עולת העוף לרבי אלעזר ברבי שמעון – דאמר (בהשוחט) בפ״ק (לעיל דף כא.) רוב שנים דוקא ואסור למלוק כל השנים דגמר מחטאת דכתיב ביה לא יבדיל היכי שרינן הכי ליגזור דילמא לא אתי למיעבד רובא.
(1) 
עוֹלַת הָעוֹף לְרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן לִיגְזַר דִּילְמָא לָא אָתֵי לְמֶעְבַּד רוֹב שְׁנַיִם.
עוֹלַת הָעוֹף לְרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן לִיגְזַר דִּילְמָא לָא אָתֵי לְמֶעְבַּד רוֹב שְׁנַיִם.so too, with regard to a bird burnt offering according to the opinion of Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, who holds that one is required to pinch merely a majority of two simanim in the nape of the neck in order to prepare it for sacrifice, let him decree against pinching the majority of two simanim lest one come to not perform the pinching on the majority of two simanim, but rather on merely half of them.
עולת העוף לרבי אלעזר בר׳ שמעון לגזור – וא״ת ומאי קושיא שאני התם דגזירת הכתוב הוא שלא להבדיל וי״ל דמשמע דלא מצריך אלא רוב מצומצם ולהכי פריך דלגזור וה״ל לאצרוכי רוב הנראה לעינים.
בפרש״י בד״ה עד שימעיטנו דלא דמי לטלית כו׳ אע״ג דשיריים בני קבולי טומאה טהרו כו׳ עכ״ל שיריים היינו בני ג׳ על ג׳ כפרש״י לעיל אבל שיריים כדי מעפורת הא אמר דהוי חיבור דלא מקרי בטל וק״ל:
תוס׳ בד״ה עולת עוף כו׳ דלא מצריך אלא רוב מצומצם כו׳ עכ״ל הכי משמע בפ״ק בברייתא דקתני בה ובעולה שנים או רוב שנים כפרש״י שם אבל רוב שנים דשחיטה בהדיא מסיק בפ׳ השוחט דבעי רוב הנראה לעינים וק״ל:
שכן מעתה, אמור כן אף בעולת העוף לשיטת ר׳ אלעזר בר׳ שמעון, שאמר כי מולקים את רוב שני הסימנים (קנה וושט), ואין מולקים את כולם, ליגזר דילמא לא אתי למעבד [שיגזור שמא לא יבוא לעשות] רוב שנים אלא מחציתם בלבד!
so too, with regard to a bird burnt offering according to the opinion of Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, who holds that one is required to pinch merely a majority of two simanim in the nape of the neck in order to prepare it for sacrifice, let him decree against pinching the majority of two simanim lest one come to not perform the pinching on the majority of two simanim, but rather on merely half of them.
הכל
(2) א״ל אֲמַר לֵיהּ רַב יוֹסֵף דְּקָא אָמְרַתְּ גְּזֵירָה שֶׁמָּא יֹאמְרוּ טְבִילָה בַּת יוֹמָא עוֹלָה קִרְעָהּ מוֹכִיחַ עָלֶיהָ.
Rav Yosef responded to Rabba’s two refutations and said to him: With regard to that which you said, that a rabbinic decree is necessary even with regard to a garment that was immersed that day lest onlookers say that immersion of a garment on that same day is sufficient, there is no reason for such a concern. This is because its tear proves that the garment is pure due to the tear, and not because one is allowed to wear an immersed garment while eating pure food before sunset.
אמר ליה [לו] רב יוסף לרבה בדחיית שתי קושיותיו: דקא אמרת [זה שאתה אומר] שאין מקום להתיר טלית שנקרעה ברובה לטהרות, ומשום גזירה שמא יאמרו הרואים כי טבילה בת יומא [יומה] הריהי עולה (נחשבת) — אין מקום לחשש זה, שהרי קרעה של הטלית מוכיח עליה שהיא טהורה משום הקריעה ולא משום שאין צורך בהערב שמש לטהרות.
Rav Yosef responded to Rabba’s two refutations and said to him: With regard to that which you said, that a rabbinic decree is necessary even with regard to a garment that was immersed that day lest onlookers say that immersion of a garment on that same day is sufficient, there is no reason for such a concern. This is because its tear proves that the garment is pure due to the tear, and not because one is allowed to wear an immersed garment while eating pure food before sunset.
הכל
(3) וּדְקָא אָמְרַתְּ עוֹלַת הָעוֹף לר׳ לְרַבִּי אֶלְעָזָר בר׳ בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן לִיגְזַר כֹּהֲנִים זְרִיזִים הֵן.
And with regard to that which you said, that with regard to a bird burnt offering according to the opinion of Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, let him decree against pinching the majority of the simanim lest one fail to pinch the majority, in fact there is no reason for such a concern. Rav Yosef explains: The reason there is no concern is that pinching is performed by the priests, who are vigilant with regard to mitzvot.
עולת העוף לר׳ אלעזר בר׳ שמעון ליגזר. הקשה הראב״ד ז״ל וכן בתוספות מאי קושיא מעולת העוף, דהתם מאי ליעבד [יבדיל] כולהו רוב שנים דוקא אמר רחמנא דגמרינן מחטאת העוף דכתיב בה לא יבדיל, וי״ל דהכא קא מקשה אליבא דמאן דאמר רוב שנים ל״ד ולא יבדיל דאמר רחמנא לומר שאין צריך להבדילן כמ״ש למעלה בפרק (השוחט) [קמא] (כא.) ובתוס׳ תירצו דנ״מ שלא יביא עולת העוף נדבה, וא״ת וליקשי׳ ליה חולין לרבנן, י״ל שאני התם דלא חייס עלייהו, אבל בעולת העוף חייס (דנ״ל) [דניחא ליה] דלא ליבדיל דאז נוח לו לאחוז בראשו להזות, והוי דומיא לטלית דחייס עליה, (דהא אקשי׳) [והא דאקשינן] מהפשטה ולא מתרצינן דהתם ליכא למיחש משום דחייס כיון דמשהו משהו הוא דמפשיט איכא למגזר דלמא לא מפשיט ביה כדי אחיזה.
ודקא אמרת [וזה שאתה אומר] כי מעתה אף בעולת העוף לשיטת ר׳ אלעזר בר׳ שמעון ליגזר [שיגזרו] מפני החשש שיבואו למליקה של מחצית הסימנים ולא רובם — אין מקום לחשש זה, שהרי המולקים הם הכהנים, והכהנים זריזים הן והם מדקדקים בדבר ואינם באים לידי טעות.
And with regard to that which you said, that with regard to a bird burnt offering according to the opinion of Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, let him decree against pinching the majority of the simanim lest one fail to pinch the majority, in fact there is no reason for such a concern. Rav Yosef explains: The reason there is no concern is that pinching is performed by the priests, who are vigilant with regard to mitzvot.
הכל
(4) תָּא שְׁמַע הַמַּפְשִׁיט בַּבְּהֵמָה וּבַחַיָּה בַּטְּמֵאָה וּבִטְהוֹרָה בַּדַּקָּה וּבַגַּסָּה לְשָׁטִיחַ כְּדֵי אֲחִיזָה.
The Gemara suggests: Come and hear a refutation to Rabba bar Avuh’s explanation of the mishna in tractate Kelim from the mishna here: In the case of one who flays a domesticated animal or an undomesticated animal, a ritually impure animal or a ritually pure animal, a small animal or a large animal, if he is flaying the animal for the purpose of using the hide as a carpet, the halakhic status of the hide remains that of flesh until he has flayed the measure of grasping the hide.
ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה שלא כשיטת רבה בר אבוה, שכן שנינו במשנתנו כי המפשיט את העור בבהמה ובחיה, בטמאה ובטהורה, בדקה ובגסה, לצורך עשייתו שטיח — נחשב העור המופשט כבשר עד שהפשיט מן הגוף עור שיש בו כדי אחיזה.
The Gemara suggests: Come and hear a refutation to Rabba bar Avuh’s explanation of the mishna in tractate Kelim from the mishna here: In the case of one who flays a domesticated animal or an undomesticated animal, a ritually impure animal or a ritually pure animal, a small animal or a large animal, if he is flaying the animal for the purpose of using the hide as a carpet, the halakhic status of the hide remains that of flesh until he has flayed the measure of grasping the hide.
הכל
(5) הָא יָתֵר מִכְּדֵי אֲחִיזָה טָהוֹר אַמַּאי לִיגְזַר דִּילְמָא לָא אָתֵי לְמֶעְבַּד אֶלָּא כְּדֵי אֲחִיזָה וְקָא נְגַע בְּטוּמְאָה וְקָא מְטַהֲרִינַן לֵיהּ.
The Gemara infers: But after one has flayed more than a measure of grasping the hide, the hide is pure. Why is this so? Let the Sages decree that even a hide that was flayed more than the measure of grasping is susceptible to impurity lest one who intends to flay more than a measure of grasping come to complete only a measure of grasping, and he is thereby touching a source of impurity, and we might mistakenly deem him pure.
דלמא לא אתי למעבד כדי אחיזה – תימה לר״י דמאי פריך הא לא חייס עלה דמפשיט הבהמה והיה רוצה שיהיה כולה מופשט וי״ל דהכא חייס שלא להפשיט הרבה שאז הוא נוח לטלטל ולהפשיט.
ונדייק מכאן: הא [הרי] אם היה העור בשיעור שיש בו יתר מכדי אחיזה — הוא טהור, ויש לשאול: אמאי [מדוע]? ליגזר [שיגזרו] חכמים אף על עור שיש בו יתר מכדי אחיזה שיטמא מפני החשש דילמא לא אתי למעבד [שמא לא יבוא זה שרוצה לפשוט עור בשיעור יותר מכדי אחיזה לעשות, לפשוט, עור בפועל] אלא כדי אחיזה, וקא נגע [והרי הוא נוגע] בטומאה, וקא מטהרינן ליה [ואנו מטהרים אותו] שלא כדין!
The Gemara infers: But after one has flayed more than a measure of grasping the hide, the hide is pure. Why is this so? Let the Sages decree that even a hide that was flayed more than the measure of grasping is susceptible to impurity lest one who intends to flay more than a measure of grasping come to complete only a measure of grasping, and he is thereby touching a source of impurity, and we might mistakenly deem him pure.
הכל
(6) אִי בְּטוּמְאָה דְּאוֹרָיְיתָא הָכִי נָמֵי הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן בְּטוּמְאָה דְּרַבָּנַן.
The Gemara answers: If the mishna were discussing impurity by Torah law, indeed the Sages would issue such a decree. But here we are dealing with impurity by rabbinic law, and therefore the Sages did not issue such a decree.
בטומאה דרבנן – שהיה המפשיט טמא טומאה דרבנן כגון הנך דגבי שמנה עשר דבר (שבת דף יג:) הבא ראשו ורובו במים שאובים ובהמה זו קדשים היא ואם נגע בה טמאה מדרבנן הלכך לא מחמרינן בה כולי האי.
רש״י בד״ה בטומאה דרבנן כו׳ ובהמה זו קדשים כו׳. נ״ב פי׳ דכל הנך הי״ח גזרות רק שניות הן לעשות קדש שלישי אבל בחולין אינו פוסל בעבור זה דחק רש״י קדשים נ״ל עיין לעיל בדף ל״ג:
ומשיבים: אי [אם] מדובר בטומאה דאורייתא [מן התורה], הכי נמי [כך הוא גם כן] שהיה מקום לגזירה זו, ואולם הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים]? בטומאה דרבנן [מדברי סופרים], ובטומאה כזו, אין גוזרים טומאה על עור שיש בו יותר מכדי אחיזה בשל עור שיש בו כדי אחיזה.
The Gemara answers: If the mishna were discussing impurity by Torah law, indeed the Sages would issue such a decree. But here we are dealing with impurity by rabbinic law, and therefore the Sages did not issue such a decree.
הכל
(7) תִּינַח טָמֵא בַּטְּהוֹרָה טָהוֹר בִּטְמֵאָה טוּמְאָה דְּאוֹרָיְיתָא הִיא בִּטְרֵפָה.
The Gemara objects: According to this answer, the case in the mishna of an impure person who flays a pure animal works out well. That could be referring to a case of impurity by rabbinic law. But in every case of a pure person who flays an impure animal, i.e., an unslaughtered animal carcass, the impurity of the animal is by Torah law. Therefore, in such a case the Sages should have issued a decree. The Gemara explains: The case taught in the mishna of a person who flays an impure animal is referring to a pure animal that was properly slaughtered, but after the slaughter the animal was found to have a wound that would have caused it to die within twelve months, thereby rendering it a tereifa. Such an animal imparts impurity by rabbinic law.
תינח טמא בטהורה טהור בטמאה טומאה דאורייתא היא – דהא מתניתין בין בטמאה בין בטהורה קתני תנא טהורה לענין הכנסת טומאה לקבלה מן המפשיט ותנא טמאה לענין הוצאת טומאה שתטמא היא את המפשיט הראשון הנוגע בכדי אחיזה ולטהר את השני המפשיט מכדי אחיזה ואילך ולא נגע בבשר והכא ליגזר דהא כל בהמה טמאה נבלה היא אפי׳ שחטה וטומאתה דאורייתא.
בטרפה – האי טמאה דמתני׳ לאו בהמה טמאה אלא בהמה טהורה טרפה ושחטה והיא מטמאתו אם נוגע בה כדמפרש ואזיל.
ושואלים על הסבר זה: תינח [נוח, מובן הדבר] במה ששנינו במשנתנו ״המפשיט בטהורה״ שהכוונה היא לאדם טמא מדברי חכמים, והוא מפשיט עור בבהמה טהורה, והרי זו טומאה מדברי חכמים, ובכך אין גוזרים גזירה זו. ואולם אדם טהור המפשיט עור בבהמה טמאה, שכל בהמה טמאה שנשחטה הריהי נבילה שטומאתה טומאה דאורייתא [מן התורה] היא, ונגזור בכגון זה! ומשיבים: מה שנאמר במשנה ״בטמאה״ הכוונה היא לבהמה טהורה שנשחטה כדין, ואולם בבדיקתה נמצא שהיא טרפה, וטומאתה של זו היא מדברי חכמים בלבד.
The Gemara objects: According to this answer, the case in the mishna of an impure person who flays a pure animal works out well. That could be referring to a case of impurity by rabbinic law. But in every case of a pure person who flays an impure animal, i.e., an unslaughtered animal carcass, the impurity of the animal is by Torah law. Therefore, in such a case the Sages should have issued a decree. The Gemara explains: The case taught in the mishna of a person who flays an impure animal is referring to a pure animal that was properly slaughtered, but after the slaughter the animal was found to have a wound that would have caused it to die within twelve months, thereby rendering it a tereifa. Such an animal imparts impurity by rabbinic law.
הכל
(8) טְרֵפָה בַּת טַמּוֹיֵי הִיא אִין כְּדַאֲבוּהּ דִּשְׁמוּאֵל דְּאָמַר אֲבוּהּ דִּשְׁמוּאֵל טְרֵפָה שֶׁשְּׁחָטָהּ מְטַמְּאָה בְּמוּקְדָּשִׁין.
The Gemara asks: Is a pure animal that is found to be a tereifa capable of imparting impurity? The Gemara answers: Yes, in accordance with the opinion of Shmuel’s father, as Shmuel’s father said: A tereifa that one slaughtered imparts impurity by rabbinic law if it is a sacrificial animal. Accordingly, the mishna is referring to the case of a sacrificial animal that was found to be a tereifa.
ושואלים: והאם בהמה טהורה טרפה בת טמויי [טומאה] היא? ומשיבים: אין [כן], כדאבוה [כשיטת אביו] של שמואל, שכן אמר אבוה [אביו] של שמואל: טרפה ששחטה — מטמאה בבהמות המוקדשין, שאם היתה זו מן הקדשים, נוהגת בה טומאה מדברי חכמים, ואף משנתנו עוסקת בבהמת קדשים שנטרפה.
The Gemara asks: Is a pure animal that is found to be a tereifa capable of imparting impurity? The Gemara answers: Yes, in accordance with the opinion of Shmuel’s father, as Shmuel’s father said: A tereifa that one slaughtered imparts impurity by rabbinic law if it is a sacrificial animal. Accordingly, the mishna is referring to the case of a sacrificial animal that was found to be a tereifa.
הכל
(9) ת״ש תָּא שְׁמַע רַבִּי דּוֹסְתַּאי בֶּן יְהוּדָה מִשּׁוּם ר״ש רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר אהַמַּפְשִׁיט בִּשְׁרָצִים חִבּוּר עַד שֶׁיַּפְשִׁיט אֶת כּוּלּוֹ.
The Gemara suggests: Come and hear a refutation of Rabba bar Avuh’s explanation of the mishna in tractate Kelim from a baraita (Tosefta 8:19): Rabbi Dostai ben Yehuda says in the name of Rabbi Shimon: With regard to one who flays creeping animals, its hide is considered to have a connection with the flesh, and it imparts impurity of a creeping animal until he flays the animal in its entirety.
שרצים אין נוחין להפשיט.
כולו – חבור ואפילו יותר מכדי אחיזה הנוגע במופשט טמא. מדנקט שרצים טעמא משום דקשים להפשיט אבל גמל לא ואע״פ שטומאתו דאורייתא היא שיעור הפשטה בכדי אחיזה ולא גזרינן משום פחות מכדי אחיזה וקשיא לרב נחמן דגזר דילמא לא אתי למעבד שיעורא.
ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע] ראיה שלא כדברי רבה בר אבוה ממה ששנינו שר׳ דוסתאי בן יהודה משום [בשם] ר׳ שמעון אומר כי המפשיט את העור בשרצים — העור נחשב כחבור לגוף השרץ, שמשמש לו כ״יד״, ויוצאת טומאת השרץ על ידו לנוגע בעור זה, עד שיפשיט את העור כולו מעל השרץ.
The Gemara suggests: Come and hear a refutation of Rabba bar Avuh’s explanation of the mishna in tractate Kelim from a baraita (Tosefta 8:19): Rabbi Dostai ben Yehuda says in the name of Rabbi Shimon: With regard to one who flays creeping animals, its hide is considered to have a connection with the flesh, and it imparts impurity of a creeping animal until he flays the animal in its entirety.
הכל
(10) הָא בְּגָמָל אֵינוֹ חִבּוּר.
The Gemara infers: This halakha applies only with regard to creeping animals, but with regard to a camel or other non-kosher animals, when the hide is flayed more than a measure of grasping it is not considered to have a connection with the flesh and is pure, even though when the measure of grasping is flayed it is impure. Apparently, there is no rabbinic decree that even a hide that was flayed more than the measure of grasping imparts impurity lest one who intends to flay more than a measure of grasping come to flay only a measure of grasping, contrary to the opinion of Rabba bar Avuh.
ונדייק מכאן: דין זה נוהג רק בעורם של שרצים, הא [הרי] בגמל או בשאר בהמה טמאה — העור המופשט מעליו שיש בו שיעור יותר מכדי אחיזה אינו נחשב חבור, והריהו טהור. ואילו עור שהופשט בכדי אחיזה, הריהו טמא. הרי איפוא שאין אנו גוזרים במפשיט יותר מכדי אחיזה מפני המפשיט בכדי אחיזה, ושלא כדברי רבה בר אבוה!
The Gemara infers: This halakha applies only with regard to creeping animals, but with regard to a camel or other non-kosher animals, when the hide is flayed more than a measure of grasping it is not considered to have a connection with the flesh and is pure, even though when the measure of grasping is flayed it is impure. Apparently, there is no rabbinic decree that even a hide that was flayed more than the measure of grasping imparts impurity lest one who intends to flay more than a measure of grasping come to flay only a measure of grasping, contrary to the opinion of Rabba bar Avuh.
הכל
(11) לָא תֵּימָא הָא בְּגָמָל אֵינוֹ חִבּוּר אֶלָּא אֵימָא בְּעוֹר שֶׁעַל הַצַּוָּאר אֵינוֹ חִבּוּר ור׳ וְרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי הִיא.
The Gemara rejects this proof: Do not say that this statement indicates that with regard to a camel, when the hide is flayed more than a measure of grasping it is not considered to have a connection with the flesh. Rather, say that this statement indicates that only with regard to a creeping animal is the hide considered to have a connection with the flesh until one flays the animal in its entirety. But with regard to a camel carcass and other non-kosher animals, in a case where one seeks to fashion a jug and begins flaying from the legs, if he removed the entire hide except for the hide over the neck, it is not considered to have a connection to the flesh, and this statement is in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan ben Nuri stated in the mishna.
לא תימא הא בגמל – ביותר מכדי אחיזה אינו חבור אלא הך דיוקא דדייקינן למעוטי גמל אעור הצואר הוא דדייקינן והכי קאמר שרצים הוא דעד שיפשיט את כולו אבל גמל שהפשיט עד הצואר אינו חבור ובמפשיט לחמת ובמרגיל קאי ולעולם לשטיח אף ביותר מכדי אחיזה טמא דגזרינן בבהמה טמאה הואיל וטומאתה דאורייתא.
ור׳ יוחנן בן נורי היא – דאמר במתני׳ אינו חבור והכא ליכא למיגזר מידי דלמא לא אתי למעבד עד הצואר דהיכרא טובא איכא אבל בין פלגא לרובא לא מוכחא מילתא וכן בין כדי אחיזה לפחות מכדי אחיזה.
ודוחים: לא תימא [אל תאמר] כדרך שדייקת הא [הרי] בגמל אינו חבור, אלא אימא [אמור] כך בדיוק הדברים: דווקא בעור של שרצים נחשב העור כמחובר לבשר עד שיפשיט את העור כולו. אבל בגמל, ובשאר בהמה טמאה, כאשר מפשיט את העור לחמת ובאופן שמפשיט מלמטה כלפי מעלה (״מרגיל״), אם מפשיט עד הצוואר, אף שנשאר עדיין בעור שעל הצואר — אינו חבור, וכשיטת ר׳ יוחנן בן נורי היא, שסבור כי משעה שהופשט עור בית החזה, הרי זה נחשב כאינו מחובר לבשר, אף שעדיין לא פשט את עור הצוואר.
The Gemara rejects this proof: Do not say that this statement indicates that with regard to a camel, when the hide is flayed more than a measure of grasping it is not considered to have a connection with the flesh. Rather, say that this statement indicates that only with regard to a creeping animal is the hide considered to have a connection with the flesh until one flays the animal in its entirety. But with regard to a camel carcass and other non-kosher animals, in a case where one seeks to fashion a jug and begins flaying from the legs, if he removed the entire hide except for the hide over the neck, it is not considered to have a connection to the flesh, and this statement is in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan ben Nuri stated in the mishna.
הכל
(12) אָמַר רַב הוּנָא מִשּׁוּם ר״ש רַבִּי שִׁמְעוֹן בר׳ בְּרַבִּי יוֹסֵי לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁלֹּא שִׁיֵּיר בָּהּ כְּדֵי מַעְפּוֹרֶת אֲבָל שִׁיֵּיר בָּהּ כְּדֵי מַעְפּוֹרֶת חִבּוּר.
§The Gemara returns to discuss, and limit the scope of, the previously cited mishna (Kelim 28:8): In the case of a ritually impure garment that one began to tear, once the majority of the garment is torn, the two sections are no longer considered to have a connection, and the garment is pure. Rav Huna says in the name of Rabbi Shimon, son of Rabbi Yosei: The mishna taught that an impure garment, most of which has been torn, is no longer impure only when one did not leave untorn a part of the garment that is the measure of a scarf. But if he left an untorn piece that is the measure of a scarf, it is considered to have a connection, and the garment remains ritually impure.
מעפורת – סודר. ויתחפש באפר דכתיב גבי מיכה (מלכים א כ) מתרגמינן ואישתני במעפורתא.
שייר – בההוא מיעוט שלא נקרע כדי מעפורת חשוב הוא להיות חבור.
לא שנו – דכי לא שייר הוי חילוק.
אבל שייר בה כדי מעפורת לא – בפרק דם חטאת (זבחים דף צד:) אמרינן אפילו שייר בה כדי מעפורת אינו טמא אלא מדרבנן.
א למעלה הובאו דברי המשנה במסכת כלים בדין טלית טמאה שנקרעה ברובה שהיא טמאה. ומביאים עוד דברים המסייגים את דברי המשנה. שכן אמר רב הונא משום [בשם] ר׳ שמעון בר׳ יוסי: לא שנו שהטלית הטמאה הריהי טהורה לאחר שנקרעה ברובה, אלא בזמן שלא שייר בה בטלית חלק שלם שיש בו שיעור כדי מעפורת (חלוק עליון), אבל אם שייר בה בטלית חלק שלם שיש בו שיעור כדי מעפורת — הרי זה חבור.
§The Gemara returns to discuss, and limit the scope of, the previously cited mishna (Kelim 28:8): In the case of a ritually impure garment that one began to tear, once the majority of the garment is torn, the two sections are no longer considered to have a connection, and the garment is pure. Rav Huna says in the name of Rabbi Shimon, son of Rabbi Yosei: The mishna taught that an impure garment, most of which has been torn, is no longer impure only when one did not leave untorn a part of the garment that is the measure of a scarf. But if he left an untorn piece that is the measure of a scarf, it is considered to have a connection, and the garment remains ritually impure.
הכל
(13) אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ לֹא שָׁנוּ אֶלָּא טַלִּית אֲבָל עוֹר חֲלִים וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר אפי׳ אֲפִילּוּ עוֹר נָמֵי לָא חֲלִים.
Reish Lakish said: The mishna taught only with regard to an impure garment, most of which has been torn, that it is no longer impure, but an impure hide that was torn in such a manner remains impure because it is repairable. And Rabbi Yoḥanan said: Even a hide that was torn in such a manner is no longer impure because it is not repairable.
אלא טלית – דכיון שנקרע בטל שמה דאפי׳ חוזר ותופרה אינה חוזרת לקדמותה.
אבל עור – שנטמא וסדקו ושייר מקצת.
חלים – חזק הוא ע״י אותו מקצת וכשחוזר ותופרו הרי הוא כבתחלה הלכך לא בטל שמו מעליו.
לא שנו אלא טלית אבל עור חלים ור׳ יוחנן אמר אפילו עור נמי לא חלים – נראה דר׳ יוחנן לא סגי בעור כדי מעפורת כמו בטלית אלא כל אחד למאי דחשיב לגבי דידיה סגי וצריך בעור ה׳ על ה׳ והשתא פריך שפיר בסמוך כי אמעט ליה מה׳ טפחים טהור דאי בעור נמי סגי לרבי יוחנן כדי מעפורת לא יתיישב בסמוך דאי כדי מעפורת פחות מה׳ כמו שמשמע באיכא דאמרי תקשה ליה לר׳ יוחנן אמאי טהור כי ממעט ליה מה׳ ואם הוא יותר מה׳ כשיש בו נמי ה׳ אמאי טמא הא אין בו כדי מעפורת ומיהו יש ליישב דלהאי לישנא סגי לר׳ יוחנן בעור בחשיבות מעפורת שהוא פחות מה׳ כדמשמע לקמן והא דקאמר וכי ממעט ליה מה׳ טהור אע״פ שיש בו כדי מעפורת כגון דקא בעי ליה למושב זב כדאמר לקמן לר״ל אבל לאיכא דאמרי לרבי יוחנן ודאי בעי ה׳.
ועוד דברים המסייגים את דברי המשנה אמר ריש לקיש: לא שנו שדבר טמא הנקרע ברובו שנטהר בכך אלא בטלית, אבל עור טמא שנקרע, אף שנקרע ברובו — אין הוא נטהר בכך, כיון שהוא חלים [מתרפא, ושב ומתחבר]. ואילו ר׳ יוחנן אמר: אפילו עור נמי [גם כן] כיון שנקרע ברובו הריהו נטהר בכך, כיון שהעור שנקרע לא חלים [אינו מתרפא].
Reish Lakish said: The mishna taught only with regard to an impure garment, most of which has been torn, that it is no longer impure, but an impure hide that was torn in such a manner remains impure because it is repairable. And Rabbi Yoḥanan said: Even a hide that was torn in such a manner is no longer impure because it is not repairable.
הכל
(14) אֵיתִיבֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן לְרֵישׁ לָקִישׁ עוֹר טָמֵא מִדְרָס חִישֵּׁב עָלָיו לִרְצוּעוֹת וְסַנְדָּלִים כֵּיוָן שֶׁנָּתַן בּוֹ אִיזְמֵל טָהוֹר דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה וחכ״א וַחֲכָמִים אוֹמְרִים בעַד שֶׁיַּמְעִיטֶנּוּ מֵחֲמִשָּׁה טְפָחִים כִּי מְמַעֵיט לֵיהּ מִיהָא טָהוֹר אַמַּאי לֵימָא חֲלִים.
Rabbi Yoḥanan raised an objection to the opinion of Reish Lakish from a mishna (Kelim 26:9): In the case of a hide that is impure with impurity imparted by treading, if the owner intended with regard to the hide to make it into straps and sandals, when he applies a scalpel [izmel] to the hide, the hide becomes pure; this is the statement of Rabbi Yehuda. And the Rabbis say: The hide does not become pure until he reduces the size of the hide to a measure of less than five handbreadths. In any event, when he reduces the hide to a measure of less than five handbreadths, everyone agrees that it becomes pure. Why is this so? Let us say according the opinion of Reish Lakish that the hide should not become pure, as it is repairable.
שנתן בו איזמל – שהתחיל לבטלו טהרו ואע״פ שעדיין יש בגדול חמשה על חמשה טפחים שהן שיעור למדרס עור כדאמרינן בסוכה (דף יז:) הבגד שלשה על שלשה השק ד׳ על ד׳ העור ה׳ על ה׳.
עד שימעיטנו – דלא דמי לטלית דהתם קודם קריעה היה שמה טלית ועומדת להתכסות ובקריעתה בטל שמה הלכך אף על גב דשיריים בני קבולי טומאה טהרו מטומאה ראשונה אבל הכא כל שעה שם עור עליו הלכך עד שיבטלנו מכשיעור.
כי מיעטו מיהא טהור – ואע״פ שלא סדקו כולו אלא באחד מראשיו.
המפשיט עור של שרצים הרי העור אף אותו שהופשט כמחובר לבשר והנוגע בו טמא עד שיפשיט את כלו ואפי׳ עור הצואר חבור אע״פ שהוא נח להפשט:
כבר ביארנו ששיעור הבגד להטמא במגע טמאות שלש אצבעות על שלש אצבעות ושיעורו למדרס שלשה טפחים על שלשה טפחים השק שיעורו ארבעה טפחים על ארבעה טפחים העור שיעורו למדרס חמשה טפחים על חמשה טפחים:
עור שנטמא מדרס והתחיל לקצעו לרצועות הרי הוא בטומאתו עד שלא ישתייר שם חתיכה של חמשה טפחים ואין זה דומה לטלית כמו שביארנו שהרי בכאן מ״מ שם עור עליו שהעור חזק הוא על ידי מקצת הנשאר וכשחוזר ותופרו הרי הוא כבתחלה ולא בטל שמו ממנו הא אם מיעטו מחמשה טהור אע״פ שלא נקרע אלא באחד מראשיו ולא סוף דבר כדבעי ליה למושב זב ר״ל מושב של סמיכה שבפחות מחמשה טפחים אינו ראוי אלא אף כשרוצהו לדבר אחר:
תנור האמור לענין טהרות תחלתו עשוי בפני עצמו כקדרה והוא של חרס ומיטלטל וכשבא לקבעו מעמידו בארץ ומדביק טיט סביבו ומעבהו באותו הטיט וכשנטמא אין בו טהרה אלא נתיצה לא רצה לכתתו כיצד מטהרין אותו אם חלקו לשנים הרי חלק אחד אחד גדול ונטהר הקטן אבל הגדול נשאר בטומאתו שכל שנשתייר רובו אפי׳ בתנור קטן אין זה נתיצה ואם כיון לחלקו לשנים בשוה שניהם טמאים שאי אפשר לצמצם ושמא יש כאן רובו כמו שביארנו בפרק שני הא כיצד הוא עושה מחלקו לשלשה חלקים וגורר אותו הטיט המודבק על החרסים והוא הנקרא בלשון תלמוד טפלה עד שנמצא שאין הטיט מחבר את החלקים ואפי׳ נשאר בחלק זה שיעור ארבעה טפחים טהור ויש חולקין בזו והרוצה שלא יבא תנורו לידי טומאה עושהו שלשה חלקים ואינו עושה לו טפלה אלא כיצד מחברו עושה לו טפלה רחוק ממנו מעט ונותן חול או צרורות בין החלקים ובין הטפילה ואינו מקבל טומאה לעולם:
איתיביה [הקשה לו] ר׳ יוחנן לריש לקיש ממה ששנינו: עור שהוא טמא בטומאת מדרס, אם חישב עליו בעליו לחותכו כדי שיעשה ממנו רצועות וסנדלים, כיון שנתן בו איזמל להתחיל לחותכו — הרי הוא טהור מטומאתו, אלו דברי ר׳ יהודה. וחכמים אומרים: אין העור נטהר מטומאתו בנעיצת האיזמל בלבד, אלא רק עד שימעיטנו את העור השלם לכדי פחות מחמשה טפחים. ונדייק מכאן: כי ממעיט ליה מיהא [כאשר ממעט אותו את העור השלם משיעור חמישה טפחים על כל פנים] טהור הוא לכל הדעות, ויש לשאול: אמאי [מדוע]? לימא חלים [אמור שהוא אחר כך מתרפא ומתחבר] כשיטתך!
Rabbi Yoḥanan raised an objection to the opinion of Reish Lakish from a mishna (Kelim 26:9): In the case of a hide that is impure with impurity imparted by treading, if the owner intended with regard to the hide to make it into straps and sandals, when he applies a scalpel [izmel] to the hide, the hide becomes pure; this is the statement of Rabbi Yehuda. And the Rabbis say: The hide does not become pure until he reduces the size of the hide to a measure of less than five handbreadths. In any event, when he reduces the hide to a measure of less than five handbreadths, everyone agrees that it becomes pure. Why is this so? Let us say according the opinion of Reish Lakish that the hide should not become pure, as it is repairable.
הכל
(15) כִּי קָאָמְרִי דַּחֲלִים הֵיכָא דְּקָא צָרֵי לֵיהּ לְהֶדְיָא הב״ע הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן בִּמְקַצֵּעַ וּבָא לוֹ דֶּרֶךְ סְבִיבוֹתָיו.
Reish Lakish responded to Rabbi Yoḥanan: When I said that a torn hide is repairable, I was referring to a case where one cut the hide in a straight line. By contrast, here we are dealing with a case where one cut the hide in a circular manner. In such a case, the hide is not repairable.
ערך קצע
קצע – א(כלים פכ״ז) המקצע מכולם טפח על טפח טמא (חולין קכג:) במקצע ובא דרך סביבותיו (בבא מציעא סה) הכא במאי עסקינן שקיצען פי׳ שחתכן.
א. [שניידען.]
השיב ריש לקיש לר׳ יוחנן: כי קאמרי דחלים [כאשר אמרתי שהעור שנחתך מתרפא] הרי זה רק היכא דקא צרי ליה להדיא [במקום שהוא חותך אותו את העור, למישרין, בקו ישר לאורכו או לרוחבו], ואילו הכא במאי עסקינן [כאן במשנה זו במה אנו עוסקים]? במקצע (מחתך) ובא לו דרך סביבותיו (בקו מעגלי), ועור שנחתך באופן שכזה אכן אינו יכול להתרפא.
Reish Lakish responded to Rabbi Yoḥanan: When I said that a torn hide is repairable, I was referring to a case where one cut the hide in a straight line. By contrast, here we are dealing with a case where one cut the hide in a circular manner. In such a case, the hide is not repairable.
הכל
(16) מֵתִיב ר׳ רַבִּי יִרְמְיָה הַמַּפְשִׁיט בַּבְּהֵמָה וּבַחַיָּה בַּטְּהוֹרָה וּבַטְּמֵאָה בַּדַּקָּה וּבַגַּסָּה לְשָׁטִיחַ כְּדֵי אֲחִיזָה הָא יָתֵר מִכְּדֵי אֲחִיזָה טָהוֹר וְאַמַּאי לֵימָא חֲלִים תַּרְגְּמַהּ ר׳ רַבִּי אָבִין רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן עוֹשֶׂה נִיפּוּל.
Rabbi Yirmeya raises an objection to the opinion of Reish Lakish from the mishna: In the case of one who flays either a domesticated animal or an undomesticated animal, a ritually pure animal or a ritually impure animal, a small animal or a large animal, if he is flaying the animal for the purpose of using the hide as a carpet, the halakhic status of the hide remains that of flesh until he has flayed the measure of grasping. Rabbi Yirmeya infers: But once one has flayed more than the measure of grasping, the hide is pure. But according to Reish Lakish, why is this so? Let us say that the hide is repairable, i.e., it can be sewn back on. Rabbi Avin interpreted the mishna and explained that one piece after one piece, i.e., each piece that is flayed is rendered fallen and disconnected from the flesh, as it will never be reattached to the flesh, unlike the case of a torn hide, which may be sewn back together.
ערך גר
גר – א(שבת קכ״ב:) מגירה לגור בה את הגבינה (שבת סא:) היה שם כתוב על ידות הכלים ועל כרעי המטה הרי זה יגור ויגנוז (חולין קכג:) מתיב רבי ירמיה מהא דתנן בתנור (פרק ח׳ בכלים) תנור שניטמא כיצד מטהרין אותו חולקו לשלש וגורר את הטפלה וכו׳ (פרק ט״ו באהלות) אין טמא אלא עד ארבע טפחים ובזמן שהוא עתיד לגור. (בכורות מד) והא אנן תנן (בפרק שני בפרה) פרה שקרניה וטלפיה טהורים יגור פי׳ ינסר כמו מגוררות במגרה. (בבא קמא קיט) היוצא מתחת המקדח ומתחת הרהיטני והנגרר במגר׳ הרי זה שלו.
ערך פל
פל – ב(חולין קכ:) מה נפשך אי מיתה עושה ניפול ליטמא משום אבר מן החי פי׳ אם דלדול האבר חשוב כמת כיון שנדלדל כאילו נופל ליטמא משום אבר מן החי אם אין מיתת האבר חשובה ניפול ליטמא משום אבר מן הנבלה (חולין קכג:) תירגמה רבי אבין ראשון ראשון עושה ניפול (משנה פאה ה. בבא מציעא קה) כדי נפילה (ירושלמי) א״ר אבהו בנופל לה כדי לזורעה וכההיא אמר הכן נפילה מה שזרע בה מפולת יד שאין לו שוורים לחרוש ומנכש בידו וזורע או למפולת שורים בחרישת שורים פ״א כדי נפילה דהמקבל כדי זריעתה כדי נפילה דפיאה שיעור לקט שרגיל להיות בשאר שדות לכור זרע או לכור תבואה פי׳ לכל כור וכור שזרע נותן ד׳ קבין או לכל כור וכור שליקט ממנה ואם תימצי לומר לכור זרע למפולת יד שזורעין ביד או למפולת שורים מתקנין במחרישה מקום ונותנין שם תבואה וכשהיה שור חורש את תלם היתה תבואה יורדת על יד על יד לתוך התלם וכענין הזה אינן יכולין לזורעה כי אם בחטין הרבה (בבא בתרא כג) ניפול שנמצא לתוך נ׳ אמות פי׳ גוזל שאינו פורח אלא מדדה ברגליו ונמצא נופל בארץ (עבודה זרה עב. ובירושלמי בסוף פרק המקבל בדמאי) לא יאמר אדם לגוי פול תחתי לעוצר פ׳ הפל עצמך לפייס את העוצר השלטון כמו זה יעצור בעמי לפי שיש לחוש שמפייסו ביין נסך וכשזה מתן דמים לגוי שמפייסו נותן לו דמי יין נסך פול תחתי קאמר כיון דאמרי תחתי והוא היה רגיל להאכילו ולהשקותו וזו שנופל תחתיו ומשקהו יין נסך אסור הא לא דמיא אלא להא דמותר לומר לו מלטני מן העוצר (בבא בתרא קמד) האחין השותפין שנפל אחד מהן לאומנות נפל לאמצע (גמרא) תנא לאומנות המלך פירוש האחין השותפין שנפל אחד מהן לאומנות שלא חלקו ירושת אביהם ונפל אחד מהן לאומנות המלך מה שמרוויח באותה האומנות יחלוק לאמצע עם אחיו זהו אומנות המלך שהיו מתחילין מבית שבראש המבוי למנות בעל הבית גבאי מנת המלך מבני העיר ומה שמרוויח באותו ממון הוא שלו בשכר שמקבצו והקרן נותן לאוצר המלך. וחדש או שנה יהיה זה גבאי וחדש האחר שכינו הסמוך לו וכן הולכין כסדר הבתים לכל בעל הבית חדשו וכשהגיע לבית של אחין הללו ומינו אחד מהן השכר לאמצע (בבא קמא צט: בבא בתרא צג) המוליך חטין לטחון ולעשותן סלת ולא לתתן ועשאן סובין או מורסן קמח לנחתום ועשאו פת ניפולין פירוש ולא לתתן כעין שלותתין אותן להסיר הקליפה שעל החטים ומן הגרעינין גופן בלא קליפה עושין סלת סובין אותן הקליפין שנקלפין מעל החיטין מורסן הוא הדק פת ניפולין שנופל מאליו ונתמקמק.
ערך זכר
זכר – ג(חולין קכג) מסתברא ממעשר הוה ליה למילף שכן זכרים טמאים מרובים מרחם אדם פשוט לפני הדיבור פירוש הבכור זכר והמעשר וראשית הגז בין זכרים בין נקבות בכור אפילו בהמה של כהנים קדוש בבכורה אבל במעשר בהמה ובראשית הגז פטורין והבכור נוהג בין בבהמה טהורה בין בבהמה טמאה אבל המעשר וראשית הגז אין נוהגין אלא בבהמה טהורה בלבד מעשר וראשית הגז מעט והבכור מרובין כי הבכור מכל בהמה נקבה והמעשר אחד מעשר׳ הבכור קדושתו מרחם והמעשר וראשית הגז פשוטים לאפוקי בכור דלא פשוט הוא נתחייבו ישראל בבכור קודם מתן תורה לאפוקי מעשר וראשית הגז דלא הוזהרו בהן קודם מתן תורה ואמרינן אדרבה מבכור הוה ליה למילף שכן דומה לו כאילו יתום שלקחו בשותפות נתנו לכהן בקדושה ובמכירה פי׳ בהמה שמתה אמה בשעת לידה פטורה מן המעשר דיליף תחת תחת מתחת אמו לאפוקי בכור וראשית הגז שנוהגין אפילו ביתום והלקוח והניתן לו במתנה פטור ממעשר בהמה כדתנן בבכורות הלקוח והניתן במתנ׳ פטור לאפוקי בכור וראשית הגז שחייבים בלקוח ובניתן לו במתנה בכור וראשית הגז חייבין בבהמת השותפין כדאמרינן לעיל לאפוקי מעשר בהמה דאינו נוהג בבהמת השותפין דתנן האחין והשותפין חייבין בקולבון ופטורין ממעשר בהמ׳ הבכור וראשית הגז ניתנין לכהן לאפוקי מעשר בהמה דלא דתנן הבכור נאכל לכהנים והמעשר בכל העיר לכל אדם הבכור קדוש מרחם אמו וראשית הגז אין צריך לקרותו קדוש לאפוקי מעשר שצריך לקרותו קדוש כדי שיתקדש שנאמר העשירי יהיה קדש לה׳ ותנן היוצא עשירי סוקרו בסיקר׳ ואומר הרי זה מעשר במכירה כדתנן בתחלת מעשר שני הבכור מוכרין אותו תמים חי ובעל מום ושחוט וראשי׳ הגז נמי מוכרין אותו לאסוקי מעשר בהמה דתנן מעשר בהמה אין מוכרין אותו תמים חי ולא בעל מום שחוט הנך של מעשר בהמה ששוין זה לזה נפישן איבעית אימא המעשר פשוט וראשית הגז אפי׳ בפשוט נמי נוהג פשוט מפשו׳ עדיף ליה למילף לאפוקי בכו׳ דלא פשוט היא וי״מ בקדושה כי הבכור וראשית הגז אינן מקדשין אלא הן לבדן לאפוקי מעשר שמקדש לפניו ולאחריו דגרסינן (זבחים פט:) אמר רב מעשר עדיף שקדוש לפניו ולאחריו וכו׳. (נדה לא:) בא זכר בא שלום לעולם שנאמר שלחו כר מושל ארץ מסלע מדברה ואמר רבי יצחק דבי רבי אמי זכר זה ככרו עמו כלומר סעודתו עמו דכתיב ויכרה להם כירה גדולה נקבה נקייה באה דאין עמה כלום דהיא אומרת תן לי שנאמר נקבה שכרך עלי ואתנה. (בבא קמא נ. יבמות קכא) אמר להן זכר של רחלים נזדמן לי וזקן אחד מנהיגו פירוש זכר של רחלים אילו של יצחק וזקן אחד אברהם.
ערך חלם
חלם – ד(פסחים מח) חלום בשעת שחיטה וחולה בשעת זריקה וכו׳ (ראש השנה כח.) והתניא עתים חלום עתים שוטה אבל כשהוא חלום הרי הוא כפיקח לכל דבריו פי׳ חלום בריא כדכתיב ותחלימני ותחייני. (שבת צא.) והא איכא מקום חלמי דאיבעי מפקע ליה ושקיל פי׳ מקום התפר בשולי הכיס. (עבודה זרה סט) ורבנן לא מסקי אדעתין דאפיך וחזי ליה אי נמי זמנין דחלים פי׳ פעמים שיבוא הסיתום מבפנים שוה בשוה ויתחבר החדש עם הישן (קידושין כה) מהו דתימא זמנין דחלי׳ שפוותיה קא משמע לן עי׳ פעמים שקופץ את פיו ונמצאו שפתותיו דבוקות ואינן נראות היית אומר אינן גלוין קא משמע לן. (חולין קכג) לא ישנו אלא טלית אבל עור חלים פי׳ לא שנו אלא טלית דכיון דנקרעת רובה קרע לה לעולה אבל עור חלים פי׳ מת חבר הנשא׳ כי ממעט ליה מה׳ טפחים מיהא טהור דברי הכל ואמאי לימא דחלים ופריק מתניתא במקצע סביבותיה שאין יכול לחופרו ולחלמו וכי אמינא דחלים במקצע להדיא פי׳ במחתך נכוחו דרך נכוחה ואפשר לו לחופרה תפירה כעין חלימה אבל המחתך בעקמומית לא חלים ואקשינן מתניתין המפשיט בבהמה ובחיה וכו׳ אמאי לימא דחלים תרגמא רבי אבון ראשון עושה ניפול פי׳ ניפול כל מה שמפשיט כאלו אפשיט ואותבינן שעל הצואר שעדיין לא נפשט והנה הוא חלים וקאי למה אמר רבי יוחנן אינו חיבור ופריק אביי בשומר העשוי לינתק מאליו פי׳ עור שעל הצואר עשוי כשימתח להינתק מאליו אין צריך חתיכת סכין ואקשינן מן התנור שניטמא כיצד מטהרין אותו ממעטו מבפנים מד׳ טפחים וכי ממעט ליה מז׳ טפחים בטל מתורת תנור ואמאי לימא חלים שזה ודאי כי מחבר ליה וממרח ליה בטיט חלים פי׳ חלים מחבר דגרסינן (עבודה זרה מד) ויתנו עליו את הנזר ואת העדות עדות הוא לבית דוד כל הראוי למלכות חולמתו כולי (א״ב בנוסחאות דידן כתוב הולמתו וגם בעל הערוך הביאו בערך הלם).
ערך טל
טל – ה(סוכה יז.) וראוי לטלאי על גבי חמור (מנחות לב) הניחה בפצים או שטלא עליה מלבן. (מנחות לד:) ב׳ תפילין של ראש שטלא עור על אחת מהן ומניחה (מנחות לד: גיטין מב) או שטלא עור עליהן וכו׳ פי׳ מלשון בלות ומטולאות (מעילה יח) שכן עומד וטולא פי׳ ראו׳ אותו משהו בגד לאורגים שכשהוא מחליק את המטוה של אריגה בסובין או בכלום דבר כדי לחזקו כורך משהו בגד על האצבע ומחלי׳ את הטווי ואותו סמרטוט שעל אצבעו משמר אצבעו שאינו מחתכו החוט ואותו שכורך באצבעו נקרא טוליא וראוי נמי לקוצצי תאנים אותם שמבקעים את התאנים המולחין אותן כורכין משהו על אצבען שלא יגע בשומן התאנים (חולין קכג) אזן חמור שטלאה לקופתו טהורה פי׳ שהיתה קופתו נקובה ותפרה כנגד הנקב (פרק ט דכלים) טלא עליו המטלת פי׳ תפר עליו בגד אחד מן מטולאות (כלים פרק כז) מטלת שטלאה על השפה פי׳ חתיכת בגד שתפרה על השפה סביב הצואר (כלים פרק כח) מטלת שטלאה על הקופה.
ערך שטח
שטח – ו(שבת קמו:) שוטחן בחמה. (חולין קכב. נדה נה.) גזירה שמא יעשו עורות אביו ואמו שטיחין (כלים פכ״ד) ג׳ עורות הם העשוי לשטיח טמא מדרס (כלים פרק כ״ח) חמת שעשאו שטיח ושטיח שעשאו חמת (כלים פכ״ו) אילו עורות טמאין מדרס עור שחושב עליו לשטיח (חולין קכג) בשטיח כדי אחיזה פי׳ המפשיט מן העור עד כדי אחיזה וכל שכן פחות חיבור הוא ואם ניטמא העור מן השרץ נטמא הבשר טומאת אוכלין וזהו שאמרו שומר הוא להכניס ולהוציא טומאה מכאן ואילך יתר מכדי בית אחיזה טהור המופשט ודרך המפשיט לשטוח להתחיל מאמצעית הבהמה כדרך שעושין לשוורים ולחמת כלומר אם רוצה העור לצורך חמת שמפשיט העור שלם כולו חשוב חיבור עד שיפשיט את החזה מפני שהחזה קשה להפשיט יותר מן הכל אשר בבהמה וכיון שהפשיט החזה שוב אינו חיבור לא בטומאה ולא בטהרה המרגיל כולו חיבור פי׳ המתחיל להפשיט למטה מרגלים כיון שחזה מפשיט לבסוף כולו חשוב חיבור ליטמא הנוגע בעור מחמת הבשר אם הוא נבלה או טמאה ואם טהורה ושחוטה ונגע שרץ בעור נטמא הבשר. (במגלת איכה ויגרס בחצץ) עשה לך כלי גולה מה היו רבי חייא רבה אמר חמת קערה ושטיח וכל חד וחד משמש שני דברים חמת ממלאה קמח ונותנה תחת ראשו קערה אוכל ושותה בה שטיח לישב עליו וישן עליו.
א. [קראטצין איבער זעגען.]
ב. [אבפאללען.]
ג. [מעננליך.]
ד. [שטארק.]
ה. [נאטען.]
ו. [אויס שפרייטען.]
חלים – מחובר ועומד הוא לבשר.
ראשון ראשון – המופשט עושה ניפול הוי כנפרש לגמרי דהא אין סופו לחזור לבשר עוד.
הא יותר מכדי אחיזה טהור ואמאי והא חלים – תימה לר״י דהיכי מדמה דין דיד להא דאיירי ביה לעיל וי״ל דנראה לו לדמות דכי היכי דאמרינן דעור הקרוע חשוב כמחובר הכי נמי נימא דעור המופשט ליחשב כמחובר ולהוי יד כאילו לא הופשט.
מתיב [מקשה] ר׳ ירמיה על שיטת ריש לקיש ממה ששנינו במשנתנו כי המפשיט בבהמה ובחיה, בטהורה ובטמאה, בדקה ובגסה, לשטיח — נחשב העור כחיבור לבשר עד שיש בו שיעור כדי אחיזה. ונדייק מכאן: הא [הרי] אם יש בעור שנפשט שיעור יתר מכדי אחיזה — הריהו טהור, ויש לשאול לשיטת ריש לקיש: אמאי [מדוע]? לימא חלים [אמור שהוא אחר כך מתרפא ומתחבר]! תרגמה [תרגם, פירש, אותה את משנתנו] ר׳ אבין שמדובר בה באופן הפשטה שראשון ראשון (חלק אחר חלק) מן העור שנפשט עושה ניפול, פורש לגמרי מן הבשר, ואין דרך שיחזור ויתחבר עם החלקים האחרים שנפשטו. ועוד
Rabbi Yirmeya raises an objection to the opinion of Reish Lakish from the mishna: In the case of one who flays either a domesticated animal or an undomesticated animal, a ritually pure animal or a ritually impure animal, a small animal or a large animal, if he is flaying the animal for the purpose of using the hide as a carpet, the halakhic status of the hide remains that of flesh until he has flayed the measure of grasping. Rabbi Yirmeya infers: But once one has flayed more than the measure of grasping, the hide is pure. But according to Reish Lakish, why is this so? Let us say that the hide is repairable, i.e., it can be sewn back on. Rabbi Avin interpreted the mishna and explained that one piece after one piece, i.e., each piece that is flayed is rendered fallen and disconnected from the flesh, as it will never be reattached to the flesh, unlike the case of a torn hide, which may be sewn back together.
הכל
(17) מֵתִיב רַב יוֹסֵף עוֹר שֶׁעַל הַצַּוָּאר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר אֵינוֹ חִבּוּר אַמַּאי הָא חֲלִים וְקָאֵי.
Rav Yosef raises an objection to the opinion of Reish Lakish from another ruling in the mishna: With regard to the hide over the neck, Rabbi Yoḥanan ben Nuri says: It is not considered to have a connection to the flesh, as the hide is merely loosely connected to the neck itself, and it is pure. According to Reish Lakish, why is this so? Doesn’t the hide exist in its repaired state, i.e., isn’t it still connected to the neck itself? If an impure hide that was torn and can be repaired remains impure, this should certainly be the halakha with regard to hide that was never moved from its initial state.
עור שעל הצואר רבי יוחנן בן נורי אומר אינו חבור ואמאי הא חלים וקאי – וא״ת לרבי יוחנן נמי דאמר עור לא חלים מודה היכא שכבר תפר שטמא וכ״ש היכא שלא נקרע מעולם וי״ל דקס״ד שעל גב הצואר אע״פ שהוא ניתק מאליו לא גרע מעור שעדיין לא נתפר ולא נתחבר דהוי כמחובר וכי היכי דעור הנקרע הוי כחלים עור שעל גב הצואר נמי אע״ג דניתק מאליו הוי ליה למימר דהוי חבור ומשני כיון דעשוי לנתק מאליו גרע מעור הנקרע ולא הוי חבור.
מתיב [מקשה] על שיטת ריש לקיש רב יוסף ממה ששנינו במשנתנו כי העור שעל הצואר הרופף בחיבורו לגוף, ר׳ יוחנן בן נורי אומר שאינו נחשב חבור לבשר, והריהו טהור. ויש לשאול: אמאי [מדוע]? הא חלים וקאי [הרי הוא מתרפא ועומד], בהיותו במקומו!
Rav Yosef raises an objection to the opinion of Reish Lakish from another ruling in the mishna: With regard to the hide over the neck, Rabbi Yoḥanan ben Nuri says: It is not considered to have a connection to the flesh, as the hide is merely loosely connected to the neck itself, and it is pure. According to Reish Lakish, why is this so? Doesn’t the hide exist in its repaired state, i.e., isn’t it still connected to the neck itself? If an impure hide that was torn and can be repaired remains impure, this should certainly be the halakha with regard to hide that was never moved from its initial state.
הכל
(18) אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי אֵימָא סֵיפָא וחכ״א וַחֲכָמִים אוֹמְרִים חִבּוּר.
Abaye said to Rav Yosef: Instead of objecting to the opinion of Reish Lakish due to the statement of Rabbi Yoḥanan ben Nuri, say the latter clause of the mishna: And the Rabbis say: The hide covering the neck is considered to have a connection to the flesh, a statement that supports the opinion of Reish Lakish according to your reasoning.
אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף בתשובה לקושייתו על ריש לקיש: עד שמקשה אתה על ריש לקיש מדברי ר׳ יוחנן בן נורי שבמשנתנו, אימא סיפא [אמור את סוף משנתנו]: וחכמים אומרים: אין זה נחשב חבור, ומעתה הרי זו ראיה לשיטת ריש לקיש!
Abaye said to Rav Yosef: Instead of objecting to the opinion of Reish Lakish due to the statement of Rabbi Yoḥanan ben Nuri, say the latter clause of the mishna: And the Rabbis say: The hide covering the neck is considered to have a connection to the flesh, a statement that supports the opinion of Reish Lakish according to your reasoning.
הכל
(19) אֶלָּא אָמַר אַבָּיֵי בְּשׁוֹמֵר הֶעָשׂוּי לִנָּתֵק מֵאֵלָיו קָא מִיפַּלְגִי מָר סָבַר הָוֵי שׁוֹמֵר וּמָר סָבַר לָא הָוֵי שׁוֹמֵר.
Rather, Abaye said: The dispute between Reish Lakish and Rabbi Yoḥanan is irrelevant to the dispute in the mishna between Rabbi Yoḥanan ben Nuri and the Rabbis. In the mishna, they disagree with regard to whether an appendage, such as the hide of the neck, that protects the flesh but is prone to become detached by itself is considered to be protection. One Sage, i.e., the Rabbis, holds that it is considered to be protection, and one Sage, Rabbi Yoḥanan ben Nuri, holds that it is not considered to be protection.
אלא אמר אביי – אי סבירא לן דחלים דכולי עלמא הוי חבור והכא טעמא משום דלא חלים והוא שעשוי לינתק מאליו בשומר העשוי לנתק קא מיפלגי דרבנן סברי אפ״ה לא בטיל תורת שומר מיניה כל זמן שלא ניתק.
אלא אמר אביי: אין מחלוקתם של ר׳ יוחנן בן נורי וחכמים עוסקת בענין רפואתו של עור הצוואר, אלא בדינו של הדבר המוגדר כשומר״ (כעור זה של הצואר) ואולם הריהו העשוי לנתק מאליו קא מיפלגי [חלוקים הם], מר סבר [חכם זה, חכמים, סבור]: הוי [הריהו נחשב] כ״שומר״, אף על פי שעשוי להינתק. ומר סבר [וחכם זה, ר׳ יוחנן בן נורי, סבור]: לא הוי [אין הוא נחשב] ל״שומר״.
Rather, Abaye said: The dispute between Reish Lakish and Rabbi Yoḥanan is irrelevant to the dispute in the mishna between Rabbi Yoḥanan ben Nuri and the Rabbis. In the mishna, they disagree with regard to whether an appendage, such as the hide of the neck, that protects the flesh but is prone to become detached by itself is considered to be protection. One Sage, i.e., the Rabbis, holds that it is considered to be protection, and one Sage, Rabbi Yoḥanan ben Nuri, holds that it is not considered to be protection.
הכל
(20) מֵתִיב רַבִּי יִרְמְיָה גתַּנּוּר שֶׁנִּטְמָא כֵּיצַד מְטַהֲרִין אוֹתוֹ חוֹלְקוֹ לִשְׁלֹשָׁה וְגוֹרֵר אֶת הַטְּפֵילָה
Rabbi Yirmeya raises an objection to the opinion of Reish Lakish from a mishna (Kelim 5:7): With regard to an oven that has become impure, how does one purify it? One divides the oven into three parts and scrapes off the layer of plaster that surrounds the oven
תנור – תחלתו עשוי כלי כקדרה ומטלטל וכשבא לקובעו מעמידו בארץ ומדביק טיט סביביו ומעבהו וקרי ליה טפילה שמטפלה ומחברה לו פלשטר״א בלעז.
חולקו לשלשה – לכלי עצמו מבפנים דאי לשנים הגדול טמא דאיכא רובא.
וגורר את הטפילה – שדיבק עליו שגם הוא מחברתו ואע״פ שעדיין הוא עומד טהור.
ועוד מתיב [מקשה] על שיטת ריש לקיש ר׳ ירמיה ממה ששנינו: תנור שנטמא, כיצד מטהרין אותו מטומאתו? חולקו, כלומר, חותך אותו את חרס התנור לשלשה, וגורר (מסיר) את הטפילה (שכבת הטיט),
Rabbi Yirmeya raises an objection to the opinion of Reish Lakish from a mishna (Kelim 5:7): With regard to an oven that has become impure, how does one purify it? One divides the oven into three parts and scrapes off the layer of plaster that surrounds the oven
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.