אלא הא מני בן עזאי היא הא כתיבנא לעיל שכתבו התוספו׳ ז״ל בפ״ק דשבת דרבי יוחנן דאמר לעיל המפנה חפציו מזוית וכו׳. לית ליה דבן עזאי דאמר מהלך כעומד דמי הוה חייב וכתבו ז״ל התם דכן מוכח בהדיא בריש אלו נערות. ומעתה היה נראה לפרש דהכא נמי ה״ק אלא הא מני בן עזאי היא פי׳ לעולם כשהגביהו ע״מ להצניעו וכו׳ ודקא קשיא לך אהיא דרבי יוחנן הא מני בן עזאי היא והא דלא אוקימנא לה אפי׳ על מנת להוציאו ואפי׳ הכי חייב דחיוב שבת דעקירה לאו מחמת הגבהה ראשונה וכו׳ וכדפירש רש״י ז״ל משום דמשמע לן דע״כ לא קאמר בן עזאי אלא כשיש מקום פטור באמצע וכדקתני להדיא בפלוגתיה המוציא מחנות לפלטיא דרך סטיו וכו׳ והיינו דאפי׳ לדידיה מעביר ד׳ אמות בר״ה חייב ומיהו בההיא דר׳ יוחנן דהמפנה חפציו מזוית לזוית וכו׳ קא מחייב דלא חשבינן עקירה ראשונה למידי כיון דהיתה עקירה לפטורא וחיובו אתיא ליה משעה שנמלך להוציא דמהלך כעומד דמי ודמי לההיא דהמוציא מחנות לפלטיא דרך סטיו וכו׳ דמה לי הפטור באמצע או בתחלה אלא שזה לפטורא וזה לחיובא והכל עולה לטעם אחד אבל המוציא מרשות לרשות ומתחלה עקר ע״מ להוציא אפי׳ לבן עזאי לא אתיא חיובא דעקירה אלא מחמת עקירה ראשונה דלא שבקינן עקירה דלהדיא משום עקירה דמדמיא דהמהלך כעומד כיון דעקירה ראשונה הויא דחיובא. ופריך תלמודא אבל זורק מאי פטור פי׳ דוקא הגביהו ע״מ להוציאו והלך הוא דחייב משום שבת אבל זורק פטור פי׳ עקר ע״מ להצניעו ונמלך וזרקו פטור מחיוב שבת דעקירה והנחה בעינן ואין כאן אלא עקירה ראשונה דלהצניע דהא לא הלך הוא כדי שנאמר מהלך כעומד דמי ושוב הוי ליה עקירה דלהוציא ואם תשאל ומאי ענין האי חלוקא למאי דמפליג בברייתא דבברייתא מפליג ותני היה מגרר ויוצא כו׳ לענין קלב״מ והא דפריך תלמודא אינו מאותו השם כלל דפלוגתיה היינו לענין חיובא דשבת ופטורא דשבת וכמו שהקשה הריטב״א ז״ל. תשובתך פשיטא ודאי דהא דקתני בברייתא היה מגרר ויוצא כו׳ לאו היינו עיקר חדושו לענין קלב״מ דפשיטא ודאי דפטור משום דקלב״מ דהא מיתה ותשלומין באין כאחד אלא ודאי עיקר חידושיה היינו דמיתה כי האי פוטרת דהוה אמינא דלא תפטר את התשלומין קמ״ל דעדיפא האי חיובא ופוטרת ועיקר חידושיה דקלב״מ היינו ברישא דחייב דלא אמרינן קלב״מ אבל חידושא דסיפא היינו לאשמועינן חיובא דשבת ואיידי דאיירי רישא בדינא דקלב״מ איירי נמי בסיפא דקלב״מ והלכך פריך שפיר דלשמעינן הך חידושא דפטור מחיובא דשבת בזורק ומשני ליה דעדיפא ליה לאשמועינן דמגרר ויוצא חייב לענין שבת דסד״א אין דרך הוצאה בכך ופטור מחיוב שבת קמ״ל דלא. כך היה נראה לפרש וא״ש דלעיל קאמר אדתני היה מגרר ויוצא כו׳ בד״א בעומד לפוש כו׳ והכא לא קאמר אדתני היה מגרר וכו׳ והיינו משום דלעיל פריך דלפלוג בדינא דקלב״מ וכדקתני בברייתא היה מגרר כו׳ והכא פריך דלפלוג לענין שבת וכדכתיבנא. ויש בקצת נוסחאות אבל זורק מאי פטור ולפלוג בדידה בד״א כו׳ וניחא נמי דהכא משני מגרר ויוצא איצטריכא ליה ולעיל לא משני הכי משום דלעיל דפריך דלפלוג בדינא דקלב״מ כו׳ לא בעי לשנויי מגרר ויוצא איצטריכא ליה דעיקר חידושיה בברייתא לענין תשלומין ולא עסיק כלל בענין חיובא דשבת והלכך היכי מצינן לשנויי מגרר ויוצא איצטריכא ליה כנ״ל ומיהו רש״י לא פירש כן והוא הנכון וכבר הארכנו בזה לעיל עיין שם:

וז״ל שיטה ישנה הא מני בן עזאי היא כו׳. וא״ת לבן עזאי מעביר ד׳ אמות ברה״ר דחייב היכי משכחת לה וכ״ת לא אמרה בן עזאי אלא כשעמד במקום פטור הא אמרינן לה הכא במהלך בתוך הבית יש לומר לא אמרה בן עזאי לעקור חיוב מן התורה ברשות אחת וי״א ד׳ אמות ברה״ר הלכתא גמירי לה ובירושלמי מוקי לה בקופץ. ע״כ:

וז״ל הרשב״א ז״ל ואם תאמר לבן עזאי מעביר ד׳ אמות בר״ה דחייב היכי משכחת לה דהא הוה ליה מוליך פחות מד׳ אמות יש לומר דהלכתא גמירי לה א״נ יש לומר דלא אמר בן עזאי אלא במהלך ברה״י או במקום פטור תדע לך דהא לא מייתי לה הכא אלא עלה דמי שהגביה ברה״י אבל ברה״ר לא אמר בן עזאי דלא עדיף מעומד לכתף כן תירץ הראב״ד ז״ל. ע״כ:

אבל זורק אמאי פטור פרש״י ז״ל הגביהו וזרקו. פי׳ לפירושו ז״ל כי היכי דלהוי בדידה דהיינו הכל בהגבהה ואין להקשות דאכתי לא אתי חיוב שבת על ידי הגבהה דבשעה שהגביהו קניה וכלת׳ עקירה ראשונה וכשזרקו הרי כאן עקירה אחרת שנעקר החפץ ממנו דומיא דזורק חפץ וי״ל דמיירי כגון שבהגבהתו זרקו ולא נח כלל בידו וזהו שכתב רש״י פטור מתשלומין כו׳ דתו ליכא עקירה אחריתי. ע״כ. ומ״מ לשיטת רש״י ז״ל לעיל הוי בדידה ממש וזהו שכתב רש״י ז״ל נפלוג בדידה. במגביה עצמו יכול לשנות חיוב ופטור. כן כתוב ברש״י כתיבת יד. והכא לא הוי בדידה ממש אלא משום דהוי בהגבהה ולהכי דחינן בקל הכא קושיא זו ואמרינן מגרר אצטריכא ליה דלאו תירוצא מעליא הוא דאטו תנא עסיק בדינא דקלב״מ וקאמר דבעי לאשמועינן רבותא בדינא דשבת אלא משום דלא הוי בדינא ממש להכי סגי בהאי דחויא אבל לעיל דהוי בדידה ממש לא סגי בהאי תירוצא וכן תירצו בגליון התוס׳ דהכא לא הוי לגמרי בדידה אבל לעיל דהוי ממש בדידה לא שייך לשנויי הכי. ע״כ. וכן תירץ הרא״ש ז״ל והכין משמע לי לשיטתו של רש״י וכדכתיבנא ומיהו התוס׳ לא פירשו כן אלא דהכא נמי הויא בדידה ממש שכתבו ז״ל דמ״ה חשיב זורק בדידה טפי ממגרר משום דבמוציא ובזורק בשניהם באה הקנין בהגבהה קודם שיבא חיוב ההוצאה אבל במגרר ההוצאה והקנין באין כאחד ואנן הא כתבינן לעיל דכי קאמר אבל לכתף מאי פטור פירושו אפי׳ דנודה לך דאין חילוק בין כשההוצאה והקנין באין כאחד להיכא דבא החיוב בהגבהה קודם שיגמור חיוב ההוצאה מכל מקום תקשי דלפלוג ולתני בדידה דאי הוה משוינן חילוקא בינייהו דעדיפא מינה הוה מצי לאקשויי דתקשי ליה להדיא מסיפא דמשמע דדוקא משום דהגנבה וההוצאה באו כאחד הוא דפטור אבל היכא דקדים הגנבה בכל גוונא חייב אלא ודאי דה״פ אפי׳ דנודה לך דאין חילוק בינייהו מטעמא דכתיבנא לעיל אכתי תקשי דלפלוג ולתני בדידה וכיון דאהא קיימינן ולא משוינן הך חילוקא כלל מעתה אין לך לפרש בשיטת התוס׳ ז״ל אלא כפירושו של רש״י דלהכי חשיב זורק בדידה משום דהויא הכל בהגבהה מה שאין כן במגרר דהויא ע״י גירור וכדכתי׳. ואם תאמר ולשיטת התוס׳ כיון דהויא הכא נמי בדידה ממש וכדכתיבנא אמאי משני הכא מגרר ויוצא איצטריכא ליה ולא תירץ כן לעיל ותירצו בתוס׳ משום דלכתף פטור נראה לו חידוש טפי מחידוש דמגרר. ולרש״י ז״ל ניחא טפי וכדכתיבנא. ודע דלקמן פריך תלמודא ודאפקיה להיכא אי דאפקיה לרשות הרבים איסור שבת איכא איסור גנבה ליכא ואיכא למידק אמאי פשיט ליה כולי האי דלא יתחייב ברשות הרבים באונסין דילמא אע״ג דס״ל לאביי ורבא דמשיכה לא קניא ברה״ר היינו לענין קנין שיהא שלו לגמרי אבל להתחייב באונסין מנא לן דלא יתחייב אפילו ברה״ר. ועוד הקשו בתוס׳ דאמאי פשיט ליה כולי האי דאיסור גנבה ליכא דהא איכא מ״ד ארבע אמות קונות לו לאדם בכל מקום אפילו לרשות הרבים ואי פריך למ״ד אין קונות לו ברה״ר הוה ליה למימר הניחא למ״ד וכו׳ ועוד דלישנא דבכל מקום דקאמרי כוותיה דמ״ד אפי׳ ברה״ר דיקא והוה יכלינן לפרושי דהכי פריך אי דאפקריה לרה״ר איסור שבת איכא איסור גנבה ליכא פי׳ ממה נפשך קא פריך דאי אמרת דאין חילוק בין לקנות לגמרי להתחייב באונסין ותאמר ג״כ דארבע אמות אינן קונות לו ברה״ר הא ודאי קשיא דאיסור גניבה ליכא ואפילו אם תרצה לחלק בין להתחייב באונסין לקנותו לגמרי ותאמר דאין ארבע אמות קונות לו ברה״ר אכתי תקשי לך אמאי קאמרת מגרר איצטריכא ליה דהיינו לענין חיובא דשבת ובהכי לא מצית לתרוצי אלא האי דלא הויא בדידה ממש וכדכתיבנא לשיטת רש״י ז״ל היה לך לתרוצי דהיינו רבותיה דאף ע״ג לרה״ר לא תימא דאין כאן חיובא דממון כלל משום דמשיכה לא קניא בר״ה וד׳ אמות אין קונות ברה״ר אלא קמ״ל דהרי כאן חיוב ממון אי משום להתחייב באונסין מיהא קניא בר״ה אי משום דד״א קונות בר״ה ודלא כמ״ד אין קונות ברה״ר ולא פטרינן לה אלא משום דקלב״מ והך רבותא עדיפא טפי דאשמועינן רבותא לענין חיובא דממון דמיירי בה ברייתא והויא רבותא דמיירי בה אמוראי מאי דקאמר מגרר איצטריכא ליה רבותא היינו לענין שבת ולא שמעינן בשום דוכתא מאן דמגרע הוצאה בגרירה ובהך רבותא הוה סגי לתרוצי אפי׳ הויא פלוגתא בדידה ממש ומשני תלמודא לעולם כר׳ אליעזר כו׳ אבל לעולם מקנא קני מ״ט דהא לא שכיחי בה רבים פי׳ ולא הויא חידושא כלל דפשיטא דכיון דלא שכיחי בה רבים דקני בה משיכה ואפשר דלהכי כתב רש״י ז״ל לקמן דהא לא שכיחי בה רבים. והוה ליה כסימטא דתקון בה משיכה. ע״כ. פי׳ להכי האריך הרב וכתב והוה ליה כסימטא דתקון כו׳ לומר דמ״ה פשיטא מילתא טובא ולא יצטרך תנא לאשמועי׳ לה דדינא דסימטא כבר שמעינן לה ולא יצטרך תנא לאשמועינן לה הכא הכין הוה מצינן לפרושי שמעתין ומיהו לשיטת התוספות ז״ל לא יכלינן לפרושי הכין דהא לדידהו ז״ל הא דפריך אבל זורק מאי פטור היינו בדידה ממש והא דמשני תלמודא הכא מגרר ויוצא איצטריכא ליה וכו׳ ולא משנינן לעיל משום דלכתף פטור נראה לו חידוש טפי מחדוש דמגרר וכדכתיבנא והכי נמי אית לן למימר דחידושיה דמגרר נראה לו חידושא טפי מחידושא דזורק ולהכי משני מגרר איצטריכא ליה מעתה היכי מצינן לפרושי דלפרוך תלמודא דלשמועינן טפי הך רבותא דקנין דילמא תלמודא נראה לו רבותא דמגרר חידושא טפי מאידך חידושא דקנין דע״כ לשיטת התוספות חידושא דמגרר הוא חידוש טפי ומיישבא שפיר הברייתא בהכי אלא דחידושא דלכתף נראה לו חידושא טפי וכדכתיבנא ואם כן לא מצינן לפרושי הך פירושא כלל וע״כ יש לך לפרש דכי פריך תלמודא איסור גנבה ליכא היינו כפשוטו דקא בעי היכי משכחת לה קנין בר״ה ולהכי קשיא להו דהא איכא למאן דאמר בפ״ק דב״מ דד׳ אמות קונות לו לאדם בכל מקום אפי׳ בר״ה כנ״ל. והארכתי בזה כדי ליישב לך מה שהפכו התוס׳ וכתבו אי דאפקיה לר״ה וכו׳ קודם דבור אלא במיצעי וכו׳ ובמאי דכתי׳ ניחא דמאי דכתבו בדבור אי דאפקי׳ לר״ה וכו׳ הוא נמשך עם מאי דלעיל מיניה דוק ותשכח:

והרשב״א ז״ל כתב וז״ל מגרר ויוצא איצטריכא ליה וכו׳. והשתא דאתית להכי תו לא איצטריכא לאוקמי כבן עזאי אלא אפילו כרבנן נמי אי קשיא ליפלוג בין עומד לכתף לעומד לפוש מגרר ויוצא איצטריכא ליה אלא דקשיא לי אמאי לא אמר אלא מגרר ויוצא איצטריכא ליה ואיכא למימר דהאי פירוקא סליק אליבא דכלהו בין כשת״ל כבן עזאי בין כשת״ל כרבנן. ע״כ:

וז״ל הריטב״א ז״ל אלא מגרר ויוצא איצטריכא ליה וכו׳. פירוש ולעולם כרבנן מתוקמא וכשעמד ואיכא נוסחי דלא גרסי אלא דהשתא דוקא לבן עזאי עבדינן האי צריכותא דלדידיה הוה ס״ד שאין דרך הוצאה בכך כדמקי׳ ואומר דמהלך כעומד דמי אבל לרבנן לא הוי צריכותא ולא נהירא. ולענין שבת נמי לא לחייב פי׳ דאף לענין גנבה אין לחייב אלא כשהוציא כדרך המוציאין ומשום הכי נקטינן לענין שבת ודוק. עכ״ל הריטב״א ז״ל.

ואין בספרינו כתוב זה הלשון שכתב הרב ז״ל ולענין שבת וכו׳ גם לא מצאתי נוסחא זו בכל הספרי יד ישנים ודוקני אשר בידי וגם רש״י ז״ל כתב אין דרך הוצאה בכך. ואין כאן חיוב שבת. ע״כ:

ובמאי אי ברברבי וכו׳. פי׳ השתא דאמרת מגרר ויוצא איצטריכא ליה תו לא מצינן לאוקמה ברברבי דאם כן פשיטא ומאי אתא לאשמועינן במאי דתני מגרר ויוצא וזהו שכתב רש״י ובמאי. איצטריך לאשמועינן דדרך הוצאה בכך. ע״כ כנ״ל:

אורחיה הוא פי׳ בין למהוי הוצאת שבת בין להקנותה מדין משיכה ואז בזוטרא לאו אורחיה הוא פי׳ וכיון שלא הוציא כדרך המוציאין פטור לשבת ואינו קונה במשיכה שהרי דרכו בהגבהה. הריטב״א ז״ל.

ואזיל לשיטתיה ז״ל ומיהו רש״י ז״ל לא פירשה אלא לענין שבת וכדכתי׳ ועוד כתב הריטב״א ז״ל אלא במיצעי והאי סוגיא פליגי אסוגיין דפ׳ הספינה דהתם אסיקנא דאפי׳ אמיצעי אינו קונה במשיכה אלא בהגבהה דכל שאפשר בהגבהה כלל אף ע״פ שדרכו לפעמים במשיכה אינו קונה אלא בהגבהה ואוקימנא במידי דבעי מתנא וזו מן הסוגיות המתחלפות בתלמוד והלכתא כסוגיא דהתם כדכתיבנא התם בס״ד ואם תאמר לסוגיין דהתם הדרא קושיין לדוכתין דאי בשליפי רברבי פשיטא דאורחיה הוא ויש לומר דהתם סביר לן כרב אשי דלקמן בשצירף ידו וכו׳. ע״כ:

וז״ל הרמב״ן ז״ל אלא במציעי איכא למידק הכא מההיא דגרסינן בפ׳ המוכר את הספינה [פא א׳] גבי מתני׳ דתנן בהאשה נקנית ושאין להם אחריות אינן נקנין אלא במשיכה לא שנו אלא בדברים וכו׳. אבל דברים שדרכן להגביה בהגבהה אין במשיכה לא ואקשינן היה מגרר ויוצא ואוקימנא במידי דבעי מתנא דהיינו רברבי והכא היכי מתוקמא במיצעי דהא לא מקני אלא בהגבהה והיכי קני ליה במשיכה ומשום הכי טעו מקצת אינשי ואמרי דהתם הכי קאמר לא שנו אלא בדברים שאין דרכן להגביה כל שעה אבל דברים שדרכן להגביה כל שעה לעולם כגון זוטרי לא ולאו מילתא היא חדא דלישנא דגמרא ליתא הכי ועוד מידי דבעי מתנא רברבי הוא ועוד דאמרינן התם בסמוך בשליפי רברבי אלמא מציעי לא. ועוד דאקשינן נמי התם והא בהמה דקה דבת הגבהה היא ומפרקינן משום דמסרבא אלמא כל שראוי להגבהה לא מקני כלל במשיכה ובלא סוגיא דהתם דייקא כדאמרן וקושין הכי דחינן לה דהך אוקמתא דהכא לאו דסמכא היא דאפשר דמאן דס״ל האי טעמא דהגבהה צורך הוצאה היא לא ס״ל ההיא שמעתתא דהתם א״נ אית ליה ומוקים לה כרבינא דלענין גנבה הוא דמחייב בתשלומין ולאו מקנא ממש וההיא סוגיא דהתם ודאי לא מתוקמא אלא אליבא מאן דמפרש לה הכא אליבא דר״א בצידי ר״ה ולענין מקנא ממש אבל (לענין גנבה) למאן דמפרש בשלשל ידו למטה משלשה לא דהא לאו במשיכה קני ליה וכ״ש למאן דאמר ברה״ר נמי קנה להתחייב באונסין וכך כתב הרב ר׳ יוסף הלוי בפירושי בתרא שלו ע״כ. והתוס׳ ז״ל הקשו דהיכי מצינן למימר התם בפרק הספינה דמיירי בכיס דבר הגבהה דאם כן היכי מחייב לענין שבת והא אין דרך הוצאה בכך ותירצו התוס׳ התם בפרק הספינה דיש דברים שדרך הוצאה בכך לענין שבת ואפ״ה אינן נקנין אלא בהגבהה שדרכן להגביה והיינו לשיטתו של רש״י דלא שקיל וטרי תלמודא הכא אלא לענין שבת והריטב״א לא פירש כן וכדכתיבנא ועוד תירצו בתוס׳ כגון שמוציאין דרך מחתרת דדרכו בגרירה ואפ״ה אינו נקנה אלא בהגבהה ולא אוקי לה תלמודא בהכין דאיכא לדחויי כדדחינן ההיא דרברבי דפשיטא דאורחיה הוא והוצאה היא:

ודאפקיה להיכא כו׳ פי׳ השתא דאמרת מגרר ויוצא איצטריכא ליה לא אשכחן איסור שבת ואיסור גנבה בהדי הדדי דאילולי כן הוה אוקימנא לה כגון שרה״י היתה גבוהה על רשות הרבים טפי קימעא על ג׳ טפחים וזה הוציאה מרה״י לרה״ר דבשעה שהורידה מרה״י הרי קנאה בהגבהה דהגבהה קונה בכל מקום והרי הקנייה וההוצאה מרשות לרשות באין כאחד ומיהו השתא דאמרינן מגרר ויוצא איצטריכא ליה משמע דמיירי דההוצאה מרשות לרשות היתה בגרירה ולא בהגבהה כי היכי דלשמעינן רבותא דדרך הוצאה בכך והלכך קשיא דהיכי מצינן לאשכוחי בגרירה דהיינו משיכה איסור שבת ואיסור גנבה בהדי הדדי כנ״ל:

דאפקיה לרה״ר איסור שבת איכא כו׳. לכך האריך לומר איסור שבת איכא כו׳ דהוה ליה למימר בקוצר איסור גנבה ליכא הא אתא לשלול דלא נימא כגון דאפקיה מרה״י לרה״י ורשות הרבים באמצע להכי פריך דאכתי קדים איסור שבת ואילו אנן בעינן שיבאו שניהם יחד והיינו דקאמר איסור שבת איכא איסור גנבה ליכא אי דאפקיה לרה״י אע״ג דשוב הוציאו לר״ה מ״מ הרי קדים איסור גנבה ואיסור גנבה איכא איסור שבת ליכא כנ״ל. ושוב מצאתי בשיטה ישנה שהקשו ותירצו כן וז״ל ואם תאמר ואמאי לא אוקמה כגון דאפק׳ מרה״י לרה״י ורשות הרבים באמצע ויש לומר משום דכיון דאפקי׳ עד ר״ה איחייב ליה איסור גנבה לא הוי עד דמטי לרה״י ולא מפטר אלא אם כן שניהם כאחד ע״כ:

איסור גנבה ליכא לשון איסור גנבה לא דייק שפיר דה״ל למימר חיוב גנבה ואפשר דאתא לרמוזי לן דלא תימא דתקנה לו ד׳ אמות וכמ״ד ד״א קונות ברה״ר להכי קאמר איסור גנבה לומר דבמקום איסור לא תקינו רבנן להביא את האדם לידי איסור שאם תאמר קנה לו ד׳ אמותיו הרי עבד איסורא עד דלא עביד שום דרך מדרכי הקניה ובהכי לא תקינו רבנן מידי שאין זו תקנה אלא תקלה ולא תקנו ד״א אלא דוקא במציאה כי היכי דלא ליתי לאנצויי ובגט משום עגונא וכן כתבו בתוס׳ וכדכתיבנא כנ״ל:

לא צריכא דאפקיה לצידי ר״ה והתם במסכת שבת פ׳ המצניע מקשינן למאי דאמרינן התם אגד כלי שמיה אגד מכי נפיק ליה פורתא קנייה איסור שבת לא הוי עד דמפיק לכוליה ומתרץ לה בנסכא ובדליכא שנצין. שיטה ישנה:

וכתב (הרמב״ם) [הרמב״ן] ז״ל ומדאוקימנא דאפקיה לרה״ר ובמשיכה קני שמעינן דכל שהוא מונח ברשות מוכר או ברשות הרבים משעה שימשכנו מאותו רשות לסימטא קנה ואין צריך למשוך אותו בסימטא כלל דאי אמרת לא קנה עד שימשוך בסימטא אין איסור שבת ואיסור גנבה באין כאחד שהרי משעה שהוציאו לצידי ר״ה נגמרה מלאכת שבת ואיסור גנבה לא בא לו עד שימשוך אותו במילואו בסימטא וכן משמע מדאמרי׳ בבתרא עד שימשכנו מרה״ר לסימטא. ע״כ:

רב אשי אמר כגון שצירף ידו למטה משלשה פרש״י ז״ל דקאי אמאי דפריך לעיל איסור גנבה ליכא והשתא משני דאיכא נמי איסור גנבה כדרבא והקשו בתוס׳ דההיא דרבא מרחיב את היד כאילו הוא מקום ד׳ דלענין שבת בעינן מקום ד׳ על ד׳ וכיון שכן מה ענין הרחבת מקום דשבת לענין קנייה ואין חילוק בין הרוחב לגובה והקשו עוד דאין צריך שום ראיה להביא דקניא ליה ידו דפשיטא דונתן בידה אמר רחמנא ויש לומר דס״ל לרש״י ז״ל דאע״ג דלענין גט כתיב ונתן בידה שמא היינו דוקא כשמגביהו שלשה טפחים מן הארץ וההיא דקלתה שאני משום דהויא הכלי שלה וקניא מדין רשותא אבל כשידה סמוך לארץ הוה אמינא כלבוד דמי ובטיל אגב ארעא וכן פירשו המפרשים ז״ל וכדבעינן למכתב קמן בס״ד. והקשו עוד על רש״י ז״ל דאמאי לא מוקי אפי׳ כשצירף ידו למעלה מג׳ כגון שהאסקופה גבוה ג׳ וצירף ידו סמוך לאסקופה בראשה דהשתא ליכא הגבהה בר״ה. והוה מייתי מדרבא אקניין ואשבת ויש לדייק מאי הוה מייתי לקנין פשיטא ודאי דכיון דהיד גבוה מן הארץ שלשה טפחים דקניא ויש לומר דאי מייתי מדרבא לשבת ממילא מייתי נמי לקנין דאי לאו דחשיבא לענין שבת ע״כ נצטרך לומר דכי גררה בידו אחת ונפלה לתוך חברתה קניא ואיסור שבת לא אתי עד שישפיל ידו בתוך שלשה ונמצא שחייב בתשלומין אבל השתא דאמרינן דידו של אדם חשובה לענין הנחת שבת כמקום ארבעה על ארבעה הילכך פטור על התשלומין דאיסור שבת ואיסור גנבה באין כאחד ומכל מקום לעיקר קושית התוס׳ יש לתרץ דרב אשי מהדר לאוקמי בדאפקיה ברשות הרבים וכל כמה דידו מונח סמוך לרשות הרבים עדיף ליה להכי לא בעי לאוקמיה אלא בצירף ידו למטה משלשה טפחים וזהו שכתב רש״י ז״ל רב אשי אמר. מגרר ויוצא דקאמר פטור לעולם בר״ה ודקשיא לך וכו׳ כנ״ל:

וז״ל הרמב״ן ז״ל והא דאמרינן הכא כגון שצירף ידו למטה מג׳ וכדרבא ק״ל עלה כיון דפחות מג׳ כלבוד דמי למאי איצטרכינן לדרבא ועוד כיון דאית לן לרבא אפילו למעלה מג׳ נמי כדאמרינן בפרק קמא דשבת אמר רבי אבהו כגון ששלשל ידו למטה משלשה ודחה רבא ואמר ידו של אדם חשובה לו כד׳ על ד׳ ואפי׳ למעלה מג׳ נמי חייב ומה שפירש רש״י ז״ל כי היכי דלענין שבת הוי מקום חשוב הכי נמי לענין מקנה אלמא לאו משום שבת איצטריך אלא משום דקני ליה ידו לא מחוור אטו ידו לא קני ליה הא ודאי פשיטא אי ידו לא קני אלא מאי קני הרי קרא כתיב וכתב לה [ספר כריתות ונתן בידה, ולפיכך הוצרך הרב ז״ל לומר דהוי מקום חשוב כאלו הגביהו למעלה מג׳, פי׳ לפירושו דאי לאו דרבא הו״א כי כתב קרא ה״מ במגביה שלשה אבל פחות מג׳ דלאו הגבהה היא לא קני קמ״ל דרבא דכי היכי דלענין שבת מקום חשוב לענין מקני נמי מקום חשוב הוא, ומיהו אכתי לא מחוור דמ״מ קשיא מאי דאמרן למה לי למטה מג׳ כיון דהא דרבא דהכא לענין שבת אתמר אפילו למעלה מג׳ נמי דכד׳ על ד׳ דמי ואיכא הנחה ורה״ר הוא, ועוד דבידו לא צריכינן טעמא דרבא דהא אפילו קלתה נגררת על גבי קרקע כיון שתלויה בה קניא כדאיתא בגיטין (ע״ח א׳) ולא שייך נמי חשיבות לענין קנייה, ואיכא דגריס הכי א״נ כדרבא כלומר א״נ למעלה מג׳ ואיכא מקום הנחה כדרבא, וזה היה נכון אלא שאין הנוסחא כך בספרינו ובספרי ספרד, ור״ת גורס וכדרבא, ותו לא, ומפרש כגון ששלשל ידו כשהיה מגררו ויוצא למטה מג׳ בבית וקבלה וכדרבא דאמר בפרק המוציא אגד יד לא שמיה אגד, גם זה אינו נכון, לפי שאין הגירסא כך בספרים ובנוסחי הגאונים ועוד דלמה ליה למינקט בהכי. ולי נראה כגון ששלשל ידו למטה מג׳ לפתח הבית קאמר, כגון שהיה קרקע הבית גבוה ורה״ר נמוך הרבה ושלשל ידו למטה מן הפתח ג׳ כי היכי דתהוי עקירה כשנופלת מן הפתח לידו וכדרבא דאמר רבא ידו של אדם חשובה לו כד׳ ואפילו למעלה מר״ה ג׳ הוי הנחה, וה״ה דהוי מצי לאוקמי בשאין ר״ה גבוה מידו ג׳, אלא דרבא ניחא ליה ורויחא ליה, והא דאיכפל רב אשי לתרוצי עקירה דלא דייקי׳ עלה בשמעתין, משום דסתמא דמלתא רה״ר נמוך הוא מן הפתח ולמאי דמוקמינן לה במוציא לרה״ר ולצידי רה״ר איכא ודאי עקירה אבל במשלשל ידו צריך הוא לפרש ששלשלה למטה מג׳ דתהוי עקירה כדפרישית דפחות מג׳ לאו עקירה היא, דהא הנחה נמי חשיבה במעביר, וגבי כוורת נמי חשיבא הנחה בפ״ק דשבת, וה״ר משה הספרדי ז״ל אינו סובר כן אלא כל מגרר הוא מחייב כעוקר גמור, וצ״ע הטעם שפי׳, ומ״ש רש״י ז״ל בכלל דבריו דהגבהה אינה אלא למעלה מג׳ אינו כן וכבר כתבתיה במסכת קדושין בס״ד:]