Chapter 1
(1) 
פרק א – קדשי קדשים
Chapter 1
הכל
(2) מתני׳ מַתְנִיתִין : קׇדְשֵׁי קָדָשִׁים שֶׁשְּׁחָטָן אבַּדָּרוֹם מוֹעֲלִין בָּהֶן שְׁחָטָן בַּדָּרוֹם וְקִיבֵּל דָּמָן בַּצָּפוֹן בַּצָּפוֹן וְקִיבֵּל דָּמָן בַּדָּרוֹם.
MISHNA: Offerings of the most sacred order that were disqualified before their blood was sprinkled on the altar, e.g., if one slaughtered them in the south of the Temple courtyard, and not in the north as required, are subject to the following halakha: One is liable for misusing them, i.e., one who derives benefit from them must bring a guilt offering and pay the principal and an additional one-fifth of their value. If he improperly slaughtered them in the south of the courtyard and properly collected their blood in the north, or even if he properly slaughtered them in the north of the courtyard but improperly collected their blood in the south, although the more significant rite was performed improperly, one is liable for misuse if he derives benefit from the animals.
קדשי קדשים ששחטן בדרום – אע״ג שדינן לישחט בצפון לא יצאו מקדושתן ומועלין בהן מי שנהנה מהן בשוה פרוטה ולא תימא כי שחטן בדרום וקבל דמו בצפון דהא עיקר עבודה בצפון הוי דמקבלה ואילך מצות כהונה ומקבלה ואילך הוה צפון אלא אפילו שחטן בצפון וקיבל דמן בדרום אע״ג דעיקר עבודה הויא בדרום שלא כדינן אפילו הכי מועלין בהן:
ערך מעל
מעל – א(מעילה ב.) קדשי קדשים ששחטן בדרום מועלין בהן פירוש אע״פ שדינן לישחט בצפון ושינה ושחט בדרום לא יצאו מקדושתן ומי שנהנה מהן בשוה פרוטה חייב להביא קרבן מעילה אשם בכסף שקלים.
א. [פערזינדיגען.]
מתני׳ קדשי קדשים ששחטן בדרום – אע״ג דדינן לישחט בצפון לא יצאו מקדושתן לגבי מעילה שהנהנה מהן שוה פרוטה מעל. כיצד שחטן וכו׳ דלא תימא שחטן בדרום וקיבל דמן בצפון דהא הוי עיקר עבודה דמקבלה ואילך מצות כהונה ומקבלה ואילך הוי בצפון אלא אפילו שחטן בצפון וקיבל דמן בדרום אף על גב דקבלה דהיינו עיקר עבודה היא בדרום שלא כדינן אפילו הכי מועלין בהן.
מתני׳ קדשי קדשים – כגון חטאת ואשם ושלמי צבור שיש בהן מעילה עד שיהא בהן שעת היתר לכהנים דהיינו לאחר זריקה דעד שעת זריקה מיקרו קדשי ה׳ ובאימורים אף לאחר זריקה אבל בקדשים קלים אין בהן מעילה עד לאחר זריקה שאז הוברר חלק גבוה ואז יש מעילה באימוריהן.
ששחטן בדרום – ודינן לישחט בצפון כדאי׳ בפ׳ איזהו מקומן (זבחים דף מז.) מועלין בהן בגמרא מפרש מאי רבותא וא״ת האי ששחטן בדרום היכי דמי אי דקבל בצפון הא למה לי תנינא בסמוך בסיפא ואי דקבל בדרום אם כן ברישא הוי ליה למיתני ששחטו בדרום וקבל בצפון וכן שחטו בצפון וקבל בדרום דלא הוי רבותא כל כך כמו ששחטו בדרום וקבל בדרום דסדר משנתינו כך הוא ששונה אותו שיש בו חידוש יותר בסיפא כדעביד בגמ׳ צריכותא ולפי זה ששונה חידוש זה ברישא א״כ תני זו ואין צריך לומר זו והדר תני לא זו אף זו ואין זו שיטת תנאים דכולל ברישא שינוי מקום דדרום והדר מפרש כיצד קתני כלומר כיצד הוי שינוי מקום דדרום שאמרו כגון ששחטן בדרום וקבל בצפון כו׳ אבל שחטן בדרום וקבל בדרום בהא לא מיירי מתני׳ ונראה לפום ריהטא דבכי ה״ג לית בהו מעילה מדלא מפרש להו במתניתין ויש טעם בדבר משום דשינה בהו כ״כ מיהו נראה למהר״ר פרץ שי׳ דאין זו סברא דהא בגמ׳ מפרש טעמא דמתניתין דמועלין בהן אע״ג דשינה ועשה בפסול משום דהוא ראוי לקדשים קלים וא״כ מה לי חד פסול מה לי תרי פסולי לכן נ״ל דהוא הדין בשחט וקבל בדרום דמועלין והא דלא תני במתניתין אע״ג דהוא רבותא טפי כך דרך משנה ולפי ששונה כל אחד בפני עצמו לא חש לשנותם ביחד כדאשכחן בפ׳ הבא על יבמתו (יבמות דף נג:) דקתני הבא על יבמתו בין בשוגג בין במזיד כו׳ ובגמרא תני אפילו שניהם ובמשנה שייריה אע״ג דהוי רבותא טפי משום דמסתמא כיון דשמעת חדא לריעותא ה״ה בתרתי.
שחטן בדרום וקבל דמן בצפון שחטן בצפון וקבל דמן בדרום – בגמ׳ מפרש [הא] דתנן קבל בדרום לרבותא דאע״ג דשינה בקבלה דעיקר עבודה היא מ״מ מועלין שחט ביום וזרק בלילה שחט בלילה וזרק ביום כך הגירסא ברוב הספרים ונראה לר״י שהוא שיבוש דאית ליה למיתני אותו שהוא חידוש יותר בסיפא כמו גבי דרום אלא גרסינן איפכא שחט בלילה וזרק ביום שחט ביום וזרק בלילה דזריקה עיקר עבודה והויא חידוש יותר כששינה בזריקה דאיכא מעילה ולהכי שביק קבלה גבי לילה ונקט זריקה משום דאי אפשר לצמצם שתהא שחיטה ממש בסוף הלילה והקבלה מיד ביום דקבלה ושחיטה תכופות זו לזו.
א משנה קדשי קדשים שנפסלו קודם שנזרק דמם, כגון ששחטן בצד דרום של העזרה שבמקדש (ומקום שחיטתם הראוי הריהו בצפון) — אף שנפסלו, מכל מקום לא יצאו מכלל קדושתם לענין זה שמועלין בהן (יש בהם דין מעילה), שהנהנה מהם חייב קרבן (״אשם מעילות״), ותשלומי קרן וחומש. ובפרטי דין זה: שחטן בדרום שלא כהלכתם, ואולם קיבל דמן בצפון כהלכתם — יש בהם דין מעילה (שהרי קבלת הדם שהיא עיקר העבודה נעשתה בצפון), ואף אם שחטם בצפון וקיבל דמן בדרום, שעיקר העבודה נעשתה שלא כדין — אף אלו יש בהם דין מעילה.
MISHNA: Offerings of the most sacred order that were disqualified before their blood was sprinkled on the altar, e.g., if one slaughtered them in the south of the Temple courtyard, and not in the north as required, are subject to the following halakha: One is liable for misusing them, i.e., one who derives benefit from them must bring a guilt offering and pay the principal and an additional one-fifth of their value. If he improperly slaughtered them in the south of the courtyard and properly collected their blood in the north, or even if he properly slaughtered them in the north of the courtyard but improperly collected their blood in the south, although the more significant rite was performed improperly, one is liable for misuse if he derives benefit from the animals.
הכל
(3) שָׁחַט בַּיּוֹם וְזָרַק בַּלַּיְלָה בַּלַּיְלָה וְזָרַק בַּיּוֹם אוֹ שֶׁשְּׁחָטָן חוּץ לִזְמַנּוֹ וְחוּץ לִמְקוֹמוֹ מוֹעֲלִין בָּהֶן.
The same halakha that applies if the location of the sacrificial rites was altered likewise applies if the time of those rites was altered. Accordingly, if one properly slaughtered them during the day and improperly sprinkled their blood at night, or if he improperly slaughtered them at night and properly sprinkled their blood during the day, one is liable for misuse if he derives benefit from the animals. Or in a case where one slaughtered them with the intent to partake of their meat or sprinkle their blood beyond its designated time, rendering it piggul, or outside its designated area, disqualifying the offering, he is liable for misusing them if he derives benefit from the animals.
(ובין) [וכן] אם שחטן ביום בצפון וזרק דמן בלילה. אף על גב דלילה לאו זמן הקרבה מועלין בהן:
וכן שחטן בלילה וזרק ביום – והאי כל דכן הוא דמועלין דהא זרק ביום דהיינו עיקר עבודה. אלא זו ואין צ״ל זו קתני:
או ששחטן בצפון וחישב עליהן לאוכלן חוץ לזמנן – דהיינו פיגול דיש בו כרת:
או חוץ למקומן – דהיינו נמי פיגול אלא פסול הוא ואין בו כרת אפילו הכי מועלין בהו ותרוייהו פיגול דחוץ לזמנו ופיגול דחוץ למקומו מחד קרא נפקי מואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו ביום השלישי לא ירצה וגו׳:
וכן אם שחט ביום וזרק דמן בלילה – אע״ג דלילה לאו זמן הקרבה היא מועלין בהן.
וכן אם שחט בלילה וזרק ביום – והאי כל דכן הוא דמועלין בהן דהא זריקה דהיא עיקר עבודה הוית ביום וזו ואין צריך לומר זו קתני.
או ששחטן – בצפון ביום וחישב עליהן לאוכלן חוץ לזמנן דהיינו פיגול ויש בו כרת.
או חוץ למקומן – דהיינו פיגול ואין בו כרת אפ״ה מועלין בהן. ותרוייהו פיגול דחוץ לזמנו ופיגול דחוץ למקומו מחד קרא נפקי (זבחים דף כח.) מואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו וגו׳ דאיתקש חוץ למקומו לחוץ לזמנו וקרי ליה פיגול אבל לא הוי פיגול גמור דליחייב עליה כרת.
וכשם שדין זה נוהג בשינוי מקום העבודה, כך הוא נוהג בשינוי זמן העבודה, שאם שחט את הקרבנות הללו ביום (שהוא הזמן הראוי לשחיטה) וזרק את דמם בלילה (שאינו זמן הראוי לעבודה), ובודאי אם שחטם בלילה וזרק את דמם ביום — יש בהם דין מעילה. או כמו כן יש דין מעילה בקרבנות שנפסלו משום פיגול, שבזמן ששחטן חשב שיאכל את בשרם, או יזרוק את דמם, או יקריב את אימוריהם חוץ לזמנו, כלומר, שלא בזמן הראוי להם, או חוץ למקומו, שלא במקום הראוי להם (כגון מחוץ לעזרה) — בכל אלה מועלין בהן.
The same halakha that applies if the location of the sacrificial rites was altered likewise applies if the time of those rites was altered. Accordingly, if one properly slaughtered them during the day and improperly sprinkled their blood at night, or if he improperly slaughtered them at night and properly sprinkled their blood during the day, one is liable for misuse if he derives benefit from the animals. Or in a case where one slaughtered them with the intent to partake of their meat or sprinkle their blood beyond its designated time, rendering it piggul, or outside its designated area, disqualifying the offering, he is liable for misusing them if he derives benefit from the animals.
הכל
(4) כְּלָל א״ר אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ כׇּל שֶׁהָיָה לָהּ שְׁעַת הֶיתֵּר לַכֹּהֲנִים אֵין מוֹעֲלִין בָּהּ וְכׇל שֶׁלֹּא הָיָה לָהּ שְׁעַת הֶיתֵּר לַכֹּהֲנִים מוֹעֲלִין בָּהּ.
Rabbi Yehoshua stated a principle with regard to misuse of disqualified sacrificial animals: With regard to any sacrificial animal that had a period of fitness to the priests before it was disqualified, one is not liable for misusing it. Misuse applies specifically to items consecrated to God, which are not permitted for human consumption at all. Once the offering was permitted for consumption by the priests, it is no longer in that category. And with regard to any sacrificial animal that did not have a period of fitness for the priests before it was disqualified, one is liable for misusing it if he derives benefit from it, as it remained consecrated to God throughout.
כלל אמר ר׳ יהושע כל שהיה לו שעת היתר לכהנים – אע״פ דשוב נפסלה שאין רשאין לאוכלו אין מועלין בו:
וכל שלא היה כו׳:
כלל אמר רבי יהושע כל שהיתה לה שעה היתר לכהנים – ושוב נפסלה מהם.
שלנה – הבשר לאחר זריקה או שנטמאת או שיצאת חוץ לקלעים לאחר זריקה דאף על גב דהשתא אינה ראויה לכהנים הואיל והיתה לה שעת הכושר קודם שנפסלה.
אין מועלין בה – דלא קרינא בה מקדשי ה׳ (ויקרא ה) הואיל וכבר היתה ראויה לכהנים.
כלל אמר ר׳ יהושע בענין מעילה בקדשים שנפסלו: כל שהיה לה (לבהמת הקרבן) כבר שעת היתר (אכילה) לכהנים לפני שנפסלה — אין מועלין בה עוד, כיון שעיקרה של מעילה היא דווקא בקדשים המוגדרים כ״קדשי ה׳ ״ — שאין בהם צד היתר הנאה לאדם, ומשעה שהותר הקרבן לאכילה לכהנים, שוב אינו בכלל זה, אף שחזר ונפסל אחר כך מאכילה. ואילו כל שלא היה לה שעת היתר לכהנים לפני שנפסלה — הרי היא עדיין בכלל ״קדשי ה׳ ״, ומועלין בה. ומסבירים:
Rabbi Yehoshua stated a principle with regard to misuse of disqualified sacrificial animals: With regard to any sacrificial animal that had a period of fitness to the priests before it was disqualified, one is not liable for misusing it. Misuse applies specifically to items consecrated to God, which are not permitted for human consumption at all. Once the offering was permitted for consumption by the priests, it is no longer in that category. And with regard to any sacrificial animal that did not have a period of fitness for the priests before it was disqualified, one is liable for misusing it if he derives benefit from it, as it remained consecrated to God throughout.
הכל
(5) באֵיזוֹ הִיא שֶׁהָיָה לָהּ שְׁעַת הֶיתֵּר לַכֹּהֲנִים שֶׁלָּנָה וְשֶׁנִּטְמְאָה וְשֶׁיָּצְאָה.
Which is the sacrificial animal that had a period of fitness for the priests? This category includes a sacrificial animal whose meat remained overnight after its blood was presented on the altar and therefore came to have the status of notar and was therefore disqualified, and one that was disqualified when it became ritually impure, and one that left the Temple courtyard and was thereby disqualified. All of these disqualifications transpired after consumption of the sacrificial meat was permitted, and therefore one who derives benefit from these offerings is not liable for misuse.
ואיזו היא שהיה לה שעת היתר שלנה – לאחר זריקה או שנטמאת או שיצאת חוץ לעזרה לאחר זריקה אע״ג דאינה ראויה לכהנים כיון דהוה ליה שעה אחת היתר קודם שלנה אין מועלין בה דלאו קדשי ה׳ קרינא בהו דהא איחזו לכהנים:
ואיזו היא שהיתה לה שעת היתר לכהנים שלנה ושנטמאת – דהואיל ושחיטה וזריקה הוו כראוי דהיתה ראויה לכהנים אע״ג דשוב נפסלה בלינה או ביוצא דהשתא לית בה היתר לכהנים אין מועלין בה.
איזו היא שהיה לה שעת היתר לכהנים? — כגון שלאחר זריקת הדם לנה (עבר לילה על הבשר בלא שנאכל, ונעשה בכך נותר), או נטמאה בשר הקרבן, או שיצאה אל מחוץ לעזרה — אין בכל אלו דין מעילה, אף שבשר הקרבן עתה אסור לכהנים, כיון שהיתה שעה שהיה הבשר מותר באכילה לפני שנפסל.
Which is the sacrificial animal that had a period of fitness for the priests? This category includes a sacrificial animal whose meat remained overnight after its blood was presented on the altar and therefore came to have the status of notar and was therefore disqualified, and one that was disqualified when it became ritually impure, and one that left the Temple courtyard and was thereby disqualified. All of these disqualifications transpired after consumption of the sacrificial meat was permitted, and therefore one who derives benefit from these offerings is not liable for misuse.
הכל
(6) גוְאֵיזוֹ הִיא שֶׁלֹּא הָיָה לָהּ שְׁעַת הֶיתֵּר לַכֹּהֲנִים שֶׁנִּשְׁחֲטָה חוּץ לִזְמַנָּהּ חוּץ לִמְקוֹמָהּ וְשֶׁקִּיבְּלוּ פְּסוּלִין וְזָרְקוּ אֶת דָּמָה.:
And which is the sacrificial animal that did not have a period of fitness for the priests? It is a sacrificial animal that was slaughtered with the intent to partake of it or sprinkle its blood beyond its designated time, or outside its designated area, or one that those unfit for Temple service collected and sprinkled its blood. All of these disqualifications took effect before consumption of the sacrificial meat was permitted. The offerings therefore remain consecrated to God, and one is liable for misuse if he derives benefit from them.
ואיזו היא שלא היה שעת היתר – שנשחט כו׳ ושקבלו פסולין וזרקו את דמן בטמאין מיירי ובקרבנות יחיד דלא הותר בו טומאה:
ושקבלו פסולין וזרקו את דמה – בטמאין מיירי ובקרבנות יחיד דלא הותרה בהן טומאה.
ואי זו היא שלא היתה לה כו׳ שנשחטה חוץ לזמנה וכו׳ – וה״ה לכל הני דתנא ברישא שחטה בדרום או בלילה שלא היה להן שעת היתר לכהנים. והיינו טעמא דנקיט הני תרין דחוץ לזמנו וחוץ למקומו טפי מכל הני דתנא ברישא דמועלין בהן דהני תרי איתקוש אהדדי ומחד קרא נפקי במס׳ זבחים (דף כח.) מואם האכל יאכל וגו׳.
ושקבלו פסולין – בעלי מומין וה״ה נמי דתני ברישא להא.
ואיזו היא שלא היה לה שעת היתר לכהנים? — שבזמן שנשחטה חשב עליה לאוכלה או לזרוק את דמה או להקטיר את אימוריה חוץ לזמנה, או חוץ למקומה, וכן שקיבלו את דם הקרבן כהנים הפסולין לעבודה בשל היותם בעלי מומים, וכן אם זרקו הפסולים את דמה. שבכל אלו, כיון שלא היתה שעה שבשר הקרבן היה מותר באכילה, הרי זה בכלל ״מקדשי ה׳ ״, ומועלים בו.
And which is the sacrificial animal that did not have a period of fitness for the priests? It is a sacrificial animal that was slaughtered with the intent to partake of it or sprinkle its blood beyond its designated time, or outside its designated area, or one that those unfit for Temple service collected and sprinkled its blood. All of these disqualifications took effect before consumption of the sacrificial meat was permitted. The offerings therefore remain consecrated to God, and one is liable for misuse if he derives benefit from them.
הכל
(7) גמ׳ גְּמָרָא : קָתָנֵי קׇדְשֵׁי קָדָשִׁים שֶׁשְּׁחָטָן בַּדָּרוֹם מוֹעֲלִין בָּהֶן פְּשִׁיטָא מִשּׁוּם דִּשְׁחִיטָתָן בַּדָּרוֹם אַפֵּיקִינּוּן מִידֵי מְעִילָה.
GEMARA: The mishna teaches: With regard to offerings of the most sacred order that were disqualified before their blood was sprinkled on the altar, e.g., if one slaughtered them in the south of the Temple courtyard, one who derives benefit from them is liable for misusing them. The Gemara asks: Isn’t it obvious? Just because their slaughter was performed in the south, should we revoke their status as subject to the halakhot of misuse?
פשיטא משום דשחטן בדרום אפקינון מידי מעילה – וא״ת לישני דהא קמ״ל דזריקה לא מהניא בהו לאפוקי מידי מעילה י״ל דהא פשיטא הוא כיון שהזריקה בפסול דלא מהניא ולא מידי ועוד י״ל דלפי מה שפירש מורי ניחא שפיר ולקמיה אפרש בעזרת השם.
ב גמרא קתני [שנה] במשנה: קדשי קדשים ששחטן בדרום — מועלין בהן. ותוהים: פשיטא [פשוט] שכך הוא, וכי משום ששחיטתן נעשתה בדרום, אף שאין זו שחיטה ראויה, אפיקינון [הוציא אותם] בכך מידי דין מעילה?
GEMARA: The mishna teaches: With regard to offerings of the most sacred order that were disqualified before their blood was sprinkled on the altar, e.g., if one slaughtered them in the south of the Temple courtyard, one who derives benefit from them is liable for misusing them. The Gemara asks: Isn’t it obvious? Just because their slaughter was performed in the south, should we revoke their status as subject to the halakhot of misuse?
הכל
(8) אִיצְטְרִיךְ סד״א סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא הוֹאִיל וְאָמַר עוּלָּא א״ר אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן קָדָשִׁים שֶׁמֵּתוּ יָצְאוּ מִידֵּי מְעִילָה דְּבַר תּוֹרָה ה״נ הָכִי נָמֵי קׇדְשֵׁי קָדָשִׁים לְגַבֵּי דָרוֹם כְּמָה דְּחַנְקִינּוּן דָּמֵי.
The Gemara answers: It was necessary for the mishna to mention the case of slaughtering them in the south, as it might enter your mind to say that since Ulla says that Rabbi Yoḥanan says: Sacrificial animals that died without being sacrificed are excluded from being subject to the halakhot of misuse by Torah law, so too, in the case of offerings of the most sacred order that were improperly slaughtered in the south, they are considered as though they were strangled to death, and therefore they are no longer subject to misuse.
סד״א הואיל ואמר עולא אמר ר׳ יוחנן קדשים שמתו יצאו מידי מעילה – לקמן בפרק ולד חטאת:
כמאן דחנקינון דמי וליהוי כקדשים שמתו שיצאו מידי מעילה דלא חזו לא לגבוה ולא להדיוט דאין פודין קדשים לכלבים קמ״ל דלא:
גמ׳ ס״ד אמינא הואיל ואמר עולא – לקמן בפרק ולד חטאת (דף יב.) קדשים שמתו יצאו מידי מעילה דבר תורה אבל מדרבנן אית בהו מעילה כדאיתא לקמן.
כמאן דחנקינון דמו – וליהוו כקדשים שמתו דיצאו מידי מעילה דלא חזו לא לגבוה ולא להדיוט דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים קמ״ל דלא.
ומשיבים: איצטריך [הוצרך הדבר] להישנות, שאם לא כן סלקא דעתך אמינא [היה עולה על דעתך לומר] כי הואיל ואמר עולא, אמר ר׳ יוחנן: קדשים שמתו מעצמם, לפני שנשחטו כדינם — יצאו בכך מידי דין מעילה דבר תורה (מדין תורה), שמן התורה אין דין מעילה אלא בקדשים חיים, מעתה אם כן הייתי אומר כי הכי נמי [כך גם כן] קרבנות קדשי קדשים לגבי [אצל, בענין] שחיטתם בדרום העזרה, כמה דחנקינון דמי [כאילו שחנקם הם נחשבים], ואין בהם דין מעילה מדין תורה.
The Gemara answers: It was necessary for the mishna to mention the case of slaughtering them in the south, as it might enter your mind to say that since Ulla says that Rabbi Yoḥanan says: Sacrificial animals that died without being sacrificed are excluded from being subject to the halakhot of misuse by Torah law, so too, in the case of offerings of the most sacred order that were improperly slaughtered in the south, they are considered as though they were strangled to death, and therefore they are no longer subject to misuse.
הכל
(9) קמ״ל קָא מַשְׁמַע לַן קָדָשִׁים שֶׁמֵּתוּ לָא חֲזוּ כְּלָל אֲבָל דָּרוֹם נְהִי דְּאֵינוֹ רָאוּי לְקׇדְשֵׁי קָדָשִׁים אֲבָל רָאוּי הוּא לְקָדָשִׁים קַלִּים.
Consequently, the mishna teaches us that although they were slaughtered improperly, they are not considered to have the status of sacrificial animals that died, as those are not fit at all. But with regard to slaughtering an animal in the south, although this is not fitting for offerings of the most sacred order, yet the act is still classified as slaughter of sacrificial animals, as slaughter in the south is fitting for offerings of lesser sanctity.
קדשים שמתו וכו׳ אבל ראוי הוא לקדשים קלים – כדתנן באיזהו מקומן (זבחים דף נה.) קדשים קלים שחיטתן בכ״מ בעזרה.
לכן באה משנתנו וקא משמע לן [השמיעה לנו] שאף שנשחטו שלא כדין, אינם נחשבים כמי שמתו, ויש בהם דין מעילה מן התורה. וטעם ההבדל: שכן קדשים שמתו — לא חזו [אינם ראויים] כלל להקרבה. אבל שחיטת קרבנות בדרום — נהי [אם אמנם] שאינו ראוי לקדשי קדשים, אבל ככלל אינה שחיטה פסולה, שהרי ראוי הוא לקדשים קלים שנשחטים אף בדרום.
Consequently, the mishna teaches us that although they were slaughtered improperly, they are not considered to have the status of sacrificial animals that died, as those are not fit at all. But with regard to slaughtering an animal in the south, although this is not fitting for offerings of the most sacred order, yet the act is still classified as slaughter of sacrificial animals, as slaughter in the south is fitting for offerings of lesser sanctity.
הכל
(10) ל״ל לְמָה לִי לְמִיתְנֵי כׇּל הָנֵי.
§ The Gemara asks: Why do I need the mishna to teach all of these different cases? It could have mentioned just one case, from which one would have derived the principle that even in a situation where the rite of the offering is not performed in the proper manner, the animal can still be subject to the halakhot of misuse.
למה לי למיתני כל הני – דתני במתניתין דמועלין בהן ליתני חדא מינייהו ואע״ג דלא נעשית כמצותו מועלין בו וממילא ידענא דה״ה לכל הני.
ג ועוד בבירור המשנה, שואלים: למה לי למיתני [לשנות] את כל הני [אלה] המקרים הנזכרים בה, והלא היה יכול להשמיענו מקרה אחד, וממנו נלמד את העיקרון שאף שנפסל הקרבן — יש בו דין מעילה!
§ The Gemara asks: Why do I need the mishna to teach all of these different cases? It could have mentioned just one case, from which one would have derived the principle that even in a situation where the rite of the offering is not performed in the proper manner, the animal can still be subject to the halakhot of misuse.
הכל
(11) צְרִיכִי אִי תְּנָא שְׁחָטָן בַּדָּרוֹם וְקִיבֵּל דָּמָן בַּצָּפוֹן הָכָא דְּאִית בְּהוּ מְעִילָה מִשּׁוּם דְּקַבָּלָה בַּצָּפוֹן הוּא אֲבָל שְׁחָטָן בַּצָּפוֹן וְקִיבֵּל דָּמָן בַּדָּרוֹם הוֹאִיל וְקִיבֵּל בַּדָּרוֹם הוּא נָפֵיק מִידֵי מְעִילָה.
The Gemara explains: All these cases are necessary. If the mishna had taught only the case of one who improperly slaughtered them in the south of the courtyard and properly collected their blood in the north, one might have thought that it is only here, in this case, that the animals are subject to the halakhot of misuse, as the collection of the blood was in the north. But if he slaughtered them in the north and collected their blood in the south, since the collection, which is a more fundamental rite than the slaughter, is in the south, one might think that they are removed from the status of being subject to the halakhot of misuse. Therefore, the mishna mentions that case as well.
ומשיבים: צריכי [נצרכו] להישנות כולם, שממקרה אחד לא היינו למדים ביחס לשאר המקרים. ומפרטים: אי תנא [אם היה שונה] רק את המקרה הנזכר ראשון במשנה, כאשר שחטן בדרום וקיבל דמן בצפון, הייתי אומר כי רק הכא [כאן] הדין הוא דאית בהו [שיש בהם] דין מעילה, משום שאף שנשחטו שלא כדין, מכל מקום כיון שהקבלה של הדם בצפון הוא, לכן יהא בהם דין מעילה. אבל אם שחטן בצפון וקיבל את דמן בדרום, הואיל וקיבל את דמם בדרום הוא, שהקבלה, נעשתה שלא כהלכתה — הייתי אומר כי נפיק [יוצא] הקרבן בכך מידי דין מעילה. לכך שנתה המשנה גם דין זה.
The Gemara explains: All these cases are necessary. If the mishna had taught only the case of one who improperly slaughtered them in the south of the courtyard and properly collected their blood in the north, one might have thought that it is only here, in this case, that the animals are subject to the halakhot of misuse, as the collection of the blood was in the north. But if he slaughtered them in the north and collected their blood in the south, since the collection, which is a more fundamental rite than the slaughter, is in the south, one might think that they are removed from the status of being subject to the halakhot of misuse. Therefore, the mishna mentions that case as well.
הכל
(12) וְאִי תְּנָא הַאי ה״א הֲוָה אָמֵינָא יְמָמָא זְמַן הַקְרָבָה הוּא אֲבָל שְׁחָטָהּ בַּלַּיְלָה וְזָרַק בַּיּוֹם לַיְלָה לָאו זְמַן הַקְרָבָה וְהַאי דְּשָׁחֵט בַּלַּיְלָה [אימא] דְּנָפֵיק מִידֵי מְעִילָה.
And if the mishna had taught only these aforementioned cases, I would say that only in such situations is the offering subject to the halakhot of misuse, as they were at least sacrificed during the day, which is the appropriate time for sacrifice. But if one slaughtered an offering at night and sprinkled its blood during the day, it would not be subject to the halakhot of misuse, as night is not the appropriate time for sacrifice, and therefore in this case of one who slaughtered at night, the animal is removed from its status of being subject to the halakhot of misuse.
משום דיממא זמן הקרבה הוא.
ה״ג: אבל שחט בלילה וזרק ביום ובלילה לאו זמן הקרבה הוא והאי דשחט בלילה אימא וכו׳.
ואי תנא האי [ואם היה שונה את זה, שני המקרים הללו בלבד] הוה אמינא [הייתי אומר] כי דווקא במקרים אלו יש בקרבנות דין מעילה, משום שהעבודה בהם נעשתה ביום, ויממא [היום] זמן ההקרבה הראוי הוא. אבל אם שחטה בלילה וזרק דמה ביום — לילה לאו [לא] זמן הקרבה הוא כלל, ולכן האי [זה] כיון ששחט בלילה — אמור דנפיק [שיוצא] בכך הקרבן מידי מעילה!
And if the mishna had taught only these aforementioned cases, I would say that only in such situations is the offering subject to the halakhot of misuse, as they were at least sacrificed during the day, which is the appropriate time for sacrifice. But if one slaughtered an offering at night and sprinkled its blood during the day, it would not be subject to the halakhot of misuse, as night is not the appropriate time for sacrifice, and therefore in this case of one who slaughtered at night, the animal is removed from its status of being subject to the halakhot of misuse.
הכל
(13) וְאִי תְּנָא שְׁחָטָהּ בַּלַּיְלָה ה״א הֲוָה אָמֵינָא הוֹאִיל וְקִבֵּל דָּמָה בַּיּוֹם אִית בַּהּ מְעִילָה אֲבָל שְׁחָטָן בַּיּוֹם וְזָרַק דָּמָן בַּלַּיְלָה הוֹאִיל וְלָאו זְמַן הַקְרָבָה הוּא כְּמַאן דְּחַנְקִינּוּן דָּמֵי וְלָא אִית בְּהוּ מְעִילָה קָמַשְׁמַע לַן.
And if the mishna had taught only the case where he slaughtered it at night and collected the blood during the day, I would say: Since he collected the blood during the day, as required, the offering retains its status and is subject to the halakhot of misuse. But if he slaughtered animals during the day and sprinkled their blood, which is the main act of sacrifice, at night, since it is not a time fit for sacrifice, it is considered as though they were strangled, and they are not subject to the halakhot of misuse. Therefore, the mishna teaches us all of these cases.
אבל שחטן ביום וזרק בלילה וה״ה שחט בלילה וזרק ביום – דמקצת עבודה בליליא אימא כמאן דחנקינון דמי קמ״ל דמועלין דלילה לאו מחוסר זמן הוא ובדין הוא דלא איצטריך למיתנא אלא שחט ביום וזרק בלילה ולא איצטריך למיתני הא דזרק ביום דהוא פשיטא דעיקר עבודה עביד ביום אלא זו ואין צ״ל זו קתני:
ואיכא דמטפי האי ואי תנא שחט בלילה וזרק ביום כו׳ – משום דדיקי מתני׳:
ואי תנא שחטה בלילה וכו׳ אבל שחט ביום וזרק בלילה – וה״ה אם שחט בלילה וזרק בלילה דזריקה דעיקר עבודה היא הויא בלילה.
אימא כמאן דחנקינון דמי קא משמע לן – דמועלין דלילה לאו מחוסר זמן הוא. והאי בעל הש״ס דייק ממתניתין ולא ס״ל דזו ואצ״ל זו קתני.
וממשיכים עוד, ואי תנא [ואם היה שונה] במשנתנו שיש בה דין מעילה רק כאשר שחטה בלילה וקיבל דמה ביום, הוה אמינא [הייתי אומר] כי דווקא במקרה זה, הואיל וקבל דמה ביום שהוא הזמן הראוי לעבודה — אית [יש] בה דין מעילה, אבל במקרה ששחטן ביום וקיבל וזרק דמן (שזה עיקר העבודה) בלילה, הואיל והלילה לאו [לא] זמן הקרבה הוא — כמאן דחנקינון דמי [כמי שחנקם הם נחשבים], ולא אית בהו [ואין בהם] דין מעילה, לכן קמשמע לן [הוא משמיע לנו] את כל המקרים הללו במשנתנו.
And if the mishna had taught only the case where he slaughtered it at night and collected the blood during the day, I would say: Since he collected the blood during the day, as required, the offering retains its status and is subject to the halakhot of misuse. But if he slaughtered animals during the day and sprinkled their blood, which is the main act of sacrifice, at night, since it is not a time fit for sacrifice, it is considered as though they were strangled, and they are not subject to the halakhot of misuse. Therefore, the mishna teaches us all of these cases.
הכל
הואיל ומרצין לפיגול כלומר כיון דהא שחיטה פיגול חשיבה כל כך שצריכה מרצין דלעולם לא נקבע פיגול לחייבו כרת עד שיקרבו כל מתירין היינו מרצין כדאמרינן במסכת זבחים ואם האכל יאכל מבשר וגו׳ לא ירצה כהרצאת כשר דכתיב ונרצה לו לכפר כך הרצאת פיגול מה הרצאת כשר לא הורצה עד שיקרבו כל מתירין לשמו כך הרצאת פיגול לא נחשב פיגול לענין כרת עד שיקרבו כל מתירין לשום מחשבת פיגול. הילכך כיון דהא שחיטה צריכה מרצין אכתי לא יצאה מקדושתה ומועלין בהן:
1ומשני: הואיל ומרצין לפיגולן – כלומר הואיל והאי שחיטת פיגול חשיבא כולי האי דלעולם לא מיקבע בפיגול לחייבו כרת עד שיקרבו כל מתירין שיזרק הדם כדאמרינן במס׳ זבחים (דף כח:) פגול הוא לא ירצה ואמרינן כהרצאת כשר דכתיב ביה ירצה לכפר כך הרצאת פסול דפיגול מה הרצאת כשר לא הורצה עד שיקרבו כל מתיריו לשמו כך הרצאת פסול לא נקבע פסול פיגול לחייבו כרת עד שיקרבו כל מתיריו לשם פיגול והיינו מרצין שמרצה (לצורך) הזריקה למקבעיה בפיגול וכיון דהא זריקה חשובה כל כך דצריכה מרצין לפיגול אכתי לא יצאת מקדושתה ומועלין בה.
1. ד״ה זה מופיע בדפוס וילנא בריש ב׳:
הכל
(14) חוּץ לִזְמַנּוֹ וְחוּץ לִמְקוֹמוֹ לְמַאי חֲזוּ.
§ The mishna teaches: If one slaughtered sacrificial animals with the intent to partake of their meat or sprinkle their blood beyond its designated time, rendering them piggul, or outside its designated area, disqualifying them, he is liable for misusing them if he derives benefit from them. The Gemara asks: For what are these sacrificial animals fit? Since they are unfit for both sacrifice and consumption by the priests, even in the case of offerings of lesser sanctity, why are they considered as consecrated items that are subject to misuse?
The Gemara answers: Since sprinkling their blood on the altar renders them accepted in that they receive their status of being subject to piggul, therefore they have still not entirely lost their sanctified status and are subject to misuse. In other words, an offering with regard to which there was an improper intention is rendered piggul only if all its permitting factors, one of which is sprinkling the blood, are performed properly (see Zevaḥim 28b). The fact that its permitting factors are important for the purpose of rendering it subject to piggul shows that the offering has not lost its consecrated status.
The Gemara answers: Since sprinkling their blood on the altar renders them accepted in that they receive their status of being subject to piggul, therefore they have still not entirely lost their sanctified status and are subject to misuse. In other words, an offering with regard to which there was an improper intention is rendered piggul only if all its permitting factors, one of which is sprinkling the blood, are performed properly (see Zevaḥim 28b). The fact that its permitting factors are important for the purpose of rendering it subject to piggul shows that the offering has not lost its consecrated status.
שחטו חוץ לזמנן וחוץ למקומן – למאי חזו האמר הוי פיגול ולא חזי לא אמורין לגבוה ולא בשר לכהנים ואמאי מועלין בה:
חוץ לזמנו וחוץ למקומו למאי חזו – כלומר כל הני דתני במתניתין בדין הוא דמועלין בהן דהאי דשחטן בדרום ראוי לקדשים קלים כדאמרינן לעיל ושחט בלילה נמי או זרק בלילה דין הוא דמועלין בהן דלילה לאו מחוסר זמן הוא אלא שחט על מנת להקטיר חוץ לזמנו או חוץ למקומו למאי חזיא הא שחיטה דמועלין בה הא פגול הוי ולא חזו לא אימורין [לגבוה] ולא בשר לכהנים ולא הוו קדשים ראויין כלל ואמאי מועלין בהן.
חוץ לזמנו וחוץ למקומו למאי חזו – כלומר הוה ליה למימר דהוי כמאן׳ דחנקינהו דלא חזו למידי וקשה דמאי פריך השתא [כל הני דתני במתניתין] כיון דאיכא מ״ד אם עלו לא ירדו לא אמרינן כמאן דחנקינון כל שכן דניחא טפי חוץ לזמנו וחוץ למקומו דלא נימא כמאן דחנקינהו דהא לכולי עלמא אם עלו לא ירדו כדפרישית לקמן לכן נ״ל דגרסינן חוץ למקומו למה לי כלומר פשיטא דלא הוי כמאן דחנקינהו מטעמא דעלו לא ירדו כדפרישית דעדיף מכולהו ומשני הואיל ומרצה לפיגולו כלומר הא קמ״ל דזריקה לא מפקע מידי מעילה דסד״א דאע״ג דפסולה מ״מ מרצה לקבוע פיגול ולחייב כרת (ואע״ג) דבעינן בפיגול כהרצאת כשר וא״כ תועיל נמי להוציאה מידי מעילה קמ״ל ונראה דוחק לפרש שלא היה יודע המקשה האמת שבא לומר דזריקה לא מפקע מידי מעילה והא פי׳ לעיל דעל כרחיה הוא ממילתיה דר׳ יהושע לכן נראה למורי הכי דגרס שפיר למאי חזו כלומר ודאי ידענא דרבותא משום זריקה ע״כ כדפרישית מיהו מה חידוש יש כיון שאין שום ראויות בזריקה מהיכי תיתי דמפקע מידי מעילה ומשני הואיל ומרצה לפיגולו ולהכי סלקא דעתך דזריקה מפקע מידי מעילה קמ״ל דלא.
ד ועוד בבירור המשנה. שנינו שגם אם שחטם במחשבה לאוכלם חוץ לזמנו או חוץ למקומו, מועלים בהם. ושואלים: קרבנות אלה נפסלו כפיגול, ואם כן למאי חזו [למה איפוא הם ראויים]? שהרי אינם ראויים לא להקרבה ולא לאכילה, ומדוע שיחול בהם דין מעילה האמור בקדשים?
ומשיבים: הואיל ומרצין לענין הפיגולין, שכל שלא נזרק דם הקרבן כהלכתו — אינו נחשב כפיגול, ולא יצא לגמרי הקרבן מקדושתו, ולכן יש בו דין מעילה.
§ The mishna teaches: If one slaughtered sacrificial animals with the intent to partake of their meat or sprinkle their blood beyond its designated time, rendering them piggul, or outside its designated area, disqualifying them, he is liable for misusing them if he derives benefit from them. The Gemara asks: For what are these sacrificial animals fit? Since they are unfit for both sacrifice and consumption by the priests, even in the case of offerings of lesser sanctity, why are they considered as consecrated items that are subject to misuse?
The Gemara answers: Since sprinkling their blood on the altar renders them accepted in that they receive their status of being subject to piggul, therefore they have still not entirely lost their sanctified status and are subject to misuse. In other words, an offering with regard to which there was an improper intention is rendered piggul only if all its permitting factors, one of which is sprinkling the blood, are performed properly (see Zevaḥim 28b). The fact that its permitting factors are important for the purpose of rendering it subject to piggul shows that the offering has not lost its consecrated status.
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
פרק א