והיינו קפץ העליון פרק העליון:
וכנגדו בגמל ניכר – ערקוב שלו לפי שהוא עב הרבה:
(1) 
גמ׳ גְּמָרָא : תָּנָא קֶפֶץ הָעֶלְיוֹן וְלֹא קֶפֶץ הַתַּחְתּוֹן וּכְנֶגְדּוֹ בְּגָמָל נִיכָּר.:
GEMARA: With regard to the case in the mishna of the tail of a calf that does not reach the leg joint, it is taught in a baraita: This leg joint is the upper joint, between the thighbone and the tibia, and not the lower joint, between the middle and lower bones. And with regard to this upper joint, the corresponding bone in the leg of a camel is conspicuous, but in a calf it is not noticeable from the outside.
גמ׳ קפץ העליון – קפץ קשר העליון היינו ארכובתו מקום חבור השוק והירך ולא קפץ התחתון סמוך לפרסות.
כנגדו בגמל ניכר – שהגמל יש לו כנגד הארכובה עצם בולט לחוץ לשון מורי בשחיטת חולין. ל״א שמעתי כגון שזנב גמל מגעת עד אותו ערקום.
בפירש״י בד״ה [כנגדו בגמל וכו׳] ל״א שמעתי כנגדו בזנב גמל כו׳ ובד״ה אלא תלתא כו׳ ומבחוץ הס״ד אח״כ מ״ה דמצרים כו׳ ובחרס יבש כו׳ הד״א מום גמור הס״ד ואח״כ מ״ה דמתני׳ לא כו׳ כצ״ל:
א גמרא בענין ששנינו במשנתנו: זנב העגל שאינה מגעת לערקוב, תנא [שנה החכם]: ערקוב ששנינו הריהו קפץ (פרק) העליון, שבין עצם הירך לעצם האמצעית, ולא קפץ התחתון, שבין העצם האמצעית לתחתונה. וערקוב זה ששנינו, שהוא קפץ העליון — כנגדו בגמל ניכר, שבגמל הוא בולט, ובעגל אינו ניכר כלפי חוץ.
GEMARA: With regard to the case in the mishna of the tail of a calf that does not reach the leg joint, it is taught in a baraita: This leg joint is the upper joint, between the thighbone and the tibia, and not the lower joint, between the middle and lower bones. And with regard to this upper joint, the corresponding bone in the leg of a camel is conspicuous, but in a calf it is not noticeable from the outside.
הכל
(2) מתני׳ מַתְנִיתִין : עַל אֵלּוּ מוּמִין שׁוֹחֲטִין אֶת הַבְּכוֹר וּפְסוּלֵי הַמּוּקְדָּשִׁין נִפְדִּין עֲלֵיהֶן.:
MISHNA: For these blemishes enumerated in the previous mishnayot, one slaughters the firstborn outside the Temple and disqualified consecrated animals may be redeemed on their account.
ב משנה על אלו מומין ששנינו במשניות הקודמות שבפרק זה, שוחטין את הבכור מחוץ למקדש, ופסולי המוקדשין (שאר קדשים, שאינם בכור, שנפל בהם מום) נפדין עליהן.
MISHNA: For these blemishes enumerated in the previous mishnayot, one slaughters the firstborn outside the Temple and disqualified consecrated animals may be redeemed on their account.
הכל
(3) גמ׳ גְּמָרָא : הָא תּוּ לְמָה לִי הָא תְּנָא לֵיהּ רֵישָׁא עַל אֵלּוּ מוּמִין שׁוֹחֲטִין אֶת הַבְּכוֹר סֵיפָא אִיצְטְרִיכָא פְּסוּלֵי הַמּוּקְדָּשִׁין נִפְדִּין עֲלֵיהֶן הָא נָמֵי פְּשִׁיטָא מִישְׁחָט שָׁחֲטִינַן מִיפְרָק מִיבַּעְיָא.
GEMARA: The Gemara asks: Why do I need this additional statement that for these blemishes one slaughters the firstborn outside the Temple? It was already taught in the first clause, at the beginning of the chapter: For these blemishes, one may slaughter the firstborn animal outside the Temple. The Gemara answers that the latter clause of the mishna was necessary: Disqualified consecrated animals may be redeemed due to these blemishes. The Gemara asks: But this too is obvious; if one may slaughter a firstborn due to these blemishes, is it necessary to state that one may redeem them?
ג גמרא על מה ששנינו: על אלו מומין שוחטים את הבכור, תוהים: הא תו [זו עוד] למה לי? הא תנא ליה רישא [הרי כבר שנה דבר זה בתחילה], בפתיחת פרק זה: על אלו מומין שוחטין את הבכור! ומשיבים: סיפא איצטריכא [הסוף של משנתנו הוצרך לו], מה שנאמר: פסולי המוקדשין נפדין עליהן. ומקשים: הא נמי פשיטא [זה גם כן פשוט]! שהרי אם מישחט שחטינן [לשחוט מחוץ למקדש אנו שוחטים] את הבכור בגלל מום כזה, וכי מיפרק מיבעיא [לפדות בגללו בהמת קדשים נצרכה] לומר שפודים?
GEMARA: The Gemara asks: Why do I need this additional statement that for these blemishes one slaughters the firstborn outside the Temple? It was already taught in the first clause, at the beginning of the chapter: For these blemishes, one may slaughter the firstborn animal outside the Temple. The Gemara answers that the latter clause of the mishna was necessary: Disqualified consecrated animals may be redeemed due to these blemishes. The Gemara asks: But this too is obvious; if one may slaughter a firstborn due to these blemishes, is it necessary to state that one may redeem them?
הכל
(4) אֶלָּא אַיְּידֵי דִּתְנָא שְׁלֹשָׁה הוֹסִיף וְאָמְרוּ לוֹ לֹא שָׁמַעְנוּ אֶת אֵלּוּ וְקָתָנֵי וְאָתֵי דִּיחִידָאָה וְקָא סָתֵים לַהּ בְּכוּלְּהוּ עַל אֵלּוּ מוּמִין שׁוֹחֲטִין אֶת הַבְּכוֹר וּפְסוּלֵי הַמּוּקְדָּשִׁין נִפְדִּין עֲלֵיהֶן.:
Rather, since a previous mishna taught that Ila added three additional blemishes, and the Sages said to him: We did not hear about those, and then the tanna of the mishna proceeded to teach halakhot in the name of individual opinions, those of Rabbi Ḥananya ben Gamliel and Rabbi Ḥanina ben Antigonus, one might have thought that the halakha is not in accordance with their rulings. Therefore, he states an unattributed ruling in this mishna with regard to all their statements: For all these blemishes enumerated in the previous mishnayot, one slaughters the firstborn, and disqualified consecrated animals may be redeemed due to them. This indicates that the halakha is in accordance with all of these individual opinions.
וקתני ואתי דיחידאה – משום דאמרן לעיל לא שמענו כו׳ אלא את אלו הראשונים שמנה ביבנה והדר תנא ואתא במומין שאינם סתמא אלא יחידאי קאמרי להו כגון ר׳ חנינא בן אנטיגנוס ור׳ חנינא בן גמליאל וס״ד פליגי רבנן עלייהו להכי הדר וסתם אכולהו על אלו מומין שוחטין כו׳.
אלא, איידי דתנא [מתוך שהתנא שונה] במשניות הקודמות: שלשה מומים נוספים הוסיף אילא לפני חכמים ביבנה, ואמרו לו חכמים: לא שמענו את אלו, וקתני ואתי [ולאחר מכן התנא שונה והולך] מומים נוספים בשמו דיחידאה [של חכם יחיד], בשם ר׳ חנניא בן גמליאל ובשם ר׳ חנינא בן אנטיגנוס, אפשר היה לחשוב שנדחו מן ההלכה, ולכן קא סתים לה בכולהו [הוא סותם במשנתנו ביחס לכולם]: על אלו מומין שוחטין את הבכור ופסולי המוקדשין נפדין עליהן.
Rather, since a previous mishna taught that Ila added three additional blemishes, and the Sages said to him: We did not hear about those, and then the tanna of the mishna proceeded to teach halakhot in the name of individual opinions, those of Rabbi Ḥananya ben Gamliel and Rabbi Ḥanina ben Antigonus, one might have thought that the halakha is not in accordance with their rulings. Therefore, he states an unattributed ruling in this mishna with regard to all their statements: For all these blemishes enumerated in the previous mishnayot, one slaughters the firstborn, and disqualified consecrated animals may be redeemed due to them. This indicates that the halakha is in accordance with all of these individual opinions.
הכל
(5) מתני׳ מַתְנִיתִין : וְאֵלּוּ שֶׁאֵין שׁוֹחֲטִין עֲלֵיהֶן לֹא בַּמִּקְדָּשׁ וְלֹא בַּמְּדִינָה אחֲוַורְוָר וְהַמַּיִם שֶׁאֵין קְבוּעִין ב וְחוּטִין הַפְּנִימִיּוֹת שֶׁנִּפְגְּמוּ אֲבָל לֹא שֶׁנֶּעֶקְרוּ ג וּבַעַל גָּרָב וּבַעַל יַבֶּלֶת וּבַעַל חֲזָזִית ד זָקֵן וְחוֹלֶה ה וּמְזוֹהָם ו וְשֶׁנֶּעֶבְדָה בּוֹ עֲבֵירָה וְשֶׁהֵמִית אָדָם ע״פ עַל פִּי עֵד אֶחָד אוֹ ע״פ עַל פִּי הַבְּעָלִים.
MISHNA: And these are the blemishes that one does not slaughter the firstborn due to them, neither in the Temple nor in the rest of the country: Pale spots on the eye and tears streaming from the eye that are not constant; and internal gums that were damaged but that were not extracted; and an animal with boils that are moist inside and out [garav]; and an animal with warts; and an animal with boils [ḥazazit]; and an old or sick animal, or one with a foul odor; and one with which a transgression was performed, e.g., it copulated with a person or was the object of bestiality; and one that killed a person. In these latter two cases, the act of bestiality or killing became known on the basis of the testimony of one witness or on the basis of the owner.
ערך חזז
חזז – א(סוכה לד:) עלתה חזזית על רובו. (בכורות מא.) ובעלי יבלת ובעלי חזזית. (גיטין ע) לחזזיתא ליתי שב חיטי ארזנייא. או גרב או ילפת תרגום או גרבן או חזזן.
א. [ווארצעל, אויסוואקס, גרינד.]
מתני׳ ובעל יבלת – כדאוקימנא לעיל (כו׳) בדאין בה עצם דאי איכא עצם הויא מום גמור ואין בה שער (ויש בה) בלבן של עין דאי בגופו תלתול בעלמא הוא.
גרב וחזזית מיני שחין.
מזוהם – מסריח.
ושנעבדה בו עבירה – שנרבע.
או שהמית אדם ע״פ עד אחד – שאין אלא עד אחד לא ברביעה ולא בנגיחה.
ע״פ עצמו – שאין שם עד אלא בעלים אמרו דאי הוו ב׳ עדים בדבר הוי בסקילה אפילו בהנאה מיתסר.
ד משנה ואלו מומים שאין שוחטין עליהן לא במקדש — מפני שאינם ראויים להקרבה, ולא במדינה (מחוץ למקדש) — מפני שאינם מומים גמורים: חוורור (טיפות לבנות) והמים שבעין, שניהם במקרה שאין הם קבועין. וחוטין (חניכיים) הפנימיות שנפגמו, אבל לא שנעקרו. ובעל גרב (מין שחין), ובעל יבלת, ובעל חזזית (מין שחין). וכן אם היה זקן או חולה או מזוהם (מסריח), ושנעבדה (שנעשתה) בו עבירה, שרבע אשה או שנרבע על ידי אדם, או שהמית אדם, אלא שלא היו שני עדים בדבר, אלא הדבר ידוע על פי עד אחד, או על פי הבעלים.
MISHNA: And these are the blemishes that one does not slaughter the firstborn due to them, neither in the Temple nor in the rest of the country: Pale spots on the eye and tears streaming from the eye that are not constant; and internal gums that were damaged but that were not extracted; and an animal with boils that are moist inside and out [garav]; and an animal with warts; and an animal with boils [ḥazazit]; and an old or sick animal, or one with a foul odor; and one with which a transgression was performed, e.g., it copulated with a person or was the object of bestiality; and one that killed a person. In these latter two cases, the act of bestiality or killing became known on the basis of the testimony of one witness or on the basis of the owner.
הכל
(6) זוְטוּמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס לֹא בַּמִּקְדָּשׁ וְלֹא בַּמְּדִינָה (ר״ש רַבִּי שִׁמְעוֹן ) אוֹמֵר אֵין לְךָ מוּם גָּדוֹל מִזֶּה וַחֲכָמִים אוֹמְרִים אֵינוֹ בְּכוֹר אֶלָּא נִגְזָז וְנֶעֱבָד.:
And one does not slaughter a tumtum, whose sexual organs are concealed, and a hermaphrodite [ve’anderoginos], which has both male and female sexual organs, neither in the Temple nor in the rest of the country. Rabbi Shimon says: You have no blemish greater than that, and it may be slaughtered. And the Rabbis say: The halakhic status of a hermaphrodite is not that of a firstborn; rather, its halakhic status is that of a non-sacred animal that may be shorn and utilized for labor.
וטומטום ואנדרוגינוס – ספק זכר וקדשי ספק נקבה הן ולא קדשי.
אין לך מום גדול מזה – אאנדרוגינוס קאי דמקום נקבות הוי כמום והוי כבכור בעל מום ונשחט במדינה ואסור בגיזה ועבודה.
וחכ״א אינו בכור – דבריה בפני עצמה הוא ונגזז ונעבד.
וכן בכור שנולד טומטום (שסימני המין שלו מכוסים) ואנדרוגינוס (שיש בו איברי זכר ונקבה כאחד), לא שוחטין במקדש ולא במדינה. ר׳ ישמעאל אומר: אין לך מום גדול מזה, מאנדרוגינוס, ומותר לשוחטו במדינה. וחכמים אומרים: אינו בכור, אין קדושת בכורה חלה עליו, מפני שאינו נחשב לזכר, אלא נגזז ונעבד, כדין בהמת חולין.
And one does not slaughter a tumtum, whose sexual organs are concealed, and a hermaphrodite [ve’anderoginos], which has both male and female sexual organs, neither in the Temple nor in the rest of the country. Rabbi Shimon says: You have no blemish greater than that, and it may be slaughtered. And the Rabbis say: The halakhic status of a hermaphrodite is not that of a firstborn; rather, its halakhic status is that of a non-sacred animal that may be shorn and utilized for labor.
הכל
(7) גמ׳ גְּמָרָא : וְגָרָב לָא וְהָכְתִיב {ויקרא כ״ב:כ״ב} גָּרָב בְּאוֹרָיְיתָא וַחֲזָזִית לָא וְהָכְתִיב {ויקרא כ״ב:כ״ב} יַלֶּפֶת בְּאוֹרָיְיתָא וְתַנְיָא גָּרָב זֶה הַחֶרֶס יַלֶּפֶת זוֹ חֲזָזִית הַמִּצְרִית וְאָמַר ר״ל רֵישׁ לָקִישׁ לָמָּה נִקְרָא שְׁמָהּ יַלֶּפֶת שֶׁמְּלַפֶּפֶת וְהוֹלֶכֶת עַד יוֹם הַמִּיתָה.
GEMARA: The mishna teaches that the two types of boils: Garav and ḥazazit, are not considered full-fledged blemishes for which one may slaughter a firstborn outside the Temple. The Gemara asks: And is garav not considered a blemish? But isn’t it written “garav” in the Torah, in the list of blemishes (see Leviticus 22:22)? And furthermore, is ḥazazit not considered a blemish? But isn’t it written “yalefet” in the Torah, in the same verse, and it is taught in a baraita: “Garav”; this is referring to boils that are hard as earthenware [ḥeres]; “yalefet”; this is the ḥazazit that affected the Egyptians (see Exodus 9:10). And Reish Lakish says: Why is it called yalefet? The reason is that it grabs [melapefet] continuously onto an invalid until the day of death, i.e., it cannot be healed.
[ה״ג גרב זה החרס – תימה אמאי לא קאמר מההיא גרב דבקללות של משנה תורה דכתיב בגרב ובחרס וההיא גרב לאו היינו חרס ומום קבוע הוא דכתיב ביה אשר לא תוכל להרפא וי״ל דמשמע דנקט הכא זו אף זו דגרב שהוא חרס יבש מבחוץ ומבפנים והוי מום ואפילו ילפת נמי שהוא לח מבחוץ ויבש מבפנים כדקאמרינן בסמוך הוי מום וגבי קללות נקיט זו אף זו שילקה בגרב ואפילו בחרס דקשה טפי].
ה גמרא שנינו במשנה כי גרב וילפת, שהם שני מיני שחין, אינם בכלל המומים הגמורים, ששוחטים עליהם את הבכור מחוץ למקדש. ושואלים: וגרב לא נחשב מום? והכתיב [והרי נאמר] גרב באורייתא [בתורה] ברשימת בעלי המומים (ויקרא כב, כב)! ועוד, וחזזית לא מום היא? והכתיב [והרי נאמר] ילפת באורייתא [בתורה] (ויקרא כב, כב), ותניא [ושנויה ברייתא]: ״גרב״ האמור בתורה — זה החרס, ״ילפת״ — זו חזזית המצרית, ואמר ריש לקיש: למה נקרא שמה של חזזית זו בתורה ״ילפת״ — שמלפפת (אוחזת) והולכת ואינה מרפה מן החולה עד יום המיתה, שאין לה תרופה. הרי שחזזית היא מום גמור!
GEMARA: The mishna teaches that the two types of boils: Garav and ḥazazit, are not considered full-fledged blemishes for which one may slaughter a firstborn outside the Temple. The Gemara asks: And is garav not considered a blemish? But isn’t it written “garav” in the Torah, in the list of blemishes (see Leviticus 22:22)? And furthermore, is ḥazazit not considered a blemish? But isn’t it written “yalefet” in the Torah, in the same verse, and it is taught in a baraita: “Garav”; this is referring to boils that are hard as earthenware [ḥeres]; “yalefet”; this is the ḥazazit that affected the Egyptians (see Exodus 9:10). And Reish Lakish says: Why is it called yalefet? The reason is that it grabs [melapefet] continuously onto an invalid until the day of death, i.e., it cannot be healed.
הכל
(8) בִּשְׁלָמָא חֲזָזִית אַחֲזָזִית לָא קַשְׁיָא כָּאן בַּחֲזָזִית הַמִּצְרִית כָּאן בַּחֲזָזִית דְּעָלְמָא אֶלָּא גָּרָב אַגָּרָב קַשְׁיָא גָּרָב אַגָּרָב נָמֵי לָא קַשְׁיָא הָא בְּלַח הָא בְּיָבֵשׁ לַח אִיתַּסִּי יָבֵשׁ לָא מִיתַּסֵּי.
Granted, the contradiction between the status of the ḥazazit mentioned in the Torah and that of the ḥazazit in the mishna is not difficult, as here the Torah is referring to an Egyptian ḥazazit, and there the mishna is referring to a regular ḥazazit. But the contradiction between the status of the garav listed in the Torah and the garav of the mishna is difficult. The Gemara answers that the contradiction between the garav in the Torah and the garav in the mishna is also not difficult: This ruling of the mishna is referring to moist boils, whereas that garav of the Torah is referring to dry boils. Moist boils will heal and therefore are considered a temporary blemish for which one may not slaughter a firstborn; dry ones will not heal.
ומעתה, בשלמא [נניח] מחזזית על חזזית לא קשיא [אין זה קשה], כאן, בתורה — מדובר בחזזית המצרית, כאן במשנה — בחזזית דעלמא [סתם]. אלא מגרב על גרב קשיא [קשה]! ומשיבים: גרב על גרב נמי לא קשיא [גם כן אינו קשה], הא [זה שבמשנה] מדובר בלח, הא [זה שבתורה] — ביבש. ומפרשים: אם היה לח — איתסי [הוא מתרפא], והואיל והוא מום עובר — אין שוחטים עליו, אבל יבש שנזכר בתורה — לא מיתסי [אינו מתרפא].
Granted, the contradiction between the status of the ḥazazit mentioned in the Torah and that of the ḥazazit in the mishna is not difficult, as here the Torah is referring to an Egyptian ḥazazit, and there the mishna is referring to a regular ḥazazit. But the contradiction between the status of the garav listed in the Torah and the garav of the mishna is difficult. The Gemara answers that the contradiction between the garav in the Torah and the garav in the mishna is also not difficult: This ruling of the mishna is referring to moist boils, whereas that garav of the Torah is referring to dry boils. Moist boils will heal and therefore are considered a temporary blemish for which one may not slaughter a firstborn; dry ones will not heal.
הכל
(9) וְלַח מִיתַּסֵּי וְהָכְתִיב {דברים כ״ח:כ״ז} יַכְּכָה ה׳ בִּשְׁחִין מִצְרַיִם וְגוֹ׳ וּמִדִּכְתִיב וּבְחֶרֶס הֲרֵי גָּרָב לַח אָמוּר וְקָאָמַר אֲשֶׁר לֹא תוּכַל לְהֵרָפֵא.
The Gemara asks: And does a moist boil heal? But isn’t it written: “The Lord will smite you with the boil of Egypt, and with the hemorrhoids, and with garav, and with ḥares, from which you cannot be healed” (Deuteronomy 28:27). And since it is written: “And with ḥares,” which is referring to boils that are as hard as earthenware [ḥeres], moist garav is thereby stated, and with regard to both types that verse states: “From which you cannot be healed.”
ושואלים: והאם גרב לח מיתסי [מתרפא]? והכתיב [והרי נאמר] בפרשת הקללות: ״יככה ה׳ בשחין מצרים... ובגרב ובחרס אשר לא תוכל להרפא״ (דברים כח, כז), ומדכתיב [ומכיון שנאמר] ״ובחרס״, שהוא שחין יבש כחרס, הרי ״גרב״ שהוזכר בצידו — שחין לח אמור, וקאמר [והכתוב אומר] על שניהם ״אשר לא תוכל להרפא״!
The Gemara asks: And does a moist boil heal? But isn’t it written: “The Lord will smite you with the boil of Egypt, and with the hemorrhoids, and with garav, and with ḥares, from which you cannot be healed” (Deuteronomy 28:27). And since it is written: “And with ḥares,” which is referring to boils that are as hard as earthenware [ḥeres], moist garav is thereby stated, and with regard to both types that verse states: “From which you cannot be healed.”
הכל
(10) אֶלָּא תְּלָתָא הֲווֹ דִּקְרָא יָבֵשׁ בֵּין מִבִּפְנִים בֵּין מִבַּחוּץ דמתני׳ דְּמַתְנִיתִין לַח מִבַּחוּץ וּמִבִּפְנִים דְּמִצְרַיִם יָבֵשׁ מִבִּפְנִים וְלַח מִבַּחוּץ דִּכְתִיב {שמות ט׳:י׳} וַיְהִי שְׁחִין (פּוֹרֵחַ אֲבַעְבּוּעוֹת) בָּאָדָם.:
Rather, there are three types of garav: First, the garav of the verse that deals with blemishes, which is dry both on the inside and on the outside. This cannot be healed, and it is called ḥares in Deuteronomy. The second is the garav of the mishna, which can be healed, and is moist on the outside and inside. Third, the garav of Egypt, mentioned in Deuteronomy as one of the types of boils of Egypt. This garav is dry on the inside and therefore cannot be healed, but it is moist on the outside, as it is written with regard to the plague of boils in Egypt: “And it became a boil breaking forth with avabu’ot upon man and upon animal” (Exodus 9:10). Avabu’ot is referring to a substance that pours out [nove’a] and is moist.
ערך שחין
שחין – א(בכורות מא.) שחין תלתא גווני הוו דקרא יבש בין מבפנים ובין מבחוץ דמצרים לח מבחוץ ויבש מבפנים דכתיב אבעבועות דמתני׳ לח מבפנים ויבש מבחוץ (א״ב גרסת הנוסחאות היא אחרת).
ערך קפץ
קפץ – ב(עירובין מג. יבמות קטז.) אי נמי דקא אזיל בקפיצה פירוש על ידי קמיע פ״א כדאמר (סנהדרין צה) ג׳ קפצה להן הדרך וזה הדבר בנס נעשה. ויש לפרש כגון אדם גבור שיכול לקפוץ למעלה מי׳ טפחים ויוצא חוץ לתחום בקפיצה (נדה יא) א״ר הונא קפצה וראת קפצה וראת קבעה לה וסת. (בכורות מא) תנא קפץ העליון ולא קפץ התחתון כבר פירשנו בערך ערקוב וכנגדו בגמל ניכר ערקוב שלו לפי שהוא עב הרבה. (בראשית רבה סו) אין להם קפיצין קרבת על חד מן קאמיא כלו׳ אין להם פרקים (א״ב לשון מקרא זה מקפץ על הגבעות קפץ וקפז ענין אחד הוא).
א. [געשוויר, אויסשלאג.]
ב. [שפרינגען.]
אלא תלתא גרב הוו דקרא – גבי מומין דדרשינן ביה זה החרס יבש בפנים ומבחוץ.
דמצרים – דהיינו האי בקללות ובגרב ובחרס יבש בפנים ולח מבחוץ וכיון דיבש מבפנים לא מיתסי ואי הוי בבכור הוי נמי מום גמור.
דמתני׳ – לח מבפנים ולח בחוץ.
פורח – היינו האי שנראה למעלה דדבר הבולט הוי פורח.
וכתיב אבעבועות – דהיינו לשון נובע דמשמע מבחוץ היה לח.
אלא תלתא הוו כו׳ – דקרא דגבי מומין דדרשינן ביה זה החרס יבש מבפנים ומבחוץ דמצרים לח מבחוץ ויבש מבפנים וכיון דיבש מבפנים לא מתסי ואם נתרפאו ממנו המצריים שמא מעשה נס היה ויש לתמוה הא שחין מצרים דנכתב ברישיה דקרא דקללות מאן ניהו דגרב וחרס שאין להם רפואה בההוא קרא כתיבי.
תוס׳ בד״ה אלא תלתא כו׳ מבפנים ומבחוץ דמצרים לח מבחוץ ויבש מבפנים וכיון כו׳ ויש לתמוה הא שחין כו׳ עכ״ל כצ״ל ויש ליישב דגרב וחרס הוא פירושו דרישא דקרא והיינו שחין מצרים והיינו גרב וחרס כן נראה מפירוש הרא״ם בפירש״י בחומש בשחין מצרים פי׳ כו׳ לח מבפנים ויבש מבחוץ כדאיתא בבכורות עכ״ל וכן בנוסחא שלנו בשמעתין ולפי זה צ״ל דגרב דההוא קרא היינו לח מבחוץ ויבש מבפנים ותו לא מידי ודו״ק:
אלא, תלתא הוו [שלושה מיני גרב הם]: גרב דקרא [של הכתוב] בענין מומים — הריהו יבש בין מבפנים בין מבחוץ, ואינו נרפא (והוא הקרוי ״חרס״ בפרשת הקללות). גרב דמתניתין [שמדובר בו במשנתנו], שהוא יכול להירפא — לח מבחוץ ומבפנים. גרב של מצרים, שהוזכר בפרשת הקללות כאחד ממיני שחין מצרים — יבש מבפנים, ולכן אינו נרפא, ואולם לח מבחוץ, דכתיב [שנאמר] במכת השחין: ״ויהי שחין פורח אבעבועות באדם ובבהמה״ (שמות ט, ט), ואבעבועות לחות הן.
Rather, there are three types of garav: First, the garav of the verse that deals with blemishes, which is dry both on the inside and on the outside. This cannot be healed, and it is called ḥares in Deuteronomy. The second is the garav of the mishna, which can be healed, and is moist on the outside and inside. Third, the garav of Egypt, mentioned in Deuteronomy as one of the types of boils of Egypt. This garav is dry on the inside and therefore cannot be healed, but it is moist on the outside, as it is written with regard to the plague of boils in Egypt: “And it became a boil breaking forth with avabu’ot upon man and upon animal” (Exodus 9:10). Avabu’ot is referring to a substance that pours out [nove’a] and is moist.
הכל
(11) וְהַזָּקֵן וְהַחוֹלֶה וְהַמְזוֹהָם.: מְנָהָנֵי מִילֵּי דְּתָנוּ רַבָּנַן {ויקרא א׳:ב׳,י׳} מִן הַצֹּאן וּמִן הַכְּשָׂבִים [או] מן הָעִזִּים פְּרָט לַזָּקֵן וְלַחוֹלֶה וְלַמְזוֹהָם.
§ Among the conditions that are not considered full-fledged blemishes, but one may not sacrifice an animal with one such condition as an offering either, the mishna lists: And an old animal, or a sick animal, or one with a foul odor. The Gemara asks: From where are these matters derived? They are derived from a verse, as the Sages taught: The verse states: “And if his offering be from [min] the flock, whether from the sheep or from the goats” (Leviticus 1:10). These three instances of the word “from [min]” serve to exclude the old, and the sick, and the animal with a foul odor, which may not be sacrificed.
והמזוהם – שזיעתו סרוחה:
שמלפפתו – שאוחזתו:
חזזית בעלמא אין שוחטין – דקרא דלא מיתסי היינו יבש בין מבפנים ובין מבחוץ. ודמצרים לח מבחוץ ויבש מבפנים והאי נמי לא מיתסי. ודמתני׳ לח בין מבפנים בין מבחוץ ומיתסי:
פרט לזקן הרבה – אפילו בלא מום דפסולה להקרבה:
מנא הני מילי – דאין שוחטין אותו במקדש.
מן הצאן מן הכשבים – קרא כתיב בויקרא ואם מן הצאן קרבנו מן הכשבים או מן העזים וגו׳ דדרשינן מן הצאן ולא כל הצאן וכן כולהו.
ו שנינו במשנה שיש דברים שאינם בגדר מום, אולם אסור להקריבם: והזקן והחולה והמזוהם. ושואלים: מנהני מילי [מנין הדברים הללו] שאין להקריבם? דתנו רבנן [ששנו חכמים]: נאמר לגבי קרבן עולה: ״ואם מן הצאן קרבנו מן הכשבים או מן העזים״ (ויקרא א, י), והמלה ״מן״ שהיא לשון מיעוט, נאמרה שלוש פעמים בפסוק זה — פרט לזקן ולחולה ולמזוהם.
§ Among the conditions that are not considered full-fledged blemishes, but one may not sacrifice an animal with one such condition as an offering either, the mishna lists: And an old animal, or a sick animal, or one with a foul odor. The Gemara asks: From where are these matters derived? They are derived from a verse, as the Sages taught: The verse states: “And if his offering be from [min] the flock, whether from the sheep or from the goats” (Leviticus 1:10). These three instances of the word “from [min]” serve to exclude the old, and the sick, and the animal with a foul odor, which may not be sacrificed.
הכל
(12) וּצְרִיכִי דְּאִי כְּתַב רַחֲמָנָא לְמַעוֹטֵי זָקֵן דְּלָא הָדַר בָּרֵיא אֲבָל חוֹלֶה דַּהֲדַר בָּרֵיא אֵימָא לָא וְאִי כְּתַב לְמַעוֹטֵי חוֹלֶה דְּלָאו אוֹרְחֵיהּ אֲבָל זָקֵן דְּהַיְינוּ אוֹרְחֵיהּ אֵימָא לָא.
The Gemara notes: And all three exclusions are necessary. As, had the Merciful One written the word “from” once, one might have said that this serves to exclude an old animal, which will not become healthy again, as it will never get younger. But with regard to a sick animal, which might become healthy again, say that it is not disqualified. And, alternatively, had the Merciful One written only one term of exclusion, one might have said that it serves to exclude a sick animal, as it is not the natural manner of an animal to be sick. But with regard to an old animal, as this is the natural manner of all animals to grow old, say that it should not be disqualified from the altar.
ומעירים: וצריכי [וצריכים] כולם להיכתב, דאי כתב רחמנא [שאילו היתה כותבת התורה] רק מיעוט אחד, הייתי אומר: הרי זה בא למעוטי [למעט] זקן, דלא הדר בריא [שאינו חוזר ומבריא], שהרי לעולם לא ייעשה צעיר, אבל חולה, דהדר בריא [שהוא חוזר ומבריא] — אימא [אמור] שלא ייפסל להקרבה. ואו, מצד אחר, אי כתב [אם היתה התורה כותבת] מיעוט אחד, הייתי אומר שהוא בא למעוטי [למעט] חולה, ודווקא הוא פסול להקרבה משום דלאו אורחיה [שאין זה דרכו] של בעל חיים. אבל זקן, דהיינו אורחיה [שזה דרכו] של בעל חיים, שהוא מזקין והולך — אימא [אמור] שלא יהיה פסול.
The Gemara notes: And all three exclusions are necessary. As, had the Merciful One written the word “from” once, one might have said that this serves to exclude an old animal, which will not become healthy again, as it will never get younger. But with regard to a sick animal, which might become healthy again, say that it is not disqualified. And, alternatively, had the Merciful One written only one term of exclusion, one might have said that it serves to exclude a sick animal, as it is not the natural manner of an animal to be sick. But with regard to an old animal, as this is the natural manner of all animals to grow old, say that it should not be disqualified from the altar.
הכל
(13) וְאִי כְּתַב רַחֲמָנָא תְּרֵי לְמַעוֹטֵי הָנֵי דִּכְחִישִׁי אֲבָל מְזוֹהָם דְּלָא כְּחִישׁ אֵימָא לָא וְאִי נָמֵי לְמַעוֹטֵי מְזוֹהָם מִשּׁוּם דִּמְאִיס אֲבָל הָנֵי דְּלָא מְאִיסִי אֵימָא לָא צְרִיכִי.:
And had the Merciful One written only two terms of exclusion, one might have said that they serve to exclude these weak animals, the sick and the old, as one should sacrifice only a fat, healthy animal. But with regard to an animal with a foul odor, which is not weak, say that it should not be disqualified. And alternatively, had there been only one term of exclusion, one might have said that it serves to exclude an animal with a foul odor, as it is repulsive. But with regard to these other two cases of an old and a sick animal, which are not repulsive, say that they are not excluded. Therefore, all three exclusions are necessary.
ואי כתב רחמנא תרי [ואם היתה כותבת התורה שנים], רק שני מיעוטים, הייתי אומר שבאו למעוטי הני דכחישי [למעט את אלה שהם כחושים], חולה וזקן, מפני שאין מביאים לקרבן אלא בעל חיים שמן ובריא. אבל מזוהם, דלא כחיש [שאינו כחוש] — אימא [אמור] שלא יהיה פסול. ואי נמי [ואם גם כן], אם היה מיעוט אחד, הייתי אומר כי בא למעוטי [למעט] מזוהם, משום דמאיס [שהוא מאוס], אבל הני דלא מאיסי [אלה, חולה וזקן, שאינם מאוסים] — אימא [אמור] שלא, לכן צריכי [צריכים] כל המיעוטים כולם.
And had the Merciful One written only two terms of exclusion, one might have said that they serve to exclude these weak animals, the sick and the old, as one should sacrifice only a fat, healthy animal. But with regard to an animal with a foul odor, which is not weak, say that it should not be disqualified. And alternatively, had there been only one term of exclusion, one might have said that it serves to exclude an animal with a foul odor, as it is repulsive. But with regard to these other two cases of an old and a sick animal, which are not repulsive, say that they are not excluded. Therefore, all three exclusions are necessary.
הכל
(14) וְשֶׁנֶּעֶבְדָה בּוֹ עֲבֵירָה וְכוּ׳.: מְנָא הָנֵי מִילֵּי.
§ The mishna teaches: And an animal with which a transgression was performed, and one that killed a person that was known on the basis of the testimony of one witness or the owner, are disqualified from being sacrificed. The Gemara asks: From where are these matters derived?
ז ועוד שנינו במשנה: ושנעבדה בו עבירה ושהמית את האדם על פי עד אחד או על פי הבעלים — פסולים להקרבה. ומסבירים: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו]?
§ The mishna teaches: And an animal with which a transgression was performed, and one that killed a person that was known on the basis of the testimony of one witness or the owner, are disqualified from being sacrificed. The Gemara asks: From where are these matters derived?
הכל
(15) דת״ר דְּתָנוּ רַבָּנַן {ויקרא א׳:ב׳} מִן הַבְּהֵמָה לְהוֹצִיא חרוֹבֵעַ וְנִרְבָּע מִן הַבָּקָר לְהוֹצִיא אֶת הַנֶּעֱבָד מִן הַצֹּאן לְהוֹצִיא אֶת הַמּוּקְצֶה וּמִן הַצֹּאן לְהוֹצִיא אֶת הַנּוֹגֵחַ.
They are derived from a verse, as the Sages taught in a baraita that when the verse states: “You shall bring your offering from the cattle, even from the herd or from the flock” (Leviticus 1:2), each mention of the word “from” is interpreted as a term of exclusion. The expression “from the cattle” serves to exclude an animal that copulated with a person and an animal that was the object of bestiality. The expression “from the herd” serves to exclude an animal worshipped as a deity, and “from the flock” serves to exclude an animal set aside for idol worship. Finally, the word “or” in the expression “or from the flock” serves to exclude an animal that gored and killed a person.
דתנו רבנן [ששנו חכמים]: נאמר ביחס לקרבן עולה ״מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם״ (ויקרא א, ב), ודורשים לשון ״מן״ שהוא בא למעט: ״מן הבהמה״ — מיעוט זה בא להוציא רובע אדם, ונרבע על ידי אדם, שפסול להקרבה, ״מן הבקר״ — להוציא את הנעבד כעבודה זרה, ״מן הצאן״ — להוציא את המוקצה שהופרש לשם עבודה זרה, ״ומן הצאן״ בוא״ו יתירה — להוציא את הנוגח, שהרג נפש.
They are derived from a verse, as the Sages taught in a baraita that when the verse states: “You shall bring your offering from the cattle, even from the herd or from the flock” (Leviticus 1:2), each mention of the word “from” is interpreted as a term of exclusion. The expression “from the cattle” serves to exclude an animal that copulated with a person and an animal that was the object of bestiality. The expression “from the herd” serves to exclude an animal worshipped as a deity, and “from the flock” serves to exclude an animal set aside for idol worship. Finally, the word “or” in the expression “or from the flock” serves to exclude an animal that gored and killed a person.
הכל
(16) הָנֵי בְּנֵי קְטָלָא נִינְהוּ ע״פ עַל פִּי עֵד אֶחָד אוֹ ע״פ עַל פִּי הַבְּעָלִים.
The Gemara challenges: In these cases of an animal that copulated with a person, an animal that was the subject of bestiality, and an animal that gored and killed a person, they are liable to death by stoning. Why, then, is a verse necessary to exclude them? The Gemara answers that this is referring to a case where the incident was known on the basis of the testimony of one witness or on the basis of the owner. Therefore, the animal is not killed, as there are not two witnesses to the event, but the testimony is sufficient to disqualify the animal as a sacrifice.
ופרכינן והני בני קטלא נינהו – ארובע ונרבע ואנוגח קאי.
ומשני כגון שאין שם אלא עד אחד בדבר או הבעלים עצמן הודו מעצמן דשוב אין נסקלין הבהמות דמודה בקנס פטור.
ומקשים: הלא הני [אלה], הרובע והנרבע והנוגח, בני קטלא נינהו [בני מיתה הם], שדינם סקילה, ומה מקום לדון אם הם כשרים להקרבה? ומשיבים: מדובר כאשר נעשתה העבירה על פי עד אחד או על פי הבעלים, שאין ממיתים אותם, כיון שאין שני עדים, אבל די בכך כדי לפוסלם.
The Gemara challenges: In these cases of an animal that copulated with a person, an animal that was the subject of bestiality, and an animal that gored and killed a person, they are liable to death by stoning. Why, then, is a verse necessary to exclude them? The Gemara answers that this is referring to a case where the incident was known on the basis of the testimony of one witness or on the basis of the owner. Therefore, the animal is not killed, as there are not two witnesses to the event, but the testimony is sufficient to disqualify the animal as a sacrifice.
הכל
(17) בִּשְׁלָמָא טוּמְטוּם בַּמִּקְדָּשׁ לָא דִּילְמָא נְקֵבָה הִיא בַּמְּדִינָה לָא דִּילְמָא זָכָר הוּא וְלֵית בֵּהּ מוּמָא.
§ The mishna teaches that one does not slaughter a tumtum and a hermaphrodite, neither in the Temple nor in the rest of the country. The Gemara asks: Granted, one does not slaughter a tumtum, neither in the Temple, as perhaps it is a female and therefore does not have firstborn status and may not be sacrificed, nor in the rest of the country, as perhaps it is a male and it does not have a blemish, in which case he would be slaughtering a sacrificial animal.
ח ועוד שנינו במשנה: הטומטום והאנדרוגינוס אין שוחטים אותם, לא במקדש, ולא במדינה. ושואלים: בשלמא [נניח] טומטום במקדש לא יישחט כבכור — דילמא [שמא] נקבה היא, ואין זה בכור, וממילא הרי זו בהמת חולין, שאסור להביאה למקדש. וכן במדינה לא יישחט — דילמא [שמא] זכר הוא ובכור, ולית בה מומא [והרי אין בו מום], ונמצא שוחט קדשים בחוץ.
§ The mishna teaches that one does not slaughter a tumtum and a hermaphrodite, neither in the Temple nor in the rest of the country. The Gemara asks: Granted, one does not slaughter a tumtum, neither in the Temple, as perhaps it is a female and therefore does not have firstborn status and may not be sacrificed, nor in the rest of the country, as perhaps it is a male and it does not have a blemish, in which case he would be slaughtering a sacrificial animal.
הכל
(18) אֶלָּא אַנְדְּרוֹגִינוֹס בִּשְׁלָמָא בַּמִּקְדָּשׁ לָא דִּלְמָא נְקֵבָה הִיא אֶלָּא בַּמְּדִינָה נָמֵי נְהִי דְּזָכָר הוּא תֵּעָשֶׂה נַקְבוּת חָרִיץ וְיִשְׁחוֹט עָלֶהָ.
But in the case of a hermaphrodite, granted that one does not slaughter it in the Temple, as perhaps it is a female. But with regard to the rest of the country, even let it be considered a male; nevertheless, its female sex organ should be considered as a crack [ḥaritz], which is included in the blemish of “cracked” [ḥarutz] listed in the Torah (Leviticus 22:22), and let one slaughter it due to that blemish.
אלא אנדרוגינוס, בשלמא [נניח, מובן] מדוע במקדש לא מביאים אותו לקרבן — דלמא [שמא] נקבה היא. אלא במדינה מדוע לא יישחט? נמי נהי [גם אם] נניח שזכר הוא — תעשה איבר נקבות שיש בו, כמו שיש חריץ בבשרו, וישחוט עלה [עליה], כדין ״חרוץ״, שהוא אחד מבעלי המומים (ויקרא כב, כב)!
But in the case of a hermaphrodite, granted that one does not slaughter it in the Temple, as perhaps it is a female. But with regard to the rest of the country, even let it be considered a male; nevertheless, its female sex organ should be considered as a crack [ḥaritz], which is included in the blemish of “cracked” [ḥarutz] listed in the Torah (Leviticus 22:22), and let one slaughter it due to that blemish.
הכל
(19) אָמַר אַבָּיֵי אָמַר קְרָא {ויקרא כ״ב:כ״ב} אוֹ חָרוּץ אוֹ שָׁבוּר חָרוּץ דּוּמְיָא דְּשָׁבוּר מָה שָׁבוּר בִּמְקוֹם עֶצֶם אַף חָרוּץ בִּמְקוֹם עֶצֶם.
Abaye said in response: The verse states: “Or cracked or broken” (Leviticus 22:22), which teaches that the blemish of being cracked is similar to that of being broken: Just as the blemish of being broken is relevant in the location of a bone, as there is no break where there is only flesh, so too, the term cracked is referring to a blemish found in the location of a bone, not in the location of the sex organs.
אמר אביי: אמר קרא [הכתוב] בענין זה: ״או חרוץ או שבור״ (ויקרא כב, כב), ומסמיכות שני המומים יש ללמוד כי חרוץ שנאמר בכתוב הריהו דומיא [בדומה] לשבור, מה שבור הריהו במקום עצם, שהרי אין שבר אלא בעצם ולא בבשר — אף חרוץ מדובר במקום עצם, ולא באיבר הנקבות, שהוא בבשר.
Abaye said in response: The verse states: “Or cracked or broken” (Leviticus 22:22), which teaches that the blemish of being cracked is similar to that of being broken: Just as the blemish of being broken is relevant in the location of a bone, as there is no break where there is only flesh, so too, the term cracked is referring to a blemish found in the location of a bone, not in the location of the sex organs.
הכל
(20) רָבָא אָמַר בְּלָא שָׁבוּר נָמֵי לָא מָצֵית אָמְרַתְּ חָרוּץ בִּמְקוֹם בָּשָׂר הָוֵי מוּמָא דְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ הָוֵי מוּמָא כֵּיוָן דְּאָמַר גָּרָב זֶהוּ חֶרֶס מִיחְרָץ חֲרִיץ דִּכְתִיב {ויקרא י״ג:כה׳,ל׳,ל״א,ל״ד} וּמַרְאֵהוּ עָמוֹק מִן הָעוֹר כְּמַרְאֵה חַמָּה הָעֲמוּקָּה מִן הַצֵּל.
Rava said: Even without the comparison to “broken,” you cannot say that a crack in the location of flesh, where there is no bone, is a blemish. As, if it would enter your mind that it is a blemish, since the tanna of the baraita cited above said with regard to “garav” that this is referring to boils that are hard as earthenware [ḥeres], evidently this blemish is a crack in the skin, as it is written with regard to the skin disease of leprosy: “And its appearance is deeper than the skin” (Leviticus 13:30), and the Sages explained: It is similar to the appearance of an area lit by the sun that seems deeper than the shade, which appears to cover it.
כמראה חמה – שנראת עמוקה מן הצל אף גרב נמי1 חרוץ דחרס משמע חרוץ. להכי כתב רחמנא גרב למימרא דגרב לא משום חרוץ פסול דגרב הוי במקום בשר. וחרוץ במקום בשר לא הוי מומא אלא במקום עצם:
1. אולי צ״ל אף גרב דהיינו חרס נמי הוי חרוץ להכי וכו׳.
כיון דאמר מר גרב זה החרס – ודאי מיחרץ חריץ נגע הוא.
וכתיב – בנגעים (שם יג) עמוק דהיינו שפל כמראה חמה שנראית עמוקה שפל מן הצל הילכך ליכתב חריץ דמשמע במקום בשר נמי הויא מום אף על גב דלא מאיס כגרב וכ״ש גרב.
רבא אמר: בלא ההשוואה לשבור נמי [גם כן], לא מצית אמרת [אינך יכול לומר] שחרוץ במקום בשר הוי מומא [הריהו מום]. דאי סלקא דעתך [שאם עולה על דעתך] הוי מומא [שהרי זה מום], והלא כיון שאמר החכם בברייתא: ״גרב״, שהוזכר בפסוק זה כאחד מן המומים, זהו חרס, אחד ממיני השחין — נמצא שגרב מיחרץ חריץ [חרוץ הוא] בבשר, וכמו דכתיב [שנאמר] בנגעי העור: ״ומראהו עמוק מן העור״ (ויקרא יג, ל), כמראה חמה העמוקה מן הצל.
Rava said: Even without the comparison to “broken,” you cannot say that a crack in the location of flesh, where there is no bone, is a blemish. As, if it would enter your mind that it is a blemish, since the tanna of the baraita cited above said with regard to “garav” that this is referring to boils that are hard as earthenware [ḥeres], evidently this blemish is a crack in the skin, as it is written with regard to the skin disease of leprosy: “And its appearance is deeper than the skin” (Leviticus 13:30), and the Sages explained: It is similar to the appearance of an area lit by the sun that seems deeper than the shade, which appears to cover it.
הכל
(21) וְלִיכְתֹּב רַחֲמָנָא חָרוּץ וְלָא בָּעֵי גָּרָב וְאָמֵינָא חָרוּץ דְּלָא מְאִיס הָוֵי מוּמָא גָּרָב דִּמְאִיס לֹא כׇּל שֶׁכֵּן כְּתַב רַחֲמָנָא גָּרָב לְמֵימַר דְּחָרוּץ בִּמְקוֹם בָּשָׂר לָא הָוֵי מוּמָא.:
And if so, let the Merciful One write: Crack, and it would not need to state garav, and I would say: If being cracked, which is not repulsive, is a blemish, then with regard to garav, which is repulsive, should it not all the more so be considered a blemish? Therefore, the Merciful One writes garav, to say that a crack found in the location of flesh is not a blemish. Consequently, one cannot say that the female sex organ of a hermaphrodite should be considered a blemish for which one may slaughter a firstborn outside the Temple.
ואם כן ליכתב רחמנא [שתכתוב התורה] ברשימת המומים רק חרוץ ולא בעי [צריך לומר] גרב, ואמינא [והייתי אומר כך]: אם חרוץ סתם, דלא מאיס [שאינו מאוס] — הוי מומא [הרי הוא מום], גרב דמאיס [שהוא גם מאוס] לא כל שכן? לכן כתב רחמנא [כתבה התורה] גרב, שיש בו מיאוס — למימר [כדי לומר] שסתם חרוץ במקום בשר — לא הוי מומא [אינו מום]. ואם כן, אין לומר שסימן של נקבות שבאנדרוגינוס ייחשב למום, לשחוט בגללו את הבכור מחוץ למקדש.
And if so, let the Merciful One write: Crack, and it would not need to state garav, and I would say: If being cracked, which is not repulsive, is a blemish, then with regard to garav, which is repulsive, should it not all the more so be considered a blemish? Therefore, the Merciful One writes garav, to say that a crack found in the location of flesh is not a blemish. Consequently, one cannot say that the female sex organ of a hermaphrodite should be considered a blemish for which one may slaughter a firstborn outside the Temple.
הכל
(22) (רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר אֵין לְךָ מוּם גָּדוֹל מִזֶּה).: כְּאַבָּיֵי לָא אָמַר חָרוּץ דּוּמְיָא דְּשָׁבוּר לָא אָמְרִינַן.
In this connection, the Gemara cites the statement of the mishna with regard to a hermaphrodite: Rabbi Yishmael says: You have no blemish greater than that, and it may be slaughtered. Evidently, Rabbi Yishmael maintains that the female sex organ of a hermaphrodite is considered a blemish. The Gemara explains: Rabbi Yishmael does not state a ruling like that of Abaye, as he maintains that we do not say that the blemish of being cracked is similar to that of being broken. Rather, they are entirely different blemishes, and a crack found on flesh is considered a blemish.
ר׳ ישמעאל אומר אין מום גדול מזה – כטומטום ואנדרוגינוס ונשחט במדינה וחכ״א אינו בכור אלא נגזז ונעבד דטומטום ואנדרוגינוס לא קדשי בבכורה:
אין מום גדול מזה דאי זכר הוא הוי נקבות שלו חרוץ:
דלא סבר ליה כאביי דאמר חרוץ דומיא דשבור לא אמרינן אלא דאפילו במקום בשר הוי חרוץ – וכרבא לא אמר דהכא חרוץ דנקבות אף על גב דבמקום בשר הוי כיון דמינכר הוי מומא:
ובהקשר זה מפרשים את מה שרבי ישמעאל אומר במשנה ביחס לאנדרוגינוס: אין לך מום גדול מזה, ומכאן שהוא מבין שלסימן נקבות יש דין ״חרוץ״. ומסבירים: כאביי לא אמר ר׳ ישמעאל, משום שהוא סבור שחרוץ דומיא [בדומה] לשבור לא אמרינן [אין אנו אומרים], אלא כל אחד הוא מום לעצמו, ו״חרוץ״ בבשר גם הוא מום.
In this connection, the Gemara cites the statement of the mishna with regard to a hermaphrodite: Rabbi Yishmael says: You have no blemish greater than that, and it may be slaughtered. Evidently, Rabbi Yishmael maintains that the female sex organ of a hermaphrodite is considered a blemish. The Gemara explains: Rabbi Yishmael does not state a ruling like that of Abaye, as he maintains that we do not say that the blemish of being cracked is similar to that of being broken. Rather, they are entirely different blemishes, and a crack found on flesh is considered a blemish.
הכל
(23) כְּרָבָא נָמֵי לָא אָמַר דִּילְמָא הֵיכָא דְּלָא מִינַּכְרָא אֲבָל הֵיכָא דְּמִינְּכַר מוּם רָע קָרֵינָא בֵּיהּ
Rabbi Yishmael also does not state a ruling like that of Rava, as perhaps his conclusion that a crack found where there is no bone is not a blemish applies only in a case where it is not conspicuous. But in a case where it is conspicuous, such as the female sex organ, we call it “an ill blemish” (Deuteronomy 15:21), and the animal is disqualified for use as an offering.
כרבא נמי [גם כן] לא אמר ר׳ ישמעאל, מפני שיש לומר: דילמא [שמא] מה שלמדנו מ״גרב״ שחרוץ במקום בשר אינו מום — הרי זה דוקא היכא דלא מינכרא [במקום שאינו ניכר, בולט], אבל היכא דמינכר [במקום שהוא ניכר], כגון סימן נקבות, שהדבר גלוי לעין — ״מום רע״ קרינא ביה [קוראים אנו בו], (ראה דברים טו, כא), והוא נפסל להקרבה.
Rabbi Yishmael also does not state a ruling like that of Rava, as perhaps his conclusion that a crack found where there is no bone is not a blemish applies only in a case where it is not conspicuous. But in a case where it is conspicuous, such as the female sex organ, we call it “an ill blemish” (Deuteronomy 15:21), and the animal is disqualified for use as an offering.
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.