עד כמה תחסר עד כאיסר האיטלקי: אמר אביי והויא כמעתא2 זוטרתי3 דמשתכחא ביני פשיטי דפומבדיתא והינו שיעורא דדינרא קורדינאה4 אמר יוחנא5 פתוראה לעילא [מיני]6 הוה קאיי בר נפחא ובעא מיני דינארא קורדינאה7 [לשעורי]8 בה9 [טריפתא]10 ובעאיי למיקם מקמיה [ולא שבקן] אמ׳11 לי שב בני שב לפי שאין בעלי אומניות רשאין לעמוד מפני12 תלמידי חכמ׳ בשעה שעוסקין במלאכה13:
(1) 
וְחַזְיַיהּ לִדְרַב מַתְנָא דְּאָתְיָא בְּזֶה הַכְּלָל מַאי טַעְמָא דְּדָמְיָא לִנְטוּלֵי תְּנָא אֵלּוּ טְרֵפוֹת הָנֵי הוּא דִּטְרֵפָה הָא דְּרַב מַתְנָא כְּשֵׁרָה.
וְחַזְיַיהּ לִדְרַב מַתְנָא דְּאָתְיָא בְּזֶה הַכְּלָל מַאי טַעְמָא דְּדָמְיָא לִנְטוּלֵי תְּנָא אֵלּוּ טְרֵפוֹת הָנֵי הוּא דִּטְרֵפָה הָא דְּרַב מַתְנָא כְּשֵׁרָה.and the tanna then saw that the case of Rav Mattana, where the end of the thigh is dislocated, ostensibly comes under the heading of: This is the principle, and one might assume that it renders the animal a tereifa as well. What is the reason for this? It is because a dislocated thigh is similar to the cases of removed organs that render the animal a tereifa. Therefore, he taught the phrase: These are tereifot, at the beginning of the mishna, to emphasize that it is only these that render an animal a tereifa, but in the case of Rav Mattana, the animal is kosher.
1. דאתעכל: וכן גקיד , ר״י אלמדארי: ״דאיתעכל״. גלא : ״דאיתעכיל״.כ״י פריס : ״דאתעכול״. גטז , גלו , דפוסים: ״דאיתעכול״. וכן בסמוך. ראה ערוך (נב ב׳).
2. כמעתא: גקכט : ״כמעא״. גקיד : ״כמעיא״.
3. זוטרתי: דפוסים : זוטרתא .
4. קורדינאה: וכן גטז , ר״י נרבונא. גלו , גקיד , גקכט , דפוסים: ״קורדיאנא״, כבערוך: ״קורדיינא״. גלא : ״קורדניאנא״. כ״י פריס : ״קורדיינתא״.
5. יוחנא: וכן ב-גד , גטז , גלו , כ״י פריס . וכן בערוך פת״ר. וב-גלא גקכט : ״יוחנה״. גקיד : ״רב מתנה״, כבמאמר הקודם. דפוסים: ר׳ יוחנן .
6. מיני: גטז , גלא , גלו , גקכט , דפוסים. כ״י א : ״מני״. כ״י פריס : ״מיניי״.
7. קורדינאה: וכן גטז . גלא , גלו , גקיד , גקכט , דפוסים: ״קורדיאנא״. כ״י פריס : ״קורדיינתא״.
8. לשעורי: גטז , גלא , גקיד , גקכט , כ״י פריס , דפוסים. כ״י א (משובש): ״לנער״.
9. בה: וכן גטז , דפוסים. גלא , גקיד , גקכט , כ״י פריס : ״ביה״.
10. טריפתא: גטז , גלא , גלו , גקיד , גקכט , כ״י פריס . כ״י א : ״טרפה״. דפוסים: טרפתא .
11. ולא שבקן אמר: גד , גטז , גלא , גקכט , כ״י פריס , דפוסים. כ״י א : ״ואמ׳ ״. גקיד : ״אמ׳ ״, וכן גלו לפני הגהה.
12. רשאין לעמוד מפני: חסר ב-גקיד לפני הגהה. ושם אחרי הגהה: ״עומדין בפני״.
13. שעוסקין במלאכה: גקיד , כ״י פריס : ״שעוסקין במלאכתן״, כברמב״ם משנ״ת הל׳ תלמוד תורה (ו:ב). גד , גטז , גלא , גלו , גקכט , דפוסים: ״שעושין מלאכתן״. גקל : ״שעושין מלאכה״.
14. יתר מן הסלע: וכן ב-גטז , גלו , גקל . גלא , גקיד : ״כיתר מסלע״. גקכט : ״כיתר מהסלע״. ר״י נרבונא: ״כיותר מכסלע״.
15. יתר...יתר: וכן ב-גד , גטז , גלו , גקל . גלא , גקיד , גקכט : ״כיתר...כיתר״. דפוס קושטא : ביותר...ביותר כ״י פריס , ר״י נרבונא, דפוסים : ״כיותר...כיותר״.
16. מכאיסר: דפוסים: מן האיסר .
17. קסבר: חסר ב-גד . גקל : ״קסבר רב נחמן״.
וחזייה – תנא לדרב מתנא דאי לא ממעט ליה אתיא ליה לכלל טריפות בזה הכלל.
דדמיא לנטולי – דמתני׳ דהא נטולה היא ומן טרפות הוא כדאמרינן בניטל הכבד הילכך תנא אלו בטרפות למעוטי ואיידי דתנא אלו בטרפות תנא נמי אלו בכשרות ואע״ג דלא ממעט מידי.
הני – נטולי הוא דטרפה אבל דרב מתנא כשרה.
1וחזייה לדרב מתנא דאתיא בזה הכלל מ״ט דדמיא לנטולי – וא״ת דהכא משמע בין לר״י בין לר״ל דלא מרבינן בזה הכלל אא״כ דמיא להנך דמתניתין ואם כן ההיא דרכיש בר פפא דלקתה בכוליא אחת היכי אתיא האמר בריש פירקין (חולין מג.) דלעולא דאמר ח׳ טרפות מנו חכמים דאתי למעוטי דרכיש בר פפא דלא דמיא וי״ל דסבר רכיש דמרבינן בזה הכלל אע״ג דלא דמי ורבי יוחנן ור״ל פליגי עליה כמו עולא א״נ סבר כר״ל דאלו כשרות דוקא ואתיא מאלו כשרות כי היכי דאתי דרב מתנא לר״ל אע״ג דלא אתיא בזה הכלל וא״ת ואמאי מוקי תלמודא פלוגתייהו בדרב מתנא לוקמה בדרכיש דרבי יוחנן סבר חזייה לדרכיש דאתיא בזה הכלל ואע״ג דלא דמיא ואתא אלו טרפות למעוטי ור״ל סבר דחזייה לדרכיש דלא אתיא בזה הכלל משום דלא דמיא ותני אלו כשרות למימר דהני הוא דכשרות הא דרכיש בר פפא טרפה וי״ל דקים ליה למסדר הש״ס דפליגי בדרב מתנא.
1. תוס׳ ד״ה ״וחזייה״ מופיע בדפוס וילנא בדף נ״ד.
והני מילי דאיתעכול ניביה. והוא מחמת חולי או מכה. אבל לא איתעכול, מחמת מכה, אלא שנפסק בכח אדם אכתי יעלו ארוכה. ולשון בוקא, כמו בוכנא, עגול ראש ותחוב בחור, כעלי זה התחוב בחור המכתשת.
והיינו שיעורא דדינרא קורדינא. והאידנא לא קיימא לן בהאי שיעורא, ולא מכשרינן אלא בשיעורא זוטא מאד דלית ביה ספיקא.
לפי שאין בעלי אומניות. דבעינן תקום דומיא דוהדרת, מה הידור שאין בו ביטול מלאכה, אף קימה שאין בה ביטול מלאכה. והוא שעסוקין במלאכת אחרים להשתכר עמם, וצריך להזהר ולתת עיניו שם ולהשתדל עם כל העוברים לשאול מה הם צריכין. והכי תניא בתוספתא, המושיב את חברו בחנות למחצת שכר, אם היה אומן לא יעסוק באומנותו, לפי שאין עיניו על החנות בשעה שעוסק באומנותו.
אמ׳ רב מתנה האי בוקא דאטמא דשף מדוכתיה, טרפה. פי׳, ראש הקולית התחוב בחור עצם האליה, שיצא ממקומו שמחובר בו. רב אמ׳ כשרה, ואי איפסיק ניביה, טרפה. פי׳, גיד שבראשו שמחובר בו בחור והוא עב וקטן. ומסיק תלמודא, והילכת׳ אפי׳ איפסיק ניביה, כשרה, עד דאיתעכול איעכולי. פי׳, שנרקב ונתאכל כל אותו הגיד, ונשאר העצם ערום.
עד כמה תחסר, עד כאיסר האיטלקי. אמ׳ רב הונא פתוראה. פי׳, שולחני. לעילא מינאי הוה קאים בר נפחא, ובעא מינאי דינארא קורדיינא לשעורי ביה טריפתא. פי׳, דינר מארץ אררט. ובעאי למיקם מיקמיה, ואמ׳ לי שב בני שב, אין בעלי אומניות רשאין לעמוד מפני תלמידי חכמים בשעה שעוסקין במלאכתן. פי׳, רשאין, חייבין, כמו כי תשה דמתרגמי׳ ארי תרשי בחברך.
אמ׳ רב נחמן כסלע, כיותר מכסלע. כאיסר, כיותר מכאיסר. פי׳, בגלודה דתניא לקמן אם נשתייר בה כסלע, כשרה, הסלע הוא כיותר מסלע, וכשרה. וכאיסר ששיערו חכמי׳ בנקב הגרגרת, הוא כיותר מכאיסר, וטרפה.
זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא להשלמת ביאור ענינים שבה עם שאר דברים שנתגלגלו אלו הן ראש עצם הירך המחובר בתוך הגוף ועומד בתוכו כעלי בתוך המכתש ונקרא ראש עצם זה בלשון תלמוד בוקא דאטמא אם ניטל ממקומו ונרקבו גידין שבו מחמת חולי עד שכשאתה מושכם הם נשברים לשעתם מחמת הרקבון טרפה הא אם לא נרקבו אע״פ שנפסקו בכח אדם ושלא מחמת חולי כשרה ואין צריך לומר בשלא נפסקו ורקיבת גידין אלו נקראים בלשון תלמוד איעכול ניביה וניבין אלו הם חוטין שבראש בבינונית עצם הבוכנא שמחברין אותו (בהם) בחור באמצע האסינא והוא קצר הרבה ויש מפרשים גידין שקושרין הבוכנא לתוך האסינא בסביבותיו וגדולי הרבנים פרשו כדעת ראשון:
וחזייה [וראה התנא את זו] שאמר רב מתנא שיצא ראש עצם הירך ממקומו, דאתיא [שהיא באה, נכנסת] לכאורה בתוך ״זה הכלל״ שבסוף המשנה, מאי טעמא [מה טעם הדבר]? משום דדמיא לנטולי [שהיא דומה לנטולים], כמו לניטל הכבד ששנינו במשנה שהוא טריפה, לכן תנא [שנה] ״אלו טרפות״ להדגיש: הני הוא [אלו הם] טרפה, הא [אבל] זו של רב מתנא כשרה, ואגב ששנה ״אלו טרפות״ — שנה גם ״אלו כשרות״. זו שיטת ר׳ יוחנן.
and the tanna then saw that the case of Rav Mattana, where the end of the thigh is dislocated, ostensibly comes under the heading of: This is the principle, and one might assume that it renders the animal a tereifa as well. What is the reason for this? It is because a dislocated thigh is similar to the cases of removed organs that render the animal a tereifa. Therefore, he taught the phrase: These are tereifot, at the beginning of the mishna, to emphasize that it is only these that render an animal a tereifa, but in the case of Rav Mattana, the animal is kosher.
הכל
(2) ור׳ וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר אֵלּוּ כְּשֵׁרוֹת דַּוְקָא תְּנָא טְרֵפוֹת וּתְנָא זֶה הַכְּלָל וְחַזְיַיהּ לִדְרַב מַתְנָא דְּלָא אָתְיָא בְּזֶה הַכְּלָל מ״ט מַאי טַעְמָא לָאו לִנְקוּבֵי דָּמְיָא וְלָא לִפְסוּקֵי דָּמְיָא וְלִנְטוּלֵי נָמֵי לָא דָּמְיָא תְּנָא אֵלּוּ כְּשֵׁרוֹת הָנֵי הוּא דִּכְשֵׁרוֹת הָא דְּרַב מַתְנָא טְרֵפָה.
And according to Rabbi Shimon ben Lakish, who says that the phrase: These are kosher, is meant specifically, the tanna taught the list of tereifot, and taught afterward that this is the principle. And the tanna then saw that the case of Rav Mattana ostensibly does not come under the heading of: This is the principle, and one might assume that it does not render the animal a tereifa. What is the reason for this? It is because a dislocated thigh is not similar to cases of perforated organs, and it is not similar to cases of cut organs, such as the windpipe, and it is not similar to cases of removed organs. Therefore, he taught the phrase: These are kosher, to emphasize that it is only these that are kosher, but in the case of Rav Mattana, the animal is a tereifa.
ולנטולי נמי לא דמיא – דהא לאו נטולה לגמרי היא.
הני – נטולי הוא דכשרות ניטל הטחול והכליות אבל נטילת ירך דרב מתנא טרפה.
ור׳ שמעון בן לקיש אמר: מה ששנינו ״אלו כשרות״ דוקא, כיצד? תנא [שנה] התנא רשימת טרפות, ותנא [ושנה] ״זה הכלל״ להוסיף טריפות דומות להן, וחזייה [וראה את] ההלכה של רב מתנא, שיצא ראש עצם הירך ממקומו, דלא אתיא [שאינה באה, נכנסת] לכאורה ב״זה הכלל״, מאי טעמא [מה טעם הדבר]? לאו לנקובי דמיא [לא לנקובים כגון נקובת הוושט, היא דומה], שהרי אין בה נקב, ולא לפסוקי דמיא [ולא לחתוכים כגון פסוקת הגרגרת, היא דומה], שהרי לא נחתכה, ולנטולי נמי לא דמיא [ולנטולים גם כן אינה דומה], שהרי לא ניטלה, לכן תנא [שנה] ״אלו כשרות״ — להדגיש: הני הוא [אלה הן] שהן כשרות, ואולם הא [זו] של רב מתנא היא טרפה. ואגב כך שנה ״אלו טרפות״.
And according to Rabbi Shimon ben Lakish, who says that the phrase: These are kosher, is meant specifically, the tanna taught the list of tereifot, and taught afterward that this is the principle. And the tanna then saw that the case of Rav Mattana ostensibly does not come under the heading of: This is the principle, and one might assume that it does not render the animal a tereifa. What is the reason for this? It is because a dislocated thigh is not similar to cases of perforated organs, and it is not similar to cases of cut organs, such as the windpipe, and it is not similar to cases of removed organs. Therefore, he taught the phrase: These are kosher, to emphasize that it is only these that are kosher, but in the case of Rav Mattana, the animal is a tereifa.
הכל
(3) גּוּפָא אָמַר רַב מַתְנָא הַאי בּוּקָא דְּאַטְמָא דְּשָׁף מִדּוּכְתֵּיהּ טְרֵפָה וְרָבָא אָמַר כְּשֵׁרָה וְאִי אִיפְּסִיק נִיבֵיהּ טְרֵפָה וְהִלְכְתָא אאִיפְּסִיק נָמֵי כְּשֵׁרָה עַד דְּמִתְעַכְלָא אִתְעֲכוֹלֵי.:
The Gemara addresses the matter itself: Rav Mattana says: This head of the femur that was completely dislocated renders the animal a tereifa. And Rava said: The animal is kosher, but if its sinew holding the bone in place is cut, it is a tereifa. The Gemara concludes: And the halakha is: Even if the sinew is cut, the animal is still kosher, unless the sinew decomposed, in which case the animal is a tereifa.
ניביה – גיד שבראשו שמחובר בחור וקטן הוא מאד.
מתעכל – נרקב.
בוקא – ראש הקוליא התחובה בחור עצם האליה שקורין הנק״א.
גופא אמר רב מתנה בוקא דאטמא דשף מדוכתיה טרפה והני מילי דאיעכול ניביה אבל לא איעכל ניביה כשרה. זו גירסתן של רבותינו הגאונים ז״ל וכך היא כתובה בהלכות רבינו אלפסי ז״ל. ולפי גירסא זו קשיא לן בהא טובא, חדא, דאם כן מחלקותן דר׳ יוחנן וריש לקיש אפילו באיעכול ניביה הוא ובכי הא דשרי ר׳ יוחנן, והילכתא כריש לקיש, דהא קיימא לן דבאיעכול ניביה טריפה, וכדאפסיקא הילכתא בהדיא לקמן (חולין נז:) דאמר ליה רבי יהושע בן לוי לר׳ יוסי בן נהוראי הלכה רווחת בישראל היא שמוטת ירך בעוף טריפה, ואם כן אמאי לא מני להא בפרק החולץ (יבמות לו.) בהדי הני תלת דפסק רבא הילכתא כריש לקיש במקום ר׳ יוחנן, ועוד דר׳ יוחנן גופיה הוא דסבר לה הכי לקמן (שם) דאמרינן אמר ר׳ חייא בר אשי שמוטת ירך בעוף טרפה וכן אמר ר׳ יוחנן שמוטת ירך בעוף טרפה, ואם כן קשיא דר׳ יוחנן אדר׳ יוחנן, ואם תאמר דלא אמר ר׳ יוחנן אלא בעוף הואיל וחיותו מועט אבל בהמה לא. לא היא, דאדרבה לפי שיטת שמועתינו דלקמן משמע להפך דבבהמה ליכא מאן דפליג [אלא] בעוף הוא דאיכא מאן דאמר כשרה. ותדע שהרי רב יהודה אמר רב בבהמה ובעוף הוא דקאמר איפכא משמיה דרב בעוף כדאמרינן אמר רב הונא אמר רב שמוטת ירך בעוף כשרה, וכולה שמעתתא בהכי רהטא דמשמע דדוקא קאמר עוף ולא בהמה, ועוד דכי אקשי ליה רבי אבא לרבי ירמיה דיתיב ובדיק בצומת הגידין, אמר ליה והא אמר רב הונא אמר רב שמוטת ירך בעוף כשרה, ואהדר ליה אנא מתניתין ידענא, דתנן (חולין עו.) בהמה שנחתכו רגליה מהארכובה ולמטה טריפה, וכן שניטל צומת הגידין, ואמר רב עלה וכן בעוף, אם איתא דרב הונא אמר [רב] כי נקט עוף לרבותא נקטיה, כלומר וכל שכן בבהמה דחיותה וכחה גדול דכשרה, אם כן למה הוצרך ר״י להאריך ולומר ואמר רב עלה וכן בעוף, דכיון דשמעינן בבהמה כל שכן בעוף, ועוד רבי אבא מאי קא מקשי, אטו רבי אבא מתניתין לא שמיעא ליה, אלא ודאי אית לן למימר דאפילו מאן דמכשיר בעוף טריף בבהמה, וטעמא דמילתא בעוף דפורח ואינו נשען כל כך על ירכו אין טרפותו מחמת שמוטת ירכו גדול כבהמה שנשענת על ירכו ומכבדת עליו מתוך כך כאבה רבה ומתה. והגירסא הנכונה כמו שנמצאת בנוסחאות שלנו, והכי גרסינן אמר רב מתנה בוקא דאטמא דשף מדוכתיה טרפה ורבה אמר כשרה, ואי איפסיק ניבה טרפה. והלכתא אפילו נפסק ניבה כשרה עד דמתעכל איעכולי, בהכי איפרוקו להו כולה קושי׳ דרב מתנה אפילו בלא איעכול ולא איפסיק טריף, ובכהאי גוונא הוא דפליגי רבי יוחנן וריש לקיש, והלכתא כר׳ יוחנן דלבא איעכול כשרה, וכדפסק תלמודא בהדיא הכא דכשרה עד דאיעכול ניביה, וההיא דלקמן נמי רבי יהודה אמר רב בדאיעכול נמי מיירי מדלא נקט הכא ולימא וקא מיפלגי בדרב יהודה אלא דרב מתנה לחוד ודרבי יהודה לחוד, והיינו נמי דפסיק ר׳ יוחנן לקמן (חולין נז:) שמוטת ירך בעוף טרפה. ונראה לי שיש על גירסא זו ראיה מוכרחת מדאמר ר׳ יוחנן חזא תנא לדרב מתנה דאתיא בזה הכלל, כלומר דאיכא למיטעי בה דדמיא לנטולי כלומר ותנא אלו טרפות כלומר שאינה דומה דלאו נטילה ממש היא, ואהדר לה לריש לקיש דליכא מאן דטעי בהא דלא לנטולי דמיא ולא לנקובי דמיא ולא לפסוקי דמיא, ואם איתא דבאיפסוק ואיעכול קא מיירי רב מתנה ודאי לפסוקי ולנטולי דמי ותרווייהו איתנהו, דהא איפסיקו ניביה ואינטילו דהא איעכול, ולדברי הכל באלו טרפות דמתניתין היא, אלא בדלא איפסיק ולא איעכול פליגי, ומשום הכי קאמרי דלא דמי לחד מינייהו, ואם תאמר אם כן היאך הקשינו ממנה בריש פירקין (בבלי חולין מב:) והא איכא דרב מתנה דמשמע דהלכתא הוא, דלגירסת הגאונים אתיא שפיר, אבל לגירסת הספרים שלנו קשיא, איכא למימר דרב מתנה (דהיכי) [דהיינו] בוקא דאטמא דשף מדוכתיה ודאי טרפה היא, אלא דרב מתנה סבירא ליה בלא איעכול ותלמודא סבירא ליה בדאיעכול, ומשום דרב מתנה הוא מרה דשמעתא נקט ליה דרב מתנה ולא מדרב מתנה ממש קא פריך, והא דלא פריך מדר׳ יהודה אמר רב שמוטת ירך טרפה ולישבקיה לדרב מתנה, דלית הלכתא כוותיה, משום דגבי שמעתא דרב מתנה פליג רבה ואמר והוא דאיפסיק ניביה ועלה פסיק בהדיא תלמודא והוא דאיעכול ניביה, וגבי מימרא דרב יהודה לא איתפרש בהדיא בדאיעכול, משום הכי נקיט ליה דרב מתנה וסמיך אמאי דפסק עלה תלמודא והוא דאיעכול ניביה.
גופא [ודנים לגופה] של אותה הלכה שהבאנו, אמר רב מתנא: האי בוקא דאטמא דשף מדוכתיה [ראש הירך שיצא ממקומו] בשקע שבעצם האליה — טרפה. ורבא אמר: כשרה, ואי איפסיק ניביה [ואם נפסק, נחתך הניב שלו], הגיד המחבר אותו למקומו — הריהי טרפה. והלכתא [והלכה]: איפסיק [נפסקו] נמי [גם כן] כשרה, עד דמתעכלא אתעכולי [שמתעכל, נרקב] אותו ניב, אז היא טריפה.
The Gemara addresses the matter itself: Rav Mattana says: This head of the femur that was completely dislocated renders the animal a tereifa. And Rava said: The animal is kosher, but if its sinew holding the bone in place is cut, it is a tereifa. The Gemara concludes: And the halakha is: Even if the sinew is cut, the animal is still kosher, unless the sinew decomposed, in which case the animal is a tereifa.
הכל
(4) עַד כַּמָּה תֶּחְסַר [וכו׳].: אָמַר זְעֵירִי אַתּוּן דְּלָא מִיתְחֲמֵי לְכוֹן שִׁיעוּרָא שִׁיעוּרֵיהּ בְּדִינָרָא קוּרְדִּינָאָה וְהָוֵי כִּפְשִׁיטָא זוּטַרְתִּי וּמִשְׁתַּכְחָא בֵּינֵי פְּשִׁיטֵי דְּפוּמְבְּדִיתָא.
§ The mishna states: How much can the windpipe be missing and still be kosher? Rabban Shimon ben Gamliel says: Until the perforation is the same size as an Italian issar. Ze’eiri, who came from Eretz Yisrael, said with regard to this: You, who are not familiar with the measure of an Italian issar, because it is not used in Babylonia, should estimate its measure as a Kurdish dinar. And it is like a small peruta coin and can be found among the perutot of Pumbedita.
דלא מתחמי לכו שיעורא – שלא ראיתם איסר האיטלקי מימיכם.
דינרא קורדינאה – אותו היו מכירים ומהרי אררט הוא.
א שנינו במשנה בענין גרגרת שניקבה: עד כמה תחסר ותהא כשרה? עד כגודל איסר האיטלקי. אמר זעירי שבא מארץ ישראל: אתון דלא מיתחמי לכון שיעורא [אתם שאינכם יכולים לראות את השיעור] של איסר האיטלקי, שאינו מצוי בבבל — שיעוריה בדינרא קורדינאה [שיעורו לגביהם בדינר כורדי]. והוי כפשיטא זוטרתי [והוא כמו מעה קטנה], ומשתכחא ביני פשיטי [והיא מצויה בין הפרוטות] של פומבדיתא.
§ The mishna states: How much can the windpipe be missing and still be kosher? Rabban Shimon ben Gamliel says: Until the perforation is the same size as an Italian issar. Ze’eiri, who came from Eretz Yisrael, said with regard to this: You, who are not familiar with the measure of an Italian issar, because it is not used in Babylonia, should estimate its measure as a Kurdish dinar. And it is like a small peruta coin and can be found among the perutot of Pumbedita.
הכל
(5) אָמַר רַבִּי חָנָא פָּתוּרָאָה עִילָּא מִינַּאי הֲוָה קָאֵי בַּר נַפָּחָא וּבְעָא מִינַּי דִּינָרָא קוּרְדִּינָאָה לְשַׁעֹרֵי בֵּיהּ טְרֵיפְתָא וּבְעַי לְמֵיקָם מִקַּמֵּיהּ וְלָא שְׁבַקְנִי אָמַר לִי שֵׁב בְּנִי שֵׁב באֵין בַּעֲלֵי אוּמָּנִיּוֹת רַשָּׁאִין לַעֲמוֹד מִפְּנֵי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים בְּשָׁעָה שֶׁעֲסוּקִין בִּמְלַאכְתָּם.
Rabbi Ḥana the money changer said: Bar Nappaḥa, i.e., Rabbi Yoḥanan, was standing over me, and he requested of me a Kurdish dinar with which to measure tereifot, in accordance with the statement of Ze’eiri. And I wanted to rise before him out of respect, but he did not let me. Rabbi Yoḥanan said to me: Sit, my son, sit. Tradesmen are not permitted to stand before Torah scholars when they are engaged in their work.
ערך קרדיינא
קרדיינא – א(חולין נד:) ובעא מינאי דינרא קורדיינא לשעורי ביה טריפתא פי׳ מאותו מקום (א״ב מין דינרים של גורדיין קיסר עיין ערך גרדיין).
א. [ארטס נאמע.]
ר׳ חנא פתוראה – שולחני היה והיו לפניו מטבעות הרבה.
אין בעלי אומניות – העוסקים במלאכת אחרים והוא שולחני היה משתכר בשל אחרים למחצה וצריך להזהר ולתת עיניו שם ולהשתדל עם כל העוברים לשאול מה הם צריכים והכי תניא בתוספתא המושיב את חבירו בחנות למחצית שכר אם היה אומן לא יעסוק באומנותו לפי שאין עיניו על החנות בשעה שעוסק באומנותו.
אין בעלי אומניות רשאין לעמוד מפניהם – פ״ה בעלי אומניות שעוסקים במלאכת אחרים וליישב לשון רשאים פירש כן ונראה דאפילו עסוק במלאכתו לא מחייב כדאמרינן בפ״ק דקידושין (דף לג. ושם) מה [קימה] שאין בה חסרון כיס אף [הידור] שאין בה חסרון כיס והר״ר יעקב בר שמעון היה מיישב לשון רשאין אפילו עסוק במלאכתו דאין רשאין כמו אין חייבין כי ההוא דתנן פרק המקדיש שדהו (ערכין דף כח:) שור זה עולה אומדים כמה אדם רוצה ליתן בשור זה להעלותו עולה אע״פ שאינו רשאי ופירושו אע״פ שאינו חייב כדמתרגמינן לא תהיה לו כנושה לא תהא ליה כרשיא וכן יש לפרש ההיא דפ״ק דקדושין (דף לג:) אין אדם רשאי לעמוד בפני רבו אלא שחרית וערבית שלא יהא כבודו מרובה משל שמים ולא שיהא אסור אלא אינו חייב לעמוד קאמר ומיהו ברוב ספרים גרס בההוא דערכין אע״פ שאינו חייב אבל בספר שהועתק מאותו ספר שכתב רבינו גרשום כתוב אע״פ שאינו רשאי וגם רש״י הביא ראיה בתשובה מספר רבינו גרשום דרשאי הוי כמו חיוב.
אין בעלי אומניות רשאין לעמוד מפני תלמידי חכמים. פרש״י ז״לא בשעושין מלאכת אחריםב. ולשוןג רשאין הזקיקו לכךד. ובמס׳ קידושין פ״קה משמעו אפילו עוסקין במלאכת עצמן, דקאמרינן מה קימה שאין בה חסרון כיס אף הידור שאין בו חסרון כיס מכאן אמרו אין בעלי אומניותז רשאין לעמוד מפני תלמידי חכמים, ואי ס״ד בשל אחרים פשיטא שלא ניתןח לימחל ובשל עצמן היה להם ללמד שפטורין, אלא רשאין לאו דוקאט ובשל עצמן עסקינן. וי״ל לעולם בשל אחרים ואלו היו חייבין לעמוד במלאכת עצמן דהדור אף כשיש בו חסרון כיס משמע, אף בעושין מלאכת אחרים חייביןי, אלא מתוך שבמלאכת עצמן פטורין במלאכת אחרים אינן רשאיןכ.
א. ד״ה אין בעלי.
ב. וכן פירשו יראים השלם סי׳ רלג, תוס׳ קידושין שם ד״ה אין בפירושם הראשון, והרא״ש בתוספותיו כאן ובפסקיו סי׳ מג ועוד.
ג. דברי רבינו הובאו בר״ן (טז, ב), עיי״ש. וראה רא״ש סי׳ מג.
ד. שמשמעותו שאסורין לעמוד. וראה ראבי״ה תשובות וביאורי סוגיות סי׳ תתקכ, שפירש דברי רש״י שאין חייבין קאמר, עיי״ש. וראה או״ז הלכות יבום סי׳ תרטו.
ה. לג, א.
ו. כן בכי״פ. בכי״ל, שטמ״ק ובנדפס נשמט.
ז. כי״פ, וכ״ה בגמ׳ שם. בכי״ל ושטמ״ק: אומנות.
ח. כי״פ נוסף: לו.
ט. ור״ל אינם חייבין. וכ״כ תוס׳ כאן וקידושין שם ד״ה אין וערכין כח, ב ד״ה אומדין ותמורה לב, א ד״ה מקדישין, סמ״ג עשין יג, או״ז הלכות בכורות סי׳ תק, וריטב״א קידושין שם בשם ר״ת. וראה כס״מ הל׳ ת״ת פ״ו ה״ב שמפרש כן דברי הרמב״ם שם. וכן פירשו רבים מן הראשונים, ראה במקורות שצוינו ב״חידושין לקידושין״ (הוצ׳ אופק) שם הערה 1. וראה שם בהרחבה.
י. ר״ל וינכה הזמן שביטל ויהא היזק של הפועל וז״פ, וכ״ז אם מחויב בהידור בממון שלו, אולם אם לא, אז אפי׳ ינכה אינו רשאי כיון דבעה״ב צריך להמלאכה (הגרר״ב). אכן, יש להעיר מדברי תוס׳ ר״י הזקן קידושין שם: ׳דלפר״ש קשה, אפילו הם במלאכת אחרים אמאי אינן רשאין, ישלמו לבעל הבית שכר בטולם׳, עיי״ש בפירושו. וראה הוצ׳ הגרשז״ר הערה פו שהאריך לדון בזה.
כ. וכ״כ תורי״ד קידושין שם, ריטב״א שם, ור״ן שם (יג, ב).
בעלי אומנות העוסקים במלאכתם אינן מחוייבים לעמוד מפני תלמידי חכמים בשעה שהם עוברים לפניהם כבר התבאר במקום אחר מה הדור שאין בו בטול מלאכה קימה שאין בה בטול מלאכה ואם עשו כן אין מוחין בידם ואם היו נשכרים למלאכת אחרים אין רשאין לעשות כן ואם רצו לעשות כן מוחין בידם ועל זו אמרו כאן שב בני שב שאין בעלי אומניות רשאין וכו׳ ששלחני היה ומשתכר בהחלפת מעות של אחרים וכן אמרו בתוספתא המושיב את חברו בחנות למחצה שכר אם היה אומן לא יעסוק באומנותו שאין עיניו על החנות בשעה שעוסק באומנותו:
תוס׳ בד״ה אין בעלי כו׳ בשור זה כו׳ כצ״ל. ונ״ב קאי אמה שאמר שור זה לעולה ואח״כ החרימו שחל החרם עליו צריך ליתן פדיונו לכהנים וקאמר שאין שמין אותו בכל שויו אלא אומדים כמה היה אדם נותן דמים בעד שור זה להקריבו עולת נדבה אע״פ שאינו חייב קרבן שהרי זה נמי לא אמר הרי עלי עולה אלא שור זה וק״ל:
אמר ר׳ חנא פתוראה [השולחני, חלפן הכספים]: עילא מינאי הוה קאי [למעלה ממני היה עומד] בר נפחא, ר׳ יוחנן, ובעא מיני דינרא קורדינאה לשערי ביה טריפתא [וביקש ממני דינר כורדי לשער בו טריפות] כמו שאמר זעירי, ובעי למיקם מקמיה ולא שבקני [ורציתי לעמוד מפניו, מפני כבודו, ולא הניחני], אמר לי: שב בני שב! אין בעלי אומניות (בעלי מלאכה) רשאין לעמוד מפני תלמידי חכמים בשעה שעסוקין במלאכתם.
Rabbi Ḥana the money changer said: Bar Nappaḥa, i.e., Rabbi Yoḥanan, was standing over me, and he requested of me a Kurdish dinar with which to measure tereifot, in accordance with the statement of Ze’eiri. And I wanted to rise before him out of respect, but he did not let me. Rabbi Yoḥanan said to me: Sit, my son, sit. Tradesmen are not permitted to stand before Torah scholars when they are engaged in their work.
הכל
(6) וְלָא וְהָתְנַן גכׇּל בַּעֲלֵי אוּמָּנִיּוֹת עוֹמְדִים מִפְּנֵיהֶם וְשׁוֹאֲלִין בִּשְׁלוֹמָן וְאוֹמְרִין לָהֶם אַחֵינוּ אַנְשֵׁי מְקוֹם פְּלוֹנִי בּוֹאֲכֶם בְּשָׁלוֹם.
The Gemara asks: And are tradesmen not permitted to stand before Torah scholars? But didn’t we learn in a mishna (Bikkurim 3:3): When the pilgrims bring their first fruits to Jerusalem, all the tradesmen stand before them, and greet them, and say to them: Our brothers from such and such place, welcome?
כל בעלי אומניות עומדים מפניהם ושואלין בשלומן – כלומר אמרי׳ התם במסכת תענית גונבי עלי וקוצעי קציעות1 כל בעלי אומניות עומדין מפניהם ושואלין כו׳ ומה הן גונבי עלי גזר ירבעם הרשע שלא יהא שום בר אדם שיוליך בכורים לירושלם והיו נוטלין עלי ובכורים בתוכו ועליהן קציעות וכשמגיעין אצל פרסדאו׳ אומרין להיכן אתם הולכין אומרין לעשות שני עיגולי דבילה במכתש שלפנינו וכשעוברין מפרסדאות נוטלין הבכורים ומעטרין אותם בסלין וכן עושין מן העצים לצורך המערכה עושין אותן כמין סולמות (ואומרין) כשמגיעין אצל פרסדאות [אומרין] לאנה אתם הולכים [ואומרין] להביא שני גוזלות משובך שלפנינו ומפניהם עומדין בעלי אומניות. ולא היא אלא כדי שלא יהו מכשילן לעתיד לבוא. כלומר אין עושין להן כבוד יותר מת״ח אלא כדי שלא יהו מכשילן לעתיד לבוא שיהו באין בפעם אחרת. אמר רב נחמן כסלע כיותר מכסלע כלומר מה דאמרינן נקדרה כסלע טרפה מכרס החיצונה כסלע יותר מכסלע וטרפה:
1. לפנינו בתענית דף כח. גבי גונבי עלי ליתא כלל דבעלי אומניות עומדין מפניהם רק כ״ה בבכורים פ״ג מ״ג וצ״ע.
בעלי אומניות שבירושלים היו עומדים מפני מביאי הבכורים ומכבדין אותם ואע״פ כן מפני תלמידי חכמים אין עומדין לא הותרה בהם אלא שלא תהא מכשלן לעתיד לבא:
ושואלים: ולא? והתנן [והרי שנינו במשנה]: כאשר היו מביאים את הביכורים לירושלים כל בעלי אומניות שבירושלים היו עומדים מפניהם, ושואלין בשלומן, ואומרין להם: אחינו אנשי מקום פלוני בואכם בשלום!
The Gemara asks: And are tradesmen not permitted to stand before Torah scholars? But didn’t we learn in a mishna (Bikkurim 3:3): When the pilgrims bring their first fruits to Jerusalem, all the tradesmen stand before them, and greet them, and say to them: Our brothers from such and such place, welcome?
הכל
(7) אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִפְּנֵיהֶם עוֹמְדִין מִפְּנֵי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים אֵין עוֹמְדִין אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר אָבִין בֹּא וּרְאֵה כַּמָּה חֲבִיבָה מִצְוָה בִּשְׁעָתָהּ שֶׁהֲרֵי מִפְּנֵיהֶם עוֹמְדִין מִפְּנֵי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים אֵין עוֹמְדִין.
Rabbi Yoḥanan said: Yes, they stand before those bringing first fruits, but they do not stand before Torah scholars. Rabbi Yosei bar Avin says: Come and see how beloved is a mitzva performed in its proper time, as the tradesmen stand before those who brought first fruits, while they do not stand before Torah scholars.
אמר ר׳ יוחנן: מפניהם אמנם עומדין, שצריך להרבות בכבודם, אבל מפני תלמידי חכמים אין עומדין. אמר ר׳ יוסי בר אבין: בא וראה כמה חביבה מצוה בשעתה! שהרי מפניהם, מפני מביאי הביכורים — עומדין, מפני תלמידי חכמים — אין עומדין.
Rabbi Yoḥanan said: Yes, they stand before those bringing first fruits, but they do not stand before Torah scholars. Rabbi Yosei bar Avin says: Come and see how beloved is a mitzva performed in its proper time, as the tradesmen stand before those who brought first fruits, while they do not stand before Torah scholars.
הכל
(8) מִמַּאי דִּילְמָא כְּדֵי שֶׁלֹּא תְּהֵא נִמְצָא מַכְשִׁילָן לֶעָתִיד לָבֹא.
The Gemara rejects the statement of Rabbi Yosei bar Avin: From where does one know that they rise out of respect? Perhaps the tradesmen stand only in order not to cause those bringing first fruits to fail and sin in the future. That is, if the tradesmen do not treat those bringing the first fruits with great respect, they may not make the effort to travel to Jerusalem in a subsequent year.
ודוחים: ממאי [ממה, מנין]? מכאן אין ראיה, דילמא [שמא] עומדים מפניהם לא בגלל חשיבותם היתרה, אלא כדי שלא תהא נמצא מכשילן לעתיד לבא, שאם לא ינהגו בהם כבוד מרובה יימנעו מלהביא ביכורים, מפני טורח הדרך.
The Gemara rejects the statement of Rabbi Yosei bar Avin: From where does one know that they rise out of respect? Perhaps the tradesmen stand only in order not to cause those bringing first fruits to fail and sin in the future. That is, if the tradesmen do not treat those bringing the first fruits with great respect, they may not make the effort to travel to Jerusalem in a subsequent year.
הכל
(9) אָמַר רַב נַחְמָן כְּסֶלַע כְּיָתֵר מִכְּסֶלַע כְּאִיסָּר כְּיָתֵר מִכְּאִיסָּר.
§ The mishna states: How much can the windpipe be missing and still be kosher? Rabban Shimon ben Gamliel says: Until the perforation is the same size as an Italian issar. With regard to this, Rav Naḥman says: Whenever the Sages specify the measure as that of a sela, e.g., with regard to a damaged skull for purposes of tereifot, they mean that even an area exactly the size of a sela is treated as more than a sela. Likewise, when they specify the measure as that of an issar, they mean that an area exactly the size of an issar is treated as though it were more than an issar.
כאיסר יותר מכאיסר – כלומר מה דאמרינן מגרגרת עד כמה תחסר ותהא כשרה עד כאיסר האיטאלקי אי חסרה כאיסר טרפה כיותר מכאיסר. אלמא קסבר רב נחמן עד ולא עד בכלל איסר האיטלקי איסר גדול הוא:
כסלע כיתר מכסלע – היכא דשיערו רבנן כסלע כגון גבי פלוגתא דשדרה וגולגולת דתנן כמה חסרון בשדרה כו׳ ובגולגולת בית שמאי אומרים כמלא מקדח ובית הלל אומרים כדי שינטל מן החי וימות ואמר רב יהודה אמר שמואל [בריש פרקין] (דף מב:) וכן לטרפה ואמרינן בבכורות בפ׳ על אלו מומין (דף לז:) כמה כדי שינטל מן החי וימות כסלע ואית דאמרי התם דבמתניתא תנא כסלע ואשמועינן רב נחמן הכא דכי שיעור רבנן כסלע סלע מצומצם קאמר דכי הוי מצומצם דינו כיתר מכסלע וטרפה.
כאיסר כיתר מכאיסר – גבי מתני׳ דתנן עד כמה תחסר ונימא דאכתי כשרה דהא גבי אלו כשרות קיימינא וקתני עד כמה כשרה בחסרון עד כאיסר וכיון דהוי כאיסר הרי היא כיתר מכאיסר וטרפה.
כסלע כיתר מכסלע – פ״ה דקאי אפלוגתא דשדרה וגולגולת דקאמרי בית הלל כדי שינטל מן החי וימות ואמר רב יהודה [אמר שמואל] בריש פרקין (חולין מב:) וכן לטרפה ואמרינן בבכורות פרק על אלו מומין (בכורות לז:) כמה ינטל מן החי וימות ואמר שמואל כסלע ואיכא דאמרי התם במתניתא תנא כסלע ור״ת מפרש דקאי אהא דאמר בסמוך (חולין נה:) גבי גלודה ואם נשתייר בה כסלע כשרה וקשה לפירושם דמלתא דפשיטא הוא דסלע הוי כיתר מכסלע דלא קתני בהו עד וי״ל דאשכחן בכמה דוכתי דהוי כמו עד אע״ג דלא קתני בהו עד בפרק הזהב (ב״מ דף נא:) כמה תחסר ויהיה בה אונאה ד׳ איסרין ופריך בגמרא ורמינהי כמה תחסר ולא יהיה בה אונאה כו׳ ומשני תנא דידן קא חשיב (מלמעלה למטה) ותנא ברא חשיב (מלמטה למעלה) ובפרק הכונס (ב״ק דף סא.) עברה גדר ארבע אמות (חייב) והתניא (פטור) ומשני תנא (ברא) חשיב מלמעלה למטה ותנא (דידן) חשיב מלמטה למעלה ומיהו אכתי קשה דגלודה גבי כשרות מיתניא וכי חשבת מלמעלה למטה ד׳ סלעים ג׳ וב׳ כשרה עד כסלע הוה ליה עד ועד בכלל כיון דאמרת דכסלע כיתר מכסלע וכן גבי גולגולת דקאי אכמה חסרון וטהורה א״כ מאי פריך מחבל המטה ומהדקין שבכלי חרס וכי חשבת נמי בגלודה ובגולגולת מלמטה למעלה הויא ליה עד ולא עד בכלל ואם כן הוה להקל ובמסקנא מוכיח דכל דוכתי הוי להחמיר ונראה דקאי אנקדר כסלע דאמרינן לעיל (דף נ:) טרפה דלכשתמתח תעמוד על טפח ור׳ חייא בר אבא פליג ואמר כסלע כשרה יתר מכסלע טרפה ואתא רב נחמן לאשמועינן דכסלע כיתר מכסלע ולא איירי כלל לענין עד ועד בכלל אבל בכאיסר אשמועינן דעד ולא עד בכלל דע״כ מלמטה למעלה חשיב דאאלו כשרות קאי.
כסלע, כיתר מכסלע. בכל היכא דתנן, עד כסלע, להכשר, ולא סלע בכלל, דאי הוי כסלע, טרפה הויא. ואיני זוכר מקומו דתני עד להכשיר, אלא נקדרה כסלע טרפה, ולא תני בה עד, וכיון דלא תני עד, פשיטא ופשיטא דכיותר מכסלע דיינינן לה.
כאיסר. הכי תנן במתני׳, עד כמה תחסר ותהא כשרה, רבן שמעון בן גמליאל אומר עד כאיסר האיטלקי.
כמה תחסר רבן שמעון בן גמליאל אומר עד כאיסר האיטלקי אמר זעירא כגון אתון דלא מיתחמי לכון. כלומר שלא ראיתם איסר האיטלקי שיעורו כדינרא קורדיאנא אמר אביי ומשתכחי ביני פשיט׳ דפומבדיתא, כתב הרב בעל העיטור ז״ל (הלכות שחיטה דין איסר) ואנן דלא מיתחזי לן שיעורא אזלינן לחומרא. ונראה דמכל מקום אם אין שיעור הקדירה יותר מחצי רוחב עגול פי הקנה כשרה, וכדאמרינן לגבי עופות לעיל (חולין מה.) בעופא מאי אמר ר׳ יצחק בר נחמני לדידי מפרשא לי מיניה דרבי אליעזר מקפלו ומניחו על פי קנה אם חופה רוב קנה טרפה ואם לאו כשרה, אמר ר׳ פפא וסימנך (כעבי דבכנפיא) [כעביד בכנפיא] וההיא בנקבים שיש בהן חסרון מיירי, אלמא אפילו בעוף דחיותו מועט אזלינן לרוב פי קנה כל שכן בבהמה דחיותו גדול, וצ״ע.
אמר רב נחמן כסלע כיתר מכסלע. פירש רש״י ז״ל דאחסרון דגלגלת דאפליג בה בית שמאי ובית הלל קאי כדתנן (אהלות פ״ב, מ״ג) ובגולגולת בית שמאי אומרים כמלא מקדח והוא כסלע נירונית שהוא גדול משאר סלעים ובית הלל אומרים כדי שינטל מן החי וימות, ואמר רב יהודה אמר שמואל בריש פירקין (בבלי חולין מב:) וכן לענין טרפה, ואמרינן בבכורות (בכורות לז:) בפרק על אלו מומין כמה כדי שינטל מן החי וימות, אמר שמואל כסלע, ואיכא דאמרי התם במתניתין תנא כסלע, ואשמועינן רב נחמן הכא דסלע שיעורו, סלע מצומצם וכאיסר היינו דמתניתין דכמה תחסר רבן שמעון בן גמליאל אומר עד כאיסר האיטלקי, וכאן גלה לנו רבינו ז״ל דרב יהודה דאמר וכן לענין טרפה אפילו אגולגלת נמי קאי כדעת הגאונים ז״ל דאמרו דגולגלת בלא קרום נמי מטרפי בה בכסלע מיהא (דאמר ר״י וכבר כתבנו למעלה דהא) [ד]לא פריך מיניה לתנא דבי ר׳ ישמעאל, משום דשיעוריה דבית הלל לא מתניא בהדיא במתניתין. ואם תאמר אם כן היכי תניא סתמא במתני׳ נפחתה הגולגלת כשירה דהוה ליה לתנא לפרושי בהדיא כמה תפחת ותהא כשרה (כדתניא) [כדתנן] בהדיא בחסרון דגרגרת כמה תחסר רבן שמעון בן גמליאל אומר עד כאיסר האיטלקי. ונראה לי דקושיא זו אפילו לדברי ר״ת ז״ל שפירש דרב יהודה לא קאי אחסרון דגולגלת איכא לאקשויי דכולי עלמא מיהת שפיחת רובא דגולגלת, לכאורה משמע טריפה דאפילו נחבסה ברובא טריפה וכל שכן נפחתה, ואפילו תאמר דאין אומרין בטרפות זו דומה לזה. ושמא נחבסה כאיב ליה טפי מנפחתה וכדאמרינן (חולין נה.) בטחול דניקב טריפה וניטל כשרה ובריסוק איברים טרפה ובנטילתן או בנקיבתן כשרה, יש לומר דתנא דמתניתין פעמים נועל פעמים פותח, ותמה על עצמך בנסדקה הגרגרת דלא תנא שיעורא, ואילו לרב דוקא בנשתייר חוליא אחת למעלה וחוליא אחת למטה, ולר׳ יונתן נמי דקיימא לן כותיה (בפי׳) [בעינן] מיהא שנשתייר בה משהו הא כולה ממש טרפה, ורבינו הרב ז״ל דדחי לה להאי סברא ואמר דרב יהודה לא קאי אחסרון דגולגלת בסלע אפילו בטפח, לפי שמעלה ארוכה, וקיימא לן דטריפה אינה חיה, והא דקתני בית הלל אומרים כדי שינטל מן החי וימות, הכי קאמרי כדי שינטל מן החי וימות בלא בידור סימנין, והילכך לענין אהל מיהא חשבינן לה חסרה, דחסרה היא חסרון שאינו חוזר לשלמותו, אבל לענין טריפה כל היכא דאי מבדר ליה סימנין וחיתה כשרה, אבל חסרון דחוליא אי אפשר לחזור לאיתנו לעולם אפילו בבידור סימנין, והילכך אף לענין טריפה כן זו היא שיטת רבינו ז״ל, ואפילו שהענין נכון ומתקבל על הלב, שיטת רבותינו הגאונים ז״ל נראית עיקר, מדאמרינן לקמן (חולין נז:) אמר רב הונא סימן לטריפה שנים עשר חדש, ואותבינן עלה מדתניא סימן לטריפה כל שאינה יולדת, רשב״ג אומר משבח׳ והולכת וכו׳, רבי אומר סימן לטריפה כל שלשים יום, אמרו לו הרבה מתקיימות שתים ושלש שנים, ואוקימנא לה בתנאי דתניא (חולין מה.) ובגלגלת שיש בה נקב ארוך ואפילו יש בה נקבים הרבה מצטרפין למלא מקדח, אמר ר׳ יוסי בן המשולם מעשה בעינביל באחת שנפחתה גולגלתה והטיל עליה רופא (חירוק) [חידוק] של קירויה וחיתה, אמר לו רבי שמעון משם ראיה ימות החמה היו [ו]כיון שירדו גשמים נכנסה בה צינה ומתה, אלמא משמע מיהא דפחיתת גולגולת לענין טריפה איתמר דאפילו על ידי בידור סימנין נמי אינה חיה, שאם אין אתה אומר כן מאי קא מייתי ראיה ר׳ יוסי בן המשולם מההיא שנפחתה גולגלתה, דהא על ידי רופא חיתה, ודילמא סמנין הוא דאיבדר לה, ואפילו הכי העיד עליה ר׳ שמעון דכיון שנכנסה בה צנה מיד מתה, ואף על גב דחזינן להו עכשיו דחיין בבידור סימנין ועל ידי הרופא ואף על פי שנפחתה הגולגולת אפילו ברובה, אין אומרים בטריפות אלא מה שמנו חכמים כנ״ל. ורבותינו בעלי התוספות ז״ל תפסו על רבינו שלמה ז״ל דאי רב נחמן אכסלע דחסרון שבגולגלת, קאי מאי עד ועד איכא התם דהא לא תנינן ביה עד כסלע, ושמואל נמי דפריש לה כמה כדי שינטל מן החי וימות, כסלע אמר ולא עד כסלע. ותירצו הם ז״ל דאשכחן כמה מקומות דאף על גב דלית בהו עד דהוי כמו עד, כאותה ששנינו בבבא מציעא (בבא מציעא נא:) כמה תחסר ויהא בה אונאה, ארבע איסרין, ופריך בגמרא והתני׳ כמה תחסר ולא יהא בה אונאה ארבע איסרין, ומשני תנא דידן [חשיב ממטה למעלה] וכן בפרק הכונס צאן לדיר (בבא קמא סא.) עברה גדר ארבע אמות חייב והתניא פטור ומשני תנא ברא חשיב מלמעלה למטה תנא דידן חשיב מלמטה למעלה. ונראה שרש״י ז״ל נשמר מן הקושיא הזאת בפירושו, שכך פירש אלמא קא סבר רב נחמן הא דקתני מתניתין עד כאיסר כשרה עד ולא עד בכלל, ע״כ פירש לנו רבינו ז״ל דהאי עד ולא עד בכלל לא קאי אלא אמתני׳, ויפה פירש ואין לנו צורך לתירוץ רבותינו בעלי התוס׳ ז״ל. ועוד הקשו עליו ז״ל דאם איתא דרב נחמן אחסרון דגולגלת קאי, ועלה קאמר דכסלע כיתר מכסלע לומר דסלע מצומצם קאמר, אם כן הוה ליה לקולא, ואנן הא אסיקנא בשילהי שמעתין דכל שמנו חכמים להחמיר, ועל דבר זה דחו דברי רש״י ז״ל, ונראה לי דזו אינה קושיא כלל, וכבר הרגיש בה רש״י ז״ל בעצמו, ונשמר ממנה, שהרי הוא ז״ל לא רצה לפרשה בכסלע דטומאת אהל, אף על פי שהוא עיקר מחלקותן של בית שמאי ובית הלל וכדאמרינן לעיל (חולין נב:) כי איתשיל לענין טומאה איתשיל. דהוה ליה בית שמאי לחומרא ובית הלל לקולא, ופירשה ז״ל בכסלע דלענין טריפה דייק רב יהודה מדברי בית הלל, ולענין טריפה ודאי כי משערינן ליה בצמצום להחמיר הוא. ואם תאמר דתרי גווני בחד שיעורא לא אמרינן לגבי אהל סלע שלם ולגבי טריפה דמינה דייקינן סלע מצומצם יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא, לא היא דעיקר שיעוריה דהיינו כסלע הוא דדייק רב יהודה לענין טריפה, אבל זה מצומצם וזה מרווח, דהא לאו מדינא דאמרינן הכי, אלא חומר הוא שהחמירו חכמים באיסורי תורה, ודוגמתה אמרינן בשמעתין גבי חבל חמשה כלמעלה ועשרה כלמטה, ובזה נתישבו דברי רבינו שלמה ז״ל על אופניהם. ורבותינו בעלי התוספות ז״ל פירשוה לענין קדירת כרס החיצונה דאמרינן אמר גניבא אמר רבי אסי נקדרה בכסלע טריפה לכשתמתח תעמוד על טפח, ורבי חייא בר אבא פליג ואמר כסלע כשרה יותר מכסלע טרפה, ואתא רב נחמן לאשמועי דכסלע דקאמר היינו מצומצם, וסלע שלם הרי הוא כיותר מכסלע, ולדבריהם גם כן צריכין הן ז״ל לומר דלא איירי כלל בהא עד ועד, אבל בכאיסר אשמעינן דעד [ו]לא עד בכלל. ואיני יכול להולמו, דרב נחמן אמאן קאי, אי אדרב אסי, הא איהו נמי אמרה בהדיא דהא נקדרה כסלע טריפה דהא כסלע קאמר דטריפה, ואי אדרבי חייא בר אבא, ליתיה, דהא איהו יותר מכסלע טריפה קאמר, ואי למיפלג אדרב חייא ולמיפסק כרב אסי לעיל גבי פלוגתייהו, הוה ליה למימרה, ודברי רש״י ז״ל נ״ל יותר נכונים.
בד״ה כסלע כיתר כו׳ ונראה דקאי אנקדרה כסלע וכו׳ עכ״ל והרשב״א כתב על פירוש זה ואינו יכול להולמו דרב נחמן אמאן קאי אי אדרב אסי איהו נמי אמר בהדיא נקדרה כסלע טריפה ואי אדר׳ חייא כו׳ עכ״ל ונראה ליישב דלעיל ליכא פלוגתא דגניבא גופיה דאמר משמיה דרב אסי כסלע טרפה פירשה לר׳ חייא ב״א דהיינו יתר מכסלע אבל כסלע מצומצם כשרה ורב נחמן הכא פליג ואמר דכסלע מצומצמת הוי כיתר מכסלע וטרפה ומייתינן נמי עד ולא עד בכלל וטרפה וק״ל:
ב שנינו במשנתנו: עד כמה תחסר הגרגרת ועדיין תהיה הבהמה כשרה — עד כאיסר האיטלקי. ובענין זה מביאים מה שאמר רב נחמן: כשאמרו חכמים על דבר ששיעורו כסלע, וכגון שאם נחסרה גולגולת כסלע הרי זו טריפה, דינו של חסרון כסלע מצומצם הריהו כיתר מכסלע. וכששנו כאיסר, כגון במשנתנו, שאם נחסרה הגרגרת עד כאיסר האיטלקי הריהי כשרה — דינו של חסרון כאיסר מצומצם הריהו כיתר מכאיסר, שהוא עושה טריפה.
§ The mishna states: How much can the windpipe be missing and still be kosher? Rabban Shimon ben Gamliel says: Until the perforation is the same size as an Italian issar. With regard to this, Rav Naḥman says: Whenever the Sages specify the measure as that of a sela, e.g., with regard to a damaged skull for purposes of tereifot, they mean that even an area exactly the size of a sela is treated as more than a sela. Likewise, when they specify the measure as that of an issar, they mean that an area exactly the size of an issar is treated as though it were more than an issar.
הכל
(10) אַלְמָא קָסָבַר רַב נַחְמָן עַד וְלֹא עַד בַּכְּלָל.
Since Rav Naḥman holds that a perforation exactly the size of an issar is treated as though it were larger than an issar, he must hold that such a perforation in the windpipe renders the animal a tereifa. The Gemara therefore infers: Apparently, Rav Naḥman holds that whenever the Sages use the word: Until, it means until and not including the measure, as the mishna states that an animal with a perforated windpipe is kosher until the perforation reaches the size of an issar.
אלמא קסבר – הא דקתני מתני׳ עד כאיסר כשרה לאו עד ועד בכלל קאמר אלא עד ולא עד בכלל וה״ק עד כאיסר כשרה ולא עד בכלל קאמר אבל כאיסר עצמו טרפה דע״כ עד דמתני׳ אכשרות קאי וה״ק עד כמה תחסר ונימא אכתי כשרה היא וקתני עד כאיסר דאי אטרפות קאי לא שייך למיתני עד אלא כמה תחסר ותהא טרפה כאיסר.
ואומרים: אלמא קסבר [מכאן שסבר] רב נחמן שבכל מקום שאומרים חכמים ״עד״ כוונתם ולא עד בכלל, שהרי שנינו במשנתנו שאם נחסרה הגרגרת עד כאיסר האיטלקי הריהי כשרה, ובוודאי אינו כולל חסרון בגודל איסר מדוייק, שהרי הוא טריפה לדברי ר׳ נחמן, כיתר מאיסר.
Since Rav Naḥman holds that a perforation exactly the size of an issar is treated as though it were larger than an issar, he must hold that such a perforation in the windpipe renders the animal a tereifa. The Gemara therefore infers: Apparently, Rav Naḥman holds that whenever the Sages use the word: Until, it means until and not including the measure, as the mishna states that an animal with a perforated windpipe is kosher until the perforation reaches the size of an issar.
הכל
(11) אֵיתִיבֵיהּ רָבָא לְרַב נַחְמָן חֶבֶל הַיּוֹצֵא מִן הַמִּטָּה עַד חֲמִשָּׁה טְפָחִים טָהוֹר מַאי לָאו חֲמִשָּׁה כִּלְמַטָּה לֹא דחֲמִשָּׁה כִּלְמַעְלָה.
Rava raised an objection to the opinion of Rav Naḥman from a mishna (Kelim 19:2): The end of a rope that extends from a rope bed is not susceptible to ritual impurity until it is five handbreadths long. If the bed becomes impure, the rope remains pure, because it has no use and is therefore not considered part of the bed. What, is it not teaching that a rope exactly five handbreadths long is treated as though its length were below that amount? If so, the word: Until, means until and including the exact measure. The Gemara responds: No, a rope exactly five handbreadths long is like a rope whose length is above that amount.
איתיביה רבא לרב נחמן – חבל היוצא מן המטה כו׳ מטה של חבלים לסוף הסירוג משייר חתיכת חבל והכי קאמר מטה של חבלים שנטמאת בטומאה שמטמאה באהל חבל היוצא ממנה עד חמשה טפחים אינו מקבל טומאה דלית ביה ממש. לאו חמשה כלמטה כלומר חמשה כשלשה כארבעה לקולא וש״מ עד ועד בכלל. לא חמשה כלמעלה עד ולא עד בכלל חמשה כששה לחומרא. ת״ש מחמשה עד עשרה טמא כלומר דהתם ודאי דבר חשוב הוא וצריכין לקשור ממנו שום דבר כגון שקנה טלה או שום בהמה דקה קושרו בו אבל יותר מעשרה ארוך ביותר ומחשבינן ליה כמאן (דגון) דחתיך ושרי מאי לאו עשרה כלמטה וש״מ עד ועד בכלל לא עשרה כלמעלה. מתיבי הדקין שבכלי חרס הן וקרקעותיהן כו׳ קרקעותיהן אלו השוליים:
חבל היוצא – לאחר שנסתרגה כל המטה נשאר מן החבל ותלוי במטה.
עד ה׳ טפחים טהור – דקטן הוא ואינו ראוי לכלום הילכך לא הוי מן המטה ואם נטמאת המטה טהורה.
מאי לאו חמשה כלמטה – כפחות מה׳ וטהור דקטן הוא אלמא עד ועד בכלל.
לא חמשה כלמעלה – כיותר מחמשה וטמא כדקתני טעמא במס׳ כלים (משנה כלים י״ט:ב׳) מחמשה ועד עשרה טמא שבו קושרין את הפסחים זכר לפסח מצרים דכתי׳ אסרו חג בעבותים וגו׳ וכתיב והיה לכם למשמרת ובו משלשלין את המטה.
רש״י בד״ה לא חמשה כו׳ ובו משלשלין את המטה. נ״ב פי׳ ועוד איכא בו צורך אחר שמשלשלין בו את המטה להורידה מן העלייה או להורידה אל המקוה כשנטמאת ע״ש:
איתיביה [הקשה לו] רבא לרב נחמן ממה ששנינו בדיני טומאה וטהרה: חבל היוצא מן המטה (מיטת חבלים) לאחר שסירגו בו את המיטה, אם אורכו עד חמשה טפחים — טהור, שאם נטמאה המיטה — אינו נטמא איתה, מפני שאינו ראוי לכלום, ואינו נחשב חלק ממנה. מאי לאו [האם אין הכוונה] שאם היו בו חמשה טפחים בדיוק הרי הוא כלמטה, כפחות מחמישה טפחים, ואינו מקבל טומאה? ואם כן ״עד״ — ועד בכלל! ודוחים: לא, אם היו בו חמשה דינו כלמעלה מחמישה, ומקבל טומאה.
Rava raised an objection to the opinion of Rav Naḥman from a mishna (Kelim 19:2): The end of a rope that extends from a rope bed is not susceptible to ritual impurity until it is five handbreadths long. If the bed becomes impure, the rope remains pure, because it has no use and is therefore not considered part of the bed. What, is it not teaching that a rope exactly five handbreadths long is treated as though its length were below that amount? If so, the word: Until, means until and including the exact measure. The Gemara responds: No, a rope exactly five handbreadths long is like a rope whose length is above that amount.
הכל
(12) ת״ש תָּא שְׁמַע מה׳ מֵחֲמִשָּׁה וְעַד עֲשָׂרָה טָמֵא מַאי לָאו עֲשָׂרָה כִּלְמַטָּה לָא העֲשָׂרָה כִּלְמַעְלָה.
The Gemara suggests: Come and hear a proof from the continuation of the mishna: If the end of the rope was of any length from five handbreadths until ten, it is susceptible to impurity. What, is it not teaching that a rope exactly ten handbreadths long is treated as though its length were below that? The Gemara responds: No, a rope exactly ten handbreadths long is treated like a rope whose length is above that, and it is not susceptible to impurity.
ערך דק
דק – א(חולין נו.) עוף הדק ניקבו הדקין פי׳ בני מעי׳ קטנים. (פרק ב דדמאי) בגסה ומדדו בדקה טפילה דקה לגס׳. (ירושלמי) הין מדה גסה מן הין ולמטה מדה דקה שומן מדה דקה מן שומן ולמעלה מדה גסה (חולין נד:) תא שמע מיהא דתנן (בפרק שני בכלים) הדקים שבכלי חרס הן וקרקעותיהן ודפנותיהן יושבין שלא מסומכין פי׳ הכלים הקטנים אם נפחתו ונשתייר בשוליהן או בדפנותיהן שהן הצדדין שיעור שישבו במקום שלא מסומכין. ריש מעיא באמת׳ בעי גריד׳ וזהו חלב שעל הדקין (חולין צג. נזיר נט) מה עביד לדקים ולא ליסריח פי׳ שאם יזרוק הדם קודם גילוח ראשו ויניח האמורי׳ להקטיר עם הזבחים שמביא לסוף שלשים אי אפשר שלא יסריחו הדקים והמעים הלכך מותר להקטירם בחציין כבן זומא: זבל דק וחול (חולין פז בפרק כסוי הדם. חולין נא) כתנא דייק ונפיץ לא חיישינן דייק ולא נפיץ חיישינן דקתא חיישינן דק דקתא לא חיישינן פי׳ דייק ונפיץ לא חיישינן משום ריסוק איברים דרך הוא דייק ולא נפיץ קשה הוא (א״ב פי׳ רש״י דייק חבוט ולי נראה שהחביטה במקל נקראת כן ואחר כך החביטה ביד נקראת נפוץ ודקת׳ הוא נעורת הנפרד בשעת החביטה ודק דקתא הוא נעורת דק).
ערך בקא
בקא – ב(חולין מב:, חולין נד) האי בוקא דאטמא דשף מדוכתיה טרפה. פירש בוכנא דהיא באסיתא של ירך שזז ונמשך ממקומו שף מלשון שפיפון עלי אורח שהוא נחש זז ודולג תמיד.
ערך גלד
גלד – ג(שבת י.) מגרד אדם גילדי צואה וגילדי מכה שעל בשרו. (ובפ״ט במקואות) אלו חוצצין לפלוף שהוא חוץ לעין וגלד שחוץ למכה והרטייה שעליה ושרף היבש וגלדי צוא׳ שעל בשרו פי׳ אדם שהיתה לו זיעה גדולה ועלה הלכלוך והצואה עליו ונעשה כמו גלד על עורו (חולין נה כתובות עו.) הוגלד פי׳ המכה בידוע שג׳ ימים קודם שחיטה פי׳ עור דק שעלה על המכה כמו שק תפרתי עלי גלדי (איוב ט״ז:ט״ו) אמר איוב מנהגו של עולם מי שהיתה לו מכה ונתרפא והעלת׳ גלד נותן בה דברים רכים כמו צמר גפן או סרק של פשתן בריכוך השמן אבל אני השק שאינו רך אלא קשה תפרתי עלי גלדי. (חולין נד) הגלודה ר״מ הכשיר. (סוכה לה) אמר רבא האי אתרוגא דאגליד כאהינא סומקא כשרה. (חולין מו) אמר רבא האי ריאה דאיגליד כאהינא סומקא כשרה פי׳ נקלפה הריאה כגון שניטל קרום העליון כמו התמרה האדומה שנקלפה עורה כשרה שהקרום התחתון מגין (חולין מח) אמר רבא כי הוינן אזלינן בתריה דרב נחמן בשוקא דגילדאי ואמרי לה בשוקא דרבנן. (בבא מציעא כד) ר״ש אומר כל כלי אנפוריא רבא הוה שקיל ואזיל בתריה דרב נחמן בשוקא דרבנן. (מועד קטן כז. סנהדרין כ) מת לו מת כי אתא רבין אמר אמר לי ההוא מרבנן ורב תחליפא בר מערבא שמיה דהוה שכיח בשוקא דגילדאי האי דרגש ערסא דצלא. (חולין מו) אמר רבא האי ריאה דקיימא גילדי גילדי (ראש השנה כו) והאי דפרה כיון דקאי גילדי גילדי כב׳ וג׳ שופרו׳ דמו (ראש השנה כ״ז) גרדו והעמידו על גלדו כשר (יומא מג) בכל יום הית׳ כביד׳ והיום הית׳ קלה תנא בכל יום היתה גילדה עבה והיום דקה. (וביקרא רבה בפרשת צו פרשת שנאה תעורר מדנים) אם תאמר דהוה גליד תני רבי הושעי׳ כעובי דינר גרדיון הוה בו.
ערך כף
כף – ד(שבת פ:) חול כדי ליתן על מלא כף סיד (גמ׳) תנא כדי ליתן על מלא כך של סיידין (מדות פרק ג) ולא היו סדין אותו בכפין של ברזל וכו׳ פי׳ אותו ברזל של סייד שעשוי כמין כף. (פסחים כח.) כפא דחט נגריה בגויה נשרוף חרדלא׳ פי׳ כף שחקק האומן באותו הכף עצמו שורף פיו בחרדל חזק כלומר משל דרבי יהודה קשיא ליה השתא מה שאמר הוא בקבורה חטט וחקק אחד הוא. (כלים פרק י״ג) קולי גריפין שניטלה כפה שמאה מפני שינה פירושו בערך ק׳. מכחול שניטל הכף טמא מפני הזכ׳ פירשנו בערך מ׳. (כלים פרק כ״ו) כף לוקטי קוצים טהורה פי׳ המלקטין קוצין יש להן כמין כף והוא יד מעור כדי שלא יחבלו ידיו וראיה לדבר ובליעל כקוץ מונד כלהם כי לא ביד יקחו. מנח כפא אכיפי ומטלטל (שבת קמב) פי׳ מניח אדם תרווד אכיפי הן כגון כיפה של צמר. פ״א מניח תרווד על עומרין. מהלכי כפים בחיה טומאתי לך. (חולין ע) פי׳ עובר טמא שהוא ממהלכי כפים שאין פרסותיו סדוקות בחיה טימאתי לך כלומר אף שהאם חיה טימאתי לך. (שבת קיב) סנדל שנפסקה אחת מאזניו או אחת מתרסיותיו שניטל כל הכף טמא שני אזניו או שני תרסיותיו או שניטל רוב הכף טהור (חולין נד) מודה בה רב מכפא דמוחא ועד אטמא פי׳ מכף הקדקד ועד הירך.
ערך פתר
פתר – הפתורא פתורתא כבר פי׳ בערך חצצרות פתורא דיינים עיין בערך ייניס (חולין נד) יוחנא זורא׳ פי׳ יוחנא שולחני (א״ב תרגום ועשית שלחן ותעביד פתורא).
ערך קרקר
קרקר – ו(חולין נד) ת״ש מהא דתנן (כלים פרק כ) הדקין שבכלי חרס קרקרותיהן ודפנותיהן יושבין שלא מסומכין שיעורן כדי סיכת קטן ועד לוג פירוש הכלים הקטנים אם נפחתו ונשתייר בשוליהן שהן קרקרותיהן והיינו קרקרותיהן או בדפנותיהן שהן הצדדים שיעור שיש בו במקום שלא מסומכין ויכולין לקבל אפילו כל שהוא עדיין מקבל טומאה ולא נאמר בפי׳ כמה שיעור קבלתו ושיעור של אותו כלי כשהיה שלם למטה כדי סיכת קטן, למעלה עד לוג מלוג עד סאה ברביעית פי׳ הכלי כשהיה שלם היה מחזיק למטה לוג למעלה עד סאה ונפחת ונשתייר ממנו כדי רביעית עדיין עומד במקומו כדי לקבל טומאה בזה נתן שיעור בכלי כשהיא שלם למטה ולמעלה ובשיור כשנשתב׳ וכן מסאה ועד סאתים בחצי לוג אם היה כלי שהיה מחזיק בתחלה למטה סאה למעלה עד סאתים ונשבר ונשתייר ממנו שמחזיק חצי לוג מקבל טומאה וזה שבראש המשנה יושבין שלא מסומכין ולא פי׳ כמה מחזיק יש לומר הואיל כשהיה שלם שיעורו כדי סיכת קטן שיורו כשנשתבר כדי סיכת אבר קטן של קטן בן יומו כמפורש (שבת ע:) לענין הוצאת שבת וי״ל וילמד סתום מן המפורש חצי לוג בסאתים חלק א׳ מצ״ו חלקים בה וכך רביעית בסאה חלק אחד מצ״ו חלקים בה גם אלו הדקין אם ישאר להן תוך והן יכולין לקבל חלק אחד מצ״ו בלוג מקבל טומאה כדאמרינן בכל מקום סמכו ענין לו ותו אמרינן קתני בסיפא והוא הדין ברישא (כלים פכ״ח) התחיל בה מפיה טהורה עד שיגמור את קורקרותיה (אהלות פרק ט) קרקרתה טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת פי׳ קרקעיתה.
א. [דין.]
ב. [היפט ביין.]
ג. [הויט אבגישיילט.]
ד. [לעפעל פפאנע.]
ה. [טיש. וועקסלער.]
ו. [באדען.]
ועד עשרה טמא – כדפרשינן ומעשרה ולחוץ טהור דיותר מדאי יש ועומד ליקצץ וחבל בפני עצמו לא מקבל טומאה דטווי ואריג בעינן במסכת שבת (דף סד.).
מאי לאו עשרה כלמטה – וטמא אלמא עד ועד בכלל.
כבר ביארנו במשנה על כאיסר האמור בגרגרת שכאיסר מצומצם כיתר מכאיסר ועל כסלע האמור בגולגולת שכסלע מצומצם כיתר מכסלע וכן בכל השיעורין האמורים בדברי חכמים אם היתר על השיעור הוא חמור דנין השיעור עצמו כיתר מכשיעור ואם הפחות מן השיעור הוא החמור דנין את השיעור עצמו כפחות מן השיעור:
החבל אינו מהדברים המקבלים טומאה ואע״פ כן אם היא מסורגת על המטה טמאה עם טומאת המטה וזה מקצת החבל יוצא מן המטה עד חמשה טפחים טהור אע״פ שהמטה טמאה מפני שאין מותר זה מכלל המטה ואין המטה משתמשת בו לכלום:
מחמשה ועד עשרה הרי המטה משתמשת בו לפעמים שראויה היא לשלשל בה את המטה או מפני שהיא ראויה לשלשל בה קרבן הפסח שכך היה דרכם לקשור את פסחיהם בכרעי מטותיהם על שם והיה לכם למשמרת וכן על שם אסרו חג בעבותים והרי היא טמאה בכלל טומאת המטה מעשרה ולמעלה אין ראויה לדבר זה ונמצא שאין ממנה תשמיש ראוי למטה כלל ועומדת היא לינטל וטהורה:
חמשה מצומצמים כמחמשה ולמעלה וטמא עשרה מצומצמים כמעשרה ולמטה וטמא מפני שבכל השיעורין אנו הולכין להחמיר:
כלי חרש שנשבר אם יש שם מכתת חרש שראויה לקבל בדרך שלא יהו צריכין בקבלתו לסמכו אלא שהם מקבלים בהושבה פשוטה הרי הם מקבלים טומאה ובלבד שהיו מקבלים כשיעור המיוחד להם איזהו שיעור המיוחד להם הדקים שבכלי חרש ר״ל כלי חרש הקטנים הם וקרקעותיהם ודפנותיהם ר״ל הן שהם עצמם שלמים עדין הן שנשברו ונשארו קרקעותיהם ר״ל השולים שלהם או דפנותיהם הואיל והם יושבין שלא מסומכים שבזו יש עדין שם כלי עליהם שיעורן לקבל טומאה כל שיחזיקו שמן בכדי סיכת קטן ר״ל סיכת אבר קטן של קטן בן יומו כמו שהתבאר בשיעור הוצאת שבת והוא שיעור קטן מאד ופירשו בו בסדר זרעים אחד מתשעים וששה בלוג ואע״פ שבמסכת מקואות פירשו בחוטט בצנורת לקבל צרורות שבשל חרס שיעורו ברביעית ליקרא כלי אחר שחקקו בתלוש אין זה דומה לקבול צרורות שהוא צריך לשיעור יותר גדול ושיעור זה שבשברים עד לוג ר״ל כשהיה הכלי בעודו שלם מחזיק משיעור סיכת קטן עד לוג וכל שהוא כן שיעור שבריו בכדי סיכת קטן ואין אומרין להצריך בשבריו יותר משיעור זה אבל אם היה הכלי כשהיה שלם מחזיק מלוג ולמעלה עד סאה שיעור שבריו לקבל טומאה עד רביעית וסאה עצמה בכלל זה:
ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו שם: היו בחבל מחמשה טפחים ועד עשרה טפחים — טמא, מאי לאו [האם אין] הכוונה שאם היו בו עשרה טפחים דינו כלמטה, כפחות מעשרה, וטמא? ודוחים: לא, עשרה דינו כלמעלה מעשרה, שאם נטמאה המיטה הריהו טהור.
The Gemara suggests: Come and hear a proof from the continuation of the mishna: If the end of the rope was of any length from five handbreadths until ten, it is susceptible to impurity. What, is it not teaching that a rope exactly ten handbreadths long is treated as though its length were below that? The Gemara responds: No, a rope exactly ten handbreadths long is treated like a rope whose length is above that, and it is not susceptible to impurity.
הכל
(13) תָּא שְׁמַע הַדַּקִּין שֶׁבִּכְלִי חֶרֶס והֵן וְקַרְקְרוֹתֵיהֶן וְדוֹפְנוֹתֵיהֶם יוֹשְׁבִין שֶׁלֹּא מְסוּמָּכִין
The Gemara suggests: Come and hear proof from another mishna (Kelim 2:2): With regard to the smallest of earthenware vessels, if they, or even their broken-off bases or sides, can sit, i.e., remain upright, without being supported,
שלא מסומכין כלומר יושבין לבדם שאין סומכין אותם שיעורן בכדי סיכת קטן. עד לוג כו׳ אם היה טמא אפי׳ החזיק לוג עד שלא נשבר ועכשיו מחזיק בכדי סיכת קטן טמא:
הדקין שבכלי חרס – כלי חרס דקין.
הן וקרקרותיהן ודופנותיהן יושבין שלא מסומכין כו׳ – בין שהן עצמן אין מחזיקין אלא כדי סיכת קטן או שנשברו ונשארו קרקרותיהן שולים שלהן או דופנותיהן נשארו ויכולין לישב לבדן בלא סמיכה עדיין כלי הן ושיעורן אם מחזיקין שמן כדי סיכת קטן טמאין.
הדקין שבכלי חרס הן וקרקרותיהן ודופנותיהם כו׳ – למאי דגרסינן הן משמע דכלי חרס בתחלתן לא חשיב כלי בפחות מכדי סיכת קטן ועד לוג דקתני לא מצי קאי (אהך) אלא אשברים קאי אמנם לא מצינו בשום מקום דבעינן שיעור לכלי חרס מתחלתן והא דתנן במסכת מקואות (פ״ד משנה ג) החוטט בצינור לקבל צרורות בשל עץ בכל שהוא בשל חרס ברביעית היינו דוקא לקבל צרורות והתם נמי פליג רבי יהודה ואמר אף בשל חרס בכל שהוא ולא קאמר רביעית אלא בשברי חרס ובסדר המשנה לא גרסינן הן במסכת כלים בפרק שני (משנה כלים ב׳:ב׳) אלא גרסינן התם הדקין שבכלי חרס וקרקרותיהן כו׳ ומשתמע כמו הן כיון דגרס וקרקרותיהן.
בד״ה הדקין כו׳ אלא אשברים קאי אמנם לא מצאנו בשום מקום דבעינן שיעור לכלי חרס מתחילתן והאי דתנן כו׳ כצ״ל ונ״ב נ״ל:
בא״ד במס׳ כלים בפ״ב אלא כו׳ כצ״ל:
בד״ה הדקין שבכלי כו׳ אלא אשברים קאי כו׳ והא דתנן במסכת מקואות כו׳ עכ״ל מהרש״ל הגיה אשברים קאי אמנם בשום מקום לא מצאנו דבעינן שיעור לכלי חרס מתחילתן והא דתנן כו׳ עכ״ל ואפשר שהביאו לזה ממה שכתבו והתם נמי פליג ר׳ יהודה ואמר אף בשל חרס בכל שהוא דמשמע לרבנן נמי בשאר כלי חרס בכל שהוא אבל בדברי הר״ש בפ״ד דמקואות אהך מתניתין כתב ג״כ כהאי תירוצא דהתם דוקא לקבל צרורות וכתב דבשאר כלי חרס יש שיעור כדי סיכת קטן וצ״ל כל שהוא דקאמר רב יהודה לאו דוקא אלא סיכת קטן שהוא שיעור היותר קטן מקרי כל שהוא וכן נראה דעתם ממאי דמסקי נמי בסוף דבריהם הכא דא״נ ל״ג בסדר המשנה הן משתמע כמו הן מדקתני וקרקרותיהן בוי״ו ודו״ק:
ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו: הדקין (הקטנים) שבכלי חרס, בין הן עצמם, ובין אם נשברו ונשארו קרקרותיהן (התחתיות שלהם), או דופנותיהם, ואותם שוליים או דפנות שנשארו יושבין שלא מסומכין, שאין צורך להשעין אותם על משהו אחר, ויש בהם עדיין בית קיבול —
The Gemara suggests: Come and hear proof from another mishna (Kelim 2:2): With regard to the smallest of earthenware vessels, if they, or even their broken-off bases or sides, can sit, i.e., remain upright, without being supported,
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.