(1) 
הָעוֹמְדִים בַּשּׁוּרָה וְכוּ׳.: ת״ר תָּנוּ רַבָּנַן : אשׁוּרָה הָרוֹאָה פְּנִימָה – פְּטוּרָה, וְשֶׁאֵינָהּ רוֹאָה פְּנִימָה – חַיֶּיבֶת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הַבָּאִים מֵחֲמַת הָאָבֵל – פְּטוּרִין, מֵחֲמַת עַצְמָן – חַיָּיבִין.:
הָעוֹמְדִים בַּשּׁוּרָה וְכוּ׳.We learned in the mishna that those standing in the row, those in the interior row, are exempt from reciting Shema and the others are obligated. The Sages taught this more expansively in the Tosefta: The consolers standing in a row from which one sees inside the area where the mourners are passing are exempt, and those standing in a row from which one does not see inside are obligated. And Rabbi Yehuda elaborates and says: The consolers standing in the row who come on account of the bereaved are exempt, while those who come on account of their own curiosity are obligated to recite Shema.
וזה שאמרו יצאת בת קול ואמרה מה לכם אצל ר׳ אליעזר שהלכה כמותו בכ״מ ראיתי בו ב׳ תשובות האחת כי בת קול לא אמרה שהלכה כמותו בדבר זה אלא בכל מקום סתם הוא שאמרה ואיפשר לומר כי בכל מקום זולתי זה המקום היתה כוונתה או מה שדומה לו שטעמו שאין הלכה כר׳ אליעזר בזה הדבר ויהיו דברי בת קול נכוחים וקיימים והשנית שלא היתה הכונה אלא לנסות את החכמים אם יניחו הקבלה שבידם והגמרא שבפיהם בשביל בת קול ואם לאו ודומה למה שכתב (דברים י״ג:ד׳) כי מנסה ה׳ אלהיכם אתכם והנה נודע עם כל זאת בירור קבלתם וזה שאמר ר׳ יהושע (דברים ל) לא בשמים היא כלומר כי תורת ה׳ תמימה וכבר נתנה לנו בסיני והודיענו כי אינו מחליף ממנה דיבור אחד ואין בתורתנו חסרון ולא ספק כדי שנצטרך אל ראיה מן השמים וכל מקום בתלמוד שיש בו ור׳ יהושע היא דאמר אין משגיחין בבת קול מיכן היא עיקרו והברכה שבירכוהו לר׳ אליעזר שהיא כינוי לנידוי פירשו במסכת סנהדרין בסוף פרק ד׳ מיתות (סנהדרין דף סח) כי בשעת פטירתו התירוהו כמו שאמרו עמד ר׳ יהושע על רגליו ואמר הותר הנדר הותר הנדר:
העומדים בשורה הפנימיים פטורין. במס׳ סנהדרין בפרק כהן גדול (די״ט) אמרינן אמר ר׳ מנשיא בר עות שאילית את ר׳ יאשיה רבה מבית עילמין דהוצל ואמר לי אין שורה פחותה מיו״ד בני אדם ואין אבלים מן המנין:
תרגמה ר׳ אבא בבית הפרס דרבנן. איתיה לפירושא דבית הפרס במס׳ אהלות (פרק יח מ״ב) במתניתין ובתוספתא (פרק יז) ובפרק משקין בית השלחין (מו״ק ד״ה) תניא ג׳ בית הפרס הן שדה שאבד בה קבר ושדה שנחרש בה קבר ושדה בוכין מאי שדה בוכין א״ר יהושע בר אבא משמיה דעולא שדה שמפטירין בה מתים וטעמא מאי אמר רב חסדא אמר אבימי משום יאוש בעלים נגעו בה ופרישו קמאי ומאי היא בית הפרס שדה שנחרש בה קבר ועד כמה [אהלות פי״ז מ״א] ק׳ אמה לכל רוח ורוח דקבר משוי בית הפרס מקום הקבר טומאה דאורייתא היאך דנחרש טומאה דרבנן דלמא איכא עצם כשעורה אי נמי אית ביה עפר בית הקברות לפי שאי אפשר לעצם כשעורה שלא נישוף ברגל עיקרה בסיפרי (פ׳ חקת) וכל הנוגע בעצם זה עצם כשעורה וכך העתיקו משמו של נביא עליו השלום כדאמרינן [נזיר נז] עצם כשעורה הלכה ואמרינן תו (עירובין ד) שיעורין חציצין ומחיצין הלכה למשה מסיני שיעורין דאורייתא נינהו דכתיב (דברים ח׳:ח׳) ארץ חטה ושעורה ומפרשי לה שעורה עצם כשעורה (דמסקי) [ומסקינן] הילכתי נינהו ואסמכינהו רבנן אקראי ואיתה נמי בסדר טהרות במתני׳ דפירקא קמא באהלות [משנה ג] אלו מטמאין במגע ובמשא ואין מטמאין באהל עצם כשעורה וכו׳ מכלל דאי לא הוה ביה כשעורה אינו מטמא ובפרק יום הכפורים (יומא דע״ט) אמרינן בעי רב אשי עצם כשעורה שאמרו בקליפתה או בלא קליפתה בלחה או ביבשה ואמר רב פפא לחה שיבולת מיקריא בלא קליפתה (עי׳ נדרים דף מ״א) ערסן מיקרי:
ת״ש ולאחותו מה תלמוד לומר הרי שהיה הולך לשחוט את פסחו.
הרואה פנימה – את חלל ההקף אחורי שורה הפנימית והאבל יושב שם.
מחמת עצמן – ולא מחמת כבוד שלא באו לנחם אלא לראות את המאורע.
העומדין בשורה הפנימיי(י)ן פטורין והחיצונין חייבין וכו׳ – רבסז״ל פיר׳: היו עומדין בשורה והגיע זמן קרית שמע, הפנימיין דחאזי לאבל,א פטורין, דתנחומי אבלים מצוה דרבנןב והוו ליה מעסקי במצוה, ויש אומ׳ דהאי (דתנן כבר) [תנא סבר] שורה נמי מעינין הקבורה.ג והחיצונין [חייבין]. תנו רבנן. בתוספתאד ובאבל רבתי.ה קברו את המת ועמדו בשורה, שורה הרואה את הפניםו פטורה ושאינה רואה את הפנים חייבת – פיר׳ פנים של אבלים.ז ר׳ יהודה אומ׳ העומדים לשום אבל פטורין – פיר׳ האבל הוא שפטורח כל זמן עמידתו בשורה דסוף קבורה ועסק מצוה, אבל הבאים מחמת כבודט האבלים חייבין, דלא דחינן יקרא [דהקב״ה] מקמי יקרא דחיי.
א. ראה רמב״ם הל׳ ק״ש פ״ד ה״ו והשגות הראב״ד שם.
ב. ראה רמב״ם הל׳ אבל פי״ד ה״א. ובתר״י כאן כתב שהיא מצוה דאורייתא.
ג. כעי״ז בשטמ״ק: ״דהא מצוה דשורה מענין קבורה היא דכבוד עושין למתים ולחיים״, ועי״ש שתירץ בזה למה אין מתחילין לקרוא קודם שיגיעו לשורה ויהיו פטורין ממצות שורה.
ד. הוצאת צוקרמנדל. פ״ב ה״ט.
ה. מסכת שמחות פ״י.
ו. כן הגירסא בתוספתא שם וכ״ה ברי״ף כאן ובתורת האדם להרמב״ן. וראה ״תוספת ראשונים״ עמ׳ 15 ו״תוספתא כפשוטה״ עמ׳ 18.
ז. ראה לעיל הערה 50.
ח. לפנינו פירוש חדש, שההבדל הוא בין האבל למנחמים.
ט. ראה לעיל הערה 55.
פיסקא. העומדים בשורה. תנו רבנן שורה הרואה את הפנים פי׳ חלל ששם האבלא פטורה ושאינה רואה את הפנים חייבת רבי יהודה אומר הבאים מחמת אבל כלומר קרוביוב פטורין ומחמת כבוד חייבין.
א. וכן פי׳ רש״י שרואין את חלל ההיקף אחורי שורה הפנימית והאבל יושב שם, וגי׳ רש״י כדלפנינו שורה הרואה פנימה אבל בדברי רבינו מבואר דגם לגי׳ הרי״ף הרואה את הפנים יש לפרש כן, אבל תר״י פירשו דרואים פני האבל וכ״ה בר״מ פ״ד ק״ש.
ב. והיינו לגי׳ הרי״ף דהבאין מחמת כבוד חייבין ומפרש רבינו דהיינו דבאין לנחמו ואפ״ה חייבין ומחמת האבל היינו משפחתו אבל לגי׳ שלפנינו הבאין מחמת עצמן חייבין פירש״י דהבאין מחמת כבוד בשביל לנחם פטורין אבל הבאים לראות את המאורע חייבין. ובתר״י מבואר דגם לגי׳ הרי״ף איכא לפרושי דהבאין לנחמו מיקרי באין מחמת האבל ומחמת כבוד אינו לנחם אלא לכבוד בעלמא (וע״ש שנסתפקו אי קאי ארישא או אסיפא ובדברי רבינו אין הכרע בזה).
הגיעו לשורה וישבו לפניו שורות שורות ונתברר הדבר איזה מהן יושב בשורה הפנימית לפני האבל ואיזה בשורות החיצונות שאינו במקום מוכן לו לנחם הפנימיים ר״ל שורות הסמוכות לאבל פטורים הם הם הצריכים לנחם והיא היא הקרויה רואה את הפנים ר״ל שסמוכה לשורה הפנימית ויש גורסים בגמ׳ רואה את הפנים בקמ״ץ הפ״א ר״ל פני האבל והחיצונים חייבים וכן כל שורה המנחמת ושדבריה נשמעין לאבל ומ״מ חיצונות שאין דבריהם נשמעים לאבל חייבים שאין הדבר תלוי אלא לפטור הראוי להתעסק בתנחומים ואפי׳ היו כל הצבור בשורה אחת סמוכה לאבל פטורים ומה שאמרו בתלמוד המערב היו כלם בשורה אחת הבאים משום כבוד חייבים ר״ל שבאים ללוות ולא לנחם משום אבל ר״ל לנחמו פטורים ר׳ יהודה היא שאף בשורה פנימית אומר כן אבל לרבנן הואיל והם ראוים לנחם ר״ל שדבריהם נשמעים לאבל פטורים וכל אלו דוקא ביום ראשון אבל משם ואילך אפי׳ היו עסוקים בהספד ובתנחומים לא והוא ששנינו בתלמוד המערב העוסקים בהספד מפסיקין לק״ש ואין מפסיקין לתפלה מעשה היה והפסיקו רבותי׳ לק״ש ולתפלה והא תנינן אם יכולין להתחיל ולגמור וכו׳ מתני׳ ביום ראשון והא דתני הכא ביום שני:
זהו ביאור המשנה וכן הלכה והתבאר במס׳ מגלה על שורות אלו שאין בפחות מעשרה ודינים שבאו עליה בגמ׳ אלו הן:
כבוד הבריות חביב עד מאד אין לך מדה חביבה ממנה כלל גדול אמרו גדול כבוד הבריות שדוחה כל לא תעשה שהוא מדברי סופרים לעבור עליה בקום עשה מכבוד הבריות לפיכך קברו את המת וחזרו והיה האבל כהן והיו שם שני דרכים אחת ארוכה וטהורה ואחת קצרה וטמאה אלא שאין בה טומאה מן התורה אלא מדברי סופרים כגון בית הפרס והוא שדה שהיה שם קבר ונחרש ונתדקדקו העצמות עד שלא נשאר שם עצם המטמא באהל וחכמים אסרו לעבור בו מחשש שמא נשאר שם עצם כשעורה המטמא במגע ויגע בו כמו שיתבאר במקומו והיו הצבור חוזר דרך אותה שביל אף האבל בא עמהם מפני כבוד הצבור שלא להטריחם וגרסת הספרים לשטה זו באים בטמאה בא עמהם ומ״מ יש גורסים בא בטמאה באין עמו כלומר שאף אם האבל בא לו בטמאה ויש בתוך הצבור כהנים שהצבור באים עמו משום כבודו ואין הדברים נראין שאין כבוד רבים נדחה מפני יחיד או יחידים ובאבל רבתי שנו לה בהדיא כדעת ראשון ואף בתלמוד המערב אמרו היו שם שתי דרכים מתאימות אחת רחוקה וטהורה ואחת קרובה וטמאה היו רבים הולכים ברחוקה הולך עמהם ואם לאו הולך בקרובה מפני כבוד הרבים ונראה לומר שאפי׳ היו הכהנים מועטים אין להם לילך בטמאה אא״כ התחילו הצבור בכך ושיהיו נמשכים אחריהם לכבודם:
מי שהיה צריך לעשות פסחו בירושלים ואין לו דרך לשם אא״כ עובר במקום שיש לו טומאת סופרים כגון בית הפרס זה שהזכרנו מתוך שהפסח מניעתו בכרת הקלו על זה לבדוק לשם ולעבור על ידי בדיקה וכיצד הוא בודקו מנפח את העפר לפניו במפוח ומעיין בה אם אין בה עצם כשעורה הולך ואם מוצא עצם כשעורה פורש ומנפח במקום אחר ויש מי שאומר שאם נידש ברגל אחר חרישה טהור הוא לעושה פסח ולענין תרומה מ״מ הואיל ואין עונש שלה בכרת אלא במיתה העמידו חכמים בה את דבריהם והוא שאמרו במס׳ חגיגה בודקין לעושי פסח ואין בודקים לעושי תרומה ובית הפרס שנידש טהור שהדישה מדקת מה שהשאירה המחרישה:
ארון שהמת בתוכו ואינו גנוז בתוך הקבר אם יש חלל טפח בין גב המת לגב הארון יש מקום לטומאה להיות הולכת ובאה במקומה ואין המתאהל על אותו ארון טמא ושאין שם חלל טפח אין מקום לטומאה להיות הולכת ובאה במקומה והרי היא טומאה רצוצה ובוקעת ועולה והמתאהל עליו טמא כמתאהל על הקבר וענין זה הלכה למשה מסיני ורוב ארונות מן הסתם יש בהן חלל טפח ומ״מ חכמים גזרו על כל ארונות שהמת בתוכן שלא להתאהל עליהן מחשש שמא יתאהל על אותו ארון שלא יהא בו חלל טפח ומאחר שאין טומאה זו אלא מדברי סופרים רשאי הוא לדלג על ארונות אלו לכבוד הבריות כגון לראות פני מלכים וכיוצא בזה ולא יצטרך לעקם את הדרך יש מפרשים שמועה זו בשיש שם פותח טפח שלא כנגד הטומאה שאם אין שם פותח טפח אף בשיש שם חלל טפח טומאה בוקעת ועולה כנגד כל חלל הארון אף שלא כנגד הטומאה כגון שהיה הארון גדול מן המת אבל בשיש שם חלל טפח ופותח טפח אינה בוקעת אלא דרך הפותח ואם אין שם חלל טפח טומאה בוקעת כנגד המת בין יש שם פותח בין אין שם פותח וכן מוכיח במשניות:
שמא תאמר והלא נוגע בכסוי הארון שהוא הגולל כשהוא עובר עליו שכך אנו מפרשים גולל הנסר שהארון נסתם בו ודופק נסר שבצד הראש וכן פרשוה גדולי הרבנים ואם תפרשה בקופץ מ״מ הרי הוא מתאהל על הגולל והגולל מטמא באהל מן התורה אפשר שטומאת גולל אע״פ שסמכוה מן המקרא כמו שאמרו על פני השדה לרבות גולל ודופק מדברי סופרים היא וקרא אסמכתא בעלמא היא או שמא אין הכסוי נקרא גולל אלא בקבר של קרקע אבל ארון המוטל על גבי קרקע אין כסויין מטמא באהל וכן כתבו גדולי המחברים וכדומה לזה תירצו קצת רבנים שארונות אלו לא היו עשויין לקברן בהם אלא להביאם לארץ ישראל וכשהגיעו לשם לא היו קוברים אותם בהם ומתוך כך אין להם דין גולל ודופק ויש שפרשוה בארונות של אבנים שאין כסויין מטמא משום גולל ואחרוני הרבנים חדשו בביאור גולל ודופק לומר שהגולל הוא מלשון אבן גלל והוא דבר הכבד שמתוך כבדותו אי אפשר להניחה אלא דרך גלילה מלשון וגללו את האבן והיא האבן שמשימין בשני קצות הקבר והגולל נשען עליהם כדי שלא תכביד האבן על המת אבל ארון עצמו אין בו דבר הנקרא גולל ואינו מטמא אף במגע אא״כ יש בו טומאה רצוצה והביאו ראיה לדבריהם ממה שאמרו במסכת סוכה כל שיש בו רוח חיים אין עושין ממנו דופן לסוכה ולא גולל לקבר ואין הדבר מצוי לעשות כסוי לארון מבהמה אלא שפעמים אחר שסתמו את הקבר ומסתתין את האבן קושרין את הבהמה שנשאה אותה אבן על הקבר לסימן שיכינו את הקבר עד שיניחו המצבה לשם ועוד שהרי הגולל נתרבה מעל פני השדה והיאך יתרבה מעל פני השדה מה שהוא טמון בעפר ועוד שהרי במשנת אהלות אמרו איזהו דופק זה שהגולל נשען עליו הא דופק דפקין טהור ודופק דפקין לשטה זו הוא שלפעמים משימים באותן הקצוות שהזכרנו שתי אבנים זו סמוכה לזו לסבול יותר כח האבן ואותה שנייה נקראת דופן דפקין הא לענין פי׳ ראשון מהו דופק דפקין אלא שמ״מ קושיות אלו יש לתרץ בראשונה שאע״פ שאין מצוי כן הודיע הדין אם יארע כן לפעמים לפי שעה שהרי אף האחרת אינה מצויה ובשניה שאפשר שרגילין היו לגלות הארונות והרי הוא על פני השדה דופק דפקין פירושו נסרים שבצדדים ואף הקושיא הראשונה שהקשינו למעלה היאך היו מדלגין על הארונות והרי הדף עצמו שמדלגין עליו מטמאה באהל אע״פ שכבר תירצנוה כתבו בה גדולי המפרשים דרך תירוץ שמ״מ הואיל והיא מן הטומאות שאין הנזיר מגלח עליה ואין לוקין עליה כמו שיתבאר במסכת נזיר אע״פ שמיטמאין בה באהל לכבוד הותרה בטומאת סופרים ולענין הפירושים מיהא מה ששיערו זמן אבלות משעת סתימת הגולל מוכיח כפי׳ גדולי הרבנים שאין ראוי לומר שלא יתחיל זמן אבלות עד שיניחו האבן אף לכשיניחנה תכף לקבורה שהאבלות ודאי עם סוף קבורה הוא חל והיינו סתימת הגולל וכן קשה לנו לדברי המפרשים אותה במגע תיפוק ליה אף משום כלים במת וכלים באדם שמטמאים טומאת ז׳ אלא שבזו תירצו דארון אין מטמא משום כלים במת הואיל ואינו עשוי לטלטל:
אע״פ שכבוד הבריות חביב כבוד תורה אינו נדחה מפניו ואין דוחין לא תעשה של תורה לעבור עליו בקום עשה בשביל כבוד הבריות לפיכך היה בשוק ומצא בבגדו כלאים האסורים מן התורה כמו שיתבאר ענינם במסכת י״ט פושטו לאלתר אע״פ שהדבר מזולזל אצלו להיות פושט בגדיו בשוק כלל גדול אמרו כל מקום שיש בו חלול השם אין חולקין כבוד לרב אבל אם היו כלאים אלו כלאים האסורים מדברי סופרים אינו פושטם עד שיגיע לביתו:
יש דברים שהתורה הרחיבה לנו את הדרך לדחות מצות הכתובות בתורה מפני כבוד הבריות כגון שהעברתם בשב ואל תעשה והוא שבהשבת אבדה אמרו והתעלמת ואמר בו גם כן לא תוכל להתעלם הא כיצד פעמים שאתה מתעלם ופעמים שאין אתה מתעלם כיצד היה הוא כהן והאבדה בבית הקברות זו אינה צריכה פסוק שאין עשה של השבה דוחה עשה דקדושים יהיו ולאו דלא יטמא ואע״פ שבהשבה כתוב לא תוכל להתעלם מוטב שיעבור ממילא ואל ידחה בידים וכן אם היה בטולו בהשבה גדול מן האבדה אינו צריך פסוק דכתיב אפס כי לא יהיה בך אביון שלך קודם לכל אדם הא לא אצטריך קרא אלא לזקן ואינה לפי כבודו כגון שהיתה האבדה חמור והוא זקן וצריך לחמר אחריו בזו וכיוצא בה אנו דוחין לא תעשה גמור האמור בלא תוכל להתעלם ונותנים לו רשות להתעלם שלא אמרה תורה כבד אחרים בקלון עצמך ומה שתירצו כאן איסורא מממונא לא ילפינן יכול היה לתרץ שב ואל תעשה שני אלא דעדיפא מינה שני שאם חסה על כבודנו שלא לזלזל עצמנו לממון אחרים אין ללמוד הימנה לאיסורין:
ת״ר שורה הרואה את הפנים פטורה – פירוש פני האבל והיינו הפנימיים פטורים דקתני במתניתין.
הבאים מחמת האבל – פירוש קרוביו פטורים ואפי׳ הם חיצונים.
גמ׳. וז״ל ת״ר שורה הרואה פנימה פטורה ושאינה רואה פנימה חייבת ר׳ יהודה אומר הבאין מחמת האבל פטורין מחמת עצמן חייבין עכ״ל. עיין ברמב״ם (פ״ד מהל׳ ק״ש ה״ו) וז״ל בני אדם העומדים בשורה הפנימיים שהן רואין פני האבלים פטורין מקריאת שמע והחיצונים הואיל ואין רואין את האבלים חייבים בק״ש במקומן עכ״ל. והשיג עליו הראב״ד (שם) וז״ל דוקא באותן הצריכים לראות פני האבל שהם קרויים פנימיים והם הקרובים אליו עכ״ל. ועיין בכס״מ ובלח״מ שביארו דלדעת הראב״ד ר׳ יהודה בא לפרש דרואין פני האבל דקאמר ת״ק לאו דוקא רואין אלא הפירוש הוא דאלה הצריכים להיות רואין דהיינו קרובים ובני משפחתו שבאים מחמת האבל פטורין מק״ש, ואפילו אם הם עומדים בשורה חיצונה שאינם רואין פני האבלים. אמנם מסתימת לשון הרמב״ם מבואר דס״ל דכל העומדים הפנימיים בשורה שרואין פני האבל פטורין אף אם אינם קרובים, והרמב״ם סובר דנחלקו ת״ק ור׳ יהודה בדין העומדים בשורה דלר״י רק קרובין העומדים בשורה פטורין מק״ש, ולת״ק כל הרואין פני האבל פטורים. וצ״ב לשיטת הרמב״ם מהו יסוד המחלוקת בין ר״י ות״ק.
קריאת שמע ע״י העומדים בשורה לניחום אבלים
ציון א.
גמרא. תנו רבנן: שורה הרואה פנימה - פטורה, ושאינה רואה פנימה - חייבת. רבי יהודה אומר: הבאים מחמת האבל - פטורין, מחמת עצמן - חייבין.
קברו את המת וחזרו האבלים לקבל תנחומין, וכל העם הולכים אחריהם ממקום הקבר למקום שעומדים בו האבלים לעשות שורה לקבל תנחומין... בני אדם העומדין בשורה, הפנימיים שהן רואין פני האבלים פטורין מקריאת שמע, והחיצוניים הואיל ואינן רואין את האבלים - חייבין בקריאת שמע במקומן.
השגת הראב״ד. דוקא באותן הצריכים לראות פני האבל, שהם קרויים פנימיים והם הקרובים אליו.(רמב״ם קריאת שמע ד, ו)
העומדים בשורה לנחמו, הפנימים שרואים פני האבל - פטורים, והחיצונים שאינם רואים פני האבל - חייבים.(שו״ע אורח חיים עב, ה)
א. הגדרת הפנימיים והחיצוניים.
רש״י מפרש שיש שורה שרואה פנימה, דהיינו את חלל ההיקף שהאבל יושב בו. אולם הרי״ף (דף יא, ב) גורס שיש שורה שרואה את הפנים, והפירוש שרואים את פני האבל, ולפי זה אם אינם רואים - נחשבים לחיצוניים אף על פי שנמצאים בשורה הפנימית. וכן משמע מלשון הרמב״ם והשלחן ערוך.
ב. ההגדרה לפי רבי יהודה.
לפי הגרסה שלפנינו, והיא גרסת רש״י, החילוק הוא בין הבאים מחמת האבל לבין הבאים מחמת עצמן, ומפרש רש״י שאלה האחרונים אינם באים מחמת כבוד, שלא באו לנחם אלא לראות את המאורע.
לעומת זאת לרי״ף יש גרסה אחרת, לפיה החילוק הוא בין הבאים מחמת האבל לבין הבאים מחמת כבוד, ורבינו יונה מביא שתי דעות האם הבאים מחמת האבל הם דוקא בני המשפחה או גם שאר בני אדם שבאים לנחם, ולפי זה הבאים מחמת כבוד הם אלה שבאים לכבד את המת עצמו ולא לנחם את האבלים.
בעל ספר המכתם מפרש שהבאים מחמת כבוד הם אלה הבאים לכבד את האבלים ולא לנחם אותם, ונראה שהכוונה לאנשים שאין להם קשר אישי עם האבלים ולכן אינם באים לנחמם אלא לכבדם.
ג. מחלוקת חכמים ורבי יהודה.
רבינו יונה מביא מחלוקת בביאור דברי רבי יהודה. יש שמפרשים לחומרא, שאף הרואים את פני האבלים פטורים רק בתנאי שבאים מחמת האבל, ויש שמפרשים לקולא, שהבאים מחמת האבל פטורים אפילו אם אינם בשורה הפנימית ואינם רואים את פני האבל. מלבד זה הוא מביא כאמור שתי דעות להגדרת הבאים מחמת האבל, לפי דעה אחת אלה הם הקרובים, ולפי הדעה השניה כך נקרא כל מי שבא לנחם.
לכאורה יש לדייק שרבינו יונה פוסק כרבי יהודה ועל כן מאריך בביאור דבריו. יתר על כן, גם בדבריו הקודמים לגבי הנדון לעיל (יט, א ציון י) כותב רבינו יונה שדוקא על הפנימיים נאמר שאם יכולים להתחיל ולגמור יתחילו, ואם לאו לא יתחילו, אבל החיצוניים לעולם יתחילו, והדברים אינם מבוארים אלא לפי רבי יהודה שכל אחד יודע מראש אם הולך מחמת האבל, מה שאין כן לפי חכמים שאי אפשר לדעת מראש מי יהיה בשורה הפנימית לפני שיגיעו ויעמדו אלה בפנים ואלה בחוץ. מכאן שמקבל את דברי רבי יהודה להלכה, ונראה שמסביר את המשנה כמו שכותב הכסף משנה בבואו להסביר את השגת הראב״ד, שרבי יהודה אינו חולק על דברי תנא קמא אלא מפרשם.
כיוצא בזה כותב בעל ספר המכתם בהסבר דברי חכמים שהפנימיים פטורים משום שהם עומדים לנחם את האבלים, והחיצוניים חייבים מפני שבאים לכבד את האבלים ולא לנחם, הרי שמשלב גם בדברי חכמים את ההגדרות של רבי יהודה, ואולי אף לדעתו אין בהכרח מחלוקת ביניהם.
ד. שיטת הרמב״ם והראב״ד.
הרמב״ם כותב את ההלכה לפי ההגדרות של חכמים בלי להתחשב בדבריו של רבי יהודה, אבל הראב״ד מוסיף על דבריו שרק אלה הצריכים לראות את פני האבל הם שפטורים, שהם הקרובים אליו, והכסף משנה מבאר שלדעת הראב״ד אין רבי יהודה חולק על תנא קמא אלא מפרש את דבריו. לגופם של דברים, השגת הראב״ד מכוונת לתחילת ההלכה בקשר לדין כשחוזרים מהקבר, ועל כך כותב הראב״ד שדוקא הקרובים לא יתחילו בקריאת שמע אם אינם יכולים להספיק לגמור. מסתבר איפוא לפי זה שהקרובים פטורים תמיד אפילו כשהם בשורה החיצונית, בעוד שהאחרים יתחילו, ועדיין איננו יודעים האם בסופו של דבר הם חייבים בכל אופן, אפילו הם בשורה הפנימית, או שחיובם תלוי במקומם בשורות, וכאמור רבינו יונה מביא שתי דעות בפירוש דברי רבי יהודה, שיש שמפרשים שבא להקל ויש שמפרשים שבא להחמיר. אכן בירושלמי (פג, ב) מובאת הברייתא בשם רבי יהודה, ושם אמרו שאם עמדו כולם בשורה אחת - הבאים משום כבוד חייבים ומשום אבל פטורים, הרי מבואר כפירוש המחמיר שהבאים משום כבוד לעולם חייבים.
ה. שיטת הטור והשלחן ערוך.
הטור כותב שרק העומדים בשורה הפנימית פטורים, ומקשה הב״ח שלשון הגמרא מורה שיש לפטור את העומדים בשתי השורות הראשונות, וגם סברה היא, שכן גם העומדים בשורה השניה יכולים לראות את פני האבלים. לדעתו כך יש לדייק מלשון רש״י שמדבר על כל הרואים את היקף החלל. אמנם מלשון הרמב״ם נראה במפורש שלא כהערת הב״ח, כיון שהוא מבאר שלשון הגמרא על הפנימיים מכוונת לבני האדם הרבים העומדים בשורה, ולא לשורות עצמן. לעומת זאת יש סיוע לדברי הב״ח מלשון התוספתא (פ״ב, י) שם מדובר על שורה הרואה את הפנימית, משמע שמדובר גם על השורה השניה מאחור.
השלחן ערוך נוקט כלשון הרמב״ם, והכוונה בפשטות לכל העומדים הרבים שבשורה הראשונה, ואינו מצמצם את הפטור דוקא לקרובים.
הט״ז (סק״ג) מפרש שיש שורה אחת שהאבל ביניהם, והם מוקפים בשורות בהיקף עיגול, וזהו שכותב רש״י: ״שורה הרואה פנימה את חלל ההקף אחורי שורה הפנימית״, כלומר שיש שתי שורות שהעומדים בהן פטורים.
המוצא כלאים בבגד פושטו מיד
ציון ב.
גמרא. אמר רב יהודה אמר רב: המוצא כלאים בבגדו - פושטן, אפילו בשוק, מאי טעמא? ״אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה׳ ״, כל מקום שיש חלול ה׳ - אין חולקין כבוד לרב.
הרואה כלאים של תורה על חבירו, אפילו היה מהלך בשוק - קופץ לו וקורעו עליו מיד, ואפילו היה רבו שלמדו חכמה, שאין כבוד הבריות דוחה איסור לא תעשה המפורש בתורה... לפיכך אם היה עליו שעטנז של דבריהם - אינו קורעו עליו בשוק ואינו פושט בשוק עד שמגיע לביתו, ואם היה של תורה - פושטו מיד.(רמב״ם כלאים י, כט)
הרואה כלאים של תורה על חבירו, אפילו היה מהלך בשוק - קופץ לו וקורעו מעליו מיד, ואפילו היה רבו, (ויש אומרים דאם היה הלבוש שוגג - אין צריך לומר לו בשוק, דמשום כבוד הבריות ישתוק ואל יפרישנו משוגג), ואם היה של דבריהם - אינו קורעו מעליו ואינו פושטו בשוק עד שמגיע לביתו, (וכן בבית המדרש אין צריך למהר לצאת), ואם היה של תורה - פושטו מיד.(שו״ע יורה דעה שג, א)
א. בבגדו או גם בבגדו של חבירו.
לפי הנוסח שלפנינו מדובר על האדם עצמו שנזכר שיש כלאים בבגדו, שצריך לפושטו מיד כי במקום שיש חילול השם אין חולקים כבוד לרב. בהמשך הסוגיה מבואר שהחיוב הזה ישנו רק כשעובר בקום ועשה, וכך זה כשלובש כלאים, כמו שכותב רש״י (כ, א ד״ה שב ואל תעשה) שהוא עוקר את האיסור בידים כשהוא לובשו.
מלשון ההלכה ברמב״ם נראה שגורס בדברי רב יהודה שמוצא כלאים בשוק, ואינו גורס שמוצאם בבגדו, כלומר שמדובר על המוצא כלאים על בגדי חבירו שמחוייב לפושטם מעליו, והחידוש הוא שלמרות שלגביו הרי זה בבחינת שב ואל תעשה, ועוד שכל החיוב להפריש את החבר מאיסורים הוא רק מדרבנן, כמו שכותב הנצי״ב בהעמק שאלה (סי׳ קכג, יז) - בכל זאת חייב לפושטם מעל הלובש שעובר על איסור מדאורייתא.
בעל ספר התומים (סי׳ כח, יב) מסביר שהמקור לחידוש הרמב״ם אינו דוקא מהגרסה אלא מההשוואה של כלאים למת מצוה בהמשך הסוגיה, ממנה משמע שלא מדובר על כבוד עצמו אלא על כבוד אחרים.
הרא״ש (בפסקיו לנידה הלכות כלאי בגדים סי׳ ו) דן בענין זה מתוך דיוק בירושלמי, ומסיק שאם רואה כלאים בבגדי חבירו - אין אומר לו בשוק עד שיגיע לביתו, שמשום כבוד הבריות ישתוק ולא יפרישנו משוגג, ויש להבין שהרואה את חבירו אינו צריך להפרישו מפני שהוא בודאי בבחינת שב ואל תעשה.
על נושא זה יש ללמוד גם מהסוגיה במסכת שבועות (דף ל, ב ציון ט), שם למדנו שיש חיוב לכל אחד, גם לאדם חשוב, ללכת ולהעיד כשיודע על דבר איסור אצל הזולת, מפני שכל מקום שיש בו חילול השם אין חולקים כבוד לרב. אכן התוספות (שם ד״ה אבל) מקשים מדוע חייב להעיד, הלא אינו אלא בשב ואל תעשה, ומתרצים שני תירוצים. לפי תירוץ אחד יש חיוב ללכת ולהעיד מפני שאין ההליכה נחשבת לדבר שהוא מגונה כל כך כמו מי שנאלץ לפשוט את בגדיו, ולפי התירוץ השני כל שעושים איסור על ידו אין הוא רק בבחינת שב ואל תעשה. נמצא ששני התירוצים חלוקים במחלוקת הרמב״ם והרא״ש, האם מחוייב לפשוט בגדים מאדם כשרואהו לובש כלאים, או שנדון רק בשב ואל תעשה.
הנודע ביהודה (ח״א או״ח סי׳ לה) מוסיף הסבר מדוע יש להחמיר בכלאים יותר משאר איסורים, שבכלאים איסורו נראה לכל, שכולם רואים אותו עובר על איסור ואין הכל יודעים שהוא שוגג, ובדרך זו הוא מסביר את שיטת הרמב״ם בסוגייתנו שאינה בהכרח כזו בהלכות אחרות.
מאידך גיסא יש מקום גם להקל בענין זה בסוגייתנו לעומת מה שכותבים התוספות במסכת שבועות וזאת משום שהנדון כאן הוא אם צריך לזלזל בכבוד חבירו ולפשוט את בגדיו מעליו כשהוא עצמו עובר על האיסור רק בשוגג, מה שאין כן במה שנדון במסכת שבועות, שחייבו את האדם החשוב לזלזל בכבודו שלו וללכת להעיד אצל בית דין כשיודע על איסור אצל חבירו.
מרן הרב זצ״ל (בספר טוב רואי) מסביר את המחלוקת כתלויה בהגדרה של מצות תוכחה, האם היא מבוססת על הערבות שבין אדם לחבירו או שזו מצוה בפני עצמה, לפיכך, אם זו ערבות - הרי זה כאילו גם הוא בעצמו עובר על האיסור, אבל אם זו מצוה בפני עצמה - חזר הדין שאינו אלא בבחינת שב ואל תעשה.
ב. שיטת ההלכה.
הטור מביא את שיטת הרמב״ם שהרואה כלאים של תורה על חבירו קורעו מעליו, ואת שיטת הרא״ש שהדין נאמר דוקא כשלבוש בעצמו במזיד.
הבית יוסף מפרש את מה שכותב בשיטת הרא״ש שאין הכוונה דוקא שלבש במזיד מלכתחילה, שאם כן לא שייך לומר שמצא כלאים בבגדו, אלא הכוונה שלאחר שמצאו משהנו ונמצא לבוש במזיד.
הב״ח דן בשיטת הרמב״ם ומחדש שאף הוא אינו מתיר לאדם לפשוט את הכלאים מעל חבירו אלא כשזה יודע שהוא לבוש כלאים, אבל כשאינו יודע שותק עד שמגיע לביתו ואחר כך מודיעו, ובדרך זו נמצא שאין מחלוקת בין הרמב״ם לבין הרא״ש. מדבריו אלה משמע שסובר שכאשר ידוע שהעבירה במזיד - כולם מודים שיש חיוב לאחרים להפריש מהאיסור אפילו כשיש פגיעה בכבוד הבריות. נראה שיש לכך ראיה מהמעשה המובא בגמרא לקמן (כ, א) ברב אדא בר אהבה שראה אשה לבושה בלבוש שאינו צנוע וקרע את בגדה. הבית יוסף מביא מהמעשה הזה ראיה לרמב״ם, אך לפי הב״ח אין ראיה, כי בכגון זה גם הרא״ש מודה כיון שהיתה מזידה.
המחבר בשלחן ערוך כותב כלשון הרמב״ם, והרמ״א מביא את דעת הרא״ש שאם היה לבוש בשוגג אין צריך לומר לו משום כבוד הבריות.
הרמ״א מוסיף שבכלאים דרבנן אינו צריך למהר גם כשנמצא בבית המדרש, ותוספת זו מובאת בטור על פי הירושלמי במסכת כלאים (פ״ט, א).
מתירים טומאת בית הפרס מפני כבוד הבריות
ציון ג.
גמרא. מתיבי: קברו את המת וחזרו, ולפניהם שתי דרכים, אחת טהורה ואחת טמאה, בא בטהורה - באין עמו בטהורה, בא בטמאה - באין עמו בטמאה, משום כבודו, אמאי? לימא ״אין חכמה ואין תבונה לנגד ה׳!״ תרגמה רבי אבא: בבית הפרס דרבנן, דאמר רב יהודה אמר שמואל: מנפח אדם בית הפרס והולך.
מותר לכהן להטמא בבית הפרס או בחוצה לארץ לדבר מצוה... וכן מיטמא בטומאה מדבריהם לכבוד הבריות. כיצד? אבל שהלך בבית הפרס - הכל הולכין אחריו שם לנחמו. וכו׳.(רמב״ם אבל ג, יד)
אף על פי שכהן אסור ליכנס לבית הפרס, (פירוש שדה שאבד בה קבר ושנחרש בה קבר, ושיעורה מאה אמה או לארץ העמים, אם צריך לילך שם לישא אשה או ללמוד תורה... - יכול לעבור דרך שם... וכן אבל העובר דרך שם יכול לילך אחריו לנחמו, וכו׳.(שו״ע יורה דעה שעב, א)
א. אחר האבל או אחר הציבור.
לפי הגרסה שלפנינו מדובר על כך שאם האבל הולך בדרך הטמאה הולכים עמו אף הכהנים משום כבודו, וכן היא גרסת בעל השאילתות (שאילתא קג), התוספות במסכת בכורות (דף כט, א ד״ה היכי) ובעל ספר האשכול (ח״ב סי׳ נב).
לעומת זאת במסכת שמחות (פרק ד, יד) הגרסה היא: ״היו שם שני דרכים, אחת קרובה וטמאה ואחת רחוקה וטהורה, אם היה העם הולך לו ברחוקה - ילך עמהם, ואם לאו - ילך בטמאה מפני כבוד השם״, ובעל נחלת יעקב מסביר שהכוונה שהולך בטומאה מפני כבוד העם. גרסה זו מובאת גם על ידי הרשב״א בתשובה (ח״א סי׳ שכד), בעל ההשלמה והמאירי, ולפיה הכוונה שהאבל הולך עם העם בדרך הטמאה אפילו אם הוא כהן. המאירי מכריע כגרסה זו מפני שלא מסתבר שהרבה כהנים ילכו עם האבל היחיד, ואם ילכו בדרך אחרת אין בזה פגיעה בכבוד האבל, ונמצא שלדעתו יש באמת מחלוקת בין הגרסאות, וכן משמע מספר האשכול. אולם אחרת משמע מהרמב״ן (בתורת האדם מהד׳ שעוועל עמ׳ קלז) ומבעל הלכות גדולות (מובא בשו״ת הרשב״א) שמביאים את הגרסה שלפנינו ביחד עם הגרסה שבמסכת שמחות, משמע שסוברים ששתיהן נכונות, והמאירי מוסיף שבכל אופן אל להם לכהנים ללכת אחר האבל בדרך הטמאה אלא כשהתחילו הציבור כולו ללכת, ויהיו הכהנים נמשכים אחריהם לכבודם.
הרמב״ם והשלחן ערוך כותבים את ההלכה לפי הגרסה שלפנינו לפיה הכל הולכים אחר האבל לנחמו, ויש לדון האם הם סוברים גם כדעה היוצאת מהגרסה שבמסכת שמחות, או שלא התירו את הטומאה אלא מפני כבוד האבל בשעת צערו ולא מפני כבוד הבריות בעלמא, ולכן הכהן כשהוא אבל לא ילך אחר הציבור ההולך בדרך הטמאה.
ב. האם צריך לבדוק ע״י ניפוח.
לפי פירוש רש״י (ד״ה מנפח) הגמרא מביאה כאן את דברי רב יהודה שמנפח אדם את בית הפרס כדוגמה לקולא שהקילו בבית הפרס שטומאתו מדרבנן, ואין הכוונה להורות שאף כאן צריכים לנפח כשהולכים אחר האבל.
גם מלשון הרמב״ם נראה שסובר שכאשר התירו ללכת בבית הפרס מפני כבוד הבריות הולכים אף בלי ניפוח, ונמצא שגדול כבוד הבריות יותר ממצות קרבן פסח, עליה אמרו בפסחים (דף צב, ב) שמתירים ללכת בשבילה בבית הפרס רק לאחר הניפוח. התוספות בבכורות (שם) כותבים שלא יתכן שבסוגייתנו הולכים עם האבל דוקא לאחר ניפוח, כי מה כבוד יש בזה כשהולך ומנפח וצריך האבל להמתינו לכל פסיעה. דברי התוספות האלה באים כנגד מה שמשתמע לדעתם מדברי בעל השאילתות (שם) שצריך ניפוח כשהולך לכל דללבר מצוה, וגם כשהולך מפני כבוד הבריות. אבל מסקנתם היא שיתכן שאף בעל השאילתות מתיר ללכת בבית הפרס לכל המצוות אפילו בלא ניפוח, וכמובן שהוא הדין כשהולך בגלל כבוד הבריות.
בעל עינים למשפט מדייק מלשון הרא״ש בתוספותיו והנמוקי יוסף (סוף הלכות טומאה לרי״ף) שההיתר ללכת בבית הפרס תלוי במעשה של ניפוח, כמו שמצינו בקרבן פסח. לדעתו כך נראה לפרש גם בדעת בעל השאילתות, למרות שהתוספות מסתפקים בפירוש דבריו.
לגופם של דברים הוא מסביר שכנראה יש מחלוקת בהגדרת ההיתר של בית הפרס במקום כבוד הבריות. יש שסוברים שחכמים לא העמידו את דבריהם, כלומר שאין כלל טומאה במקום כבוד הבריות, ולכן לא צריך ניפוח, ויש שסוברים שטומאת בית הפרס דחויה היא מפני כבוד הבריות, ולכן עושים כל שאפשר כדי למנוע את הטומאה. דבריו מסתברים אמנם בנוגע לדעת המחמירים, אבל באשר לדעת המקילים עדיין אפשר לומר שהטומאה היא רק בגדר דחויה, ובכל זאת אין צריכים לעשות ניפוח על פי מה שכותבים התוספות שאם מנפח - נמצא שאינו מכבד כראוי את האבל.
לפי זה יש לדון האם כשהולך מפני הכבוד ואינו מנפח נעשה טמא או לא, ומסתבר שאם הטומאה הותרה - יתכן שאף אינו טמא, ואם היא רק בגדר דחויה - בודאי שנטמא וצריך טהרה.
מלשון הרמב״ם שכותב שמותר לכהן להטמא בבית הפרס משמע שסובר שנטמא, ואינו סובר שהטומאה הותרה והתבטלה לגמרי.
ציון ד.
עיין בירור הלכה לפסחים צב, ב ציון א. ולבכורות כט, א ציון ז.
מצוה לראות מלכים אפילו במקום טומאה מדרבנן
ציון ו.
גמרא. תא שמע, דאמר רבי אלעזר בר צדוק: מדלגין היינו על גבי ארונות של מתים לקראת מלכי ישראל, ולא לקראת מלכי ישראל בלבד אמרו אלא אפילו לקראת מלכי גוים, שאם יזכה - יבחין בין מלכי ישראל למלכי גוים. אמאי? לימא ״אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה׳ ״! כדרבא, דאמר רבא: דבר תורה, אהל - כל שיש בו חלל טפח חוצץ בפני הטומאה, ושאין בו חלל טפח אינו חוצץ בפני הטומאה, ורוב ארונות יש בהן חלל טפח, וגזרו על שיש בהן משום שאין בהן, ומשום כבוד מלכים לא גזרו בהו רבנן.
מותר לכהן להטמא בבית הפרס או בחוצה לארץ לדבר מצוה, בזמן שאין שם דרך אלא היא... ...וכן מיטמא טומאה בדבריהם לכבד הבריות... וכן מדלגין על גבי ארונות של מתים לקראת מלכי ישראל ואפילו מלכי גוים, כדי להבחין בינם לבין מלכי ישראל כשיחזור כבודן למקומן, וכו׳.(רמב״ם אבל ג, יד)
טפח על טפח מרובע על רום טפח - מביא את הטומאה וחוצץ בפני הטומאה דין תורה, שאין קרוי אהל אלא טפח על טפח ברום טפח או יתר על זה. וכו׳. השגת הראב״ד. לא בירר את דבריו, דחלל טפח פנוי בעינן להביא את הטומאה ולחוץ בפני הטומאה, שאם לא כן והטומאה ממעטת את החלל טפח - טומאה רצוצה היא ואינה מביאה ואינה חוצצת.
ארונות של עץ שמניחין בהן את המת אינן כקבר, אלא אם יש בין כסוי הארון והמת גובה טפח חוצץ, והעומד על גבי הארון טהור מן התורה, ואף על פי שרוב ארונות יש בהן חלל טפח, הואיל ויש שאין שם חלל טפח - גזרו על כל הארונות שאינן חוצצין ושיהיה המהלך על גבי הארון כנוגע במת או בקבר.
השגת הראב״ד. זה המחבר דלה מים מבורות עמוקים, אלא שהמים עכורים, כי הוציא דבר זה ממילתיה דרבי אלעזר בר צדוק דאמר מדלגין היינו על גבי ארונות של מתים וכו׳, ומאותה השמועה בנה זה הבנין וטעה, כי הארונות שהיו עומדים בשדה של אבן היו, ובמקום קברות היו, ויש עליהם תורת גולל ודופק וקבר סתום, אלא שאין הכהנים מוזהרים אלא על הטומאה שהנזיר מגלח עליה, וקיימא לן שאינו מגלח אלא על גופו של מת, לא על קבר ולא על גולל ודופק, ואם אין בה חלל טפח - גופו של מת הוא, מפני שהיא בוקעת ועולה.(רמב״ם טומאת מת יב, א, ו - לא צוין בעין משפט)
אין הקבר מטמא מכל סביביו עד שיהיה שם חלל טפח על טפח על רום טפח... היתה טומאה רצוצה ולא היה שם חלל טפח - טומאה בוקעת ועולה, בוקעת ויורדת, ואין טמא אלא הנוגע כנגד הטומאה מלמעלה, או המאהיל עליה מלמעלה, או הנוגע כנגדה מלמטה, או מה שתאהיל עליו מלמטה, אבל הנוגע בצדי הבנין - טהור.
השגת הראב״ד. דבריו סתומים, ואולי כוונתו אינה מיושרת, כי זה הענין שלש מדות יש בו: שאם יש במקום הטומאה טפח מרובע, אף על פי שהטומאה ממעטת החלל והרי היא כטומאה רצוצה ובוקעת ועולה ומטמאה באהל - כמו כן מטמא כל סביביו במגע, וזהו קבר סתום, ואם יש שם טפח פנוי חלל - אינו מטמא באהל אבל מטמא כל סביביו במגע, ואם אין במקום הטומאה טפח מרובע - זו היא טומאה רצוצה שבוקעת ועולה ומטמאה באהל ואינה מטמאה במגע מצדיה... ודברים הללו מתבררים מן המשנה ומארונות דרבי אלעזר בר צדוק דברכות, וכו׳.(רמב״ם שם ז, ד - לא צוין בעין משפט)
מצוה להשתדל לראות מלכים, אפילו מלכי אומות העולם.(שו״ע אורח חיים רכד, ט - לא צוין בעין משפט)
לפי נוסח הגמרא שלפנינו מבואר שההיתר להטמא בטומאה דרבנן כולל גם כשהולכים לקראת מלכי גוים, וכן כותבים הרי״ף (דף מג, ב), בעל השאילתות (שאילתא קג), הרמב״ן בספר המצוות (שורש א), בעל ספר האשכול (ח״ב סי׳ נב) והתוספות במסכת שבת (דף קנב, ב), וכן פוסק הרמב״ם.
לעומת זאת כותב ר״י שירליאון בשם הרשב״ם שאין היתר להטמא בשביל ללכת לקראת מלכי גוים, ואינו גורס בגמרא את הנוסח המשווה גוים לישראל.
השלחן ערוך כותב רק שמצוה להשתדל לראות מלכים, אפילו מלכי אומות העולם, אך אינו כותב שמותר אף להטמא בשביל כך. המגן אברהם (סק״ז) מסביר שבגמרא אמרו לבסוף שמותר להטמא מפני כבוד המלכות, ואין היתר זה קיים במלכים גוים. הוא מוסיף שהשלחן ערוך לא כתב את ההיתר הזה לא בהלכה שלפנינו ולא בהלכות טומאת מת מפני שבזמן הזה אין מלכים מישראל, ואילו לגבי מלכי גוים באמת לא התירו. הוא מסביר שגם דברי רבי אלעזר בר צדוק מכוונים רק למלכי ישראל שבשבילם היו מדלגים אף על ארונות של מתים, אבל בשביל לראות מלכי גוים לא היו עוברים על שום איסור, אף על פי שיש ענין ומצוה לראותם.
בעל עינים למשפט מסביר אחרת את השמטת השלחן ערוך, שכיון שבזמן הזה הקברים סתומים ואין בהם חלל טפח - נמצא שהטומאה היא דאורייתא ואינה נדחית אף לא מפני כבוד המלכות, וכן כותב הטור (יו״ד סי׳ שעב) שהדין של הגמרא אינו נוהג בזמן הזה, ועוד עיין לקמן בבירור הלכה על דין הטומאה.
הטומאה מעל קבר וארון שיש בהם חלל טפח
התוספות (ד״ה רוב) מקשים שגם כשיש פותח טפח מטמא, כמו שלמדנו במסכת אהלות (פ״ז, א) שאם היתה נפש אטומה - הרי הטומאה בוקעת ועולה. הם מתרצים שמדובר כאן בקבר שהיה פתוח מן הצד, שבכגון זה אין הטומאה בוקעת ועולה, אולם כשהקבר סתום ויש בו חלל טפח - הריהו מטמא את כל סביביו, וכשאין בו - מטמא בטומאה רצוצה כנגד המת עצמו.
לפי הרמב״ם יש תירוץ אחר לקושיה כשמחלק בין קבר לארון של עץ, שבארון אין טומאה בוקעת ועולה כשיש בו חלל טפח. בדרך זו מוסברת סוגייתנו שמדלגים היו על הארונות ולא על הקברים, ובארונות כשיש בהם חלל טפח שוב אין למאהיל עליהם טומאה מדאורייתא.
הראב״ד משיג על הרמב״ם בטענה שמסתבר שהארונות שהיו עומדים בשדה היו של אבן, ולכן הוא מסביר שמותר היה לדלג עליהם מפני שכאשר יש בקבר חלל טפח - אין הכהן מוזהר על טומאתו כשם שהנזיר אינו מגלח על טומאת הקבר הסתום, וזו סברה שנזכרת גם בתוספות (ד״ה מדלגין). עם זאת כאשר אין חלל טפח - חזר האיסור למקומו, מפני שהטומאה היא מגופו של מת ולא מהקבר.
כל זה כותב הראב״ד בפרק יב, אולם בפרק ז הוא כותב הסבר אחר, כשמחדש שיש בענין זה מידות שונות המתבררות מתוך סוגייתנו. הוא מסביר שכאשר יש במקום הטומאה טפח מרובע והמת עצמו ממעט את החלל - הרי זה כקבר סתום, אולם כאשר יש טפח פנוי מלבד המת עצמו - אין הקבר מטמא באהל אלא רק במגע, ובזה מדובר בסוגייתנו שהיו מדלגים על הקברים שלא היתה עליהם טומאה דאורייתא. בעל ספר מים טהורים (על מסכת אהלות ג, ז חדרן ז) מסביר שהראב״ד מוכיח שיש הלכות שונות לחלל טפח מלבד המת ולחלל טפח עם המת, ממה שהביאו בסוגייתנו את דברי רבא על הדין של חלל טפח ולא הביאו את לשון המשנה במסכת אהלות. מכאן שיש בדברי רבא חידוש לעומת הדין במשנה, והוא כשיש חלל טפח מלבד המקום של המת בעצמו.
נמצא, איפוא, שיש לראב״ד שני הסברים שונים לסוגייתנו, וכבר עמדו על הסתירה בדבריו, ועוד יש לעיין בזה.
באשר לשיטת הרמב״ם כבר נזכר שמחלק בין קבר לבין ארון של עץ, אולם יש עוד לדון בשיטתו לגבי הגדר של חלל טפח באהל שמביא את הטומאה וחוצץ בפניה. הרמב״ם בפרק יב, א מביא את לשון המשנה במסכת אהלות, והראב״ד משיג עליו שלא הבהיר שצריכים לחלל טפח פנוי שאין המת עצמו ממעטו. כפי שהתבאר הראב״ד סובר שזהו החידוש שיש בסוגייתנו בדברי רבא לעומת מה שנלמד מן המשנה במסכת אהלות, אולם הכסף משנה כותב שאין הרמב״ם חולק עליו אלא שמביא רק את לשון המשנה כצורתה. מלבד זה הוא כותב שיש בלשונו בהלכה ו כדי להשלים את החסר, כשמדגיש שיש טפח בין המת לבין הכיסוי של הארון.
ציון ז.
עיין בירור הלכה לבבא מציעא ל, א ציון ל.
א שנינו במשנה ששורת המנחמים העומדים בשורה הפנימית פטורים מקריאת שמע, והאחרים חייבים. תנו רבנן [שנו חכמים] בתוספתא את הדברים בנוסח מורחב קצת יותר: שורה של מנחמים הרואה פנימה — פטורה, ושאינה רואה פנימה — חייבת. ור׳ יהודה מוסיף ואומר: שורת המנחמים הבאים מחמת האבל — פטורין, והבאים מחמת עצמן, מתוך סקרנות — חייבין בקריאת שמע.
We learned in the mishna that those standing in the row, those in the interior row, are exempt from reciting Shema and the others are obligated. The Sages taught this more expansively in the Tosefta: The consolers standing in a row from which one sees inside the area where the mourners are passing are exempt, and those standing in a row from which one does not see inside are obligated. And Rabbi Yehuda elaborates and says: The consolers standing in the row who come on account of the bereaved are exempt, while those who come on account of their own curiosity are obligated to recite Shema.
הכל
(2) אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: בהַמּוֹצֵא כִּלְאַיִם בְּבִגְדוֹ – פּוֹשְׁטָן אפי׳ אֲפִילּוּ בַּשּׁוּק. מ״ט מַאי טַעְמָא : ״אֵין חׇכְמָה וְאֵין תְּבוּנָה וְאֵין עֵצָה לְנֶגֶד ה׳ ״ (משלי כ״א:ל׳), כ״מ כׇּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ חִלּוּל הַשֵּׁם אֵין חוֹלְקִין כָּבוֹד לָרַב.
We learned that some who come to console the bereaved are exempt from Shema as a means of honoring the deceased. The Gemara expands the discussion to raise the general question: To what degree does preserving human dignity takes precedence over mitzvot enumerated in the Torah? Rav Yehuda said that Rav said: One who discovers diverse kinds [kilayim], i.e., a prohibited mixture of wool and linen, in his garment, must remove them even in the public marketplace. He may not wait until he reaches home. What is the reason for this? As it is stated: “There is neither wisdom, nor understanding, nor counsel against the Lord” (Proverbs 21:30). From here, the general principle: Anywhere that there is desecration of the Lord’s name, one does not show respect to the teacher, is derived.
מי שמתו
{שמעתא דאימתי דוחה כבוד הבריות}
הא דאמר רב יהודה אמר רב:1 המוצא כלאים בבגדו פושטו ואפילו בשוק – דוקא בכלאים דאורייתא, דהוא שוע טווי ונוז, אבל בכלאים דרבנן וכל כיוצא בה קיימא לן, גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה. וכן בדבר של ממון, כדכתיב (דברים כ״ב:א׳), והתעלמת. וכמו שמפורש בגמ׳. והרי״ף לא חשש לפרש.
והא דרמינן עלה מברייתא ולאחותו, מה תלמוד וכו׳, אסיקנא, ונגמר מינה − שב ואל תעשה שאני. ומצאתי בנוסחאות הבאות מספרד דגרסי עלה: וכי תימא נילף מנזיר. מה לנזיר שכן ישנו בשאלה. וכי תימא נילף מכהן, מה לכהן שכן לאו שאינו שוה בכל.
וזו הנוסחא אינה מצויה בכל הספרים שלנו. וכן נראה מדברי הרב ר׳ שלמה ז״ל דלא גרסינן לה, שכך כתב בפירושו: ומטומאה גופה שהותרה לכהן ולנזיר ליטמא למת מצוה, דלאו שב ואל תעשה הוא, היינו טעמא דלא גמרינן, דהתם לאו כבוד הבריות דחי את לא תעשה. דמעיקרא, כשניתן2 לא תעשה דטומאה, לא על מת מצוה נכתב, כשם שלא נכתב על הקרובים בכהן הדיוט. אבל השב אבידה ופסח לכל ישראל נאמרו, ואצל כבוד הבריות נתנו לדחות. אלו דברי רבינו שלמה ז״ל.
ודעתי נוטה לגרסת הגאונים ז״ל כמו שכתוב בנוסחאות הבאות מספרד.
1. בכתי״ו: שמואל
2. בכתי״ו: כשנכתב
[במאור דף יא: ד״ה הא דאמר רב יהודא. לרי״ף סי׳ סא (ברכות דף יט:)]
כתוב שם: והרי״ף לא חשש לפרשה וכו׳.
אמר אברהם: רב האי ז״ל1 כתב בפירושו קושיא מכהן גדול ופירוקה משום לאו שאינו שוה בכל ולא כתב קושיא מנזיר לפי שנזיר וכהן בפירוק אחד עולים.
1. ע״כ חסר בכ״י ירושלים 120.
אמ׳ רב יהודה אמ׳ רב המוצא כלאים בבגדו פושטו ואפילו בשוק – פיר׳ ואע״פ דאדם חשוב הוא שאין דרכו להתפשט בשוק,א דכ׳ אין חכמה וכו.ב
א. כוונתו לפרש בזה מה שאמרו: ״אין חולקין כבוד לרב״. וכעי״ז במאירי.
ב. ב״פירוש קדמון״ נוסף כאן: ״נשים ועבדים וקטנים וכו׳, ירושלמי, נשים דכתיב ולימדתם אותם את בניכם ולא בנותיכם, עבדים דכתיב שמע ישראל יי אלהי׳ יי אחד, מי שאין לו אלא אדון אחד יצא זה שאין לו אדון אחד, קטנים, דכתיב למען תהיה תורת יי בפיך בשעה שהוא תדיר בה לאפוקי קטן שעדיין אינו תדיר בה, וחייבין בתפילה כדי שיהא כל אחד ואחד מבקש רחמים על עצמו, ובמזוזה דכתיב וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך, ובברכת המזון דכתיב ואכלת ושבעת וברכת, ותפילין משום דהויא לה מצות עשה שהזמן גרמא וכל מצות עשה שהזמן גרמה נשים פטורות, תפילין ומזוזה וברכת המזון לא מצות עשה שהזמן גרמה היא. והכי אמר רבי׳, האיי גאון ז״ל, תפילין יש להן עונות ידועות דהא לילה לאו זמן תפילין ושבתות וימים טובים נמי, אבל תפילה וברכת המזון לאו מצות עשה שהזמן גרמא הן ואע״פ שאמרו במקום אחר תפילה הזמן גרמה מדאוריתא ורבנן הוא דמחייב נשים, לאו דוקא היא, ולעולם כל היום וכל הלילה זמן תפילה הוא מיהו יש לה שעות קבועות כל המתפלל אותה בהן יש לו שכר מרובה וכזריזין המקדימין למצוות וכקורא קרית שמע כוותיקין דאמי דיש לו שכר מרובה, עד ג׳ שעות נמי יש לו שכר אבל שכר הקדמה אין לו, תפילה נמי כל היום זמנה הוא ויש לה תשלומין מיהו שכרה מרובה דהמתפלל עד ג׳ שעות לית ליה, וכל אחת ואחת לפי זמנה הקבוע. נמצאת תפילה אין הזמן גרמה. והתם אמרי וחייבין בתפילה פשיטא, מהו דתימא הואיל וכתיב ערב ובוקר וצהרים כמצות עשה שהזמן גרמה היא קמ״ל, פי׳ קמ״ל דלא מצות עשה שהזמן גרמה היא קמ״ל, פי׳ קמ״ל דלא מצות עשה שהזמן גרמה היא, וכל אימת דבעי לצלויי אפשר ליה לצלויי. נשים ועבדים וקטנים וכו׳, פי׳ דכל זמן שלא הנצה החמה לא קרינן קרית שמע נמצאת הנצת החמה גורמתה וכן לענין יציאת הכוכבים״, ע״כ. ולפנינו קטע חשוב מפירוש רה״ג שלא נודע ממקום אחר. וכנראה שבכת״י שלפנינו הושמט מ״מתני׳ ״ עד ״מתני׳ ״.
אמר רב יהודה אמר רב המוצא כלאים בבגדו פושטו ואפילו בשוק שנאמר אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד השם, כל מקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב. ודוקא בכלאים דאורייתא שהוא שוע טווי ונוז, אבל בכלאים דרבנן דהוא שוע או טווי או נוז אין פושטו בשוק, דגדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה, ומאי לא תעשה שבתורה לאו דלא תסור, דכל דרבנן אלאו דלא תסור אסמכינהו.
פשטו ואפילו בשוק. ודוקא בכלאים דאורייתא דהיינו שוע טווי ונוז, הא לאו הכי גדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה דרבנן.
אמר רב יהודה אמר רב המוצא כלאים בבגדו פושטו ואפילו בשוק שנאמר אין חכמה ואין תבונה לנגד ה׳ כל מקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב. פי׳ ולפיכך פושטו בשוק בפני כל אדם ואינו חושש לכבודםא.
פי׳ ואסיקנא בגמ׳ דוקא בכלאים דאורייתא שוע טוי ונוז אבל בכלאים דרבנן לא דגדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה בלאו דלא תסור, דכל מיליהו דרבנן אלאו דלא תסור אסמכינהו, ולאו דקרא (לא) משתעי בהכי כלל אלא אסמכתא דרבנן בעלמא הוא וקרא לא משתעי אלא בדאורייתאב.
א. לכאורה הוא טעות וצ״ל לכבודו (אע״פ דלשון ואינו חושש לא משמע כ״כ הכי) דאין לומר דבזיון עצמו לא בעינן להך דאין חכמה ואין עצה וכו׳ ופשוט הוא שהאיסור מחייבו גם במקום שמתבזה בזה אבל כבוד אחרים הו״א דמצותו לכבד אחרים דוחה איסור כלאים ולהכי מייתי אין חכמה ואין עצה וכו׳ דאין חולקין כבוד לרב במקום ח״ה, דהלא בגמ׳ לקמן הק׳ היכי מתעלם מאבידה מפני כבודו לימא אין חכמה ואין עצה ואין תבונה לנגד ה׳ ומשני שאני התם דכתיב והתעלמת ולא ילפי׳ איסורא מממונא והרי דגם בכבוד עצמו בעינן להך קרא ולולי זה לא היה חייב להתבזות בשביל המצוה, וכן הוא בשבועות ל, ב דת״ח חייב להעיד בדבר איסור קמי בי״ד דזוטר מיניה משום הך דאין עצה ואין חכמה וכו׳, (ועוד דלענין איסור דרבנן דאמרו בגמ׳ שאין אומרים בו אין חכמה וכו׳ אלא כבוד הבריות דוחהו נראה במנחות לז, ב ובשבת פא, ב ובעירובין מא, ב דאף כבוד עצמו דוחה האיסור). גם אינו מובן כ״כ מה החסרון כבוד לאחרים כשפושט בגדו בפניהם אף דיש מקום להבין הדבר שכשפושט עצמו לפני אחרים הרי זה אינו חושש לכבודם. והא דקאמר אין חולקין כבוד לרב אע״פ דבכבוד עצמו איירי, הנה גם בשבועות שם דאיירי בודאי בכבוד עצמו מייתי הא דאין חולקין כבוד לרב, וע״כ דהכי ילפי׳ מקרא דאין חכמת הרב חשובה לנגד ה׳ במקום ח״ה והוא כלל גדול הנלמד מהך קרא וממילא כיון דכבוד אחרים נדחה ואפי׳ כבוד הרב ה״ה כבוד עצמו. ועיין בר״מ כלאים י, כט וברדב״ז דגרס גי׳ אחרת וכ״כ ב״י יו״ד שג והגר״א ולע״ד ל״צ לזה ודינא דסוגיין כתב בסוף ההלכה ואם היה של תורה פושטו מיד דמשמע על הלובש ואל״כ למה כפל הדבר ע״ש ומש״כ בתחלת ההלכה מקורו בדף כ, א קם קרעיה מינה וכ״נ בשטמ״ק שם שהיה בגד כלאים ומש״כ ואפי׳ הוא רבו ממ״ש אין חולקין כבוד לרב (ומעירובין סג, א).
ב. זהו דעת הרמב״ן בהשגות לסהמ״צ שורש ראשון דאינו אלא אסמכתא אבל עיקר קרא איירי בדברים שלמדו חז״ל מן המקראות או הללמ״ס ע״ש ודלא כהר״מ. ונראה דאין כונת רבינו להוכיח מסוגיין דאינו אלא אסמכתא דגם אי נימא דהוא לאו גמור כשי׳ הר״מ מ״מ רבנן לא אסרו במקום כבוד הבריות והלאו דלא תסור הוא על מה שרבנן אסרו וכיון דמעיקרא לא נא׳ איסורא במקום כבוד הבריות וכל׳ הגמ׳ דבמקום כבודו שרו רבנן ליתא נמי ללא תסור (וכ״ה בהל׳ כלאים פכ״ט ה״י) אלא כונת רבינו לבאר דבר בפ״ע דאסמכינהו היינו אסמכתא ולא שהוא לאו גמור כמו שהיה משמע ממה שאמר שדוחה ל״ת שבתורה, וכ״ה עולה בלשון רבינו שכתב ולאו דקרא משתעי וכו׳ כדבר בפ״ע ולא שיש ללמוד כן מסוגיין, ואף הרמב״ן שהוכיח מכאן בסה״מ שם שאינו לאו גמור אין כונתו אלא ללישנא דאסמכינהו דמשמע דאין בזה לאו אלא אסמכתא בעלמא. [ממה שלא הביא רבינו הך דשוא״ת שאני אע״פ דהביא חילוק דדאורייתא ודרבנן משמע קצת דלית ליה הא מילתא וכהר״מ בהל׳ כלאים שם שלא הביא דשוא״ת שאני אך ודאי דאינו מוכח].
אמר רב יהודה אמר רב המוצא כלאים בבגדו פושטו ואפי׳ בשוק שנא׳ אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה׳ כל מקום שיש חלול ה׳ אין חולקין כבוד לרב. ירושלמי תני אין מדקדקין במת ולא בכלאים בבית המדרש. ר׳ יוסי הוה יתיב ומתני הוה תמן מיתא. מאן דנפיק ליה לא אמר ליה כלום מאן דיתיב ליה לא אמר ליה כלום. ר׳ אמי הוה יתיב ומתני אמר חד לחבריה את לבוש כלאים אמר ליה ר׳ אמי שלח מניך והב ליה:
המוצא כלאים בבגדו פושטו ואפילו בשוק – בכלאים דאורייתא אבל בכלאים דרבנן כבוד הבריות דוחה את [הלאו] דלא תסור:
המוצא כלאים בבגדו פושטו ואפילו בשוק שנאמר אין חכמה וכו׳ – כלומר אין חכמה חשובה במקום שיש חילול השם ודוקא בכלאים דאורייתא דהיינו שוע טווי ונוז אבל בכלאים דרבנן לא דגדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה והיינו לאו דלא תסור דכל מילייהו דרבנן אלאו דלא תסור אסמכינהו ולאו דקרא משתעי בהכי כלל אלא אסמכתא בעלמא הוא.
ב שנינו שיש ממנחמי האבלים הפטורים מקריאת שמע משום כבוד המת. ומכאן באים לדיון העוסק בשאלה הכללית באיזו מדה דוחה כבוד הבריות מצוות הכתובות בתורה. אמר רב יהודה אמר רב: המוצא כלאים בבגדו, שגילה שבגדו או חלק ממנו עשוי שעטנז, צמר ופשתים יחדיו — פושטן אפילו בשוק. ואין מניחים אותו להישאר בבגדו זה עד שיגיע לביתו, מאי טעמא [מהו טעם הדבר] — כאמור: ״אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה׳ ״ (משלי כא, ל), ומכאן הגיעו לכלל שכל מקום שיש בו חלול ה׳ אין חולקים כבוד לרב. על הכללה זו מקשים ממקורות אחדים.
We learned that some who come to console the bereaved are exempt from Shema as a means of honoring the deceased. The Gemara expands the discussion to raise the general question: To what degree does preserving human dignity takes precedence over mitzvot enumerated in the Torah? Rav Yehuda said that Rav said: One who discovers diverse kinds [kilayim], i.e., a prohibited mixture of wool and linen, in his garment, must remove them even in the public marketplace. He may not wait until he reaches home. What is the reason for this? As it is stated: “There is neither wisdom, nor understanding, nor counsel against the Lord” (Proverbs 21:30). From here, the general principle: Anywhere that there is desecration of the Lord’s name, one does not show respect to the teacher, is derived.
הכל
(3) מֵתִיבִי: גקָבְרוּ אֶת הַמֵּת וְחָזְרוּ, וְלִפְנֵיהֶם ב׳ שְׁתֵּי דְרָכִים, אַחַת טְהוֹרָה וְאַחַת טְמֵאָה, בָּא בַּטְּהוֹרָה – בָּאִין עִמּוֹ בַּטְּהוֹרָה, בָּא בַּטְּמֵאָה – בָּאִין עִמּוֹ בַּטְּמֵאָה מִשּׁוּם כְּבוֹדוֹ. אַמַּאי? לֵימָא ״אֵין חׇכְמָה וְאֵין תְּבוּנָה לְנֶגֶד ה׳ ״!
The Gemara cites several sources to challenge this principle. The Gemara raised an objection from a baraita: After they buried the deceased and returned, and on their way there are two paths before them, one ritually pure and one ritually impure, e.g., it passes through a cemetery, if the mourner comes on the pure path, they come with him on the pure path; if he comes on the impure path, all of the funeral participants accompany him on the impure path in order to show him respect. Why would they do this? Let us say here too that, “There is neither wisdom, nor understanding…against the Lord!”
תניא קברו את המת וחזרו ולפניהם שני דרכים אחת טהורה ואחת טמאה באים בטהורה בא עמהם בטהורה באין בטמאה בא עמהן בטמאה משום כבודו. פירוש ואע״פ שהוא כהן. ואוקימנא בבית הפרס דרבנן, דאמר רב יהודה אמר שמואל מנפח אדם בבית הפרס והולך, רב יהודה משום ר׳ יהודה בר׳ אמי אמר בית הפרס שנדש טהור. אלמא דרבנן הוא. אבל בטומאה דאורייתא לא שרינן ליה. תניא אמר ר׳ אלעזר בר׳ צדוק מדלגין היינו על גבי ארונות של מתים לרוץ לקראת פני מלכים. ואוקימנא כדרבא דאמר רבא דבר תורה כלי שיש בו חלל טפח חוצץ בפני הטומאה שאין בו חלל טפח אינו חוצץ בפני הטומאה, ורוב ארונות יש בהן חלל טפח ומיעוט אין בהן חלל טפח, וגזרו על שיש בהן חלל טפח משום דאין בהן חלל טפח, והכא משום כבוד מלכות לא גזרו רבנן.
ואנו רגילין להקשות תיפוק לי משום ארון גופיה, דהא קיימא לן גולל ודופק מטמא באהל מן התורה, כדאיתא בפרק העור והרוטב ובפרק בהמה המקשה ואנו רגילים לומר בפירוק קושיא זו, אע״פ שגולל ודופק מטמא באהל אין כהן מוזהר עליו, דתניא בתוספתא דמכות זה הכלל כל טומאה מן המת שהנזיר מגלח עליו כהנים לוקין עליו את הארבעים, וכל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליו כהנים אין לוקין עליו. ותנן במסכת נזיר פרק כהן גדול על אלו טומאות אין הנזיר מגלח עליו הסככות והפרעות ובית הפרס וארץ העמים והגולל והדופק וכלים הנוגעים במת. הא למדת שאין הנזיר מגלח עליו, וכיון שאין הנזיר מגלח עליו אין כהן מוזהר עליו. ואע״פ שכהן מוזהר מן התורה שלא ליכנס בבית הקברות, מדאקשינן בפרק אלו מציאות גבי היה כהן והיא בבית הקברות, פשיטא אתי עשה ודחי לא תעשה ועשה, שאני בית הקברות דכיון שהמת נקבר שם הוה ליה טומאה רצוצה ובוקעת ועולה, והוה ליה טומאת מת עצמו. אבל גולל ודופק וכלים הנוגעים במת, והוא הדין לחרב אע״פ שהוא כחלל ומטמא באהל לדברי רבינו יעקב ז״ל, אפילו הכי אין כהן מוזהר עליו, דהוה ליה כלים הנוגעים במת. רק הרב ר׳ יצחק בר׳ אשר בעל התוספות כתב בפרק קמא דשבת, דלא אמרינן חרב הרי הוא כחלל אלא לענין מגע, אבל אינו מטמא באהל. וקשיא ליה הא דתניא במסכת נזיר פרק כהן גדול וכל אשר יגע על פני השדה זה המאהל על פני המת, בחלל אבר הנחלל מן המת ויש בו להעלות ארוכה, חרב הרי הוא כחלל. ותניא גבי נגיעה וכל הנוגע בעצם זה עצם כשעורה, או בחלל זה אבר הנחלל מן החי ואין בו כדי להעלות ארוכה. אלמא מדכתביה רחמנא גבי מאהילים ולא כתביה גבי מגע ומשא, אלמא באהל נמי מטמא. ומיהו אין כהן מוזהר עליו, דהוה ליה כלים הנוגעים במת.
אחר כך מצאתי לראב״ד ז״ל שכתב כדברי הרב בעל התוספות, שאין חרב מטמא באהל. ועל הראיה שכתבתי כתב בזה הלשון: ואני אומר אינה ראיה. שלא היה לו לכתבו במקרא הזה, לפי שהוא מדבר כאן בהזאה, והזה על האהל ועל כלים ועל הנפשות אשר היו שם ועל הנוגע בעצם, ואי כתב רחמנא הכא חלל חרב הוה אמינא מה חלל אין לו טהרה במקוה, אף חרב [אין לו טהרה במקוה]. ולאפוקי מידי טהרה אקשיה רחמנא לחלל. משום הכי כתביה רחמנא גבי מיטמאין והדר כתביה גבי טהרה שהוא ככל הכלים לקבל הזאה. מכל מקום בין לדברי בין לדבריהם כהן אינו מוזהר עליו לא במגעו ולא במשאו ולא באהלו, דהיינו כלים הנוגעים במת שאין הנזיר מגלח עליהם ואין כהן מוזהר עליהם. כל זה כתב הראב״ד ז״ל. וכתב הרב דודי ר׳ אשר ז״ל בפרק קמא דשבת דחרב מטמא באהל כחלל, אבל לעולם אימא לך דהיכא דנטמא חרב משום אהל לא אמרינן חרב הרי הוא כחלל.
בא בטהורה באין עמו בטהורה בא בטמאה באין עמו בטמאה משום כבודו, כך גרסת הספרים ומפרשים אותה כשיש כהן לשם עם הצבור ומטמא עצמו בשביל כבודו של אבל – והראב״ד ז״ל כתב ה״ג לה במסכת שמחות באין בטהורה בא עמהם בטהורה באין בטמאה בא עמהם בטמאה ועל כהן אבל קאמר ומשום כבוד צבור מטמא עמהם, וכתב שזה הלשון ערב עליו יותר מאותו שכתוב בספרים כי כמה כבוד או בזיון יש לאבל בהפרד בהן אחד מתוך הצבור הבאין עמו.
והנה עיין ברמב״ם (פי״ד מהל׳ אבל ה״א) וז״ל מצות עשה של דבריהם לבקר חולים ולנחם אבלים וכו׳ ואלו גמילות חסדים שבגופו שאין להם שיעור אע״פ שכל מצוות אלו מדבריהם הרי הן בכלל ואהבת לרעך כמוך כל הדברים שאתה רוצה שיעשו אותם לך אחרים עשה אתה אותן לאחיך בתורה ובמצות עכ״ל. ולכאורה דברי הרמב״ם צ״ע, דבתחילת ההלכה כתב דמצות ביקור חולים ונחום אבלים הוי מצוה מדרבנן וסיים דהויין מצוה מה״ת משום ״ואהבת לרעך כמוך״. ונראה ליישב דהרמב״ם סובר דגוף המעשה דנחום אבלים הוי מצוה מדרבנן, אמנם חל קיום מה״ת דואהבת לרעך כמוך דהוי קיום שבלב, ודומה לתפלת שמונה עשרה דמעשה התפלה מדרבנן מתקנת עזרא ומ״מ חל קיום מצוה מה״ת של ולעבדו בכל לבבכם דהוי קיום שבלב. ומבואר מדברי הרמב״ם דבמצות ניחום אבלים יש ב׳ קיומים: א) קיום דאורייתא של מצות ״ואהבת לרעך כמוך״ דהוי קיום שבלב, ב) קיום מעשה מצות נחום אבלים שהיא מצוה מסוימת מדרבנן לעשות מעשה של ניחום אבלים. ונראה דהמנחמים שבאים מחמת האבל אית להו ב׳ קיומים דניחום אבלים. דהיינו שמקיימים קיום מצוה דאורייתא של ואהבת לרעך כמוך דהוי קיום שבלב, וג״כ מקיימים מצוה דרבנן לעשות מעשה ניחום אבלים. אמנם לגבי המנחמים הבאין מחמת עצמן נראה דאע״פ שמקיימים את המצוה דרבנן לעשות מעשה ניחום (דאי אינם מנחמים כלל פשיטא שחייבין בק״ש), אמנם מכיון שבאין מחמת עצמן אינם מקיימים הקיום שבלב דואהבת לרעך כמוך, דבכדי לקיים מצות ואהבת לרעך כמוך דהוא קיום שבלב בעינן להשתתף בצערו של האבל, ומאחר שאינם באין אלא מחמת עצמן לראות את המאורע ואינם באין להשתתף בצערו לית להו הקיום דאורייתא של ואהבת לרעך כמוך.
מתיבי [הקשו] על כך ממה ששנינו בברייתא: לאחר שקברו מלווי המת את המת וחזרו, ולפניהם יש שתי דרכים, אחת טהורה ואחת טמאה, שהדרך עוברת בבית הקברות וכדומה, אם בא האבל בדרך הטהורה — באין עמו בטהורה, ואם בא בדרך הטמאה — באין כל המלוווים אתו בדרך הטמאה משום כבודו. ואמאי [מדוע] יעשו כן? לימא [נאמר] גם כאן ״אין חכמה ואין תבונה... לנגד ה׳ ״!
The Gemara cites several sources to challenge this principle. The Gemara raised an objection from a baraita: After they buried the deceased and returned, and on their way there are two paths before them, one ritually pure and one ritually impure, e.g., it passes through a cemetery, if the mourner comes on the pure path, they come with him on the pure path; if he comes on the impure path, all of the funeral participants accompany him on the impure path in order to show him respect. Why would they do this? Let us say here too that, “There is neither wisdom, nor understanding…against the Lord!”
הכל
(4) תַּרְגְּמַהּ רַבִּי אַבָּא בְּבֵית הַפְּרָס דְּרַבָּנַן.
Rabbi Abba explained that the baraita is referring to a path that passes through an area where there is uncertainty with regard to the location of a grave or a corpse [beit haperas]. For example, with regard to a field in which there is a grave that was plowed and no longer intact, the entire field is deemed impure due to concern that the plow scattered bones throughout the field. The field is impure only by rabbinic law but not according to Torah law. Since it is only prohibited by rabbinic law, one is permitted to walk through the field to show the mourner respect.
בבית הפרס – דלא מטמא אלא מדרבנן והוא שדה שנחרש בו קבר וחשו חכמים שמא דלדלו כלי המחרישה את העצמות והדורס עליהן מסיטן ועצם כשעורה מטמא במגע ובמשא ולא באהל וכיון דמדרבנן הוא דאסור רבנן הוא דאחלוה ליקרייהו גבי אבל.
תרגמה ר׳ אבא בית הפרס דרבנן דא״ר יהודה אמר שמואל מנפח אדם בית הפרס והולך – פי׳ שדה שנחרש בו קבר ואמרו חכמים דכל חמשים אמה יש לחוש לעצם כשעורה שהמחרישה מוליכה אותו והיא מטמאה במגע וכשהוא מנפח והולך אם היה שם עצם נדחה הוא על ידי נפיחתו. ומאי דמשמע הכא דבית הפרס אסור להלוך בו בלא נפוח, ובנפוח מיהת סגי זהו דוקא לענין עושה פסח. דאע״ג דאיכא כרת לעושה אותו בטומאה כיון דאיכא כרת במי שחדל לעשותו וטומאת בית הפרס אינה אלא מדרבנן סמכו על הבדיקה ולא העמידו דבריהם במקום כרת וזה במי שהולך לשחוט את פסחו אבל כהן אינו סומך בבדיקה. וא״ת הכא אמרינן דבדיקת בית הפרס הויא בניפוח ובמסכת אהלות תנן כיצד בודקין – פירוש בית הפרס מביא כל עפר שיכול להסיטו ונותן לתוך הכברה אם מצא בו עצם כשעורה טמא ואם לאו טהור, יש לומר דכאן לכתחלה וכאן לדיעבד כלומר דלכתחלה כיון דאפשר לו לבדוק קודם שיעבור סמכו על בדיקת ניפוח ומנפח והולך אבל אם עבר בלא נפוח ותו לא איפשר לבדוק בניפוח שאם היה העצם נדחה מה יועיל לזה שעבר תקנו לו בדיקה אחרת לידע אם נטמא אם לאו דהיינו כוברו בכברה.
ותרגמה [הסביר אותה] ר׳ אבא שמדובר כאן בדרך שאינה טמאה מדין תורה כי אם רק בבית הפרס הטמא רק דרבנן [מדברי סופרים]. ששדה שידוע שהיה בו קבר, וחרשו את השדה ונעלם הקבר שבתוכו — השדה כולו נחשב טמא מדברי חכמים, מחשש שמא פיזרה המחרשה את עצמות המת בכל חלקי השדה. ומכיון שטומאה זו היא מגזירת חכמים בלבד, מותר לעבור בשדה מפני כבוד הבריות.
Rabbi Abba explained that the baraita is referring to a path that passes through an area where there is uncertainty with regard to the location of a grave or a corpse [beit haperas]. For example, with regard to a field in which there is a grave that was plowed and no longer intact, the entire field is deemed impure due to concern that the plow scattered bones throughout the field. The field is impure only by rabbinic law but not according to Torah law. Since it is only prohibited by rabbinic law, one is permitted to walk through the field to show the mourner respect.
הכל
(5) דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: דמְנַפֵּחַ אָדָם בֵּית הַפְּרָס וְהוֹלֵךְ. וְאָמַר רַב יְהוּדָה בַּר אָשֵׁי מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: ה בֵּית הַפְּרָס שֶׁנִּדַּשׁ – טָהוֹר.
The Gemara cites proof that the legal status of a beit haperas is unlike the legal status of impurity by Torah law: Rav Yehuda said that Shmuel said: One who passes through a beit haperas may blow on the dust before taking each step, so that if there is a bone beneath the dust, he will expose it, avoid it, and walk. One may not rely on that method of examination with regard to impurity by Torah law. And Rav Yehuda bar Ashi said in the name of Rav: A beit haperas that has been trodden underfoot, creating a path, is pure, and one no longer need be concerned about bones. Clearly, the entire prohibition is a stringency decreed by the Sages.
ערך בית פרס
בית פרס – א(פי״ג באהלות) החורש את הקבר הרי זה עושה בית הפרס עד כמה הוא עושה מלא המענה מאה אמה. (מועד קטן ה:) והא דתניא שלשה בית הפרס הן שדה שאבד בה קבר ושנחרש בה קבר ושדה בוכים מאי שדה בוכים רב יהושע משמיה דעולא אמר שמפטירין בה מתים טומאת בית הפרס דרבנן (ברכות יט: חגיגה כ. פסחים צב.) האונן והמצורע ובית הפרס לא העמידו דבריהן במקום כרת (א״ב: פי׳ בל׳ רומי חצר בית הקבר ומקום פנוי בין הדרך ובין בית הקברות).
ערך דגם
דגם – ב(שבת צ:) המצניע לזרע לדוגמא ולרפואה. (שבת יא:) ולא צבע בדוגמא שבאזנו (שבת עו) אמר רבא הכא נמי חזי לדוגמא. (שבת עט) שורה סממנין כדי לצבוע בהן דוגמא לאירא. (בבא קמא קיט) תנו רבנן אין לוקחין מן הצבע לא אותות ולא דוגמאות כבר פירשנו בערך אות ולשון לע׳ הוא דגמא. דוגמא השקוה (משנה עדיות ה) (ברכות יט) ס״א דוגמא פי׳ גרים שכמותה השקיה כלומר שמעיה ואבטליון שבאו מטיפת גרים הן השקו גיורת להראות שהן חשובין כישראל ונמצאו מזלזלין בכבודן פירוש ר״ח ז״ל (בריש פרק ואלו מגלחין ירושלמי) על כ״ד דברים מנדין על כבוד הרב וזה אחד מהן וכל אשר לא יבא לשלשת הימים וכתוב ביה והוא יבדל מקהל הגולה אמר רבי יצחק אית סגי מנהון. (תענית כג) שלח לו שמעון בן שטח צריך אתה נידוי וכו׳ (ראש השנה כה) שלחו לו לרבן גמליאל כל המעכב את הרבים לעשות מצוה צריך נידוי. (פסחים נג) אלמלא תודוס אתה גוזרני עליך נידוי (משנה עדיות ה) מי נדו אלעזר בן חנך שפקפק בנטילת ידים הדה אמר המפקפק אפילו בדבר א׳ מדברי סופרים צריך נידוי. דוכמא השקוה מהו דוכמא דכותה פי׳ גרים שכמותה השקוה כלומר גינה שמעיה ואבטליון הדה אמרה המבזה הזקן אפילו לאחר מיתה צריך נידוי. שאלו לפני רב האי האי גאון אשכחן בפירות דאית גבן דדיכמא מצבע אי הכי מפרשו רבנן מיצבע למאי טעמא אשקיוה והשיבם הכי קאמר עקביא בן מהללאל לא אשקוה מי סוטה אלא היו כמייראין אותה שמא תודה שנטמאת והראוה כאלו מי סוטה הן כדרך שאמר שלמה גזרו את הילד החי ושלא לעשות כן אלא שם דרך חקירה כדי שיתגלה הסוד: דוגמא הוא ברבבה של (חגיגה טז) כלומר מדוגם שאין כמותו בכל הרבבות והוא ראה מלאכים הדומין למטטרון על כן לא טעה וכן פירוש אות הוא ברבבה שלו. (בראשית רבה יא) ויברך אלקים את יום השביעי ממלאכת עולמו שבת ולא שבת ממלאכת הרשעים וממלאכת הצדיקים אלא פועל עם אלו ופועל עם אלו מראה לאלו מעין דגמטרין שלהן ולאלו מעין דגמטרין שלהן ומניין שפורענות הרשעים קרויה מלאכה שנאמר פתח ה׳ את אוצרו ויוצא את כלי זעמו כי מלאכה היא ומניין שמתן שכרן של צדיקים קרויה מלאכה שנא׳ מהר בטובך אשר צפנת ליראיך פעלת לחוסים בך. (ובילמדנו באלה פקודי פרשת ויביאו את המשכן) זה שאמר הכתוב לא יגרע מצדיק עינו כן אמר הקב״ה מונע מצדיק עינו דגמטורין שלו כאדם המבקש למכור פירות לחברו והוא אומר לו הראה לי את הבנין. נ״א העץ הוי אומר לא יגרע מצדיק עינו תדע לך אברהם הוליד את יצחק דומה לו שנאמר ואלה תולדות יצחק בן אברהם יעקב הוליד את יוסף דומה לו שנאמר אלה תולדות יעקב יוסף ראובן שמעון לא אמר אלא יוסף וכן הוא אומר כי בן זקונים הוא לו זיו איקונין שלו הוי לא יגרע מצדיק עינו. (א״ב פי׳ דוגמא בלשון יוני תבנית סימן ודמיון וכן פי׳ דיגמטרין אבל פירוש דוכימא בלשון יוני בחינה וחקירה וזה טעם דוכמא השקוה).
ערך דומה
א. [פור הויז דעם גראבינס.]
ב. [פראבע.]
ג. [דעמאן גייסט.]
מנפח אדם – לפניו שאם הי׳ שם עצם יראנו דאי דאורייתא הוא לא הוינן מזלזלינן ביה כולי האי למיסמך אנפיחה והך בדיקה לעושה פסח אישתרי ולא לאוכלי תרומה כדאמרינן בחומר בקדש (חגיגה דף כה:).
שנדש – ברגלים.
מנפח אדם בית הפרס והולך – ופרש״י דוקא לעשות פסח אבל לא לאוכלי תרומה והכי אמרינן בפסחים פרק האשה בית הפרס דרבנן ולא העמידו דבריהם במקום כרת, פי׳ בטלו דבריהם שלא למונעו מלעשות פסח דאיכא כרת. תימא מאי רבותא דפסח משום דאיכא כרת והא הכא דשרינן ליה ולא העמידו דבריהם לכבוד האבל והכי נמי אמרינן בעירובין בפ׳ בכל מערבין דמערבין לכהן בבית הקברות ומוקי לה בבית הפרס ומשום דאין מערבין אלא לדבר מצוה כגון לילך לבית האבל או לבית המדרש התירו לו לילך דרך בית הפרס, וי״ל דהכי דשרינן ליה לילך בדרך בית הפרס מ״מ העמידו דבריהם [והוא טמא, משא״כ לעושה פסח לא העמידו דבריהם] וטהרוהו לעשות פסחו:
בית הפרס שנידש טהור שאי אפשר לעצם כשעורה שלא יהא נידש ברגל – פירוש בשיש שם דרך קבועה לרבים וכיון דליכא למיחש אלא לעצם כשעורה דיותר מכשעורה ניכר ונראה הוא אותו שכשעורה על ידי דריסת הרבים הוא נפחת משיעורו ושוב אינו מטמא אפילו במגע.
וראיה לדבר שאין דין בית הפרס כדין טומאה מן התורה — שאמר רב יהודה אמר שמואל: מנפח אדם בית הפרס והולך, שהעובר בבית הפרס ורוצה להשאר בטהרה, צריך לנפח — לנשוף באבק לפני כל צעד שהוא צועד, שכן אם יש שם עצם — תגלה הנשיפה את העצם מן האבק שנצטבר עליה. ועל בדיקה מסוג זה לא היו סומכים אילו היה האיסור מדברי תורה. וכן אמר רב יהודה בר אשי משמיה [משמו] של רב: בית הפרס שנדש ברגלים ונעשה בו שביל — טהור, ואין חוששים עוד לעצמות, הרי שכל איסורו לא היה אלא משום גזירה וחומרת חכמים.
The Gemara cites proof that the legal status of a beit haperas is unlike the legal status of impurity by Torah law: Rav Yehuda said that Shmuel said: One who passes through a beit haperas may blow on the dust before taking each step, so that if there is a bone beneath the dust, he will expose it, avoid it, and walk. One may not rely on that method of examination with regard to impurity by Torah law. And Rav Yehuda bar Ashi said in the name of Rav: A beit haperas that has been trodden underfoot, creating a path, is pure, and one no longer need be concerned about bones. Clearly, the entire prohibition is a stringency decreed by the Sages.
הכל
(6) ת״ש תָּא שְׁמַע דְּאָמַר ר׳ רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר צָדוֹק: ומְדַלְּגִין הָיִינוּ עַל גַּבֵּי אֲרוֹנוֹת שֶׁל מֵתִים, לִקְרַאת מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל. וְלֹא לִקְרַאת מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל בִּלְבַד אָמְרוּ אֶלָּא אפי׳ אֲפִילּוּ לִקְרַאת מַלְכֵי אוּמּוֹת הָעוֹלָם 1, שֶׁאִם יִזְכֶּה, יַבְחִין בֵּין מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל לְמַלְכֵי אוּמּוֹת הָעוֹלָם 2. אַמַּאי? לֵימָא ״אֵין חׇכְמָה וְאֵין תְּבוּנָה וְאֵין עֵצָה לְנֶגֶד ה׳ ״!
The Gemara cites additional proof with regard to the extent to which human dignity overrides mitzvot in the Torah. Come and hear, as Rabbi Elazar bar Tzadok the priest said: I and my fellow priests would jump over coffins of the deceased in order to hurry towards kings of Israel to greet them. And they did not say this only towards kings of Israel, but they said this even towards kings of the nations of the world, so that if one will be privileged to witness the redemption of Israel, he will distinguish between kings of Israel and kings of the nations of the world. The priest violated the Torah prohibition to become ritually impure through contact with the dead, in order to show respect for a king. And why is this? Let us say here too: “There is neither wisdom, nor understanding, nor counsel against the Lord.”
1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא (במקום "אוּמּוֹת הָעוֹלָם") מופיע הטקסט המצונזר: "עכו״ם".
2. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא (במקום "אוּמּוֹת הָעוֹלָם") מופיע הטקסט המצונזר: "עכו״ם".
מדלגין היינו על גבי ארונות – תימה לפ״ה דפי׳ גולל כיסוי של ארון דתני׳ כל אשר יגע על פני השדה לרבות גולל ודופק וא״כ גם הגולל מטמא באהל והיאך היו מדלגין עליו וי״ל דלא קשה דהא תני׳ בשמחות (פ״ד הלכה כא) כל טומאה שאין הנזיר מגלח עליה אין כהן מוזהר עליה וגולל ודופק אין נזיר מגלח עליהן כדתנן במס׳ נזיר פרק כהן גדול (נזיר נד.) והיה אומר ר״ת דליתי׳ להני כללי דהא אמר התם רביעית דם אין הנזיר מגלח עליו עד שיהא חצי לוג ואפילו הכי כהן מוזהר עליו כדאמרינן בפרק בהמה המקשה (חולין דף עב.) דרביעית דם הבא מב׳ מתים טמא ומפקינן ליה מעל כל נפשות מת לא יבא וי״ל דהתם מכל מקום הוי שם טומאה שהנזיר מגלח עליה אבל גולל ודופק אינו כלל בנזיר ולכך אין כהן מוזהר עליו אי נמי הא ברייתא סברה כזקנים הראשונים [נזיר נג.] שהיו אומרי׳ רביעית דם גם בתגלחת נזיר ומיהו תימא אמאי אין המת מטמא באהל כיון שהכסוי עצמו מקבל טומאה דכל דבר המקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה אם כן מטמא באהל וי״ל דאין מטמא אלא צד חיצון שבו אבל צד פנימי טהור כדתנן במסכת אהלות בפט״ו (משנה ט) חבית שהיא מלאה משקין טהורים ומוקפת צמיד פתיל ועשאה גולל לקבר הנוגע בה מטמא טומאת שבעה והחבית והמשקין טהורין לפי שצד פנימי כולו טהור ומיהו תימה לפ״ה דפירש בפ״ק דערובין (דף טו) גבי אין עושין מבעלי חיים גולל ודופק לקבר ואי גולל היינו כסוי הארון וכי עושין מבעלי חיים כסוי לארון ע״כ פר״ת דגולל היינו מצבה וכן דרך בני אדם ליתן בהמה על הקבר לסימן עד שיתנו עליו מצבה).
בד״ה מדלגין כו׳ דהא תניא בשמחות כל טומאה כו׳ וגולל ודופק אין נזיר מגלח עליהן כו׳ עכ״ל כצ״ל ור״ל דאע״ג דאמר בהדיא דגולל ודופק מטמא מ״מ אין כהן מוזהר עליהם כיון שאין הנזיר מגלח עליהן וכ״ה בהדיא בתוספות ס״פ שואל אבל קשה לפי זה מאי מייתי ראיה מרביעית דם דאימא דאע״ג דרביעית דם מטמא מ״מ אין כהן מוזהר עליו כמו שאין הנזיר מגלח עליו ולשון התוס׳ דפרק שואל דהא תלמוד ערוך דרביעית דם אין הנזיר מגלח עליו כדתנן במס׳ נזיר וכהן מוזהר כו׳ עכ״ל וכן כתבו בפ״ק דכתובות ולא ידענא מהיכא פסיק להו דכהן מוזהר על רביעית דם דמההיא דפ׳ בהמה המקשה אינו מוכח אלא דמטמא כמו גולל ודופק ודו״ק:
ולפי״ז י״ל דתנא קמא ור״י פליגי בדין המנחמים שבאין מחמת עצמן, דמקיימין קיום מצוה מדרבנן לעשות המעשה של נחום אבלים, אבל אינם מקיימין מצות ואהבת לרעך כמוך דהוי קיום שבלב, האם הם פטורים ממצות ק״ש או לא. ונראה לבאר את המחלוקת בשני אופנים: א) דפליגי אם קיום מצוה דרבנן פוטרת ממצות עשה דאורייתא, (לת״ק פטור ור״י מחייב), ב) דפליגי אם חשיב טרוד בטירדה דמצוה ליפטר מק״ש כשעושה מעשה המצוה דניחום אבלים אבל אינו מקיים את הקיום שבלבא.
גמ׳. וז״ל מיתבי קברו את המת וחזרו ולפניהם ב׳ דרכים אחת טהורה ואחת טמאה בא בטהורה באין עמו בטהורה בא בטמאה באין עמו בטמאה משום כבודו, אמאי לימא אין חכמה ואין תבונה לנגד ה׳, תרגמה רבי אבא בבית הפרס דרבנן עכ״ל. יש לעיין בהא דקיי״ל דבא בטמאה משום כבודו ומשום דמיירי בטומאת בית הפרס דרבנן (ופרש״י בד״ה בבית הפרס ״וכיון דמדרבנן הוא דאסור רבנן הוא דאחלוה ליקרייהו גבי אבל״), וכי כל איסורים דרבנן מותרים לאבל ולמי שמתו מוטל לפניו, ומהו גדר הך דינא שמותר לאבל ליטמא בטומאה דרבנן של בית הפרס לכבוד המת. ונראה דיש ב׳ דינים: א) קיום מצות כבוד המת, ב) איסור דבזיון המת. וי״ל דמצות כבוד המת פוטרת אונן מחובת מצוות דרבנן, דע״י שנמנע מלקיים מצוה מחמת האבילות מקיים מצות כבוד המת. ומ״מ נראה דכבוד המת בעלמא אינו מתיר לאונן לעבור על איסורים מדרבנן. אמנם היכא דאם לא יעבור על איסור דרבנן יהיה בזיון למת אזי חל היתר לעבור על האיסור דרבנן. ולפי״ז יש לדחוק ולומר דבסוגיין מיירי בגוונא שאם לא ילך בדרך הטמאה יהיה בזיון למת, ומשו״ה מותר לו לילך בדרך הטמאה בטומאת בית הפרס ולעבור על איסור טומאה דרבנן, וצ״ע בזה.
א. ביאור זה אזיל כשיטת הראשונים דרק טירדה דמצוה פוטרת ולא עצם העסק במצוה. ועיין בשיעורים ריש פירקין.
ג ומנסים להביא ראיה אחרת לשאלה זו עד כמה כבוד הבריות דוחה מצוות הכתובות בתורה. תא שמע [בא ושמע] ממה שאמר ר׳ אלעזר בר צדוק הכהן: מדלגין היינו אני ושאר הכהנים על גבי ארונות של מתים, כדי למהר להגיע לקראת (לקבל פני) מלכי ישראל. ולא לקראת מלכי ישראל בלבד אמרו שמותר לעשות כן אלא אפילו לקראת מלכי אומות העולם, שאם יזכה לראות בגאולת ישראל, יבחין בין מלכי ישראל למלכי אומות העולם. הרי שלכבוד המלך עובר הכהן על האיסור מן התורה להטמא למתים, ואמאי [מדוע]? לימא [נאמר] אף כאן: ״אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה׳ ״!
The Gemara cites additional proof with regard to the extent to which human dignity overrides mitzvot in the Torah. Come and hear, as Rabbi Elazar bar Tzadok the priest said: I and my fellow priests would jump over coffins of the deceased in order to hurry towards kings of Israel to greet them. And they did not say this only towards kings of Israel, but they said this even towards kings of the nations of the world, so that if one will be privileged to witness the redemption of Israel, he will distinguish between kings of Israel and kings of the nations of the world. The priest violated the Torah prohibition to become ritually impure through contact with the dead, in order to show respect for a king. And why is this? Let us say here too: “There is neither wisdom, nor understanding, nor counsel against the Lord.”
הכל
(7) כִּדְרָבָא. דְּאָמַר רָבָא: דְּבַר תּוֹרָה, אֹהֶל, כֹּל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חָלָל טֶפַח – חוֹצֵץ בִּפְנֵי הַטּוּמְאָה. וְשֶׁאֵין בּוֹ חָלָל טֶפַח – אֵינוֹ חוֹצֵץ בִּפְנֵי הַטּוּמְאָה.
The Gemara responds to this challenge by saying that it must be understood in accordance with the opinion of Rava, as Rava said: By Torah law, a tent over a corpse, as long as there is a handbreadth of space between the corpse and the tent over it, constitutes a barrier before the spread of impurity and nothing above the tent can become ritually impure due to impurity imparted by the corpse. And when there is not a handbreadth of space between the corpse and the tent over it, the tent does not constitute a barrier before the spread of impurity and the “pressed” ritual impurity, can reach the heavens.
ומתרצים שיש להבין זאת על פי דברי רבא. שאמר רבא: דבר תורה, אהל שהוא כיסוי על המת, כל שיש בו חלל טפח בין המת לבין הדבר המכסה אותו — הרי מכסה זה חוצץ בפני הטומאה ואין המת מטמא את שלמעלה מן הכיסוי. ושאין בו חלל טפח בין המת לדבר המכסה את המת — אינו חוצץ בפני הטומאה והטומאה (״טומאה רצוצה״) בוקעת ועולה עד לרקיע.
The Gemara responds to this challenge by saying that it must be understood in accordance with the opinion of Rava, as Rava said: By Torah law, a tent over a corpse, as long as there is a handbreadth of space between the corpse and the tent over it, constitutes a barrier before the spread of impurity and nothing above the tent can become ritually impure due to impurity imparted by the corpse. And when there is not a handbreadth of space between the corpse and the tent over it, the tent does not constitute a barrier before the spread of impurity and the “pressed” ritual impurity, can reach the heavens.
הכל
(8) וְרוֹב אֲרוֹנוֹת יֵשׁ בָּהֶן חָלָל טֶפַח. וְגָזְרוּ עַל שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן מִשּׁוּם שֶׁאֵין בָּהֶן. וּמִשּׁוּם כְּבוֹד מְלָכִים לָא גְזַרוּ בְּהוּ רַבָּנַן.
Most coffins have a handbreadth of space. Consequently, their impurity does not spread above the coffin. However, the Sages issued a decree regarding coffins in which there is a handbreadth of space because of those coffins in which there is not. Nevertheless, due to respect for kings, the Sages did not issue a decree in a case involving them and the priests were permitted to jump over the coffins, as it is permitted by Torah law. Therefore, there is no proof from here regarding the question of whether or not human dignity overrides Torah law.
רוב ארונות יש להם חלל טפח – וצ״ל שראש הארון פתוח שאם היה סתום אדרבה כי יש בו פותח טפח מטמא ואפילו בצד הריקן שבו כדאמרינן במסכת אהלות בפ״ז (מ״א) נפש אטומה הנוגע בה מן הצדדין טהור פי׳ בצד הריקן מפני שטומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת ואם היה מקום הטומאה טפח ע״ט על רום טפח הנוגע בה מכל מקום טמא מפני שהוא כקבר סתום אלמא בקבר סתום אינו מטמא כל סביביו אלא כשיש עליו טפח אבל בטומאה רצוצה אינו מטמא אלא כנגד הטומאה ולא מצד הריקן ובפרק המוכר פירות (ב״ב דף ק:) יש להאריך.
רוב ארונות יש להן חלל טפח. וא״ת לדברי רש״י ז״ל שפירש גולל דהיינו דף העליון שבארון, כי איכא חלל טפח מאי הוי תיפוק ליה משום גולל ודופק שמטמאין באהל כמת. תירץ הראב״ד ז״ל וגם בתוספות, שאין כהן מוזהר אלא על טומאות שהנזיר מגלח עליהן, וגולל ודופק אין הנזיר מגלח עליהן, דתנן בנזיר פרק כ״ג ונזיר (נזיר מט:) על אלו טומאות הנזיר מגלח וכו׳, ועל אלו אין הנזיר מגלח (שם נד.) הסבכות והפרעות ובית הפרס וארץ העמים והגולל והדופק וכלים הנוגעים במת. ותניא בתוספתא דמכות (פ״ג, ה״י) כהן גדול שפרע או שפרם או שנטמא לאחד מן הקרובים הרי זה חייב, זה הכלל כל טומאה מן המת שהנזיר מגלח עליה לוקין עליה את הארבעים וכל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליה אין לוקין עליה. ואינו דומה לדם רביעית הבאה משני מתים שמטמא באהל וכהן מוזהר עליו כדנפקא לן מעל כל נפשות מת לא יבא (ויקרא כז, ז) ואע״פ שאין הנזיר מגלח עליו, דהתם דם מיהא הוי טומאה שהנזיר מגלח עליו כגון חצי לוג כדאיתא התם בנזיר פרק כ״ג ונזיר (נזיר, שם) אבל גולל ודופק כלל לא דאין אותה טומאה כלל בנזיר לגלח עליה.
ואם תאמר מכל מקום כיון שהגולל טמא היאך הוא חוצץ והא קיימא לן בבבא בתרא (בבא בתרא יט:) כל דבר שהוא מקבל טומאה אין חוצץ בפני הטומאה. ותירצו בתוספות שהגולל אינו מטמא מבפנים כנגד המת וכדתנן במסכת אהלות פרק חמשה עשר (משנה ט) חבית שהיתה מלאה משקין טהורין ומוקפת צמיד פתיל ועשאוה גולל לקבר הנוגע בה טמא טומאת שבעה והחבית והמשקין טהורין, אלמא חוצצת להציל מה שבתוכה. וטעמא לפי שאינו טמא אלא צד החבית שהוא לצד חוץ כדין גולל. ויש מי שפירש בשם רש״י ז״ל שהארונות היו טמונין בכוכין ורוב ארונות יש להן חלל טפח בינם ובין גב הכוך והשתא אין שם טומאת גולל כלל.
רוב ארונות יש בהן חלל טפח – פי׳ הארונות שלהם היו נתונים בכוכין והכוכין היו פתוחים לתוך המערה והיה חלל טפח בין הארון לגג הכוך הילכך לא הוי טומאה רצוצה והם היו מדלגין על המערות מלמעלה והיו הארונות תחתיהן, אבל אין לפרש שהיו הקברות ע״ג קרקע כעין שלנו דא״כ מה מועיל שיש פותח טפח בין הארון לגג הקבר מ״מ הוי קבר סתום ומטמא כל סביביו:
ורוב ארונות המתים יש בהן חלל טפח, ולכן על גבי הארון אין טומאה כלל. אלא גזרו חכמים על ארונות שיש בהן חלל משום הארונות שאין בהן חלל טפח. ואולם משום כבוד מלכים לא גזרו בהו רבנן [בהם חכמים], והכהנים דילגו על הארונות — שהרי מותר מדברי תורה לעשות כן. ואין איפוא ללמוד מכאן אם כבוד הבריות דוחה דברי תורה.
Most coffins have a handbreadth of space. Consequently, their impurity does not spread above the coffin. However, the Sages issued a decree regarding coffins in which there is a handbreadth of space because of those coffins in which there is not. Nevertheless, due to respect for kings, the Sages did not issue a decree in a case involving them and the priests were permitted to jump over the coffins, as it is permitted by Torah law. Therefore, there is no proof from here regarding the question of whether or not human dignity overrides Torah law.
הכל
(9) ת״ש תָּא שְׁמַע : גָּדוֹל כְּבוֹד הַבְּרִיּוֹת שֶׁדּוֹחֶה [אֶת] לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁבַּתּוֹרָה.
The Gemara cites an additional proof from a baraita: Come and hear: Great is human dignity, as it overrides a prohibition in the Torah.
גמ׳. וז״ל ת״ש דאמר ר׳ אלעזר בר צדוק מדלגין היינו ע״ג ארונות של מתים לקראת מלכי ישראל וכו׳ כדרבא דאמר רבא דבר תורה אהל כל שיש בו חלל טפח חוצץ בפני הטומאה ושאין בו חלל טפח אינו חוצץ בפני הטומאה ורוב ארונות יש בהן חלל טפח וגזרו על שיש בהן משום שאין בהן ומשום כבוד מלכים לא גזרו בהו רבנן עכ״ל. עיין בתוס׳ (ד״ה רוב ארונות) שהקשו שאפילו אם רוב ארונות יש בהם חלל טפח יהא אסור לדלג ע״ג ארונות משום דיטמאו מדין קבר. ותירצו וז״ל וצ״ל שראש הארון פתוח שאם היה סתום אדרבה כי יש בו פותח טפח מטמא ואפילו בצד הריקן שבו כדאמרינן באהלות פ״ז נפש אטומה הנוגע בה מן הצדדים טהור וכו׳ ואם היה מקום הטומאה טפח על טפח על רום טפח הנוגע בה מכל מקום טמא מפני שהוא כקבר סתום אלמא בקבר סתום אינו מטמא כל סביביו אלא כשיש עליו טפח אבל בטומאה רצוצה אינו מטמא אלא כנגד הטומאה ולא מצד הריקן, עכ״ל. ומבואר דלשיטת תוס׳ כהן מוזהר על טומאת קבר דחשיב טומאה מעצמו של מת, וע״כ נקטו דמיירי בסוגיין בארונות פתוחים דלית להו דין קבר.
והנה עיין ברמב״ם (פ״ז מהל׳ טומאת מת ה״א), וז״ל בית סתום שהמת בתוכו או שהיה לו פתח ופרץ את פצימיו וסתמו מטמא מכל סביביו והנוגע בו מאחוריו או מגגו מטמא שבעה מפני שהוא כקבר סתום עכ״ל. ובהמשך (הל׳ ד׳ - ה׳) פסק וז״ל אין הקבר מטמא מכל סביביו עד שיהא שם חלל טפח על טפח על רום טפח אפילו הגביה הבנין על גבי חלל טפח עד לרקיע הכל טמא לפי שהכל כקבר, היתה טומאה רצוצה ולא היה שם חלל טפח טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת ואין טמא אלא הנוגע כנגד הטומאה מלמעלה או המאהיל עליה מלמעלה או הנוגע כנגדה מלמטה או מה שהאהיל עליו מלמטה אבל הנוגע בצידי הבנין טהור, זה כלל גדול בטומאת מת שכל דבר המטמא באהל מן המת אם היה רצוף שאין לו חלל טפח הרי הטומאה בוקעת ועולה עד לרקיע בוקעת ויורדת עד לתהום ואינה מטמאה מן הצדדין, כיצד הכרי של תבואה או גל של אבנים וכזית מן המת בתוכו וכלים מצד הטומאה ואין נוגעים בה כלים טהורים וכל כלי שבתוך הגל מכוון כנגד הטומאה מלמעלה או מלמטה טמא שהטומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת ואם היה מקום הטומאה חלל טפח על רום טפח הוא כקבר סתום ומטמא כל סביביו עכ״ל. ועיין ברמב״ם (פ׳ כ״ה מהל׳ טומאת מת ה״ב) וז״ל ואם יש במקום הטומאה טפח על טפח על רום טפח הרי הוא כקבר סתום ומטמא מכל סביביו והבית כולו טמא שהרי האהיל על הקבר עכ״ל. וצ״ע לשיטת הרמב״ם איך הותר לדלג ע״ג ארונות דתיפוק ליה דיטמאו מדין טומאת קבר (וכדהקשו בתוס׳ הנ״ל).
ונראה שהרמב״ם עצמו תירץ קושיא זו במש״כ (פי״ב מהל׳ טומאת מת ה״ו) וז״ל ארונות של עץ שמניחין בהן את המת אינן כקבר אם יש בין כיסוי הארון והמת גובה טפח חוצץ והעומד ע״ג הארון טהור מה״ת ואע״פ שרוב ארונות יש בהן חלל טפח הואיל ויש שאין שם חלל טפח גזרו על כל ארונות שאינן חוצצין ושיהיה המהלך ע״ג הארון כנוגע במת או בקבר עכ״ל. ועיין שם בכסף משנה שמקור דברי הרמב״ם מסוגיין דמדלגין ע״ג ארונות, והקשה ״דאדרבה פותח טפח מטמא יותר דמטמא כל סביביו וכו׳ ולזה כתב רבינו דהני מילי בקבר אבל בארונות של עץ אין דינם כקבר סתום ולכן פותח טפח הוי אוהל וחוצץ ככל אוהלים החוצצים בפני הטומאה דבקרא קבר כתיב״. וביאר מרן הגר״מ זצ״ל דכוונת הרמב״ם היא דליכא דין קבר בארון שמניחים בו את המת רק לזמן, וזהו שדקדק הרמב״ם וכתב ״ארונות של עץ שמניחין בהן את המת אינן כקבר״, וע״כ ליכא למיחש בסוגיין לטומאת קבר. ומבואר מזה דהרמב״ם סובר שכהן מוזהר על טומאת קבר אלא דלא חל טומאת קבר על ארונות שמניחים בהן את המת רק עד הקבורה, וצ״ל דס״ל דמדלגים ע״ג ארונות משום דמיירי בארונות שלא קברו בהן את המת אלא שהניחו בהן את המת לזמן עד הקבורה ולא חל בהם משו״ה חלות דין קבר.
אמנם עיין בראב״ד (פי״ב מהל׳ טומאת מת ה״ו) וז״ל א״א זה המחבר דלה מים מבורות עמוקים אלא שהמים עכורים כי הוציא דבר זה ממילתיה דר׳ אליעזר ב״ר צדוק דאמר מדלגין היינו ע״ג ארונות של מתים ומאותה השמועה בנה זה הבנין וטעה כי הארונות שהיו עומדים בשדה של אבן היו ובמקום קברות היו ויש עליהם תורת גולל ודופק וקבר סתום אלא שאין הכהנים מוזהרים אלא על טומאה שהנזיר מגלח עליה וקיי״ל שאינו מגלח אלא על גופו של מת לא על קבר ולא על גולל ודופק ואם אין בה חלל טפח גופו של מת הוא מפני שהיא בוקעת ועולה עכ״ל. ומבואר שהראב״ד חולק על הרמב״ם וסובר שחל בארונות דין קבר והא דמדלגין ע״ג ארונות הוא משום שאין כהנים מוזהרים על טומאת קבר דאינם מוזהרים אלא על עצמו של מת.
ועיין עוד בראב״ד (פ״ז מהל׳ טומאת מת ה״ד) וז״ל כי זה הענין שלש מדות יש בו שאם יש במקום הטומאה טפח מרובע אע״פ שהטומאה ממעטת החלל והרי היא כטומאה רצוצה ובוקעת ועולה ומטמאה באהל כמו כן מטמא כל סביביו במגע, ואם אין במקום הטומאה טפח מרובע זו היא טומאה רצוצה שבוקעת ועולה ומטמאה באוהל ואינה מטמא במגע מצידיה, ודברים הללו מתבררים מן המשנה ומארונות דר׳ אליעזר ב״ר צדוק דברכות ומבית שפרץ את פצימיו דבבא בתרא עכ״ל. ועיין עוד בהשגת הראב״ד (פכ״ה מהל׳ טומאת מת ה״ב) וז״ל והבית כולו טמא א״א זה אינו אלא בשאין שם חלל טפח פנוי אבל יש שם חלל טפח פנוי אינוי מטמא באוהל ויש לומר שמטמא כל סביביו ויש דברים מסייעים לזה מכל מקום בשיש שם טפח פנוי אינו מטמא באהל ממעשה דראבר״צ שהיו מהלכים ע״ג ארונות של מתים דוק ותשכח עכ״ל. ומתבאר מדברי הראב״ד דבמקום שיש חלל טפח על טפח על המת אלא שהמת ממעטת את החלל טפח דחל גם דין טומאת קבר וגם דין טומאה רצוצה, והיכא דאיכא חלל טפח שפנוי מן המת חל דין אוהל חוצץ בפני הטומאה ואינו מטמא מדין טומאה רצוצה אלא מדין קבר סתום. אמנם לשיטת הראב״ד אין כהן מוזהר על טומאת קבר וע״כ היו מדלגים ע״ג ארונות. ומש״כ הראב״ד (בפרק כ״ה מהל׳ טומאת מת ה״ב) דסוגיין דמדלגין ע״ג ארונות מיירי דיש חלל טפח פנוי מן המת וחל דין אהל חוצץ בפני הטומאה כוונתו לבאר מדוע אין לחשוש לדין טומאה רצוצה. ולשיטת הרמב״ם לא חששו בסוגיין דמדלגים ע״ג ארונות לדין טומאה רצוצה, משום דמיירי דיש חלל טפח על טפח פנוי מן המת וחל דין אוהל חוצץ בפני הטומאה. ולא חששו נמי לטומאת קבר משום דמיירי בארונות של עץ שהיו מניחים בהן את המת לזמן - עד הקבורה דלא חלה בהם טומאת קבר, וכדביאר הגר״מ זצ״ל. ונראה דלשיטת הרמב״ם חלות דין טומאת קבר וטומאה רצוצה הויין תרתי דסתרי, דבכדי לחול דין טומאת קבר בעי חלל טפח על טפח ברום טפח פנוי מן המת וא״כ חל אוהל חוצץ לגבי דין טומאה רצוצה. משא״כ הראב״ד סובר שקבר הוי חפצא של טומאה המטמא בפ״ע, וחל דין קבר בטפח על טפח אע״פ שאינו פנוי מן המת, והיכא דאיכא במקום הטומאה חלל טפח על טפח והמת ממעט את החלל חל דין טומאה רצוצה וגם דין טומאת קבר בהדדי, וע״כ פירש דבסוגיין מיירי בארונות שיש חלל טפח פנוי מן המת ומשו״ה אין בהם דין טומאה רצוצה.
ונראה דהרמב״ם והראב״ד פליגי בעיקר יסוד חלות דין טומאת קבר, דלשיטת הרמב״ם המת מטמא דרך הקבר וע״כ חשובה טומאת קבר כטומאת עצמו של מת וכהן מוזהר על טומאת קבר. משא״כ לשיטת הראב״ד קבר הוי חפצא של טומאה בפ״ע וכהן אינו מוזהר עליה מדאינה טומאת עצמו של המת. ועוד יתכן נפקא מינה בין הרמב״ם והראב״ד האם קבר מטמא באהל, דלשיטת הרמב״ם חל דין טומאה במאהיל על קבר, וכמש״כ (בפרק כ״ה מהל׳ טומאת מת הלכה ב׳) ״והבית כולו טמא שהרי האהיל על הקבר״, דהרמב״ם סובר דקבר מטמא מדין עצמו של מת וע״כ חל בזה דין טומאת אהל דהוי כמאהיל על המת עצמו. משא״כ לשיטת הראב״ד דס״ל דקבר הוי חלות טומאה בפ״ע יתכן דליכא ביה דין מאהיל על הקבר דטומאת אהל לא חלה אלא בטומאת המת עצמו. ועוד יתכן נפקא מינה ביניהם לגבי הזאה בג׳ וז׳, די״ל דלשיטת הרמב״ם הנטמא ע״י קבר צריך הזאה בג׳ וז׳ דנטמא בטומאת מת עצמו. משא״כ להראב״ד דהויא חלות טומאה בפ״ע יתכן דאינו צריך הזאה בג׳ וז׳. ועיין ברמב״ן עה״ת (במדבר יט, טז) שכתב דאע״פ שחרב הרי היא כחלל ליטמא במגע שבעה, מ״מ אין חרב מטמא באוהל ואינו מטמא להצריך הזאה בג׳ וז׳ ואין כהן מוזהר עליה, משום דדין טומאת חרב מהוה חלות שם טומאה בפ״ע כטומאת מת ואינה טומאה מעצמו של מת, ובדומה לזה ה״ה בדין טומאת קבר לשיטת הראב״ד.
ומבואר דיש כמה תירוצים בראשונים מדוע מדלגים היו ע״ג ארונות ואין לחשוש לטומאת קבר. דתוס׳ תירצו דמיירי בארונות פתוחים. ולשיטת הרמב״ם אין דין טומאת קבר בארונות של עץ שמניחים בהן את המת לזמן. ולדעת הראב״ד אין כהן מוזהר על טומאת קבר ומיירי דאיכא טפח פנוי מן המת דליכא משום דין טומאה רצוצה.
תוס׳ ד״ה מדלגין היינו כו׳. וז״ל תימה לפירוש הקונטרס דפי׳ גולל כיסוי של ארון דתני׳ כל אשר יגע על פני השדה לרבות גולל ודופק וא״כ גם הגולל מטמא באהל והיאך היו מדלגים עליו. וי״ל וכו׳ כל טומאה שאין נזיר מגלח עליה אין כהן מוזהר עליה וגולל ודופק אין נזיר מגלח עליה וכו׳, והיה אומר ר״ת דליתיה להני כללי דהא אמר התם רביעית דם אין הנזיר מגלח עליו עד שיהא חצי לוג ואפ״ה כהן מוזהר עליו וכו׳ וי״ל דהתם מכל מקום הוי שם טומאה שהנזיר מגלח עליה אבל גולל ודופק אינו כלל בנזיר ולכך אין כהן מוזהר עליו עכ״ל. ביאור דבריהם שתוס׳ מחלקים בין רביעית דם דהויא חלות שם טומאה מעצמו של מת ומשו״ה כהן מוזהר עליה לבין טומאת גולל ודופק, דאע״פ שיש בגולל ודופק חלות דין טומאת מת מ״מ אינה טומאת עצמו של מת ומשו״ה אין כהן מוזהר על טומאת גולל ודופק. דהרי יש לחקור ביסוד הדין דטומאת מת בגולל ודופק האם המת מטמא דרך הגולל ודופק, או דילמא דגולל ודופק הויין חפצא של טומאה בפ״ע דיש לה דין טומאת מת. ומתוס׳ מבואר דבגולל ודופק אין המת מטמא דרך הגולל ודופק אלא דגולל ודופק מהויין חפצא דטומאת מת בפ״ע שאין כהן מוזהר עליה.
ובדומה לזה יש לחקור בדין חרב הרי הוא כחלל האם החרב הוי חפצא של טומאה בפ״ע, או דהמת מטמא דרך החרב. ועיין בפירוש הרמב״ן עה״ת (במדבר יט, טז) שדן האם חל בחרב דין טומאת אהל והזאת ג׳ וז׳, וגם נסתפק האם כהן מוזהר על טומאת חרב הרי הוא כחלל. ולכאורה ספקו תלוי בחקירה הנ״ל, דאי נימא דדין חרב הרי היא כחלל היינו שהמת מטמא דרך החרב אזי י״ל דכהן מוזהר על טומאת חרב, וחלין נמי בחרב דין טומאת אהל והזאה בג׳ וז׳. משא״כ אם טומאת חרב כחלל הויא חפצא דטומאת מת בפ״ע י״ל דמכיון דאינה טומאת עצמו של מת אין בה אזהרה לכהנים ואין בה דין טומאת אהל והזאה בג׳ וז׳. ועיין ברמב״ם (פ״ג מהל׳ אבל הי״ג) שפסק שכהן שנטמא בגולל או דופק מכין אותו מכת מרדות מדרבנן דנטמא באבות הטומאה של דבריהם, ואילו בפ״ג מהל׳ אבל (ה״ב) פסק שאין כהן לוקה אם נגע בבגדים שנגעו במת ואע״פ שהרמב״ם סובר דבכל הבגדים חל דין חרב הרי הוא כחלל (וכמבואר בפ״ה מהל׳ טומאת מת ה״ג), ומשמע שהרמב״ם סובר שאין כהן מוזהר על טומאת חרב הרי הוא כחלל. ולפי״ז מבואר שהרמב״ם מחלק בין טומאת גולל ודופק שהמת מטמא דרך הגולל ודופק לטומאת חרב דהויא חפצא של טומאה בפ״ע, וע״כ אין כהן מוזהר על טומאת חרב, ומאידך מוזהר הוא על טומאת גולל ודופק. ומאידך תוס׳ בסוגיין סובר דגולל ודופק מהווין חפצא של טומאת מת בפ״ע ואין כהן מוזהר עליה. ושלא כהרמב״ם הסובר דגולל ודופק מהווין טומאת עצמו של מת מדרבנן ואסור לכהן להטמא בהם.
גמ׳. וז״ל ת״ש גדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה, ואמאי לימא אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה׳ תרגמה רב בר שבא קמיה דרב כהנא בלאו דלא תסור אחיכו עליה לאו דלא תסור דאורייתא היא אמר רב כהנא וכו׳ כל מילי דרבנן אסמכינהו על לאו דלא תסור עכ״ל. עיין ברמב״ם (בספר המצוות שורש ראשון) דס״ל דמצוות דרבנן נכללים בלאו דלא תסור וזקן ממרא חייב עליהן מיתה (פ״א מהל׳ ממרים ה״ב). והרמב״ן הקשה עליו דבסוגיין מבואר להדיא שמצוות דרבנן אסמכוה אקרא דלא תסור, ולא תסור אינו אלא אסמכתא בעלמא. ועוד הקשה הרמב״ן דלשיטת הרמב״ם צ״ע מדוע מקילין במצוות דרבנן דקיי״ל ספק דרבנן לקולא ואילו ספק דאורייתא לחומרא. וכן קשה שאר הקולות שחלין בדיני דרבנן, דהרי לשיטת הרמב״ם דמצוות דרבנן הן בכלל הלאו דלא תסור בדין הוא שלא תהיה שום נפ״מ בין מצות דאורייתא למצות דרבנן שכולן של תורה הן.
ונראה דהרמב״ם ס״ל שחלות דינים מדרבנן שונים בעצם חלות שמם מדינים דאורייתא. דנהי דחיוב דרבנן מהוה נמי חלות חיוב דאורייתא המוזהר מלאו ד״לא תסור״, מ״מ חיוב דרבנן מהוה חלות שם לעצמו ששונה בדיניו ממצוות דאורייתא דעלמא. ומפני שדינים דרבנן הויין חלות שם בפני עצמם, התורה נתנה לחכמים הכח לקבוע בהם דין דספק דרבנן לקולא ודין דתולין בהם לקולא.
והנה בגדר הלאו דלא תסור כתב הרמב״ן (שם) וז״ל אבל הדבר הברור המנוקה מכל שבוש הוא שנודיע שאין הלאו הזה לא תסור אלא במה שאמרו בפירושי התורה כגון הדברים הנדרשת בהן או במשמעות לשון הכתוב עצמו וכו׳ שאם יראו הם שהדבר הזה אסור או מותר לפי מדרש הכתוב או לפי פירושו וכו׳ ויראה הוא הפך חייב לבטל דעתו ולהאמין במה שאמרו הם. זהו שאמר הכתוב כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם וכו׳ והעובר על דברי ב״ד הגדול שבדורו וסומך על דעתו עובר על עשה ולא תעשה הללו וכו׳ והעובר עליו וסומך על דעתו שאינו כמו שהסכימו הם נעשה זקן ממרא עכ״ל. ומבואר דהרמב״ן ס״ל דהלאו דלא תסור חל בזקן ממרא, וצ״ע בשיטת הרמב״ם הסובר שמצוות דרבנן מוזהרות מלא תסור, האם ס״ל שכל מי שעובר על איסור דרבנן עובר על לאו דלא תסור ואע״פ שאינו זקן ממרא ולא המרה בפני ב״ד הגדול בירושלים.
ויתכן לומר שאף לשיטת הרמב״ם אין הלאו דלא תסור חל בכל מי שעבר על תקנה ואיסור דרבנן, אלא דסובר דהלאו דלא תסור חל בדיני דרבנן רק היכא דאיכא מומרות דהיינו שעובר הגברא על דיני דרבנן בזדון ולהכעיס, ומומר להכעיס בדרבנן עובר בלאו דלא תסור אע״פ שאינו זקן ממרא, משום שהמרה נגד סמכותם של הרבנן. ברם העובר על איסור דרבנן בלי מומרות אינו עובר בל״ת. ולפיכך פסק הרמב״ם (פ״א מהל׳ ממרים ה״ב) שאף מנהגים דרבנן הם בכלל הלאו דלא תסור. ואילו לשיטת הרמב״ן דלא תסור חל רק בזקן ממרא י״ל דליכא לאו דלא תסור במנהגים, דאינו נעשה זקן ממרא אא״כ חולק על הדינים שנלמדו מפירושי התורה עפ״י ב״ד הגדול.
אמנם צ״ע בשיטת הרמב״ן דס״ל שהלאו דלא תסור נאמר בדינים הנלמדים מי״ג מדות שהתורה נדרשת בהם, דא״כ מהו המחייב לשמוע לתקנות חכמים, וכי ליכא חיוב מה״ת לשמוע לדבריהם. ועוד קשה דאי נימא דלדעת הרמב״ן דינים דרבנן אינם בכלל לא תסור ואין להם חלות שם מה״ת, אם א׳ ישרוף ח״ו מס׳ מגילה (שמיירי מענין מצוה דרבנן) האם לא יעבור על הלאו דלא תעשון כן לה׳ אלוקיכם. וכן האם נימא דהלומד מס׳ ברכות או מס׳ מגילה (הדנים ברוב רובם בהלכות שמדרבנן) אינו מקיים מצות תלמוד תורה מדאורייתא ורק הלומד דינים דאורייתא מקיים מצות ת״ת דאורייתא, דלא יעלה על הדעת לומר כן.
ונראה דעכצ״ל דאף הרמב״ן מודה דחל במצוות דרבנן חלות שם תורה מדאורייתא, דהויין חפצא של תורה מדאורייתא, ורק לגבי חובת הגברא אמרינן שהן חלוקים ממצות מה״ת ואין חובת הגברא חלה אלא מדרבנן, כי ההלכות שמדרבנן לאחר שהותקנו ע״י החכמים, נעשו חלק של התושבע״פ מדאורייתא וכל הלומדן בודאי מקיים מצות תלמוד תורה מדאורייתא. דקיום מצות ת״ת אינה תלויה בחובת הגברא לקיים דינים אלו, אלא בהיותם חלות שם חפצא של תורהא. ומשו״ה פשיטא שאם אדם ישרוף ח״ו מס׳ מגילה, יעבור בלאו דלא תעשון כן לה׳ אלוקיכם מדאורייתא משום ששרף חפצא של תורה מדאורייתאב.
ועיין ברמ״א (לשו״ע יו״ד סי׳ רמ״ו ס״ה) שהביא להלכה דברי הגהות מיימוניות שפסק דאע״פ שאסור ליטול שכר ללמד תורה לאחרים, היינו דוקא במלמד דינים דאורייתא אבל במלמד דינים דרבנן מותר ליטול שכר. אמנם לפי״ד יש לומר דמאחר שכל הדינים דרבנן מהווים חפצא של תורה מדאורייתא, דרק חובת הגברא לקיימם הוא מדרבנן, באמת אסור למלמד ליטול שכר בעד לימוד דינים שמדרבנן, שהרי סוכ״ס הוא מלמד חפצא של תורה לאחרים, וחל בזה ההלכה ד״מה אני בחנם אף אתם בחנם״ג.
ונ״ל דבין הרמב״ם ובין הרמב״ן תרווייהו ס״ל דדינים דרבנן מהווים חפצא של תורה מדאורייתא, ודינים דרבנן רק חלוקים מדינים דאורייתא מצד חלות חיובן על הגברא, דחיוב מצות דרבנן חלין על הגברא מדרבנן. והיינו דאמרינן בסוגיין דרבנן אסמכוה אקרא דלא תסור, דר״ל דמלא תסור נלמד דדיני דרבנן הווין חפצא של תורה מדאורייתא, אלא דלגבי חובת הגברא אמרינן שחיובן אינו אלא מדרבנן. ומה״ט מקילין בספיקא דרבנן, דבנוגע לחובת הגברא דהוי מדרבנן נאמר דין דמקילין בספקן. ואין נפק״מ בפלוגתתם אלא לענין זקן ממרא, דלהרמב״ם (ריש פ״ד בהל׳ ממרים) החולק על הבי״ד הגדול ומורה כנגדם בנוגע לדינים דרבנן (כגון שהתיר החמץ בערב הפסח בשעה ששית) נעשה זקן ממרא וחייב מיתה דעבר על איסור דלא תסור. והרמב״ן חולק וס״ל דאינו נעשה זקן ממרא כשחולק על דינים דרבנן דאזהרה דזק״מ מקרא דלא תסור, ולשיטת הרמב״ן ליתיה ללאו זה בדינים דרבנן.
ובביאור פלוגתתם לענין חיוב זקן ממרא כשהמרה נגד תקנות דרבנן נראה שהרמב״ם סובר דמכיון שדינים דרבנן מהווים חפצא דתורה שבע״פ מדאורייתא דחל בהם חלות שם תורה מה״ת, והוראת חכם חלה רק בתורה שבע״פ, דבתורה שבכתב ליכא חלות שם הוראה דזיל קרי בי רב הוא, א״כ שפיר שייך להיות זק״מ כשמורה כנגד הוראת הבי״ד הגדול בדינים דרבנן. דהרמב״ם סובר דבנוגע לחיוב זקן ממרא אין נ״מ בין שהמרה בדין דאורייתא או שהמרה בדין דרבנן, כי עכ״פ המרה על כחם של הסנהדרין הגדול מדאורייתא להורות בדיני התורה. ולפיכך פסק הרמב״ם שזקן שהמרה בדין דרבנן נמי הו״ל זקן ממרא מדאורייתא, שהרי הכחיש במסורת התורה שבעל פה מדאורייתא, וכפי שנמסרה ע״י הסנהדרין הגדול בדינים דרבנן.
ולפי״ז מסתבר שכוונת הרמב״ם כשפסק שחל הלאו ד״לא תסור״ והעשה ד״ככל אשר יורוך״ בדיני דרבנן על כל אדם היינו שחלים רק על מי שעבר על דין דרבנן משום שהכחיש בחפצא של תורה דאורייתא שחל בדיני דרבנן וכפי שנמסרה ע״י הסנהדרין הגדול. בדומה לזקן ממרא הסובר בהמראתו שאין בדיני דרבנן חלות שם וחפצא של תורה מדאורייתא, ולכן הוא עובר על ״לא תסור״, ועל ״ככל אשר יורוך״. אולם מי שעבר על איסור דרבנן בעלמא אך אינו מכחיש בכחם של הסנהדרין הגדול לקבוע חלות שם וחפצא של תורה דאורייתא בדיני דרבנן אלא שעבר על האיסור דרבנן מסיבה אחרת אינו עובר על ״לא תסור״ ועל ״ככל אשר יורוך״.
משא״כ לשיטת הרמב״ן דס״ל שאינו נעשה זקן ממרא כשחולק על דין דרבנן היינו משום שאין הזק״מ חייב מיתה עד שיורה לעשות (עיין ברמב״ם פ״ג מהל׳ ממרים ה״ח), וחובת הגברא בדינים דרבנן הריהי חלות שם חיוב בפ״ע מדרבנן, ומשו״ה אינו נחשב מדאורייתא בתורת זקן המורה לעשות. ומשו״ה לא כללה התורה דינים דרבנן בלאו דלא תסור ובהמראת זקן ממרא.
ועפ״י היסוד הנ״ל יש ליישב את שיטת הבה״ג שמנה מצוות מדרבנן בכלל תרי״ג מצוותד, דמנאן משום דהויין חפצא של תורה מדאורייתא ובמנין המצות נכללים לא רק חיובי וקיומי מצות דאורייתא אלא גם עניני התורה כגון דיני שומר חינם, שומר שכר, סימני בהמה טהורה וכו׳, ולכן אף נמנות מצוות דרבנן דנהי דחובתן אינו אלא מדרבנן, אבל מ״מ הווין חפצא של תורה מדאורייתא ולכן כללן הבה״ג במנין המצוות.
א. ויתכן דלפי הרמב״ן משו״ה חל נמי חיוב מה״ת לשמוע לדברי חכמים ותקנותיהם, דמכיון שחל בדבריהם ודינים דרבנן חלות שם חפצא של תורה מדאורייתא ממילא חייבים לשמוע לדבריהם דהויין בכלל הברית דקבלת התורה בסיני.
ב. ועיין בשיעורים לזכר אבא מרי ח״א עמ׳ רנ״ג - רנ״ד.
ג. וצ״ל דהג״מ והרמ״א ס״ל דהרבנן הקילו לקבל שכר בלימוד דינים דרבנן אע״פ דדדבריהם הויין חפצא של תורה מדאורייתא.
ד. עיין בשרש ראשון בסה״מ להרמב״ם.
ד ומנסים להביא ראיה אחרת ממה ששנינו בברייתא. תא שמע [בא ושמע]: גדול כבוד הבריות שדוחה [את] מצוות לא תעשה שבתורה.
The Gemara cites an additional proof from a baraita: Come and hear: Great is human dignity, as it overrides a prohibition in the Torah.
הכל
(10) וְאַמַּאי? לֵימָא ״אֵין חׇכְמָה וְאֵין תְּבוּנָה וְאֵין עֵצָה לְנֶגֶד ה׳ ״! תַּרְגְּמַהּ רַב בַּר שְׁבָא קַמֵּיהּ דְּרַב כָּהֲנָא בְּלָאו דְּ״לֹא תָסוּר״ (דברים י״ז:י״א). אֲחִיכוּ עֲלֵיהּ, לָאו דְּ״לֹא תָסוּר״ דְאוֹרָיְיתָא הִיא?!
The Gemara asks: Why? Let us also say here: “There is neither wisdom, nor understanding, nor counsel against the Lord.” Rav bar Shaba interpreted this prohibition, which is overridden by human dignity, before Rav Kahana as referring to the prohibition of: “According to the Torah taught to you and the ruling handed down to you, you shall do, you shall not deviate to the left or the right from that which they tell you” (Deuteronomy 17:11). The Yeshiva students laughed at him, as the prohibition of “you shall not deviate” is by Torah law, like all other Torah prohibitions. Why should human dignity override it any more than any other Torah prohibition?
בלאו דלא תסור וגו׳. אחיכו עליה – אינהו סבור דאפי׳ אמרו לו דבר תורה והוא עומד בפני הכבוד יעבור עליו והא האי נמי דאורייתא הוא.
ושואלים: אמאי [מדוע]? לימא [שיאמר] אף כאן את דברי הכתוב ״אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה׳ ״ תרגמה [הסביר זאת] רב בר שבא קמיה [לפני] רב כהנא: המדובר הוא בלאו (מצוות לא תעשה) של ״על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל״ (דברים יז, יא), ואיסור זה הוא שאפשר לבטלו משום כבוד הבריות. אחיכו עליה [צחקו עליו] בני הישיבה, שהרי הלאו של ״לא תסור״ דאורייתא היא [מן התורה הוא] כשאר איסורים ומדוע יהא קל משאר איסורי תורה לעבור עליו בשל כבוד הבריות?!
The Gemara asks: Why? Let us also say here: “There is neither wisdom, nor understanding, nor counsel against the Lord.” Rav bar Shaba interpreted this prohibition, which is overridden by human dignity, before Rav Kahana as referring to the prohibition of: “According to the Torah taught to you and the ruling handed down to you, you shall do, you shall not deviate to the left or the right from that which they tell you” (Deuteronomy 17:11). The Yeshiva students laughed at him, as the prohibition of “you shall not deviate” is by Torah law, like all other Torah prohibitions. Why should human dignity override it any more than any other Torah prohibition?
הכל
(11) אָמַר רַב כָּהֲנָא: גַּבְרָא רַבָּה אָמַר מִילְּתָא, לָא תְּחִיכוּ עֲלֵיהּ. כׇּל מִילֵּי דְרַבָּנַן אַסְמְכִינְהוּ עַל לָאו דְּ״לֹא תָסוּר״, וּמִשּׁוּם כְּבוֹדוֹ שְׁרוֹ רַבָּנַן.
Rav Kahana replied to them: A great man has spoken, do not laugh at him. The Sages based all rabbinic law on the prohibition of “you shall not deviate”; however, due to concern for human dignity, the Sages permitted suspension of rabbinic law in cases where the two collide. All rabbinic decrees are predicated on the mitzva in the Torah to heed the judges in each generation and to never stray from their words. Therefore, when the Sages suspend a decree in the interest of preserving human dignity, human dignity is overriding a Torah prohibition. In any case, it only overrides rabbinic decrees.
כל מילי דרבנן וכו׳ – והכי קאמר להו דבר שהוא מדברי סופרים נדחה מפני כבוד הבריות וקרי ליה ל״ת משום דכתיב לא תסור. ודקא קשיא לכו דאורייתא הוא. רבנן אחלוה ליקרייהו לעבור על דבריהם היכא דאיכא כבוד הבריות כגון לטלטל בשבת אבנים של בית הכסא לקנוח (שבת דף פא:) או מי שנפסקה ציצית טליתו בכרמלית לא הצריכו להניח טליתו שם וליכנס לביתו ערום (מנחות דף לח.).
אמר להם רב כהנא: גברא רבה אמר מילתא, לא תחיכו עליה [אדם גדול אמר דבר, אל תצחקו עליו], שכן כל מילי דרבנן אסמכינהו [דברי חכמים סמכום] על לאו של ״לא תסור״, ומשום כבודו שרו רבנן [התירו חכמים], שהרי תוקפן של כל גזירות ותקנות חכמים הינו מכוח ציווי התורה לשמוע אל השופט שיהיה בכל דור ודור ולא לסור מדבריו. ולכן כאשר החכמים מוותרים על תקנה שלהם משום כבוד הבריות, הרי שבעקיפין דוחה כבוד הבריות לא תעשה שבתורה. ומכל מקום רק תקנות מדברי חכמים הוא דוחה.
Rav Kahana replied to them: A great man has spoken, do not laugh at him. The Sages based all rabbinic law on the prohibition of “you shall not deviate”; however, due to concern for human dignity, the Sages permitted suspension of rabbinic law in cases where the two collide. All rabbinic decrees are predicated on the mitzva in the Torah to heed the judges in each generation and to never stray from their words. Therefore, when the Sages suspend a decree in the interest of preserving human dignity, human dignity is overriding a Torah prohibition. In any case, it only overrides rabbinic decrees.
הכל
(12) ת״ש תָּא שְׁמַע : ״וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם״ (דברים כ״ב:א׳) – פְּעָמִים שֶׁאַתָּה מִתְעַלֵּם מֵהֶם, וּפְעָמִים שֶׁאֵין אַתָּה מִתְעַלֵּם מֵהֶם.
The Gemara cites an additional proof from a baraita: Come and hear: With regard to the laws of returning a lost object, it is stated: “You shall not see the ox of your brother or his sheep go astray and ignore them; return them to your brother” (Deuteronomy 22:1). The baraita explains that the seemingly extraneous expression and disregard them must be understood to give license that at times you disregard lost objects and at times you do not disregard them.
ה ושוב מנסים להביא ראיה אחרת ממה ששנינו בברייתא. תא שמע [בא ושמע]: בדיני אבידה נאמר ״לא תראה את שור אחיך או את שיו נידחים והתעלמת מהם השב תשיבם לאחיך״. (דברים כב, א) ובברייתא מסבירים כי מן הביטוי ״והתעלמת מהם״ יש להבין כהוראת היתר שפעמים שאתה מתעלם מהם מאבידה, ופעמים שאין אתה מתעלם מהם.
The Gemara cites an additional proof from a baraita: Come and hear: With regard to the laws of returning a lost object, it is stated: “You shall not see the ox of your brother or his sheep go astray and ignore them; return them to your brother” (Deuteronomy 22:1). The baraita explains that the seemingly extraneous expression and disregard them must be understood to give license that at times you disregard lost objects and at times you do not disregard them.
הכל
(13) הָא כֵּיצַד? זאִם הָיָה כֹּהֵן, וְהִיא בְּבֵית הַקְּבָרוֹת, אוֹ הָיָה זָקֵן וְאֵינָהּ לְפִי כְבוֹדוֹ, אוֹ שֶׁהָיְתָה מְלַאכְתּוֹ מְרוּבָּה מִשֶּׁל חֲבֵרוֹ, לְכָךְ נֶאֱמַר ״וְהִתְעַלַּמְתָּ״. אַמַּאי, לֵימָא ״אֵין חׇכְמָה וְאֵין תְּבוּנָה וְאֵין עֵצָה לְנֶגֶד ה׳ ״!
How so? If he was a priest and the lost object was in the cemetery, or if he was an elder and it is beneath his dignity to tend to a lost object of that kind, or if he had more work to do than another person and he does not want to set it all aside when another person is available to tend to the lost object. Therefore, with regard to those cases it is stated: And disregard them to permit one to refrain from returning the object. Why? Let us say here, too: Although handling the lost object would be beneath his dignity, “there is neither wisdom, nor understanding, nor counsel against the Lord.”
והיא בבית הקברות – האבדה.
ואינה לפי כבודו – אין האבדה חשובה לפי כבודו להשיבה.
או שהיתה מלאכתו מרובה – שדמי בטול מלאכתו לרדוף אחריה יתרים על דמי האבדה ולא ירצו הבעלים להשיב לו יותר ממה שמשיב להם ונמצא הוא מפסיד.
הא [הרי] כיצד? כגון אם היה המוצא כהן, והיא, האבידה, בבית הקברות, או אם היה זקן ואינה לפי כבודו לטפל באבידה מסוג זה, או שהיתה מלאכתו מרובה משל חברו, שאינו רוצה לבטל את מלאכתו המרובה כשנמצא אדם אחר שיוכל לדאוג לאבידה, לכך נאמר, ״והתעלמת״ להתיר את ההתעלמות. אמאי [מדוע], לימא [שיאמר] גם כאן שאף שאין האבידה לפי כבודו מכל מקום ״אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה׳ ״!
How so? If he was a priest and the lost object was in the cemetery, or if he was an elder and it is beneath his dignity to tend to a lost object of that kind, or if he had more work to do than another person and he does not want to set it all aside when another person is available to tend to the lost object. Therefore, with regard to those cases it is stated: And disregard them to permit one to refrain from returning the object. Why? Let us say here, too: Although handling the lost object would be beneath his dignity, “there is neither wisdom, nor understanding, nor counsel against the Lord.”
הכל
(14) שָׁאנֵי הָתָם, דִּכְתִיב ״וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם״. וְלִיגְמַר מִינַּהּ? אִיסּוּרָא מִמָּמוֹנָא לָא יָלְפִינַן.
The Gemara answers: There it is different, as it is written: “And disregard them,” indicating that under certain circumstances one is permitted to disregard a lost object. In that case, there is a biblical directive that creates an exception to the prohibition: “You may not disregard” (Deuteronomy 22:3). We found a case in which human dignity overrides a Torah prohibition. The Gemara suggests: Let us derive a general principle that human dignity takes precedence over all mitzvot in the Torah from this case. This possibility is rejected: We do not derive halakhot pertaining to prohibitions from monetary laws, and the case of the lost object merely entails a monetary loss, unlike other prohibitions.
ומשיבים: שאני התם, דכתיב [שונה שם, שנאמר] ״והתעלמת מהם״, שבכך יש רמז שלפעמים מותר להתעלם מן האבידה. ראינו אפוא שבמקרה מיוחד זה שכבוד הבריות דוחה מצווה יש ראיה מן התורה, ושואלים: וליגמר מינה [ונלמד ממנה] מהלכה זו שבכלל דוחה כבוד הבריות אף מצוה שבתורה. אפשרות זו דוחים: איסורא מממונא לא ילפינן [דברים של איסור מדיני ממונות אין אנו למדים]. והאבידה הלא היא אך הפסד כספי, מה שאין כן בשאר מצוות שאינן קשורות בממון.
The Gemara answers: There it is different, as it is written: “And disregard them,” indicating that under certain circumstances one is permitted to disregard a lost object. In that case, there is a biblical directive that creates an exception to the prohibition: “You may not disregard” (Deuteronomy 22:3). We found a case in which human dignity overrides a Torah prohibition. The Gemara suggests: Let us derive a general principle that human dignity takes precedence over all mitzvot in the Torah from this case. This possibility is rejected: We do not derive halakhot pertaining to prohibitions from monetary laws, and the case of the lost object merely entails a monetary loss, unlike other prohibitions.
הכל
(15) ת״ש תָּא שְׁמַע .
The Gemara cites an additional proof from a baraita. Come and hear what was said in the Torah with regard to the Nazirite: “He shall not become impure for his father or his mother or his brother or his sister in their death, for the crown of his God is on his head” (Numbers 6:7). Since it was already written with regard to the Nazirite: “He shall not come upon a dead body” (Numbers 6:6), why is it necessary to elaborate and specify his parents and siblings?
ו על כן מביאים ראיה נוספת ממה ששנינו בברייתא אחרת. תא שמע [בא ושמע], נאמר במקרא על הנזיר: ״לאביו ולאמו לאחיו ולאחותו לא יטמא להם במותם כי נזר אלוהיו על ראשו״ (במדבר ו, ז), ומאחר שנכתב כבר בנזיר ״על נפש מת לא יבוא״ מה טעם יש לפירוט נוסף זה, שהרי כולם מצויים בכללו של הכתוב הקודם?! ולמדו חכמים בדרך מדרש ההלכה שכל אחד מיחסי הקירבה הללו בא ללמדנו הדגשה מיוחדת בדינים אלה.
The Gemara cites an additional proof from a baraita. Come and hear what was said in the Torah with regard to the Nazirite: “He shall not become impure for his father or his mother or his brother or his sister in their death, for the crown of his God is on his head” (Numbers 6:7). Since it was already written with regard to the Nazirite: “He shall not come upon a dead body” (Numbers 6:6), why is it necessary to elaborate and specify his parents and siblings?
הכל
(16) ״וּלְאַחוֹתוֹ״ (במדבר ו׳:ז׳) מַה תַּלְמוּד לוֹמַר? הֲרֵי שֶׁהָיָה הוֹלֵךְ לִשְׁחוֹט אֶת פִּסְחוֹ, וְלָמוּל אֶת בְּנוֹ, וְשָׁמַע שֶׁמֵּת לוֹ מֵת, יָכוֹל יַחְזוֹר וְיִטַּמָּא? – אָמַרְתָּ: לֹא יִטַּמָּא.
The Sages derived through halakhic midrash that each of these relationships come to teach a specific nuance of the law. They learned: To what purpose did the verse state: And his sister? To teach that one who was going to slaughter his Paschal lamb and to circumcise his son, both of which are positive mitzvot that if he fails to fulfill them, he is punished with karet, and he heard that a relative of his died, I might have thought that he should return and become ritually impure with the impurity imparted by a corpse. You said: “He shall not become impure”; the death of his relative will not override so significant a mitzva from the Torah.
ולאחותו מה תלמוד לומר – בנזיר כתיב כל ימי הזירו לה׳ על נפש מת לא יבא וסמיך ליה לאביו ולאמו לאחיו ולאחותו לא יטמא להם דהא כולהו בכלל על נפש מת לא יבא היו ולמה יצאו לאביו פרט למת מצוה לאמו מה תלמוד לומר משום מת מצוה לא איצטריך דמלאביו נפקא ודרשי ליה בספרי ללמוד שאם היה נזיר זה כהן דהוו עליה שתי קדושות אף הוא לאמו הוא דלא יטמא אבל מטמא הוא למת מצוה לאחיו מה תלמוד לומר הרי שהיה כ״ג והוא נזיר אף הוא לאחיו לא יטמא אבל מטמא למת מצוה ולאחותו מה תלמוד לומר אם אינו ענין לזה תנהו ענין למי שהולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו שמטמא למת מצוה.
ושמע שמת לו מת – מקרוביו יכול יטמא להם.
אמרת לא יטמא – הואיל ועונת שחיטת הפסח היא וחלה עליו חובת הפסח שהוא בכרת אם יטמא בטל מלעשות פסח ולמול את בנו נמי מצות כרת היא. ואית דאמרי בערבי פסחים נמי קאמר דמילת זכריו מעכב הפסח.
ולאחותו מה ת״ל – גבי נזיר כתיב על (כל נפשות) [נפש] מת לא יבא וכתיב בתריה לאביו ולאמו לאחיו ולאחותו לא יטמא וכולהו יתירי נינהו דמנפש מת נפקא ודרשינן לאביו מה תלמוד לומר לגופיה לא איצטריך דהא מנפש מת נפקא כולהו ולא בא אלא להוציא מת מצוה שמותר לטמא בו לאמו מה תלמוד לומר לגופיה לא איצטריך ולהתיר מת מצוה דמלאביו נפקא אלא להביא שאם היה נזיר וכהן שיש עליו שתי קדושות אין הכתוב מזהירו מלטמא אלא לאמו אבל מטמא הוא למת מצוה לאחיו מה תלמוד לומר שאם היה כהן גדול ונזיר דקדושתו חמור דגם בלא נזירות אסור לטמא לקרוביו אעפ״כ לאחיו הוא דאינו מטמא אבל מטמא הוא למת מצוה ואם אינו ענין לנזיר גרידא ולא לכהן הדיוט נזיר תנהו ענין לכ״ג נזיר ולאחותו מה תלמוד לומר הרי שאם היה כ״ג ונזיר והלך לשחוט פסחו ולמול את בנו דאיכא מצות טובא אפ״ה לאחותו הוא דאינו מטמא אבל מטמא למת מצוה.
אמרת לא יטמא – מפני שקאי על אדם שהוא נזיר וכהן גדול ועושה פסח משמע דעושה פסח גרידא רשאי לטמא לקרובים ותימה דבזבחים (דף ק.) גבי מעשה דיוסף הכהן שמתה אשתו בערב פסח וטמאוהו אחיו בע״כ ופריך מהא ברייתא דהכא דקאמר לא יטמא ומאי פריך דילמא שאני הכא דמיירי דכל קדושות האלו בו כדפרישי׳ אבל עושה פסחו גרידא אימא רשאי לטמא על כן נראה לפרש אמרת לא יטמא אפי׳ עושה פסחו גרידא וא״ת מהיכא פשיטא ליה אמרת לא יטמא וי״ל כדפירש״י דלא אתי עשה שאין בו כרת כטומאת קרובים וידחה עשה שיש בו כרת כגון עושה פסח וגם מילה שייך בה כרת וא״ת התם דפריך על מעשה דיוסף הכהן מנ״ל [לתלמודא] דהכא מיירי בעושה פסחו לחוד וי״ל מדלא כייל גבי עושה פסחו כמו גבי אחרים מי שהיה נזיר וכהן הדיוט דמעיקרא נקט נזיר לחוד ואח״כ נזיר וכהן הדיוט וכו׳ וא״ת מנא ליה (לתלמודא) דהאי קרא בעושה פסחו ולמול את בנו הא קרא כתיב בנזיר וי״ל אם אינו ענין בנזיר דהא כתיבי פסוקים אחרים דמטמא במת מצוה תנהו ענין להולך לשחוט פסחו וכו׳. והשר מקוצי מיישב פירש״י דמיירי הכא דיש בו כל הקדושות הללו כו׳ ומ״מ פריך התם גבי יוסף הכהן דע״כ אף בעושה פסח גרידא אינו רשאי לטמא דאי ס״ד עושה פסח מטמא לקרובים. ולאחותו למה לי למימר דמטמא למת מצוה כיון דמטמא לקרובים אלמא עושה פסחו אינו מעלה עליו שום חומרא טפי א״כ פשיטא דמטמא למת מצוה וכי תימא מכל מקום צריך קרא דמטמא למת מצוה מפני שיש בו ג׳ קדושות נזיר וכהן ועושה פסח ולעולם אימא לך דעושה פסח גרידא מטמא לקרובים לא היא דהא כבר שמעינן מלאביו ולאמו ולאחיו דנזיר וכ״ג לא מהני מידי למת מצוה א״כ ע״כ קראי לא אצטריכו אלא למעלה דפסח ולמה לי פשיטא דאי מטמא לקרובים כ״ש למת מצוה ואע״ג דאצטריך קרא דלאמו לכהן הדיוט ונזיר דמטמא למת מצוה אע״ג דכתב קרא דמטמא לקרובים ואצטריך קרא שהן ב׳ קדושות אע״ג דשמעינן כבר דמעלה דנזיר לא מהני מידי למת מצוה מלאביו ה״מ כהן דקדושתו קדושת עולם ומשום הכי יש לנו לומר כי יש לו שתי קדושות דטפי קדושה ולכך אצטריך קרא אבל עושה פסח שקדושתו לפי שעה אם אתה מתיר לו לקרובים ה״ה למת מצוה מכ״ש דמאי חזית ליתן לו קדושה טפי גבי מת מצוה יותר מן הקרובים. א״נ יש לפרש בקוצר הברייתא מדתניא גרידא על ישראל נזיר ואח״כ נזיר וכהן הדיוט ואח״כ נזיר וכ״ג וא״כ מסברא יש לנו לומר (כי יש) דאינו מטמא לקרובים כמו נזיר וכלהו אינך ודוק מעצמך.
יכול יטמא אמרת לא יטמא. ולא בנזיר ההולך לשחוט את פסחו קאמר אלא בכל אדם קאמר, ובשאמרו לו מחצות ולמעלה שכבר חל עליו חיוב שחיטת פסחו. והכי מוקי לה בזבחים (זבחים ק.) מקושיא דיוסף הכהן שמתה אשתו וטמאוהו אחיו הכהנים ומוקי לה התם לההיא בקודם חצות והא דהכא בלאחר חצות דלא חלה עליו אנינות. אמרת לא יטמא, כלומר אדרבא כיון דלאחר חצות הוא אינו בדין שיטמא דידחה מצות הפסח שכבר קדמה וחלה עליו.
ולאחותו מה ת״ל – פרש״י אם אינו ענין לכה״ג ונזיר תנהו ענין להולך לשחוט את פסחו, ובסנהדרין (דף ל״ה ע״א) פי׳ הרי שהיה כה״ג ונזיר והולך לשחוט את פסחו ובזבחים פ׳ טבול יום (דף ק׳ ע״א) חזר מאותו פי׳ ופי׳ כמו שפי׳ כאן בהולך לשחוט את פסחו גרידא משום דקשיא ליה (על ההוא) [מההוא] דיוסף הכהן שמתה אשתו בערב הפסח וטמאוהו אחיו הכהנים ופריך מהא ברייתא דאמרינן לא יטמא ומאי פריך והא מיירי הכא שהוא נזיר וכה״ג אלא ודאי מיירי בכהן גרידא, וריב״א מיישב פרש״י דאף על גב דאיירי בכה״ג ונזיר פריך שפיר התם מסיפא דולאחותו דאצטריך קרא להולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו שמטמא למת מצוה אלמא שחיטת פסחו דוחה טומאת קרובים ומשום הכי אצטריך קרא דאע״ג דאיתוספא שחיטת פסחו שדוחה טומאת קרובי׳ על נזירותו מיטמא למת מצוה דאי אמרת טומאת קרובים דוחה שחיטת פסחו מאי קדושה איתוספא ביה דאצטריך קרא למשרי ביה מת מצוה כיון שכבר שרא ליה בנזיר הילכך פריך שפיר על יוסף הכהן היאך טמאוהו לאשתו, וקשה לפירושו א״כ אמאי אצטריך לאמו למימר הרי שהיה כהן ונזיר שמיטמא למ״מ כיון דשרא ליה בנזיר מאי קדושה איתוספא ביה דאצטריך קרא למשרי ביה מ״מ והלא טומאת קרובים דוחה כהונה אלא כיון דאיתוספא ביה קדושת כהונה אע״ג דקילא צריך קרא למשרי ליטמא למ״מ ה״ה נמי שחיטת פסחו דקילא דטומאת קרובים דוחה אותו בעי קרא למשרי כיון דניתוספת עליו חובת שחיטת פסחו, וי״ל דהך דרשא דלאמו אסמכתא בעלמא הוא, [דהא] אצטריך לדדרשינן בנזיר [דף מ״ח ומ״ט.] כה״ג לגז״ש דרבי אליבא דר׳ ישמעאל ולר׳ עקיבא אי לא כתיב אלא אביו הוה אמינא [היינו טעמא דלא מטמא ליה משום דחזקה בעלמא הוא אבל אמו דידעינן דילידתיה ליטמא לה ואי כתב רחמנא אמו הוה אמינא אמו לא ליטמא לה] משום שאינו מתיחס אחריה אבל אביו שמתיחס אחריו יטמא הילכך ליכא אלא חד קרא מיותר למימר דנזיר מטמא למת מצוה ודרשה דכהן אסמכתא בעלמא היא ומסברא ידעינן לה כיון דטומאת קרובים דוחה כהונה כי הוה נמי בהדי נזיר לא עדיף טפי שנאמר לא יטמא למת מצוה:
יכול [יחזור] ויטמא – דאתי עשה דקרובים וידחה עשה דפסח. אמרת לא יטמא. דלא אתי עשה שאין בו כרת ודחי עשה שיש בו כרת, וא״ת ואימא דלאחותו אצטריך לדחיית מילת בנו דליכא כרת אבל פסח דאיכא כרת לא דחי, וי״ל כיון דגלי קרא לעשה דמ״מ דדחי דחמיר מיניה כגון מילה שיש בה צד כרת ה״ה שחיטת פסחו דמה לי חומרא רבה ומה לי חומרא זוטא, א״נ יש צד חומרא במילה מה שאין כן בפסח שכן נכרתו עליה י״ג בריתות. ורש״י פי׳ דלמול את בנו מיירי בערב הפסח שמילת זכריו מעכבתו מלאכול בפסח, ולפי׳ היל״ל למול את בנו ולשחוט את פסחו:
תא שמע ולאחותו מה ת״ל – האי קרא גבי נזיר כתיב ומייתר כוליה דמקמיה כתיב על נפש מת לא יבא והכל בכלל, ואח״כ כתב לאביו ולאמו לאחיו ולאחותו לא יטמא להם במותם וכולהו דריש להו במסכת נזיר לאביו ולאמו אמרינן דחד מינייהו לנזיר גופיה דמטמא למת מצוה והאי דכתיבי תרווייהו צריכי דאי כתב אביו בלחוד הוה אמינא דוקא אביו דספק אבל אמו דודאי יכול יטמא קמ״ל, ואי כתב אמו ה״א דוקא אמו משום דלא מיחס בתרה אבל אביו דמיחס בתריה יכול יטמא קמ״ל דלא ואע״ג דכתב כללא ברישא על נפש מת לא יבא אפילו הכי כיון דכתב חד מיניהו אי לאו דכתב אידך הוה ממעטנא ליה, ולאחיו כגון שהיה כהן גדול ונזיר ולאחיו הוא דאינו מטמא אבל מטמא הוא למת מצוה ולאו בנזיר ההולך לשחוט את פסחו קאמר אלא בכל אדם קאמר והכי מוכח בזבחים בהדיא דהתם מייתינן לה להאי דרשא דקרא ודרשינן ברישא האי ולאחותו מה תלמוד לומר לכדאמרי שהיה הולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו וכיון דדרשינן ליה קודם לכולהו אידך משמע דלא קיימינא אדלעיל מינה דהוא ולאחיו דדרשינן מיניה כגון שהי׳ כהן ונזיר דאם איתא דאדלעיל קיימינן הוה לן למדרשיה בתרא אלא ודאי באינש דעלמא דלאו כהן ונזיר וכשאמרו לו מחצות ולמעלה שכבר חל עליו חיוב שחיטת פסחו והכי מוקים לה בזבחים פ׳ טבול יום מקושיא דיוסף הכהן שמתה אשתו וטמאוהו אחיו הכהנים ומוקי לה התם לההיא בקודם חצות והא דהכא בלאחר חצות דלא חלה עליו אנינות, יכול יטמא פי׳ שהרי מוטל עליו לקברו ופטור מן המצות אמרת לא יטמא – פירוש דכיון דלאחר חצות הוא מצות הפסח קודמת עליו והיא פוטרת אותו מטומאת קרוביו ועוד דלא אתי עשה דטומאת קרובים שאין בו כרת ודחי עשה שיש בו כרת, אבל מטמא הוא למת מצוה פירוש והא הכא דעשה דמת מצוה דחי עשה דפסח דגדול כבוד הבריות שדוחה עשה שבתורה וכש״כ לא תעשה, אבל מכל מקום עשה דטומאת קרובים לא דחי עשה דפסח דכיון שיש לו קוברים כגון נשים שאינם חייבות בפסח אי נמי זה הקרוב משגיח עליו לשמור עליו ולקוברו אין זה כמת מצוה לפי שאינו מתבזה אבל מת מצוה הוא מת שאין לו קוברים ואין מי שישגיח עליו להתעסק בו ולקברו וכיון דכן הרי הוא מטמא לו וקוברו אף על פי שמבטל פסחו, ומשני שב ואל תעשה שאני פירוש כשאינו עושה פסחו או כשאינו מל את בנו אינו עושה שום דבר אלא שיושב ובטל מן המצוה והמצוה מתבטלת מאליה אבל הכא לגבי כלאים כל זמן שלובש אותו הוא עוקר הלאו בידים ואין עוברין על לא תעשה משום כבוד הבריות. וא״ת והרי כהן גדול ונזיר שמטמאין למת מצוה ועוברים על מצות לא תעשה מפני כבודו. י״ל דההוא לאו ביטול לא תעשה הוא דלא נאמר לאו דטומאה מעולם גבי מת מצוה כי היכי דליתיה ללאו דטומאה דכהן הדיוט לגבי קרובים דיכול לטמא להם אבל הכא גבי פסח הא איתיה לעשה דפסח למידחי עשה דקרובים ואפי׳ הכי לא מצי למדחי לעשה דמת מצוה אלמא ש״מ משום דאלים כבוד הבריות הוא.
בד״ה ולאחותו כו׳ לאחיו מה ת״ל שאם היה כהן גדול ונזיר כו׳ עכ״ל כצ״ל:
בד״ה אמרת לא כו׳ וא״ת מהיכא פשיטא ליה כו׳ וא״ת התם דפריך על מעשה דיוסף הכהן מנא ליה לתלמודא דמיירי כו׳ וא״ת מנא ליה דהאי קרא בעושה כו׳ עכ״ל כצ״ל קושיא ראשונה היא לתנא דברייתא מאיזה סברא אוקמא קרא דלאחותו בעושה פסח לחוד דאפ״ה אינו מטמא לאחותו אימא דעושה פסח לחוד מטמא אפילו לקרוביו ולא איירי קרא אלא ביש בו ג׳ הקדושות דאפ״ה לאחותו דוקא אינו מטמא אבל למת מצוה מטמא ותירצו דמהך סברא דלא אתא עשה שאין בו כרת כו׳ אוקמא לקרא אפילו בעושה פסח גרידא ושוב הקשו דעל כרחך הך סברא אינה מוכרחת דהא מצינו [מת מצוה] עשה שאין בו כרת הוא ודוחה עשה שיש בו כרת כגון פסח וא״כ מנליה לתלמודא למימר דהאי תנא איירי בעושה פסח גרידא דאפ״ה אינו מטמא לאחותו ותירצו דהכי משמע לתלמודא מדברי התנא דאיירי בעושה פסח גרידא מדלא כייל כו׳ ושוב הקשו לדברי התנא דהיאך מוקמא ליה בעושה פסח כלל כיון דקרא איירי בנזיר ותירצו דבאם אינו ענין לנזיר מוקמת ליה תנהו ענין לעושה פסח גרידא מהך סברא דכתבו (הרא״ש) [בשם רש״י] לעיל ודו״ק:
וכך למדו: מהמלה ״ולאחתו״ למדים אנו שכל אדם (תוספות) שהיה הולך לשחוט את פסחו, או שהיה הולך למול את בנו, שבשניהם, אם ימנע אדם ולא יעשה אותם הריהו מתחייב בכך כרת ושמע שמת לו מת, יכול, כלומר, האם אפשר לחשוב שיחזור מדרכו ויטמא למתו? — אמרת: בודאי במקרה זה לא יעקור מצוה חמורה של התורה בשל מתו, ולא יטמא.
The Sages derived through halakhic midrash that each of these relationships come to teach a specific nuance of the law. They learned: To what purpose did the verse state: And his sister? To teach that one who was going to slaughter his Paschal lamb and to circumcise his son, both of which are positive mitzvot that if he fails to fulfill them, he is punished with karet, and he heard that a relative of his died, I might have thought that he should return and become ritually impure with the impurity imparted by a corpse. You said: “He shall not become impure”; the death of his relative will not override so significant a mitzva from the Torah.
הכל
(17) יָכוֹל: כְּשֵׁם שֶׁאֵינוֹ מִטַּמֵּא לָהֶם כָּךְ אֵינוֹ מִטַּמֵּא לְמֵת מִצְוָה – ת״ל תַּלְמוּד לוֹמַר ״וּלְאַחוֹתוֹ״ – לַאֲחוֹתוֹ הוּא דְּאֵינוֹ מִטַּמֵּא,
I might have thought: Just as he does not become impure for his relatives, so he does not become impure for a corpse with no one to bury it [met mitzva]. The verse states: “And his sister”; he may not become impure for his sister, as someone else can attend to her burial,
יכול היית לחשוב: כשם שאינו מטמא להם לקרוביו כך אינו מטמא למת מצוה שהוא מת הנמצא בדרך ואין איש לקוברו — על כך אמרו תלמוד לומר שיש להבין את ההדגשה ״ולאחותו״ במובן זה: לאחותו הוא שאינו מטמא, שכן יש בדרך כלל מי שידאג לקבורתה,
I might have thought: Just as he does not become impure for his relatives, so he does not become impure for a corpse with no one to bury it [met mitzva]. The verse states: “And his sister”; he may not become impure for his sister, as someone else can attend to her burial,
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.