תוס׳ ד״ה סבורה הייתי וכו׳. ביבמות דף ס״ד כתבו התוס׳ דרבינו גרשון ז״ל הוכיח מזה באמת דכופין להוציא אבל אין לה כתובה. לכאורה היה נראה לדעת הרמב״ם וסייעתו דס״ל בטענת מאיס עלי כופין אותו לגרש אלא שאין לה כתובה כמבואר לעיל דף ס״ג ע״ב א״כ לכאורה לא גרע הנהו משאר טוענת מאיס עלי ומ״ט דרבנן דפליגי אדר״מ וכן במתניתין דלעיל מ״ט דרבנן דפליגי אדרשב״ג אלא ודאי דלא פליגי אלא לענין כתובה דלר״מ וכן לרשב״ג יש להן כתובה אעפ״י שהתנה ויש לומר דלטעמייהו אזלי דשמעינן ליה לר״מ לעיל דף נ״ו ע״א דלא מהני מחילה בכתובה משום דס״ל דכתובה דאורייתא והמתנה על מה שכתוב בתורה ס״ל דתנאו בטל והיינו נמי טעמא דרשב״ג למאן דתנא היו דאמר לעיל דס״ל גם כן דיכולה לומר סבורה הייתי לקבל וכו׳ דשמעינן לעיל דף י׳ לרשב״ג דס״ל כתובה דאורייתא וס״ל נמי לקמן בריש פרק הכותב דמתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל ורבנן לטעמייהו דמהני מחילה לכתובה ואף דאשמעינן ליה לרבי יהודה דהוא סתם חכמים דרבי מאיר דס״ל לעיל דף נ״ו דכתובה דרבנן ועשו בה חיזוק דלא מהני בה מחילה מ״מ הא קאמר שם דבתחלת חופה מהני בה מחילה וכ״ש הכא שנישאת לו אדעתיה דהכי ועיין לעיל דף נ״ז ע״א שכתבנו שם דלר״מ מוכח דלא מהני מחילה בדאורייתא אפילו קודם הקידושין כדשמעינן ליה שם גבי המקדש על מנת שאין לך עלי שאר וכסות וכו׳ וכן מוכח לרשב״ג בר״פ הכותב דמוקי לה שם בכותב ועודה ארוסה ואפ״ה ס״ל לרשב״ג דתנאו בטל. ובזה היה נכון הא דקאמר לקמן בשלמא לרב אסי דרבנן קתני והקשו המפרשים דה״ל למיתני שניות דרבנן דכופין כמ״ש הרא״ש ע״ש ולפמ״ש ניחא דפליגי לענין כתובה ושניות אין להן כתובה כדאיתא לקמן ס״פ אלמנה מיהו מלשון המשנה מקבלת הוא ע״כ משמע דס״ל דאין כופין לגרש וצ״ל דגרע הכא מטוענת מאוס עלי דהתם הוא סנוי לה כמ״ש הרמב״ם דאינה כשבויה להיבעל למי שסנוי׳ לה אבל הנהו אף שאינה יכולה לסבול מ״מ אינו סנוי לה וכן משמע מהא דקאמר לעיל דף מ״ו ע״כ בבושת ופגם מסתברא דאביה הוי דאי בעי מסר לה למנוול ומוכה שחין ופירש״י דאי בעי מסר לה מקדשה בביאה ואי נימא דכופין להוציא דהוי כטענת מאיס עלי כ״ש דאין רשות לאב לכופה להיבעל למי שסנוי לה ואפשר דאביה שאני דאל״כ תקשה לר״מ וכ״ש במוכה שחין דאפילו רבנן מודים דכופין אותו להוציא ואפ״ה אמר דבידו למוסרה למוכה שחין. וק״ל:

פירש״י ד״ה בשלמא וכו׳ בורסי קטן דהיינו מקמץ. לכאורה קשה דה״ל לפרש דמקמץ ה״ל בורסי גדול דה״ל לא זו אף זו כדרך התנא בכל מקום ולפי פירושו צ״ל דנקט זו ואצ״ל זו. וכן הקש׳ בספר שיטה מקובצת. ודוחק לומר דלרבנן דפליגי אדר״ט הוי ליה לא זו אף זו דהא רישא דמתניתין ד״ה היא דמיירי בסתם ולא פליגי אלא בהתנה כמ״ש הטור ונראה דס״ל לרש״י ז״ל דאפילו אם נימא איפכא אפ״ה ה״ל למינקט סתם בורסי דמשמע בין גדול ובין קטן אלא נראה דהא דנקט בורסי גדול היינו דנ״מ לרבנן כשהיה בתחלה בורסי קטן והתנה ע״ז ואח״כ נעשה בורסי גדול כופין אותו להוציא והיינו דנקט בורסי גדול לרבותא דאם נעשה מבורסי קטן בורסי גדול אין ההפרש כל כך גרוע כמו אם נעשה בתחלה בורסי קטן ושפיר הוי לא זו אף זו. לפ״ז יש לומר דרב יהודה ס״ל דחכמים פליגי אפילו ברישא כדס״ל לעיל במתניתין דתנא רב יהודה נולדו אבל היה לא פליג רשב״ג דסברה וקבלה אע״ג דלא היה תנאי אפ״ה אמרינן דסברה וקיבלה וה״ה הכא לשיטתיה אזיל ודלא כסברת הטור א״כ לא שייך לומר בורסי קטן ובורסי גדול דהיינו ע״כ אם רוצה לשנות מקטון לגדול דכיון דס״ל דרישא דמתניתין ר״מ היא א״כ אינו מועיל התנה אפילו בבורסי קטן א״כ מאי אריא שרוצה להיות בורסי גדול הא יכולה לחזור אפילו על מה שהיה בורסי קטן וע״כ צריך לפרש דמקמץ הוא מלתא אחריתא וממילא דמתורץ קושית התוס׳ ד״ה אלא לרב יהודה וק״ל:

גמרא אזיל ר׳ אליעזר אמרה לשמעתתא וכו׳. עמ״ש לעיל במתניתין דף ס״ד ע״ב:

תוס׳ ד״ה ליתני נשא אשה וכו׳ וא״ת וכו׳. ונראה דהא דלא קשיא להו מברייתא זו על רב יהודה אמר שמואל. וכן הקשה התוס׳ ביבמות. יש לומר דס״ל הכא דאין קושיא מזה משום דמצי לאוקמי ברייתא זו בבאה מחמת טענה כדאיתא ביבמות דף ס״ה ע״ב. אבל על המקשה קשיא להו שפיר ובין כך ובין כך ה״ל למיתני. וע״ז תירצו דיש לומר דמפרש ברייתא כפשטא לענין פריה ורביה ויוציא לו משמע בזה דכופין. מיהו לכאורה קשה לר׳ יוחנן לפי האמת דס״ל בס״פ הבא על יבמתו דכופין בבאה מחמת טענה מ״ט דלא תני ליה דלא שייך שנויא דש״ס התם כי אמרה וכו׳ בשלמא לפי מאי דבעי למימר שם דר״י ס״ל כריב״ב דהיא נמי מפקדא אפריה ורביה מצי למימר כשנויא דש״ס הכא. א״נ דהוי דאורייתא דהא לא מצי מינסבא לבעל אחר משא״כ הוא שיכול לישא אשה אחרת כפירש״י ד״ה ליתני וכו׳. אבל למאי דקאמר בבאה מחמת טענה דוקא ליתני וכן הקשו התוס׳ בריש פרקין ולולי דבריהם ז״ל נראה דיש לומר דמתניתין כריב״ב דהיא נמי מיפקדא אפריה ורביה וס״ל דכופין על פריה ורביה ומתרץ כשנויא דש״ס הכא. אי נמי דהוי דאורייתא כנ״ל ומ״ד דאין כופין משום פרי ורביה לא מוקי להברייתא בבאה מחמת טענה אלא כפשטא ויוציא לאו לשון כפיה כמ״ש התוס׳ הכא ובבאה מחמת טענה באמת אין כופין דלא כר׳ יוחנן ונראה דלהכי פסקו הפוסקים כרב תחליפא משום דקי״ל בבאה מחמת טענה דכופין ממילא מוכח מדלא תני במתניתין באה מחמת טענה. וצ״ל דמחמת פריה ורביה נמי כופין כרב תחליפא ומתניתין כריב״ב כנ״ל ולא הוי מחלוקת ואח״כ סתם כריב״ב משום דהוי בתרי מסכתות. וק״ל: