Chulin 51a – חולין נא.‏ – Shas HaMeforash

(1)

בְּיָדוּעַ שֶׁלִּפְנֵי שְׁחִיטָה לֹא נִמְצָא עָלֶיהָ קוֹרֶט דָּם בְּיָדוּעַ שֶׁלְּאַחַר שְׁחִיטָה.

it is certain that the perforation was created before the slaughter of the animal, and it is therefore a tereifa. If a drop of blood is not found on it, it is certain that it occurred after the slaughter, when the blood of the animal had stopped flowing. The animal is therefore kosher.

רי״ףרש״יפסקי רי״דרשב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

{רי״ף חולין י״ד:}

{בבלי חולין נא ע״א} נפלה מן הגג ונשתברו רוב צלעותיה [וכו׳]⁠¹: אמר רב הונא הניח בהמה למעלה ובא ומצאה למטה אין חוששין משום רסוק איברין. ההוא גדיא דהוה ליה² לרבינא חזא³ חושלא מפומא דאיגרא נפל מאיגרא לארעא אתא לקמיה דרב אשי אמ׳ ליה האי דאמר רב הונא הניח בהמה למעלה ובא ומצאה למטה אין חוששין משום רסוק איברין משום דאית ליה⁴ מידי למסרך והאי לא הוה ליה מידי למסרך או [דילמא]⁠⁵ משום דאמידא נפשה האי⁶ נמי אמיד נפשיה⁷ אמ׳ ליה משום דאמידא [נפשה]⁠⁸ והאי נמי אמיד נפשיה⁹. ההיא אימרתא¹⁰ דהות¹¹ [בי רחבוניא]⁠¹² [והוה]⁠¹³ משדרא¹⁴ כרעה¹⁵ בתריתא¹⁶ אמר רב יימר האי שיגדונא¹⁷ נקטה¹⁸ כלומר חלי¹⁹ לקה אותה על הירך²⁰ מתקיף לה ראבינא ודילמא²¹ חוט השדרה איפסיק בדקו ואשכחו²² כרבינא ואפילו הכי הילכתא כרב יימר מאי טעמא שגדונא²³ שכיח חוט השדרה לא שכיח:

אמר רב הונא זכרין המנגחין זה את זה אין חוששין משום ריסוק איברין ואי נפלי²⁴ לארעא ודאי חישינן²⁵. אמר רב מנשי²⁶ הני דכרי דפתקי גנבי²⁷ אין חוששין משום רסוק איברין מאי טעמ׳ [אמתניהו]⁠²⁸ שארו²⁹ להו כי היכי דלירהטו קמיהו. אהדרונהי³⁰ ודאי חישינן והני מילי דאהדרינהו מחמת יראה אבל³¹ מחמת תשובה ודאי תשובה מעליתא עבדי³²:

אמר רב נחמן בית הרחם אין בו משום רסוק איברין ואמר³³ רב נחמן בית המטבחים³⁴ אין בו משום ריסוק איברים.

{רי״ף חולין י״ד:}

{בבלי חולין נא ע״א} ואמר רב יהודה אמר רב הכה³⁵ על ראשה והלכה לה כלפי זנבה [או על]⁠³⁶ זנבה והלכה לה כלפי ראשה ואפילו³⁷ [כנגד]⁠³⁸ כל השדרה אין חוששין משום רסוק איברין ואי [שלים]⁠³⁹ חוטרא אפלגיה

{רי״ף חולין ט״ו.}

דחרציה חישינן ואי מחיה פסקית⁴⁰ אי נמי⁴¹ מחיה לאורכה⁴² ואית ביה⁴³ קטרי בחוטרא חישינן:

1. נפלה...צלעותיה: כ״י פריס רק: ״הגג״. בדפוסים רמז להמשך: וכו׳. ג^מח, ג^קס ממשיכים בהעתקת לשון המשנה עד: ״ודרוסת הזאב וכול׳⁠ ⁠⁠״.

2. ליה: חסר בכ״י פריס.

3. חזא: וכן ג^לא, ג^קכו. כ״י פריס: ״חזיא״. דפוסים: דחזא.

4. ליה: וכן ג^לא, ג^קכו. כ״י פריס, דפוסים: לה, וכן בסמוך שם.

5. דילמא: ג^ד, ג^ה, ג^לא, כ״י פריס, דפוסים. חסר ב-ג^קכו, כ״י א.

6. האי: וכן ג^ה. ג^לא, ג^קכו, כ״י פריס, דפוסים: ״והאי״, כבנוסחאות התלמוד.

7. אמיד נפשיה: דפוס קושטא: אמיד אנפשיה. דפוסים: אמידא נפשה. וכן בהמשך שם.

8. נפשה: ג^ד, ג^לא, ג^קכו, ג^קכז, דפוסים. כ״י א: ״נפשיה״.

9. אמיד נפשיה: דפוס קושטא: אמיד אנפשיה. כ״י פריס, דפוסים: ״אמידא נפשה״.

10. אימרתא: ג^ה: ״אמרתא״.

11. דהות: וכן כ״י פריס: ״דהוות״. ג^ד, ג^ה, ג^לא: ״דהואי״. ג^קכז, דפוסים: ״דהוה״.

12. בי רחבוניא: ג^ד, ג^ה, ג^לא, ג^קכז, כ״י פריס. כבה״ג. ג^קכו: ״דבי רחבוניא״. כ״י א: ״ביר׳ חבוניא״. דפוס קושטא: בי ר׳ חנינ׳ דפוסים: בי רחבניה.

13. והוה: ג^ד, ג^ה, ג^לא, ג^קכו, ג^קכז, ג^קס, כ״י פריס, דפוסים. כ״י א: ״דהות״, כבתחילת המאמר. ר״י נרבונא: ״דהוה״.

14. משדרא: דפוסים: משדרת.

15. כרעה: כך בכל כה״י, בה״ג. דפוסים: כרעיא.

16. בתריתא: וכן ג^קכו ג^קכז. וכן כ״י פריס: ״בתרייתא״. ג^ד: ״בתריתי״. חסר ב-ג^לא. דפוסים: בתריאתא.

17. שיגדונא: וכן ב-ג^ד, ג^לא, כ״י פריס, וכן בערוך (שגדן). ג^קכז, ג^קס: ״שגרונה״. דפוסים: שגרונא.

18. נקטה: דפוסים: נקטיה.

19. חלי: ג^קכז, כ״י פריס: ״חולי״.

20. כלומר...הירך: כפירוש הערוך שם.

21. ודילמא: ג^ד: ״דלמא״.

22. בדקו ואשכחו: וכן כ״י פריס. ג^ג, ג^ה, ג^לא: ״בדקו ואשכחוה״. ג^קכו, ג^קכז, ג^קס: ״בדקו ואשכחיה״. דפוסים: בדקוה ואשכחוה.

23. שגדונא: וכן בכ״י פריס. ג^ג: ״שיגרונא״. ג^ד, ג^ה, ג^לא, ג^קכו: ״שיגדונא״. ג^קכז, דפוסים: ״שגרונא״.

24. נפלי: וכן ג^ג. ג^לא, ג^קכז, כ״י פריס: ״נפול״. ג^ה, דפוסים: ״נפיל״.

25. חישינן: וכן ג^ה, ג^לא, ג^קכז. ג^ג, ג^ד, כ״י פריס, דפוסים: ״חוששין״.

26. מנשי: וכן ג^ג, ג^ד, ג^ה, ג^לא. ג^קכו, ג^קכז, כ״י פריס, דפוסים: ״מנשה״.

27. גנבי: ג^ג: ״דגנב גנבי״.

28. אמתניהו: ג^ה, ג^לא, ג^קכו, ג^קכז. כ״י א: ״אמתניאו״. כ״י פריס, דפוסים: אמותניהו. ג^ד: ״אמתניהי״. ג^ג: ״אמתניתו״.

29. שארו: וכן ג^לא. וכן נראה ג^ד: ״שארו״. ג^ג: ״שרי״. כ״י פריס: ״שדי״. ג^קכז, דפוסים: ״שדו״.

30. אהדרונהי: ג^ד: ״אהדירונהי״. ג^ג: ״אהדרנהו״. ג^קכז: ״אהדרונו״. ג^לא, כ״י פריס, דפוסים: ״אהדרינהו״.

31. אבל: כ״י פריס: ״אבל אהדרינהו״.

32. עבדי: כ״י פריס: ״קא עבדי״.

33. ואמר: ג^ג ג^ד: ״אמר״.

34. הרחם...המטבחים: כ״י פריס: ״המטבחים...הרחם״.

35. הכה: כ״י פריס, ר״י נרבונא: ״הכה לה״.

36. או על: ג^ג, ג^ה, ג^לו, ג^קכז, כ״י פריס. וכן רמב״ם משנ״ת הל׳ שחיטה (ט:יג). כ״י א: ״ועל״. ג^לא: ״על״. דפוסים: או על גבי.

37. ואפילו: ג^ה, ג^לא: ״אפילו״.

38. כנגד: ג^ה, ג^לא, ג^לו, ג^קכז, כ״י פריס, דפוסים. כ״י א: ״כלפי״. רא״ש (ג:לה): ״על פני״.

39. שלים: ג^ג, ג^לא, ג^לו, ג^קכז, כ״י פריס, דפוסים. כ״י א: ״אשלים״.

40. פסקית: ג^לא, ג^קכז, ג^קסא, כ״י פריס. דפוסים: אפסקיה.

41. מחיה פסקית אי נמי: חסר בכ״י א לפני הגהה.

42. לאורכה: ג^לא: ״לארכה״. ג^קכז: ״לארוכה״.

43. ואית ביה: וכן ג^לא. ג^קכז, כ״י פריס, דפוסים: ״ואית בה״. דפוס קושטא: ואי אית בה.

בידוע שלפני שחיטה – וטרפה.

בידוע שהיא קודם שחיטה. פי׳, ואם היא משני צדדין, טריפה, מצד אחד, כשרה. לא נמצא עליה קורט דם, בידוע שהיא לאחר שחיטה. פי׳, דקים לן דאי קודם שחיטה הוה, לא יתכן שלא יהיה בה דם או גלד בפי הנקב. הוגלד פי המכה, בידוע שהיא שלשה ימים קודם שחיטה. פי׳, דקים לן דבבציר מהכי לא הוי גלד, ואם מכרה לטבח תוך שלשת ימים הללו, אע״פ שפרעו, מחזיר לו מעותיו, דמקח טעות הוה. לא הוגלד פי המכה, המוציא מחבירו עליו הראייה. פי׳, הטבח שהוא מוציא מחבירו, שכבר פרעו כשנתן לו הבהמה, עליו הראייה. אי הכי כולהו ניקבי נמי ניבעי קורט דם. שני הכא כיון דאיכא מחט, אם איתה דקודם שחיטה הוה, סרוכי הוה מסריך.

נפלה מן הגג. פירוש בהמה שנפלה מן הגג ולא הילכה ולא עמדה על רגליה, ושחטה קודם שתשהא מעת לעת, טרפה, דחיישי׳ שמא נתרסקו ונתפרקו איבריה ממקום חיבורן, ואע״פ שכל איבריה שלימים, פירוק חיבורן מטריפה.

אמ׳ רב הונא הניח בהמה למעלה ובא ומצאה למטה, אין חוששין משום ריסוק איברים. ההוא בר גדיא דהוה בי רבינא, חזא שערי מפומא דאיגרא, נפל ואתא בתרייהו. אתא לקמיה דרב אשי, אמ׳ ליה טעמיה דרב הונא משום דאמדה נפשה, והאי נמי אמיד נפשיה.

ההיא אימרתא דהוות בי רחבניא דהות שדרא כרעתא בתרייתא. אמ׳ רב יימר האי שיגדונא הוא דנקיט לה. פי׳, חולי הרגלים. מתקיף לה רבינא, ודילמא חוט השזרה איפסיק. בדקוה ואישתכח כרבינא, ואפי׳ הכי הילכת׳ כרב יימר. מאי טעמ׳, שיגדונא שכיח, חוט השזרה לא שכיח. ואין אנו מצריכין אותה בדיקה.

אמ׳ רב הונא זכרים המנגחין זה את זה אין בהן משום ריסוק אברים, ואע״ג דמידוו וקיימי, אמרי׳ צימרא בעלמא הוא דנקיט להו. פי׳, חמימות ועייפות. נפול לארעא, ודאי חיישינן. פי׳, וצריכה שהייה מעת לעת. אבל היכא דקיימי אכרעיהו, אפילו בדיקה אינן צריכין. והוא הדין להניח בהמה למעלה ובא ומצאה למטה דלא חיישי׳ לריסוק איברים, דוקא אם עומדת על רגליה, ואינה צריכה בדיקה, אבל אם נפלה לארעא, חיישי׳, וצריכה מעת לעת.

אמ׳ רב מנשיא הני דיכרי דפתקי גנבי, אין בהן משום ריסוק איברים. מאי טע׳, אמתנייהו קא שדו להו כי היכי דנירהטו קמיהו. והכא נמי כגון דלא נפול לארעא. החזירום, ודאי יש בהן משום ריסוק איברין. והני מילי דאהדרינהו מחמת יראה, אבל אהדרונהו מחמת תשובה, תשובה מעליא הוא דקא עבדי.

אמ׳ רב נחמן בית הרחם אין בו משום ריסוק אברים.

לא נמצא עליו קורט דם בידוע שהיא אחר שחיטה. וכדמפרש ואזיל דכיון דאיכא מידי למסרך, אם איתא דקודם שחיטה הוי מסרך הוי סריך דמא, ולא דמי לישב לה קוץ בושט דלעיל (חולין מג:), דאף על גב דליכא קורט דם טריפה כמו שנראה מפירושו של רש״י ז״ל, וכבר כתבתי הטעם שנ״ל לחלק ביניהם למעלה. ומיהו אפי׳ מצד אחד ולא נמצא עליו קורט דם צריך בדיקה כנגדו בעור החיצון, דילמא איכא קורט דמם בצד החיצון וכדאמרינן לקמן בההיא עובדא דאתא לקמיה דרבי ואפכה ואשכח עלה קורט דם וטרפה ואמר רבי אם אין בה מכה דם זה מנין.

בידוע שלפני שחיטה נעשה הנקב, וטריפה. לא נמצא עליה קורט דם — בידוע שלאחר שחיטה אירע, כשאין זרימת דם בגוף הבהמה, וכשרה.

it is certain that the perforation was created before the slaughter of the animal, and it is therefore a tereifa. If a drop of blood is not found on it, it is certain that it occurred after the slaughter, when the blood of the animal had stopped flowing. The animal is therefore kosher.

רי״ףרש״יפסקי רי״דרשב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל

(2) ^אהִגְלִיד פִּי הַמַּכָּה בְּיָדוּעַ שֶׁשְּׁלֹשָׁה יָמִים קוֹדֶם שְׁחִיטָה לֹא הִגְלִיד פִּי הַמַּכָּה הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵירוֹ עָלָיו הָרְאָיָה.

If a scab covered the opening of the wound, i.e., the perforation, it is certain that the perforation occurred three days before the slaughter. Consequently, if the animal was sold less than three days before the slaughter, the buyer can claim that the transaction was performed in error, as he did not intend to purchase a tereifa animal, and the seller must refund the buyer. If a scab did not cover the opening of the wound, and it is uncertain whether the perforation occurred before or after the animal was purchased, the burden of proof rests upon the claimant. Accordingly, the buyer must furnish proof that the perforation occurred before the purchase in order to demand a refund.

א. א רמב״ם הלכות מכירה כ׳:ט״ו
סמ״ג מצוות עשה פ״ב
טור חושן משפט רל״ב:י״א
שולחן ערוך חושן משפט רל״ב:י״א

עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותר״י מלונילההשלמהפסקי רי״דרמב״ןרשב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

א רמב״ם הלכות מכירה כ׳:ט״ו

סמ״ג מצוות עשה פ״ב

טור חושן משפט רל״ב:י״א

שולחן ערוך חושן משפט רל״ב:י״א

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הוגלד – קרושט״א.

בידוע שהוא ג׳ ימים קודם שחיטה – ואם לקחה בתוך שלשה ימים הוי מקח טעות וצריך המוכר להחזיר לו מעותיו.

לא הוגלד פי המכה – איכא לספוקי אי קודם מקח הוי אי לאחר מקח הוי ועל הטבח שהוא מוציא מידו דמסתמא כל כמה דלא יהיב זוזי לא יהבי ליה חיותא ועליו להביא ראיה שקודם מקח הוה דמספיקא לא מפקינן ממונא מחזקיה.
למאי נפקא מינה לא גרסינן.

המוציא מחבירו עליו הראיה – פירוש על הלוקח להביא ראיה שברשות מוכר נטרפה אע״פ שלא נתן מעות עדיין כאן נמצאו וכאן היו כדאמר בסוף פרק המדיר (כתובות דף עו:) והא דקרי ליה מוציא משום דמסתמא כל כמה דלא יהיב זוזי לא יהיב ליה חיותא והקשה ה״ר י״ט דבנדה פרק הרואה כתם (נדה נח.) תניא בדקה עצמה וחלוקה והשאילתה לחברתה היא טהורה וחברתה תולה ומפרש רב ששת דלענין דינא תנן דלא מיחייבא חברתה לכבס הבגד ואמאי לא אמרינן כאן נמצאו וכאן היו כמו גבי בהמה דהכא וגבי מומין דסוף המדיר וי״ל דלא דמי דודאי כדי לקיים המכר ובקדושין סברא הוא דאמרינן הכי שאומר המוכר ללוקח קח פרתך שברשותך נטרפה והאב אומר לבעל קח אשתך שברשותך נולד המום ואין לנו לבטל המעשה הזה אבל גבי חלוק ליכא למימר הכי ועוד גבי חלוק לעולם הוא ברשות הראשונה בעלת חלוק שלא בא ליד השניה בתורת מכר אלא בתורת שאילה ולא שייך למימר ברשות שואלה נמצאת ולא ברשות בעלת חלוק.

הוגלד פי המכה. שעלה קרום במכה. בידוע שהיא שלשה ימים קודם שחיטה. ואם לקחה טבח זה בתוך שלשת ימים קודם שחיטה הוי מקח טעות, וצריך המוכר להחזיר לו מעותיו. לא הוגלד פי המכה. איכא לספוקי אי קודם מקח הוה אי לאחר מקח הוה, ועל הטבח להביא ראיה, שהוא מוציא מחברו, דמסתמא כל כמה דלא יהיב זוזי לא יהבי ליה חיותא, ועליו להביא ראיה שקודם מקח היה, דמספיקא לא מפקינן ממונא מחזקת מריה.

הא דאמרינן לא הגליד פי המכה המוציא מחברו עליו להביא הראייה, אסיקנא בפרק המדיר שעל הטבח להביא ראייה שנולד הספק ברשותו, ואפילו בדלא יהיב דמי, וקרי ליה מוציא מחברו, דסתמא דמילתא כמה דלא יהיב (דמי) איניש זוזי לא יהיב ליה [חיותא]. וכתב רבינו אפרים ודוקא בטרפות שעל ידי מחט וכיוצא בו דלא שכיח הוא דהוי מקח טעות אבל בטרפות הריאה דשכיח לא הוי מקח טעות.

הא דתנן נפל מן הגג טרפה, וחיישינן לרסוק אברים, לית ליה תקנה בבדיקה אלא אם כן שהתה מעת לעת דסגי ליה בבדיקה. כלומר שיבדוק בכל האברים הפנימים, ואי לא מצא בהם טרפות כשרה. ואע״פ שנתרסק אחד מאבריה ונפסד צורתו, כיון שאין בו טרפות כשר, ודקא תני מתניתין נפלה טרפה, כגון ששחטה בתוך מעת לעת.

ואם הכה באחד מאבריה, כגון הא דאמרינן אי שלים חוטרא אפלגא דגבא חיישינן, ואם אית בה קיטרי חיישינן וכו׳, איכא דמפרש שצריך לבדוק כל האברים הנטרפת בהן, כדאמרינן גבי נפל דאפשר (דבר דלית) [דבהכאת] אבר אחד שנתרסקו אבריה. ואיכא דמפרש דמפני הכאת אחד מאבריה לא חיישינן לרסוק [שאר] אבריה אלא לאותו אבר שהכה בו הוא שצריך בדיקה אבל שאר אברים לא. והר״ם ז״ל כתב הפך סברתינו לומר שאם נפלה ונתרסק אחד מאבריה ונפסד מצורתו, אע״פ שאינה נטרפת בו אם ניקב או נפסק, אפילו הכי אם נתרסק טרפה.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הא דתניא הוגלד פי המכה בידוע שהוא שלשה ימים קודם שחיטה וכו׳ ונפקא^א מינה למקח וממכר. ראיתי לרב ר׳ אפרים ז״ל^ב שכתב והני מילי בטרפה דמחמת מכה^ג וכיוצא בה^ד, אבל טרפה דגופא^ה לא הוי מקח טעות^ו, דהוה סליק דעתיה^ז דשכיחא^ח הוא ולוקח הוא דבעי אתנויי, וכיון דלא אתני לא הוי מקח טעות אלו דבריו ז״ל^ט. ואיני מודה בהם, שאין המוכר בעלי מומין מעמיד מקח^י מפני שמצויין, והרי אמרו^כ במוכר שור לחברו ונמצא נגחן דמקח טעות הוא לרדיא, ואע״פ שנגיחה מצויה בהן יותר מן הטרפות, ואמרו^ל נמי^מ דסתם שוורים לאו בחזקת שימור קיימי^נ, ועוד דאמרי׳ בפ׳ המוכר פירות^ס גבי מוכר^ע עבד ונמצא גנב או קוביוסטוס הגיעו, מאי טעמא לאו משום דרובא הכי איתנהו [לא^פ כולהו הכי איתנהו, אלמא אי לאו דכולהו הכי איתנהו הו״ל מקח טעות אע״ג דלא אתני עליה לוקח בהדיא^צ], וכל שכן בטרפות דמיעוטא נינהו דודאי מקח טעות הוא^ק. ושמעתתא כולהו דמוכר יין ונמצא חומץ ותוסס^ר הכי דייקי. אלא מיהו איכא למידק בהאי דינא ולמימר דהני מילי בטרפות ודאות^ש כגון אלו השנויות במשנה, אבל הנאסרות בסירכא שלא כסדרן^ת וכן לדופן ולשאר המקומות שהנהיגו בהן הגאונים איסור^א, כיון שאין בהן טרפות ודאי אלא חששא ולית להו בדיקותא, לאו מקח טעות הוא ולא מהדרינן דמי ממוכר ללוקח^ב, דאמ׳ ליה אייתי ראיה דטרפה היא ושקול^ג. ודמיא הא מילתא לההיא דאמרינן בפ׳ הגוזל^ד גבי מגרומתא דאתאי לקמיה דרב וטרפה ופטריה לטבחא מלשלומי משום דמספקא ליה אי כר׳ יוסי בר׳ יהודה אי כרבנן^ה. ומסתברא^ו דבכולהו מקח טעות הוא דלא גרעי סירכות של חשש איסור ממומין, שכל שהוא מום שפוגם אצל בני אדם עושה מקח טעות, וסירכא זו מום גדול אצלם ופוחת דמים הוא, שהרי נהגו בו איסור, הלכך מקח טעות עבד, כנ״ל.

א. מכאן ליתא לפנינו בגמ׳, ונראה שכן גרס רבינו, וכן היא הגירסא בעיטור (הל׳ שחיטה לה, ב). וראה דק״ס אות ב.

ב. דברי רבינו אפרים מובאים בלשונם בחידושי ר״י מנרבונה [״וזהו לשונו״], וכן הביאוהו בעל ההשלמה ובעל המאורות. וראה השינויים בדבריו להלן. וראה מאירי כאן ונדה הוצ׳ ר״א סופר עמ׳ יא.

ג. במקורות הנ״ל: מחט.

ד. דאינו מצוי ולא סליק איניש אדעתיה (חידושי הרשב״א ומעי״ז ברא״ש סי׳ לד).

ה. כן הוא לשון רבינו אפרים המובא בר״י מנרבונה. וברא״ש (שם) ושלטי הגבורים בשם רבינו אפרים: ׳טריפה דסירכא׳. וכן בחידושי הרשב״א ובטור חו״מ סי׳ רלב: דמחמת סירכא. [ובכי״פ: דגרכא. וכנראה נתערבבו שתי הנוסחאות]. ובהשלמה והמאורות והמאירי: טריפות הריאה.

ו. ראה רא״ש שם שחלק על רבינו, ר״ן (יד, א), טור וב״י שם.

ז. היינו דעתיה דלוקח. [וראה הערות הגרר״ב, שנוטה לומר שהיא ט״ס וצ״ל ׳ספיקא דשכיחא׳, עיי״ש באופנים אחרים. והדברים מובנים כפשוטן]. ובר״י מנרבונה: ׳דהא שכיחא׳.

ח. כי״פ: ושכיחא.

ט. וכן פסק בעל העיטור שם.

י. ר״ל שלא יכול להעמיד המקח שלא יתבטל מפני טעם זה שהם מצויין (הגרר״ב).

כ. ב״מ צב, ב.

ל. ב״ק טו, א.

מ. בחידושי הרשב״א וברא״ש שם: ׳ואע״ג דרוב שוורין בחזקת נגחנין נינהו, כדאמרינן רוב שוורים לאו בחזקת שימור׳.

נ. עי׳ מחנ״א דיני אונאה סי׳ ג שהקשה דקיי״ל פלגא נזקא קנסא כיון שסתם שוורים הם בחזקת שימור. אכן, נראה שאפשר לפרש לשון רבינו ׳ואמרו׳, שאין כוונתו להוכיח מן ההלכה, אלא ר״ל שכיון שנחלקו בזה, פשיטא שאף למ״ד שהם בחזקת שימור, אין זה מיעוט כטריפות, אלא מיעוט מצוי ושכיח. [ומבואר בזה איך נחלקו בדבר שהוא לכאורה ענין מציאותי, אלא ודאי שלכ״ע הוא מיעוט מצוי ושכיח. וראה עוד תוספות תלמיד ר״ת ב״ק ב, ב ד״ה אבל במחוברת ושם טו, א שאין זה מחלוקת בסברא, אלא מדקאמר רחמנא דלא משלמי כל הנזק א״כ ודאי דבחזקת שימור קיימי. אכן, מתוס׳ שם לא נראה כן. וראה רש״י ותוס׳ שם מה, ב ד״ה בחזקת].

ס. ב״ב שם.

ע. כי״ל: מכר.

פ. השלמנו מלשון הרשב״א, ומעי״ז ברא״ש, כפי שנהגו בהוצ׳ זכר״י. [ומ״מ ייתכן גם שרבינו כדרכו קיצר בלשונו שכן בכל הנוסחאות ליתא]. וצ״ע.

צ. ראה מחנ״א שם שאין ראיה משם שעדיין לא נתן דמים והלוקח מוחזק (ראה ע״ז נג, א ותוס׳ קידושין יא, א ד״ה הנהו). ועי׳ ביאור הגר״א לשו״ע חו״מ סי׳ רלב ס״ק כ.

ק. והרא״ש כתב על דברי רבינו: ׳ומה שהביא הרמב״ן ז״ל ראיה משור ועבד לאו ראיה הוא, דשאני התם שהמוכר מכיר במומי השור והעבד ועל זה סמך הלוקח ולא מתנה משום דשארית ישראל לא יעשו עולה ולא יאנהו במקחו, אבל בדבר שאין המוכר יודע כמו שהלוקח אין יודע בעי ליה ללוקח לאתנויי במידי דשכיח, ומדלא אתני אחולי אחיל וקנה כדרך כל לוקחי בהמות שאינם נמנעין מלקנות בשביל ספק טריפות׳. עיי״ש שהסכים לדעת רבינו אפרים והעיטור. ועי׳ כתב סופר חולין סי׳ קיב.

ר. ב״ב צה, א-ב.

ש. כן בכי״פ. בכי״ל והנדפס: ודאית.

ת. דלעיל מו, ב שאמרו שאין לה בדיקה.

א. ראה לעיל מז, א קטע המתחיל ושאר.

ב. בכי״פ חסרה תיבה זו.

ג. ראה שו״ת ריב״ש סי׳ תצט, שו״ת רשב״ש סי׳ רסו וסי׳ תקפו.

ד. ב״ק צט, ב.

ה. וכ״ה בחידושי הרשב״א בשם רבינו. ובהערה 303 שם תמה מה ענין דין פטור מדין מזיק לדין מקח טעות. עיי״ש. [וע״ע תוס׳ ב״ק שם ד״ה מנעך]. ואפשר שהיא סברת רבינו החולק, ראה הערה הבאה. וע״ע מקבציאל, שנה לג עמ׳ רל.

ו. ביאר הר״ן (יד, א): ׳וליתא דהתם אי אפשר לחיוביה אמעשה דידיה אא״כ טרפה בודאי, אבל הכא אע״ג דמספקא פרשי אינשי מיניה מ״מ אין לך מום גדול מזה וכיון שהמום מבטל מקח כ״ש טרפות אע״פ שאינו אלא מחמת הספק או מקבלתן של גאונים ז״ל דכיון דמ״מ מבדל בדילי אינשי מיניה אין לך מום גדול מזה׳.

לא הוגלד פי המכה המוציא מחבירו עליו הראיה. ופירשו בתוס׳: דלעולם קרינן ללוקח מוציא, ואף על פי שלא נתן עדיין מעות. וטעמא דמלתא משום דאמרינן מספק שברשותו נולד הטריפות, כדאמרינן בכתובות (כתובות עה:) גבי מומין שבאשה כאן נמצאו וכאן היו. והא דקרי ליה מוציא משום דסתמא דמלתא כל דלא יהיב זוזי לא יהיב ליה חיותא וכדאי׳ התם. וכתב רבינו אפרים ז״ל דהא דאמרינן בהוגדל פי המכה בידוע שהיא קודם ג׳ ימים ומחזיר לו מוכר ללוקח הדמים, דוקא בטריפה דמחמת מכה וכיוצא בה דאינו מצוי ולא סליק איניש אדעתיה. הלכך אף על גב דלא אתני עלה מהדר קהדרי זביני דלא רמי אדעתיה לאתנויי. אבל טריפה דמחמת סירכא דמישך שייכן ורמי להו אדעתיה, כיון דלא אתני עלה, ודאי אחולי אחליה ולא הוי מקח טעות. וכ״כ הרב בעל העיטור ז״ל. והרמב״ן ז״ל כתב דאפילו בטריפות דמחמת סירכא נמי הוא הדין והוא הטעם שהרי במוכר שור לחברו ונמצא נגחן (בבא בתרא צב.) לכולי עלמא אי לאו דמצי אמר ליה אנא לשחיטה מכרתיו לך הוי מקחו מקח טעות, אף על גב דלא אתני לוקח ואף על גב דרוב שורים בחזקת נגחין כדאמרינן (בבא קמא מה.) רוב שוורים לא בחזקת שימור קיימי, ואמרינן נמי גבי מוכר עבד ונמצא גנב או קוביוסטוס הגיעו מאי טעמא לאו משום דרובא הכי איתנהו, ואיתא בבא בתרא בריש פרק המוכר פירות (בבא בתרא צב.), אלמא אי לאו דכולהו הכי איתנהו הוה ליה מקח טעות, אף על גב דלא אתני עליה לוקח בהדיא, וכל שכן בטריפות דמיעוטא נינהו. ומיהו כתב הרב הנזכר ז״ל דאיכא למידק באלו שאינן אסורות מדינא דמתניתין אלא שהנהיגו בהן הגאונים ז״ל איסור, כיון שאין טריפותן ודאי אלא חששא ולית להו בדיקותא לאו מקח טעות הוא, ומצי אמר ליה מוכר ללוקח זיל אייתי ראיה דטריפה היא ושקול וכאותה שאמרו בבבא קמא (בבא קמא צט:) גבי ההיא מגרומתא דאתאי לקמיה דרב וטרפה ופטריה לטבחי מלשלומי, משום דמספקי ליה אי כרבי יוסי ב״ר יהודה אי כרבנן, ומכל מקום דעתו בכולן דמקח טעות נינהו, דלא גרעי סרכות של חשש איסור ממום שפוגם אצל בני אדם שעושה מקח טעות, וסרכא זו אין לך מום גדול אצל בני אדם ממנו, ופחת דמים הוא, שהרי נהגו בו איסור, הלכך מקח טעות עביד וכ״נ.

הגליד פי המכה, שפת הנקב — בידוע ששלשה ימים קודם שחיטה נעשה הנקב, שהוא פרק הזמן שלוקח לפצע להגליד, ואם קנה את הבהמה בתוך שלושה ימים אלה — נמצא שקנה טריפה, ומיקח טעות הוא, ועל המוכר להחזיר לו מעותיו (ונוטל את הבהמה השחוטה). לא הגליד פי המכה, ויש איפוא ספק האם הנקב אירע קודם הקניה או לאחריה — יש ללכת אחרי הכלל שאמרו חכמים בספק ממון שהמוציא מחבירו — עליו הראיה, והקונה אינו יכול לבוא בטענת מיקח טעות, אלא אם יביא ראיה שהנקב אירע קודם שבאה לרשותו.

If a scab covered the opening of the wound, i.e., the perforation, it is certain that the perforation occurred three days before the slaughter. Consequently, if the animal was sold less than three days before the slaughter, the buyer can claim that the transaction was performed in error, as he did not intend to purchase a tereifa animal, and the seller must refund the buyer. If a scab did not cover the opening of the wound, and it is uncertain whether the perforation occurred before or after the animal was purchased, the burden of proof rests upon the claimant. Accordingly, the buyer must furnish proof that the perforation occurred before the purchase in order to demand a refund.

עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותר״י מלונילההשלמהפסקי רי״דרמב״ןרשב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל

(3) וּמַאי שְׁנָא מִכֹּל נְקוּבֵי דְּעָלְמָא דאע״גדְּאַף עַל גַּב דְּלֵיכָּא דָּם טָרֵיף מָר הָתָם לֵיכָּא מִידֵּי לְמִיסְרַךְ הָכָא כֵּיוָן דְּאִיכָּא מַחַט אִי אִיתָא דְּקוֹדֶם שְׁחִיטָה הוּא מִיסְרָךְ הֲוָה סָרֵיךְ.

The Gemara asks: But in what way is this case different from all other perforations, where even though there is no blood on the wound the Master deems the animal a tereifa? The Gemara responds: There, in all other cases, there is nothing to which the blood can attach. Even if the wound had bled, the blood would be reabsorbed into the flesh. Here, since there is a needle, it follows that if it is the case that the perforation occurred before slaughter, blood from the wound would have attached to the needle. Accordingly, if there is no blood on the needle, it is certain that the perforation occurred after slaughter.

רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותר״י מלונילפסקי רי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אי הכי כולהו נקובי נמי ליבעו קורט דם כלומר ניקבה הריאה משני צדדין [אינו] פסול עד דאיכא קורט דם מצד אחד:

שאני הכא דאיכא מחט – ואם איתא דקודם שחיטה סרוכי הוה מסרכא הדם בסוף המחט:

ערך שפל

שפל – ^אודיקולא שפיל עיין בערך דקל שפיל ואזיל בר אווזא עיין בערך טף. (בבא בתרא צט) מיא אשפלוה לאראעי. (יבמות קכא) אימור דגלי אשפלוה. (חולין נא.) מיא הוא דאשפלוה (עבודה זרה מז.) למיא דקמיה קא סגיד וקמאי שפיל להו (ברכות י) ועוד שפיל לסיפיה דקרא שטיא שטיא שפיל לסיפיה דקרא (נדה סג) חוששת פי כריסה ושפולי מעיה. (יבמות פ) רבי אלעזר אומר כל שאין לה שיפולי מעים כנשים. (סנהדרין קב) הוית נקיט שיפולא בידך ורהוט (ערכין יא) קני ליה בשיפוליה עד תהומא פי׳ שוליו בסביבות שרשיו ולמטה עד תהום ספר אחר משיפודיה וכבר פי׳ בערך שפד. ולירכתי המשכן תרגום ירושלמי ולשיפולוי דמשכנא ביהושע תחת הר חרמון תרגום שיפולי טורא.

א. [ערנידריגען. וועגרייסען. וועגפוהרען אבהאנג זוים. ראנד.]

התם ליכא מידי למיסרך – כשנמצא נקב בלא מחט כשהדם יוצא הוא מתקנח בלחלוחית הבשר והולך לפי שאין לו היכן לידבק.

מיסרך הוה סריך – הדם במחט.

כיון דאיכא מחט מסרך הוה סריך – ה״ה קוץ וכל דבר תדע מדקאמר התם ליכא מידי למיסרך.

התם ליכא מידי למיסרך. כשנמצא נקב בלא מחט, כשהדם יוצא הוא מתקנח בלחלוחית הבשר והולך, לפי שאין לו היכן לידבק. מיסרך הוה סריך. הדם במחט.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ושואלים: ומאי שנא מכל נקובי דעלמא [ומה שונה דין המחט מכל הנקבים המצוים] בבהמה, דאף על גב דליכא [שאף על פי שאין] דם בנקב טריף מר [מטריף החכם], ואין זה סימן שאירע לאחר מיתה? ומשיבים: התם ליכא מידי למיסרך [שם, בסתם נקב, אין דבר שיידבק בו] הדם, וגם אם היה שם דם — הוא נבלע בלחלוחית הבשר, הכא [כאן] כיון דאיכא [שיש] מחט, אי איתא [אם אמנם] קודם שחיטה הוא שעשתה את הנקב — מיסרך הוה סריך [נדבק היה הדם במחט], ולכן אם לא נמצא עליה קורט דם — בידוע שלאחר שחיטה ניקבה.

The Gemara asks: But in what way is this case different from all other perforations, where even though there is no blood on the wound the Master deems the animal a tereifa? The Gemara responds: There, in all other cases, there is nothing to which the blood can attach. Even if the wound had bled, the blood would be reabsorbed into the flesh. Here, since there is a needle, it follows that if it is the case that the perforation occurred before slaughter, blood from the wound would have attached to the needle. Accordingly, if there is no blood on the needle, it is certain that the perforation occurred after slaughter.

רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותר״י מלונילפסקי רי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל

(4) א״לאֲמַר לֵיהּ רַב סָפְרָא לְאַבָּיֵי חֲזִי מָר הַאי צוּרְבָּא מֵרַבָּנַן דַּאֲתָא מִמַּעְרְבָא וְאָמַר רַב עַוִּירָא שְׁמֵנִי וְאָמַר מַעֲשֶׂה וּבָא לִפְנֵי רַבִּי מַחַט שֶׁנִּמְצֵאת בְּעוֹבִי בֵּית הַכּוֹסוֹת מִצַּד אֶחָד וּטְרָפָהּ שְׁלַח לֵיהּ לָא אֲתָא לְגַבֵּיהּ אֲזַל הוּא לְגַבֵּיהּ הֲוָה קָאֵי אַאִיגָּרָא אָמַר נֵיחוֹת מָר וְנֵיתֵי לָא נָחֵית סָלֵיק הוּא לְגַבֵּיהּ א״לאֲמַר לֵיהּ אֵימָא לִי גּוּפָא דְעוֹבָדָא הֵיכִי הֲוָה.

The Gemara relates that Rav Safra said to Abaye: Did the Master see a Torah scholar who came from the West, Eretz Yisrael, and said: My name is Rav Avira? He said that there was an incident that came before Rabbi Yehuda HaNasi involving a needle that was found in the thickness of the reticulum protruding from only one side, and he deemed the animal a tereifa. Abaye sent a message to Rav Avira calling for him to come and explain the matter, since this contradicts the baraita that states that the animal is a tereifa only if the needle protrudes from both sides. Rav Avira did not come before him, so Abaye went before Rav Avira. Rav Avira was standing on the roof. Abaye said to him: Let Master descend and come, but Rav Avira did not descend. Abaye ascended to him and said to him: Say to me, what were the circumstances of the incident itself?

רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יפסקי רי״דרשב״אבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שמני – לשון שמי. מפטיר כנסיות אני. משמש תלמידים שהיו נכנסין לפני ר׳ ללמוד:

רב עוירא שמני – רב עוירא שמי.

שלח ליה – אביי דליתי לגביה.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מחט שנמצא בעובי בית הכוסות. פירשו בתוס׳ בשם רש״י ז״ל דדוקא בית הכוסות, אבל המסס שאין לו אלא עור א׳. כיון שנמצאה מחט תחובה בעוביו טריפה, דחיישינן שמא נקב והבריא כדאמרינן לעיל (חולין מג:) לגבי קוץ שישב בושט דחיישינן שמא נקב והבריא, (וכדקתני) [והא דקתני] במתני׳ (בבלי חולין מב.) המסס ובית הכוסות שניקבו לחוץ לאו לחוץ ממש קאמר אלא לצד חוץ, לאפוקי מצד חבורן זה לזה דלא. ומתוך דבריהם משמע דכל ראייתו של רבינו מדנקט בית הכוסות ושבקיה להמסס ולא אמר מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות או בהמסס. ותמיה לי דאי טעמא דבית הכוסות משום דיש לו ב׳ עורות, ומשום הכי לא חיישינן שניקבו שניהם, דכולי האי לא עבידא לנקובי, אם כן גבי ושט אמאי חיישינן, דהא ושט נמי יש לו שני עורות, אלא אם כן תאמר דעור בית הכוסות עב וקשה אצל נקב⁠(ה) יותר מעור הושט, ועוד (דק״ל) [קיימא לן] דהא גבי ושט נמי בבדיקה סגי, דהא לספק דרוסה מדמינן לה ולא חיישינן שמא עלה בו קרום ונסתם. ורש״י ז״ל כך פירש דמדינא ושט בבדיקה סגי ליה, אלא משום דאין לו בדיקה מבחוץ. ואם כן הכא בעור המסס אמאי לא מהני ליה בדיקה, והגע עצמך ריאה יותר קלה לינקב במחט מהמסס, ואפילו הכי מחט שנמצאה בריאה כשירה בבדיקה ולא חיישינן שמא הבריא ונסתם הנקב. ואפילו תאמר דבבדיקה ודאי כשירה, אלא שצריכה בדיקה קאמרינן, מה שאין כן בבית הכוסות ובנמצאת מצד אחד מכשרינן לה לגמרי בלא בדיקה, דהא כשירה קאמרינן וסתם כשירה בלא בדיקה משמע, לא היא דהא בעובדא דאתא לקמיה דרבי מוכח דצריך בדיקה, מדאמר עלה אפכה רבי ומצא עליה דם, ואמרינן אם אין בה מכה דם זה מנין אלמא בדיקה מיהא צריכה.

ונ״ל נמי דהיינו דאמר ההוא צורבא מרבנן דמחט שנמצאת בעובי בית הכוסות [מצד אחד] אתא לקמיה דרבי וטרפה עד דבדיק לה, דהוי משמע ליה לההוא צורבא מרבנן דהא דקתני במתניתין ומדבדקה רבי, אלמא סבירא ליה דטריפה עד דבדקינן לה, והיינו דאתא ואייתיה בידיה עובדא ואמר ליה אביי מתניתין היא, דפשטא דמתניתין הכי משמע, דכיון דניקבו לחוץ טריפה וזו תחובה לה בצד [אחד] צריכה בדיקה. ואף על גב דאמרינן מצד אחד כשרה, לאו כשרה ממש קאמרינן, אלא בבדיקה. ומדקא בעי למימר בשנמצאת בשני צדדין טריפה אמר בצד אחד כשירה לומר שאינה טריפה מעתה וטובא (דכשירה) איכא [דתני כשרה] דבעיא בדיקה קודם גמר כשירותא, כדקתני במתניתין לקמן (חולין נו.) רצצתה בהמה והיא מפרכסת אם שהתה מעת לעת ושחטה כשרה, ואסיקנא עלה בגמרא רבי אלעזר בן אנטיגנוס אומר משום ר׳ ינאי וצריכה בדיקה. ובשמעתא נמי אשכחן כשרה בבדיקה, כדאמרינן לעיל (חולין מח.) אי איכא מכה בדופן תלינן בדופן וכשרה, ומפרשי לה רבותינו הגאונים ז״ל בבדיקה. ור״ת ז״ל אומר, דמצד אחד אפילו המסס נמי כשרה, וכי נקט בית הכוסות, רבותא קא משמע לן דאף על פי שניקב עור אחד שלם אפילו הכי כשרה עד שינקבו שניהם ומשני צדדין לגררא נקטיה, ואם תאמר אם כן הא דאמרינן במסכת שבת (שבת לו.) הני תלת מילי אישתני שמייהו הובלילא בי כסי׳ בי׳ כסי׳ הובלילא, למאי נפקא מינה למחט שנמצאת בעובי בית הכוסות, ומאי נפקא מינה דבתרווייהו מצד אחד כשרה ומשני צדדין טרפה, תירץ רבינו תם ז״ל דהא קא משמע לן, שלא תטעה לומר דמה שאמרו מצד אחד כשרה היינו במה שקורין עכשו בית הכוסות דהיינו המסס שהיה נקרא הובלילא מתחילה, אבל מה שהיו קורין מתחילה בית הכוסות אפילו מצד אחד טריפה, דכיון דיש לו ב׳ עורות ונקבה אחד מהן טריפה, אי נמי שלא תטעה לומר בהפך דמשני צדדין טריפה היינו בהובלילא שקורין עכשיו בית הכוסות, דכיון שאין לומר שיגין עליו טריפה, אבל במה שהיה קורין תחלה בית [ה]⁠כוסות שקורין עכשיו הובלילא אפילו משני צדדין כשירה, דהיינו כמו חלחולת שנקבה וירכיה מעמידין אותה שזה גם כן שוכב על המסס ומדובק שם בשומן, והוה אמינא דאותו דביקות מגין עליו וכשרה קא משמע לן.

מחט שנמצאה בעובי הכוסות ומשני צדדין והוגלד פי המכה בידוע ששלשה ימים לפני שחיטה ננעצה שם ואם קנאה הטבח תוך שלשה מחזיר לו המוכר מעותיו ומיטפל בנבלה שמקח טעות הוא לא הוגלד פי המכה הרי הדבר ספק שמא תכף לשחיטה היה ועל הטבח להביא ראיה שהוא רוצה להוציא המעות מיד המוכר שמן הסתם אין מוסרין לו הבהמה עד שיפרע ואפי׳ לא פרעו כך אנו דנין כמו שהתבאר במסכת כתובות:

מסופר, אמר ליה [לו] רב ספרא לאביי, חזי מר האי צורבא מרבנן דאתא ממערבא [ראה אדוני תלמיד חכם אחד שבא מארץ ישראל], ואמר: רב עוירא שמני [שמי], ואמר: מעשה ובא לפני רבי מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות מצד אחד, וטרפה, פסק שהבהמה טריפה. שלח ליה [לו] אביי לרב עוירא לקרוא לו כדי לברר את הענין היטב, שהרי שנינו בברייתא שרק אם המחט נראית משני הצדדים הריהי טריפה. לא אתא לגביה [לא בא רב עוירא אצלו], אזל הוא לגביה [הלך הוא, אביי, אליו]. הוה קאי אאיגרא [היה רב עוירא עומד על הגג], אמר לו אביי: ניחות מר וניתי [ירד אדוני ויבוא]! לא נחית [לא ירד]. סליק הוא לגביה [עלה הוא, אביי, אליו], אמר ליה [לו]: אימא [אמור] לי, גופא דעובדא היכי הוה [גופו של המעשה כיצד היה]?

The Gemara relates that Rav Safra said to Abaye: Did the Master see a Torah scholar who came from the West, Eretz Yisrael, and said: My name is Rav Avira? He said that there was an incident that came before Rabbi Yehuda HaNasi involving a needle that was found in the thickness of the reticulum protruding from only one side, and he deemed the animal a tereifa. Abaye sent a message to Rav Avira calling for him to come and explain the matter, since this contradicts the baraita that states that the animal is a tereifa only if the needle protrudes from both sides. Rav Avira did not come before him, so Abaye went before Rav Avira. Rav Avira was standing on the roof. Abaye said to him: Let Master descend and come, but Rav Avira did not descend. Abaye ascended to him and said to him: Say to me, what were the circumstances of the incident itself?

רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יפסקי רי״דרשב״אבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל

(5) אֲמַר לֵיהּ מַפְטִיר כְּנֵסִיּוֹת אֲנָא לְעֵילָּא מֵרַבִּי רַבָּה וַהֲוָה רַב הוּנָא צִיפּוֹרָאָה וְרַבִּי יוֹסֵי מָדָאָה יוֹשְׁבִין לְפָנָיו וּבָאת לִפְנֵי רַבִּי מַחַט שֶׁנִּמְצֵאת בְּעוֹבִי בֵּית הַכּוֹסוֹת מִצַּד אֶחָד וַהֲפָכָהּ רַבִּי וּמָצָא עָלֶיהָ קוֹרֶט דָּם וּטְרָפָהּ וְאָמַר אִם אֵין שָׁם מַכָּה קוֹרֶט דָּם מִנַּיִן אֲמַר לֵיהּ טרח טַרְיֵיהּ לְהָהוּא גַּבְרָא מַתְנִיתִין הִיא הֶמְסֵס וּבֵית הַכּוֹסוֹת שֶׁנִּיקְּבוּ לַחוּץ.:

Rav Avira said to him: I am a director of assemblies in the study hall. I was standing above the Great Rabbi Yehuda HaNasi, and Rav Huna of Tzippori and Rabbi Yosei of Medea were sitting before him, and a needle came before Rabbi Yehuda HaNasi that was found in the thickness of the reticulum protruding from one side, i.e., the inside, and Rabbi Yehuda HaNasi turned the reticulum over and found a drop of blood on the outside, parallel to the wound on the inside, and he deemed the animal a tereifa. And he said: If there is no wound on the outside there as well, from where is this drop of blood? Abaye said to Rav Avira: He caused that man trouble needlessly, i.e., you troubled me for no reason. This is nothing more than the mishna, which states that an animal is a tereifa if the omasum or the reticulum was perforated to the outside.

רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםהערוך על סדר הש״סרש״יפסקי רי״דמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

טרויי טריוה לההוא גברא – כלומר הטרחת פסיעותיי בחנם:

ערך טרח

טרח – ^א(חולין נא.) טרח טריח לההוא גברא ענין טרחא הוא.

א. [בעמיהען.]

מפטיר כנסיות אנא – מכניס ומוציא תלמידים ומאספם ומעמידם לילך מבית המדרש.

לעילא מרבי רבה – מר׳ יהודה הנשיא.

רב הונא צפוראה ור׳ יוסי מדאה.

מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות – מבפנים.

מצד אחד – שלא היתה נראית מבחוץ.

והפכה – לבית הכוסות לצד החיצון.

ומצא – על המחט כנגד פיה מבחוץ קורט דם.

אמר אם אין מכה – זו יוצאת לחוץ דם זה מנין כאן.

טרח טריח לההוא גברא – כמה הטרחת לאותו האיש על עצמו היה אומר שהטריחו זה לבא אצלו. לישנא אחרינא טרח טרייה כמו דטרייה לרישיה דאמרן לעיל (דף מה:) כלומר בחנם טרחתי לבא שאין כאן דבר חדוש.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמ׳ והפכה רבי ומצא עליה קורט דם וטרפה כו׳ וזהו החילוק יש בין מצד אחד ובין משני צדדין דמצד אחד בעינן שיהיה הדם מבחוץ על פי המחט לידע שניקב עד לחוץ אבל מב׳ צדדין אפי׳ לא נמצא הדם אלא מבפנים סביב הנקב טרפה שהרי ידוע הוא שלפני השחיטה נעשה וכ״ה במרדכי וק״ל:

בפרש״י בד״ה טרח טירחא לההוא כו׳ ל״א טרה טרייה כמו דטרייה עכ״ל כ״ה בפי׳ ישן ועיין בערוך בערך טרח:

אמר ליה [לו]: מפטיר כנסיות אנא [אני], מוציא ומביא בבית המדרש, והייתי עומד לעילא מרבי רבה [למעלה מרבי הגדול], ר׳ יהודה הנשיא, והוה [והיו] רב הונא ציפוראה (מציפורי) ור׳ יוסי מדאה (ממדי) יושבין לפניו, ובאת (ובאה) לפני רבי מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות מצד אחד, מן הצד הפנימי, וחזר והפכה רבי את בית הכוסות, והסתכל בצידו החיצוני, ומצא עליה קורט (מעט) דם כנגד המקום בו היתה המחט תקועה מצידו הפנימי, וטרפה, ואמר: אם אין שם מכה (פצע), נקב מפולש שעשתה המחט, קורט דם מנין? אמר ליה [לו] אביי: טרח טרייה לההוא גברא [הטריח את האיש הזה, אותי, לחינם]! והרי מתניתין [משנתנו] היא: אלו טריפות — המסס ובית הכוסות שניקבו לחוץ, ואין פה איפוא חידוש, שהרי רבי לא פסק כן אלא משום שהוכח שבית הכוסות ניקב לחוץ.

Rav Avira said to him: I am a director of assemblies in the study hall. I was standing above the Great Rabbi Yehuda HaNasi, and Rav Huna of Tzippori and Rabbi Yosei of Medea were sitting before him, and a needle came before Rabbi Yehuda HaNasi that was found in the thickness of the reticulum protruding from one side, i.e., the inside, and Rabbi Yehuda HaNasi turned the reticulum over and found a drop of blood on the outside, parallel to the wound on the inside, and he deemed the animal a tereifa. And he said: If there is no wound on the outside there as well, from where is this drop of blood? Abaye said to Rav Avira: He caused that man trouble needlessly, i.e., you troubled me for no reason. This is nothing more than the mishna, which states that an animal is a tereifa if the omasum or the reticulum was perforated to the outside.

רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםהערוך על סדר הש״סרש״יפסקי רי״דמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל

(6) נָפְלָה מִן הַגָּג.: אָמַר רַב הוּנָא ^בהִנִּיחַ בְּהֵמָה לְמַעְלָה וּבָא וּמְצָאָהּ לְמַטָּה אֵין חוֹשְׁשִׁין מִשּׁוּם רִיסּוּקֵי אֵבָרִים.

§ The mishna states: An animal that fell from the roof is a tereifa, since its limbs may have been shattered. Rav Huna says: If one left an animal above, on the roof, and he came back and found it below, but did not see it fall, one need not be concerned with regard to the shattering of limbs. One may presume that it jumped intentionally and was not injured.

ב. ב רמב״ם הלכות שחיטה ט׳:ט׳
סמ״ג מצוות עשה ס״ג
טור יורה דעה נ״ח:י״א
שולחן ערוך יורה דעה נ״ח:י״א

עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יראב״ןר״י מלונילפסקי רי״דרמב״ןרשב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

ב רמב״ם הלכות שחיטה ט׳:ט׳

סמ״ג מצוות עשה ס״ג

טור יורה דעה נ״ח:י״א

שולחן ערוך יורה דעה נ״ח:י״א

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אין חוששין שמא משום ריסוקי איברים כו׳ – כלומר אין חוששין שמא בשקפצה למטה שיברה איבריה משום דאמדה נפשה:

למעלה – בגג.

למטה – על הארץ.

אין חוששין – הואיל ולא ראינוה שנפלה אין חוששין שמא נתרסקו אבריה להשהותה מעת לעת כדין נפולה ורסוקת אברים דאמרינן במתניתין (לקמן נו.) גבי עוף אם שהתה מעת לעת ושחטה כשרה ובקופצת מאליה לא חיישינן להכי.

סימן רמט

בהמה שנפלה מן הגג בלא ידיעתה, שלא אמדה עצמה ליפול, כגון שדחפה אדם או חבירתה ועמדה ולא הילכה, צריכה בדיקה ואינה צריכה מעת לעת אלא שוחטה מיד ובודק כל עצמותיה וגם חוט השדרה כנגד כל החלל אם נתרסקו אם לאו. ועצמות הצואר שהן כנגד הסימנין והסימנין עצמן אין צריכין בדיקה.

ואם הילכה הבהמה אפילו בדיקה לא צריכה. והני מילי דחזינן לה דנפלה, אבל הניח הבהמה למעלה וראינו שקפצה למטה ועמדה ולא הילכה, או ששחטה אחרי דגירתה^א מיד, דלא ידע אם יכולה לעמוד ואם לאו, כשירה ואין צריך בדיקה, משום דמינהגא דאמדא נפשה למקפץ ואי מציא קפצה ואי לא לא קפצה. וכן אם הניחה למעלה ומצאה למטה ושחטה אין חוששין לריסוק אברים ולא בעיא בדיקה דודאי אמדה נפשה. ובהמה שמגררת רגליה אחרונים אחריה אין צריכה בדיקה דאמרי שיגרונא הוא, קרנפא בלעז.

א. מלשון ׳דגר׳ בסוגיין שפירושו קפץ.

למעלה. בגג. למטה. על הארץ. אין חוששין. הואיל ולא ראינו שנפלה, אין חוששין שמא נתרסקו איבריה להשהותה מעת לעת ולשוחטה, דתלינן בקופצת מאליה בדעתה, ובהכי ליכא ריסוק איברים, דהא אמידה נפשה כדמפרש ואזיל בסמוך.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הא דתנן נפלה מן הגג נקטינן מינה ומגמרא דהיכא דנפלה מגג שהוא גבוה עשרה, בלא ידעה צריכה מעת לעת וצריכה בדיקה והיינו מתני׳, ידעה ודאי אמדה נפשה, ואפילו גבוה כמה קומות וכמה מרדעות^א אין חוששין לה משום רסוק אברים, אבל חוששין לחוט השדרה וקריעת בני מעים וריאה נמי כדמוכח לקמן^ב גבי עוף, וזהו בדיקה שהזכירו כנגד החלל כולו. זהו דעת רש״י ז״ל^ג והסכמת כל רבותינו בכל מקום שצריכה בדיקה בענין הנפולה^ד. אבל הר״מ ז״ל^ה מפרש וכולל נמי בבדיקה זו היכא דשייך בה רסוק אברים כגון שהתה ועמדה דבדקינן בה שלא נתרסק ונתמעך בה אבר ונפסדה צורתו, שאפי׳ נתרסק בה אבר מן האברים שאם נטלו כולן או ניקבו כשרה כגון טחול וכליות, הרי זו טרפה, ויפה פירש שהבדיקה מריסוק איברים היא^ו, הלכך בשוהה מעת לעת בודקין בזה, אבל במקום שאין חוששין לריסוק כגון אמדה נפשה לשבירה דאבר אחד חיישינן ולריסוק אברים לא חיישינן. וא״ת וכי מאחר שיש בדיקה לריסוק, כל נפולה^ז תבדק ותשתרי ואפי׳ לא שהתה ולא עמדה. י״ל חוששין שמא נתפרקו אברים כולן זה מזה, ואי אפשר לעמוד עליו^ח, אבל כיון שעמדה או שהתה לריסוק אבר אחד יש לחוש ואפשר בבדיקה. וא״ת והא אמדה נפשה. איכא למימר כי אמדה נפשה הני מילי לריסוק^ט אברים שהיא שבירת כל האברים, אבל לאבר אחד אין אומדנותה כלום ומחשבתה מועלת^י, שכמה בני אדם נוקפים^כ באצבע קטנה שלהם בדרך^ל ונופלים ומתים מחמת אותה נפילה, שנשבר החוט של שדרה או אחד משאר אברים שמטריפים, ואי בפחות מעשרה נפלה, אפי׳ בלא ידיעתה אין ריסוק בפחות מעשרה, והיינו דרב נחמן דאמר הכי בפ׳ שור שנגח את הפרה^מ אין חבט בפחות מעשרה. ואם אחרים מפילין אותה יש חבט בפחות מעשרה וחוששין אף לריסוק אברים, והינו שוורים המנגחים^נ והיינו בית המטבחים^ס שאחרים מפילין אותם. אלא שכיון שהוא לדעתו ואין דוחפין אותו בבת אחת בכח אלא מעט מעט, נתלה בעצמו ונועץ צפרניו בארץ עד שנופל^ע, ומיהו צריך בדיקה. וההוא תורא דשקל רב יצחק משופרי שופרי בדיקה עבוד ליה, אלא שלא חששו לריסוק אברים שלו.

ויש להקל בזה ולומר דכל פחות מעשרה אין חוששין לכלום^פ ולא מדמינן ליה לשהתה ולעמדה, וכי קאמר במנגחין ובבית המטבחים ואמדה נפשה, אין חוששין לגמרי קאמר, וכן משמע מעובדי דגדיא ותורא, וליתנהו בכלל נפולה שאמרו דהא אין חוששין קאמרינן. וצ״ע^צ.

ורבינו יצחק אלפסי ז״ל כתב בבבא קמא^ק שיש חבט בפחות מעשרה. אבל אין הסוגיא ששם מתפרשת^ר כלל בזה, אלא א״כ יש שיבוש בנוסחאות שלנו^ש. ובעל הלכות ז״ל^ת נמי הכי כתב אלמא קסבר רב נחמן יש חבט בפחות מעשרה, ולא מיפטר בה טפי מן הכין^א. וצ״ע בדברי הגאונים ז״ל.

ודעת הרב^ב הר״מ ז״ל^ג בשמועות הללו שהנפולה^ד דמתני׳ צריכה מעת לעת וצריכה בדיקה מן הריסוק כמו שכתבתי, הא שחטה קודם מעת לעת טרפה. אבל אלו שהזכירו בהן בגמ׳ חוששין כגון מנגחין וגנבי גנבי^ה והכתה ועוף שנחבט, אלו כולן חוששין עד שיבדקו, נמצאו שלמין מריסוק כל האיברים כשרין שאינן אלא חשש ריסוק, ואלו שאמרו בהן אין חוששין אין בודקין בהן בכלום. ולא פרשו לנו רבותינו ולא קבלו דרך זו להקל בכך, אלא בכל מקום שאמרו חוששין, לגמרי קאמר, דכל נפולה חששא הוא, ולישנא דחוששין שייך בכולהו^ו, דהא בשיהוי ובדיקה אי נמי בהלוך מתכשרא. אבל באלו שאמרו אין חוששין דעתי נוטה לדבריו להיתר כמו שפירשתי^ז.

מדאמר רב הונא הניח בהמה למעלה ובא ומצאה למטה, ולא אמר שדלגה מלמעלה למטה, ש״מ שאפי׳ לא ראינוה אין חוששין שמא נפלה שלא לדעת, אלא אמרינן היא^ח שדלגה לדעת ואמדה נפשה^ט.

א. ע״פ לשון הגמ׳ שבת יב, ב: ׳אפילו גבוה שתי קומות ואפילו שתי מרדעות׳. וכן ברשב״א: מרדעות. ובנדפס: מדרגות [וכן העתיק בטעות בהוצ׳ הגרשז״ר].

ב. נו, ב.

ג. ד״ה עמדה ולהלן ע״ב ד״ה אבל בדיקה בעיא.

ד. ראה ר״ן בביאור שיטת רש״י, וראה חידושי אנשי שם.

ה. הל׳ שחיטה פ״ט הי״ז.

ו. ראה חידושי הרשב״א והר״ן, וראה ספר יד יהודה (לבוב תרל״ה) לשו״ע סי׳ נח ס״ג.

ז. בכי״ל ושטמ״ק: ׳נפילה׳.

ח. ביאר הר״ן (ע״פ הרשב״א): ׳לפי שאין הריסוק ניכר לאלתר עד שתשהה מעת לעת שאז כל אבר שיש בה מרוסק תפסד צורתו ויתגלה בהיתיתיה׳. והוסיף הרשב״א: ׳אבל רש״י ז״ל כתב שהיא הלכה למשה מסיני ואין טעם נודע לכל הטרפיות, והטעם שכתבנו מספיק לענין׳. ונראה שכן דעת רבינו. ועי׳ בהערות שם.

ט. כי״ל ושטמ״ק: בריסוק.

י. כך בכי״פ וכי״ל ושטמ״ק, וכצ״ל, והכוונה ׳ומחשבתה מועלת׳, מלשון מעילה ושקר, ראה סנהדרין כו, ב מחשבה מועלת בדברי תורה, ובתוס׳ שם ד״ה מחשבה: ׳י״מ מועלת, משקרת ולא תצלח׳. בנדפס: אין אומד דעתה ומחשבתה מועלת כלום.

כ. בכי״ל, שטמ״ק ובנדפס: ׳נקופים׳.

ל. תיבה זו ליתא בכי״פ. וכוונת הדברים ביאר הגרר״ב: שכמה בני אדם שנכשלים בדבר קטן כגון באצבע קטנה נכשל ונוגף ועל ידי כן נופל ונשברה השדרה או אחד משאר אברים, ואע״ג שהיה יכול לאמוד קצת את נפילתו, אלמא דלאבר אחד לא מהני.

מ. ב״ק נ, ב.

נ. כ״כ תוס׳ ד״ה נפל.

ס. דלהלן ע״ב.

ע. ראה ספר התרומה הלכות טריפות סי׳ יח, ראבי״ה תשובות וביאורי סוגיות סימן אלף ופט. אבל בטור יו״ד סי׳ נח כתב: ׳זכרים וכו׳ ונופלים לארץ חוששין לריסוק אברים׳. ועי׳ ב״י וב״ח שם, ובשו״ת שרידי אש ח״ב סי׳ ד אות ד ואילך שדן בדברים בארוכה.

פ. עי׳ תבואות שור שאם יש ריעותא שאינה יכולה להלוך אף אם נפלה פחות מעשרה חיישינן לפסיקת החוט. וראה שו״ת אבני נזר חלק יו״ד סימן סג שמדברי רבינו כאן משמע להדיא דאם נפלה פחות מעשרה אין חוששין אף לפסיקת החוט. והת״ש לא היה לפניו דברי רבינו כי לא התפשט בזמנו.

צ. וראה חידושי הרשב״א ור״ן.

ק. כב, א בדפי הרי״ף.

ר. בכי״פ: אין הסוגיות ששם מתפרשות.

ש. וכן תמה בחידושי הרשב״א ב״ק שם. וראה בעל המאור והשגת הראב״ד שם כ, ב, ובספר המאורות כאן (עמ׳ קסה) בשם הראב״ד וברא״ש ב״ק שם סי׳ ז, ומאירי שם וכאן. ועי׳ ב״י חו״מ סי׳ תי אות י, ים של שלמה שם סי׳ כה ושו״ת באר יצחק אה״ע סי׳ יח.

ת. הלכות טריפות ד״ו קכט, ג; מהד׳ ר״ע הילסהיימר (ירושלים) ח״ג עמ׳ 162.

א. כלומר ולא סיים בה יותר מזה, שלא הביא המשך הסוגיא בב״ק שם (שטמ״ק הערה 41). וכן ציינו בהוצ׳ זכר״י. אכן, בה״ג שם (ד״ו קכט, ב; מהד׳ ר״ע הילסהיימר (ירושלים) עמ׳ 161) כתב: ׳חיותא דנפלה וכו׳ אי מידלי הא איגרא או עמיקא אריתא עשרה פושקין אסירא משום ריסוק איברים׳ וכו׳. וכן הביאו בשם ר״ש קיירא בעיטור הל׳ שחיטה (לו, ב) בחידושי הרשב״א והר״ן כאן ובתוה״ב ש״ב ב״ג (מח, א). ועי׳ ב״ח יו״ד סי׳ נח, וכנה״ג שם הגהות ב״י אות ג שדנו בסתירת הדברים.

ב. כן הוא בנדפס ובכי״פ, וכן הוא בשטמ״ק. ובכי״ל: וצ״ע בדברי הגאונים ז״ל והרב וכו׳.

ג. הל׳ שחיטה פ״ט הי״ז.

ד. בשטמ״ק: שהנפילה.

ה. בכי״פ: וגנבי. (׳גנבי׳ השנייה ליתא).

ו. וביאר הר״ן: ׳ואע״ג דאמרי׳ לישנא דחוששין היינו טעמא משום דכולה מילתא דריסוק אינה אלא חששא בעלמא׳.

ז. לעיל קטע המתחיל ויש להקל. וכן הסיק הר״ן יד, ב, שאין חוששין היינו שאין חוששין כלל, אבל כשאמרו חוששין דינה כנפולה עיי״ש. וראה שו״ת שרידי אש ח״ב סי׳ ד אות כא, שביאר הדעות בארוכה. [לפנינו בר״ן על הרי״ף שם נדפס: ׳וכתב הרב רבינו משה בר נחמן ז״ל דבכל מאי דאיתמר בשמעתין אין חוששין וכו׳ ובהני נמי דאמרינן חוששין לאו דוקא למימר דיהבינן להו דיני נפולה ודאית דמתניתין ובעי שהייה ובדיקה אלא בודקין אותם מעכשיו בלא עמידה ושהייה כלל׳. והיא שיטת הרמב״ם שדחאה רבינו כאן. אכן, כבר עמדו קדמונים על כך שהיא ט״ס וצ״ל הרמב״ם. ראה כנה״ג סי׳ ל״ב ובחידושי הגהות לטור יו״ד ובשו״ת מהר״ם מלובלין סי׳ צ״ד, שכתבו שבכל הנוסחאות שלפנינו בר״ן כתוב בפירוש במקום הרמב״ן, שהעתיק הב״י - הרמב״ם. ועי״ש בשו״ת מהר״ם שהאריך לדחות דברי הב״י. ועי׳ שרידי אש שם. ויש לציין, שנראה מכמה מקומות שלא היו חידושי הרמב״ן לחולין לפני הב״י, ראה מבוא].

ח. יש נוסחאות שאין תיבה זו. ואפשר שצ״ל: מסתמא, ראה ר״ן יד, ב.

ט. ׳לפי שיותר מצוי שתפיל עצמה לארץ מחמת מאכל שראתה בקרקע משתפול בלא דעת׳ (חידושי הרשב״א).

מתני׳: נפלה מן הגג. כלומר אף על פי שלא ראינו בה שבר או מכה, הואיל ואינה יכולה לעמוד, אם שחטה קודם ששהתה מעת לעת טרפה, ואפיו בבדיקה לא סגי לה, וכדאמרינן בגמרא דשהתה צריכה בדיקה, הא לא שהתה ולא עמדה על רגלים אפילו בבדיקה טריפה, וטעם הענין לפי שבנפלה ממקום גבוה והיא כואבת ואינה יכולה לעמוד, חוששין שמא נתפרקו כל איבריה וחליותיה ואין טרפותה ניכר בה מיד, עד שתשהא מעת לעת, ואז כל אבר שיש בה מרוסק תפסד צורתו ויתגלה בהתתה, וכן כשעמדה על רגליה אפילו תוך מעת לעת בבדיקה מיהא סגי לה, שאם נתרסקו חוליותיה ריסוק גדול שאינו ניכר מיד לא היתה עומדת, אבל רש״י ז״ל כתב שהיא הלכה למשה מסיני, ואין טעם נודע לכל הטרפות, והטעם שכתבנו מספיק לענין נפולה. וגג זה דמתניתין מיירי בגבוה עשרה טפחים, אם איגנדרה בהמה ונפלה, ואם דרך עמידתו נפלה מיירי כשהיה בין גובה קרקע ובין אויר כריסה של בהמה עשרה טפחים, הא פחות מכאן כשרה, וכדאסיקנא בבבא קמא (בבא קמא נא.) בשור שנגח את הפרה דאין חבוט פחות מעשרה טפחים כדאמרינן התם ההוא תורא דנפל לאריתא דדלאי, שחטה מריה וטרפיה רב נחמן, אקשינן אלמא קסבר רב דיש חבט פחות מעשרה טפחים, איתיביה רבא לרב נחמן תנן היו פחותין מעשרה טפחים ונפל לתוכו שור או חמור ומת פטור, מאי טעמא לאו משום דלית ביה חבטא, ומשני לא משום דלית ביה הבלא, ושקלינן וטרינן בה התם ואסיקנא אלא לעולם אין חבט בפחות מעשרה, והיינו טעמיה דרב נחמן קא סבר מכריסא דתורא לארעא כמה הוא ארבעה אריתא דדלאי כמה הוי שיתא הא עשרה אשתכח דכי מחבט עשרה מחבט, ומתני׳ דקתני מה בור שיש בו כדי להמית עשרה ולא סגי ליה בשיתא, אוקימנא לא בדאיגנדור איגנדר לבור, וכן כתב הרב רבינו שמעון קיירא. ורבוותא ז״ל הכין פסקי. אבל רבינו אלפסי ז״ל פסק כסתמא דעובדא דרב נחמן, דמשמע דסבירא ליה דיש חבט בפחות מעשרה וכדשנינן ליה מעיקרא דאין (הבל) [חבט] למיתה ויש (הבל) [חבט] לנזקין, ומיהו הא דאמרינן דאין חבט בפחות מעשרה, הני מילי בשנפלה מעצמה, אבל בשהפילוה אחרים אפילו בפחות מעשרה נמי יש חבט, דכח הפלתה מרסקה. וכדאמרינן בזכרים המנגחין זה את זה דאי נפלה לארעא חיישינן.

גמרא: אמר רב הונא הניח בהמה למעלה אפילו במקום גבוה עשרה ובא ומצאה למטה. ולא נודע אם נפלה בלא דעת או שאמדה והפילה עצמה,

אין חוששין לה. דאמודי אמידה נפשה לפי שיותר מצוי שתפיל עצמה לארץ מחמת מאכל שראתה בקרקע משתפול בלא דעת. ואין חוששין דקאמרינן הכא, ובכולא שמעתין, משמע דאין חוששין לה כלל לא לריסוק איברים ולא לפסיקת חוט השדרה ולא לנקיבת קרום המוח, ואף על פי שפעמים שהמפיל עצמו לדעת ינקב גבו או ראשו, הכא לא חיישינן, דאחזוקי איסורא לא מחזקינן, ואף על גב דכייבא וקיימא לא חיישינן לה כלל, והכי משמע מדאמר בית המטבחיים אין בו משום ריסוק אברים, ובית המטבחיים ודאי לא משהינן ליה ולא בדקינן ליה, דההיא תורא דנפל ואשתמע קול נגיחותיה ושקל רב יצחק משופרא מיניה הא לא אמרינן בדקיה ושקיל מיניה, אלמא בלא בדיקה נמי שרי, ומעשים בכל יום ואין בודקין בבית המטבחיים כלל. וכן נמי משמע לקמן דאמרינן הכה לה על ראשה והלכה כלפי זנבה אפילו כנגד כל השדרה, כלומר אפילו הכה לה על השדרה אין חוששין לריסוק איברים לומר שאף על פי שהכה על השדרה ממש אין חוששין לפסיקת חוט השדרה, אלמא דכל היכא דאמרינן דלא חיישינן אפילו לשבירת חוט השדרה לא חיישינן, וכן כתב הרמב״ם ז״ל (פ״ט, הי״ז) דכל מקום שאמרו אין חוששין, כלל וכלל לא חיישינן ואפילו שחטה תוך מעת לעת ולא עמדה כשרה, וכל היכא דאמרינן בשמעתין חוששין לה כגון זכרים המנגחין זה את זה ונפל לקרקע או גנבים שהחזירו כבשים והחזירום מחמת יראה אף על פי שעמדו או ששהו מעת לעת, וכן ששהו ועמדו צריכין בדיקה כנגד כל החלל, ואם נתרסק בה אבר אחד ונפסד צורתו אפילו היה אותו אבר מן האיברים שאם נטלו או חסרו או נקבו כשרה כגון טחול או כבד או כליות הרי זה טרפה, שהריסוק מכאיבה יותר מן הנטילה והנקיבה, וכן כתב הר״מ ז״ל. אלא שהוא ז״ל נראה שחלק בין הנפולה דמתניתין ובין אותן שנאמר עליהן בגמרין חוששין לה, שהנפולה אם שחטה קודם ששהתה או שעמדה טרפה ואין לה בדיקה, וכל הני דאמרינן עלייהו בגמרא חוששין לה חששא הוא דאמרינן דחיישינן הא טרפה ליתנהו, והלכך לכתחלה צריך לשהותן, אבל אם עבר ושחטן בבדיקה סגי להו. ובהא משמע נמי דלא מקילינן כולי האי, דהא לא מפלגינן בה בגמרא, ועל נפלה דמתניתין מייתינן כל הני בגמרא, דאלמא ליכא חילוק בינייהו דבין זו ובין זו אם לא שהתה מעת לעת טרפה. ועוד דכיון דחיישינן לריסוק איברים וריסוק איברים לא ידיע ביומיה אלא אם כן עמדה מידי חששא מאין נפקא לה, דהא בבדיקה לא מינכר, וכן כתב הרב רבינו משה בר נחמן ז״ל עליו לא פירשו לנו רבותינו ולא קבלו דרך זה להקל בכך, אלא כל מקום שאמרו חוששין לגמרי קאמר, דכל נפולה חששא היא, דהא בשהויי ובדיקה אי נמי בהילוך מתכשרא.

א שנינו במשנה: נפלה מן הגג הרי זו טריפה, שמא נתרסקו איבריה. אמר רב הונא: הניח בהמה למעלה על הגג, ובא ומצאה למטה, ולא ראה שנפלה — אין חוששין משום ריסוקי אברים, שנפלה ונחבטה, אלא יש להניח שירדה מעצמה בקפיצה וכדומה.

§ The mishna states: An animal that fell from the roof is a tereifa, since its limbs may have been shattered. Rav Huna says: If one left an animal above, on the roof, and he came back and found it below, but did not see it fall, one need not be concerned with regard to the shattering of limbs. One may presume that it jumped intentionally and was not injured.

עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יראב״ןר״י מלונילפסקי רי״דרמב״ןרשב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל

(7) הָהוּא גַּדְיָא דהו״לדַּהֲוָה לֵיהּ לְרָבִינָא דַּחֲזָא חוּשְׁלָא בְּאִיפּוּמָא דְּגַר נְפַל מֵאִיגָּרָא לְאַרְעָא אתיא לְקַמֵּיהּ דְּרַב אָשֵׁי א״לאֲמַר לֵיהּ הָא דְּאָמַר רַב הוּנָא הִנִּיחַ בְּהֵמָה לְמַעְלָה וּבָא וּמְצָאָהּ לְמַטָּה אֵין חוֹשְׁשִׁין מִשּׁוּם רִיסּוּקֵי אֵבָרִים מִשּׁוּם דְּאִית לַהּ מִידֵּי לְמִסְרַךְ וְהַאי לֵית לֵיהּ מִידֵּי לְמִסְרַךְ אוֹ דִלְמָא מִשּׁוּם דְּאָמְדָה נַפְשָׁהּ וְהַאי נָמֵי אָמֵדה נַפְשֵׁהּ.

The Gemara relates: There was a certain kid belonging to Ravina that saw barley groats through an open skylight. It jumped down through the skylight and fell from the roof to the ground. The case came before Rav Ashi, and Ravina said to him: What is the rationale for this statement that Rav Huna says, that if one left an animal above and he came back and found it below, one need not be concerned about the possible shattering of limbs? Is it because the animal usually has something to grab hold of? If so, since this kid jumped through a skylight, it did not have something to grab hold of, and one must be concerned. Or perhaps it is because the animal evaluates itself and determines that it can jump without injury. If so, this kid also evaluated itself before jumping, and one need not be concerned.

רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותר״י מלונילפסקי רי״דבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

חזא חושלא באיפומא – כלומר היו שעורין קלופין כנגד החור שעליה והיה החור באמצע העליה כעין חור של אשטובא:

טעמא דרב הונא משום דמסרכא ואין חוששין משום ריסוקי איברים כגון עומדת על הכותל וכשקופצת למטה מסרכא לצד הכותל והאי לא מסרכא דבאמצע העליה הוא:

ערך דגר

דגר – ^א((חולין נא.) דגר נפל מאיגרא פי׳ קפץ: ונראה לי שבעל הערוך לא גריס דגר לפיכך הביא ערך זה והראיה דבערך איפומא הביא מימרא זו חזא חולשא מאיפומ׳ נפל מאיגר׳ לארעא.

א. [העראבשפרינגען.]

ההוא גדיא דהוה ליה לרבינא – בגג והוה ארובה בגג.

חזא חושלא – שעורים קלופים.

באיפומא – כנגד פי ארובה למטה בבית.

דגר – קפץ.

משום דאית לה מידי למסרך – שלא קפצה דרך ארובה אלא בצידי הגג מסרכת עצמה בכתלים וקופצת ומהניא לה סריכת הכתלים שמסרכת בידיה קצת.

והאי לית ליה מידי למיסרך – שהארובה אינה סמוכה לכותל.

דאמדה נפשה – אם גבוה לה יותר מדאי אינה קופצת.

דגר ונפל – ולא הלך דלקמן פסקינן דהלכה אפילו בדיקה לא בעי.

ההוא גדייא דהוה ליה לרבינא. בגג, והיתה ארובה בגג. חזא חושלא. שעורים קלופים. מפומא. כנגד פי ארובה, למטה בבית. משום דאית ליה מידי למסרך. שהגדי לא קפץ דרך ארובה, אלא בצידי הגג מסרכת עצמה בכותלים וקופצת, ומהניא ליה סריכת הכותלים שמסרכת בידיה. אבל האי לית ליה מידי למסרך. שהארובה באמצע הבית היא. משום דאמידא נפשה. ואם גבוה יותר מדאי אינה קופצת.

והוה משדרא כרעיה בתרייתא. רגליה האחרונים היו נגררים אחריה. הלכתא כרב יימר. וכי משכחינן בהמות אחרות בענין זה, לא מצרכינן למבדק חוט השדרה שלהם.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מקצת גאונים כתבו שלא נאמר דבר זה אלא במחט שאינו דבר המצוי וכן בכל טרפות שאינו מצוי כגון ניטלה המרה וכיוצא באלו אבל טרפות המצוי כגון סירכא והדומים לה הרי זה כיודע בדבר ומקבלו על דעת כך ומ״מ אם שהה הרבה אחר לקיחתה אף אנו אומרים שאחר כן נולד הטרפות יש למדין מדין זה בלוקח מן החנות וחתכו למלבוש ואחר כך מצא בו קלקול שלא נראה בו מתחלה כגון אלו התפירות שקורין שרצידורא שחייב המוכר להחזיר את דמיו וליטול הבגד אע״פ שהוא חתוך או מתוקן למלבוש ואינו יכול לומר ללוקח החזר לי את הבגד שלם כמו שהיה בשעה שמכרתיו לך שהרי בטרפה זו כל שנתברר שקודם שחיטה היה מחזיר המוכר את הדמים ומיטפל בנבלה ואין יכול לפטור את עצמו על שאינו מחזירה חיה ואף גדולי המחברים כתבוה כן בהלכות מכירה דרך כלל לכל כיוצא בזו ומ״מ באלו התפירות שהזכרנו אני אומר שמאחר שהדבר מצוי ורגיל בכך הרי הוא כדין הבגד כענין מה שהזכרנו בבהמה בדין סירכא ואין המוכר חייב בכלום שעל דעת כן קבלה:

לעולם אל ישתמש אדם במדת שררה לענין תלמוד תורה אפי׳ במדה ההוגנת לו ואפי׳ ללמוד דבר אחד ואפי׳ היה זה שרוצה ללמוד הימנו מתעטר במה שאין ראוי לו מעשה היה בתלמיד אחד שבא ואמרו שמועה מפיו לפני גדול העיר ושלח לו גדול זה שיבא לפניו ולא רצה לבא הלך הוא לביתו והיה התלמיד בעלייה ושלח לו שירד ולא רצה לירד עלה הוא לפניו ושאלו על אותו דבר והלך לו:

כבר ביארנו במשנה שהבהמה שנפלה מן הגג ושחטה לאלתר טרפה חוששין שמא נתרסקו איבריה נפילה זו לפי מה שהתבאר בתלמוד בבא קמא יראה שאין חוששין לה אא״כ היא ממקום גבוה עשרה טפחים מכריסה ועד הקרקע שאין חבט בפחות מעשרה כמו שהתבאר שם וכן הדין והטעם אם נפלה בחריץ שאם יש מכריסה ועד קרקע החריץ עשרה טפחים שטרפה פחות מכן כשרה וכן כתבוה בהלכות גדולות והרבה גאונים ומ״מ גדולי הפוסקים פירשוה אף בפחות מכן לא נאמר שאין חבט בפחות מעשרה לענין נזקין אלא למיתה וראשון עקר שאף הטרפויות מחשש מיתה הם ומ״מ דוקא בנפלה היא עצמה מאליה אבל אם הפילוה אחרים אפי׳ בהמה אחרת כלם מודים שאין צריך שיעור כלל ליאסר וכן הדבר מבואר בתלמוד המערב שבמסכת סנהדרין פרק נגמר הדין בענין סקילה ולשונם בזה אינו דומה נופל לדעת ר״ל לדעת המפילו לנופל שלא לדעת:

חשש נפילה זו אינו אלא בנתגלגלה ונפלה שלא מדעתה אבל אמדה עצמה ודקרה אפי׳ מגבוה כמה אין חוששין לה ואפי׳ לא הלכה ולא עמדה שוחטין אותה מיד אפי׳ מארובה לבית שאין שם כותל שתסתרך בו כשרה מיד כל שאומדת עצמה אין כאן ריסוק לפי כחה היא מרבה באומדות:

הניח בהמה על הגג ובא ומצאה לבית ואין ידוע אם נזדקרה אם נפלה אפי׳ מארובה שאין שם במה תסתרך כשרה ואפי׳ ראינוה כואבת מן הסתם אמדה עצמה ונזדקרה וזהו שאמרו ההוא גדיא וכו׳ חזא חושלא באיפומא דאיגרא ר״ל בקרקע כנגד שפת הארובה נפל לארעא ושאלו הא דאמרינן הניחה למעלה ומצאה למטה אין חוששין לריסוק משום דאית לה למיסרך כלומר ונסרכה דרך הכותל והכא ליכא למיסרך או דילמא משום דאמדה נפשה והאי נמי אמיד נפשיה והשיבו שאין הטעם אלא שמן הסתם ודאי אמיד נפשיה ואפי׳ בדיקה אינה צריכה שהרי אמרו אין חוששין לה ואפי׳ מצאה רבוצה כואבת וגדולי המפרשים חולקים בשמצאנוה רבוצה שאינה יכול לילך או כואבת:

בהמה שלא נודע לנו שנפלה אלא שאנו רואין בשעת הלוכה שאינה יכולה להרים רגליה האחרונים אלא הולכת בראשונים והאחרונים נגררים אחריהם כשרה מן הסתם אין חוששין לנפילה ומה שאנו רואין בה אנו דנין שמחמת חולי הוא שאחזתה ברגליה כעין החולי הנקרא ראמפא ובלשון תלמוד שיגרונא או שאר החליים והוא הדין לדעתי אף בהניחה למעלה ונמצאת למטה וכל שכן נזקרה הא אם נודע לנו שנפלה והולכת על דעת זה חוששין לפסיקת חוט השדרה ותבדק בו ויש מקילין אף בזו מפני שהם גורסים ההיא אימרתא דהות בי רחבוניא דנפלה מאיגרא לארעא ושדרן כרעא בתריאתא ומ״מ אין נראה כן והיאך איפשר שיאמר בזו חוט השדרה לא שכיח אלא גירסא זו אע״פ שבהלכות גדולות היא אינה ועיקר הגירסא ההיא אימרתא דהוו משדרן כרעא בתריאתא וכו׳ לא סוף דבר שאנו חוששין לרסוק זו בנפילה אלא הוא הדין בשנדרסה על ידי כותל או שרצצתה בהמה או על ידי הכאה ודריסת רגלי אדם או שנפלה עליה אבן מגובה עשרה הכל לפי מה שהוא אם בהמה אם עוף ואע״פ שבסוגיא זו לא הוזכרה אלא נפילה מן הגג בבהמה ורצוץ בהמה לעוף בהוה דברו ומ״מ בבריתא שנינו בבהמה נפלה מן הגג או שנדרסה לכותל או רצצתה בהמה:

שוורים שהיו מנגחים זה את זה ולא נפלו לארץ אין בהם חשש ריסוק ואפי׳ הם עומדים רבוצים וכואבים אבל אם הפיל האחד את חברו או שהפילו שניהם זה את זה יש בו משום ריסוק איברים ואין זה צריך שיעור עשרה שהרי בכח הפילו האחר כמו שביארנו ואם ראינוהו אומד את עצמו ונועץ צפרניו לארץ אין בו משום ריסוק איברים וכן אדם שהפיל את הבהמה בכח שיש בה משום ריסוק איברים ואין צריך שיעור אם כיון האדם להפילה דרך מתניה ושיפלו רגליה תחלה בארץ אין בה משום ריסוק איברים לפיכך גנבים שנכנסו לדיר וגנבו טלה אע״פ שיש בכותלי הדיר גבוה כמה כשרה הרי הם מכוונים להפילם בדרך מתניהם והוא שאמרו אמתניהו שאדו להו כי היכי דלירהטו קמיהו ויש מפרשים אמתנייהו מלשון קנה ומתנא שלה כלומר שמשלשלים הם אותם בחבלים כדי שיוכלו לילך אחריהם ולא יצטרכו להטות שכמם לסבול:

החזירוהו לדיר אם מחמת יראה החזירוהו יש בו משום ריסוק איברים כל שמחמת יראה אין חוששין לפסידת בעל הבית אלא שהם מכוונים למהר על היותר שהם יכולים למהר ומפילים אותם בכח על ידי גלגול וחוששין להם מן הסתם ומ״מ לגדולי הדור ראיתי דוקא בשראינום כואבים שאם לא ראינו שהפילום ואף אם אין רואים אותם כואבים אין לחוש להם מן הסתם הא מ״מ אם החזירום מחמת תשובה אין כאן חשש ריסוק מכוונים הם שלא להפסידה שאם לא כן אין כאן תשובה שלמה:

כבר ביארנו שאם נדרסה הבהמה על ידי הכאת מקל וכיוצא בו שיש בו חשש ריסוק כל זמן שתהא ההכאה בדרך שהיא ראויה לבא בה לידי ריסוק מעתה הכו את הבהמה במקל ארוך מצד ארכה והמקל מכה מראשה עד זנבה בכל כחו אין חוששין לה אין הכאה זו כדאי לרסק ומ״מ אם היו במקל זה קשרים אף בדרך זה חוששין לו היה המקל קצר וכלה באמצע השדרה או באיזה מקום שבבהמה חוששין לה שראש המקל הפליג בהכאה ומרסק אע״פ שאין בו קשרים הכה את הבהמה לרוחב השדרה חוששין לריסוק אותו מקום ושמא נפסק חוט השדרה הא לשאר איברים אין חוששין שכל שלא נדרסה אלא באבר ידוע אין חוששין לשאר איברים:

עובר שנולד אם בריא לו שכלו חדשיו כמו שיתבאר במקום אחר שומטו ביומו ואינו חושש לריסוק איבריו על שעבר במקום צר ר״ל בית הרחם ואפי׳ לא הפריס על גבי קרקע בשעה שנולד ואין צריך לומר אם הפריס:

גדולי המחברים אמרו שאף אמו אין בה משום ריסוק איברים על שסבלה בלידתה צער לידה וכאב מתניה ואיבריה ואע״פ שאי אפשר לפרש את השמועה בגמרא כדבריהם שהרי הקשו לו מעגל שנולד דאלמא אולד קאי מ״מ הדברים אמתיים מצד עצמן ואף לענין פי׳ יש לישבן כלומר אחר שאין בהם משום ריסוק אף הולד אין בו משום ריסוק דהא בהא תליא ואם כן זו של עגל קשיא ונמצא מ״מ שבשניהם אין בהם משום ריסוק איברים:

מסופר, ההוא גדיא דהוה ליה [גדי אחד שהיה לו] לרבינא דחזא חושלא באיפומא [שראה שעורים קלופות מבעד לארובה שבין הגג לבית], דגר [קפץ] דרך הארובה, וכך נפל מאיגרא לארעא [מן הגג לארץ], אתיא לקמיה [באה שאלה זו לפני] רב אשי, אמר ליה [לו] רבינא, הא דאמר [זה שאמר] רב הונא: הניח בהמה למעלה ובא ומצאה למטה אין חוששין משום ריסוקי אברים, האם היא משום דאית לה מידי למסרך [שבדרך כלל יש לה לבהמה משהו להיאחז בו], והאי לית ליה מידי למסרך [וגדי השקפץ ונפל דרך הארובה אין לו דבר להיאחז בו]. או דלמא [שמא] טעמו משום שבהמה אמדה נפשה [אומדת את עצמה] אם היא יכולה לקפוץ או לא, והאי נמי אמדה נפשה [וזה גם כן, הגדי, אמד את עצמו] לפני שקפץ?

The Gemara relates: There was a certain kid belonging to Ravina that saw barley groats through an open skylight. It jumped down through the skylight and fell from the roof to the ground. The case came before Rav Ashi, and Ravina said to him: What is the rationale for this statement that Rav Huna says, that if one left an animal above and he came back and found it below, one need not be concerned about the possible shattering of limbs? Is it because the animal usually has something to grab hold of? If so, since this kid jumped through a skylight, it did not have something to grab hold of, and one must be concerned. Or perhaps it is because the animal evaluates itself and determines that it can jump without injury. If so, this kid also evaluated itself before jumping, and one need not be concerned.

רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותר״י מלונילפסקי רי״דבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל

(8) אֲמַר לֵיהּ ^גמִשּׁוּם דְּאָמְדָה נַפְשָׁהּ וְהַאי נָמֵי אָמֵדה נַפְשֵׁהּ.

Rav Ashi said to him: It is because the animal evaluates itself before jumping, and this kid also evaluated itself before jumping. Therefore, one need not be concerned about the possible shattering of limbs.

ג. ג רמב״ם הלכות שחיטה ט׳:ט׳
סמ״ג מצוות עשה ס״ג
טור יורה דעה נ״ח:י״א
שולחן ערוך יורה דעה נ״ח:י״א

עין משפט נר מצוהרי״ףפסקי רי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

ג רמב״ם הלכות שחיטה ט׳:ט׳

סמ״ג מצוות עשה ס״ג

טור יורה דעה נ״ח:י״א

שולחן ערוך יורה דעה נ״ח:י״א

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר ליה [לו] רב אשי: טעמו של רב הונא הוא משום דאמדה נפשה [שאומדת את עצמה], והאי נמי אמדה נפשה [וזה גם כן, הגדי, אמד את עצמו].

Rav Ashi said to him: It is because the animal evaluates itself before jumping, and this kid also evaluated itself before jumping. Therefore, one need not be concerned about the possible shattering of limbs.

עין משפט נר מצוהרי״ףפסקי רי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל

(9) הָהִיא אִימַּרְתָּא דַּהֲוָה בֵּי רַב חֲבִיבָא דַּהֲווֹ שָׁדְרָן כַּרְעַיהּ בָּתְרָיָיתָא אָמַר רַב יֵימַר הַאי שִׁיגְרוֹנָא נַקְטַיהּ מַתְקֵיף לַהּ רָבִינָא וְדִלְמָא חוּט הַשִּׁדְרָה אִיפְּסִיק בַּדְקוּהָ אַשְׁכְּחוּהָ כְּרָבִינָא ואפ״הוַאֲפִילּוּ הָכִי ^דהִלְכְתָא כְּרַב יֵימַר שִׁגְרוֹנָא שְׁכִיחַ חוּט הַשִּׁדְרָה לָא שְׁכִיחַ.

The Gemara relates that there was a certain ewe that was in the house of Rav Ḥaviva, whose hind legs would drag. Rav Yeimar said: This ewe suffers from rheumatism [shigrona], and this is why she drags her legs. Ravina objects to this: But perhaps the spinal cord was cut, and this is why the ewe dragged her legs, and the animal is a tereifa. They inspected her and found that the spinal cord was cut, as Ravina said. The Gemara notes: And even so, the halakha is in accordance with the opinion of Rav Yeimar, since rheumatism is common, but a cut spinal cord is not common. Accordingly, one need not be concerned about the possibility of a cut spinal cord.

ד. ד רמב״ם הלכות שחיטה ט׳:י׳
סמ״ג מצוות עשה ס״ג
טור יורה דעה ל״ב:ז׳
שולחן ערוך יורה דעה ל״ב:ז׳

עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יתוספותפסקי רי״דרשב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

ד רמב״ם הלכות שחיטה ט׳:י׳

סמ״ג מצוות עשה ס״ג

טור יורה דעה ל״ב:ז׳

שולחן ערוך יורה דעה ל״ב:ז׳

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

דהוה קא שדרן כרעא בתרייתא כו׳ כלומר מגררת רגליה אחריה ולא היתה יכולה לפסע כדרך כל הבהמה. שיגדונא הוא דנקיט לה חולי כלומר וכשרה לאחר זמן. כשתנצל מאותו חולי. דמדוו וקיימי אישמורדיר:

דהוו שדרן כרעיה בתרייתא – רגליה האחרונים היו נגררין אחריה.

שיגרונא – קרנפ״א.

הלכתא כרב יימר – דלא מיזדקקינן למיבדק שאר בהמות דשגרן כרעייהו.

דהוו שגרן כרעיה בתרייתא – לא בנפילה מיירי.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ההיא אימרתא דהות בי רחבוניא והות משדרא כרעא בתרייתא. בה״ג גריס בהא דנפלה מאיגרא, ולפי גירסא זו אפילו בנפלה לא חיישינן לה, זו קולא גדולה. ולא נראה כן, דהא טעמא קא מפרש בגמרא דלא חיישינן לה משום שגרונא שכיח וחוט השדרה לא שכיח, ואי בנפולה ודאי פסיקת החוט משכח שכיח, אלא משמע גרסת הספרים שלנו דלא גרסי ליה כלל.

מסופר, ההיא אימרתא דהוה בי [כבשה אחת שהיתה בביתו] של רב חביבא דהוו שדרן כרעיה בתרייתא [שהיו נגררות רגליה האחוריות], אמר רב יימר: האי שיגרונא נקטיה [בהמה זו אחז בה שגרון], ולכן היא גוררת את הרגלים. מתקיף לה [מקשה על כך] רבינא: ודלמא [ושמא] חוט השדרה איפסיק [נפסק], ולכן רגליה משותקות, וטריפה היא! בדקוה, אשכחוה [מצאוה] שנפסק חוט השדרה שלה, כרבינא. ואפילו הכי [כך], שמצאו במקרה זה כדברי רבינא — הלכתא [הלכה] כרב יימר, שבבהמה הגוררת את רגליה אין לחשוש שנפסק חוט השדרה שלה, שכן שגרונא שכיח [שגרון מצוי], ופסיקת חוט השדרה לא שכיח [אינו מצוי].

The Gemara relates that there was a certain ewe that was in the house of Rav Ḥaviva, whose hind legs would drag. Rav Yeimar said: This ewe suffers from rheumatism [shigrona], and this is why she drags her legs. Ravina objects to this: But perhaps the spinal cord was cut, and this is why the ewe dragged her legs, and the animal is a tereifa. They inspected her and found that the spinal cord was cut, as Ravina said. The Gemara notes: And even so, the halakha is in accordance with the opinion of Rav Yeimar, since rheumatism is common, but a cut spinal cord is not common. Accordingly, one need not be concerned about the possibility of a cut spinal cord.

עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יתוספותפסקי רי״דרשב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל

(10) אָמַר רַב הוּנָא ^הזְכָרִים הַמְנַגְּחִין זֶה אֶת זֶה אֵין חוֹשְׁשִׁין מִשּׁוּם רִיסּוּקֵי אֵבָרִים אַף ע״געַל גַּב דְּמִידְּווּ וְקָיְימִי צִימְרָא בְּעָלְמָא הוּא דְּנָקֵט לְהוּ ואִי נְפוּל לְאַרְעָא וַדַּאי חָיְישִׁינַן.

Rav Huna also says: With regard to rams that butt one another, one need not be concerned with regard to shattering of limbs. Even though they are in pain and stand still, it is only a fever that afflicts them; one need not be concerned about the possibility of severe injuries. But if they fall to the ground due to the impact, we certainly must be concerned that their limbs may have been shattered.

ה. ה רמב״ם הלכות שחיטה ט׳:י׳
סמ״ג מצוות עשה ס״ג
טור יורה דעה נ״ח:ו׳
שולחן ערוך יורה דעה נ״ח:ו׳
ו רמב״ם הלכות שחיטה ט׳:י׳
סמ״ג מצוות עשה ס״ג
טור יורה דעה נ״ח:ו׳
שולחן ערוך יורה דעה נ״ח:ו׳

עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםהערוך על סדר הש״סרש״יראב״ןתוספותר״י מלונילפסקי רי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

ה רמב״ם הלכות שחיטה ט׳:י׳

סמ״ג מצוות עשה ס״ג

טור יורה דעה נ״ח:ו׳

שולחן ערוך יורה דעה נ״ח:ו׳

ו רמב״ם הלכות שחיטה ט׳:י׳

סמ״ג מצוות עשה ס״ג

טור יורה דעה נ״ח:ו׳

שולחן ערוך יורה דעה נ״ח:ו׳

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

צימרא בעלמא הוא דנקיט לה חולי:

ערך צמר

צמר – ^א(חולין נא.) אע״פ דמדוו וקיימי צמרא בעלמא הוא דנקיטא להו פי׳ כאב (נדה סג.) וכמין צמרמורות אוחזין אותה וי״מ סמרמירות מן סמר מפחדך בשרי לבי סחרחר תרגומו לבי סמרמר.

א. [שמערץ, שרעק.]

זכרים – אילים.

דמדוו – דואגים וכואבים.

צימרא – חמימות כמו (שבת דף סז.) אישתא צמירתא.

סימן רנ

ואילים שמנגחין זה את זה ונפלו לארץ חוששין לריסוק איברים. והשורים והבהמות שמפילין אותם לארץ לשוחטן אין חוששין לריסוק איברים דציפורניו נועץ עד שמגיע לארץ.

נפל לארעא חוששין – אף על גב דבנפילה בעינן עד שיפול מעשרה טפחים כדאיתא בפרק שור שנגח את הפרה (ב״ק דף נ:) ומכריסא דתורא עד ארעא ליכא אלא ארבעה טפחים כדאמר התם (דף נא.) מ״מ חיישינן הכא משום דנפיל מחמת ההכאה שמנגחין זה את זה.

זכרים. אלים. המנגחין זה את זה, אין חוששין משום ריסוק איברים. כדחיישינן בכל מכה, כדאמרינן במתניתין או שטרפה בכותל, ואע״פ שהם דואבים וכואבים. ואי נפול לארעא. מחמת הנגיחה. ודאי חיישינן. ואפי׳ למאי דקיימא לן דאין חבוט בפחות מעשרה, בההוא תורא דנפל לאריתא דדלאי בבבא קמא, התם לא דחפו אחר ולפיכך אינו מתרסק בפחות מעשרה, אבל היכא שהוא נופל מכח אדם או מכח דבר אחר שדחפו, נשבר ונרסק לגמרי במשהו, דלא גרע מרצצתה בהמה או שטרפה לכותל, ומה לי כותל ומה לי קרקע, כיון שנופל בעל כרחו. וצריך לשהותו מעת לעת, ולבודקו אחר שחיטה בבני מעים ובריאה ובחוט השדרה ובמוח הראש, כדמפורש בפי׳ המשנה.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ועוד אמר רב הונא בעניינים אלה: זכרים (אילים) המנגחין זה את זה — אין חוששין להם משום ריסוקי אברים. ואף על גב דמידוו וקיימי [אף על פי שהם כואבים ועומדים במקומם] — צימרא בעלמא הוא דנקט להו [חום בלבד הוא שאחז בהם], ואין לחשוש ליותר מזה. אבל אי נפול לארעא [אם נפלו לארץ] מחמת הנגיחות — ודאי חיישינן [חוששים אנו], שמא היה כאן ריסוק איברים.

Rav Huna also says: With regard to rams that butt one another, one need not be concerned with regard to shattering of limbs. Even though they are in pain and stand still, it is only a fever that afflicts them; one need not be concerned about the possibility of severe injuries. But if they fall to the ground due to the impact, we certainly must be concerned that their limbs may have been shattered.

עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםהערוך על סדר הש״סרש״יראב״ןתוספותר״י מלונילפסקי רי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל

(11) אָמַר רַב מְנַשֵּׁי ^זהָנֵי דִּכְרֵי דְּגָנְבִי גַּנָּבֵי אֵין חוֹשְׁשִׁין מִשּׁוּם רִיסּוּק אֵבָרִים מַאי טַעְמָא כִּי שָׁדוּ לְהוּ אַמׇּתְנַיְיהוּ שָׁדוּ לְהוּ כִּי הֵיכִי דלירהטי קַמַּיְיהוּ אַהְדְּרִינְהוּ וַדַּאי חָיְישִׁינַן וְהָנֵי מִילֵּי דְּאַהְדְּרִינְהוּ מֵחֲמַת יִרְאָה אֲבָל מֵחֲמַת תְּשׁוּבָה תְּשׁוּבָה מְעַלַּיְיתָא הוּא דְּעָבְדִי.

Rav Menashei says: With regard to these rams that thieves steal and throw over the fence, one need not be concerned with regard to the shattering of limbs. What is the reason for this? When the thieves throw them over the fence, they throw them so that they land on their hips, where they will not be injured, so that they will be able to run before them. But if the thieves returned them to the owner, we certainly must be concerned that their limbs may have been shattered, since thieves do not throw them carefully when returning them. And this statement applies only when they return them due to fear of being caught, or are otherwise forced to return them. But if they return them due to repentance, they have performed full-fledged repentance and will take care to return them without injury.

ז. ז רמב״ם הלכות שחיטה ט׳:י״א
טור יורה דעה נ״ח:י״ב
שולחן ערוך יורה דעה נ״ח:י״ב

עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יר״י מלונילפסקי רי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

ז רמב״ם הלכות שחיטה ט׳:י״א

טור יורה דעה נ״ח:י״ב

שולחן ערוך יורה דעה נ״ח:י״ב

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

דפתקי גנבי כלומר כשגונבין בהמה דקה בלילה משליכין אותו דרך כותל. אין חוששין כו׳ כי שדו להו כלומר שמשליכין אותן אמתניהו שדו להו. אהדרינהו ודאי חיישינן דאהדרינהו לבעלים בלילה דרך כותל בלא ידיעת בעלים חיישינן משום ריסוקי איברים דודאי כשמשיבין אותו אין חוששין עליה אם נתרסק:

תשובה מעלייתא עבדי ואין מרסקין אותו – בית הרחם אין בו משום ריסוקי איברים כלומר כשנולד הבהמה נופלת לארץ מן הרחם ואין חוששין משום ריסוק. תניא דמסייעא לך אדם בן יומו כלומר תניא דמסייעא לך¹ דבית הרחם אין בו משום רסוק אברים דהא קא חזינן דאדם בן יומו שמיד שנולד מטמא בזיבה ואין חוששין לריסוק איברים דאם חוששין לריסוק איברים לא היה מטמא בזיבה דמבשרו ולא מחמת אונסו. הכא במאי עסקינן כגון שיצא דרך דופן אפי׳ תימא בית הרחם יש בו משום ריסוקי איברים ולא תסייע ליה מהא ברייתא דתינוק דמיטמא בזיבה דהכא במאי עסקינן כגון שיצא דרך דופן. מיתיבי עגל שנולד ביום טוב שוחטין אותו ביו״ט כלומר ואי אמרינן יש בו משום ריסוקי איברים אמאי שוחטין אותו ביו״ט הכא במאי עסקינן כגון שיצא דרך דופן דאין בו משום ריסוקי איברים:

1. קצת צ״ע דא״כ מאי מייתי ראיה מתינוק בן יומו דמטמא בזיבה הא התם אינו נופל לארץ וי״ל ודוק.

דגנבי גנבי – ומשליכין אותם למעלה מכתלי החצר ונופלים לארץ.

אמתנייהו – על מתניהן נופלין ואין נהפכין על גבן שיתפרקו חוליותיהן.

אהדרינהו – דרך למעלה מן הכותל.

ודאי חיישינן – דלא איכפת להו כל היכי דנפלה.

דפתקי גנבי. שמשליכין אותן מכותלי החצר ונופלין לארץ. אמתנייהו. על מתניהם נופלין ואינן נהפכין על גבן שיתפרקו חוליותיהם. אהדרינהו. בלא ידיעת הבעלים, מפני פחד מלך או שופט, ומשליכין אותם לחצר מראש הכותל. ודאי חיישינן. דלא איכפת להו אם ישתברו צלעותיהן או ישתברו ויתפרקו חוליותיהם.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר רב מנשי: הני דכרי דגנבי גנבי [אותם אילים שגונבים הגנבים] ומשליכים אותם מעבר לגדר ונופלים על הארץ — אין חוששין להם משום ריסוק אברים, מאי טעמא [מה טעם הדבר]? כי שדו להו [כאשר הם זורקים אותם מעבר לגדר], אמתנייהו שדו להו [על מתניהם הם זורקים אותם], כי היכי דלירהטי קמייהו [כדי שירוצו לפניהם], ואין לחשוש שנעשו טריפה. אהדרינהו [אם החזירו אותם] הגנבים לבעליהם — ודאי חיישינן [חוששים אנו] לריסוק איברים, מפני שכשהם חוזרים ומשליכים אותם מעבר לגדר לא אכפת לגנבים מה יקרה להם. והני מילי [ודברים אלה אמורים] דאהדרינהו [שהחזירו אותם] מחמת יראה, מפני שלא רצו שיתפסו אותם, או שהכריחו אותם להחזירם. אבל אם החזירו אותם מחמת שעשו תשובה — ודאי תשובה מעלייתא הוא דעבדי [תשובה מעולה היא שעשו], וודאי דאגו שלא יינזקו הבהמות.

Rav Menashei says: With regard to these rams that thieves steal and throw over the fence, one need not be concerned with regard to the shattering of limbs. What is the reason for this? When the thieves throw them over the fence, they throw them so that they land on their hips, where they will not be injured, so that they will be able to run before them. But if the thieves returned them to the owner, we certainly must be concerned that their limbs may have been shattered, since thieves do not throw them carefully when returning them. And this statement applies only when they return them due to fear of being caught, or are otherwise forced to return them. But if they return them due to repentance, they have performed full-fledged repentance and will take care to return them without injury.

עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יר״י מלונילפסקי רי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל

(12) אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב ^חהִכָּהּ עַל רֹאשָׁהּ וְהָלְכָה לָהּ כְּלַפֵּי זְנָבָהּ עַל זְנָבָהּ וְהָלְכָה לָהּ כְּלַפֵּי רֹאשָׁהּ כְּנֶגֶד כׇּל הַשִּׁדְרָה כּוּלָּהּ אֵין חוֹשְׁשִׁין מִשּׁוּם רִיסּוּקֵי אֵבָרִים וְאִי שְׁלֵים חוּטְרָא אַפַּלְגֵי דְּגַבָּא חָיְישִׁינַן וְאִי אִית בַּהּ קִיטְרֵי חָיְישִׁינַן וְאִי מחיי אפסקיה חָיְישִׁינַן.

Rav Yehuda says that Rav says: If one hit an animal on its head with a stick, and the length of the stick continued toward its back; or if one hit the animal on its tail and the length of the stick continued toward its head, such that in either case the blow extended along the entire spine, one need not be concerned with regard to the shattering of limbs. But if the length of the stick concluded at the middle of the back, we must be concerned that the strike caused an injury to the spine. And if there are knots, i.e., protrusions, on the stick, we must be concerned that it injured the spine, even if the stick fell across the entire back. And if he struck it like a slash across the width of the back, we must be concerned that it injured the spine.

ח. ח רמב״ם הלכות שחיטה ט׳:י״ג
סמ״ג מצוות עשה ס״ג
טור יורה דעה ל״ב:ו׳
שולחן ערוך יורה דעה ל״ב:ו׳

עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יר״י מלונילפסקי רי״דמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

ח רמב״ם הלכות שחיטה ט׳:י״ג

סמ״ג מצוות עשה ס״ג

טור יורה דעה ל״ב:ו׳

שולחן ערוך יורה דעה ל״ב:ו׳

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

¹ הכה על ראשה כלומר המטה שהכה אותה היה ארוך שמגיע מראשה ועד זנבה או הכה בזנבה והיה ארוך שהגיע לה עד ראשה אין חוששין לריסוק איברין משום חוט השדרה ואי שלים חוטרא אפלגא דגבה כלומר שהיה המטה קצר דשלים אפלגיה דגבה חוששין היכא דשלים חוטרא דלא נפסק חוט השדרה. ואי אית ביה קטרי חוששין אפי׳ היה ארוך המטה שהלכה לה מראשה ועד זנבה חיישינן לריסוק איברין משום קיטרי ואי מחייה אפסקיה כלומר דאם היה (כלי) מכה לרחבה שלא הכה לארכה מראשה לזנבה חיישינן שלא יפסיק חוט השדרה:

1. מתיבת הכה עד שלא יפסיק חוט השדרה שייך לעיל ע״א.

הכה על ראשה – שכפף המטה.

והלכה לה כלפי זנבה – והכה על מתניה ולא על הצלעות וכן על זנבה והלכה כלפי ראשה והכה על צוארה:
ואפילו ל״ג דדוקא לא כפף המטה והכה על כל הצלעות כנגד כל השדרה קאמר.

ואי שלים חוטרא אפלגא דגבא – שלא היה ארוך ככל השדרה חיישינן.

קיטרי – במקל שיש בו שיורי ענפים.

אפסקיה – בהפסק כלומר לרוחב הגב חיישינן לחוט השדרה.

הכה על ראשה. הכה אדם בהמה בשבט על ראשה, והגיע קצת המטה על זנבה, אבל לא נגע אמצעית המטה בשדרה, או נתכוון להכותה בזנבה והלך קצת המטה ונגע בראשה אבל לא נגע אמצעית המטה בשדרה, או אפי׳ נגע המטה באורך כל השדרה, ונפלה לארץ, אין חוששין שמא נתפרקו חוליותיה, כיון שלא נשלם המטה בתוך השדרה, שכל כך היה ארוך. אבל אי שלים חוטרא עד פלגיה דחרציה. דהיינו בחצי השדרה או בשלישיתה או ברובה, ונפלה לארץ, חיישינן לריסוק איברים, שעל כרחה נפלה בודאי לארץ. וכן אם הכה הבהמה במטה לא מראשה עד זנבה, ולא מזנבה עד ראשה, לאורכה של בהמה, אלא לרחבה, כגון שעומד בצדה ומכה אותה באמצעיתה, וזו נקראת מכה פסקית, או הכה הבהמה במטה שיש לו קשרים יוצאין, כלומ׳ שאינו חלק אלא יש בו עיקר הבדים ויוצאין ממנו, ונפלה לארץ, חיישי׳ שמא נפסק חוט השדרה וחליותיה, דהיינו ריסוק איברים.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

רש״י בד״ה הכה על ראשה כו׳. נ״ב ס״א הכה על ראשה אדם שהיה אוחז בידו שבט אחד והכה על ראשה של בהמה והלכה לה השבט עד זנבה או שהכה כלפי זנבה והגיע השבט עד כלפי ראשה ולא תימא שהכה על ראשה וזנבה שלא יגיע בשדרה כלל דליכא למיחש משום ריסוק אלא אפילו הכה על השדרה באורך אפי׳ הכי לא חיישינן עד כאן זה מצאתי בשני פירושים מדוייקים:

בד״ה ואפי׳ ל״ג דדוקא לא כפף המטה והכה על כל הצלעות כו׳ עכ״ל כ״ה בדפוס רש״י שלפנינו אבל בפי׳ ישן ראיתי או אפי׳ לא כפף המטה והכה על כל כו׳ עכ״ל ולפי זה גרסינן שפיר אפילו כנגד כל השדרה ולפי דבריו לא זו שכפף המטה מראשה ועד זנבה ולא נגע בשדרה אלא אפי׳ לא כפף המטה ונגע בצלעות על כל השדרה וכך הם דברי הר״ן ושוב ראיתי בפי׳ ישן אחר שלא כתוב בו אלא בזה הלשון הכה על ראשה והלכה לה המכה כלפי זנבה שהכה במקל ארוך על אורך שדרתה ואפי׳ לא גרסי׳ דדוקא כנגד כל אורך שדרתה עכ״ל ונראה בפירוש דבריו דכולה מלתא דקאמר מעיקרא מראשה ועד זנבה כו׳ נמי דוקא בכה״ג מיירי שלא כפף המטה ונגע באורך כל השדרה ולא שייך למימר הכא אפי׳ והנך רואה שטעות נפל בדפוס שלפנינו שהרכיב דבריו אתרי רכשי של שני הפירושים שכתבנו ויש ליישב קצת בדוחק ספרים שלפנינו ולהגיה גם לעיל הכה על ראשה ולא כפף המטה כו׳ ויש לפרש דלאו בכפיפה מלמעלה למטה קאמר אלא בכפיפה מן הצד קאמר הכה על ראשה ולא כפף המטה מראשה על הצלעות מן הצד אלא שהכה בשוה מראשה כלפי זנבה על מתניה והיינו דקאמר ואפי׳ ל״ג דדוקא כשלא כפף והכה בשוה על כל הצלעות שכנגד כל השדרה הוא דקאמר אבל כפף המטה והלך מן הצד על קצת הצלעות חוששין כמו בשלי׳ חוטרי כו׳ ודו״ק:

אמר רב יהודה אמר רב: הכה בהמה על ראשה במקל, והלכה לה המקל כלפי זנבה, והיכה אותה לאורך גבה, או היכה על זנבה והלכה לה המקל כלפי ראשה, והיכה כנגד כל השדרה כולה — אין חוששין משום ריסוקי אברים, ואי שלים חוטרא אפלגי דגבא [ואם נגמר המקל במחצית הגב] — חיישינן [חוששים אנו] בגלל המכה שהיכה בגבה ראש המקל. ואי אית בה קיטרי [ואם יש בו במקל קשרים, מקומות בולטים] — חיישינן [חוששים אנו] לריסוק, גם אם היה המקל ארוך כנגד כל השדרה. ואי מחיי אפסקיה [ואם הכה אותו כעין חיתוך, לרוחב הגב] — חיישינן [חוששים אנו] שנשברה השדרה ונפסק חוט השדרה.

Rav Yehuda says that Rav says: If one hit an animal on its head with a stick, and the length of the stick continued toward its back; or if one hit the animal on its tail and the length of the stick continued toward its head, such that in either case the blow extended along the entire spine, one need not be concerned with regard to the shattering of limbs. But if the length of the stick concluded at the middle of the back, we must be concerned that the strike caused an injury to the spine. And if there are knots, i.e., protrusions, on the stick, we must be concerned that it injured the spine, even if the stick fell across the entire back. And if he struck it like a slash across the width of the back, we must be concerned that it injured the spine.

עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יר״י מלונילפסקי רי״דמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל

(13) אָמַר ר״נרַב נַחְמָן ^טבֵּית הָרֶחֶם אֵין בּוֹ מִשּׁוּם רִיסּוּקֵי אֵבָרִים א״לאֲמַר לֵיהּ רָבָא לר״נלְרַב נַחְמָן תַּנְיָא דִּמְסַיַּיע לָךְ יתִּינוֹק בֶּן יוֹם אֶחָד

§ Rav Naḥman says: The womb is not subject to concern about possible shattered limbs. In other words, one need not be concerned that the limbs of a newborn calf may have been shattered by the narrow birth canal. Rava said to Rav Naḥman: That which is taught in a baraita supports your opinion: A one-day-old infant

ט. ט רמב״ם הלכות שחיטה ט׳:י״ז
סמ״ג מצוות עשה ס״ג
טור יורה דעה ט״ו:ב׳
טור יורה דעה נ״ח:ג׳
שולחן ערוך יורה דעה ט״ו:ב׳
שולחן ערוך יורה דעה נ״ח:ג׳
י רמב״ם הלכות מטמאי משכב ומושב א׳:ד׳

עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותר״י מלונילההשלמהפסקי רי״דרמב״ןרשב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

ט רמב״ם הלכות שחיטה ט׳:י״ז

סמ״ג מצוות עשה ס״ג

טור יורה דעה ט״ו:ב׳

טור יורה דעה נ״ח:ג׳

שולחן ערוך יורה דעה ט״ו:ב׳

שולחן ערוך יורה דעה נ״ח:ג׳

י רמב״ם הלכות מטמאי משכב ומושב א׳:ד׳

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בית הרחם – עגל שנולד היום שיצא מבית הרחם צר.

אין חוששין – שמא נדחק ונתרסקו אבריו ואין צריך להשהותו מעת לעת.

בית הרחם אין בו משום ריסוק אברים – משום דאיכא ריעותא דאינו הולך איצטריך ליה לאשמועינן דאי לאו הכי פשיטא דאזלינן בתר רוב ולדות וא״ת א״כ מאי קא מסייע ליה מבן יום אחד דמטמא בזיבה התם ליכא ריעותא א״נ כשחיה הרבה אחרי כן וי״ל דאם איתא דאתרמי ריסוק אברים מחמת בית הרחם א״כ היה לנו לחושבו לאונס לענין זיבה ועוד דזובו מוכיח שנתרסקו אבריו בבית הרחם וכעין ריעותא הוא דמסתמא דמחמת כך בא הזוב אלא ודאי לעולם אין בו ריסוק אברים.

בית הרחם. עגל שנולד היום שיצא מבית הרחם צר. אין חוששין. שמא נדחק ונתרסקו איבריו, ואין צריך לשהותו מעת לעת ולבודקו אחר כן, אם לא הלך על גבי קרקע, אלא שוחטו בו ביום תכף שיצא מבטן אמו, אע״פ שיצא בצער גדול.

ופירש (ר״ש) [ר״ם] בית הרחם שאין בו משום רסוק אברים, אם נתרסק בית הרחם. ואני תמה על הפירוש מאי קא פריך על⁠(י)⁠ה בגמרא מעגל שנולד ביום טוב.

ודוקא שנפלה למעלה מעשרה אבל למטה מעשרה כשרה, דקיימא לן בפרק שור שנגח את הפרה אין חבט בפחות מעשרה, וגרסינן התם ההוא תורא דנפל לארית׳ דדלא שחטיה מריה טרפיה רב גחמן כי שקל מריה דהאי תורא קבא דקמחא אזל וגמר בי מדרשא אם שהתה מעת לעת כשרה לא אפסדיה למריה דשוי כמה, ואסיקנא דהיינו טעמיה דרב נחמן דסבר מכריסא דתורא לארעא כמה הוי ארבעה, אריתא דדלאי כמה הוי שיתא, אשתכח דכי מחביט בעשרה קא מיחבט. והא דאמר רב הונא זכרים המנגחין זה את זה אין חוששין לרסוק אברים, הלכה היא. אע״ג דאין חבט בפחות מעשרה, שאני הכא דכיון דמכח הנגוח נופלין יש חבוט [בפחות] מעשרה, אבל הכא דממילא נפלי אין חבט בפחות מעשרה. בהלכות הרב אלפסי ז״ל תמצא בפרק שור שנגח: אלמא קא סבר רב נחמן יש חבט בפחות מעשרה. (ובפי׳) [ה״ק] אע״פ שאין באריתא דדלאי עשרה, [משום האי טעמא דמכריסא דתורא לארעא ארבעה] אלא שהרב קצר דבריו.

כתבו הגאונים ז״ל דכל הני דבעו בדיקה כגון נפולה ודרוסה אנן השתא לא בקיאינן בהו. אבל רבינו שלמה ז״ל כתב דהשתא נמי אין לדיין אלא מה שעיניו רואות, ומסתברא כותיה.

אבל בהקפת נקובי הריאה ושאר הקפות נקובין בהא ודאי לא בקיאינן ואין מקיפין כלל.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בית הרחם אין בו משום ריסוק איברים. תמה הא פשיטא דאם כן רוב הנולדים ימותו. י״ל אע״פ שמקשה לילד דהא^א אינו יכול להלך ולעמוד^ב קאמר אין חוששין, סד״א אתיליד ביה ריעותא הוא וניחוש קמ״ל, כך מפורש בתוספות^ג. והא דהוינן תינוק, משום דאי איכא לעולם בבית הרחם ריסוק למיתה אונסו^ד מיקרי בכל הנולדים^ה.

א. בחידושי הרשב״א: ואינו יכול.

ב. בתוס׳ לפנינו: ואינו הולך. ובפסקי הרא״ש סי׳ לה: ואינו יכול לעמוד. וראה יש״ש סי׳ סג. וראה עוד ב״י או״ח סי׳ תצח ס״ה.

ג. ד״ה בית הרחם.

ד. כלשון חז״ל להלן ע״ב. [והגרר״ב תיקן: אונס. וא״צ].

ה. תוס׳ שם. וע״ע חידושי הר״ן.

הא דאמר רב נחמן בית הרחם אין בו משום ריסוק אברים. נראה שהרמב״ם ז״ל (פ״ט, הי״ז) מפרש לה בנפולה, שכך כתב שכל האיברים שבחלל צריכה בדיקה חוץ מבית הרחם, ואיני יודע לפי פירושו היאך יתיישב ענין שמועתנו בה, ומה ענין תינוק בן יום אחד אינו מטמא בזיבה ועגל שנולד בי״ט לזה הענין, והפירוש הנכון דבנולדים דרך בית הרחם קאמר, שאף על פי שמקשה לילד ואינו יכול לעמוד, א⁠[פ]״ה לא חיישינן לעובר משום ריסוק איברים, ואי קים ליה ביה שכלו לו חדשיו שוחט ואוכל מיד בלא בדיקה.

תוס׳ בד״ה בית הרחם אין בו כו׳ משום דאיכא ריעותא דאינו הולך אצטריך כו׳ דאל״כ פשיטא דאזלינן כו׳ עכ״ל בהדיא קאמר לקמן בהפריס ע״ג הקרקע והולך לא אצטריך ליה לאשמועינן אלא משום דבולד בהמה שאינו הולך אפשר דלאו משום הך ריעותא דאינו יכול להלוך כשאר רוב ולדות דבהמה אצטריך ליה לאשמועינן דה״ה בתינוק דלית ביה הך ריעותא כיון דליכא למעליותא שהולך אצטריך לרב נחמן לאשמועינן ואהא קאמרי דליתא דאי לית ביה הך ריעותא אע״ג דליתא ביה למעליותא פשיטא דהוה אזלינן בתר רוב ולדות וא״כ מאי קא מסייע ליה מבן יום א׳ כו׳ וק״ל:

אמר רב נחמן: בית הרחם אין בו משום ריסוקי אברים, אין חוששים שנתרסקו איבריו של הוולד בלידה, ושמא טריפה הוא. אמר ליה [לו] רבא לרב נחמן, תניא דמסייע לך [שנויה ברייתא שמסייעת לך]: ששנינו, תינוק בן יום אחד

§ Rav Naḥman says: The womb is not subject to concern about possible shattered limbs. In other words, one need not be concerned that the limbs of a newborn calf may have been shattered by the narrow birth canal. Rava said to Rav Naḥman: That which is taught in a baraita supports your opinion: A one-day-old infant

עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותר״י מלונילההשלמהפסקי רי״דרמב״ןרשב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל

רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון