אע״פ שאמרנו שחזקה אין אדם משמר מה שביד חברו אם טיהר בעל הבית את הפועלים עמי ארץ להביא טהרותיו והם יודעים מתוך כך שבעל הבית נזהר עליהם והרי הוא הולך אחריהם אע״פ שאינו עכשו עמהם טהורים הואיל והם יודעים שהוא אחריהם מתיראים הם ממנו שמא יבא עליהם פתאם אחר שלא הודיעם שהוא מפליג מהם ולא יניחו ליגע בהם עם הארץ המתלוה עמהם בדרך ולנגיעת עצמם אין חששא שהרי נטהרו לכך ואם אמר לכו ואני אבא אחריכם הואיל והודיעם שהוא מפליג כיון שנתעלמו [מ]⁠עיניו טמאות שאין עם הארץ מקפיד על מגע חברו ולענין ביאור מיהא מתחלה היה המקשה סבור בזו של היו חמריו ופועליו טעונים טהרות שלא נטהרו חמרים ופועלים ומה שאמרו טהרותיו טהורות מפני שאדם משמר מה שביד חברו והיה מקשה ממנה למה שאמרו חזקה אין אדם משמר וכו׳ ולמגע עצמם אין חוששין שהענין בשהטהרות בחביות של חרס שאין מטמאין מגבן ואם מתורת משא הרי בתוספתא אמרו אין עם הארץ מטמא במשא שא״כ אין לך עם הארץ מעביר חבית ממקום למקום מ״מ תירצה במטהר חמריו לכך ואין צריכין שמור שאף אם נגעו טהורים ואין לחוש אלא על מגע חבריהם כל זמן שידעו בהפלגתו ושמא תאמר והרי בשמועת נפלה מעפרתו כתבנו שאף כשבעל המעפרת יודע בחברו שהוא טהור מעפרתו טמאה בזה אין השני יודע שבעל המעפרת נזהר בטהרתה ואינו חושש לשמרה וכן שאינו מתירא ממנו אחר שאינו שכיר שלו אבל כאן הואיל והוא טיהרם לכך יודעים בו שקפיד בטהרתם ונזהרים בשמירת עצמם:

ונשלם הפרק ת״ל:

פרק שלישי בע״ה:

חומר בקדש וכו׳ מתוך שנתגלגל הדבר בפרק אין דורשין להזכיר מעלות שבין חולין למעשר ותרומה וקדש ומי חטאת נמשך בעל התלמוד לבאר בפרק זה בארוכה מעלות שבין קדש לתרומה הן מעלות שיש לקדש על התרומה הן מעלות שיש לתרומה על הקדש וזו היא כונת הפרק ונתגלגל על ידי זה לבאר שהרגלים אין לעם הארץ טומאה בהם והרי הם כחברים לענין טומאה אלא שלאחר הרגל חזרו לטומאתן ישנה כמו שיתבאר ועל זה הצד יסוב רוב הפרק על ג׳ ענינים הראשון לבאר מעלות שיש לקדש על התרומה והשני לבאר מעלות שיש לתרומה על הקדש והשלישי לבאר שהרגלים אין דינן שוה לשאר ימות השנה לענין טומאת עם הארץ ועל איזה צד נטהרו טומאותיו בזמן זה ר״ל ברגלים זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים שלא מן הכונה כמו שיתבאר:

והמשנה הראשונה חומר מבקדש מבתרומה וחומר בתרומה מבקדש חומר בקדש מבתרומה שמטבילי׳ כלי׳ בתוך כלים בתרומה אבל לא בקדש אחורים ותוך ובית הצביטה לתרומה אבל לא לקדש הנושא את המדרס הוא נושא את התרומה אבל לא את הקדש בגדי אוכלי תרומה מדרס לקדש לא כמדת הקדש מדת התרומה שבקדש מתיר ומנגב ומטביל ואחר כך קושר ובתרומה קושר ואחר כך מטביל כלים הנגמרים בטהרה צריכי׳ טבילה בקדש אבל לא בתרומה הכלי מצרף מה שבתוכו לקדש אבל לא לתרומה והרביעי בקדש פסול והשלישי בתרומה ובתרומה אם נטמאת אחת מידיו חברתה טהורה בקדש מטביל את שתיהן שהיד מטמא חברתה בקדש אבל לא בתרומה אוכלי׳ אוכלי׳ נגובים בידים מסואבות לתרומה אבל לא לקדש אונן ומחוסר כפורי׳ צריכי׳ טבילה בקדש אבל לא בתרומה אמר הר״מ פי׳ מטבילי׳ כלי בתוך כלי בתרומה אבל לא בקדש ענינו שנמלא קופה טהורה בדרך משל מכלי׳ ונטבילם במקוה ולא נעשה כן בכלי׳ שנרצה להשתמש בהם בקדש כי מפני מעלת הקדש נחשוב שאותה קופה חוצצת בפני הכלי׳ אע״פ שהמי׳ נכנסי׳ שם וענין אחוריים ותוך דין אחוריים ותוך לא שנשים אחורי הכלי בתוכו כי כשנטמא אחורי הכלי במשקין טמאי׳ אינו מטמא הדבר שבתוכו אם הוא תרומה אבל אם היה קדש מטמא מה שבתוכו והיו עושי׳ בכליהם בעובי הכלי מקום שמכניס בו האצבע כדי להשים האצבע שם בשעת השתיה ולא יצטרכו להכניס היד בכלי והוא הנקרא בית הצביעה או בית הצביטה ואם נטמאו אחורי הכלי במשקי׳ טמאי׳ לא נטמאת בית צביטתו לתרומה ונטמאת לקדש ועוד יתבארו לך אלו העקרי׳ כלם במס׳ כלים ובמס׳ טהרות ואמ׳ הנושא את המדרס הוא נושא את התרומה ר״ל שהוא נושא תרומה ובגד שנטמא במדרס הזב ביחד והוא שנשים שניהם בלוח וירים אותה ואסור לעשותן כן בקדש ואמרו מנגב ומטביל ר״ל שינגב הכלי שמא תהיה עליו שמנונית תמנע המים מלהכנס ואמרו ובתרומה קושר ואחר כך מטביל הוא רשות שנתן לו שיכול להטביל הכלי׳ והם קשורים קצתם בקצתם כמו המטות ודומיהם צריכים טבילה וכו׳ פי׳ ואפי׳ היה העושה אותם תלמיד חכם על כל פנים צריכים טבילה ואינן צריכים הערב השמש וזה לקדש ורוצה באמרו הכלי מצטרף מה שיש בתוכו כי כשיש כלי מלא ככרות ודומיהן ונגע טבול יום או מי שהוא במעלתו מן הטומאה בככר אחד מהם לא פסל אלא מה שנגע בה בלבד בתרומה אבל בקדש מטמא הכלי וסמכו זה לאמרו כף אחת עשרה זהב הכתו׳ עשה כל מה שבכף אחת וכבר זכרנו דבר שלישי ורביעי בפרק א׳ מפסחים כל מה שצריך לה בזה המקום וכשנטמאת ידו בדברים שמטמאים את הידים וכבר זכרנו מה הם במה שקדם ויהיה באותה היד לחלוחית מיד נטמאת ידו השנית לקדש אפי׳ שלא נגעה היד הטהורה בטומאה ואם אין שם לחלוחית לא תטמא היד השנית עד שתגע ביד הטומאה ואז תפסול אותה לקדש ועוד יתבארו כל אלו המקרים כלם במקומות רבים מסדר טהרות וכשתרצה להיות כולל על ידיעת הטומאה והטהרה ולדקדק משפטיהן עיין בדברינו באותו הסדר בהשגחה גדולה מתחלתו ועד סופו ולא תקרא אותו קריאת העברה וקצור אלא קריאה שלמה ועיון אמתי אוכלי׳ אוכלי׳ נגובין וכו׳ פי׳ העקר אצלנו חיבת הקדש מכשרתו ואין צריך הכשר וכיון שזה הוא העקר ואכל אוכלי׳ נגובין בידו והן טמאי׳ אין ספק שנטמאו ואין אנו צריכים בזה לדבר אבל דבר בכאן אם לא נגעם בידיו ולא במלקחיים ודומיהם וזה גזרה שמא יאכל לאחר כך שום דבר של משקה בידיו ויטמא אותו הקדש שבו כמו שנתבארו אותן העקרי׳ במקומן וזאת הגזירה לא עשינו אותה בתרומה וכבר קדם לך בפסחי׳ וזולתו דין אונן ומחוסר כפורים שהוא אסור לאכל בקדשים עד שיטבול כמו שבאר לשם ולענין נגיעה מחוסר כפורים פוסל את הקדש כשנגע בו והאונן מותר ליגע בו כמו שיתבאר בשנים עשר מזבחים:

אמר המאירי והמשנה הראשונה ממנו תיוחד לבאר מעלות שיש לקדש על התרומה והזכיר מהם י״א מעלות אלא שהוזכר בגמ׳ לדעת קצת שיש בה שתים שהם עולות לטעם אחד ולא נמנו אלא עשר מעלות ומ״מ לפי מה שעלה לנו מסוגיית הגמרא טעמים חלוקים הם ונמצאו י״א כמו שיתבאר בפרטי הדברים:

המעלה הראשונה מטבילין כלים בתוך כלים לתרומה אבל לא לקדש כלו׳ שמטביל שני כלים כאחד אחד בתוך חברו במקוה של מ׳ סאה ועולה טבילה לשניהם להשתמש בהם תרומה ולא עלתה טבילתם להשתמש בהם קדש ופי׳ עליה בגמ׳ שתי סבות לדעת שני אמוראים והוא שאחד מהם פי׳ הטעם מפני שכבדו של כלי חוצץ כלו׳ שאחורים של שולי הכלי הפנימי מתדבק על תוך שוליו של חיצון ואין המים באים ביניהם דרך הרוחה אבל לתרומה אע״פ שחציצה פוסלת בה אבק חציצה כזו אינה פוסלת שהרי מ״מ נכנסות הם על צד הדחק ומצאנו בנימוקי הגאונים שאם היה כבד כליטרא חוצץ אף לתרומה וכן מצאתיה אחרי כן בתלמוד המערב ולטעם זה שכתבנו בין שחיצון טהור בין שחיצון טמא לא עלתה טבילה להם לקדש אלא לתרומה זהו טעם הנזכר בגמ׳ ראשון אלא שמעלה חמשית והיא שבקדש מתיר ומנגב היא מטעם חציצה כמו שיתבאר ומתוך כך נחשבו לדעת זה שתי מעלות אלו כאחת ונמצאו עשר מעלות אלא שהוזכר על מעלה זו טעם אחר בגמ׳ שלא מתורת חציצה והוא שמא יטבול כלי בתוך כלי שפיו צר עד שאין בו כשפופרת הנאד כגון שהכניס בו מחטין וצנורות או שאר כלים דקים והרי אותם כלים הדקים שבפנים אין נטבלין אלא במים שנכנסו בתוך הכלי החיצון ואין אותה טבילה מועילה כלל לשום טהרה ואע״פ שפי הכלי החיצון פתוח ומתערב עם מי המקוה אין עירובן מועיל הואיל ואין אותו נקב כשפופרת הנאד והוא כדי להכניס בו שתי אצבעות ויתר משהו בכדי שיוכלו האצבעות להתגלגל בנקב ואמר במעלה זו שאפי׳ היה רחב כשפופרת הנאד אנו גוזרין לקדש אבל לא לתרומה ונאמרו על מעלה זו בגמרא שני דינין האחד שלא נאמרו דברים אלו אלא כשהיה הכלי הראשון טהור אבל אם היה הכלי החיצון טמא מתוך שעלתה טבילה לחיצון עלתה לפנימי אפי׳ לקדש ואפי׳ אין בפיו כשפופרת הנאד וכל שכן אם יש בפיו כשפופרת הנאד שאין גוזרים אטו כלי שאין בו ומ״מ יש חולקים לומר דוקא בשיש בה כשפופרת הנאד מפני שהם מפרשים והני מילי בכלי טהור כלו׳ והני מילי דלא סלקא טבילה בכלי בתוך כלי אף כשהחיצון רחב דוקא חיצון טהור הא נטמא מותר ואין גוזרי׳ הא כל שאין שם כשפופרת הנאד אף בחיצון טמא לא עלתה טבילה למה שבתוכו ומ״מ גדולי הרבנים מפרשים כדעת ראשון כלו׳ דהני מלי שאין מטבילי׳ כלי בתוך כלי אא״כ יש בו כשפופרת הנאד דוקא כשחיצון טהור אבל אם חיצון טמא מגו דסלקא טבילה אחיצון לטהר תוכו על ידי מים הנכנסין לתוך פיו טהור כל מה שבפנים והדין השני הוא שלא נאמרה גזרה זו אלא בכלים שיש במינן שפיהם צר כגון אשישה וצלוחית והדומים להם אבל כלים שאין במינן שפיהם צר כגון סלים וקערות מותר ובזו נמצא חולק עם פירוש הראשון ואנו פוסקין כדעת שניה ואף גדולי המחברים פסקו כדעת שניה ואעפ״כ לא הביאו דין זה בהיתר סל וקערה אלא שאף בזו אסרו ולא נראו הדברים:

המעלה השנית אחורים ותוך ובית הצביטה לתרומה אבל לא לקדש כלו׳ שאחוריו ותוכו ובית הצביטה שלו חלוקין זה מזה ואין נחשבין לכלי אחד ואם נטמא זה בטומאת סופרים לא נטמא חברו לענין תרומה ר״ל שאם נטמאו אחוריו של כלי בטומאת סופרים והיתה תרומה בתוכו או בבית צביטתו לא נטמאת וכן אם נטמא בית צביטתו לא נטמאו אחוריו ולא תוכו לתרומה אבל לקדש נטמא אחד מהם אף בטומאת סופרים נטמא כלו ואם נטמא תוכו מ״מ נטמא כלו אף לתרומה ומ״מ בטומאה דאוריתא נטמא אחד נטמא כלו אף לתרומה ואחורים אלו פי׳ בו שיש להם בית קבול כעין רגל הנעשה בכוס של זכוכית או של כסף וי״מ אחורים גב הכלי וא״כ אין כלי חרס בכלל שאין להם טומאת גב אלא שנראה כמו שפירשנו ומ״מ בריתא שהביאו בגמרא והיא שאמרו כלי שנטמא אחוריו במשקין אחוריו טמאין תוכו ואגנו ואזנו וידיו טהורים פרשוה גדולי הרבנים בשאר כלים ואפשר שלא משום אחוריו הוצרכו להעמידו בכך אלא משום אגנו ואזנו וידיו שמן הסתם אין להם בית קיבול וטומאת גב בכלי חרס ליכא ותוכו פי׳ חללו ובית צביטתו פי׳ בגמ׳ מקום שצובטו כלו׳ שאוחז בו ומושיטו לאחרים ויש שם בית קיבול מעט ובתלמוד המערב גורסים בית צביעתו ופירושו מקום שאצבעותיו מקבלים בו את הכלי בשעת אחיזתו וי״מ בית אצבע שבעובי שפתו וי״מ חקק שבקצה הקערה החקוק לעצמו שנותנין בו חרדל וחומץ ומטביל שם את הפת אחר שמוציאו מן התבשיל:

המעלה השלישית הנושא את המדרס נושא את התרומה אבל לא את הקדש פי׳ מדרס עיקר הנחתו למנעל של זב שהוא דורס בו והושאל אח״כ לכל מה שדרס הזב או שכב או נשען או ישב עליו ואמ׳ בכאן שאם הוא נושא דבר הטמא מדרס בידו אחת נושא את התרומה בידו האחרת בתוך כלי שבידו הואיל ואין הנושא נוגע בתרומה שהרי המדרס אב הטומאה והנושאה ראשון והכלי שהוא נושא בידו האחרת אינו מקבל טומאה מן האדם שאין כלי מיטמא אלא מאב הטומאה ונמצאת תרומה שבתוכו טהורה ואין גוזרי׳ שיגע המדרס לכלי ויטמאהו ומ״מ לקדש גוזרי׳ ואסור וגדולי הרבנים מפרשים מעלה זו בכלי חרס שאין מיטמא אלא מאוירו ואין לגזור שיכניס את המדרס לאוירו של כלי אבל בכלי עץ הואיל ומיטמא מגבו דבר המצוי הוא שיגע במדרס לגבו של כלי וראוי לגזור אף לתרומה וכל שכן לפי׳ זה שאסור לו לישא את התרומה בלא כלי אע״פ שאינו נוגע בה ויש מתירים אחר שאין הנושאה נוגע בה וכן י״מ מעלה זו במי שסנדלו טמאה מדרס ונושאה על כתפו שנושא את התרומה בכתף השניה ובלבד שלא יגעו זה בזו ומ״מ בגמרא נראה שבכלי חרס היא שנויה ששאלו בה קדש מאי טעמא לא משום מעשה שהיה באחד שהיה מעביר חבית יין ממקום למקום ונפסקה רצועת סנדלו ונפלה לאויר החבית ונטמאת וחזרו ושאלו א״כ בתרומה נמי נגזור ותירצו בה שלא גזרו אלא לכעין המעשה שאירע שהיה יין של קדש אלמא שבכלי חרס נאמרה שאין ההכנסה לאוירה מצויה ואין לגזור בה אלא לכעין מה שאירע ואף בזו יתבאר בגמ׳ לדעת קצת אמוראים שאם עבר ונשא הואיל והוזהר בנגיעת המדרס לכלי טהור אפי׳ לקדש וכן פסקוה גדולי המחברים:

המעלה הרביעית בגדי אוכלי תרומה אע״פ שהם טהורים ונזהרים מן הטמאות הרי בגדיהם מדרס לקדש וכבר הוזכרה מעלה זו בפרק שלפנינו ושם פרשנו הטעם ואני תמה מאחר שחזר בכאן מעלה המפורשת שם מפני מה לא חזר להזכיר מה שאמרו שם נוטלין ידים לתרומה ולקדש מטבילין ואפשר שהיא רמוזה במעלה תשיעית באמרו ובקדש מטביל את שתיהן וכן מה שהזכירו שם טבל לתרומה לא הוחזק לקדש שאפשר שהיא רמוזה בזו על הצד שפרשנו בפרק שלפנינו הטעם בזו שאין אוכלי תרומה מכוונים בטהרת כליהם אלא למה שהם רגילים לאכול ומתוך כך אין טהרתם מועילה לגדולה מהם ומ״מ מה שאמרו טבל ועלה אוכל במעשר העריב שמשו אוכל בתרומה אין למנותה בכאן הואיל ומן המקראות הוא יוצא לומר כן שלא נמנו כאן אלא מעלות שמתקנת חכמים:

המעלה החמשית שבקדש מתיר ומנגב ואח״כ מטביל ועקר הדברים בפי׳ מעלה זו מה שפירשו בה גדולי המחברים והוא בכלי שהוא נעשה פצולין פצולין כגון מטה ותיבה וכיוצא בהן שהם מורכבים מהרבה דפין אם נטמא וצריך להטבילו אם לתרומה הוא צריך יכול להטבילו כאחד ואפי׳ היו הדפין מפורדין קושרם תחלה אם ירצה ואח״כ מטביל שאין אנו חוששי׳ לחציצת עפר הנכנס בין הלוחות לענין תרומה אבל לקדש מתיר ומנגב ר״ל שמנקהו מעפר הכנוס בין הלוחות ומטביל ויש לפרשה בבגד על דרך זה שאם היה לו בגד קשור מתיר הקשר ומנגבו מטיט המתדבק בתוך הקשר ומטביל וגדולי הרבנים מפרשים שאם יש כאן בגד טמא כגון מפה וסדין וכיוצא בהם וכנפיו קשורים זה בזה צריך להתיר את קשריו קודם שיטבילם כדי שיכנסו המים לשם וכן אם היה אותו סדין לח במים אחרים מנגבו תחלה שהבגד מתעבה בעוד שהוא לח ואינו מתפשט תמיד אבל בתרומה קושר שאין קשר זה מהודק כל כך שיהא בו כדי לחוץ וכ״ש שאין צריך לנגב שאף דם וחלב אין חוצצין לחים אע״פ שחוצצין יבשים כ״ש מים שאין חוצצי׳ כלל זו היא שטת פירושם והדברים זרים חדא שקושר משמע שצריך הוא לקשירה וסדין למה הוא קושרו ועוד שלחות שבו מה ענין לחוץ כלל אף לקדש ולא מצינו סרך בזה כלל ומ״מ בתלמוד המערב ראיתי שהזכיר מנגב אחר ההטבלה ר״ל מתיר ומטביל ומנגב ואני מפרש שהיא שנויה בדבר שצריך קשירה כגון טלית של ציצית שצריך להתיר הקשרים ולהטביל ואחר כך מנגב כדי לקשרו יפה שכל שהוא לח אינו מתקשר יפה ולא [הזכיר נגוב לסרך מעלה שאלו כן היה לו לומר ובתרומה מלחלח וקושר ומטביל אלא שלא] הוזכר הנגוב אלא לצורך הקשירה:

המעלה הששית כלים הנגמרים בטהרה צריכין טבילה לקדש אבל לא לתרומה פירוש צריכים טבילה לקדש אפי׳ נגמרו על ידי חבר ובשמירה מכל טומאה ואע״פ שמאחר שהיתה שעת הגמר שלהם כך היה לנו לומר שלא יהא צריך טבילה אף לקדש שהרי אין שום כלי מקבל טומאה עד שנגמר אעפ״כ הואיל ולא נעשו מתחלת עשייתם בטהרה יש לחוש שמא בשעה שלא היו נזהרין בו הניחו עם הארץ לישב בסמוך לו ונפלה צינורא מפיו על הכלי ועדין היא לחה בשעת גמר הכלי ואין חוששין בזו לתרומה ואף לקדש פי׳ בגמ׳ שטבילה לבד הוא צריך אבל לא הערב שמש ובתוספתא ראיתי אפי׳ נגמרו בעזרה וזה שהצרכנו להיות הצנורא לחה בשעת קבלת הטומאה הוא מפני שמחשש זיבה אנו באין בה כלומ׳ שמא אותו עם הארץ זב הוא ורקו של זב אינו מטמא ביבש אלא בלח ושמא תאמ׳ אם אתה חושש בו לזיבה יטמא בהיסט וכבר כתבנו למעלה שאינו מטמא בהיסט שאם כן אין לך עם הארץ מעביר חבית ממקום למקום אפשר שמאחר שאינו אלא חששא בעלמא דיינו בו בטומאת מגע וכבר ביארנו בפרק ב׳ שלפעמים אנו באין בטומאת בגדי עם הארץ מחשש שמא ישבה עליהן אשתו נדה וי״מ בחשש צנורא שלא מחמת זיבה הוא שזיבת האיש דבר שאינו מצוי הוא אלא שדנו משקין היוצאין ממנו כמשקין שנוגע בהן וכמו שאמרו במס׳ טבול יום ובפרק כסוי הדם ושאר כל (המשקים) [הטמאים] בין קלים בין חמורים משקין היוצאין מהם כמשקין שנגע בהן אלו ואלו תחלה ופי׳ בגמ׳ שמעלות אלו הנזכרות הם שנויות בין לקדש בין לחולין שנעשו על טהרת הקדש אבל חמש מעלות שאנו מתחילין בהן עכשיו לא נשנו אלא לקדש הגמור:

המעלה השביעית הכלי מצרף כל מה שבתוכו לקדש אבל לא לתרומה שאם יש בכלי זה אוכלין הנפרדין כגון חתיכות או סלת או צמוקין או גרוגרות וכיוצא באלו ונגע טבול יום או שאר הטמאים באחד מהם הרי הן כחתיכה אחת ונטמאו כלן ופי׳ בגמ׳ אפי׳ בכלי שאין לו תוך כגון שהיו צבורין על גבי השלחן וגדולי המחברים פי׳ אפי׳ לא היו הפירות נוגעין זה בזה אבל לתרומה אין טמא אלא מקום מגעו והראויות ליטמא על ידה כגון אם נגע ראשון באחד מהם הרי אותה הגרוגרת שניה והסמוכה לה שלישית לתרומה והשאר טהור:

המעלה השמינית הרביעי בקדש פסול והשלישי בתרומה ומעלה זו ידוע בכל התלמוד במדרגות הטומאה שהראשון פוסל שני בחולין והשני שלישי לתרומה והשלישי רביעי לקדש אלא שרביעי בקדש אינו מן התורה אלא מקל וחומר כמו שאמרו מחוסר כפורים שמותר בתרומה כדתנן העריב שמשו אוכל בתרומה פסול בקדש עד שיביא כפרתו שלישי שפסול בתרומה אינו דין שיפסול רביעי לקדש אבל שלישי לקדש מן התורה הוא דכתי׳ והבשר אשר יגע בכל טמא ומאחר שהוא אומר בכל טמא אף בטומאה שניה כן שהרי השני טמא מן התורה כדכתי׳ כל אשר בתוכו יטמא שהרי הכלי ראשון ומה שבתוכו טמא ושלישי בתרומה יוצא לנו בתלמוד שוטה מטבול יום שמותר במעשר ואסור בתרומה ולענין מה שהביאו רביעי בקדש מקל וחומר של מחוסר כפורים יש שואלים והרי אמרו דיו לבא מן הדין להיות כנדון וא״כ כשם שבתרומה שלישי ותו לא כך בקדש ואם תשיבני שאלו כן הרי הקל וחומר בא לחנם שהרי שלישי לקדש מקרא מלא הוא והיכא דמיפריך קל וחומר לא אמרינן דיו והרי אנו פסקנוה בשני של קמא אף בהיכא דמיפריך קל וחומר אלא שנראה דמעלות דרבנן עבוד בהו חומרא יתירא ולא מפקעינן להו משום דיו:

המעלה התשיעית שבתרומה נטמאת ידו אחת חברתה טהורה ובקדש מטביל את שתיהן פי׳ נטמאת ידו אחת ור״ל בטומאת סופרים כגון משקין וספרים שלא נטמא הגוף בנגיעתם ואעפ״כ לענין קדשים נטמאת חברתה ר״ל ידו האחרת והעלו בה בגמרא אף שלא בחבורין ר״ל אע״פ שלא נגעה ידו הטהורה בידו הטמאה בשעה שנגעה היד האחרת בטומאה או בשעה שנגעה הטהורה בקדש (ומה שהעלו בה בגמרא אף שלא בחבורין פירושו אע״פ שפירשה בשעה שנגעה בקדש) [מטביל שתיהן במ׳ סאה ופירשו בה בברייתא שתיהן כאחת ואם נגע בקדש] בלא הטבלה אף בידו הטהורה טימא ופי׳ בגמרא שאף אם נגעה ידו ביד חברו אף יד חברו טמאה לקדש שאין חלוק בין יד חברו ליד השניה וי״מ שאף בידו של עצמו דוקא כשנגעה יד השניה ביד זו בשעה שנגעה בטומאה [ומה שהעלו בה בגמרא אף שלא בחבורין פירושו אע״פ שפירשה בשעה שנגעה בקדש] ולאיזו (טומאה שתירצה) [שיטה שתרצה] פי׳ בגמ׳ לדעת [חכמים] שהלכה כדבריהם שאין יד זו השניה כחברתה לטמא אחר ר״ל לעשות את הקדש שלישי לפסול את הרביעי אלא שנעשית שלישית לפסול את הקדש מכח היד האחרת שהיא שניה ומ״מ אין משתמש בה לכתחלה לתרומה ומה שאמרו במשנתנו שהיד מטמאה את חברתה לקדש פירושה מטמאה להיות פוסלת את הקדש:

המעלה העשירית אוכלין אוכלין נגובין בתרומה פירוש שלא הוכשרו לקבל טומאה בידים מסואבות שהרי אינם מוכשרים אבל לא בקדש שחבת הקדש מכשרתן ושאלו בגמ׳ וכי יש נגיבה בקדש והלא חבת הקדש הכשיר ומפרש שאפי׳ לא נגע בקדש אלא שתחב לו חברו הטהור אוכלי׳ לתוך פיו או הוא עצמו בכוש או כרכר שהן פשוטי כלי עץ ולא קבלו טומאה בטומאת ידיו ובקש לאכול עמהם צנון או בצל של חולין דרך ליפתן שהרי אין קפידא בטומאת חולין ואסור לו להכניסן בידו לפיו שמא יגע באוכלין של קדש שבפיו ובתרומה לא גזרו ונמצא שאוכלין נגובין פירושו על אוכלין של חולין שהוא אוכלן עם אותן של קדש או של תרומה אבל אותם שבפיו מוכשרין הם אם של קדש מחמת חבתן אם של תרומה בהכשר ממש שאם אין מוכשרין מהו שאמ׳ שלענין תרומה לא גזרו הרי מחמת שלא הוכשרו הוא שאין חבה לתרומה להכשיר ואפשר שזו היא המעלה שיש לקדש חבה ולא לתרומה ויש אומרים שמשקה טופח שבפיו מכשירם ומאחר שפירשנו אוכלין נגובין בשל חולין פי׳ שאין עליהם משקה שאלו היו החולין טופחין במשקה הרי המשקה תחלה מחמת הידים ואוכל הטופח בהם שני ופוסל את התרומה לתוך הפה ואין לפרש נגובים שלא הוכשרו שאפי׳ הוכשרו אין סתם ידים מטמא חולין ואף אם תפרש ידים מסואבות בטומאה דאורייתא ומטמאות את האוכלין הרי האוכל שלישי ואין פוסלין את התרומה אלא שבנגובין עכשו הוא אומר כן וזה שאמרו בחיבת הקדש שהיא מכשרת דוקא לפסול אבל לא לטמא וכמו שאמרו בפסחים אימר דמהניא ליה חבת הקדש לאיפסולי למימני ביה ראשון ושני מי מהני ובתלמוד המערב אמרו מכל האוכל אשר יאכל אשר יבא עליו מים יטמא את שטומאתו על ידי מים בלבד עושה מנין את שאין טומאתו על ידי מים בלבד אין עושה מנין ומ״מ הרי הוא ספק כמו שיתבאר וממה שכתבנו למדת שהיו ידיו טמאות מותר לי לאכל קדש שלא הוכשר בכוש או בכרכר שלא נאסר אלא במבקש לאכל בצל או צנון עמהם ומ״מ גדולי המחברים אסרוה אף בסתם ואין נראה כן: