילן דליכא שום טירחא שרינן אע״ג דהרוחה הוא אבל שדה כלה דאיכא טירחא לא שרינן דכל הרוחה אפי׳ בלא טירחא יתירא אסירא ומקשי נהי דהרוחה בלאו טירחא יתירא פשטת מינה פסידא בטירחא יתירא מי שמעת ליה דאסר וקא אמר ר׳ יהודה היא דתנין מעיין היוצא תחלה אע״ג דאתי לאינפולי ויש לחוש לטירחא יתירא משקין ממנו אף שדה הבעל דברי ר׳ מאיר דמיקל בהרוחה אף במקום חשש טירחא יתירא וכל שכן בלאו טירחא יתירא וקא אמר ר׳ יהודה אין משקין ממנו אלא בית השלחין שחרבה ופי׳ בה שחרב מעין זה שהתחילו להשקותו ממנו ויצא מעין אחר שבא עכשו להשקותו ומכיון שהתחילו להשקותו איכא פסידא ומותר אף במקום חשש טירחא יתירא הואיל וליכא ממש טירחא יתירא ויתר על כן אמר ר׳ יהודה דאפי׳ ממעין ישן לא יפנה אמת המים וישקה לגינתו או לחורבתו כלומר שאם היתה סתומה לא יפתחנה הואיל ולא נשארה עמוקה טפח דטירחא יתירא אסור אף במקום פסידא וראב״ע אומר לא כך ולא כך כלומר בין חרב מעיינו דאיכא פסידא כלומר אחר שהותחל להשקותו בין לא חרב דליכא פסידא לא דכל מעין היוצא תחלה אסור אף במקום דליכא חשש טירחא יתירא ודלא כמתניתין ומ״מ צריך אתה לומר דדוקא במעיין אבל אמת המים הואיל ועמוקה ששה ונעשית קודם המועד אע״פ שלא עברו המים בתוכה עד המועד משקין ממנה דהואיל ועמוקה ששה ליכא חשש אינפולי שאם אי אתה אומר כן מה הוצרך הוא בעצמו לומר במשנתינו שאין עושין את האמה במועד והרי אף אם נעשית מקודם הואיל ולא עברו בה המים עד המועד אין משקין ממנה והוה ליה טורח שלא לצורך וחזר והקשה ודילמא ר׳ יהודה נמי במעיין שיצא מתחלה הוא דאין משקין אלא בית השלחין הא במעיין ישן אף בית הבעל מותר:
כמה דמתותב עולם עם בתולתאכלומ׳ שעומד לבו מיושב בלא דאגה יתותבן בתיכי ולהכי קרי ליה בית הבעל לישנא דמתבותא כלומר שהארץ מתישב׳ ואינה נוהגת למים כל כך ובירושלמי דמקרי בית הבעל ע״ש שמסתפק במי גשמים כמה דאמרי׳ מטרא בעלה דארעא שרובע אותה ונקראו הגשמים רביעה ראשונה ושניי׳
ומאן תנא כו׳ ר׳ אליעזר היא דתנן מושכין את המים מאילן לאילן אבל לא ישקה כל השדה – פי׳ דהרוחה בעלמא הוא פרש״י ז״ל דמיירי בבי׳ הבעל ואפי׳ הכי שרי למשוך מאילן לאילן דלא חשיבא טירח׳ שכבר יש שם מהלכות למים עשיות מאילן לאילן ובירושל׳ יש שיטה אחרת ולקמן בדוכתא מפרשי׳ לה והשתא קס״ד דהני תרי חומרי כי הדדי נינהו וכיון דמחמיר ר׳ אליעזר בהרוחה דלאו טירחא הוא הדין דמחמיר בטירחא יתירא במקום פסידא ודחי׳ לה דע״כ לא שמעי׳ ליה אלא איסור דהרוחה אבל בדבר האבד אפשר דשרי כל טירחא יתירא.
ואתי׳ לאוקומה למתני׳ כר׳ יהודה כו׳ – ופרש״י ז״ל דהכי שמעי׳ להו דכיון דנקט אין משקין משם אלא שדה בית השלחין מכלל דבית הבעל אין משקין דלהרוחה לא טרחי׳ אפי׳ טרחא זוטא וכיון דלא שארי אפי׳ בבית השלחין אלא השקאה אבל מי קילון לא מכלל דבדבר האבד טרח׳ יתירא לא טרחי׳ והא דקתני יותר על כן א״ר יהודה לא יפנה אדם וכו׳ פרש״י ז״ל דבית הבעל היא ופנוי טרחא זוטא ואפי׳ הכי לא טרחי׳ משום הרוחה וקשה עליו (הוא) חדא דדילמא ר׳ יהודה אפי׳ קילון נמי שרי בבית השלהין דהא דנקט מעין משום ר׳ מאיר היא כדמוכח לישנא בהדי׳ ועוד דבסמוך אתי למדחי דאפשר דר׳ יהודה שרי טירחא זוטא בהרוחה ולא אסר השקאה דבית הבעל אלא במעין היתא כתחלה משום אינפולי והא היכי אפשר דהא קתני שלא יפנה אותו ופרש״י ז״ל שהוא בית הבעל וטרחא זוטא יותר מהשקאה ולהכי קתני יותר על כך לכך פי׳ בתוספות דהא דקתני יתר על כן בבית השלהין מיירי בגנה של ירק וחורב׳ ביתו שעושה שם ירקות ומשום דפנוי זה איכא טרחא יתירא לא טריחי׳ דהשתא שמעי׳ דמתני׳ ר׳ יהודה מדקתני בית השלחין ולא בית הבעל אלמא הרוחה דלאו טירחא אסור ומדקתני לא יפנה שמעי׳ דאפי׳ במקום פסידא לא טרחי׳ טרחא רבה וה״ק יתר ממה שהחמיר שלא להשקות בית הבעל בטרחא זוטא החמיר לאסור בית השלחין טרחא רבה ומאי דקשיא ליה לרש״י ז״ל מאן לימא לן שהיה ראוי יותר להתיר טרחא גדולה בדבר האבד מטרח זוטא בהרוחה עד דליתני יתר על כן. י״ל דר׳ יהודה סובר כי שורת הדין בהרוחה אין להתיר כלום אבל בדבר האבד נתיר כל דבר כדי שלא יפסיד קמ״ל.
ג ומכאן לבירור שיטת המשנה. ושואלים: מאן [מי הוא] התנא של משנתנו הסבור דפסידא [שדבר שיש בו הפסד] אם לא יעשהו במועד — אין [כן] מותר במועד, כמו השקיית בית השלחין, ואילו הרווחה ותוספת — לא? ויותר מכן אפשר ללמוד כי ואפילו במקום פסידא [הפסד] — מיטרח נמי לא טרחינן [לטרוח גם כן איננו טורחים], שהרי אסר להשקות ממי גשמים בכל מקרה, מפני הטירחה שבדבר.
The Gemara begins to clarify the underlying principle of the mishna, asking: Who is the anonymous tanna of the mishna who maintains that labor performed to prevent a considerable loss, such as watering a field that requires irrigation, yes, it is permitted on the intermediate days of a Festival; but labor performed to increase one’s profit, such as watering a field that ordinarily suffices with rainwater, no, it is not permitted? Furthermore, even in a case involving loss, one may not excessively exert oneself, as the tanna of the mishna renders prohibited all cases of watering fields with collected rainwater or with water drawn with a shadoof, even in a field that requires irrigation.
הכל
(11) אָמַר רַב הוּנָא ר׳ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב הִיא דִּתְנַן רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר מוֹשְׁכִין אֶת הַמַּיִם מֵאִילָן לְאִילָן וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַשְׁקֶה אֶת הַשָּׂדֶה כּוּלָּהּ.
Rav Huna said: It is Rabbi Eliezer ben Ya’akov, as we learned in a mishna: Rabbi Eliezer ben Ya’akov says: In a field filled with trees, one may draw water via channels from tree to tree, provided that in doing so he does not water the entire field. As this field ordinarily suffices with rainwater, it is prohibited to water the entire field. Therefore, it is evident that Rabbi Eliezer ben Ya’akov renders prohibited work performed to increase profit on the intermediate days of a Festival.
אמר רב הונא: ר׳ אליעזר בן יעקב היא, דתנן: ר׳ אליעזר בן יעקב אומר מושכין מים מאילן לאילן אבל לא ישקה את כל השדה.
מושכין המים מאילן לאילן – בחולו של מועד אם יש מים תחת אילן אחד עושין דרך קטן מאילן לאילן כדי שימשכו המים מאילן זה לאילן אחר.
לא ישקה את השדה כולה – בבית הבעל קמיירי דהרווחה היא אלמא דהרווחה דמילתא אסר ר׳ אליעזר.
מושכין אמת המים כו׳ – שאם יש שם מים תחת אילן זה יכול למושכם במועד תחת אילן אחר משום דאילן כבית השלחין דמי וצריכין למים טפי והא דתנא מושכין ולא תנא משקין אורחא דמילתא קתני דבענין זה רגילין להשקות אילנות.
אמר רב הונא: שיטת ר׳ אליעזר בן יעקב היא. דתנן [שכן שנינו במשנה], ר׳ אליעזר בן יעקב אומר: בתוך שדה מלא אילנות מושכין את המים בתעלות מאילן לאילן, ובלבד שלא ישקה אגב כך את השדה כולה, הרי שהוא אוסר לעשות במועד דבר של הרווחה.
Rav Huna said: It is Rabbi Eliezer ben Ya’akov, as we learned in a mishna: Rabbi Eliezer ben Ya’akov says: In a field filled with trees, one may draw water via channels from tree to tree, provided that in doing so he does not water the entire field. As this field ordinarily suffices with rainwater, it is prohibited to water the entire field. Therefore, it is evident that Rabbi Eliezer ben Ya’akov renders prohibited work performed to increase profit on the intermediate days of a Festival.
הכל
(12) אֵימוֹר דְּשָׁמְעַתְּ לֵיהּ לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר הַרְוָוחָה דְּלָא טִירְחָא בִּמְקוֹם פְּסֵידָא מִי שָׁמְעַתְּ לֵיהּ.
The Gemara challenges this comparison: Say that you heard that Rabbi Eliezer ben Ya’akov holds that labor performed only to increase profit is not permitted. But did you hear him prohibit excessive exertion in a case of considerable loss? This aspect of the mishna finds no expression in the words of Rabbi Eliezer ben Ya’akov.
ודחינן אימור דשמעת לר׳ אליעזר דלא שרי הרויחא – מדקתני לא ישקה את כל השדה. אבל שלא להטריח במקום שיש פסידא מי שמעת ליה?
ועל ההשוואה הזו מקשים: אימור דשמעת ליה [אמור ששמעת אותו] את ר׳ אליעזר בן יעקב שסבור שדבר של הרווחה הוא שלא יעשה במועד, אבל האם גם טירחא במקום פסידא [הפסד] מי שמעת ליה [האם שמעת אותו] שהוא אוסר? וצד זה של ההלכה במשנתנו לא נתבאר כלל בדברי ר׳ אליעזר בן יעקב.
The Gemara challenges this comparison: Say that you heard that Rabbi Eliezer ben Ya’akov holds that labor performed only to increase profit is not permitted. But did you hear him prohibit excessive exertion in a case of considerable loss? This aspect of the mishna finds no expression in the words of Rabbi Eliezer ben Ya’akov.
הכל
(13) אֶלָּא אָמַר רַב פָּפָּא הָא מַנִּי רַבִּי יְהוּדָה הִיא דְּתַנְיָא מַעְיָין הַיּוֹצֵא בַּתְּחִילָּה מַשְׁקִין מִמֶּנּוּ אֲפִילּוּ שְׂדֵה בֵּית הַבַּעַל דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר כאֵין מַשְׁקִין אֶלָּא שְׂדֵה בֵּית הַשְּׁלָחִין שֶׁחָרְבָה רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר לֹא כָּךְ וְלֹא כָּךְ יָתֵר עַל כֵּן אָמַר רַבִּי יְהוּדָה לֹא יַפְנֶה אָדָם אַמַּת הַמַּיִם וְיַשְׁקֶה לְגִינָּתוֹ וּלְחוּרְבָּתוֹ בְּחוּלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד.
Rather, Rav Pappa said: In accordance with whose opinion is this mishna? It is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, as it is taught in a baraita: From a newly emerged spring one may irrigate even a field that ordinarily suffices with rainwater; this is the statement of Rabbi Meir. Rabbi Yehuda says: One may irrigate only a field requiring irrigation that dried up and needs water. Rabbi Elazar ben Azarya says: Neither the one nor the other. Furthermore, Rabbi Yehuda said: Owing to the exertion involved, one may not divert a water channel from its regular path in order to water his garden or his ruin, which is now being used for planting, during the intermediate days of a Festival.
יתר על כן אמר רבי יהודה – עוד היה מחמיר יותר אפילו בבית השלחין קא אסר להפנות משום דהוי טירחא יתירא.
לגינתו ולחורבתו – של בית השלחין גינה מקום זרעים חורבה מקום שחרבו אילנותיו וחרשו וזרעו ונטעו ושמא הוא צריך למים יותר ולא זו אף זו קתני אי נמי חרב ביתו ועשאו גינה וצריכה מים תדיר יותר משאר בית השלחין ומשום דאיכא טירחא יתירא לא.
ושדה בית השלהין שהשקוהו לפני המועד, שהגיע עונת המים שלו קודם החג, אי לא משקינן ליה תדיר כמשפטו, יתייבשו הזרעים, ומשקינן ליה השתא ולא חיישינן לטירחא. ודוקא שהשקום לפני החג, שאם לא השקום עדיין, אף על פי שהגיע עונתם להשקותם, אם ממתינין להן לא פסדו, ואסור להשקותם עד מוצאי הרגל, כדתנן בסוף מתני׳ זרעים ששתו לפני המועד ישקם במועד, ושלא שתו לפני המועד לא ישקם במועד. וכל שכן שדה בית הבעל שהוא שדה לבן שאינו רגיל להשקותו כלל אלא למטר השמים, דההוא ודאי אסור להשקותו, דאע״ג דאי הוה משקינן ליה הוה עביד טפי, דלא מיקרי פסידא אלא דבר שכבר הגיע לפירות והדר מפסיד, אבל להוסיף על מה שנראה לעין, הרוחה מיקרי ולא פסידא, ולא דחינן חולו של מועד משום הרוחתו.
ובשביעית. נמי משקין הספיחין שיצאו מאיליהן, אף על גב דכל עבודת קרקע נאסרת בשביעית, כדכתיב שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור, ומינייהו ילפינן לאסור כל שאר עבודות, כגון מזבלין ומקרסמין, שהוא חתיכת הענפים היבשים מן האילן. ומזרדין את האילן שענפיו מרובין, חותכין מהן מיכאן ומיכאן. ומפסגין אילן שנופו נוטה לכאן ולכאן, שקושרין אותן כדי שיעלו [עליו] למעלה, כדי שלא יכבדו על גוף האילן. כל אלו מלאכות חשובות הן, דסגי להו בפעם אחת בשנה דומיא דזריעה וזמירה. אבל השקאה דצריכה תדיר תדיר, לא מיקריא עבודה חשובה ומותר לעשותה.
חולו של מועד קרוי מקר׳ קודש. לקמ׳1 במילתי׳ דר׳ עקיב׳ ודין הוא שיהא אסור בעשיית מלאכה.
ריב״ג2 הא למדת׳ שחול המועד קרוי מקר׳ קודש ושפיר דמי לומ׳ בתפילה את יום מקר׳ קודש חג פלו׳. וכתב רב היי גאון כיון שרוב ישראל או׳ מקר׳ קודש שפיר דמי ומ״מ מי שלא אומרו לא הפסיד. ר״מ3 הואיל ונקרא מקר׳ קודש והרי הוא זמן חגיגה במקדש הרי הוא אסור בעשיי׳ מלאכה.
כל מלאכ׳ עבוד׳ לא תעשו. וסמיך לי׳ ז׳ ימים תקריבו אשה לה׳4. והכי מידריש לא תעשו שבעת ימים תקריבו ובחג הסוכות כתי׳ ועלי׳ קיימ׳ מתנית׳ בת״כ5.
מקר׳ קודש. משמ׳ קדשיהו בעשיית מלאכה6 עצור ממלאכה דבהאי קר׳ גופי׳ כתי׳ לא תעש[ה](ו כל) מלאכ׳7.
ת״ל השביעי. פי׳ ה״י יתירה השביעי עצור ואין הששה עצורין ממלאכה8.
שלא מסר׳ הכתו׳ אלא לחכמי׳. כלומ׳ מאחר שפי׳ לך הכתוב שיש איסור מלאכ׳ בקצתן ולא בכולן ולא פירש איזו אסור הדבר מסור לחכמים לדעת על איזה ראוי להטיל האיסור וההיתר והם יפרשו לך על פי קידוש הראייה איזה י״ט ואסור ואיזה יקרא חול המועד ואינו אסור ועל חול המועד נמי יגידו לך איזה מלאכה מותר׳ ואיזה אסור׳ כגון דבר האבד9.
1. בחגיגה שם והביאו הרי״ף.
2. שערי שמחה הלכ׳ חוה״מ ח״ב עמ׳ ז׳. וכן הביא הטור סימן ת״צ דברי רב האי.
3. פ״ז מהל׳ יו״ט ה״א.
4. כ״פ רש״י שם ד״ה כל מלאכת.
5. כ״פ רש״י שם ד״ה לימד.
6. כ״פ רש״י שם ד״ה מקראי.
7. כ״פ רש״י שם ד״ה עצור ממלאכה.
8. כ״כ התוס׳ במתני׳ ד״ה משקין.
9. כ״פ רש״י שם ד״ה הא הרי לא. וכ״פ רש״י במתני׳ ד״ה משקין.
יתר על כך אמר ר׳ יהודה לא יפנה אדם אמת המים לגנתו ולחרבתו בחולו של מועד – פירוש: דהוי טירחא יתירא דלא שרינן לקמן אלא לתקן האמה המקולקלת ומפרש מאי מקולקלת אמר ר׳ אבהו שאם היתה עמוקה טפח מעמידה על ששה טפחים שבתחלה היתה עמוקה ששה טפחים ונתמלאו החמִשַה טפחים עפר או צרורות ולא נשאר בה אלא טפח אחד חוטט אותה ומעמידה על ששה טפחים כדמעיקרא אבל אם ניסתמה כולה אסור לפנותה דהוי טירחא יתירא.
אלא אמר רב פפא: הא מני [זו, משנתנו, כשיטת מי היא] — כשיטת ר׳ יהודה היא, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: מעיין היוצא בתחילה — משקין ממנו אפילו שדה בית הבעל, אלו דברי ר׳ מאיר. ר׳ יהודה אומר: אין משקין אלא שדה בית השלחין שחרבה (יבשה) וזקוקה למים. ר׳ אלעזר בן עזריה אומר: לא כך ולא כך. יתר על כן אמר ר׳ יהודה: לא יפנה אדם אמת המים מתעלתה הקבועה ויעשה לה נתיב אחר וישקה לגינתו ולחורבתו בחולו של מועד. ומתחילה מבררים את לשון הברייתא.
Rather, Rav Pappa said: In accordance with whose opinion is this mishna? It is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, as it is taught in a baraita: From a newly emerged spring one may irrigate even a field that ordinarily suffices with rainwater; this is the statement of Rabbi Meir. Rabbi Yehuda says: One may irrigate only a field requiring irrigation that dried up and needs water. Rabbi Elazar ben Azarya says: Neither the one nor the other. Furthermore, Rabbi Yehuda said: Owing to the exertion involved, one may not divert a water channel from its regular path in order to water his garden or his ruin, which is now being used for planting, during the intermediate days of a Festival.
הכל
(14) מַאי חָרְבָה אִילֵּימָא חָרְבָה מַמָּשׁ לְמָה לִי דְּמַשְׁקֵי לַהּ אָמַר אַבָּיֵי שֶׁחָרְבָה מִמַּעְיָין זֶה וְיָצָא לָהּ מַעְיָין אַחֵר.
The Gemara first clarifies the case of the baraita: What does Rabbi Yehuda mean when he speaks of a field that is dried up? If we say that the field is literally dried up and the plants are already parched, why do I need to water it? Abaye said: It means that the one spring from which the field had been irrigated until now dried up, but in the meantime another spring emerged. If the field is not irrigated from this spring, it will be ruined.
ומקשינן אי חרבה למה לי השקאה? אילא מאי חרבה דקתני חרב מעיינה ויצא לה מעיין אחר בתחילה. וסבר ר׳ יהודה לא שנא מעין שיצא בתחילה ולא שנא מעין שלא יצא בתחילה אין משקין אלא בית השלחין.
אילימא חרבה ממש – שנעשה בור למה לי למשקה לההיא דהא אין לה תקנה לעולם.
שחרבה ממעיין זה ויצא לה מעיין אחר – שחרב מעיינה שרגילה לשתות ממנו דכיון שרגילה לשתות אי לא משקה לה עכשיו אית ליה פסידא יתירא אפילו הכי לא שרי ר׳ יהודה אלא ממעיין שיצא לה דלאו טירחא הוא אבל מי גשמים ומי קילון דטירחא הוא לא שרי אפילו לבית השלחין ועוד חזינן דקאמר רבי יהודה לא יפנה מים כו׳ אלמא דלא שרי ר׳ יהודה טירחא יתירא אלמא מתני׳ ר׳ יהודה היא דהא ראב״ע ל״ש חרב מעיינה ממעיין שיצא לה בתחילה ול״ש לא חרב תרוייהו אסר.
מאי [מה פירוש] ״חרבה״ שנאמר בה? אילימא [אם תאמר] חרבה ממש ועכשיו הכל יבש בה, אם כן למה לי [לו] דמשקי לה [שישקה אותה], שאם כבר נבלו הצמחים מה תועיל ההשקיה? אמר אביי: הכוונה שחרבה ממעיין זה שהיה בה עד עכשיו ויצא לה בינתיים מעיין אחר ואם לא ישקו ממנו יהיה הפסד.
The Gemara first clarifies the case of the baraita: What does Rabbi Yehuda mean when he speaks of a field that is dried up? If we say that the field is literally dried up and the plants are already parched, why do I need to water it? Abaye said: It means that the one spring from which the field had been irrigated until now dried up, but in the meantime another spring emerged. If the field is not irrigated from this spring, it will be ruined.
הכל
(15) רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר לֹא כָּךְ וְלֹא כָּךְ לָא שְׁנָא חָרַב מַעְיָינָהּ וְלָא שְׁנָא לֹא חָרַב מַעְיָינָהּ מַעְיָין שֶׁיָּצָא בַּתְּחִילָּה לָא.
The Gemara explains the next clause of the baraita, which states: Rabbi Elazar ben Azarya says: Neither the one nor the other. By this he means that it is no different whether the original spring dried up or did not dry up. The guiding principle is: From a newly emerged spring one may not irrigate even a field that requires irrigation.
In any event, Rabbi Yehuda seems to maintain an opinion that is like that of the mishna, i.e., that only a field that requires irrigation may be watered, but not a field that suffices with rainwater. And even in the case of a field that requires irrigation, excessive exertion is prohibited. The Gemara challenges this understanding: And from where do you conclude that the mishna reflects the opinion of Rabbi Yehuda? Perhaps Rabbi Yehuda stated that a field that requires irrigation, yes, one may irrigate it on the intermediate days of a Festival, and a field that suffices with rainwater, no, one may not do so, only with regard to a newly emerged spring,
In any event, Rabbi Yehuda seems to maintain an opinion that is like that of the mishna, i.e., that only a field that requires irrigation may be watered, but not a field that suffices with rainwater. And even in the case of a field that requires irrigation, excessive exertion is prohibited. The Gemara challenges this understanding: And from where do you conclude that the mishna reflects the opinion of Rabbi Yehuda? Perhaps Rabbi Yehuda stated that a field that requires irrigation, yes, one may irrigate it on the intermediate days of a Festival, and a field that suffices with rainwater, no, one may not do so, only with regard to a newly emerged spring,
ועוד מבארים: מה שר׳ אלעזר בן עזריה אומר לא כך ולא כך, כוונתו: לא שנא [אינו שונה] אם חרב מעיינה ולא שנא [ואינו שונה] אם לא חרב מעיינה, הכלל הוא: מעיין שיצא בתחילה — לא ישקו ממנו אפילו בית השלחין. ולמדנו מדברי ר׳ יהודה שאף במקום הפסד (בית השלחין שחרבה) אסור לטרוח טירחה יתירה.
ושואלים: וממאי [וממה] מסיק אתה שמשנתנו כדברי ר׳ יהודה? דלמא [שמא] עד כאן לא שמענו כי קאמר [שאמר] ר׳ יהודה: בית השלחין — אין [כן] משקים אותו בחול המועד ובית הבעל — לא, אלא לגבי מעיין שיצא בתחילה שממנו אין להשקות
The Gemara explains the next clause of the baraita, which states: Rabbi Elazar ben Azarya says: Neither the one nor the other. By this he means that it is no different whether the original spring dried up or did not dry up. The guiding principle is: From a newly emerged spring one may not irrigate even a field that requires irrigation.
In any event, Rabbi Yehuda seems to maintain an opinion that is like that of the mishna, i.e., that only a field that requires irrigation may be watered, but not a field that suffices with rainwater. And even in the case of a field that requires irrigation, excessive exertion is prohibited. The Gemara challenges this understanding: And from where do you conclude that the mishna reflects the opinion of Rabbi Yehuda? Perhaps Rabbi Yehuda stated that a field that requires irrigation, yes, one may irrigate it on the intermediate days of a Festival, and a field that suffices with rainwater, no, one may not do so, only with regard to a newly emerged spring,
הכל
(16) וּמִמַּאי דִּלְמָא עַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבִּי יְהוּדָה בֵּית הַשְּׁלָחִין אִין בֵּית הַבַּעַל לָא אֶלָּא מַעְיָין שֶׁיָּצָא בַּתְּחִילָּה
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
פרק א