פרק ששי בעזר הצור:

הדר עם הנכרי וכו׳ כבר ביארנו בתחלת המסכתא שהחלק השני שבמסכתא אמנם קצתו הוא לבאר בעניני עירובי חצרות ושתופי מבואות ואיזה מבני אדם אוסר על בני המבוי או החצר ועל איזה צד וענין שכירות מקום מן האוסר עליהם או בטול רשות וזה הפרק אמנם הכונה בו לבאר קצת אלו הענינים ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לשמנה חלקים הראשון ללמד שהעכו״ם אוסר ושאינו ניתר אלא בשכירות מקומו ולבאר מי הוא בכלל עכו״ם לענין זה וענין שכירות זה ושישראל ששכח ולא עירב אוסר אלא שדיו בבטול רשות השני כשבטל רשותו מה דינו עמהם ומה דינם עמו ואם יש חלוק בין אחד ששכח ולא עירב לשנים ששכחו ולא עירבו השלישי נתינת רשות זו אם צריך שתהא מבעוד יום או אף משחשכה הרביעי אם יש שום צד אחר שבטל רשותו שיהא חוזר ואוסר החמישי שכנים שהיו שותפים בדבר מאכל אם צריכים שתוף אחר אם לאו השישי על איזה צד נקראו בתי החצר חלוקי׳ זה מזה שיהו צריכי׳ לערב וכן הדרים בתוכה על איזה צד נקראו חלוקים זה מזה שיהו צריכים יערב השביעי בענין על איזה צד סומכין על עירוב במקום שתוף ועל איזה אין סומכין וכן חצרות שעירבו מזו לזו אם נחשבו כחצר אחת להפקיע הכשר המבוי מצד שאין כאן חצרות פתוחות בתוכו אם לאו השמיני בשתי חצרות זו לפנים מזו איזו אוסרת על חברתה ועל איזה צד זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיבאו בו דברים על ידי גלגול כמו שיתבאר:

והמשנה הראשונה הדר עם הנכרי בחצר או עם מי שאינו מודה בעירוב הרי זה אוסר עליו ר׳ אליעזר בן יעקב אומר לעולם אינו אוסר עד שיהיו שני ישראלים אוסרין זה על זה אמר הר״ם העקר אצלנו דירת הגוי לא שמה דירה ומן הדין היה שלא נצטרך עמו לעירוב לפי שלא קנה כלום כדי שנצטרך לקחת ממנו רשות אבל נתנו לו דירה ואמרו שהוא אוסר ואין לנו דרך לעשות עירוב עמו עד שנשכור רשותו להודיענו שהגוי אינו [משכיר] (רוצה) מפני שחושש מזה לשום תחבולה או הערמה או שיביא עליו שום נזק א״כ אין שם דרך לערב וכשידע זה הישראל לא ישכיר מדור בביתו לעובד כוכבים וזה ההרחק כולו גזרה שמא ילמד ממעשיו [והעיקר] אצלנו כמו כן כי הגויים אין מתיחדים עמהם מפני שהם חשודים על שפיכות דמים על כן אמ׳ ר׳ אלעזר בן יעקב כי כשהיה אחד גוי ואחד ישראל אינו אוסר עליו לפי שאין אנו צריכין בזה שנאמר אוסר ושלא ישכיר ממנו כדי שלא נלמד ממעשיו כי מפנים אחרים ימנע הישראלי לדור עם הגוי יחד לפי שהוא חשוד על שפיכות דמים אבל אם היו ב׳ ישראלים שמותר להם להתייחד עם גוי אז נאמר אוסר כדי שלא ידור עמו גזרה שמא ילמד ממעשיו ותנא קמא אומר אפילו אחד גוי ואחד ישראל לפי שמא יחזק לבו ויתחזק לדור עמו לבדו בדיעבד וממה שאתה חייב לדעת כי העיקר אצלנו ישראל נוטל רשות ומבטל רשות ובנכרי עד שישכור ונתינת רשות הוא שיעשה עירוב מערב שבת וכבר קדמו דיניו ומבטל רשות הוא שיאמר אותו שלא עירב מערב שבת עם אנשי החצר או המבוי בטלתי רשות לכם ומותר להם להשתמש ואסור עליו ומותר לו לאדם לבטל רשות בשבת והעקר אצלנו מבטלין וחוזרין ומבטלין ר״ל שיבטל ראובן רשותו לשמעון עד שישלים שמעון עסקיו בחצר ואח״כ ישוב ויבטל שמעון רשותו לראובן וזה שאמרנו שוכרין מן הגוי ואפילו בדבר מועט ושוכרין ממנו בשבת והלכה כר׳ אלעזר בן יעקב. אמר רבן גמליאל מעשה בצדוקי אחר שהיה רר עמנו במבוי בירושלים אמר לנו אבא מהרו והוציאו את כל הכלים למבוי עד שלא יוציא ויאסר עליכם ר׳ יהודה אומרה בלשון אחרת מהרו ועשו צרכיכם במבוי עד שלא יוציא ויאסר עליכם צדוקי הוא מיוחס לצדוק תלמיד אנטיגנוס איש סוכו והוא היה ראשון לכופרים בתורה ועוד אבארנו במקומו והיה רבן גמליאל סובר (שהוא) [שאינו] כגוי והביא ראיה מזה המעשה ונחלקו ר׳ מאיר ור׳ יהודה (ואמ׳) [במאמר] רבן שמעון ב״ג איך היה ר׳ מאיר שאמר המאמר הראשון אומר כי זה הצדוקי בטל להם רשותו ואמר ר״ש מהרו והוציאו [את] כל הכלים למבוי כדי שתתקיים לכם חזקה במבוי בתשמיש וכשיוציא הוא אחר כך לא יאסור עליכם התשמיש כי העיקר אצלנו מי שבטל רשותו ואחר כך נשתמש במזיד הרי בטל מה שעשה מבטול רשותו ואוסר עליהם ואפילו קדמו אותם שבטל להם רשותו ומפני זה צוה להם רבי שמעון שיקדימו אותו בתשמיש ונפקא לן מינה שהוא כישראל הלא תראה (אותו) כי בישראל בטל רשותו ור׳ יהודה אומר כי רשב״ג דברי היה בערב שבת כי הוא אמר לאנשי המבוי עשו צרכיכם במבוי עתה עד שלא יצא היום ויאסור עליכם כלומר קודם הכנסת שבת ייראה מזה שהוא כגוי ופסק ההלכה כי כל בר ישראל מאיזה כת שיהיה אם הוא מחלל שבת בפרהסיה לא יעשו עמו עירוב ולא יבטל רשותו ושוכרין ממנו כגוי ואם אינו מחלל שבת בפרהסיה ובתנאי שלא יהיה עובד ע״ז הרי זה ראוי שיבטל רשותו לנו אבל אינו נותן רשות אלא אם היה מודה בעירוב ר״ל מאמין בו ויתבאר לך מכל זה כי פושע ישראל כשאינו מחלל שבת בפרהסיה ולא עובד ע״ז מבטל רשות ואינו נותן רשות ולא שוכרן וזה הפסק האמתי:

אמר המאירי המשנה הראשונה ממנו אמנם תבאר ענין החלק הראשון והוא שאמר הדר עם הנכרי בחצר הרי זה אוסר עליו ר״ל לטלטל מביתו לחצר אפי׳ עירב או אפילו בטל רשותו לישראל שאין עירוב או בטול רשות מועיל בעכו״ם כלל ואינו כלום עד שישכור ממנו רשותו ופי׳ הטעם בגמ׳ שדירת עכו״ם אינו קרויה דירה שתאסור מן הדין ולא אסרוה אלא כדי שלא ירגיל דירתו עמו וילמד ממעשיו ואלו היה עירוב או בטול רשות מועיל בה לא הועלנו כלום אבל כשהצרכנוהו לשכור ממנו אף העכו״ם לבו נוקפו מה ענין לזה בשכירות ביתי ואינו בא לדור עמי וכן שדירתו מספקת לו וכן ששוכר שכירות קלושה שהעכו״ם נשאר בביתו ומשתמש בו ושאינו רוצה לטלטל בחצר בלא שכירות מקומו הלא דבר הוא ואף הוא חושש לכשפים ונמנע ואינו משכיר ומתוך כך יתרחק ישראל משכונתו עד שלא יתערב זר בתוכם:

או עם מי שאינו מודה בעירוב שכל שאינו מודה בעירוב הרי הוא כנכרי לענין זה ופרשו בפרק שלישי (עירובין ל״א:) שאינו מודה בעירוב פירושו על הכותי ואע״פ שהכותיים משמרים את השבת הם ומשומד משמר שבתו בשוק נותן רשות ומבטל רשות אין זה כלום שהישראל מ״מ כל שאין מחלל שבתו בפרהסיא מודה הוא בעירוב והרי הוא בכלל ישראל לענין תקון עירוב אבל כותי אע״פ שמשמר את השבת אינו מודה בעירוב והרי הוא לענין זה כעכו״ם ועוד שאף הוא ראוי לגזור עליו שלא ילמד ישראל ממעשיו מה שאין כן במשומד בצנעה שמתחבא בעבירותיו מישראל ולא עוד אלא שאף לדעת האומר גרי אמת הן הדין בהם כן ושמא תאמר לפי דרכך למדנו שהכותיים מימות המשנה נעשו כעכו״ם שלא לבטל רשות ושלא ליתן רשות והלא בראשון של חולין (ו׳.) אמרו שלא היה כן עד זמן רב אמי ורב אסי וכמו שאמרו שם לא זזו משם עד שעשאום עכו״ם גמורים ופרשו מאי עכו״ם גמורים ליתן רשות ולבטל רשות פרשו בתוספות שלדעת רבן גמליאל נאמרה וכשם שנחלק רבן גמליאל בצדוקי והוא ישראל שנהפך למינות לומר שנותן רשות ומבטל רשות כמו שיתבאר כך היה חולק בכותי הואיל וגרי אמת הן אע״פ שאין מודים בתורת עירוב ושהצדוקי מודה בעירוב ואע״פ שקצת מפרשי׳ כתבו שאף הצדוקי אינו מודה בעירוב ושאף גדולי המחברים נראה שהסכימו בו ושהדעת מכרעת כן שהרי בכללם כופרים בתורה שבעל פה הם אין הדברי׳ נראין מסוגיית הגמרא שאם כן כשאמרו בפרק שלישי שם מאן אינו מודה בעירוב כותי היה לו לומר כותי וצדוקי ועוד שהרי בגמ׳ אמרו צדוקי מאן דכר שמיה ואם כדבריהם הרי נכלל במי שאינו מודה בעירוב אלא ודאי מודה בעירוב הוא הואיל ומשמרים את השבת הם שהרי כתוב בתורה ומתוך כך לתנא קמא נותן רשות מה שאין כן בכותי ולר׳ אליעזר בן יעקב שאמרו עליו בגמ׳ חסורי מחסרא וכו׳ ושהוא אומר על הצדוקי שהוא כעכו״ם וכל שכן כותי ורבן גמליאל נחלק בצדוקי והוא הדין לכותי אחר שגרי אמת הם ומתחלה נהגו העם כרבן גמליאל עד שבימי רב אמי ורב אסי נתפרסם ענינם ועשאום כעכו״ם גמורים וא״ת לרבן גמליאל היה לו ללמדנו בכותי וכל שכן בצדוקי מעשה שהיה כך היה וגדולי הרבנים שפירשו לדעת רבן גמליאל שהכותי כעכו״ם ומטעם גרי אריות הם שמא לא הרגישו בקושיא זו ומ״מ לענין פסק נכרי וכותי וצדוקי וישראל משומד לחלל שבת בפרהסיא כלם אוסרי׳ ואין להם תקנה בעירוב ושלשה מהם ר״ל נכרי וכותי ומשומד אין להם תקון אף בנתינת רשות ובטול רשות אבל צדוקי גדולי המחברים וגדול המפרשים הסכימו שנותן רשות ומבטל רשות אע״פ שאינו בכלל עירוב וכן אע״פ שלדעת קצת אינו מודה בעירוב שאע״פ שנעשה מין אינו עובד עבודה זרה וכל ישראל שאינו עובד עבודה זרה ולא מחלל שבת בפרהסיא נותן רשות ומבטל רשות וכן דעת רוב מפרשי׳ אע״פ שיש מפקפקים בה ויש כת אחרת קרוייה ביתוסים ואף לדעת גדולי המחברים דינה כצדוקי ליתן רשות ולבטלו אבל גדולי המפרשי׳ פסקו שאינו מבטל וכמו שאמרו צדוקי וביתוסי אוסרין עלינו ולא ראינו שנחלק רבן גמליאל אלא בצדוקי וא״ת מה בין זה לזה אף הם פרשו הטעם שהצדוקים היו מתיראין מן הפרושים שלא לחלל כל כך וכמה שאמרו במסכת נדה (ל״ג:) אע״פ שצדוקיות אנו מתיראות אנו מן החכמים וכן נראה בראשון של יומא (י״ט:) אבל ביתוסים הרי הם לענין זה כעכו״ם גמורים ויש לפקפק אף בצדוקי אחר שנתפרסם ענינו אלא שלראשוני׳ שומעין וגר תושב הרי הוא בכלל הנכרי לענין [זה] כמו שביארנו באחרון של עבודה זרה והוא שאמרו בתלמוד המערב גר תושב ועבד תושב ומשומד בגלוי פנים הרי הוא כעכו״ם לכל דבר ר״ל לכל דבר שבעירוב:

וישראל זה שהעכו״ם אוסר עליו לדעת תנא קמא אפי׳ לא היה במצר אלא ישראל אחד ובא ר׳ אליעזר בן יעקב לחלוק על זו לומר שאין העכו״ם אוסר על הישראל עד שיהו שני ישראלים שם שיהיו דרים בשני בתים עד שיאסרו זה על זה ויצטרכו לעירוב ולא יועיל עירובם עד שישכרו רשותו של עכו״ם שמאחר שדירת עכו״ם אינה דירה ואינה אוסרת מן הדין ולא אסרוה אלא להרחיק ישראל ממנו אם אין שם אלא ישראל אחד או כמה בבית אחד אין צריכים הרחקה שמאחר שהעכו״ם חשוד על שפיכות דמים ואינו רואה בחצר רבוי אכלוסין של ישראל מתירא הוא הימנו ויוצא לו משם ואע״פ שאנו רואין אותו מתעכב לשם מילתא דלא שכיחא היא ולא עבדו בה רבנן תקנתא ואפי׳ היו הרבה בבית א׳ אין העכו״ם אוסר שאין יראת העכו״ם מצויה אלא בחלוק בתים ואם היו שם שני בתים של ישראלים ולא היה אלא אחד בכל בית הרי זה אוסר שיראתו מצויה וסבור הוא שהאכלוסים לפי מנין הבתים והלכה כר׳ אליעזר בן יעקב ופרשו בה בגמ׳ לא סוף דבר נהגו העם כר׳ אליעזר בן יעקב עד שנאמר אורויי לא מורינן וכל שכן דבפרקא לא דרשינן וכן לא סוף דבר מנהג כר׳ אליעזר בן יעקב עד שנאמר בפרקא לא דרשינן אבל אורויי מורינן אלא הלכה גמורה ואפי׳ בפרקא נמי דרשינן ומ״מ כל מקום שהעכו״ם אוסר צריך שתדע אם דוקא כשהוא דר בביתו של עצמו או של עכו״ם אחר או אפי׳ כשישראל משכיר לו בית בחצרו ודבר זה ראיתי בו מחלקת גדולה לגדולי הדורות שלפנינו מהם שאסרו ונראה להם סעד מתלמוד המערב שבפרק חלון שאמרו שם אית תנאי תני הקוסטור אוסר מיד ואכסניא לאחר שלשים ואית תנאי תני הקוסטור אוסר לאחר שלשים ואכסניא אינה אוסרת לעולם מאן דמר הקוסטור אוסר מיד ברגיל ואכסניא לאחר שלשים בשאינו רגיל מאן דמר הקוסטור אוסר לאחר שלשים בהלין דעלו ברשו ואכסניא אינה אוסרת לעולם בהלין דעלין בלא רשו ונמצא אף לדעת זה שכל שנכנס שם העכו״ם בלא רשות אינו אוסר הא כל שנכנס ברשות אף בבית של ישראל לדעת זה אוסר וכל שכן בשוכר ומ״מ גדולי קאטאלונייאה התירוה על ידי מעשה אף בשוכר וממה שאמרו בתוספתא המשכיר ביתו לעכו״ם אינו אוסר עליו אדעתא דאסר עליה לא אוגר ליה אלמא לא אמרוה אלא בדר בביתו של עצמו או של חברו עכו״ם אבל בשל ישראל אפי׳ השכיר לו אינו אוסר שלא השכירו על דעת שיאסור לישראל ואין צריך לומר בהשאילו או שנכנס מעצמו ואע״פ שמתלמוד המערב שהזכרנו נראה שכל שנכנס ברשות אוסר יש לסמוך על התוספתא שהלכה כדברי המיקל בעירוב ועוד שהרי הטעם משום דעכו״ם לא מוגר ונפיק ישראל ובשל ישראל אין בו טעם שהרי מ״מ משכירו הוא לו לעשות בו כרצונו ועוד הביאו ראיה ממה שאמרו בפרק זה יפה עשיתם ששכרתם כיון דמצי מסלק ליה ופרשו גדולי הרבנים מצי מסלק ליה בתוך זמנו וא״כ כל שנהגו לסלקו אפי׳ לדירת עצמו או למכירה אפי׳ מתורת דיניהם הרי הוא כמסולק ועוד שמאחר שכופין בני מבוי זה את זה לעשות לחי וקורה וכו׳ כל שכן שכופין שלא להשכיר לעכו״ם האוסר עליהם ואפי׳ מחשש נזקים וכמו שאמרו אריא ארבעת לי אמצראי וכל שכן במקום שיש לחוש להיות התינוקות למדים ממעשיו ומכל אלו יראה שהדין עם השכנים למחות ואין שכירותו כלום ועוד שהרי אף במקום שאמרו להשכיר לא לבית דירה אמרו וכיון דאסור הוא אף בדיננו יכול לסלקו ואע״פ שלא נאמר אלא בארץ כמו שביארנו במקומו מ״מ מכוער הדבר להכניס עכו״ם בחצרו של ישראל ואף העכו״ם סבור בה שהוא אסור לנו ומסתלק ועוד שכל זה דבר שאינו מצוי ואין לחוש בו ומכל אלו הראיות הותר הדבר על ידי מעשה אלא שהתוספתא עיקר ושאר הדברים סעד לה ומ״מ היה שם מי שסבור להתיר מפני שהיה לעכו״ם איצטבא על פתחו וממה שאמרו אחד מבני מבוי שעשה רקה על פתחו אינו אוסר על בני מבוי וכפי מה שפרשו קצת גאונים ברקה שהיא אצטבא ולא כפי׳ גדולי הרבנים שפרשוה פתח קטן ומ״מ קבלו תשובתם ממה שאמרו בתלמוד המערב אין תורת חצר לעכו״ם ואין תורת רקה לעכו״ם וכן אמרו מי שיש לו רקה לפני פתחו בישראל אינו אוסר ובעכו״ם אוסר:

ונשוב לביאור משנתנו אמר רבן גמליאל שהיה דר עמנו במבוי בירושלם ואמר לנו אבא למבוי עד שלא יוציא ויאסור עליכם ופירוש גמליאל סובר שהצדוקי אינו כעכו״ם ונותן רשות צריך לשכור שכל מי שהוא צריך להשכיר משהשכיר אינו יכול לחזור בו עד שיחזור ויאסור אבל המבטל רשות או הנותן רשות אם חזר וטלטל משקדש היום ברשותו במזיד קודם שהחזיקו הם באותו בטול רשות בהוצאת כליהם לחצר או למבוי אחר שקדש היום הרי זה אוסר עליהם שהרי לא עמד בבטולו וכן אם בטל דבורו אף בדבור בעלמא ואם בשוגג הוציא אינו אוסר ואפי׳ על ידי מעשה שהרי מ״מ עמד בבטולו ואם קדמו והחזיקו אפי׳ חזר והוציא במזיד אינו אוסר עליהם ומאחר שהיה רבן גמליאל סובר שהצדוקי אינו כעכו״ם ונותן רשות ומבטל רשות העיד על צדוקי שהיה דר עמהם במבוי ובטל רשותו מערב שבת ואמר להם אביו מהרו והוציאו כליכם למבוי כשיקדש היום כדי שלא יקדים הצדוקי ויוציא ויאסור והרי הקדמתכם בהוצאה כעין חזקה לקנות בה שלא יוכל לחזור ואע״פ שאינה חזקה גמורה במבוי הקלו ומ״מ צריך שתהא משקדש היום שחזקה שמבעוד יום אין לה היכר:

ור׳ יהודה אומרה בלשון אחרת משמו של רבן גמליאל והוא שהיה ר׳ יהודה סובר על רבן גמליאל שידון את הצדוקי כעכו״ם להצריך שכירות מקום ואף הוא סבור עליו שהשכירות בשבת אסור ואמר להם מהרו ועשו צרכיכם במבוי כלומר שתשכרו את המקום מבעוד יום והוא שאמר עד שלא יוציא וכו׳ ופירשו בגמ׳ עד שלא יצא היום ר״ל יום ששי ויקדש היום שאח״כ אין השכירות כלום ומ״מ לענין פסק כבר ביארנו שהצדוקי אינו כעכו״ם וכלשון ראשון שהוצרכו להקדים בהוצאת כליהם משקדש היום ואף לדעת המפקפק לדונו כעכו״ם וצריך לשכירות מקום אין הכרח בשכירות מבעוד יום אלא שוכרין אף בשבת כמו שיתבאר:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה נתברר מתוכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן: