אבל על אביו ועל אמו חייב למעט – פי׳ בשאר מתים אינו ממעט, על אביו ועל אמו ממעט בעסקו, ואפילו שהוא על ידי אחרים.
ירושלמי: מרבה בעיסקי אביו ואמו משמע בתכריכין והספידו.
(1) 
מְמַעֵט עַל אָבִיו וְעַל אִמּוֹ מְמַעֵט.
מְמַעֵט עַל אָבִיו וְעַל אִמּוֹ מְמַעֵט.reduce it. In the case of his father or mother, he must always reduce his business.
אמר רבה בר רב הונא4 ולשמחת מרעות5 אינו צריך לשהות לאחר שלשים יום אלא מותר ליכנס לאלתר6 והני מילי בפורעאנא7 אבל בארישותא8 לאחר שלשים יום9 ועל אביו ועל אמו בין כך ובין כך10 לאחר שנים עשר חדש.
על כל המתים כולם קורע טפח על אביו ועל אמו עד שמגלה11 את12 ליבו. אמר ר׳ אבהו מאי קראה {שמואל ב א:יא} ויחזק דוד בבגדיו ויקרעם ואין אחיזה פחותה מטפח. על כל המתים כולן אפילו לבוש עשרה [חלוקים]13 אינו קורע אלא עליון על אביו ועל אמו קורע את כולן ואפרקסתו אינה מעכבת אחד [האיש] ואחד [האשה]14 דברי ר׳ שמעון בן אלעזר15 [שר׳]16 שמעון בן אלעזר אומר [האשה] קורעת [את17 התחתון ומחזירתו לאחוריה וחוזרת וקורעת את העליון]18. על כל המתים כולם רצה מבדיל קמי שפה שלו19 רצה אינו מבדיל על אביו ועל אמו מבדיל.20 על כל המתים כולם שולל לאחר שבעה ומאחה לאחר שלשים יום על אביו ועל אמו שולל לאחר שלשים יום21 ואינו מאחה לעולם. והאשה שוללת22 לאלתר23 מפני כבודה כי אתא רבון24 אמ׳ ר׳ יוחנן על כל המתים כולם קורע [בכלי]25 על אביו ועל אמו קורע26 ביד אמר ר׳ חייה בר אבה27 אמר ר׳ יוחנן28 על כל המתים כולן29 קורע מבפנים על30 אביו ועל אמו קורע מבחוץ אמר רב חסדא וכן לנשיא: נשיאה שכיב אמר ליה רב חסדא31 לרב חנן32 בר אבה33 כפי אסיתא וקורע לה34 ואחוי35 קרעא36 לעלמא
1. המשתה: נוסח גאונים שנשמר בה״ג ור״ח, תשובות פרשניות לגאונים T-S Misc. 28.214 , ותלמוד כ״י מינכן 140. גב גיג גיז , כ״י נ , דפוסים: ״השמחה״, וכן בשאילתות שם וריצ״ג, כבשאר עדי הנוסח של התלמוד.
2. יום: חסר ב-גב גיג .
3. לאחר: כ״י נ : ״עד״, כבר״ח.
4. רבה בר רב הונא: כה״י, וכן בה״ג. דפוסים: רב חסדא .
5. מרעות: כ״י א מנוקד: ״מֵריעות״.
6. מותר ליכנס לאלתר: וכן גב גיג , כ״י פריס . (בה״ג רק: ״לאלתר״). כ״י נ : ״מותר ליכנס מיד״. דפוסים: לאלתר מותר ליכנס .
7. בפורעאנא: כ״י נ : ״בפורענותא״, וכן יש נוסחאות בה״ג.
8. בארישותא: דפוס קושטא : בארישיתא . דפוסים : בארישתא , כבערוך.
9. יום: חסר ב-גב גיג , כ״י נ .
10. בין כך ובין כך: חסר בכ״י נ .
11. שמגלה: וכן בר״ח. גב גיג , כ״י נ , דפוסים: ״שיגלה״, כבה״ג.
12. את: חסר בכ״י נ .
13. חלוקים: גיג , דפוסים, וכן גב גיז : ״חלוקין״. כ״י נ : ״חלוקים זו עלך גבי זו״. כ״י א : ״בגדים״. דומה לבה״ג (כ״י): ״לבושין״).
14. האיש, האשה: גב גיג , כ״י נ , דפוסים, וכן בה״ג. כ״י א : ״איש, אשה״. וכן בהמשך שם. וכן יש נוסחאות בשאילתות שם.
15. דברי רבי שמעון בן אלעזר שר׳: דפוסים . וכצ״ל כ״י א (שם משובש: ״דברי רבי שמעון בן אלעזר בר׳ ״). שריד ממנו בכ״י פריס : ״שר׳ ״. גב גיג , כ״י נ , דפוס קושטא רק: ״ר׳ ״ וכן בשאילתות ובה״ג.
16. שר׳: כ״י נ , כ״י פריס דפוסים. גב גיג : ״ר׳ ״ כבה״ג. כ״י א (משובש): ״בר׳ ״.
17. את: חסר בכ״י א , כ״י נ .
18. את התחתון ומחזירתו לאחוריה וחוזרת וקורעת את העליון: גב גיז , כ״י נ , דפוסים, וכן בשאילתות, בה״ג ובר״ח. גיג : ״את התחתון ומהדרתו לאחורה וחוזרת וקורעת העליון״. כ״י א : ״העליון ומחזרת לאחריה וחוזרת וקורעת התחתון״.
19. מבדיל קמי שפה שלו: וכן גב גיג גיז , כבשאילתות ובה״ג. דפוסים : מבדיל קמי שפה , כבר״ח. כ״י נ : ״שפה שלו מבדיל״.
20. על כל המתים... מבדיל: וכן ב-גב גיג גיז , כ״י נ . חסר בדפוס קושטא .
21. יום, יום : גיז , דפוסים. חסר בכ״י א , גב גיג , כ״י נ .
22. שוללת: וכן גיז כבה״ג. גב גיג , כ״י נ : ״שוללתו״, כבר״ח.
23. לאלתר: חסר ב-גיג .
24. רבון: וכן גיג . גב גיז , כ״י נ , דפוסים: ״רבין״.
25. בכלי: גב , כ״י נ , דפוסים : ״בכלי״, וכן בה״ג ור״ח. כ״י א : ״בכליו״. גיז : ״בסכין״.
26. קורע: וכן דפוסים . חסר ב-גב גיג גיז , כ״י נ .
27. בר אבה: חסר ב-גיג .
28. על כל המתים כולם קורע בכלי... ר׳ חייא בר אבא אמר ר׳ יוחנן: חסר בכ״י פריס , דפוס קושטא .
29. כולן: חסר ב-גיג .
30. על: דפוסים: ועל .
31. חסדא: וכן ב-גב גיג גיז . חסר בכ״י נ .
32. חנן: גב גיג : ״ענן״.
33. אבה: גיז : ״פפא?״. לא ברור?? גב גיג , כ״י נ , דפוסים: ״רבא״.
34. וקוע לה: גב גיז , כ״י נ , דפוסים: ״וקום עלה״. גיג : ״קום עלה״.
35. ואחוי: וכן ב-גב גיג גיז . כ״י נ : ״ואחזי״. ט״ס?
36. קרעא: גב גיג גיז , כ״י נ , דפוסים: ״קריעה״.
37. על: גיג גיז : ״ועל״.
38. אב: חסר ב-גיג , דפוס קושטא .
39. חכם: גיג : ״אדם״.
40. שבעירו: חסר בכ״י נ .
41. בית: חסר בה״ג ור״ח. גיג : ״בתי״.
42. ובני בית הכנסת נכנסין: כבה״ג, ר״ח, כבסיפא לגבי נשיא. כ״י נ : ״ונכנסין״.
43. היו יושבין: דפוסים : היושבין .
44. בצפון יושבין בדרום: וכן ב-גב גיג גיז , כ״י נ . חסר בדפוס קושטא .
45. יושבין: גיז : ״והיושבים״.
46. כולן: וכן גב גיג , כ״י נ , כבה״ג. חסר ב-גיז , כ״י פריס , דפוסים, כפי שחסר בר״ח.
47. בית: חסר ב-גב גיג , כפי שחסר בה״ג.
48. לבית: דפוסים: בבית .
49. גיז אחרי הגהה: ״שבעה בתורה״ כבה״ג.
50. בן קרחה: חסר ב-גב .
51. ודווין: גב גיח , כ״י נ , דפוסים, בה״ג ור״ח. גיג : ״דוין״. כ״י א : ״נדווין״.
52. האבל: כ״י נ : ״הכנסת״.
53. עליו: חסר ב-גיג .
54. ר׳: חסר בדפוסים.
55. ר׳ חנינה: וכן ר״ח. גב גיג גיח : ״ר׳ חנניה״ כבה״ג. דפוסים: חנינא .
מספר. מגלח.
ר״מ1 ואילו דברים שאבל אסור בהן כל ל׳ יום בתספורת ובגיהוץ ובנישואין ובשמחת מריעות ולילך לסחורה ממדינה למדינה הכל ה׳ דברים. בתיספורת כיצד כשם שאסור לספר כל שער גופו או שפמו או לקוץ ציפרניו בכלי כל ז׳ כך אסור כל ל׳ בד״א באיש אבל באשה מותר׳ בנטילת שיער לאחר ז׳ והאיש עד ל׳ ועל אביו ואמו חייב לגדל שיער עד שישלח פרע או עד שיגערו חביריו בו עכ״ל.
1. פ״ו מהל׳ אבל ה״ב ה״ג.
על כל המתים רצה חולץ כתפיו ר״ל שמוציא זרועותיו מתוך קרע הבגד ונמצאו כתפיו מגולים והולך בדרך זה לפני המטה ואם רצה אינו חולץ אבל על אב ואם חולץ עד שיקבר שאין חיוב חליצת כתף אלא להליכה לפני המטה ובסוגיא זו הוזכר באחד מגדולי הדור שרצה אחד מן הגדולים לחלוץ עמו לכבודו וכדי שלא להטריחו נמנע האבל ולא חלץ ובאבל רבתי שנינו אם הוא אינו ראוי לחלוץ ואחרים ראויים לחלוץ אף על אב ואם אינו חולץ מעשה שמת אביו של ר׳ יעקב וחלצו אחרים לפניו והוא לא חלץ ונראה לי שמאחר שראו שהקלו בה לטענה קלה סמכו עליו שלא לחלוץ:
על כל המתים מספר לאחר ל׳ אלא שהאשה מיהא מותרת בנטילת שער לאחר ז׳ כמו שהתבאר באבל רבתי ואף על אב ואם אבל האיש על כל המתים מספר לאחר ל׳ על אביו ועל אמו מגדל פרע עד שיגערו בו חבריו ומנהג חברים שלא לגעור עד שיעברו שלשה חדשים ואם הגיע זמן הראוי לגערה והוא רואה חבריו מתיאשים הימנו אף הוא רשאי לספר והוא שאמרו בתלמוד המערב עד שישלח פרע או עד שיגערו בו חבריו ויש נוהגים שלא להסתפר כל י״ב חדש אלא שלאחר שלשה חדשים מקילים במספרים:
פגע בו רגל תוך ל׳ אע״פ שהרגל מפסיק כל אבלות ל׳ יראה מתלמוד המערב שאינו מספר עד שיגערו בו חבריו או עד שיגיע זמן הראוי לגערה והוא שאמרו שם ר׳ שמואל בר אבדימי דמכת אימיה תמניא יומי קמי מועדא אתא קמיה ר׳ מונא אמר ליה כל דבר שהוא תלוי בשבעה ושלשים רגל מפסיקו ברם הכא עד שישלח פרע או עד שיגערו בו חבריו ומ״מ לאחר ל׳ יראה שרגל מפסיק שהרי התספורת של אב ואם יש לה דין לאחר ל׳ והרגל מפסיק האבלות שהוא מוצא וכשם שאם פגע בתוך שבעה מפסיק דין שבעה ונשאר דין ל׳ כך כשפגע בתוך ל׳ מפסיק דין ל׳ ונשאר דין לאחר שלשים שהוא תספורת לאב ואם הא אם פגע לאחר שלשים דין הוא שיפסיק גערת חברים שאם לא כן לא יפסיק כלום ומ״מ בתלמוד המערב נראה לאסור אף בזו שם אמרו ר׳ אבדומא דמכת אמיה תלתין יומין קמי מועדא שאיל לר׳ מונא אמר ליה כל שהוא תלוי בשבעה ושלשים רגל מפסיקו ברם הכא עד שיגערו בו חבריו ונראה לי הטעם שאחר שהדבר ביד חברים אם רואין צרכו לגעור גוערין ואין רגל מפסיק אלא דברים שאין ביד אדם להפסיק והם אין גוערין אא״כ רואין שצורך גדול הוא לגעור כגון ששלח פרע הרבה שאם לא כן כשהיו שואלין אם מותרין אם לאו יגערו הנשארים ויספרו וגאוני הראשונים חלקו עם זו שבתלמוד המערב והתירו תספורת אף לאב ואם כל שפגע רגל לאחר שבעה ר״ל בתוך ל׳ ואף זו נראה לומר דוקא בשהיתה שם גערת חברים למה שראו בדבר צורך גדול:
על כל המתים אסור ליכנס לבית השמחה כגון סעודת נישואין שבבית חתנים ובית המשתה אע״פ שהיא מצוה כל שלשים ובאב ואם י״ב חדש וסעודת שושבינות והיא הנקראת שמחה מרעות והיא שמחה של רשות והיתה נהוגה ביניהם לעשות מזה לזה אם היה חוב המוטל עליו מצד שכבר עשה לו חברו כן מותרת בשאר מתים לאחר שבעה ובאב ואם לאחר שלשים ואם היה זה המתחיל ואין זה עליו חוב בשאר מתים אסור כל ל׳ ובאב ואם כל י״ב חדש כשאר השמחות:
ולענין ביאור הגירסא הנכונה ולשמחת מרעות ואין גורסין בה ולשמחת מרעות לאלתר וכן אין גורסין בה ולשמחת מרעות שלשים אלא ולשמחת מרעות לבד כלומר הא דאמרת על כל המתים נכנס לבית המשתה לאחר ל׳ הא תוך ל׳ אסור דוקא לשמחת מרעות שהיא של רשות הא של מצוה לאלתר והקשה לו מדתניא ולשמחה ולמרעות דאלמא אף שמחה של נשואין בכלל דהא מננהו לתרויהו ואיתותב מינה ואמימר מתני ולשמחת מרעות לאלתר כלומר שמעתין בשל מצוה אבל בשל מרעות הואיל ורשות היא אין בה שמחה כל כך והואיל ויש בה צד מוסר ואין בה כל כך שמחה מותרת לאלתר ר״ל לאחר ז׳ אלא שבאב ואם ראוי לאסור עד ל׳ ומה ששנו בה לאחר ל׳ אף בשאר מתים פירושו ברשותא ר״ל שהוא המתחיל שאין חיוב המוסר גדול כל כך על הדרך שכתבנו ויש מתירין באותה שהיא חוב אף באב ואם לאחר שבעה שמאחר שחוב הוא אין ראוי לומר שימתין זה את שמחתו או שיפקע הוא מלשלם גמול:
באבל רבתי פירשו על סעודה הנעשית לשם שמים שמותרת לאחר ל׳ מיד אף באב ואם וזו נראית כנגד סוגיא שבכאן אלא שגדולי המפרשים מישבין אותה במשיא יתום ויתומה שמא מתוך שלא יכנס יבטל המעשה אבל לנשואי עשיר להזמינו להתכבד בו אסור והיא זו שבכאן ואף בתלמוד המערב אמרו שאם היתה חבורה של מצוה או של קדוש החדש מותר לאחר ל׳ אף באב ואם ואף זו נראית כנגד סוגיא שבכאן אלא שגדולי המפרשים מישבין אותה בדבר שיש בו קיום מצוה מן התורה כגון חבורת אכילת פסח וחבורת אכילת קדשים ומעשר שני בירושלים או סעודה של קדוש החדש ואף באלו תוך ל׳ מיהא אסור באב ואם ויראה מכאן שמותר לישא לאחר ל׳ אף באב ואם שהרי יש בה קיום מצוה וכן המנהג ויש חולקים בזה עד י״ב חדש כמו שיתבאר למטה יש מי שאומר שלא נאסרה כניסה זו אלא לנכנס לאכול או לשמוח אבל כניסה בעלמא מותר ויש אוסרין ועכשו נהגו ליכנס לשבע ברכות ולברית מילה אלא שרבים נזהרים שלא ליכנס לחופה עצמה:
(א-ז) על אביו ועל אמו חולץ – יש שפירשו חולץ כתפיו מכאן ומכאן שהרי על הנשיא אמרו שחולץ מכאן ומכאן ואמרינן לקמן לא השוו לאביו ולאמו אלא לענין אחוי בלבד אלמא לא חמירי מאביו ואמו מדאמר לא השוו ואמרינן לבד מנשיא דהשוו לו כלומר אף בחליצה וקריעה בחוץ ועל כל המתים דאמרינן הכא לאו דייקא אלא משום שאר קרובים נקט לה ובכללם ג״כ חכם ואב ב״ד ותימה א״כ היכי ס״ד לומר ואפילו נשיא שהרי דומה לו בחליצה י״ל דלא הוה פסיקא ליה דבחליצת אביו ואמו היא בשני צדדין אבל ר״ח פירש מוציא כתפו וראה שהוא סובר דבחליצת חד כתף סגי לדבריו מה שאומר לא השוו לחומרי אביו קתני ולא לחליצה שהרי מקולי לגבי נשיא: ועכשיו לא נהגו העולם בחליצת כתף ולא ידע ר״י ז״ל לפרש טעם ברור בדבר ויש שפי׳ מפני שרוב ישראל דרים בישובו ושמא ילעיגו עלינו ואינו כבוד של מת וצריך להראות החליצה דאי לא לא מהני מידי.
ממעט, על אביו ועל אמו — ממעט תמיד.
reduce it. In the case of his father or mother, he must always reduce his business.
הכל
(2) אעַל כׇּל הַמֵּתִים כּוּלָּן רָצָה חוֹלֵץ רָצָה אֵינוֹ חוֹלֵץ עַל אָבִיו וְעַל אִמּוֹ חוֹלֵץ.
With regard to all other deceased relatives, if the mourner wishes, he may remove his garment from one of his shoulders, and if he wishes not to remove it, he need not remove it. However, in the case of his father or mother, he must always remove his garment from one of his shoulders.
על כל המתים רצה חולץ – פי׳ חליצת כתף, מוציא ידו מתחת הקרע ונמצאת כתיפו חלוצה מן החלוק. רצה אינו חולץ. על אביו ועל אמו חולץ.
על כל המתים רצה חולץ, פירוש חלוצי כתףא, רצה מניח, על אביו ואמו חולץ כתיפו. ענין אחר, חולץ, הולך יחף, חולץ מנעליו והולך אחריהם. ושמעתי שכשמתה אשתו של רבינו רבי יצחק ברבי יהודה ציוה לבנו ר׳ יהודה לילך יחף אחריה לבית הקברותב. על כל המתים רצה ממעט בעסקו רצה אינו ממעט, על אביו ואמו ממעט, פי׳ ממעט לילך בסחורה עד ל׳ יוםג.
א. כפירש״י ורי״ף ורמב״ם פ״ח ה״ג.
ב. הובא בראבי״ה סי׳ תתמא סעיף מג וכן באו״ז סי׳ תלו מ׳תשובות׳ ובשבה״ל הל׳ שמחות סי׳ טו מ׳מנהגות הגאונים׳. ועי״ש שכתב: יש לתמוה דאכתי לא חלה עליו אבילות ולא נאסר בנעילת הסנדל (וכן תמה הרא״ש רס״י מב) אלא י״ל שרצה להחמיר משום כבוד או״א וכבוד רבו. וכ״כ גם הב״ח סי׳ שפ. [וע״ע רוקח סי׳ שטז שהובא ד״ז לענין יו״ט].
ג. הראשונים נתחבטו באיזה מו״מ מיירי כאן דמותר בשאר קרובים ואסור באו״א ומהם שכתבו דמיירי בדבר האבד. ועי׳ ב״י סס״י שפ שאחר שהביא דבריהם כתב ולפי״ז תוך שבעה מיירי וכו׳ ותמיה לי מילתא היאך אפשר לאסרו במלאכת דבר האבד וכו׳ לכן נ״ל וכו׳ דאחר שבעה מיירי שהוא מותר בעשיית מלאכה וקאמר דעל אביו ואמו ממעט במשא ומתן כל ל׳ יום וכ״נ שהוא דעת הרמב״ם וכו׳. והנה כן דעת רבינו.
ת״ר על כל המתים כלן רצה חולץ אינו רצה אינו חולץ. על אביו ועל אמו חולץ. פי׳ חולץ כתפו ומוציא זרועו מן הקרע של חלוק ננוצאת כתפו עם זרועו מגולין. כך כתיב בהלכות וכך פירשו כל הגאונים. ענין אחר מפי ר״ש חולץ פושט כסותו העליון מעליו שנראה כמתעסק בצרכי המת. א״נ כמתאונן ואינו יודע מה לעשות. ושמא מפני זה נהגו במקומות הללו להלוך לבושי חלוקים לבנים לפני המטה. אבל פירוש משובש הוא ואינו אלא כמו שפירשו הגאונים.
והתם אמרינן (ב״ק די״ז ע״א) וכבוד עשו לו במותו זה חזקיה מלך יהודה שיצאו לפניו שלשים וששה אלף חלוצי [כתף]:
והתם אמרינן (ב״ק די״ז ע״א) וכבוד עשו לו במותו זה חזקיה מלך יהודה שיצאו לפניו שלשים וששה אלף חלוצי [כתף]:
With regard to all other deceased relatives, if the mourner wishes, he may remove his garment from one of his shoulders, and if he wishes not to remove it, he need not remove it. However, in the case of his father or mother, he must always remove his garment from one of his shoulders.
הכל
(3) וּמַעֲשֶׂה בִּגְדוֹל הַדּוֹר אֶחָד שֶׁמֵּת אָבִיו וּבִיקֵּשׁ לַחְלוֹץ וּבִיקֵּשׁ גְּדוֹל הַדּוֹר אַחֵר שֶׁעִמּוֹ לַחְלוֹץ וְנִמְנַע וְלֹא חָלַץ.
There was an incident when the father of a leading authority of his generation died, and the authority wished to remove his garment from one shoulder. Another leading authority of the generation also wished to remove his own garment together with him, in order to join him in his mourning, but due to this the first person refrained and did not remove his garment, so that his colleague would not remove his garment as well.
ומעשה בגדול הדור שמת אביו ובא לחלוץ וביקש גדול הדור שעמו1 לחלוץ ולא חלץ.
ואסיקנא גדול הדור שמת {אביו}2 הוא ר׳ יעקב בר אחא – וביקש רבינו הקדוש הוא גדול הדור שעמו לחלוץ עמו מפני כבודו, ונמנע ר׳ יעקב ולא חלץ.
1. כן תוקן בדפוס וילנא על פי הבבלי, וכן להלן גם בר״ח. בכ״י וטיקן 126 כאן: ״עצמו״.
2. כן מופיע לעיל. אך בכ״י וטיקן 126 כאן חסר: ״אביו״. בדפוס וילנא הוצע להשמיט מלת ״שמת״.
מעשה בגדול הדור – אין זה מעשה לסתור דהא דנמנע ולא חלץ זהו מפני גדול הדור שעמו ובמס׳ שמחות (פ״ט) קתני עלה ואין ראוי לחלק כבוד לו והאחרים הראויין לחלוץ אף על אביו ועל אמו ואם אינן ראויין אינו חולץ כדי שלא יחלצו אחרים ומעשה בר׳ יעקב כו׳.
ומעשה בגדול הדור (ב)אחד שמת אביו ובקש לחלוץ ובקש גדול הדור שעמו לחלוץ ונמנע ולא חלץ. מאן גדול הדור ר׳ יעקב ב״ר אחא ולא חלץ על אביו כדי שלא יחלוץ רבי עמו. וא״ת ומה הכבוד הזה שנוהגין כאן לעבור על המצות ולהקל בכבוד אביו שלא יחלוץ בנו עליו. י״ל שהיה ר׳ יעקב אדם גדול זקן ואינה לפי כבודו לילך בשוק חלוץ כתף ובשרו מגולה ורצה רבי לנהוג בו כבוד ולחלוץ עמו שלא יתגלה יחידי. והוא חשש לכבודו אעפ״י שלא הי׳ חושש לכבוד עצמו ונמנע ולא חלץ דכבוד תורה עדיף. והתם אמרינן קידושין (דל״ג ע״ב) בנו והוא רבו מהו שיעמוד מפניו של אביו. ולא פשטו, כל שכן במלתא דאית בה זילותא לצורבא מרבנן דלית ליה למיעבד לכבוד אביו. דתניא והתעלמת פעמים שאתה מתעלם, הא כיצד זקן ואינה לפי כבודו, וכן מצינו באבל רבתי (פרק ט׳) דתניא על המתים כלן אינו חולץ אלא על אביו ועל אמו, אף על אביו ועל אמו אם אינו ראוי לחלוץ ואחרים ראויים לחלוץ אף על אביו ואמו אינו חולץ. ומעשה שמת אביו של ר״ע וחלצו אחרים לפניו והוא לא חלץ.
והרב רי״ץ בן גיאת ז״ל כתב ומנעו רבי לחלוץ על אביו של ר׳ יעקב, ושמעי׳ מינ׳ הרב לגבי מאן דפחית מיניה רצה חולץ רצה אינו חולץ. בשאינו גדול הדור או ראש ונשיא. אבל אם גדול הדור הוא או נשיא ואב ב״ד אינו חולץ. ואין לשון הגמרא נסכם לפירושו. וכ״ש שהדבר מתבאר מאבל רבתי כמו שכתבנו:
והרב רי״ץ בן גיאת ז״ל כתב ומנעו רבי לחלוץ על אביו של ר׳ יעקב, ושמעי׳ מינ׳ הרב לגבי מאן דפחית מיניה רצה חולץ רצה אינו חולץ. בשאינו גדול הדור או ראש ונשיא. אבל אם גדול הדור הוא או נשיא ואב ב״ד אינו חולץ. ואין לשון הגמרא נסכם לפירושו. וכ״ש שהדבר מתבאר מאבל רבתי כמו שכתבנו:
תוס׳ בד״ה מעשה בגדול כו׳ נמנע ולא חלץ הא אמר מפני גדול כו׳ כצ״ל:
בא״ד קתני עלה ואין ראוי לחלק כו׳ עכ״ל הוא מגומגם ובמס׳ שמחות שלפנינו קתני אהא דקתני על אביו ואמו חולץ ואם אינן ראוין לחלוץ אף על אביו ואמו לא יחלוץ מעשה כו׳ ע״ש:
מספרים: ומעשה בגדול הדור אחד שמת אביו וביקש לחלוץ, וביקש גדול הדור אחר שעמו לחלוץ גם הוא, להשתתף עמו באבלו, ונמנע הראשון ולא חלץ כדי שלא לגרום לחבירו שיחלוץ.
There was an incident when the father of a leading authority of his generation died, and the authority wished to remove his garment from one shoulder. Another leading authority of the generation also wished to remove his own garment together with him, in order to join him in his mourning, but due to this the first person refrained and did not remove his garment, so that his colleague would not remove his garment as well.
הכל
(4) אָמַר אַבָּיֵי גְּדוֹל הַדּוֹר רַבִּי גְּדוֹל הַדּוֹר שֶׁעִמּוֹ ר׳ רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אַחָא וְאִיכָּא דְּאָמְרִי גְּדוֹל הַדּוֹר ר׳ רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אַחָא גְּדוֹל הַדּוֹר שֶׁעִמּוֹ רַבִּי.
Abaye said: The leading authority of the generation mentioned here is Rabbi Yehuda HaNasi, and the leading authority of the generation who was with him was Rabbi Ya’akov bar Aḥa. And some say: The leading authority of the generation was Rabbi Ya’akov bar Aḥa, and the leading authority of the generation who was with him was Rabbi Yehuda HaNasi.
אמר אביי: גדול הדור שאמרנו היה רבי, גדול הדור שעמו — ר׳ יעקב בר אחא. ואיכא דאמרי [ויש שאומרים]: גדול הדור — ר׳ יעקב בר אחא, גדול הדור שעמו — רבי.
Abaye said: The leading authority of the generation mentioned here is Rabbi Yehuda HaNasi, and the leading authority of the generation who was with him was Rabbi Ya’akov bar Aḥa. And some say: The leading authority of the generation was Rabbi Ya’akov bar Aḥa, and the leading authority of the generation who was with him was Rabbi Yehuda HaNasi.
הכל
(5) בִּשְׁלָמָא למ״ד לְמַאן דְּאָמַר גְּדוֹל הַדּוֹר שֶׁעִמּוֹ רַבִּי הַיְינוּ דְּנִמְנַע וְלֹא חָלַץ.
The Gemara examines this issue: Granted, according to the one who said that the leading authority of the generation who was with him was Rabbi Yehuda HaNasi, this is the reason that he refrained and did not remove his garment from his shoulder. That is to say, Rabbi Ya’akov bar Aḥa refrained from doing so because he did not wish to cause the Nasi to remove his own garment.
ודנים בדבר; בשלמא למאן דאמר [נניח לשיטת מי שאומר] גדול הדור שעמו — רבי, היינו [זהו הטעם] שנמנע ולא חלץ, לפי שלא רצה לגרום לנשיא הדור רבי שיחלוץ,
The Gemara examines this issue: Granted, according to the one who said that the leading authority of the generation who was with him was Rabbi Yehuda HaNasi, this is the reason that he refrained and did not remove his garment from his shoulder. That is to say, Rabbi Ya’akov bar Aḥa refrained from doing so because he did not wish to cause the Nasi to remove his own garment.
הכל
(6) אֶלָּא למ״ד לְמַאן דְּאָמַר רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אַחָא אַמַּאי נִמְנַע וְלֹא חָלַץ רשב״ג רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל נָשִׂיא הֲוָה בוְכוּלֵּי עָלְמָא מִיחַיְּיבִי לְמִיחְלַץ קַשְׁיָא.
But according to the one who said that it is Rabbi Ya’akov bar Aḥa who was the leader of the generation with him, why did Rabbi Yehuda HaNasi refrain and not remove his garment from his shoulder? Rabban Shimon ben Gamliel, the father of Rabbi Yehuda HaNasi, was also the Nasi, and everyone is required to remove his garment from his shoulder for him, as was the accepted practice. Therefore, Rabbi Ya’akov bar Aḥa would also have been required to bare his shoulder. Why, then, did Rabbi Yehuda HaNasi prevent him from doing so? The Gemara concludes: Indeed this is difficult.
אבל במיתת רבן שמעון בן גמליאל אבי רבינו הקדוש, כולי עלמא חייבין לחלוץ דנשיא הוא.
קיימא לן היכא דחל יום שמיני של אביו ושל אמו להיות בשבת ערב הרגל מגלח ואפילו ביום שישי בערב שבת, דלעניין כבוד יום טוב לא שנא אב ואם ולא שנא שאר קרובים. הלכה כאבא שאול בזה ובזה.
אלא למאן דאמר [לשיטת מי שאומר] שר׳ יעקב בר אחא היה גדול הדור שעמו, אמאי [מדוע] נמנע רבי ולא חלץ? הלא רבן שמעון בן גמליאל אביו של רבי נשיא הוה [היה] וכולי עלמא מיחייבי למיחלץ [והכל חייבים לחלוץ עליו] שכך עושים במות הנשיא, ואם כן היה גם ר׳ יעקב בר אחא צריך לחלוץ מן הדין, ומדוע מנעו רבי? ומסכמים: אכן, קשיא [קשה] לדעה זו.
But according to the one who said that it is Rabbi Ya’akov bar Aḥa who was the leader of the generation with him, why did Rabbi Yehuda HaNasi refrain and not remove his garment from his shoulder? Rabban Shimon ben Gamliel, the father of Rabbi Yehuda HaNasi, was also the Nasi, and everyone is required to remove his garment from his shoulder for him, as was the accepted practice. Therefore, Rabbi Ya’akov bar Aḥa would also have been required to bare his shoulder. Why, then, did Rabbi Yehuda HaNasi prevent him from doing so? The Gemara concludes: Indeed this is difficult.
הכל
(7) געַל כׇּל הַמֵּתִים כּוּלָּן מִסְתַּפֵּר לְאַחַר ל׳ שְׁלֹשִׁים יוֹם עַל אָבִיו וְעַל אִמּוֹ עַד שֶׁיִּגְעֲרוּ בּוֹ חֲבֵרָיו דעַל כׇּל הַמֵּתִים כּוּלָּן נִכְנָס לְבֵית הַשִּׂמְחָה לְאַחַר ל׳ שְׁלֹשִׁים יוֹם עַל אָבִיו וְעַל אִמּוֹ לְאַחַר י״ב שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ.
§ The Gemara returns to the continuation of the baraita: With regard to all deceased relatives except for parents, one may cut his hair after thirty days. In the case of one’s father or mother, one may not cut his hair until his colleagues have rebuked him for his hair being too long. With regard to all other deceased relatives, he may enter a place where a joyous celebration is taking place after thirty days; in the case of his father or mother, he may enter such a place only after twelve months.
ד. רמב״ם הלכות אבל ו׳:ו׳-ז׳
סמ״ג מצוות עשה מדרבנן ב׳
טור יורה דעה שצ״א:ב׳
שולחן ערוך יורה דעה שצ״א:ב׳
סמ״ג מצוות עשה מדרבנן ב׳
טור יורה דעה שצ״א:ב׳
שולחן ערוך יורה דעה שצ״א:ב׳
על כל המתים מותר לו להסתפר לאחר שלשים יום, על אביו ועל אמו מגדל שיער עד שיגערו בו חביריו. על כל המתים נכנס לבית המשתה לאחר שלשים יום.
על כל המתים מגלח לאחר שלשים יום, על אביו ואמו עד שיגערו בו חביריו.
על כל המתים נכנס לבית המשתה אחר ל׳ יום, לאביו ולאמו לאחר י״ב חדש, אבל לברכת אירוסין ונישואין אחר שלשים יוםא.
א. וכתב ראבי״ה שם סע׳ מה: וקרוב הדבר בעיני שלאחר אבילות שבעה היה מותר בכה״ג, ותדע דבסעודה מיירי [הגמ׳ דנכנס לבית השמחה] דהא דומיא דשמחת מריעות קתני. ורבינו זקני כתב דלברכה מותר ליכנס אחר שלשים יום ולא הביא ראיה לדבריו.
עד שיגערו בו חביריו – נראה דרגל אינו מבטל דבר זה מדאמרינן בירושלמי רבי שמואל בר אבדימי דמנה תלתין יומין קמי מועדא שאיל לרבי מנא א״ל כל דבר שהוא תלוי בז׳ ול׳ הרגל מפסיק ברם הכא עד שישלח פרע ויגערו בו חביריו ויאמרו לו צא מעמנו ובשמחה נמי אשכחנא הכא י״ב חדש ואין רגל מבטל ויש ספרים שכתוב בהן או יגערו בו חביריו בירושלמי ונראה שהוא טעות סופרים כי אם כמו שכתבתי עד שישלח פרע ויגערו בו.
{שמעתא דאם רגל מפסיק באיסור גלוח}
גרסי׳ בירושלמי: ר׳ שמואל בר אבדימי, דמכת אימיה תמניא יומי קומי מועדא. אתא שאיל לר׳ מונא. אמר ליה: כל דבר שהוא תלוי בשבעה ושלשים הרגל מפסיקו. ברם, הכא, עד שישלח פרע או עד שיגערו בו חביריו.
וי״א שרבינו האיי ז״ל התיר לגלח בע״ש למי שחל שמיני של אביו ושל אמו בשבת ערב הרגל, משום דקי״ל כאבא שאול (בבלי מו״ק י״ט:). ולפי גי׳ הירושלמי שכתבנו, לא נראה שהותר לעשות כן באבילות אביו ואמו.
מספר לאחר שלשים יום. מגלח.
עד שיגערו בו חבריו. ובירושלמי משמע דלא מהני בהו רגל ורגלים שעברו עליו, כי אם עד שיהיה למשא בעיני הרואים גידול שערו.
סעודת שמחה. כגון סעודת חתן1.
סעודת מריעות. שמתקנין זה לזה זה היום וזה למחר משו׳ אהבה וריעות2.
סעודת פורענא. שכבר סעד עמו הרבה פעמי׳ ועתה הגיע זמן הפירעון הוא פורע לאלתר3.
אבל באריסות׳. דהוי כעין הלואה כלומ׳ אם היום הוא מתחיל המריעות לעשות אחוה וריעות ביניהם והוא מתחיל תחילה בתוך הל׳ לא והיינו ארשיתא4.
בין כך ובין כך5. לא יכנוס לשמחת מריעות עד י״ב חודש.
ריב״ג6 ואם היית׳ סעוד׳ מצוה או קידוש החודש אפי׳ תוך ל׳ יום מותר.
1. כ״כ בפרש״י לרי״ף ד״ה לבית השמחה. וכ״כ בפרש״י כת״י.
2. כ״כ בפרש״י לרי״ף ד״ה ולשמחות מרעות. וכעי״ז בפרש״י כת״י.
3. כעי״ז בפרש״י לרי״ף ד״ה בפורענא. וכעי״ז בפרש״י כת״י.
4. עיין פרש״י לרי״ף ד״ה ארישתא.
5. איירי על לשון הרי״ף.
6. שערי שמחה הל׳ אבל ח״ב עמ׳ נד. והוא מדברי הירושלמי מו״ק ג׳:ח׳.
על כל המתים כלן נכנס לבית השמחה לאחר שלשים על אביו ועל אמו לאחר שנים עשר חודש. ומדאמרינן הכא שנים עשר חודש ואי אפשר לשנים עשר חדש בלא רגל שמע מינה שאין רגל מפסיק כלום באבילות באביו ובאמו בין בשמחה בין בתספורת וגיהוץ אלא עד שיגיע זמן שקבעו להם חכמים אמר רבה בר רב הונא ולשמחת מרעות מותר ליכנס לאלתר והני מילי בפרענותא אבל באריסותא לאחר שלשים פי׳ שמחת מרעות היא סעודה שעושין רעים זה לזה אוכלין ושותין עם זה היום וחוזרין ואוכלין עם זה למחר כענין שכתוב ועשו משתה בית איש יומו ואף על פי שאוכלין ושותין ושמחים אין בה שמחה כל כך כמו שיש בחופת תתני׳ ומשום הכי מותר והני מילי לפרוע היום שאכל עם חביריו אבל שיתחיל הוא לעשות להם מרעות אסור עד לאחר שלשים. כתב רבינו ז״ל בהלכות על אביו ועל אמו עד לאחר שנים עשר חדש.
באבל תניא על כל המתים אסור לילך לבית המשתה עד שימלאו לו שלשים על אביו ועל אמו לאחר שנים עשר חודש ואם היתה חבורה לשום מצוה כגון קדוש ראש החודש מותר. וכתב הראב״ד ז״ל וכן משיא יתום ויתומה או עני ועניה לשם שמים שאם לא יעשה הוא ולא יכנס לשם יבטל המעשה מותר וכל זה לא התירו אלא משלשים ואילך באביו ואמו אבל תוך שלשים לכל סעודת מצוה שבעולם אסור שהרי אפילו לישא אשה אסור כדאמרינן כל שלשים יום לנישואין. ולי נראה דחבורת מצוה כגון ראש חדש וכן אכילת קדשים וחבורת הפסח אף על פי שאוכל בחבורה ויש שם משתה ושמחה מותר לאחר שבעה ובריי׳ דקתני ואם היתה חבור׳ מצוה ארישא נמי תניא ומשיא יתום ויתומה איני מחוור להתיר לזה סעודה שלהם ונהגו מקצת החכמים להקל בכניסת בית המשתה ולהסב שם בשעת שמחה ובשעת סעודה והם אומרים שלא אסרו אלא לאכול עמהם במשתה אבל כניסה בלבד מותרת שאין שמחה בלא אכילה ושתיה. ובהלכות הרב ר׳ יהודה הנשיא אל ברגלוני ז״ל כתוב כך וכתב אחד מן המחברים הכי על כל המתים סועד בבית המשתה לאחר שלשים על אביו ועל אמו לאחר שנים עשר חודש שנכנסין בתוך שנים עשר חדש לחופו׳ לשמוע ברכה או לבקר אבל לא לאכילה ויש שמחמירין שאין נכנסין כלל עד כאן. ולדעת המקילין קשה לי אם כן שמחת מרעות בפרענותא למה התירוה יעשה להם משתה ויסב עמהם ולא יאכל. ויש לומר אין זה כבודן של חברים לאכול בביתו של זה על שלחנו והוא לא יאכל עמהם ומסתב׳ אסור ליכנס לבית השמחה אמרו בין לאכילה בין ליכנס שם בשעה שהן עסוקין במזמוטי תתן וכלה שאין אבילות במקום שמחה כדאמרינן בריש פירקין דבאלו מגלחין אבל אינו נוהג אבילות ברגל דכתיב ושמחת בחגך דאלמא ימי שמחה לאו ימי אבילות וימי אבילות לאו ימי שמחה. והכי נמי משמע בפרק (כ״ה ע״ב) דקאמרינן וליכלו בסוכה שני וסוכה וליחדו בסוכה וכולה שמעתא דהתם משמע דשמחה דחתן בר מאכילה דסעודה היא והכי נמי משמע בירושלמי הכתוב למעלה בשער הזה:
באבל תניא על כל המתים אסור לילך לבית המשתה עד שימלאו לו שלשים על אביו ועל אמו לאחר שנים עשר חודש ואם היתה חבורה לשום מצוה כגון קדוש ראש החודש מותר. וכתב הראב״ד ז״ל וכן משיא יתום ויתומה או עני ועניה לשם שמים שאם לא יעשה הוא ולא יכנס לשם יבטל המעשה מותר וכל זה לא התירו אלא משלשים ואילך באביו ואמו אבל תוך שלשים לכל סעודת מצוה שבעולם אסור שהרי אפילו לישא אשה אסור כדאמרינן כל שלשים יום לנישואין. ולי נראה דחבורת מצוה כגון ראש חדש וכן אכילת קדשים וחבורת הפסח אף על פי שאוכל בחבורה ויש שם משתה ושמחה מותר לאחר שבעה ובריי׳ דקתני ואם היתה חבור׳ מצוה ארישא נמי תניא ומשיא יתום ויתומה איני מחוור להתיר לזה סעודה שלהם ונהגו מקצת החכמים להקל בכניסת בית המשתה ולהסב שם בשעת שמחה ובשעת סעודה והם אומרים שלא אסרו אלא לאכול עמהם במשתה אבל כניסה בלבד מותרת שאין שמחה בלא אכילה ושתיה. ובהלכות הרב ר׳ יהודה הנשיא אל ברגלוני ז״ל כתוב כך וכתב אחד מן המחברים הכי על כל המתים סועד בבית המשתה לאחר שלשים על אביו ועל אמו לאחר שנים עשר חודש שנכנסין בתוך שנים עשר חדש לחופו׳ לשמוע ברכה או לבקר אבל לא לאכילה ויש שמחמירין שאין נכנסין כלל עד כאן. ולדעת המקילין קשה לי אם כן שמחת מרעות בפרענותא למה התירוה יעשה להם משתה ויסב עמהם ולא יאכל. ויש לומר אין זה כבודן של חברים לאכול בביתו של זה על שלחנו והוא לא יאכל עמהם ומסתב׳ אסור ליכנס לבית השמחה אמרו בין לאכילה בין ליכנס שם בשעה שהן עסוקין במזמוטי תתן וכלה שאין אבילות במקום שמחה כדאמרינן בריש פירקין דבאלו מגלחין אבל אינו נוהג אבילות ברגל דכתיב ושמחת בחגך דאלמא ימי שמחה לאו ימי אבילות וימי אבילות לאו ימי שמחה. והכי נמי משמע בפרק (כ״ה ע״ב) דקאמרינן וליכלו בסוכה שני וסוכה וליחדו בסוכה וכולה שמעתא דהתם משמע דשמחה דחתן בר מאכילה דסעודה היא והכי נמי משמע בירושלמי הכתוב למעלה בשער הזה:
[ביאור לקטע זו כלול בביאור קטע 1]
(ז) על אביו ועל אמו עד שיגערו בו חביריו – ורבי׳ האיי ז״ל היה מודה שאם פגע בו רגל הרגל מפסיקו אבל רבי׳ אלפסי ז״ל היה אומר שאינו כן ובדברי רבי׳ אלפסי ז״ל מפורש בירושלמי רבי שמואל בר נחמני דמתה אמו תמניא יומי קומי מועדיא אתא שאיל לרבי מונא א״ל כל דבר שהוא משום ז׳ ולמד הרגל מפסיקו ברם הכא עד שיגערו בו חביריו וכן פוסק ר״י ז״ל ועוד ראיה מדקתני בסמוך לענין שאינו נכנס לבית השמחה על אביו ועל אמו עד י״ב חדש וא״א לי״ב חדש בלא רגל ומאותה גזרה נשמע לכולהו.
על כל המתי׳ כלן נכנס לבית השמחה לאחר ל׳ יום וכו׳ ובעלי התוספות ורבי׳ יצחק ורבינו תם ז״ל בכללם כתבו דנכנס לא כל קאמר אבל כניסה בלחוד מותרת שאין השמחה בלא אכילה ושתיה ולישנא לא משמע הכי כלל אלא שאין נכנסין כלל בעוד שנכנס׳ במזמוני חתן וכלה ואפי׳ לשמוע ברכת חתנים ולכניסת החופה שהוא מצוה ואין מצוה מוטלת עליו עכשיו שאין אבלות עם השמח׳ כלל וכן פוסק הרמב״ן ז״ל ולבית המילה התיר רבי׳ יצחקי ליכנס לאחר ז׳ ואפי׳ על אביו ועל אמו דסעודת ברית מילה לא חשיבא שמחה דהא איכא צערא לינוקא ומהאי טעמא לא אמרי בה שהשמח׳ במעונו כדאיתא בפ״ק דכתובות וכיון שהיא סעודה של מצוה. מותר ועל זה אמרו בתוספתא דלסעודת מלוה נכנס כגון זאת כגון סעודת עבור החדש דליכא שמחה כולי האי והרמב״ן ז״ל האריך בענינים אלו בספר תורת האדם.
בד״ה עד שיגערו כו׳ צא מעמנו ובשמחה נמי כו׳ ובד״ה ולשמחת כו׳ גבי זימון בשלשה וברכת זימון בג׳ וטובא כו׳ גבי בית כור אני מוכר לך בבית כור כו׳ ובתוס׳ פוסק כו׳ ובד״ה א׳ האיש כו׳ ובתוס׳ הרב פוסק כו׳ כצ״ל:
א ועוד בהלכות אבל: על כל המתים כולן — מסתפר לאחר שלשים יום, והאבל על אביו ועל אמו אינו מסתפר עד שיגערו בו חבריו על שהוא מגדל שיער יותר מדי. על כל המתים כולן — נכנס לבית השמחה (מקום שיש בו שמחה וחגיגה) לאחר שלשים יום, על אביו ועל אמו — לאחר שנים עשר חדש.
§ The Gemara returns to the continuation of the baraita: With regard to all deceased relatives except for parents, one may cut his hair after thirty days. In the case of one’s father or mother, one may not cut his hair until his colleagues have rebuked him for his hair being too long. With regard to all other deceased relatives, he may enter a place where a joyous celebration is taking place after thirty days; in the case of his father or mother, he may enter such a place only after twelve months.
הכל
(8) אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה וּלְשִׂמְחַת מְרֵיעוּת מֵיתִיבִי וּלְשִׂמְחָה וְלִמְרֵיעוּת ל׳ שְׁלֹשִׁים יוֹם קַשְׁיָא.
Rabba bar bar Ḥana said: The ruling that a mourner may enter a house of joy after thirty days applies specifically to a joyous social gathering, that is to say, to the joyous meals that a group of friends would eat together, each taking a turn hosting. But this ruling does not apply to a large joyous occasion, such as a wedding feast. The Gemara raises an objection from a baraita which adds: And also for joyous social gatherings, thirty days. This implies that when the baraita speaks of joyous celebrations without further specification, it is not referring to joyous social gatherings, but even to weddings and other joyous occasions. The Gemara concludes: Indeed, it is difficult.
אמר רבה – הא דתניא נכנס לבית המשתה לאחר ל׳ יום.
לשמחת מריעות – סעודה שעושין ריעים ואהובים זה עם זה ולא הוי שמחה כל כך אבל סעודה דשמחה כגון דנישואין לא.
ולשמחת מריעות. והיא שמחה שעושין למרעות, שמתקנין סעודה זה לזה דרך אהבה וריעות, זה מתקנה היום וזה מתקנה למחר. וקמ״ל אמימר שאין שמחה בסעודת הרשות כמו שיש בסעודה של מצוה. ומוקמינן דברי אמימר בפורענא, כלומר אם עשה לו חברו סעודה קודם שהיה אבל, ועכשיו הגיע זמנו לפרעו ולשלם גמולו, מותר לאלתר ואין צריך להמתין ל׳ יום.
אבל דארישותא. כלומר הלואה, דהיינו (שר) שיתחיל הוא תחלה לחבירו, אסור להתחיל תוך ל׳ יום.
ולשמחת מרעות – פי׳ הא לשמחת בית המשתה מותר ליכנס בה לאלתר משום מצוה ופרכי׳ מדתניא לשמחה ולמרעות ל׳ יום. ולישנא אחרינא מתני מר זוטרא ולשמחת מרעות מותר לאלתר בתוך ל׳ ואקשי׳ ליה מדקתני ולמרעות ל׳ ופרקי׳ הא בראשותא הא בפורענות׳ פי׳ הסעוד׳ שמתחילי׳ בה נקראת רשותא מפני שהוא כזוקף חוב על חבירו לעשות כמותה וזה אסור עד לאחר ל׳ לפי שעושין שמחה יתירא ופורענותא לשחוזר שאר החברי׳ לעשות איש יומו ולית בה שמחה כולי האי גם אי אפשר לשהותה וא״ת לדברי האומר דכניסה בלא אכילה אינה שמחה למה התירו שמח׳ מרעות זו יעשה להם משתה ולא יאכל עמהם וי״ל דאין זה כבוד החברים לאכול בביתו על שלחנו והוא לא יאכל עמהם וי״ל דאין זה כבוד החברים כן תרץ רבינו הרמב״ן ז״ל.
אמר רבה בר בר חנה: זה שאמרנו כי על כל שאר המתים הריהו נכנס לבית השמחה לאחר שלושים ימי האבל — הרי זה דווקא ולשמחת מריעות, כלומר סעודת שמחה שעושים ריעים זה לזה שאוכלים לפי התור זה בביתו של זה, ואין מדובר בשמחה גדולה (כגון נישואין). מיתיבי [מקשים] על כך: הלא שנינו ולשמחה ולמריעות שלשים יום. ומשמע שסתם שמחה אינה שמחת מריעות, ומסכמים: אכן, קשיא [קשה] הדבר.
Rabba bar bar Ḥana said: The ruling that a mourner may enter a house of joy after thirty days applies specifically to a joyous social gathering, that is to say, to the joyous meals that a group of friends would eat together, each taking a turn hosting. But this ruling does not apply to a large joyous occasion, such as a wedding feast. The Gemara raises an objection from a baraita which adds: And also for joyous social gatherings, thirty days. This implies that when the baraita speaks of joyous celebrations without further specification, it is not referring to joyous social gatherings, but even to weddings and other joyous occasions. The Gemara concludes: Indeed, it is difficult.
הכל
(9) אַמֵּימָר מַתְנֵי הָכִי אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה הוּלְשִׂמְחַת מְרֵיעוּת מוּתָּר לִיכָּנֵס לְאַלְתַּר וְהָא תַּנְיָא לְשִׂמְחָה שְׁלֹשִׁים וְלִמְרֵיעוּת שְׁלֹשִׁים.
Ameimar taught the previous discussion as follows: Rabba bar bar Ḥana said an alternative version of the discussion: For a joyous social gathering one is permitted to enter immediately. The Gemara poses a question: But isn’t it taught in a baraita: For joyous celebrations and for joyous social gatherings, one must wait thirty days?
ה. רמב״ם הלכות אבל ו׳:ו׳-ז׳
סמ״ג מצוות עשה מדרבנן ב׳
טור יורה דעה שצ״א:ב׳
שולחן ערוך יורה דעה שצ״א:ב׳
סמ״ג מצוות עשה מדרבנן ב׳
טור יורה דעה שצ״א:ב׳
שולחן ערוך יורה דעה שצ״א:ב׳
ואוקמה אמימר במשתה שמחת מריעות – בפורענא1 לאלתר, אבל בארישתא2 כלומר הוא אינו פורע אלא מתחיל הוא אחר שלשים יום. אבל על אביו ועל אמו אינו נכנס עד שנים עשר חדש.
1. כן בכ״י וטיקן 126, וברוב כתבי יד של הבבלי. בדפוס וילנא: ״בפורענותא״.
2. כן בכ״י וטיקן 126, ובכמה כתבי יד של הבבלי. בדפוס וילנא: ״באריסותא״.
ולשמחת מריעות – פירש בקונטרס סעודות שעושים ריעים ואהובים זה לזה וכ״נ דדוקא לשמחת מריעות מותר לאחר ל׳ יום אבל שמחת חתן אסור אפילו לאחר ל׳ יום והא תניא לשמחה ל׳ ולמריעות ל׳ וה״נ פריך בריש פ״ק דבבא מציעא (דף ב.) והא זה וזה קתני וכן בפ״ק דסנהדרין (דף ח.) גבי זימון בג׳ וברכת המזון בג׳ וטובא איכא ויש מקומות שאינו שואל כגון בפ״ק דנדרים (דף ד:). גבי אסור אסור ובפרק גיד הנשה (חולין דף צח. ושם) גבי אסורות אסורות ובפרק בית כור (ב״ב דף קד.) גבי בית כור אני מוכר לך כבית כור וי״מ ולשמחת מריעות מותר ליכנס לאלתר ואנן בסעודת חתן איירינן הא דאמרינן בירושלמי ובמסכת שמחות (פ״ט) אם היה סעודה של מצוה מותר לא ידענא מהו קורא סעודת מצוה להתיר באבל אם דוקא סעודת קידוש ר״ח פירש הר״א בשם רבינו שמשון דלסעודת ברית מילה מותר ליכנס דלא חשיבא שמחה כדאמרינן בפ״ק דכתובות (דף ח.) דלא מברכינן בה שהשמחה במעונו משום דטרידי וליכא שמחה ולהר״א לא היה פשוט דגרע משמחת מריעות וגם פירש דאסור לאכול אפי׳ עם המשמשין ואין לחלק בין סעודת המשמשין לסעודה עצמה ופסק דכניסה בלא אכילה שרי דאין שמחה בלא אכילה ושתיה ובתוספות הרב פוסק כלישנא דאמימר דמיקל טפי.
יש מי שהורה במי שמת לו מת הראוי להתאבל עליו ולא הגיע לו עדין שמועה ממנו שמותר לאחר היודע במיתתו לקרוא לזה בסעודתו ואע״פ שהקורא יודע שכבר מת לו מת שמאחר שאין הקורא יודע בכך לא חל עליו אבלות כלל:
על כל המתים קורע טפח ודיו על אביו ועל אמו עד שיגלה את לבו:
על כל המתים אפי׳ היה לבוש עשרה בגדים אינו קורע אלא העליון ועל אב ואם קורע את כלם ואם החליף תוך שבעה שחייב לקרוע כמו שיתבאר פירשו בתלמוד המערב שהוא חייב גם כן לקרוע את כל החליפין:
אמימר מתני הכי [היה שונה את השמועה כך], אמר רבה בר בר חנה: ולשמחת מריעות — מותר ליכנס לאלתר [מיד]. ומקשים: והא תניא [והרי שנינו בברייתא] לשמחה שלשים, ולמריעות שלשים!
Ameimar taught the previous discussion as follows: Rabba bar bar Ḥana said an alternative version of the discussion: For a joyous social gathering one is permitted to enter immediately. The Gemara poses a question: But isn’t it taught in a baraita: For joyous celebrations and for joyous social gatherings, one must wait thirty days?
הכל
(10) ל״ק לָא קַשְׁיָא והָא בַּאֲרִיסוּתָא הָא בְּפוּרְעֲנוּתָא.
The Gemara answers: This is not difficult. This ruling, of the baraita, is referring to an initial gathering, when the mourner is the first in the group of friends to host. The baraita teaches that in such a situation the mourner is required to wait thirty days before doing so. That ruling, of Rabba bar bar Ḥana, is referring to a reciprocal gathering. The mourner’s friends have already hosted these gatherings, and now it is his turn to host. Since he is required to host such a gathering for his colleagues, he need not postpone it. Rather, he may host the group immediately.
ו. רמב״ם הלכות אבל ו׳:ו׳-ז׳
סמ״ג מצוות עשה מדרבנן ב׳
טור יורה דעה שצ״א:ב׳
שולחן ערוך יורה דעה שצ״א:ב׳
סמ״ג מצוות עשה מדרבנן ב׳
טור יורה דעה שצ״א:ב׳
שולחן ערוך יורה דעה שצ״א:ב׳
הא באריסותא הא בפורענותא – אריסא היינו שמתחיל אחד מהן לעשות סעודה ומלוה לכולם כדי שיעשו גם הם נמי כך לאותה סעודה אינו נכנס עד לאחר שלשים יום אבל בפורענותא שמשלם להם סעודות שנעשו לו יכנס לאלתר שאי אפשר לו שלא לשלם.
ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה]; הא [זה] בברייתא — כגון באריסותא [בהתחלה] כלומר, כאשר נקבע בין הידידים שהוא הראשון שצריך לעשות משתה לכולם — אז ימתין שלושים יום, הא [זה] דברי רבה בר בר חנה — בפורענותא [בפרעון] כאשר חביריו כבר עשו סעודות, והגיע תורו, שכיוון שחובה עליו לעשות זאת לחביריו אינו יכול לדחות.
The Gemara answers: This is not difficult. This ruling, of the baraita, is referring to an initial gathering, when the mourner is the first in the group of friends to host. The baraita teaches that in such a situation the mourner is required to wait thirty days before doing so. That ruling, of Rabba bar bar Ḥana, is referring to a reciprocal gathering. The mourner’s friends have already hosted these gatherings, and now it is his turn to host. Since he is required to host such a gathering for his colleagues, he need not postpone it. Rather, he may host the group immediately.
הכל
(11) זעַל כׇּל הַמֵּתִים כּוּלָּן קוֹרֵעַ טֶפַח עַל אָבִיו וְעַל אִמּוֹ עַד שֶׁיְּגַלֶּה אֶת לִבּוֹ א״ר אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ מַאי קְרָא {שמואל ב א׳:י״א} וַיַּחֲזֵק דָּוִד בִּבְגָדָיו וַיִּקְרָעֵם וְאֵין אֲחִיזָה פָּחוֹת מִטֶּפַח.
The baraita continues: With regard to all other deceased relatives, one rends his garment the length of a handbreadth, and that suffices. In the case of his father or mother, he must rend his garment until he reveals his heart. Rabbi Abbahu said: What is the verse that teaches that the rent must be a handbreadth? “And David took hold of his clothes and rent them” (II Samuel 1:11), and taking hold cannot be done for a garment less than a handbreadth.
ז. רמב״ם הלכות אבל ח׳:ב׳-ג׳
סמ״ג מצוות עשה מדרבנן ב׳
טור יורה דעה ש״מ:ט׳
שולחן ערוך יורה דעה ש״מ:ט׳-י׳
סמ״ג מצוות עשה מדרבנן ב׳
טור יורה דעה ש״מ:ט׳
שולחן ערוך יורה דעה ש״מ:ט׳-י׳
על כל המתים קורע טפח, שנאמר ויחזק בבגדיו ויקרעם לשנים ואין אחיזה פחותה1 מטפח. אבל על אביו ועל אמו קורע עד שמגלה את לבו.
אבל על שאר מתים אינו קורע אלא העליון.
1. כן תוקן בדפוס וילנא. בכ״י וטיקן 126: ״מחותה״.
1אעל כל המתים קורע טפח, על אביו ועל אמו עד שיגלה את לבו.
א. כב ע״ב.
1. ביאורי ראב״ן משנים מסדר הש״ס ומכאן ״על כל המתים קורע טפח״ עד ״ועל אביו ואמו מבחוץ״ מופיע בכ״י לאחר הביאורים על מו״ק י״ז: ולפני הביאור למו״ק כ״ד.
ועל אביו ועל אמו. בין בארישותא בין בפורענותא עד שיעברו י״ב חדש.
ואין אחיזה פחותה מטפח. ומה שאחז בידו קרע.
על כל המתים כלן קורע טפח. על אביו ועל אמו עד שמגלה את לבו. אמר ר׳ אבהו מה קראה ויחזק דוד בבגדיו ויקרעם. ואין אחיזה פחותה מטפח עד שמגלה את לבו. ירושלמי אמר ר׳ שמואל בר אבדימה בר תנחום מפני שבטלה ממנו מצות כיבוד, על כל המתים כלן אפילו לבוש עשרה חלוקין אינו קורע אלא עליון, על אביו ועל אמו קורע כלן. ואפרקסותו אינה מעכבת. אחד האיש ואחד האשה. ר׳ שמעון בן אלעזר אומר האשה קורעת את התחתון ומחזירתו לאתוריה וחוזרת וקורעת את העליון. אפרקסותו פירש״י ז״ל שהוא הסודר שעל ראשו ונופל לפניו. וכן פירש הרב ר׳ אברהם כענין זה. ולפי שאינה מלבוש אינה מעכבת שכבר קרע כל בגדיו. ולפי דבריהם בשאר מתיב הוה ליה למיתניא דהא בגד עליון הוא.
ור׳ נתן בעל הערוך ז״ל פירש שהוא לבוש התחתון ופתוח בכתפו וכשלובשו קושרו. וכדתנן בסוף מקוואות הקשר שבאפרקסין שבכתף. ותניא בדרך ארץ הנכנס למרחץ כיצד יעשה חולץ מנעליו ומסלק כובעו וטליתו ומתיר חגורו ופושט חלוקו ואח״כ מתיר אפרקסותו התחתונה וכשיצא מניח אפרקסותו ולובש חלוקו וחוגר חגורו ומתכסה בטליתו ומניח כובע ונועל מנעליו. ועוד אמרו בירושלמי בפ׳ היה קורא אפרקסון היה לבוש מבפני׳ ולפי שאינו (לא) [אלא] קשור ואין עושין אותו ללביש׳ אלא שיקבל הזיעה ולא יתטנף מלבושיו כדאמרי׳ מבליע באפרקסותו לפיכך אינו מעכב בקריעה.
וכתב הרב ר׳ אברהם בר דוד ז״ל נראה לי מדלא קאמר ואינו צריך קריעה מכלל דלכתחלה צריך לקרעה על אביו ועל אמו. אלא שאם לא קרעה אינו מעכב את המצוה ויצא ידי קריעה. מכלל שאם לא קרע את הבגדים כלן לא יצא ידי קריעה. וגוערין בו כעובר על מ״ע מדברי חכמים. ועוד שכל זמן שאותו הבגד עליו אומרים לו קרע אותו. ואפילו לאחר שלשים. דהוה ליה כמי שאין לו חלוק לקרוע ואח״כ נזדמן לו חלוק שחייב לקרוע על אביו ועל אמו מפני שלא קרע בשעת חיוב. וגם זה כמו כן לא קרע כל צרכו בשעת חיובו. ואינו נראה לנו שאינה מעכבת את הקריעה אפילו לכתחלה מדלא תני ואם לא קרע את אפרקסותו לא עכב. ובאבל (פר׳ ט׳) תניא אפרקסותי אינה מעכבת את הקריעה. ר׳ בנימין אומר משום ר׳ עקיבא קורעין את אפרקסותו הא לת״ק אין קורעין אותו כלל:
ור׳ נתן בעל הערוך ז״ל פירש שהוא לבוש התחתון ופתוח בכתפו וכשלובשו קושרו. וכדתנן בסוף מקוואות הקשר שבאפרקסין שבכתף. ותניא בדרך ארץ הנכנס למרחץ כיצד יעשה חולץ מנעליו ומסלק כובעו וטליתו ומתיר חגורו ופושט חלוקו ואח״כ מתיר אפרקסותו התחתונה וכשיצא מניח אפרקסותו ולובש חלוקו וחוגר חגורו ומתכסה בטליתו ומניח כובע ונועל מנעליו. ועוד אמרו בירושלמי בפ׳ היה קורא אפרקסון היה לבוש מבפני׳ ולפי שאינו (לא) [אלא] קשור ואין עושין אותו ללביש׳ אלא שיקבל הזיעה ולא יתטנף מלבושיו כדאמרי׳ מבליע באפרקסותו לפיכך אינו מעכב בקריעה.
וכתב הרב ר׳ אברהם בר דוד ז״ל נראה לי מדלא קאמר ואינו צריך קריעה מכלל דלכתחלה צריך לקרעה על אביו ועל אמו. אלא שאם לא קרעה אינו מעכב את המצוה ויצא ידי קריעה. מכלל שאם לא קרע את הבגדים כלן לא יצא ידי קריעה. וגוערין בו כעובר על מ״ע מדברי חכמים. ועוד שכל זמן שאותו הבגד עליו אומרים לו קרע אותו. ואפילו לאחר שלשים. דהוה ליה כמי שאין לו חלוק לקרוע ואח״כ נזדמן לו חלוק שחייב לקרוע על אביו ועל אמו מפני שלא קרע בשעת חיוב. וגם זה כמו כן לא קרע כל צרכו בשעת חיובו. ואינו נראה לנו שאינה מעכבת את הקריעה אפילו לכתחלה מדלא תני ואם לא קרע את אפרקסותו לא עכב. ובאבל (פר׳ ט׳) תניא אפרקסותי אינה מעכבת את הקריעה. ר׳ בנימין אומר משום ר׳ עקיבא קורעין את אפרקסותו הא לת״ק אין קורעין אותו כלל:
על אביו ועל אמו עד שיגלה את לבו וי״א דה״ה על רבו וכן כתב הרמב״ן ז״ל ואינו שהרי אמרו לקמן לא השוו לאביו ולאמו אלא לאיחוי בלבד ובההיא אפי׳ רבו בכלל עד כאן לא קאמרי׳ אלא לבר מנשיא יש שהשווהו לאביו ולאמו לענין קריעה מבחוץ או לענין חליצה הא לשאר דברים אינו דומה רבו לאביו ואמו לא יקרע על לבו ולא לקריעה מבחוץ ולא עוד אלא שהקריעה על הלב דבר מיוחד הוא באביו ואמו רמז שבטלה ממנו מצות כבוד ועוד הרי בש״ס הביאו ראיה לקריעת טפח והרי דוד קורע על נשיא ואב ב״ד ושמועות הרעות וסגי ליה בטפח כשיעור אחיזה.
(יא-טז) ואפרקסיתו אינה מעכבת – פרש״י ז״ל כי הסודר שעל ראשו אף על פי שתלוי לפניו ופעמים שמכסה את הקרע אין זה מעכב את הקריעה ולמדנו מזה כי כסוי הגלימא מעכב וצריך שיראה הקרע לעם ויש שפירשו הפרקסיתו הוא מלבוש שלבש על בגדיו דרך נקיון או לצנעא בעלמא אינו חייב לקרעו מזה למדנו כי הגלימא שאנו לובשין אינו חייב בקריעה ואינה ראיה דגלימא מלבוש חשוב הוא וקבוע ועוד אפרקסיתו מכסה שאר הקריעות אלא א״כ נאמר דה״ק שאם לבשה תוך ז׳ אינו חייש לקריעה והרמב״ם ז״ל פי׳ שאפרקסיתו הוא בגד התחתון הדביק בבשרו שלבשו לקבל את הזיעה בעלמא וכן מונה אותו בהלכות דרך ארץ ולפי שאינו עשוי ללבישה אינו מעכב בקריעה וכן פי׳ בעל הערו׳ ז״ל ואפרקסיתו לשון משותף הוא ולדברי הרמב״ם ז״ל והערוך נפר׳ אינה מעכבת בגלוי הלב כיון שהקריעו׳ שלמעלה ניכרים וא״כ אין באשה אפרקסית גמור דבוק לבשרה דא״כ למה צריכא חזרת קרע לאחוריה אלא ודאי כרש״י ז״ל מסתברא ולשון אינה מעכבת מוכיח.
רשב״ג אומר האשה קורעת וכו׳ נסתפקו בתוספות אם בא רשב״ג לחלוק או לפ׳ ונראין דברים אם בא לחלוק והלכתא כרבנן דרבים נינהו וכן אומרים והלכתא כדברי המקל לענין קריעה דקריעה לחוד ואבילות לחוד.
ועוד אמרו: על כל המתים כולן קורע טפח, ואילו על אביו ועל אמו קורע עד שיגלה את לבו. אמר ר׳ אבהו: מאי קרא [מה הכתוב] המלמד שקריעה היא טפח לפחות, שנאמר: ״ויחזק דוד בבגדו ויקרעם״ (שמואל ב׳ א, יא), ואין אחיזה פחות מטפח.
The baraita continues: With regard to all other deceased relatives, one rends his garment the length of a handbreadth, and that suffices. In the case of his father or mother, he must rend his garment until he reveals his heart. Rabbi Abbahu said: What is the verse that teaches that the rent must be a handbreadth? “And David took hold of his clothes and rent them” (II Samuel 1:11), and taking hold cannot be done for a garment less than a handbreadth.
הכל
(12) חעַל כׇּל הַמֵּתִים כּוּלָּן אֲפִילּוּ לָבוּשׁ עֲשָׂרָה חֲלוּקִין אֵינוֹ קוֹרֵעַ אֶלָּא עֶלְיוֹן עַל אָבִיו וְעַל אִמּוֹ קוֹרֵעַ אֶת כּוּלָּן טוְאַפִּיקָרְסוּתוֹ אֵינָהּ מְעַכֶּבֶת.
The baraita teaches further: With regard to all other deceased relatives, even if he is wearing ten garments, one on top of the other, he rends only his outer garment. But in the case of his father or mother, he must rend them all. Failure to rend his undergarment, however, does not invalidate the fulfillment of the mitzva.
ח. רמב״ם הלכות אבל ח׳:ב׳-ג׳
סמ״ג מצוות עשה מדרבנן ב׳
טור יורה דעה ש״מ:ט׳
שולחן ערוך יורה דעה ש״מ:ט׳-י׳
סמ״ג מצוות עשה מדרבנן ב׳
טור יורה דעה ש״מ:ט׳
שולחן ערוך יורה דעה ש״מ:ט׳-י׳
ט. רמב״ם הלכות אבל ח׳:ב׳-ג׳
סמ״ג מצוות עשה מדרבנן ב׳
טור יורה דעה ש״מ:ט׳
שולחן ערוך יורה דעה ש״מ:ט׳-י׳
סמ״ג מצוות עשה מדרבנן ב׳
טור יורה דעה ש״מ:ט׳
שולחן ערוך יורה דעה ש״מ:ט׳-י׳
סמ״ג מצוות עשה מדרבנן ב׳
טור יורה דעה ש״מ:ט׳
שולחן ערוך יורה דעה ש״מ:ט׳-י׳
סמ״ג מצוות עשה מדרבנן ב׳
טור יורה דעה ש״מ:ט׳
שולחן ערוך יורה דעה ש״מ:ט׳-י׳
ערך אפיקריסין
אפיקריסין – אצורר אדם מעותיו עם תפיליו באפיקרסותו (ברכות כד:) בגמרא דהיה עומד בתפלה ירושלמי בריש פרקא היה קורא אפיקריסין היה לבוש מבפנים. אפקרסותו אינה מעכבת אחד האיש ואחד האשה (מועד קטן כב:) רבי יוחנן אומר אפילו מלאין ואפילו אפיקרסותו לתוכו. (ובכלים בפרק כט) נומי הסדין והסדרין והטרטון והאפיליון של ראש שש אצבעות של אפקרסין עשר פי׳ לבוש התחתון והוא פתוח בכתפיו ושלובשו קושרו כדאמר בסוף מקואות (בפרק י) הקשר של אפיקרסותות שבכתף ותניא אידך בדרך ארץ הנכנס למרחץ כיצד יעשה חולץ מנעליו ומסלק כובעו וטליתו ומתיר חגורו ופושט חלוקו ואחר כך מתיר אפקרסו התחתונה וכשיוצא ללבוש מניח אפקרסו התחתונה ולובש חלוקו וחוגר אזורו ומתכסה בטליתו ומניח כובעו ונועל מנעלו בריש ויקרא רבה ובפסיקת׳ דכי תשא.
א. [אונטר קלייד.]
ואפקרסותו. שקורין אויישול.
אינה מעכבת. את הקריעה, שאם בא זה אפקרסותו וחופה את הקריעה ואינה ניכרת הקריעה, לא איכפת לן אם חופה את הקריעה וקריעתו קריעה.
ואפקריסותו. רב היי גאון סודר שמניחין אותו למטה ממלבושיהם כדי לקבל הזיע׳1 אינה מעכבת פי׳ אינ׳ צריכ׳ קריעה2 וכן פי׳ ר״מ3 בגד הזיעה הדבוק לבשרו אינו מעכב4.
1. וכן כתב הערוך בערך אפיקרסין.
2. משמע שלכתחילה א״צ קריעה. וכ״כ הרא״ש סימן מ״ג בשם הרמב״ן. אמנם עיי״ש ברא״ש בשם הראב״ד דלכתחילה צריך לקרוע אלא שאם לא קרע אינו מעכב.
3. פ״ח מהל׳ אבל ה״ג.
4. ובפרש״י כתב ואפיקרסותו שעל ראשו אינה מעכבת כלומר אינו צריך לקורעה. ומשמע דהיינו סודר שעל ראשו. ועיין בפרש״י לרי״ף שכתב סודר שעל ראשו שתלוי על כתיפו אינה מעכבת ואינה צריכה לקרוע ולאחר שקורע נופל אותו אפרקוס על החזה ומכסה קריעת החלוק ואעפ״כ אין זה חייב קריעה.
מלבוש שאינו מכלל מלבושיו אלא שהוא עשוי להתכסות בו בשעה שיוצא מביתו לילך דרך רשות הרבים לצניעות והוא מה שיראה לנו לפרש במלת אפרקסותו האמורה כאן וממה שאמרו מבליעו באפרקסותו אין חובה בקריעתו אף באב ואם ולשאר מתים אינו דינו כבגד עליון כדי לקרעו אלא קורע את שהוא תחתיו שהוא עליון לבגדים שהוא לובש בביתו וגדולי המפרשים כתבו שלכתחילה צריך לקרעה ממה שאמ׳ אפרקסותו אינה מעכבת כלומר אינה מעכבת בדיעבד הא לכתחילה צריך לקרעה אלא שאם לא קרעה בשעת קריעה אינו חוזר לקרעה הא שאר בגדים כל שהשאיר בגד לקרוע לא יצא ידי חובת אותו בגד וכל זמן שהוא עליו אומרין לו שיקרע וי״א כן אף לאחר ל׳ ולדעתי אינה מעכבת פירושו אף לכתחלה ואף באחד משאר בגדים ששייר אומר אני שאין לו תשלומין הואיל ולא קרעו בשעת קריעה או באותו היום ואם תמצא לומר שהוא חיוב דוקא מיהא תוך שלשים וגדולי המחברים פי׳ בענין אפרקסותו חלוק של פשתן הסמוך לבשר בשביל הזיעה ממה שאמרו בדרך ארץ הנכנס לבית המרחץ חולץ מנעליו ומסלק כובע וטליתו ומתיר חגורו ופושט חלוקו ואח״כ מתיר אפרקסותו התחתונה והוא היה בגד פתוח בכנפיו וכשירצה להניחו על בשרו קושרו וכן הזכירו במקומות הקשר שבפרסקין שבכתף מ״מ נראה לי שמאחר שהזכיר בה התחתונה אלמא יש בה עליונה והיא אותה שהזכרנו וי״מ כעין מעפורת שמכסה בה את ראשו וקצה שלה מתפשט על החזה ומכסה מה שגלתה הקריעה ואעפ״כ הואיל והקריעה בשעתה נראית לכל אינה מעכבת ומ״מ רבותי פי׳ כפי׳ ראשון ויצאה להם הוראה מזה על גלימות שלנו שאינם בדין קריעה לא על אב ואם שאינה בכלל בגדיו ולא על שאר מתים שאינה קרויה בגד עליון לפטור שאר בגדים בקריעתה ועכשו נהגו שעל שאר מתים אין קורעין אותה כלל ובגד שתחתיה הוא שקורין בגד עליון וקורעין אותו אבל על אב ואם מנהג חלוק מקומות מקומות ואף במקום שנהגו לקרעה כשהם מחליפין אותה תוך שבעה אינו קורע אע״פ שבשאר בגדים אם החליף תוך שבעה קורע באב ואם כמו שיתבאר:
האשה קורעת את התחתון ומחזירתו לאחוריה וחוזרת וקורעת את האחרים כדי שלא יתגלה בשרה ועכשו נהגו להניח לה בגד הסמוך לבשרה שלא לקרעו:
על כל המתים כולן אפילו היה לבוש עשרה חלוקין — אינו קורע אלא בגד עליון, על אביו ועל אמו קורע את כולן. ואולם אפיקרסותו (בגד תחתון שעל גופו) אינה מעכבת, שאותה אינו צריך לקרוע.
The baraita teaches further: With regard to all other deceased relatives, even if he is wearing ten garments, one on top of the other, he rends only his outer garment. But in the case of his father or mother, he must rend them all. Failure to rend his undergarment, however, does not invalidate the fulfillment of the mitzva.
הכל
(13) אֶחָד הָאִישׁ וְאֶחָד אִשָּׁה ר״ש רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר יהָאִשָּׁה קוֹרַעַת אֶת הַתַּחְתּוֹן וּמַחְזִירָתוֹ לַאֲחוֹרֶיהָ וְחוֹזֶרֶת וְקוֹרַעַת אֶת הָעֶלְיוֹן.
Both a man and a woman are required to rend their garments. Rabbi Shimon ben Elazar says: A woman first rends her inner garment and turns it around, so that the tear is on her back. And only afterward does she rend her outer garment, so that she does not expose her chest.
י. טור יורה דעה ש״מ:י״א
שולחן ערוך יורה דעה ש״מ:י״א
שולחן ערוך יורה דעה ש״מ:י״א
אחד איש ואחד אשה – חייבין לקרוע.
האשה – שמת אביה או אמה קורעת חלוק התחתון משום צניעות.
ומחזרת – הקרע לאחוריה.
וחוזרת וקורעת העליון – והתחתון מכסה לבה.
אחד האיש ואחד האשה – ובתוס׳ הרב פוסק כר״ש בן אלעזר דהלכה כדברי המיקל. ולא ידענא מאי קאמר דלקמן (דף כו:) אמרינן אבילות לחוד וקריעה לחוד.
אחד האיש ואחד האשה. חייבין לקרוע ואפילו לובשין עשרה חלוקין, ועד שיגלה את לבן.
ר׳ שמעון אומר האשה. כדי שלא תגלה לבה לפני האנשים.
קורעת בתחלה החלוק התחתון עד כנגד לבה, ועדיין ישארו חלוקיה העליונים ומכסין את לבה. ומחזרת את הקרע של חלוק התחתון לאחריה, שהרי רחבים היו הבגדים. וקורעת השני עד לבה ומחזירתו לאחוריה. וכן כולן.
אחד האיש ואחד האשה. צריך לקרוע כל בגדים שעליו1.
והאשה. שמת אביה או אמה קורעת התחתון משו׳ צניעות2.
ומחזרת. לאחוריה3.
וחוזרת וקורעת העליון. והתחתון מכסה כנגד לבה4.
רצה מתחיל5 קמי׳ שפה. כלומ׳ אם רוצה מתחיל קריע׳ בית הצואר וקורע כלפי מטה6.
1. כעי״ז כתב בפרש״י לרי״ף אחד האיש ואחד האשה צריך לקרוע על אביו ועל אמו כל חלוקים שעליו. וכ״ה בפרש״י כת״י.
2. כעי״ז בפרש״י ד״ה האשה.
3. כ״פ רש״י ד״ה ומחזרת.
4. כ״פ רש״י ד״ה וחוזרת.
5. לכאו׳ צ״ל מבדיל.
6. ועיין כעי״ז בפרש״י לרי״ף. וכעי״ז בפרש״י כת״י. אמנם עיין רש״י ד״ה רצה מבדיל שפירש באופ״א שאינו בשפה שלפני הצואר אלא קמי שפה שלפני השפה שלפני הצואר שאינה קרועה וקורע תחתיה כדי שיהיה נראה הקרע.
אחד האיש ואחד אשה בקריעה. ר׳ שמעון בן אלעזר אומר: האשה קורעת את הבגד התחתון ומחזירתו לאחוריה, וחוזרת וקורעת את העליון כדי שלא יתגלה בשרה.
Both a man and a woman are required to rend their garments. Rabbi Shimon ben Elazar says: A woman first rends her inner garment and turns it around, so that the tear is on her back. And only afterward does she rend her outer garment, so that she does not expose her chest.
הכל
(14) כעַל כׇּל הַמֵּתִים כּוּלָּן רָצָה מַבְדִּיל קַמֵּי שָׂפָה שֶׁלּוֹ רָצָה אֵינוֹ מַבְדִּיל עַל אָבִיו וְעַל אִמּוֹ מַבְדִּיל.
With regard to all other deceased relatives, if one wishes he may rip apart his garment on the hem, rather than merely expanding the neck hole, so that the tear stands out distinctly from the opening of the garment. If he wishes not to do this, he does not rip apart the hem in this manner. That is to say, one may simply enlarge the neck hole, although rending a garment in this way makes the tear less prominent. In the case of one’s father or mother, however, he must always rip apart the hem.
ומבדיל קמי שפה – דבענן קרע הנראה לשנים קרעים, כדכתיב ויקרעם לשנים קרעים. ואפיקרסותו אינה מעכבת.
ואם אינו רוצה להבדיל קמי שפה אינו מבדיל.
רצה מבדיל קמי שפה – שאינו בשפה שלפני הצואר אלא קמי שפה שלפני השפה שלפני הצואר שאינה קרועה וקורע תחתיה כדי שיהיה נראה הקרע.
רצה אינו מבדיל – אלא קורע של בית הצואר אע״ג דאינו נראה הקרע דהכל בית הצואר הוא.
על אביו ועל אמו מבדיל – קמי שפה כדי שיהא נראה הקרע.
רצה מבדיל קמי שפה שלו. כלומר שמתחיל לקרוע מפתח בית הצואר והולך למטה, ונקרעת השפה שדרך לעשות לבית הצואר, שקורין בלעז אוריירא.
רצה אינו מבדיל. וקורע תחת השפה.
שפה. של בית הצואר כמו שפה לפיו1.
רצה אינו מבדיל. אלא מתחיל ונוקב למטה מבית הצואר כנגד כריסו וקורע2.
1. כ״כ בפרש״י לרי״ף ובפרש״י כת״י.
2. כ״כ בפרש״י לרי״ף ד״ה רצה אינו מבדיל. וכעי״ז בפרש״י כת״י. ועיין בפרש״י שפירש רצה אינו מבדיל אלא קורע של בית הצואר אע״ג דאינו נראה הקרע דהכל בית הצואר הוא.
על המתים כולן רצה מבדיל קמי שפה שלו רצה אינו מבדיל על אביו ועל אמו מבדיל – פירוש: קמי שפה ייקרא האימרא שעושים התופרים סביב פתח בית הצואר ופעמים שאדם קורע בגדו מתחת האימרא והאימרא קיימת מלמעלה והאימרא מחברת הקרעים ואינם נראים כשנים.
(יד-טו) על כל המתים כלן רצה מבדיל קמי שפה שלו רצה אינו מבדיל. על אביו ועל אמו מבדיל ר׳ יהודה אומר כל קרע שאינו מובדל קמי שפה אינו אלא קרע של תפלות. ופסקו הגאונים הלכה כת״ק:
על כל המתים כולן, אם רצה — מבדיל וקורע קמי שפה שלו [לפני שפת הבגד] ולא בצואר, כדי שייראה הקרע נבדל מפתח הבגד, ואם לא רצה — אינו מבדיל אלא קורע את בית הצוואר עצמו, אף על פי שהקריעה במקום כזה אינה ניכרת כל כך. על אביו ועל אמו — מבדיל תמיד.
With regard to all other deceased relatives, if one wishes he may rip apart his garment on the hem, rather than merely expanding the neck hole, so that the tear stands out distinctly from the opening of the garment. If he wishes not to do this, he does not rip apart the hem in this manner. That is to say, one may simply enlarge the neck hole, although rending a garment in this way makes the tear less prominent. In the case of one’s father or mother, however, he must always rip apart the hem.
הכל
(15) רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר לכׇּל קְרִיעָה שֶׁאֵינוֹ מַבְדִּיל קַמֵּי שָׂפָה שֶׁלּוֹ אֵינוֹ אֶלָּא קֶרַע שֶׁל תִּיפְלוּת אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ מ״ט מַאי טַעְמָא דר׳ דְּרַבִּי יְהוּדָה דִּכְתִיב {מלכים ב ב׳:י״ב} וַיַּחֲזֵק בִּבְגָדָיו וַיִּקְרָעֵם לִשְׁנַיִם קְרָעִים מִמַּשְׁמַע שֶׁנֶּאֱמַר וַיִּקְרָעֵם אֵינִי יוֹדֵעַ שֶׁהֵן לִשְׁנַיִם אֶלָּא שֶׁנִּרְאִין קְרוּעִים כִּשְׁנַיִם.
Rabbi Yehuda says: Any rending that does not rip apart his garment on the hem of the garment is nothing other than a frivolous rent of no significance, as it must be evident that one has rent his garment in mourning and that the rent is not merely an imperfection in the garment. Rabbi Abbahu said: What is the reason for Rabbi Yehuda’s opinion? As it is written: “And he took hold of his own clothes and he rent them in two pieces” (II Kings 2:12). From that which is stated: “And he rent,” do I not know that he rent them in two? Rather, these words teach that the rent clothes must appear as if they were torn into two pieces, i.e., the tear must be obvious and visible.
ל. טור יורה דעה ש״מ:י״ב
שולחן ערוך יורה דעה ש״מ:י״ב
שולחן ערוך יורה דעה ש״מ:י״ב
ערך אבל
אבל – אהאבלתי כסיתי עליו את תהום (בראשית רבה ל״ג) אמר רב יהודה הובלתי כתי׳ אין עושין כסוי לגיגית לא מכסף ולא מזהב אלא מן החרס ממינה וכו׳ מאבולא ועד סיכר׳ (כתובות יז. ובגמ׳ דעוד אמר ר׳ יהודה במגילה כט. ובמועד קטן כב: בבא בתרא ס׳.) פי׳ מאבול׳ ועד סיכרא מבית האבל ועד הקבר שסוכרין בו המת אבל רבתי בגמ׳ דהקובר את מתו באלו מגלחין פי׳ מסכתא היא ויש בה הל׳ אבלות ורוב הלכות אלו מגלחין בה שנויות ושתים הן אחת גדולה ואחת קטנה.
ערך אסיתא
אסיתא – בחסידתא. (שבת עז. עירובין קב.) בגמ׳ דנגר המוצא תפילין ההיא אסיתא דהות בי מר שמואל דהוא מחזק׳ אדריבא והוו שקלי בה בי עשרה ושדו לה אדשא אמרו הרי תורת כלי עליה (מועד קטן כב) נשיאה שכיב א״ל רב חסדא לרב נחמן בר אמי כפו ליה אסיתא בצבורא. (וכתובות מט) בגמ׳ דהאב אינו חייב במזונות בתו כפו אסיתא בצבורא וליקום עלה ולימא הכי עורבא בעי בני וההוא גברא לא בעי בני. (חולין נב) בגמר׳ דנשתברו רוב צלעותיה אמרו התם בוכנא בלא אסית׳ הכא דרב כהנא ורב אסי בוכנא ואסית׳ (נדה לו) בגמ׳ דהמקשה נדה אסיתא דנחשא פי׳ אסיתא חסידתא כלי שסובל המכות כחסיד הנעלב. פי׳ אחר אסיתא חסירה שחסירה מבפנים והוא מדוכה והיא מכתשת ובלשון לעז מור״טרו.
ערך דח
דח – ג(קידושין כ: ערכין ל:) דתנא רבי ישמעאל הואיל והלך זה ונעשה כומר לעבודה זרה דחה אבן אחר הנופל ת״ל גאולה תהיה לו (מועד קטן כב) על כל המתים כולן מדחה מיטתו הרי זה משובח כלומר ממהר לקוברו. (נזיר טז) מדחין בה אליבא דבר פדא ורב מתנא כלומר זה מדחה קושיא של זה וזה מדחה קושיא של זה. (סנהדרין עב) איתיביה רב חסדא לרב הונא. (אהלות פרק ז) יצא ראשו אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש פי׳ אין הורגין את הולד כדי להחיות את אמו. (ובויקרא רבה ואשה כי יזוב זוב דמה פרשת ראשו כתם פז) אתו אמרין ליהויקים נבוכדנצר בעי לך אמר להון אפשר כן אין דוחין נפש מפני נפש אתון מחיין לנפשיכון וממיתין לדידי אמרו לו לא כך עשו זקניך בשבע בן בכרי הנה ראשו מושלך אליך בעד החומה.
ערך עסק
עסק – ד(פסחים מא.) לא אם אמרת בשאר מצות שכן לא חייב בהן שאין מתעסק כמתעסק שאם נתכוון להגביה את התלוש וחתך מן המחובר שפטור תאמר במעילה וכו׳ (סנהדרין נה.) המתעסק בחלבים ובעריו׳ חייב שכן נהנה והמתעסק בשבת פטור מאי טעמא מלאכת מחשבת אסרה תורה פי׳ חלבים שלא נתכוון לאכול אלא קא סבר רוק הוא ובלעו עריות לא נתכוון לביאה אלא להטיח בכותל ובא על הערוה (שבת עב) כדאמרן נתכוון להגבים את התלוש וכו׳ (שבא קנז) א״ל מתעסק בעלמא אנא (כריתות יט) א״כ למה נאמר אשר חטא בה פרט למתעסק (כריתות יט) מתעסק בחלבים ובעריות חייב שכן נהנה מתעסק בשבת פטור מאי טעמא מלאכת מחשבת אסרה תורה (סוטה מד) מר קרי ליה מצוה ומר קרי ליה רשות נפקא מיניה לעוסק במצוה שפטור מן המצוה עת לכל חפץ תרגום עידן לכל עיסקא (א״ב פי׳ בל׳ יוני פעל המשתדל לעשות דבר מה). (מועד קטן כב) רצה ממעט בעסקו לא רצה אינו ממעט פי׳ לישא וליתן בסחורתו כל היום אם רצה בשאר המתים הרשות בידו אבל על אביו ועל אמו ממעט בעסקו ואפילו על ידי אחרים (בבא מציעא קד) האי עסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון עבדו להו רבנן מילתא דניחא לתרוויהו פי׳ ניחא למלוה דאי נאנסה כולה למפרע מיהא פלגא דהיא מלוה על המתעסק בעיסקא ואי מטי ביה רווחא שקיל פלגא דפקדון ברשותא דמריה קאי ולא מתחזי כריבית ושומר שכר הוא עלה דהא שקיל אגר טרחיה וניחא ליה ללוה דאי מתניסא משלם פלגא המלוה שעליו בלבד ואי מטא רווחא שקיל מיהא פלגא (בבא בתרא ע) עד דאמרי נהרדעי האי עיסקא פלגא מלוה ופלגא וכו׳ (כתובות סו) תנא עיסקא רבה וקתני עיסקא זוטא (קידושין ל) איכא בינייהו לאגמורי עיסקא.
ערך קמי
קמי – ה(בבא קמא סב. סוטה מט) אבטול בר׳ ראובן התירו לו לספר קומי מפני שקרוב למלכות היה פי׳ כגון מלכות יון שקוצצין שער ראשיהן מלפניהן עד האוזן כלפי מצח כולו ומניחין השער שכנגד העורף נוטה ומתפזר לאחוריהן (מעילה יז.) הלך רב ראובן בן איצטרובילי וסיפר קומי והלך וישב לו ביניהן וכו׳. (הוריות יב: מועד קטן כב) על כל המתים רצה מבדיל קמי שפה שלו רצה אינו מבדיל על אביו ועל אמו מבדיל פי׳ מבדיל קמי שפה שקורע בית צואר ממש אינו מבדיל שקורע למטה משפה (א״ב פי׳ בל״י ורומי צמה ותלתלי שער וקמי שפה כמו לפני עיין ערך קמא).
ערך שרק
שרק – ו(שבת קט.) א״ר חסדא שירקא טוויא שרי פי׳ מים של מעי אבטיח שמוציאין אותן במשמרת ושותין אותן לבדן ויפין לשלשול. פ״א מותר לשרוק בשר צלי בשמן בשבת ואע״פ דמתקן המאכל טוויא מלשון טיווי נורא (פסחים סח.) ומיחוי קרביו גמ׳ מאי מיחוי קרביו רבי חייא בר רב אמר שרקא דמעיא פי׳ רב האי גאון ז״ל שומן רך כמו מוח וקרוב להיות ריעי והשומן הדומה למוח נאמר בלשון מחים דנפיק אגב דוחקא פי׳ אינם מתפרקין מבני מעים אלא א״כ יגרדם בסכין מיהא שמעינן דכתיב וחרבות מתים ומתרגם רב יוסף ונכסי רשיעיא צדיקיא יחסנון כי נקרא שירקא זו רשיעא כמו הרשעים שדוחקין ומשתרגין ואינן מתפרקין אלא בצער (חולין נ) מאי ליחה א״ר כהנא שירקא דמעיא דנפיק אגב דוחקא וישנו (מועד קטן כב).
א. [טרויער.]
ב. [מערזר. שטאמפ.]
ג. [טרייבען שטאסען.]
ד. [בעשעפטיגען.]
ה. [הויפט. האארע.]
ו. [פייכטיגקייט.]
קרע של תיפלה – כלומר לא יצא ידי קריעה לפי דנראה דבית צואר הוא הכל.
ויקרעם לשנים – אין קורעין אלא שנראה כשנים מבדיל קמי שפה ונראה בית הצואר קרע אחר.
על כל המתים רצה להבדיל שפת הבגד והיא האימרא מבדיל רצה שלא להבדיל אלא להשאירה קיימת ולהתחיל לקרוע תחתיה הרשות בידו אבל על אב ואם חייב לשסע את השפה עד שילכו צדי הקריעה לכאן ולכאן ויש פוסקים שאף לשאר מתים צריך לעשות כן מפני שר׳ יהודה חלק עם חכמים לומר כן ואין הלכה כרבים במקום שטעם היחיד מסתבר כמו שאמרו במסכת יום טוב וכן שאמרה דרך הנחה פשוטה והוא שאמר כל קרע שאינו מבדיל קמי שפה אינו אלא קרע של טפלות:
על כל המתים רצה שולל לאחר ז׳ ומאחה לאחר ל׳ על אב ואם שולל לאחר ל׳ ואינו מאחה לעולם והאשה שוללת מפני כבודה וענין השלילה והאיחוי יתבאר למטה:
על כל המתים כלם אם רצה לעשות קריעתו בסכין עושה אע״פ שהקריעה ביד יש בה הוראה למרירות גדול על אביו ועל אמו דוקא ביד ומ״מ אם היתה שפת הבגד חזקה ואין יכול לקרעה ביד חותכה בכלי ומשלים קרעו ביד:
על כל המתים אינו צריך להראות קריעתו אלא קורע בחדרו או שקורע בגד עליון תחת גלימתו אבל אביו ואמו קורע בחוץ לפני העם וצריך שיפשיט גלימתו ויקרע בגדיו לפני העם ואם קורע את גלימתו צריך להפשיט להראות קרע שאר בגדים או שירבה בקריעת הגלימא כל כך שיהיו קרעי שאר בגדים נראין:
נשיא שמת והכל קורעין עליו כמו שיתבאר צריכין הקורעין להראות קריעתם לעם כאב ואם:
ר׳ יהודה אומר: כל קריעה שאינו מבדיל קמי שפה שלו — אינו אלא קרע של תיפלות (של שטות) שקריעה צריכה שתיראה שנעשתה לאבל, ולא כפגם בלבד בבגד. אמר ר׳ אבהו: מאי טעמא [מה טעם] דברי ר׳ יהודה — דכתיב [שנאמר]: ״ויחזק בבגדיו ויקרעם לשנים קרעים״ (מלכים ב׳ ב, יב), ממשמע שנאמר ״ויקרעם״ איני יודע שהן לשנים? אלא ודאי הכוונה היא שנראין קרועים כשנים, משמע שצריך הקרע להיות גלוי ונראה.
Rabbi Yehuda says: Any rending that does not rip apart his garment on the hem of the garment is nothing other than a frivolous rent of no significance, as it must be evident that one has rent his garment in mourning and that the rent is not merely an imperfection in the garment. Rabbi Abbahu said: What is the reason for Rabbi Yehuda’s opinion? As it is written: “And he took hold of his own clothes and he rent them in two pieces” (II Kings 2:12). From that which is stated: “And he rent,” do I not know that he rent them in two? Rather, these words teach that the rent clothes must appear as if they were torn into two pieces, i.e., the tear must be obvious and visible.
הכל
(16) מעַל כׇּל הַמֵּתִים כּוּלָּן שׁוֹלֵל לְאַחַר שִׁבְעָה וּמְאַחֶה לְאַחַר שְׁלֹשִׁים עַל אָבִיו וְעַל אִמּוֹ שׁוֹלֵל לְאַחַר ל׳ שְׁלֹשִׁים וְאֵינוֹ מְאַחֶה לְעוֹלָם נוְהָאִשָּׁה שׁוֹלַלְתּוֹ לְאַלְתַּר מִפְּנֵי כְּבוֹדָהּ.
The baraita continues: With regard to all other deceased relatives, one may tack the tear with rough stitches after seven days, and one may join the edges more carefully after thirty days. But in the case of one’s father or mother, he may tack the tear only after thirty days, and he may never again join the edges more carefully. A woman, however, may tack the tear immediately, due to her honor, for it would be dishonorable for her to be seen with torn garments.
על כל המתים שולל אחר ז׳ ומאחה אחר ל׳, ועל אביו ואמו שולל אחר ל׳ ואינו מאחה לעולם. והאשה שוללת לאלתר מפני כבודה.
שולל. הקריעה.
לאחר ז׳, ימי האבלות שולל כעין גדילין מעשה עבות. אבל תוך ז׳ אסור, שצריכה שתראה כשנים כל שבעה.
ומאחה לאחר שלשים, יום. תופר לגמרי תפירה של קיימא.
מפני כבודה. לפי שגנאי לאשה אף על פי שאין לבה מגולה לעמוד בבגדים קרועים.
ומאחה לאחר ל׳. ירושל׳1 איזוהי איחוי העשוי ארוג ותרגו׳ מעשה אורג עובר אחי.
[על כל המתים2]. וכל הנך דקתני כגון בנו ובתו ואחיו ואחותו ואשתו.
מפני כבוד(ו)[ה]. שלא תעמוד פרועה3.
1. ירושלמי מו״ק ג׳:ח׳ והביאו הר״ח בסוגיין.
2. כ״ה בפרש״י לרי״ף.
3. כ״כ בפרש״י לרי״ף ד״ה מפני כבודה. וכ״כ בפרש״י כת״י.
[ביאור לקטע זו כלול בביאור קטע 11]
(טז) שוללתו לאלתר – פי׳ תוך ז׳ לאחר קבורה והכי מוכח לקמן ולת״ק דלעיל נצרכה דאי לרשב״ג כיון שהחזירה תחתון לאחוריה שוב אינה מבוזה ונלמוד מכאן דרשב״ג חולק הוא כדפרישנא.
(טז-יז) והא דאמרי׳ שולל לאחר ל׳ רשות הוא ואם רצה שלא לשלול הרי זה משובח וכן בירושלמי.
על כל המתים כולן שולל (תופר את הקרע תפירה גסה) לאחר שבעה, ומאחה בתפירה מדוייקת לאחר שלשים. על אביו ועל אמו — שולל לאחר שלשים, ואינו מאחה לעולם. והאשה שוללתו את הקרע לאלתר [מיד] מפני כבודה, שאין זה כבודה שייראו בגדיה קרועים.
The baraita continues: With regard to all other deceased relatives, one may tack the tear with rough stitches after seven days, and one may join the edges more carefully after thirty days. But in the case of one’s father or mother, he may tack the tear only after thirty days, and he may never again join the edges more carefully. A woman, however, may tack the tear immediately, due to her honor, for it would be dishonorable for her to be seen with torn garments.
הכל
(17) כִּי אֲתָא רָבִין א״ר אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן סעַל כׇּל הַמֵּתִים רָצָה קוֹרֵעַ בַּיָּד רָצָה קוֹרֵעַ בִּכְלִי עַל אָבִיו וְעַל אִמּוֹ בַּיָּד.
When Ravin came from Eretz Yisrael to Babylonia, he said that Rabbi Yoḥanan said: With regard to all other deceased relatives, if one wishes, he may rend his garment with his hand; and if he wishes, he may rend it with a utensil in a way that will preserve it. But in the case of his father or mother, he must rend his garment with his hand in a manner that will utterly ruin it.
קורע בכלי. בסכין אם אינו יכול לקרוע ביד.
ועל אביו ועל אמו. אינו רשאי בכלי אלא ביד.
קורע מבפנים. בחדר, שלא כנגד העם.
ועל אביו ועל אמו בחוץ. לעיני כל העם לכבוד אביו. וכן על הנשיא צריכין כל העם לקרוע בפרהסיא ולא בחדרי חדרים. ולענין איחוי, וקורע את כולן.
בכלי. בסכין1 אם ירצה.
1. כ״כ בפרש״י לרי״ף ד״ה בכלי. ועיין ר״י מלוניל קורע בכלי בסכין אם אינו יכול לקרוע ביד. וכ״כ הר״ן.
כי אתא רבין א״ר יוחנן על כל המתים כלן קורע בכלי. על אביו ועל אמו קורע ביד. אמר ר״ח בר אבא אמר ר׳ יוחנן על כל המתים כלן קורע מבפנים על אביו ועל אמו קורע מבחוץ. פי׳ ר״ש מבפנים בחדר שלא בפני העם מבחוץ במקום רואין. והרב רי״ץ בן גיאת ז״ל פירש מבפנים מכניס ידו תחת חלוקו וקורע. ומסתבר׳ כוותי׳ מדקאמרי׳ מבפנים ומבחוץ. ולא אמרי׳ בפנים ובחוץ:
[ביאור לקטע זו כלול בביאור קטע 16]
(יז) על כל המתים קורע בכלי – פי׳ אם ירצה על אביו ועל אמו קורע ביד בחיוב.
כי אתא [כאשר בא] רבין מארץ ישראל לבבל אמר בשם ר׳ יוחנן: על כל המתים, רצה — קורע ביד, רצה — קורע בכלי. על אביו ועל אמו — קורע ביד בדרך השחתה וקלקול.
When Ravin came from Eretz Yisrael to Babylonia, he said that Rabbi Yoḥanan said: With regard to all other deceased relatives, if one wishes, he may rend his garment with his hand; and if he wishes, he may rend it with a utensil in a way that will preserve it. But in the case of his father or mother, he must rend his garment with his hand in a manner that will utterly ruin it.
הכל
(18) וא״ר וְאָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא א״ר אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן עעַל כׇּל הַמֵּתִים כּוּלָּן מִבִּפְנִים עַל אָבִיו וְעַל אִמּוֹ קוֹרֵעַ מִבַּחוּץ אֲמַר רַב חִסְדָּא פוְכֵן לַנָּשִׂיא.
And Rabbi Ḥiyya bar Abba said that Rabbi Yoḥanan said: With regard to all other deceased relatives, one rends his garment on the inside, meaning, he rends his inner garment and not necessarily his outermost garment. In the case of one’s father or mother, however, he must rend the garment on the outside, i.e., the outermost garment. Rav Ḥisda said: And likewise, over a Nasi, one is required to rend his garment as he does over his father.
פ. רמב״ם הלכות אבל ט׳:ב׳
רמב״ם הלכות אבל ט׳:י״א
רמב״ם הלכות אבל ט׳:י״ד-ט״ו
טור יורה דעה ש״מ:י״ז
שולחן ערוך יורה דעה ש״מ:י״ז
רמב״ם הלכות אבל ט׳:י״א
רמב״ם הלכות אבל ט׳:י״ד-ט״ו
טור יורה דעה ש״מ:י״ז
שולחן ערוך יורה דעה ש״מ:י״ז
ואינו קורע אלא מבחוץ. ואינו מאחה הקרע לעולם.
ירושלמי: זהו איחוי העשוי כאריג.
על אביו ועל אמו קורע מבחוץ, אמר רב חסדא: וכן לנשיא.
על כל המתים קורע מבפנים, ועל אביו ואמו מבחוץ.
אומי שיש לו חולה בביתו ונתעלף וכמדומה שמת וקרע ואחר כך מת לא יצא ידי קריעה, ואם מת בתוך כדי דיבור(ו) יצא.
בוחולה שמת לו מת אין מודיעין לו שמא תטרף דעתו עליו. ומשתקין את הנשים מלפניו. ואין מקרעין לו. ומקרעין לקטן מפני עגמת נפש. וקורע על חמיו וחמותו מפניג כבוד אשתו.
דישן על גבי קרקע לא יצא, שלא קיים כפיית המיטה אלא כשכופה תחתיתה למעלה וישן על תחתונה.
העל כל המתים אסור בגיהוץ עד שלשים יום, על אביו ועל אמו עד י״ב חדש. ואיזהו גיהוץ כלי צמר ופשתן המגוהצין ואפילו לבניםו.
זתניא כל שלשים יום תינוק יוצא בחיק ואין עומדין עליו בשורה ואין אומרים עליו ברכת אבלים ותנחומי אבילות ואין אביו מתאבל עליו. ויום ל׳ כלפני ל׳ח. אחר ל׳ יום יוצא בדלוסקמא הניטלת באגפיים ועומדים עליו בשורה ומברכין עליו ברכת אבלים ותנחומי אבלים ואביו נוהג עליו דין שבעה ושלשים. ואין יוצא במיטה עד שיהא ניכר לרביםט.
א. נדרים פז ע״א והובא ברי״ף כאן דט״ז ע״א.
ב. כו ע״ב.
ג. בכת״י: מפני בפני אשתו. ואולי נשתבש וצ״ל מפני כבוד אשתו בפני אשתו. וכך היא שי׳ ראבי״ה. עי׳ ח״ב סי׳ תתמא סוף עמ׳ שסט.
ד. כז ע״א.
ה. כל הדיבור לשון הירושלמי בפירקין ה״ח. והובא בטור סס״י שפט. ועי״ש שהרמב״ן כת׳ דאע״ג דבגמ׳ דידן לא משוי חילוק בין או״א לשאר קרובים סמכינן אירושלמי וברייתא דבאו״א עד שיגיע הרגל אחר ל׳ יום ויגערו בו חביריו. וכ״פ בשו״ע שם.
ו. ׳אפילו לבנים׳ אינו מלשון הירושלמי וצ״ת שהרי לבנים חמירי טפי שהרי ראב״ש בבבלי כג ע״א אוסר רק חדשים ולבנים.
ז. כד ע״א וע״ב.
ח. רי״ף בסוגיין וכן רש״י בכורות מט ע״א הובא בראבי״ה שם סעיף כ.
ט. צ״ת שבגמרא ובראשונים מבואר דבן שנה יוצא במטה וניכר לרבים נאמר לענין רבים מתעסקין עמו.
מבפנים. תחת מקטרון שלו שלא יראה לעם מבחוץ לעין כל1.
וכן לנשיא. קורע2.
1. כעי״ז פרש״י ד״ה מבפנים. אמנם בפרש״י לרי״ף וכן בפרש״י כת״י וכן בשיטת ריב״ב ובנמוק״י פי׳ מבפנים בחדר שא״צ לקרוע בפני העם.
2. בפרש״י קורע מבחוץ.
אמר ר׳ חסדא וכן לנשיא. נשיאה שכיב א״ל רב חסדא לרב ענן כפי אסיתא וקום עלה ואחוי קריעה לעלמא. מדאמר רב חסדא בקריע׳ מבחוץ וכן לנשיא ש״מ בשאר מילי חומרי אביו ואמו הרי הוא כשאר כל המתים וכן רבו שלמדו חכמה אינו אלא כשאר כל המתים. דתניא בהדיא לא השוו לאביו ולאמו אלא לענין אחוי בלבד. ואקשינן עלה דר״ח מאי לאו אפילו נשיא. לא לבר מנשיא. כלומר דדמי לאביו לענין קריעה מבחוץ הא נשיא בשאר דברים ורבו שלמדו חכמה אפילו בקריע׳ מבחוץ אינן שווין לאביו ולאמו.
והר״מ ז״ל כתב בנשיא ורבו עד שמגלה את לבו. ואין דבריו נכונים כמו שפרשתי. ועוד שגילוי הלב הוא דבר מיוחד באביו ואמו. רמז שבטלה ממנו מצות כבוד כמו שהזכרנו בירושלמי. והרי אמרו בגמ׳ בקריעה טפח. מה קראה. ויחזק דוד בבגדיו ויקרעם. ואין אחיזה פחותה מטפח. והא דוד קרע על נשיא ואב״ד ושמועות הרעות וסגי ליה בטפח.
באבל (פ״ט) ת״ר על חכם חולץ מימין על אב ב״ד משמאל על נשיא מכאן ומכאן. מדלא קתני אביו מהיכן חולץ. ש״מ רצה מכאן חולץ רצה מכאן חולץ רצה שתיהן חולץ. וכן רבו שלמדו חכמה אם רצה חולץ עליו שתי כתפיו. ומעשה שמת ר׳ אליעזר וחלץ עליו ר״ע שתי ידיו והיה מכה על בשרו והדם שותת והיה קורא עליו אבי אבי רכב ישראל ופרשיו:
והר״מ ז״ל כתב בנשיא ורבו עד שמגלה את לבו. ואין דבריו נכונים כמו שפרשתי. ועוד שגילוי הלב הוא דבר מיוחד באביו ואמו. רמז שבטלה ממנו מצות כבוד כמו שהזכרנו בירושלמי. והרי אמרו בגמ׳ בקריעה טפח. מה קראה. ויחזק דוד בבגדיו ויקרעם. ואין אחיזה פחותה מטפח. והא דוד קרע על נשיא ואב״ד ושמועות הרעות וסגי ליה בטפח.
באבל (פ״ט) ת״ר על חכם חולץ מימין על אב ב״ד משמאל על נשיא מכאן ומכאן. מדלא קתני אביו מהיכן חולץ. ש״מ רצה מכאן חולץ רצה מכאן חולץ רצה שתיהן חולץ. וכן רבו שלמדו חכמה אם רצה חולץ עליו שתי כתפיו. ומעשה שמת ר׳ אליעזר וחלץ עליו ר״ע שתי ידיו והיה מכה על בשרו והדם שותת והיה קורא עליו אבי אבי רכב ישראל ופרשיו:
רבו ואב ב״ד אין קריעתם נאחית לעולם אבל אין הקורע עליהם צריך להראות קריעתו ומגדולי המחברים כתבו על קרעים הללו שהם ביד ומעומד ושקורע כל כסות שעליו עד שיגלה את לבו ויש חולקים:
על חכם חולץ הקורע מימין ר״ל שמוציא זרועו מצד הימין ועל אב בית דין משמאל ועל נשיא מכאן ומכאן כאב ואם:
חכם שמת בית מדרשו בטל כל שבעה ומתקבצין תלמידיו בכל יום לספדו:
אב בית דין שמת בתי מדרשות של כל עירו בטלין ומקצת הקהל מתפללין עמו ואותם שמתפללין בבית הכנסת מתפללין כמנהגם אלא שמשנין מקומם:
נשיא שמת כל בתי מדרשות שסביבות העיר שהם קרובין כל כך שיהיו יכולים לבא בכל יום בהספדו ולחזור לעירם כלן בטלים ותפלת בית הכנסת מתעכבת מכל וכל אלא שבשבת נכנסין בה לקרות בתורה שבעה הואיל ואין קריאת התורה בבית האבל והוא הדין לקריאת שלשה של שני וחמשי:
על כל המתים קורע מבפנים על אביו ועל אמו קורע מבחוץ – פירש״י ז״ל ובתוספות מבפנים שלא כנגד העם מבחוץ כנגד העם לעיני הכל ורבי׳ יצחק בן גיאת ז״ל פירש מבפנים ידו תחת חלוקו מבחוץ מחוץ לחלוקו וליש׳ דייק הכי קצת דלא קתני בחוץ ובפנים וקאמר מבחוץ ומבפנים אבל המעשה שהביאו מרב חסדא דאמר כפי אסותא נראה כפי׳ הראשון כי בודאי לסיוע הביאוהו למאי דאמר וכן לנשיא.
(יח-כג) חולץ משמאל – פי׳ מימיהם היו מוליכין מקטורן שלהן יותר על כתף ימין ולפי׳ נכר יותר חליצה של שמאל.
ואמר ר׳ חייא בר אבא אמר ר׳ יוחנן: על כל המתים כולן יכול לקרוע קרע מבפנים ולא בבגדו העליון, ואילו על אביו ועל אמו — קורע מבחוץ. אמר רב חסדא: וכן לנשיא קורע כמו שקורע על אביו.
And Rabbi Ḥiyya bar Abba said that Rabbi Yoḥanan said: With regard to all other deceased relatives, one rends his garment on the inside, meaning, he rends his inner garment and not necessarily his outermost garment. In the case of one’s father or mother, however, he must rend the garment on the outside, i.e., the outermost garment. Rav Ḥisda said: And likewise, over a Nasi, one is required to rend his garment as he does over his father.
הכל
(19) מֵיתִיבִי לֹא הוּשְׁווּ לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ אֶלָּא לְאִיחוּי בִּלְבַד.
The Gemara raises an objection from a baraita in which it was taught: The halakhot of rending for the death of other people referred to in the baraita, e.g., a Nasi, a president of the court, or one’s teacher, were likened to the halakhot of rending for one’s father or mother only with regard to the issue of carefully rejoining the edges of the rent, as in all of these cases it is prohibited to mend one’s garment with precise stitches.
לא הושוו – רבו ואב ב״ד ונשיא וכל הנך דתני במתניתא לאביו ולאמו.
אלא לאיחוי – שאין מתאחים לעולם אבל לא הושוו לאביו ולאמו לקרוע מבחוץ להאי לא הושוו דעל אביו קורע מבחוץ ועל כולן אינו קורע מבחוץ.
מיתיבי [מקשים על כך], ממה ששנינו: לא הושוו דיני קריעה על נשיא ואב בית דין ורבו לאביו ולאמו אלא לענין איחוי בלבד, שאסור לאחות את הבגד הקרוע בתפירה מדוייקת.
The Gemara raises an objection from a baraita in which it was taught: The halakhot of rending for the death of other people referred to in the baraita, e.g., a Nasi, a president of the court, or one’s teacher, were likened to the halakhot of rending for one’s father or mother only with regard to the issue of carefully rejoining the edges of the rent, as in all of these cases it is prohibited to mend one’s garment with precise stitches.
הכל
(20) מַאי לָאו אֲפִילּוּ לְנָשִׂיא לָא לְבַר מִנָּשִׂיא.
What, is this baraita not also referring even to one who rends his garment for the Nasi? The Gemara rejects this: No, the baraita is referring to the other people, aside from one who rends his garment for the Nasi, as rending for the Nasi is the same as rending for one’s father with regard to all aspects of the rending.
מאי לאו [האם לא] אפילו הקורע לנשיא? ודוחים: לא, לבר [חוץ] מהקורע לנשיא, שקרע על נשיא דינו לכל דבר כקרע על אביו.
What, is this baraita not also referring even to one who rends his garment for the Nasi? The Gemara rejects this: No, the baraita is referring to the other people, aside from one who rends his garment for the Nasi, as rending for the Nasi is the same as rending for one’s father with regard to all aspects of the rending.
הכל
(21) נְשִׂיאָה שְׁכֵיב א״ל אֲמַר לֵיהּ רַב חִסְדָּא (לְרַב חָנָן בַּר רָבָא) כְּפִי אֲסִיתָא וְקוּם עֲלַהּ וְאַחְוִי קְרִיעָה לְעָלְמָא.
It was related that the Nasi died, and Rav Ḥisda said to Rav Ḥanan bar Rava: Turn the mortar over and stand on it, and show the rent to everyone. Everyone will then rend his garment in this manner, as everyone is required to rend his garment over the death of the Nasi.
נשיאה שכיב, אמר ליה רב חסדא לרב חנן: כפי אסיתא וקום עליה ואחוי קירעא לעמא.1
1. כן בכ״י וטיקן 126, וברוב כתבי יד של הבבלי. בדפוס וילנא: ״לעלמא״.
כפי אסית׳. הפוך המכתשת ועמוד עליה וקרע כדי שהכל יראו הקריעה שתקרע1.
ויקם2 (יואב) [איוב] וגו׳. על עסקי בניו שמתו3.
מילת׳ יתיר׳. ולא חיוב הוה4.
1. כעי״ז פרש״י ד״ה כפי. וכעי״ז בפרש״י לרי״ף ובפרש״י כת״י.
2. איירי על דברי הרי״ף מדברי הגמ׳ לעיל דף כ״א א׳ קריעה בעמידה מנלן דכתיב ויעמוד איוב. וכן ד״ה מילת׳.
3. כ״כ בפרש״י לרי״ף ד״ה ויקם.
4. כעי״ז בפרש״י לרי״ף ד״ה מילתא. וכעי״ז בפרש״י כת״י לגמ׳ שם.
מסופר: נשיאה שכיב [הנשיא מת], אמר ליה [לו] רב חסדא לרב חנן בר רבא: כפי אסיתא [הפוך מדוכה] שיהיה לך מקום מוגבה וקום עלה [ועמוד עליה], ואחוי [והראה] קריעה לעלמא [לכל] שיראו כיצד קורעים, וכן יעשו כולם, שהרי כל העם קורעים על הנשיא.
It was related that the Nasi died, and Rav Ḥisda said to Rav Ḥanan bar Rava: Turn the mortar over and stand on it, and show the rent to everyone. Everyone will then rend his garment in this manner, as everyone is required to rend his garment over the death of the Nasi.
הכל
(22) צעַל חָכָם חוֹלֵץ מִיָּמִין עַל אָב ב״ד בֵּית דִּין מִשְּׂמֹאל עַל נָשִׂיא מִכָּאן וּמִכָּאן.
§ It was further taught: For mourning a Sage, one removes his garment from the right shoulder. For the president of the court he removes his garment from the left shoulder. For the Nasi he removes his garment from here and from here, from both shoulders.
צ. רמב״ם הלכות אבל ט׳:ב׳
רמב״ם הלכות אבל ט׳:י״א
רמב״ם הלכות אבל ט׳:י״ד-ט״ו
טור יורה דעה ש״מ:י״ז
שולחן ערוך יורה דעה ש״מ:י״ז
רמב״ם הלכות אבל ט׳:י״א
רמב״ם הלכות אבל ט׳:י״ד-ט״ו
טור יורה דעה ש״מ:י״ז
שולחן ערוך יורה דעה ש״מ:י״ז
חולץ מימין. אבל לא משמאל, שהרי דרך כל השנה מוליכו מכוסה בסרבל שלו.
ועל אב ב״ד. השמאל לבדו שהוא יותר לו גנאי, מפני שלא היה רגיל להוליכו מגולה, אף על פי שהוא לבוש בבגדיו, ועכשיו מחזיר הסרבל מצד ימין.
ועל נשיא חולץ שניהם. ולפי שלא יפלו הבגדים, יקשור ויחגור אותם באבנט היטב.
על חכם חולץ. כתף של ימין באותן הימים קריעה שמאל הוה עדיפ׳ משל ימין1.
חכם. ממונה העיר שמבקשין ממנו הוראה ואב ב״ד עדיף מיניה2.
ר״מ3 כבר נהגו ת״ח בכל מקום לקרוע זה על זה טפח ואעפ״י שהן שוין ואין אחד מהן מלמד חבירו.
1. עיין בפירוש כת״י שכתב דקריעה בשמאל הויא מתחזיא בהנהו טפי מימין. [ועיין ריטב״א ור״י מפאריש מש״כ בזה]. ועיין בב״ח יו״ד סימן ש״מ שכתב לפי שבחליצת כתף ניחא דאיכא כבוד למת טפי בחליצת שמאל שמגלה את לבו.
2. כ״כ בפרש״י לרי״ף ד״ה חכם. וכ״כ בפרש״י כת״י. ועיין ב״ח יו״ד סימן שמ״ה אות כ״ה מש״כ בזה מי עדיף.
3. פ״ט מהל׳ אבל הי״א.
ב ועוד בהלכות קריעה: על חכם חולץ את הבגד מכתפו מימין, על אב בית דין חולץ ומגלה הכתף משמאל, על נשיא חולץ מכאן ומכאן.
§ It was further taught: For mourning a Sage, one removes his garment from the right shoulder. For the president of the court he removes his garment from the left shoulder. For the Nasi he removes his garment from here and from here, from both shoulders.
הכל
(23) ת״ר תָּנוּ רַבָּנַן קחָכָם שֶׁמֵּת בֵּית מִדְרָשׁוֹ בָּטֵל ראַב ב״ד בֵּית דִּין שֶׁמֵּת כׇּל בָּתֵּי מִדְרָשׁוֹת שֶׁבְּעִירוֹ בְּטֵילִין וְנִכְנָסִין לביהכ״נ לְבֵית הַכְּנֶסֶת וּמְשַׁנִּין אֶת מְקוֹמָן הַיּוֹשְׁבִין בַּצָּפוֹן יוֹשְׁבִין בַּדָּרוֹם הַיּוֹשְׁבִין בַּדָּרוֹם יוֹשְׁבִין בַּצָּפוֹן שנָשִׂיא שֶׁמֵּת בָּתֵּי מִדְרָשׁוֹת כּוּלָּן בְּטֵילִין וּבְנֵי הַכְּנֶסֶת נִכְנָסִין לְבֵית הַכְּנֶסֶת
The Sages taught the following baraita: When a Sage dies, his study hall ceases its regular study as a sign of mourning over him. When the president of the court dies, all of the study halls in his city cease their regular study, and everyone enters the synagogue and changes their places there as a sign of mourning over him. Those who ordinarily sit in the north should sit in the south, and those who ordinarily sit in the south should sit in the north. When a Nasi dies, all study halls cease their regular study. On Shabbat, the members of the synagogue enter the synagogue for public Torah reading, which requires a congregation of ten,
תנו רבנן: חכם שמת מדרשו בטל. אב בית דין שמת כל מדרשות שבעירו בטילין. ובני הכנסת נכנסין ומשנין את מקומן, היושבין בצפון יושבין בדרום בדרום יושבין בצפון.
ובני בית הכנסת. כגון עשרה בטלנין.
נכנסין לבית הכנסת. ומשנין את מקומן. כלומר מתפללין בעשרה.
אבל על נשיא אין מתפללין בעשרה, אלא שבשבת קורין בס״ת שבעה. ובשני ובחמישי קורין שלשה בלבד ובעשרה. ואחר שקראוה יוצאין להם ואינן מתפללין בעשרה בבית הכנסת, אבל כל הקהל מתפללין בביתו.
בית מדרשו. שהיו רגילין ללמוד לפניו1.
כל בתי׳ מדרשו׳. של אותה מלכות שהוא נשיא עליה׳2.
1. כעי״ז בפרש״י כת״י וכעי״ז פרש״י ד״ה בית מדרשו שרגילין ללמוד מפיו.
2. ובנמוק״י כתב כל בתי מדרשות אף אותן שחוץ לעיר כל אותן שיכולים לבוא ביום שמת. וכעי״ז כתב המאירי סביבות העיר שיכולין לבוא כל יום להספדו.
ת״ר חכם שמת בית מדרשו בטל אב בית דין שמת כל בתי מדרשות שבעירו בטלין ובני הכנסת נכנסין לבית הכנסת ומשנין את מקומן היושבין בצפון יושבין בדרום והיושבין בדרום יושבין בצפון נשיא שמת בתי מדרשות כלן בטלין ובני הכנסת נכנסין לבית הכנסת וקורין שבעה ויוצאין. ר׳ יהושע בן קרחה אומר לא שיצאו ויטיילו בשוק אלא יושבין ודווין ואין אומרים שמועה והגדה בבית האבל. פי׳ חכם שמת בית מדרשו בטל כל שבעה לפי שמספידין אותו ואין עוסקין בבית מדרשו כלל שלא יתעצלו מהספידו כלל. אבל שאר בתי מדרשות עוסקין בתורה אפי׳ בשעת הספד שאין מבטלין תלמוד תורה להספד. אב בית דין שמת כל בתי מדרשות מבטלין תלמוד תורה כל שבעה כדי שיהו כולן פנויין ומתעסקין בהספדו והרגילין להתפלל בבית הכנסת משנין את מקומן בקר וערב כשהם נכנסין שם להתפלל. נשיא שמת כל בתי מדרשות שבכל המקומות שמספידין אותו כולן בטלין ובני הכנסת אין נכנסין לבית הכנסת אלא ביום שקורין שבעה בתורה ויוצאין ומתפללין בביתו של אבל כשאר כל ימי ההספד. והיינו דאיתמר התם [כתובות ק״ג ע״ב] בצואתו דר׳ אל תספדוני יותר משלשים יום דלא עדיפנא ממשה רבינו והושיבו בישיב׳ לאחר שלשים ואמרינן נמי עד תלתין יומי ספדי ביממא ובלילא מכאן ואילך ספדי ביממא וגרסי בלילי׳ אלמא כל ימי הספידו של נשיא מבטלין תלמוד תורה ואין מושיבין ישיבה ואין אומרין שמועה והגדה בבית האבל ובשבת קאמר אף ע״פ שאין אבילות בשבת אין עוסקין שם בתורה לא בשמועה ולא בהגדה אבל אם בא להם מעשה מורין באיסור והיתר שלו.
ובאבל [פ״י] תני לה הכי אין אומרים לא (עת) [שמועה] ולא מדרש ולא הגדה בבית מדרשו (מפני שביהוד׳) נותנין שלום בכניסתן וביציאתן ללמדך שאין אבילות בשבת. ולפי זה הלשון בית מדרשו של אבל היינו בית בתי מדרשות הבטלין משום אבילות. וארישא קאי דקתני בחכם ואב בית דין ונשיא בתי מדרשות בטלין וקאמר עלה דאין צריך לומר מעסק הלימוד שבטלים אלא שמועה והגדה אין אומרים שם לא בחול ולא בשבת ואם נצרכו להתחיל לענין שאלה שנשאלה להם מתחילין בהלכות אבלים ויוצאין מענין לענין עד שתתפרש שאלתן וחוזרין להלכות אבלים. ור׳ חנניא בן גמליאל היה אומר שמועה והגדה בשבת מפני מנהג שביהודה שהיו שלום בכניסתן וביציאתן שהיו סוברין אין אבילות בשבת כדאתמר בגמרא דילן בני יהודה ובני גלילא הני אמרי אין אבילות בשבת וכו׳. ובתשובות אמר רב סעדיה ובשבת שמת בתוכם חכם מפטירין גלה כבוד מישראל (שמואל א ד׳:כ״א):
ובאבל [פ״י] תני לה הכי אין אומרים לא (עת) [שמועה] ולא מדרש ולא הגדה בבית מדרשו (מפני שביהוד׳) נותנין שלום בכניסתן וביציאתן ללמדך שאין אבילות בשבת. ולפי זה הלשון בית מדרשו של אבל היינו בית בתי מדרשות הבטלין משום אבילות. וארישא קאי דקתני בחכם ואב בית דין ונשיא בתי מדרשות בטלין וקאמר עלה דאין צריך לומר מעסק הלימוד שבטלים אלא שמועה והגדה אין אומרים שם לא בחול ולא בשבת ואם נצרכו להתחיל לענין שאלה שנשאלה להם מתחילין בהלכות אבלים ויוצאין מענין לענין עד שתתפרש שאלתן וחוזרין להלכות אבלים. ור׳ חנניא בן גמליאל היה אומר שמועה והגדה בשבת מפני מנהג שביהודה שהיו שלום בכניסתן וביציאתן שהיו סוברין אין אבילות בשבת כדאתמר בגמרא דילן בני יהודה ובני גלילא הני אמרי אין אבילות בשבת וכו׳. ובתשובות אמר רב סעדיה ובשבת שמת בתוכם חכם מפטירין גלה כבוד מישראל (שמואל א ד׳:כ״א):
[ביאור לקטע זו כלול בביאור קטע 18]
(כג) ת״ר חכם שמת בית מדרשו בטל – פי׳ כל ז׳ שהן ימי המספד וכדי שלא יתעצלו בהספדו אבל שאר כל המדרשי׳ אינן בטלין שאין מבטלין ת״ת מפני ההספד וגבי אב ב״ד יהיו כל המדרשו׳ בטלין שכלן חייבין להתעסק בהספדו וגבי נשיא כל מדרשו׳ שבכל המקומות שמספידין אותו בהן שאין מושיבין ישיבה בתוך ימי הספדו וכדאמרי׳ לגבי ר׳ במסכת כתובות עד ל׳ יומין ספדין ביממא ובליליא וכו׳ דמשמע התם להדיא שאין מושיבין ישיבה כל ימי הספדו של נשיא.
ובני הכנסת נכנסת לבית הכנסת כלומר והרגילי׳ להתפלל בבית הכנסת משנין את מקומן בקר וערב כשהן נכנסים שם להתפלל אף על פי שהאבלי׳ אין שם אלא שמתפללין בביתם וגבי נשיא אמרי׳ שאין מתפללין בב״ה כלל אלא ביום שבת שנכנסין שם לקרוא בתורה ז׳ כדי שלא יהא ב״ה בטל לגמרי אף מקריאה בתורה בצבור ולאחר קריאה בתורה יוצאי׳ משם ומתפללין בביתו של אבל כשאר כל ימי החול ושמעי׳ מיהא שאין האבל יוצא מביתו אפילו לבית הכנסת ואפילו בשבת.
תנו רבנן [שנו חכמים]: חכם שמת — בית מדרשו בטל ואין לומדים בו מפני אבילות, אב בית דין שמת — כל בתי מדרשות שבעירו בטילין, ונכנסין לבית הכנסת, ושם משנין את מקומן כמנהג אבלים, היושבין כרגיל בצפון — יושבין בדרום, היושבין בדרום — יושבין בצפון. נשיא שמת — בתי מדרשות כולן בטילין, ובני הכנסת נכנסין לבית הכנסת
The Sages taught the following baraita: When a Sage dies, his study hall ceases its regular study as a sign of mourning over him. When the president of the court dies, all of the study halls in his city cease their regular study, and everyone enters the synagogue and changes their places there as a sign of mourning over him. Those who ordinarily sit in the north should sit in the south, and those who ordinarily sit in the south should sit in the north. When a Nasi dies, all study halls cease their regular study. On Shabbat, the members of the synagogue enter the synagogue for public Torah reading, which requires a congregation of ten,
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.