ובלבד שירב׳ בפסין בפי׳ בעי׳ שלא יהא שם לעול׳ בין פס לפס או יותר מעשר לר׳ מאי׳ ויות׳ מי״ג לר׳ יהודא. ויש שפירשו דדוקא כדי צרכן או אפי׳ יותר תוך בית סאתי׳ אבל צריך שלא יהא שם בית סאתים פנוי שהם מחיצות חכמים בפחות מג׳ טפחים עדיפא מפסין וכדאמרי׳ לקמן אומ׳ חבלים לשיירא כלומ׳ אבל לא פסין חנניה אומר חבלים לבור ולא פסים ואעפ״כ לא התירו בשיירא אלא כדי צרכן ולא התירו בית סאתים פנוי בי לא התירו בית סאתים פנוי בשום מחיצות שאינם גמורות אבל ר״י ז״ל סובר דברי׳ כפשוטן דלרבנן התירו אפי׳ ביותר מעש׳ מכדי צרכן כמו שירצו כדכת׳ מלת׳ פסיקת׳. ובמ׳ ירחיק כל שהו׳ והטעם דגבי פסי ביראות הקילו לצורך מינה כדי שהקילו להתיר בו פרוץ מרובה על העומד מה שלא התירו בחבלים דשיירא כיון שאינו לדבר מצוה ועוד נותנין טעם יפה בדבר לגבי שיירא כיון דכל מקום ראוי להם לעשות בו היקף לחנייתם אין לנו להתיר להם אלא כדי צרכם ואם באו לכאן רבים ועשו היקף גדול כדי צרכם וכשלת להם הניחו זה ההיקף ואח״כ באו אנשים מועט׳ שההוקף הזה גדול להם מאד שיהא בו פנוי בית סאתים הרי יכול לעשות להם הקף כדי צרכם במקום אחד אבל בביראות אי אפשר לומר שכל מי שיבא יחפור לו באר ויעשה לו פסין כפי מה שהם מעט או הרבה כדי צרכן הלכך התירו לעשות לכל אדם לעשות היקף כמו שירצו שאם באו יחידים לכאן ומצאו היקף גדול שעשו אחרים שהיו מרובים שיוכלו אלו לשבת אות׳ וכיון דהא מדאורייתא שרי משלך נתנו לך והעמידוהו על דין תורה. היינו סברא דרבנן דפליגי עליה דר׳ יהוד׳ אבל ר׳ יהודא היה מחמיר בכאן יותר משיירא משום דהוו מחיצות גרועות שהפרוץ מרובה ולפיכך לא התירו אלא בית סאתים לאחד או לשנים ומשם ואילך כפי חשבון זה כעין מה שאמר ר׳ יוסי בנו בחבלים דשיירא ואע״ג דהתם התיר ר׳ יהודא לשיירא כל צורכם שאני התם דמחיצות גמורות יותר שאין הפרוץ מרובה בהם והוא בפחות פחו׳ מג׳ טפחים שהוא כלבוד וכסתום גמור וכן עיקר מדלא אשתמיטו בשום משנה ושום ברייתא ושום אמורא לומר שלא התירו חכמי׳ בית סאתי׳ פנוי ושבקוה למתני׳ כפשטה.

גמרא לימא מתני׳ דלא כחנני׳ דתניא עושין פסין לבור וכ״ש חבלים בפחו׳ פחות מג׳ דעדיפי וחבלים לשיירא – פירוש ולא פסין חנניה אמר חבלים לבור ולא פסין והשתא ללישנא קמא קושיין משום דליכא לשווייה חלוק בין בור לבאר ובור לאו דוקא ומסברא פרכינן אבל לאיידך לישנא פרכי׳ מדיוקא דלישנא מדלא קתני ופסין לבאר וכדאמרי׳ להדיא איכא דאמרי מדלא קתני חנניה או׳ כו׳. לימא מתני׳ דלא כר׳ עקיבא פי׳ וה״ה דהוה יכול לומ׳ דלא כת״ק דחנניה אלא משום דכיון דלא ידעי׳ מצי נקט ר׳ עקיבא דאפשר דהיינו ת״ק דחנניה ועוד אית לן למימר הכי כיון דבעלמא כולהו סתמי אליבא דר׳ עקיבא. באר מים חיים דפסיקא ליה למנקטיה במילתא פסיקתא כיון דשרי בין לרבים בין ליחיד אבל מכונסין דלא פסיק להו למשרינהו ליחיד לא קתני.

כל השיתין פטורין מן המעשר – פירוש שיתין הם תאנים גרועים ופירש״י ז״ל דפטורין מן המעשר דמצד גריעותן אין עם הארץ מקפיד על עישורן חוץ מן הדיופרא פי׳ דחשיבא טפי או משום דמלתא דתיוהא חייס עלייהו ואינן מעשרין והראב״ד ז״ל פי׳ טעמא דפטורין מלעשר דאגב גריעותו מפקר להו במקומו והפקר פטור מן המעש׳ אבל דיופר׳ חשיבי ליה טפי ולא מפקר להו וכן נראה פירושו בירושלמי.

דא״ר אמי אחור למעשה בראשית – פי׳ דרוש לשון צרה כלומר שתי צורות עשית לי. בשלמא למ״ד פרצוף היינו דכתיב וייצר פי׳ בשני יודין דמשמ׳ שתי יצירות אלא למ״ד זנב מאי וייצר דהא ליכא אלא חדא יציר׳ כן פרש״י ז״ל ועל כרחין אית לן לפרושי הכי והקשו בתוספות מכאן על מה שפרש״י ז״ל בפ״ק דכתובות גבי ברכת יוצר האדם ואשר יצר דאיכא דבריך חדא ואיכא דבריך תרתי דמפרש תלמודא הא כמאן דסבר שתי יצירות הוי והא כמאן דסבר חדא יצירה הוי ופירש״י ז״ל דמר סבר שתי יצירות הוי היינו כמ״ד זנב ומר סבר חדא יצירה הוי כמ״ד פרצוף ואלו הכא אמרי׳ איפכא ויש לתרץ דהתם לעניין ברכות משמע לן דמאן דמצריך שתי ברכות היינו מפני שהיו יצירות בשתי פעמים כי בתחלה היה זנב ולבסוף עשה מן הזנב פרצוף אבל למאן דאמר פרצוף אע״ג דהיו בתחלתו שתי יצירות כיון שביחד נבראו ובציור א׳ אין כאן אלא ברכה אחת אבל הכא בעי׳ לומר דלמאן דאמר פרצוף היינו דכת׳ וייצר בשני יודי״ן כלומר שתחלת יצירתו היה בשתי יצירות זכר ונקבה אלא למאן דאמר זנב מאי וייצר דהא לא מיירי קרא אלא על תחלת היצירה ומיהו עדיין קשה ממה שאומר שם התלמוד דכ״ע חדא יצירה הואי מר סבר בתר מחשבה אזלי׳ ומר סבר בתר מעשה אזלינן. וכיון דפרש״י ז״ל דמאן דאמר חדא יצירה הואי היינו מאן דאמר פרצוף היכי שייך לומר בה מחשבה ומעשה דהא לא איתמר הכי אלא למאן דאמר זנב כדאית׳ לקמן. ויש לדחות דהכי קאמר דכולי עלמא חדא יצירה הואי והיינו זנב דלהא קרינן חדא יצירה ואף לעניין ברכה ולא כדס״ד. ומר סבר בתר מעשה אזלינן.