אבל ציבור יהא מתנדב ומביא שכן מביא חובתו כיוצא בה בכל יום דקטרת משל צבור היתה באה:
(1) 
אֲבָל צִבּוּר יְהֵא מֵבִיא שֶׁמֵּבִיא חוֹבָה כְּיוֹצֵא בָּהּ ת״ל תַּלְמוּד לוֹמַר {שמות ל׳:ט׳} לֹא תַּעֲלוּ.
אֲבָל צִבּוּר יְהֵא מֵבִיא שֶׁמֵּבִיא חוֹבָה כְּיוֹצֵא בָּהּ but a community may bring incense as a gift offering, as the community does bring its obligatory offering similar to this, i.e., since the community is obligated to sacrifice incense it can also voluntarily sacrifice incense. Therefore, the verse states: You shall not bring [lo ta’alu] strange incense thereon” (Exodus 30:9). The fact that the verse formulates the prohibition with the plural word ta’alu indicates that even the community may not sacrifice incense as a voluntary gift offering.
נטמא או אבד ת״ל מחציתה בערב מחצה משלם הוא מביא ולא שיביא חצי עשרון מביתו, וא״ת והא אפיקתיה, י״ל דמשלם בכל גווני משמע בין שלא יביא בתחלה חצאין בין אם הביא ואבד חציו שלא יביא חצי אחר ובכל גווני דריש להו בברייתא והוו לא זו אף זו לא זו שלא יביא חצאין בתחלה אלא אפי׳ הביא שלם ואבד חציו לא יביא חצי אחר, אלא יביא שלם ויקח חציו:
אבל בצבור יהא מביא קטורת בנדבה, שהרי הציבור אף מביא קטורת חובה כיוצא בה? לכך תלמוד לומר (מלמדנו הנאמר) בלשון רבים ״לא תעלו עליו קטורת זרה״ (שמות ל, ט), להורות שאף הציבור אינם מביאים קטורת נדבה.
but a community may bring incense as a gift offering, as the community does bring its obligatory offering similar to this, i.e., since the community is obligated to sacrifice incense it can also voluntarily sacrifice incense. Therefore, the verse states: You shall not bring [lo ta’alu] strange incense thereon” (Exodus 30:9). The fact that the verse formulates the prohibition with the plural word ta’alu indicates that even the community may not sacrifice incense as a voluntary gift offering.
הכל
(2) יָכוֹל לֹא יַעֲלוּ עַל מִזְבֵּחַ הַפְּנִימִי אֲבָל יַעֲלוּ עַל מִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן ת״ל תַּלְמוּד לוֹמַר {שמות ל״א:י״א} אֶת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְאֶת קְטֹרֶת הַסַּמִּים לַקּוֹדֶשׁ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ יַעֲשׂוּ אֵין לְךָ אֶלָּא מַה שֶּׁאָמוּר בָּעִנְיָן.
The baraita continues: One might have thought that the community may not bring a gift offering of incense on the inner altar, but it may bring incense on the external altar. Therefore, the verse states: “And the anointing oil, and the incense of sweet spices for the sacred place; according to all that I have commanded you shall they do” (Exodus 31:11). This teaches that one has the right to do only that which is stated with regard to the matter, without deviation. Consequently, incense may sacrificed only by the community, only when there is an obligation to sacrifice it, and it must be burned only on the inner altar. This contradicts the implication of the previously cited baraita that it is permitted to burn the incense of an individual on the golden altar or the incense of a community on the outer altar.
ערך גפא
גפא – א(פסחים עז) גפא דרומי בהא סלקינן ובהא נחתינן. (מנחות נ:) אמרה לו גפא דרומי איני מניחתך עד שתאמר לי מה ראית בי פי׳ שם עבודה זרה שנשבעין בשמה (א״ב אליל האלילים שברומי היו מכנים אותו הרומים במבטא שם ההויה וחז״ל החליפו אות יוד לאות גימל ואות ו״ו לאות פ״א כי הם ממוצא אחד והבן זה).
ערך טגן
טגן – ב(עירובין כח.) שלקן או טיגנן איכא בייניהו. (סנהדרין כא.) ותקח את המשרת ותצוק לפניו אמר רבי יהודה אמר שמואל מלמד שעשתה לו מיני טיגון. (מנחות נ) אתמר חביתי כ״ג כיצד עושין אותן רבי חייא בר אבא אמר רבי חנינא אופה ואח״כ מטגנה רבי אסי אמר רבי חנינא מטגנה ואח״כ אופה וכו׳. (מנחות קד) א״ר יצחק מה נשתנה מנחה שנאמר בה נפש אמר הקב״ה מי דרכו להביא מנתה עני מעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו לפני ואו׳ עד א״ל עשה לי מן ה׳ מיני טיגון פי׳ סלת מחבת מרחשת חלות ורקיקים. (קידושין מד) א״ל רבי אבין דסמכה הוא א״ל אין כמימי לטוגני פי׳ זכרון הוא דראוי לסמוך עליו אמר לו כמימי לטיגני היה כלומר כששמעה לאלתר אמרה לי ולא היה רחוק זמן בין שמיעה לאמירה אלא כאדם שמוציא דג מן הים ומטגני. (בירושלמי בפרק מי שמת) ר׳ זעירא ור׳ יעקב חמון צלג (צואתא) קם ר׳ יעקב זרק עליו רוקא אמרו לו חביריו מן ימא לטיגני׳. פ״א שם מקום הוא ימי וטיגני קרובין להדדי כלומר אין אדם משקר דסבר כיון דמקום קרוב הוא אתי איניש ומכחישו (א״ב פי׳ בל׳ יוני מרחשת ומחבת ומן השם נבנה הפועל גם בנ׳ חז״ל גם בלשון יוני).
א. [אין אבגאט.]
ב. [איין פפאנע, באקען.]
תלמוד לומר [כו׳] ככל אשר צויתיך יעשו – תימה למה לי קרא דלא תעלו עליו קטרת זרה ותיפוק ליה מהכא ואומר רבי דה״א דצבור הוא דמפקדי שלא ישנו אבל יחיד כעין צבור מביא ותימה דא״כ לא תעלו בלשון רבים למה לי דמיניה דרשינן לעיל צבור ויחיד מקטרת זרה וי״ל [דהוי אמינא צבור שרי לגבי קטרת נדבה על מזבח הפנימי והוי] שפיר בכלל כאשר צויתיך כיון דמייתו חובה (או) מייתו נדבה ונראה דלא מהדר אלא אקטרת סמים דשייך למזבח הקטרת בההיא פרשתא אבל אמאי דלא כתיב קודם לא מהדר [וה״א דעל מזבח החיצון מביא].
ועדיין שמא יכול שמכתוב זה למדים אנו כי לא יעלו הציבור קטורת נדבה דווקא על מזבח הפנימי, אבל יעלו הציבור קטורת נדבה על מזבח החיצון? לכך תלמוד לומר (מלמדנו הנאמר) בעשיית המשכן ״ו את שמן המשחה ואת קטרת הסמים לקדש ככל אשר צויתך יעשו״ (שם לא, יא) — לומר: אין לך אלא מה שאמור בענין ולא באופן אחר, שאין הקטורת באה אלא בציבור, וכחובה, ומוקטרת על המזבח הפנימי. וקשה על הדיוק השני בדברי הברייתא, שהציבור מביא קטורת נדבה!
The baraita continues: One might have thought that the community may not bring a gift offering of incense on the inner altar, but it may bring incense on the external altar. Therefore, the verse states: “And the anointing oil, and the incense of sweet spices for the sacred place; according to all that I have commanded you shall they do” (Exodus 31:11). This teaches that one has the right to do only that which is stated with regard to the matter, without deviation. Consequently, incense may sacrificed only by the community, only when there is an obligation to sacrifice it, and it must be burned only on the inner altar. This contradicts the implication of the previously cited baraita that it is permitted to burn the incense of an individual on the golden altar or the incense of a community on the outer altar.
הכל
(3) אָמַר רַב פָּפָּא לָא מִיבַּעְיָא קָאָמַר לָא מִיבַּעְיָא צִיבּוּר עַל מִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן דְּלָא אַשְׁכְּחַן וְלָא מִיבַּעְיָא יָחִיד עַל מִזְבֵּחַ הַפְּנִימִי דְּלָא אַשְׁכְּחַן אֶלָּא אֲפִילּוּ יָחִיד עַל מִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן דְּאַשְׁכְּחַן בִּנְשִׂיאִים הוֹרָאַת שָׁעָה הָיְתָה.:
Rav Pappa said: This is not problematic. The baraita is speaking utilizing the style of: It is not necessary, as follows. It is not necessary to state that the community may not sacrifice incense on the external altar, as we have not found a precedent for it. And similarly, it is not necessary to state that an individual may not sacrifice incense on the inner altar, as we have not found a precedent for it. But it is necessary to state that it is even prohibited for an individual to sacrifice incense on the external altar, despite the fact that we have ostensibly found a precedent for it in the case of the tribal princes; as that was a provisional edict and therefore cannot serve as a precedent.
אמר רב פפא: אין זה קשה שכן בלשון לא מיבעיא קאמר [לא נצרכה הוא אומר]. לא מיבעיא [לא נצרכה] לומר שהציבור אינו מקטיר קטורת נדבה על מזבח החיצון, שהרי לא אשכחן [לא מצאנו] בציבור אופן כזה של הקטרה. וכמו כן לא מיבעיא [לא נצרכה] לומר שהיחיד אינו מקטיר על מזבח הפנימי, שהרי לא אשכחן [לא מצאנו] בו אופן זה של הקטרה. אלא אפילו הקטרת יחיד על מזבח החיצון, דאשכחן [שמצאנו] כיוצא בה בנשיאים — גם היא אסורה, שכן אף הקטרת הנשיאים הוראת שעה היתה ואין למדים ממנה.
Rav Pappa said: This is not problematic. The baraita is speaking utilizing the style of: It is not necessary, as follows. It is not necessary to state that the community may not sacrifice incense on the external altar, as we have not found a precedent for it. And similarly, it is not necessary to state that an individual may not sacrifice incense on the inner altar, as we have not found a precedent for it. But it is necessary to state that it is even prohibited for an individual to sacrifice incense on the external altar, despite the fact that we have ostensibly found a precedent for it in the case of the tribal princes; as that was a provisional edict and therefore cannot serve as a precedent.
הכל
(4) מתני׳ מַתְנִיתִין : חֲבִיתֵּי כ״ג כֹּהֵן גָּדוֹל לֹא אהָיוּ בָּאִין חֲצָאִין אֶלָּא מֵבִיא עִשָּׂרוֹן שָׁלֵם וְחוֹצֵהוּ מַקְרִיב מֶחֱצָה בַּבֹּקֶר וּמֶחֱצָה בֵּין הָעַרְבָּיִם.
MISHNA: The twelve loaves of matza prepared from a tenth of an ephah of flour of the griddle-cake offering of the High Priest did not come from the house of the High Priest in halves. Rather, the High Priest brings from his house a complete tenth of an ephah of flour (see Leviticus 6:13) and divides it in half, and he sacrifices half in the morning and half in the afternoon.
מתני׳ חביתי – היינו [מנחת] מחבת כ״ג שמביא בכל יום כדכתיב בצו את אהרן מחציתה בבקר על שם מחבת קרו להו חביתים דכתיב (ויקרא ו) על מחבת בשמן תעשה.
לא היו באין חצאין – שלא יביא חצי עשרון בבקר מביתו וחצי עשרון בערב ואע״פ שקריבה לחצאין כדכתיב מחציתה בבקר מחציתה משמע מחציתה של שלימה (מחצה משלמה) מחצה מתוך שלם הוא מביא שמביא עשרון שלם וחוצהו.
א משנה שתים עשרה חלות המצות (הנעשות מעשירית האיפה סולת) של מנחת חביתי כהן גדול (ונקראת מנחה זו ״מנחת חביתין״ — על שמטגנים אותה במחבת אחר אפייתה) המובאות בכל יום מחציתן בבוקר ומחציתן בערב, לא היו באין מביתו של הכהן הגדול בשני חצאין, שיביא בכל פעם את המחצית הקריבה, אלא הריהו מביא בכל יום למנחתו עשרון (״עשירית האיפה סולת״, ויקרא ו, יג) שלם, וחוצהו לשני חצאים — והריהו מקריב מחצה אחת בבקר ואת המחצה השנית בין הערבים.
MISHNA: The twelve loaves of matza prepared from a tenth of an ephah of flour of the griddle-cake offering of the High Priest did not come from the house of the High Priest in halves. Rather, the High Priest brings from his house a complete tenth of an ephah of flour (see Leviticus 6:13) and divides it in half, and he sacrifices half in the morning and half in the afternoon.
הכל
(5) כֹּהֵן בשֶׁמֵּבִיא מֶחֱצָה שַׁחֲרִית וָמֵת וּמִינּוּ כֹּהֵן אַחֵר תַּחְתָּיו לֹא יָבִיא חֲצִי עִשָּׂרוֹן מִבֵּיתוֹ וַחֲצִי עֶשְׂרוֹנוֹ שֶׁל רִאשׁוֹן אֶלָּא מֵבִיא עִשָּׂרוֹן שָׁלֵם (מֶחֱצָה) וְחוֹצֵהוּ מַקְרִיב מֶחֱצָה וּמֶחֱצָה אָבֵד גנִמְצְאוּ שְׁנֵי חֲצָאִין קְרֵיבִין וּשְׁנֵי חֲצָאִין אוֹבְדִין.:
In the case of a High Priest who brings and sacrifices half in the morning and dies, and they appointed another High Priest in his stead, the replacement High Priest should neither bring half of a tenth of an ephah of flour from his house nor sacrifice the remaining half of the tenth of an ephah of his predecessor. Rather, he brings from his house an entire tenth of an ephah and divides it in half, sacrifices half, and the other half is not sacrificed and is lost. Consequently, two halves of a tenth of an ephah are sacrificed, one-half of what was brought by each priest, and the other two halves are lost.
ומחצה אבד – קשיא לר׳ אלעזר דאמר (לעיל דף ח.) קדוש לחצאין ומחציתה דאמר קרא מחצה משלם (להבאה) הוא וא״כ אמאי אבד דהא אכתי לא איקדיש קדושת הגוף וא״כ בר פדיון הוא ואע״ג דמשמע במסכת שקלים (דף ד.) אבודין מליקרב מ״מ מה בין זה לסולת אחר כיון דנפדה מיהו מש״ה קרי ליה אבד.
כהן גדול שמביא (הקריב) את המחצה הראשונה בשחרית, ולאחר מכן מת, ומינו כהן אחר תחתיו לשמש ככהן גדול — לא יביא הכהן הגדול החדש חצי עשרון מביתו לצורך הקרבת בין הערביים, וכמו כן לא יקריב את חצי עשרונו של הכהן הגדול הראשון (הקודם) שמת, אלא מביא מביתו עשרון שלם, וחוצהו ומקריב מחצה אחת בין הערביים, ואילו המחצה השנית אבד, שאינו קרב. נמצאו איפוא כי במקרה זה שני חצאין של שני העשרונות הללו (מחצית אחת משל הכהן הראשון, ומחצית אחת משל השני) קריבין, ושני החצאין האחרים אובדין.
In the case of a High Priest who brings and sacrifices half in the morning and dies, and they appointed another High Priest in his stead, the replacement High Priest should neither bring half of a tenth of an ephah of flour from his house nor sacrifice the remaining half of the tenth of an ephah of his predecessor. Rather, he brings from his house an entire tenth of an ephah and divides it in half, sacrifices half, and the other half is not sacrificed and is lost. Consequently, two halves of a tenth of an ephah are sacrificed, one-half of what was brought by each priest, and the other two halves are lost.
הכל
(6) גמ׳ גְּמָרָא : ת״ר תָּנוּ רַבָּנַן אִילּוּ נֶאֱמַר מִנְחָה מַחֲצִית הָיִיתִי אוֹמֵר מֵבִיא חֲצִי עִשָּׂרוֹן מִבֵּיתוֹ שַׁחֲרִית וּמַקְרִיב חֲצִי עִשָּׂרוֹן מִבֵּיתוֹ עַרְבִית וּמַקְרִיב.
GEMARA: The Gemara cites that which the Sages taught in a baraita, commenting on the verse: “This is the offering of Aaron and of his sons, which they shall offer to the Lord on the day when he is anointed: The tenth part of an ephah of fine flour for a meal offering perpetually, half of it in the morning, and half of it in the evening” (Leviticus 6:13). If the verse had stated: A meal offering perpetually, half in the morning and half in the evening; I would have said that the High Priest brings half of a tenth of an ephah in the morning and sacrifices it, and then he brings half of a tenth of an ephah in the afternoon and sacrifices it.
ב גמרא שנינו במשנתנו בדין הבאת שתי מחציותיה של מנחת חביתים. ומביאים עוד, תנו רבנן [שנו חכמים בברייתא] על הכתוב במנחת החביתים ״זה קרבן אהרן... עשירית האיפה סולת מנחה תמיד מחציתה בבוקר ומחציתה בערב״ (שם): אילו היה נאמר ״מנחה תמיד מחצית בבוקר ומחצית בערב״ — הייתי אומר מכאן שהכהן הגדול מביא חצי עשרון (״מחצית״) מביתו בשחרית ומקריב אותו, ואחר כך מביא עוד חצי עשרון מביתו בערבית ומקריב אותו — לכך
GEMARA: The Gemara cites that which the Sages taught in a baraita, commenting on the verse: “This is the offering of Aaron and of his sons, which they shall offer to the Lord on the day when he is anointed: The tenth part of an ephah of fine flour for a meal offering perpetually, half of it in the morning, and half of it in the evening” (Leviticus 6:13). If the verse had stated: A meal offering perpetually, half in the morning and half in the evening; I would have said that the High Priest brings half of a tenth of an ephah in the morning and sacrifices it, and then he brings half of a tenth of an ephah in the afternoon and sacrifices it.
הכל
(7) ת״ל תַּלְמוּד לוֹמַר {ויקרא ו׳:י״ג} מַחֲצִיתָהּ בַּבֹּקֶר וּמַחֲצִיתָהּ בָּעָרֶב מֶחֱצָה מְשַׁלֵּם הוּא מַקְרִיב הָא כֵּיצַד מֵבִיא עִשָּׂרוֹן שָׁלֵם וְחוֹצֵהוּ וּמַקְרִיב מֶחֱצָה בַּבֹּקֶר וּמֶחֱצָה בֵּין הָעַרְבָּיִם.
Since the verse states: “Half of it in the morning, and half of it in the evening” (Leviticus 6:13), it teaches that he sacrifices half of a complete tenth of an ephah. How so? The High Priest brings from his house a complete tenth of an ephah of fine flour, and divides it in half, and sacrifices half in the morning and half in the afternoon.
תלמוד לומר ״מחציתה בבקר ומחציתה בערב״ — מחצה משלם הוא מקריב, הא [הרי] זה כיצד נעשה? הריהו מביא מביתו בבוקר עשרון סולת שלם וחוצהו לשתי מחציות, ומקריב מחצה אחת בבקר, ואת המחצה השנית הריהו מקריב בין הערבים.
Since the verse states: “Half of it in the morning, and half of it in the evening” (Leviticus 6:13), it teaches that he sacrifices half of a complete tenth of an ephah. How so? The High Priest brings from his house a complete tenth of an ephah of fine flour, and divides it in half, and sacrifices half in the morning and half in the afternoon.
הכל
(8) נִטְמָא מֶחֱצָה שֶׁל בֵּין הָעַרְבָּיִם אוֹ שֶׁאָבַד יָכוֹל יָבִיא חֲצִי עִשָּׂרוֹן מִבֵּיתוֹ עַרְבִית וְיַקְרִיב ת״ל תַּלְמוּד לוֹמַר מַחֲצִיתָהּ בַּבֹּקֶר וּמַחֲצִיתָהּ בָּעָרֶב מֶחֱצָה מִשָּׁלֵם הוּא מֵבִיא.
In a case where the half of a tenth of an ephah that was supposed to be offered in the afternoon became impure or was lost after the High Priest sacrificed the first half in the morning, one might have thought that he should bring half of a tenth of an ephah from his house and sacrifice it. Therefore, the verse states: “Half of it in the morning, and half of it in the evening,” which teaches that he brings half of a complete tenth of an ephah.
ואם אירע ולאחר שקרבה המחצית של שחר, נטמא המחצה של בין הערבים, או שאבד מחצה זה, יכול צריכים היינו לומר שיביא הכהן הגדול חצי עשרון מביתו בערבית ויקריב? לכך תלמוד לומר ״מחציתה בבקר ומחציתה בערב״ — מחצה משלם הוא מביא.
In a case where the half of a tenth of an ephah that was supposed to be offered in the afternoon became impure or was lost after the High Priest sacrificed the first half in the morning, one might have thought that he should bring half of a tenth of an ephah from his house and sacrifice it. Therefore, the verse states: “Half of it in the morning, and half of it in the evening,” which teaches that he brings half of a complete tenth of an ephah.
הכל
(9) הָא כֵּיצַד מֵבִיא עִשָּׂרוֹן שָׁלֵם [מִבֵּיתוֹ] וְחוֹצֵהוּ וּמַקְרִיב מֶחֱצָה וּמֶחֱצָה אָבֵד נִמְצְאוּ שְׁנֵי חֲצָאִין קְרֵיבִין וּשְׁנֵי חֲצָאִין אוֹבְדִין.
How so? The High Priest brings a complete tenth of an ephah of fine flour from his house and divides it in half, and he sacrifices half, and the other half is not sacrificed and is lost. Consequently, two halves of a tenth of an ephah are sacrificed, the half that was sacrificed in the morning from the original tenth of an ephah, and half of the replacement tenth of an ephah, and the other two halves are lost.
הא [הרי] זה כיצד נעשה? הריהו מביא עשרון שלם נוסף מביתו, לפני בין הערביים, וחוצהו לשתי מחציות. ומקריב מחצה אחת מהן, והמחצה השנית אבד. נמצאו איפוא כי במקרה זה שני חצאין (מחצית העשרון הראשון שקרבה בבוקר, ומחצית העשרון השני שקרבה בין הערביים) קריבין, ושני חצאין (המחצית השניה של העשרון הראשון שנטמאה או שאבדה, והמחצית השניה של העשרון השני)
How so? The High Priest brings a complete tenth of an ephah of fine flour from his house and divides it in half, and he sacrifices half, and the other half is not sacrificed and is lost. Consequently, two halves of a tenth of an ephah are sacrificed, the half that was sacrificed in the morning from the original tenth of an ephah, and half of the replacement tenth of an ephah, and the other two halves are lost.
הכל
(10) כ״ג כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁהִקְרִיב מֶחֱצָה שַׁחֲרִית וָמֵת וּמִינּוּ אַחֵר תַּחְתָּיו יָכוֹל יָבִיא חֲצִי עִשָּׂרוֹן מִבֵּיתוֹ אוֹ חֲצִי עֶשְׂרוֹנוֹ שֶׁל רִאשׁוֹן ת״ל תַּלְמוּד לוֹמַר וּמַחֲצִיתָהּ בָּעָרֶב מֶחֱצָה מִשָּׁלֵם הוּא מֵבִיא וּמַקְרִיב.
In the case of a High Priest who sacrificed half in the morning and died, and they appointed another High Priest in his stead, one might have thought that the second High Priest should bring half of a tenth of an ephah from his house and sacrifice it, or that he should sacrifice the remaining half of a tenth of an ephah of the first High Priest. Therefore, the verse states: “And half of it in the evening,” which teaches that he brings and sacrifices half of a complete tenth of an ephah.
ומינו אחר תחתיו, קודם תמיד של בין הערבים ת״ל ומחציתה, פי׳ מרבוייא דו״ו משמע אפי׳ כהן העומד בין הערבים ואע״ג דאיכא חצי עשרון דראשון, ל״ה.
אין להקשות למה הוצרך ליתורא דוי״ו אלא משום דאמרי׳ דצריך להביא מחצה משלם ולא שיביא מחצה, י״ל משום דהוה אמינא דמאי דקאמר קרא דלא יביא חצאין היינו דוקא מחצה בבקר כדכתיב מחציתה בבקר ומחציתה בערב שצריך שיביאנה בבקר שלימה ואח״כ יחצנה אבל היכא דהביא שלימה בבקר ואבד חציו בין הערבים אימא דבכה״ג לא איירי קרא דלא יביא חציה מאחר דלא שייך ביה לומר מחציתה בבקר קמ״ל דאפ״ה לא יביא מחציתה, ואי אשמועינן באבד ונטמא אפ״ה ה״א דוקא בכה״ג לא יביא מחציתה מפני שאותו ליכא להביא מחצה שהוטל עליו להביאה שלימה בבקר שהרי היה כ״ג בבקר, אבל מי שנתמנה בין הערבים ולא הוטל עליו להביא בבקר אימא דיכול להביא מחצה בין הערבים קמ״ל דאפ״ה דלא דנהי דקרא לא מיירי כ״א במי שהיה כהן גדול בבקר אפ״ה מיתורא דוי״ו דומחיצתה אתא לרבויי אפי׳ נמי היכא דלא שייך ביה להביאה שלימה באותו יום ואינו ראוי להביא כי אם מחצה דאפ״ה צריך שיביא מחציתה של שלימה:
אין להקשות למה הוצרך ליתורא דוי״ו אלא משום דאמרי׳ דצריך להביא מחצה משלם ולא שיביא מחצה, י״ל משום דהוה אמינא דמאי דקאמר קרא דלא יביא חצאין היינו דוקא מחצה בבקר כדכתיב מחציתה בבקר ומחציתה בערב שצריך שיביאנה בבקר שלימה ואח״כ יחצנה אבל היכא דהביא שלימה בבקר ואבד חציו בין הערבים אימא דבכה״ג לא איירי קרא דלא יביא חציה מאחר דלא שייך ביה לומר מחציתה בבקר קמ״ל דאפ״ה לא יביא מחציתה, ואי אשמועינן באבד ונטמא אפ״ה ה״א דוקא בכה״ג לא יביא מחציתה מפני שאותו ליכא להביא מחצה שהוטל עליו להביאה שלימה בבקר שהרי היה כ״ג בבקר, אבל מי שנתמנה בין הערבים ולא הוטל עליו להביא בבקר אימא דיכול להביא מחצה בין הערבים קמ״ל דאפ״ה דלא דנהי דקרא לא מיירי כ״א במי שהיה כהן גדול בבקר אפ״ה מיתורא דוי״ו דומחיצתה אתא לרבויי אפי׳ נמי היכא דלא שייך ביה להביאה שלימה באותו יום ואינו ראוי להביא כי אם מחצה דאפ״ה צריך שיביא מחציתה של שלימה:
אובדין. כהן גדול שהביא עשרון סולת מביתו, והקריב את המחצה הראשונה שלו בשחרית ומת לאחר מכן, ומינו כהן גדול אחר תחתיו, יכול תאמר שיביא הכהן הגדול החדש חצי עשרון מביתו להקרבת מחצית מנחת החביתים של בין הערביים. או שיביא הכהן הגדול החדש את חצי עשרונו של הכהן הגדול הראשון (הקודם)? לכך תלמוד לומר (מלמדנו הנאמר) ״ומחציתה בערב״ — מחצה משלם הוא מביא ומקריב.
In the case of a High Priest who sacrificed half in the morning and died, and they appointed another High Priest in his stead, one might have thought that the second High Priest should bring half of a tenth of an ephah from his house and sacrifice it, or that he should sacrifice the remaining half of a tenth of an ephah of the first High Priest. Therefore, the verse states: “And half of it in the evening,” which teaches that he brings and sacrifices half of a complete tenth of an ephah.
הכל
(11) הָא כֵּיצַד מֵבִיא עִשָּׂרוֹן שָׁלֵם וְחוֹצֵהוּ וּמַקְרִיב וּמֶחֱצָה אָבֵד נִמְצְאוּ שְׁנֵי חֲצָאִין אוֹבְדִין וּשְׁנֵי חֲצָאִין קְרֵיבִין.:
How so? The replacement High Priest brings a complete tenth of an ephah of fine flour from his house and divides it in half, and he sacrifices half, and half is not sacrificed and is lost. Consequently, two halves of a tenth of an ephah are lost, half of the tenth of an ephah brought by each priest, and the other two halves are sacrificed.
הא [הרי] זה כיצד יעשה הכהן הגדול החדש? הריהו מביא מביתו עשרון סולת שלם, וחוצהו, ומקריב מחצית אחת, ואילו המחצה השנית של עשרון זה — אבד. נמצאו איפוא כי במקרה זה שני חצאין (המחצית השניה של עשרון הכהן הגדול שמת, והמחצית השניה של עשרון הכהן הגדול החדש) — אובדין, ושני חצאין (המחצית הראשונה של עשרון הכהן הגדול שמת, והמחצית הראשונה של עשרון הכהן הגדול החדש) — קריבין.
How so? The replacement High Priest brings a complete tenth of an ephah of fine flour from his house and divides it in half, and he sacrifices half, and half is not sacrificed and is lost. Consequently, two halves of a tenth of an ephah are lost, half of the tenth of an ephah brought by each priest, and the other two halves are sacrificed.
הכל
(12) תָּנֵי תַּנָּא קַמֵּיהּ דר״נ דְּרַב נַחְמָן דמֶחֱצָה רִאשׁוֹן וּמֶחֱצָה שֵׁנִי תְּעוּבַּר צוּרָתָן וְיֵצְאוּ לְבֵית הַשְּׂרֵיפָה.
§ With regard to the two halves of a tenth of an ephah that are lost, a tanna, i.e., a Sage who recited baraitot, taught a baraita before Rav Naḥman: With regard to the half that was not sacrificed by the first High Priest, who died, and the half brought but not sacrificed by the second High Priest who replaced him, their form should decay, i.e., they should be left overnight so they become disqualified, and then they should be brought out to the place designated for burning.
מחצה של ראשון ושל שני שאובדין תעובר צורתן לעביד להו לינה ושורפן. בשל ראשון משום הכי בעי צורה. דאיחזי ליה להקרבה דבשעת הפרשה שניהם היו ראוים להקריב אחד בבקר ואחד בין הערבים:
ג שנינו בברייתא בדין מנחת חביתים של כהן גדול שמת לאחר הקרבת מנחת חביתים של בוקר והתמנה כהן גדול חדש תחתיו, כי שתי מחציות אבדו, זו של הכהן שמת וזו של הכהן החדש. ובענין זה תני תנא קמיה [שנה חוזר המשניות לפני] רב נחמן: מחצה של הכהן הראשון (שמת) ומחצה של הכהן השני שהולכות לאיבוד — תעובר צורתן תחילה. כלומר, ימתין להם עד שיעבור עליהם לילה ויפסלו בלינה, ואז יצאו לבית השריפה.
§ With regard to the two halves of a tenth of an ephah that are lost, a tanna, i.e., a Sage who recited baraitot, taught a baraita before Rav Naḥman: With regard to the half that was not sacrificed by the first High Priest, who died, and the half brought but not sacrificed by the second High Priest who replaced him, their form should decay, i.e., they should be left overnight so they become disqualified, and then they should be brought out to the place designated for burning.
הכל
(13) א״ל אֲמַר לֵיהּ ר״נ רַב נַחְמָן בִּשְׁלָמָא רִאשׁוֹן אִיחֲזִי לְהַקְרָבָה אֶלָּא שֵׁנִי לְמָה לֵיהּ עִיבּוּר צוּרָה מֵעִיקָּרָא לְאִיבּוּד קָא אָתֵי.
Rav Naḥman said to the tanna: Granted, the half that was not sacrificed by the first High Priest should be left overnight before it is burned, because it was initially fit for sacrifice before the first High Priest died. But with regard to the half that was not sacrificed by the second High Priest, why must it be left overnight so that its form decays? It was brought to be lost from the outset, i.e., when the full tenth of an ephah was brought it was known that only half would be sacrificed and half would be lost. Consequently, it is unnecessary to leave it overnight before burning it.
אמר ליה [לו] רב נחמן: בשלמא [נניח, מובן] שיש לפסול בלינה את החצי של הכהן הראשון לפני שמוציאים אותו לשריפה — שכן איחזי [היה ראוי] חצי זה להקרבה מתחילה, לפני שמת הכהן הגדול הקודם, ולכן אי אפשר לאבדו מיד. אלא החצי של הכהן הגדול השני למה ליה [לו] עיבור צורה? והרי מעיקרא [מתחילה], מייד כשהובא עשרון סולת שלם ונחצה לשניים, לא היה ראוי חצי זה להקרבה והיה ברור כי לאיבוד קא אתי [הוא הולך] ומדוע יהא צריך לעיבור צורה?
Rav Naḥman said to the tanna: Granted, the half that was not sacrificed by the first High Priest should be left overnight before it is burned, because it was initially fit for sacrifice before the first High Priest died. But with regard to the half that was not sacrificed by the second High Priest, why must it be left overnight so that its form decays? It was brought to be lost from the outset, i.e., when the full tenth of an ephah was brought it was known that only half would be sacrificed and half would be lost. Consequently, it is unnecessary to leave it overnight before burning it.
הכל
(14) דַּאֲמַר לָךְ מַנִּי תַּנָּא דְּבֵי רַבָּה בַּר אֲבוּהּ הוּא דְּאָמַר אֲפִילּוּ פִּיגּוּל טָעוּן עִיבּוּר צוּרָה.
Rav Naḥman continued: Who is the one who said this baraita to you? It was the tanna of the school of Rabba bar Avuh, who says: All disqualified offerings, even piggul, which is disqualified by Torah law, require decay of form before they are burned.
אפי׳ פיגול טעון עיבור צורה – דיליף עון עון מנותר אף לענין הא מדהתם איכא [עיבור] צורה הכא ה״נ כדדרשינן פרק קמא (דפסחים דף ג.) ובפרק איזהו מקומן (זבחים דף נו:) ביום אתה שורפו ואי אתה שורפו בלילה.
אלא זה שאמר לך גירסה זו של דבריך, מני [מי הוא]? התנא דבי [של בית] מדרשו של רבה בר אבוה הוא, שכן אמר רבה בר אבוה כי כל קודש שנפסל, ואפילו פסול פיגול שחמור, ופסול מן התורה — אינו נשרף מייד, אלא טעון תחילה עיבור צורה, ורק לאחר מכן יוצא לבית השריפה.
Rav Naḥman continued: Who is the one who said this baraita to you? It was the tanna of the school of Rabba bar Avuh, who says: All disqualified offerings, even piggul, which is disqualified by Torah law, require decay of form before they are burned.
הכל
(15) רַב אָשֵׁי אָמַר אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבָּנַן כֵּיוָן דִּבְעִידָּנָא דְּפָלְגִי בְּהוּ אִי בָּעֵי הַאי מַקְרֵיב וְאִי בָּעֵי הַאי מַקְרֵיב מִיחְזָא חֲזוּ.:
Rav Ashi said: The baraita can be understood even if you say it is in accordance with the opinion of the Rabbis who disagree with Rabba bar Avuh and hold that piggul does not require decay of form. Nevertheless, since at the time when the second High Priest divides the two halves, if he wants he can sacrifice this half, and if he wants he can sacrifice that other half, both halves are considered fit to be sacrificed and may not be burned until they are left overnight.
רב אשי אמר הסבר אחר לנוסח הדברים: אפילו תימא [תאמר] שהוא כשיטת רבנן [חכמים] החולקים על רבה בר אבוה, וסבורים כי הנפסל בפיגול אינו טעון עיבור צורה, כיון דבעידנא דפלגי בהו [שבזמן שחולק אותם] הכהן הגדול החדש את שתי המחציות מהעשרון שהביא, אי בעי [אם רוצה] — הרי את האי [זה] החצי הוא מקריב, ואי בעי [ואם רוצה] — את האי [זה] החצי השני הוא מקריב, שהרי אין חצי מסויים שהוגדר מתחילה לקדושה, אם כן שני החצאים הללו נחשבים כמיחזא חזו [ראויים] להקרבה, ולכך יש להמתין בשריפתו של השני עד שייפסל בלינה.
Rav Ashi said: The baraita can be understood even if you say it is in accordance with the opinion of the Rabbis who disagree with Rabba bar Avuh and hold that piggul does not require decay of form. Nevertheless, since at the time when the second High Priest divides the two halves, if he wants he can sacrifice this half, and if he wants he can sacrifice that other half, both halves are considered fit to be sacrificed and may not be burned until they are left overnight.
הכל
(16) אִיתְּמַר חֲבִיתֵּי כֹּהֵן גָּדוֹל כֵּיצַד עוֹשִׂין אוֹתָן רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא א״ר אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן אוֹפָהּ ואח״כ וְאַחַר כָּךְ מְטַגְּנָהּ רַבִּי אַסִּי א״ר אָמַר רַבִּי חֲנִינָא מְטַגְּנָהּ ואח״כ וְאַחַר כָּךְ אוֹפָהּ.
§ The Gemara cites that which was stated further about the griddle-cake offering: How are the griddle-cake offerings of the High Priest prepared? The verse seems to prescribe a variety of methods of preparation: “On a griddle it shall be made with oil; when it is soaked, you shall bring it in; and baked pieces [tufinei] of the meal offering shall you sacrifice for a pleasing aroma to the Lord” (Leviticus 6:14). Rabbi Ḥiyya bar Abba says that Rabbi Yoḥanan says that it is prepared in the following manner: The individual preparing it bakes it in an oven and afterward he fries it in a pan. Rabbi Asi says that Rabbi Ḥanina says that it is prepared in the following manner: The individual preparing it fries it in a pan and afterward he bakes it in an oven.
ד ומביאים עוד בדין מנחת חביתים. איתמר [נאמר] בברייתא: חביתי כהן גדול, כיצד בדיוק עושין אותן? שכן נאמר בהם ״על מחבת בשמן תעשה מורבכת תביאנה תופיני מנחת פתים תקריב״ (שם יד), והרי אלה אופני עשייה שונים. ר׳ חייא בר אבא אמר בשם ר׳ יוחנן שכך מנחת חביתים נעשית: בתחילה הריהו אופה בתנור, ואחר כך הריהו מטגנה במחבת. ואילו ר׳ אסי אמר בשם ר׳ חנינא שבתחילה הריהו מטגנה במחבת, ואחר כך הוא אופה בתנור.
§ The Gemara cites that which was stated further about the griddle-cake offering: How are the griddle-cake offerings of the High Priest prepared? The verse seems to prescribe a variety of methods of preparation: “On a griddle it shall be made with oil; when it is soaked, you shall bring it in; and baked pieces [tufinei] of the meal offering shall you sacrifice for a pleasing aroma to the Lord” (Leviticus 6:14). Rabbi Ḥiyya bar Abba says that Rabbi Yoḥanan says that it is prepared in the following manner: The individual preparing it bakes it in an oven and afterward he fries it in a pan. Rabbi Asi says that Rabbi Ḥanina says that it is prepared in the following manner: The individual preparing it fries it in a pan and afterward he bakes it in an oven.
הכל
(17) א״ר אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא כְּוָותֵיהּ דִּידִי מִסְתַּבְּרָא תּוּפִינֵי תֹּאפֶינָּה נָאָה רַבִּי אַסִּי אָמַר כְּוָותֵיהּ דִּידִי מִסְתַּבְּרָא תּוּפִינֵי תֹּאפֶינָּה נָא.
Rabbi Ḥiyya bar Abba said: It stands to reason in accordance with my opinion because the verse states: “And baked pieces [tufinei] of the meal offering.” The word for baked pieces [tufinei] should be understood as meaning that they shall be baked when they are still beautiful [te’afena na’a], i.e., before being fried. Rabbi Asi said: It stands to reason in accordance with my opinion because the word tufinei should be understood as meaning that they shall be baked when they are already partially cooked [te’afena na], i.e., after being fried.
תופיני תאפינה כשהיא נאה – כלומר בלא שמן שאם היה מטגנה תחלה ואח״כ אופה היתה שחורה מחמת השמן ולא היתה נאה:
תאפינה נא – האי נא אפוי ולא אפוי כל צרכו והיינו כשהוא מטגנה אינה אפויה כל צורכה וכשהוא מכניסה לתנור היא נא היינו תאפינה נא:
תאפינה נאה – בשעת אפייתה בתנור תהא נאה ואם מטגנה תחילה הרי היא שחורה מן השמן ומן המחבת.
תאפינה נא – בשעת אפייתה בתנור תהא נא כמו (שמות יב) אל תאכלו ממנו נא כלומר בכך תהא מבושלת קצתו ואינה מבושלת כל צורכה והיינו טגון דבהא מודו כ״ע דתרוייהו בעינן כדכתיב על מחבת בשמן וכתיב תופיני.
ומסבירים חכמים אלה את שיטותיהם, אמר ר׳ חייא בר אבא: כוותיה דידי מסתברא [כשיטתי שלי מסתבר] לומר — שכן הכתוב ״תפיני״ פירושו: תאפינה נאה, שצריכה המנחה להיות נאה בשעה שהיא נאפית בתנור, ואילו יטגנוה בתחילה ורק לאחר מכן יאפוה — אין היא נאה בשעת אפייה. ואילו ר׳ אסי אמר: כוותיה דידי מסתברא [כשיטתי שלי מסתבר] לומר — שכן הכתוב ״תפיני״ פירושו: תאפינה נא, שבשעת אפייתה בתנור תהא המנחה כבר מבושלת במקצת, אך לא מבושלת כל צורכה (״נא״). ולכך יש לטגנה לפני אפייתה.
Rabbi Ḥiyya bar Abba said: It stands to reason in accordance with my opinion because the verse states: “And baked pieces [tufinei] of the meal offering.” The word for baked pieces [tufinei] should be understood as meaning that they shall be baked when they are still beautiful [te’afena na’a], i.e., before being fried. Rabbi Asi said: It stands to reason in accordance with my opinion because the word tufinei should be understood as meaning that they shall be baked when they are already partially cooked [te’afena na], i.e., after being fried.
הכל
(18) כְּתַנָּאֵי {ויקרא ו׳:י״ד} תּוּפִינֵי תֹּאפֶינָּה נָא רַבִּי אוֹמֵר תֹּאפֶינָּה נָאָה רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר תֹּאפֶינָּה רַבָּה אִית לֵיהּ הנָא וְאִית לֵיהּ נָאָה.
This dispute between the amora’im is parallel to a dispute between tanna’im in a baraita: The word for baked pieces [tufinei] should be understood as meaning that they shall be baked when they are already partially cooked [te’afena na]. Rabbi Yehuda HaNasi says: It should be understood as meaning that they shall be baked when they are still beautiful [te’afena na’a]. Rabbi Yosei says: The word tufinei is plural, indicating that the pieces should be baked extensively, i.e., more than once. Consequently, Rabbi Yosei accepts the opinion that the pieces should be baked when they are already partially cooked, and he also accepts the opinion that they should be baked when they are beautiful. Therefore the offering should first be baked, then fried, then baked again.
תאפינה רבה – כלומר תאפינה הרבה אפיות. אית ליה לר׳ דוסא נא ואית ליה נאה. הילכך תאפינה לכתחילה נאה בלא שמן ולא כל צרכה והדר מטגנה ועדיין היא נא והדר חוזר ואופה כל צרכה. ואית דאמרי תאפינה רבה כלומר שיעשה חלה דקה ורחבה הרבה. אית ליה נא שמטגנה תחלה והויא נא והדר אופה ואית ליה נאה. היינו נאה שהיתה רחבה. מורבכת אמר לן ר׳ היינו שאחר אפייתה היה חולטה ברותחין. פתים היינו שכופלה לשנים ושנים לארבעה ופותת ואח״כ היה מקריבה:
תאפינה רבה – אפיות הרבה אופה ומטגנה ואופה.
אית ליה נא – מש״ה אופה אחר טיגון ואית ליה נאה מש״ה אופה תחילה. לישנא אחרינא רבה גדולה ומרוקעת ודקה וזהו נוייה ואית ליה מטגנה תחילה ואח״כ אופה ואיכא טיגון נא ונאה וגדולה היא: ל״א תאפנה רכה שירככנה בשמן (קריבה נאה) [הרבה] וזהו נוייה תחילה מטגנה ואח״כ אופה ואיכא נא ונאה שלשתן שמעתי.
ר׳ יוסי אומר תאפינה רבה, פי׳ אפיות הרבה אופה ומטגנה ואופה. אית ליה נא, פי׳ ומ״ה אופה אחר טיגון, ואית ליה נאה משו׳ הכי אופה תחלה, ל״ה:
וקשיא למה צריך לטעם דאית ליה נא ואית ליה נאה והלא כבר פי׳ ממשמעות תופיני אפיות הרבה. וי״ל דאע״ג דתופיני משמע אפיות הרבה מ״מ לא הוה ידעי׳ מתי יעשו אותן האפיות או שמא יעשו שניהם קודם טיגון או לאחר טיגון ור״ל דתופיני דמשמע אפיות הרבה גלי דיהיה בו ב׳ משמעיות נאה ונא ושאחת תעשה קודם טיגון הילכך אצטרי׳ לתרי טעמי דאי מתופיני דמשמע הרבה אפיות לא הוה ידעינן מתי יעשו הילכך אצטרי׳ לטעם דדריש נא ונאה, וגם מטעם דדריש נא ונאה בלא טעם דתופיני משמע אפיות הרבה לא הוה סגי משום דאי לאו טעמא דתופיני משמע אפיות הרבה לא הוה דרשינן נא ונאה כי אם חדא מנייהו נא או נאה, אבל משום דמשמע (נא ונאה) תופיני אפיות הרבה אמרי׳ דר״ל נא ונאה:
וקשיא למה צריך לטעם דאית ליה נא ואית ליה נאה והלא כבר פי׳ ממשמעות תופיני אפיות הרבה. וי״ל דאע״ג דתופיני משמע אפיות הרבה מ״מ לא הוה ידעי׳ מתי יעשו אותן האפיות או שמא יעשו שניהם קודם טיגון או לאחר טיגון ור״ל דתופיני דמשמע אפיות הרבה גלי דיהיה בו ב׳ משמעיות נאה ונא ושאחת תעשה קודם טיגון הילכך אצטרי׳ לתרי טעמי דאי מתופיני דמשמע הרבה אפיות לא הוה ידעינן מתי יעשו הילכך אצטרי׳ לטעם דדריש נא ונאה, וגם מטעם דדריש נא ונאה בלא טעם דתופיני משמע אפיות הרבה לא הוה סגי משום דאי לאו טעמא דתופיני משמע אפיות הרבה לא הוה דרשינן נא ונאה כי אם חדא מנייהו נא או נאה, אבל משום דמשמע (נא ונאה) תופיני אפיות הרבה אמרי׳ דר״ל נא ונאה:
ומעירים: מחלוקת אמוראים זו הריהי כמחלוקת תנאי [תנאים] שחלקו כבר בנושא זה. שכך שנינו בברייתא: משמעות הכתוב ״תפיני״ — תאפינה נא. ואילו רבי אומר: משמעות ״תופיני״ — תאפינה נאה. ועוד דעה נוספת, ר׳ יוסי אומר: אמר הכתוב ״תופיני״ בלשון רבים — תאפינה רבה (הרבה), לומר שאופים אותה, ולאחר מכן מטגנים אותה, ושבים ואופים אותה. שכן אית ליה [יש לו, מקבל] ר׳ יוסי הן את הדעה הסבורה שיש לאפות את המנחה כשהיא נא (ולכך מטגננים אותה לפני אפייתה), ואולם אית ליה [יש לו, מקבל] ר׳ יוסי גם את הדעה הסבורה שיש לאפות את המנחה כשהיא נאה (לפני טיגון), ולכך הריהו מצריך שתי אפיות, לפני טיגון ולאחר טיגון.
This dispute between the amora’im is parallel to a dispute between tanna’im in a baraita: The word for baked pieces [tufinei] should be understood as meaning that they shall be baked when they are already partially cooked [te’afena na]. Rabbi Yehuda HaNasi says: It should be understood as meaning that they shall be baked when they are still beautiful [te’afena na’a]. Rabbi Yosei says: The word tufinei is plural, indicating that the pieces should be baked extensively, i.e., more than once. Consequently, Rabbi Yosei accepts the opinion that the pieces should be baked when they are already partially cooked, and he also accepts the opinion that they should be baked when they are beautiful. Therefore the offering should first be baked, then fried, then baked again.
הכל
(19) תְּנַן הָתָם וחֲבִיתֵּי כ״ג כֹּהֵן גָּדוֹל לִישָׁתָן וַעֲרִיכָתָן וַאֲפִיָּיתָן בִּפְנִים זוְדוֹחוֹת אֶת הַשַּׁבָּת.
§ We learned in a mishna elsewhere (96a): Concerning the twelve loaves of the High Priest’s griddle-cake offering, of which six are sacrificed in the morning and six in the evening, their kneading, and forming of their loaves, and their baking are performed inside the Temple courtyard, and all labors involved in those actions override Shabbat.
עריכתן – תקון החלות שקורין אטינו״ר ובלשון צרפת סוני״ר.
בפנים – בעזרה דתנור של מתכת היה בעזרה ולישה ועריכה ואע״ג דקודם מתן שמן היא והאי תנא אית ליה מדת יבש לא נתקדשה מדלא מצריך לישת שאר מנחות בפנים הא בעינן פנים דקסבר חצי עשרון שבו היה חולק חביתי כ״ג נמשח והאי דלא משחו את העשרון השלם מפני שכל אדם מודד בו מנחתו ופעמים שמוציאו לחוץ אבל זה אינו מסור אלא לכהנים.
עריכתן פי׳ תיקון החלות אשטנדר״א בלעז. בפנים, בעזרה דתנור של מתכת היה בעזרה, (ל״ה), ולישה ועריכה אע״ג דקודם מתן שמן והאי תנא סבר דמדת יבש לא נתקדשה מדלא מצריך לישת שאר מנחות בפנים מ״מ האי בעיא פנים דקסבר חצי עשרון שבו היה חולק חביתי כה״ג נמשח, והאי דלא משחו עשרון השלם מפני שכל אדם מודד בו מנחתו ופעם שמוציאו לחוץ אבל זה אינו מסור אלא לכהנים, ל״ה. ר״ל מוציאו לחוץ ומודד בו שהרי מפני יציאת הכלי לחוץ אין קפידא שהרי הכלי אינו נפסל ביציאת חוץ אלא מה שימדדו בו בחוץ יפסל מאחר שהכלי נמשח מקדש הנכנס בתוכו בחוץ והרי כאלו יצא חוץ מקודש דנפסל ביוצא דמה לי מקודש בפנים ויצא חוץ ונפסל מה לי מתקדש בחוץ כמו כן נפסל ולכך לא היו מושחין כלי שמודדין בהם המנחות כדי שלא יפסלו כשמוציאין אותן בחוץ אלא חולין הוו ואינם נפסלין ביוצא ולכך היה לישתן בחוץ לפי שלא נתקדשו ליפסל ביוצא ושימדדו בו בין בפנים בין בחוץ היו יכולין להוציאו מבחוץ וללוש אותו בחוץ (לולא שנפסלו) שאינם נפסלים ביוצא, אבל זה אינו מסור אלא לכהנים, ור״ל דאין מודדין בו אלא מבפנים ואעפ״י שהיה כהן גדול מביא אותה שלימה מתוך ביתו היה מביאה ואין מוציאין אותה לחוץ ליפסל (עד שימדדו בו בחוץ) ביוצא אלא הכהן גדול שהיה מביאה שלם מביתו היה מביאה בכלי שלא נתקדש כדי שלא תפסל. המנחה שבו ביוצא וכשחלקה בזה שנמשך אינו יכול להוציאה עוד לחוץ שהרי תפסל ביוצא מאחר שהיתה בכלי שנתקדש שלכך אופה בפנים:
וא״ת מפני מה קדשוהו יותר מכלי שאר מנחות שלא קדשוהו כמו כן לא יקדשוהו ותאפה גם בחוץ, הרי ז״א דלפי שכל זמן שיכולין לקדשן יש להן לקדשן הילכך בזה שהיה מסור לכהנים שנזהרין שלא יצא לחוץ היו יכולין לקדשו אבל בכלי שנמסר לכל אדם ואין יכולין ליזהר שלא יוציאו לחוץ לא קדשוהו:
גם נוכל לומר דאם היו מודדין בכלי שנתקדש בחוץ דלא תפסל ביוצא שאינו נקרא יוצא, ולכך כ״ג מביא מתוך ביתו בכלי מקודש דאין פסול יוצא אלא למי שנתקדש בפנים ויצא לחוץ אבל מי שנתקדש בחוץ אין בו פסול יוצא, אלא מה שפירש״י לפעמים היו מוציאין אותה לחוץ דלאחר שנתנה בכלי הי׳ מוציאין אותה לחוץ ולא היו זהירין בה והרי גם נתקדשה בכלי במקדש ותפסל ביוצא כשיוציאנה לחוץ אבל בזה שחלקו החביתין זהירין שלא יוציאוהו לחוץ, וכן נראה מדעת תוס׳:
וא״ת מפני מה קדשוהו יותר מכלי שאר מנחות שלא קדשוהו כמו כן לא יקדשוהו ותאפה גם בחוץ, הרי ז״א דלפי שכל זמן שיכולין לקדשן יש להן לקדשן הילכך בזה שהיה מסור לכהנים שנזהרין שלא יצא לחוץ היו יכולין לקדשו אבל בכלי שנמסר לכל אדם ואין יכולין ליזהר שלא יוציאו לחוץ לא קדשוהו:
גם נוכל לומר דאם היו מודדין בכלי שנתקדש בחוץ דלא תפסל ביוצא שאינו נקרא יוצא, ולכך כ״ג מביא מתוך ביתו בכלי מקודש דאין פסול יוצא אלא למי שנתקדש בפנים ויצא לחוץ אבל מי שנתקדש בחוץ אין בו פסול יוצא, אלא מה שפירש״י לפעמים היו מוציאין אותה לחוץ דלאחר שנתנה בכלי הי׳ מוציאין אותה לחוץ ולא היו זהירין בה והרי גם נתקדשה בכלי במקדש ותפסל ביוצא כשיוציאנה לחוץ אבל בזה שחלקו החביתין זהירין שלא יוציאוהו לחוץ, וכן נראה מדעת תוס׳:
ה ועוד בדרך עשייתה של מנחת חביתי כהן גדול, תנן התם [שנינו שם, במשנה בהמשך]: חביתי כהן גדול — לישתן ועריכתן ואפייתן בפנים העזרה שבמקדש, ודוחות את השבת.
§ We learned in a mishna elsewhere (96a): Concerning the twelve loaves of the High Priest’s griddle-cake offering, of which six are sacrificed in the morning and six in the evening, their kneading, and forming of their loaves, and their baking are performed inside the Temple courtyard, and all labors involved in those actions override Shabbat.
הכל
(20) מְנָא ה״מ הָנֵי מִילֵּי אָמַר רַב הוּנָא חתּוּפִינֵי תֹּאפֶינָּה נָאָה וְאִי אָפֵי לַהּ מֵאֶתְמוֹל אִינַּשְׁפָה לַהּ מַתְקֵיף לַהּ רַב יוֹסֵף אֵימָא דְּכָבֵישׁ לֵיהּ בְּיַרְקָא.
The Gemara asks: From where is this matter, i.e., that these actions override Shabbat, derived? Rav Huna said: The verse says tufinei, meaning that when it is already baked it must still be beautiful [te’afena na’a]. And if one would bake it yesterday, on the eve of Shabbat, it would become swollen [inshefa] and no longer beautiful. Rav Yosef objects to this: If the purpose of baking them on Shabbat is to ensure they remain fresh, say that the loaves should be baked before Shabbat and covered with greens to preserve them.
אינשפא לה – כלומר שניא צורתה השתא ולא הויא נאה:
אימא דכביש לה בירקא – כלומר שיכסנה בירק מפני החמה או מפני הרוח ולא תשתנה צורתה ולא תדחה שבת:
מנא הני מילי – דדוחות שבת.
אינשפא – נפוחה ברוח כמו (שמות טו) נשפת ברוחך.
דכביש ליה בירקא – טומנין בירקות כדי שלא ישלוט בה רוח.
ושואלים: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו] שדוחה עשייתן את השבת? אמר רב הונא: בענין מנחה זו נאמר ״תפיני״, וכוונתו — תאפינה נאה, שכשהן אפויות שתהיינה נאות ואי אפי לה [ואם אופה אותה] מאתמול — אינשפה [התקלקלה] לה ושוב אינה נאה. מתקיף לה [מקשה על כך] רב יוסף: אם טעם הדבר הוא כדי למנוע את קלקולה של המנחה — אימא [אמור] שיאפה אותה בערב שבת, ודכביש ליה בירקא [ושיכבוש אותה, יכסנה, בירק] כדי שלא תתקלקל!
The Gemara asks: From where is this matter, i.e., that these actions override Shabbat, derived? Rav Huna said: The verse says tufinei, meaning that when it is already baked it must still be beautiful [te’afena na’a]. And if one would bake it yesterday, on the eve of Shabbat, it would become swollen [inshefa] and no longer beautiful. Rav Yosef objects to this: If the purpose of baking them on Shabbat is to ensure they remain fresh, say that the loaves should be baked before Shabbat and covered with greens to preserve them.
הכל
(21) דְּבֵי ר׳ רַבִּי יִשְׁמָעֵאל תָּנָא תֵּעָשֶׂה וַאֲפִילּוּ בְּשַׁבָּת תֵּעָשֶׂה וַאֲפִילּוּ בְּטוּמְאָה.
The Gemara cites another explanation of why the preparation of these loaves overrides Shabbat. A Sage from the school of Rabbi Yishmael taught: The verse states: “On a griddle it shall be made with oil” (Leviticus 6:14), which teaches that it shall be made under all circumstances, even on Shabbat. Similarly, this phrase “shall be made” teaches that it should be made even in a state of ritual impurity.
תעשה – על מחבת בשמן תעשה (ויקרא ו).1
1. בדפוס וילנא מופיע כאן ד״ה ״כמנחת״ שמופיע במהדורתנו בתחילת דף נ״א.
תעשה אפילו בשבת תעשה אפילו בטומאה – הא דמפקינן הכא מחד קרא שבת וטומאה היינו משום דגלי רחמנא גבי פסח דדרשינן מבמועדו אפילו בשבת ואיצטריך קרא אחרינא גבי טומאה איש נדחה ואין צבור נדחין ונראה דהי מינייהו מפקת דשקולין הם ולא דמו לפסח.
טעם אחר להיתר אפייתה של מנחת חביתים בשבת, החכם דבי [של ביתו] מדרשו של ר׳ ישמעאל תנא [שנה]: נאמר ״על מחבת בשמן תעשה״, והלשון ״תעשה״ באה להדגיש שתיעשה המנחה בכל אופן ומצב, ואפילו בשבת, ״תעשה״ — ואפילו בטומאה.
The Gemara cites another explanation of why the preparation of these loaves overrides Shabbat. A Sage from the school of Rabbi Yishmael taught: The verse states: “On a griddle it shall be made with oil” (Leviticus 6:14), which teaches that it shall be made under all circumstances, even on Shabbat. Similarly, this phrase “shall be made” teaches that it should be made even in a state of ritual impurity.
הכל
(22) אַבָּיֵי אָמַר אָמַר קְרָא {ויקרא ו׳:י״ג} סֹלֶת מִנְחָה תָּמִיד
Abaye said that there is a different explanation: The verse states: “Fine flour for a meal offering perpetually” (Leviticus 6:13);
Abaye said that there is a different explanation: The verse states: “Fine flour for a meal offering perpetually” (Leviticus 6:13);
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.