בגמרא תני תנא כו׳ לימד על עולת חובה שטעון סמיכה. וקשיא לי אמאי צריך קרא להכי למיגמר עולת חובה מנדבה ות״ל דכולהו קרבנות איתקשו להדדי מקרא דזאת התורה לעולה ולמנחה ולחטאת כדאיתא להדיא בכמה דוכתי בזבחים ובמנחות וא״כ ה״נ נילף מהאי הקישא לענין סמיכה דהא קיי״ל אין היקש למחצה לכאורה היה נ״ל בזה דלענין סמיכה לא שייך האי הקישא כיון דבכור ומעשר ופסח נמי שייכו בהאי הקישא דזאת התורה כדאיתא להדיא בזבחים דף ז׳ ע״ב דדרשינן ביום צותו וגומר זה בכור ומעשר ופסח וכה״ג משמע להדיא במנחות דף פ״ג לענין דפסח אין בא אלא מן החולין וילפינן לה מהאי הקישא ואפ״ה אמרינן במנחות דף צ״ב דבכור ומעשר ופסח אין טעונין סמיכה אם כן תו לא שייך הך הקישא לענין סמיכה בשאר קרבנות וכה״ג כתבו התוספת בפ״ק דחולין דף כ״א בד״ה כמשפט דלא שייך האי הקישא לענין סמיכה כיון דליתא בבכור ומעשר ופסח ע״ש אלא דקשיא לי בדבריהם דהא במנחות דף צ״ב משמע להדיא דהא דבכור ומעשר ופסח אין טעונים סמיכה לאו ממעוטא דקרבנו ילפינן להו דהא מסקינן התם דקרא דקרבנו איצטריך לדרשא אחריתי אלא דהא דבכור ומעשר ופסח אין טעונין סמיכה היינו משום דלית לן למילפינהו משאר קרבנות בבנין אב משום דאית להו פירכא ע״ש וא״כ אכתי אמאי לא יליף להו בהקישא ובאמת הקשו שם התוספות כן והניחו בתימא ולפ״ז נמי הדרא קושיא לדוכתא בשמעתין אמאי לא יליף עולת חובה מעולת נדבה לענין סמיכה מהאי הקישא כיון דלא שייך הך תירוצא שתירצו התוספות בחולין מסוגיא דמנחות דאדרבא בהך סוגיא דמנחות גופא שייך נמי הך קושיא דהקישא לענין סמיכה ונלע״ד בזה דהא דסמיכה לא הוי בכלל האי הקישא דזאת התורה היינו משום דבהאי הקישא כתיבי נמי קרבנות ציבור וכיון דמסקינן במנחות דף צ״ב דגמירי דאין סמיכה בציבור אלא בשני מקומות וא״כ מש״ה אתיא הך הלכתא ואפקה מהקישא לענין סמיכה. ולפ״ז ממילא נתיישב׳ גם כן קושית התוספות שם לענין סמיכת בכור ומעשר ופסח דלא נילפינהו מהקישא ומש״ה נמי איצטריך הכא בשמעתין קרא דכמשפט לענין עולת חובה שטעון סמיכה כיון דלא שייך הקישא לענין סמיכה וכ״ז דלא כדברי התוספות בפ״ק דחולין שהבאתי לעיל ושיטת התוספות שם צ״ע ליישב כנ״ל ודוק היטב ועיין עוד בסמוך:

בפירש״י בד״ה ויקרב את העולה כו׳ שהטיל הכתוב על אהרן חובה ליום כו׳ עכ״ל. ובאמת יש לתמוה על פרש״⁠ ⁠׳י בזה דהאי קרא דויקרב את העולה לא איירי בקרבנות של אהרן כלל אלא בעולת העם כמו שהקשו בתו׳ בד״ה ויקרב ומה שתירצו בד״ה למד על עולת חובה דהר״ם מיישב פרש״י דמוקמינן לקרא דויקרב באם אינו ענין לקרבנות של אהרן מלבד שנראה דוחק אלא דיותר קשה דהאי קרא לעיל בקרבנות של אהרן הוי ליה למיכתב דטעון סמיכה בין לענין חטאת בין לענין עולה למאי דפריך בסמוך דלא שייך הקישא דזאת התורה לענין סמיכה וכ״ש לשיטת התוספת דשעה מדורות לא ילפינן להך תירוצא ונלע״ד שיטת רש״י בענין אחר דלית לן לאוקמי הך דרשא דויעשה כמשפט לענין עולת העם לחוד דאיירי ביה קרא דאכתי מאי בא ללמדנו דעולת חובה דטעונה סמיכה דמה דהוי הוי ולדורות נמי לא מצי איירי דהא דורות משעה לא ילפינן כמו שהקשו תוספות ועוד דכיון דעולת העם קרבן צבור הוי א״כ כה״ג לדורות אין טעונין סמיכה כיון דגמירי דאין בצבור אלא שתי סמיכות אע״כ דקרא דויעשה כמשפט שכתוב בסוף ענין בא ללמד על עצמו על כל הקרבנות דלעיל מיניה דהיינו כל קרבנות של אהרן וחטאת העם ושפיר ילפינן להו בק״ו מעולת העם דאע״ג שהיא עולת חובה והיא נמי קרבן צבור אפ״ה טעונין סמיכה אף על גב דאין בצבור אלא ב׳ סמיכות אפ״ה בקרבנות שעה לא איירי הלכתא כמ״ש התוספת מכ״ש בקרבנות של אהרן שהן קרבן יחיד וה״ה לחטאת העם שדומה לשאר חטאות דכתיב בהו סמיכה וכל חטאת חובה נינהו דלא שייך ביה נדבה א״כ מכ״ש שטעונין סמיכה. ועוד נ״ל דאף לפמ״ש לעיל דלענין סמיכה לא שייך הקישא דזאת התורה היינו בשאר קרבנות משא״כ לענין מלואים דכתיב נמי בהאי הקישא ולמלואים שפיר ילפינן מלואים ממלואים גופייהו בהקישא לענין סמיכה והשתא לפ״ז א״ש דאיצטריך קרא דויעשה כמשפט ללמד על עולת חובה שטעונין סמיכה ולא תקשה מה דהוי הוי למאי דפרישי׳ דמקרא דויעשה כמשפט למדנו שעולת אהרן ג״כ טעון סמיכה ממילא ילפינן מיניה לעולת חובה שהוא לדורות שטעונין סמיכה מק״ו כנ״ל ועיין עוד בסמוך:

בתוס׳ בד״ה למד על עולת חובה כו׳ ותימא דאמרינן התם דאין סמיכה בצבור אלא בשתי קרבנות כו׳ ולפרש״י ניחא ולפי מ״ש התוספת במנחות דף צ״ב ע״ב בד״ה גירסא בעלמא דרש״י פי׳ הך גירסא בעלמא כלומר דרבי יהודא לית ליה הלכה למשה מסיני אלא בגירסא בעלמא נקט ליה וא״כ אין מקום לכל דברי התוספות כאן דהא שפיר מצינו לאוקמי הך ברייתא הכא דויעשה כמשפט כר״י דלית ליה הלכתא אלא לגירסא בעלמא כדי שלא נטעה בשעיר עבודת כוכבים כדמשמע התם בכל הסוגיא א״כ א״ש הא דרבי קרא לעולת העם לסמיכה והרבה דקדוקים יש לדקדק בסוגיא דהתם ואין להאריך כאן יותר:

בגמרא א״ל דאמר לך מני ב״ש היא. ויל״ד דלמאי דמשמע ליה השתא דב״ש לית ליה סמיכה בשלמי חובה כלל א״כ מאי איריא דאין סומכין עליהם ביום טוב ת״ל דבחול נמי אין סומכין ול״ל דבחול נהי דלית ליה סמיכה בשלמי חובה מדאורייתא אפ״ה מדרבנן טעונין סמיכה משא״כ ביו״ט דאיכא שבות להשתמש בבעלי חיים מש״ה לא אתי סמיכה דרבנן ודחי שבות דרבנן הא ליתא דהא למ״ד סמיכה דרבנן ע״כ א״א לסמוך עליו אפילו בכל כחו דהא עבד עבודה בקדשים דאסור מדאורייתא כדמקשה הש״ס בחגיגה דף ט״ז ע״ב לענין סמיכה דקרבן נשים ע״ש ומסיק התם דלא אשכחן סמיכה דרבנן אלא דאמרינן להו אקפו ידייכו שאינה סמיכה כלל אלא משום נחת רוח כדמסיק התם להדיא וא״כ לפ״ז דבסמיכה דרבנן אינו סומך בכל כחו אלא באקפו ידים בלבד א״כ אמאי אסרו ליה ב״ש בי״ט הכא משום שבות ת״ל דלא שייך שבות בכה״ג כיון שאינו סומך בכל כחו כדאיתא בהך סוגיא דחגיגה גופא דלמאי דקאמר התם דכולהו תנאי דפליגי התם בי״ט משום שבות מדייק מינה רבב״ח דש״מ סמיכה בכל כחו בעינן דאלת״ה מאי קא עביד לסמוך ע״ש. וא״כ הדרא קושיא לדוכתא בשמעתין ממ״נ אי לית ליה לב״ש סמיכה מדרבנן כלל א״כ מאי איריא י״ט אפילו חול נמי שלמי חובה אין טעונין סמיכה לדידהו ואי אית להו סמיכה מדרבנן בחול ע״כ היינו באקפות ידים לחוד כי היכי דלא ליעביד עבודה בקדשים א״כ מה״ט גופא אין לאסור הסמיכה בי״ט משום דאין משתמש בבעלי חיים כיון דלא שייך שבות בכה״ג כיון שאינו סומך בכל כחו כמו שהבאתי מסוגיא דחגיגה ולדעתי צ״ע גדול ליישב ודוק היטב:

בגמ׳ אתיא מביניא ופרש״י דהיינו דגמרינן שלמי חובה מעולת חובה ומשלמי נדבה במה הצד הצד השוה שבהן שקרבן יחיד הן וטעונין נסכים וסמיכה כו׳ עד סוף הדיבור. נראה דכוונת רש״י מה שכתב וטעונין נסכים ולא סגי ליה לפרש הצד השוה שבהן שקרבן יחיד הן היינו משום דאיכא למימר בכור ומעשר ופסח יוכיחו שהן קרבן יחיד ואין טעונין סמיכה כדאיתא במנחות דף צ״ב מש״ה מייתי מלתא דנסכים דתו ליכא למיפרך מבכור מעשר ופסח דמה להנך שאין טעונין נסכים כדאיתא התם ובהך מילתא דנסכים לחוד נמי לא סגי דאיכא למימר קרבנות צבור יוכיחו דגמירי דשתי סמיכות בצבור ולא יותר אע״ג דכל קרבנות הצבור טעונין נסכים מש״ה הוצרך לפרש תרווייהו דהצד השוה שבהן שהן קרבן יחיד וטעונין נסכים דהשתא תו ליכא למיפרך מידי כן היה נ״ל לכאורה אלא דאכתי לא הוי צריך לפרש כן דהא אמרינן בחולין דף קט״ו דכל מה הצד מגופיה פרכינן מעלמא לא פרכינן והיינו דלא שייך למיפרך דבר פלוני יוכיח. לכך נ״ל לפרש לאידך גיסא שהוכרח רש״י לפרש כן דלא תקשי אהא דמסקינן במנחות שם דהא דבכור ומעשר ופסח אין טעונין סמיכה לאו ממיעוטא דקרבנו ממעטינן להו אלא משום דלית לן למילפינהו משאר קרבנות משום הנך פירכי דפרכינן התם וא״כ מ״ש משלמי חובה דשמעתין דמסקינן הכא דלב״ה אתיא מבינייהו ולא פרכינן ע״ז מפרש רש״י שפיר דשלמי חובה ודאי מצינן למילף מבינייהו משלמי נדבה ועולת חובה שחזר הדין במה הצד והצד השוה שבהן שהן קרבן יחיד וטעונין נסכים וה״ה לעולת חובה משא״כ בבכור ומעשר ופסח שאין טעונין נסכים דבהדיא ממעטינן להו התם במנחות מדכתיב לפלא נדר או נדבה והנך אינן באין מנדר ונדבה כנ״ל נכון בכוונת רש״י ודו״ק:

שם וסברי ב״ש שלמי חובה לא בעו סמיכה והתניא אמר רבי יוסי לא נחלקו ב״ש וב״ה על הסמיכה עצמה שצריך וכו׳. ויש לדקדק דאכתי מאי קושיא דילמא הא דאמר ר״י דלא נחלקו על הסמיכה עצמה שצריך היינו מדרבנן דלמ״ד לא בעינן סמיכה בכל כחו עביד סמיכה גמורה ולמ״ד סמיכה בכל כחו בעינן אמרינן להו אקפו ידייכו כדאמרינן בחגיגה פרק אין דורשין וא״כ שפיר קאמר ר׳ יצחק בר אבא דהך ברייתא דלעיל ב״ש היא ופשיטא ליה דע״כ לב״ש הך סמיכה דשלמי חובה לאו דאורייתא היא דאי דאורייתא לא היתה נידחת משום שבות בעלמא להשתמש בבעלי חיים דהא קי״ל אין שבות במקדש וכ״ש הכא דאיכא עשה דסמיכה (ודלא כר׳ יוחנן בחגיגה דאמר בשבות פליגי) ובכך היה מיושב ג״כ מה שהקשיתי לעיל והנחתי בצ״ע דשפיר מצ״ל דבשלמי חובה כגון בחג השבועות מודו ב״ש דבעינן מיהו סמיכה מדרבנן משא״כ בי״ט אע״ג דאינן אלא שבות בעלמא וכ״ש באקפו ידייכו דאפילו שבות ליכא אלא גזירה בעלמא שמא יסמוך בכל כחו מ״מ כיון דלר׳ יוסי אליבא דב״ש לא בעינן תיכף לסמיכה שחיטה א״כ מצי למיעבד מאתמול בהיתר גמור. והנלע״ד בזה דהש״ס סובר בפשיטות דהא דקאמר ר״י לא נחלקו על הסמיכה עצמה שצריך היינו מדאורייתא דאי מדרבנן א״כ לא א״ש הא דאמר ר״י על מה נחלקו על תיכף לסמיכה שחיטה משום דלענין סמיכה דרבנן דהיינו באקפו ידייכו כדמסיק הש״ס בחגיגה דאין שם סמיכה עליה כלל אלא משום נחת רוח בעלמא א״כ לכ״ע לא בעינן תיכף לסמיכה שחיטה כמ״ש בחידושי ברכות דף מ״ב ליישב שיטת התוספות בסוטה פרק אלו נאמרין דשיעור סמיכה כ״ב אמה ע״ש באריכות שהעליתי כן מסוגיא דזבחים דף ל״ג וכאן הואיל ואתא לידן אוסיף בהן דברים בתוספת ביאור ואביא לשון הסוגיא דזבחים בקצרה דאמרינן התם לימא מסייע ליה דביאה במקצת שמה ביאה דתניא כל הסמיכות שהיה שם קורא אני עליהם תיכף לסמיכה שחיטה חוץ מזו שהיה בשער נקנור (והיינו אשם מצורע) כו׳ ואי אמרת ביאה במקצת לא שמה ביאה לעייל ידיה ולסמוך ומשני אמר רב יוסף הא מני ר״י בר״י היא דאמר מרחק צפון וכו׳ איכא דאמרי אמר ר״י כל הסומך ראשו ורובו מכניס מ״ט כל כחו בעינן הלכך לא אפשר ומקשה הש״ס מאי קסבר אי סמיכת אשם מצורע דאורייתא ליעול ולסמוך להדיא דרחמנא אמר כו׳ אמר ר״א בר מתנא גזירה שמא ירבה בפסיעות איכא דאמרי אמר ר״א ב״מ וכו׳ אלא איפוך סמיכת אשם מצורע לאו דאורייתא תיכף לסמיכה שחיטה דאורייתא עכ״ל הגמרא וכתבו התוספות שם דלמאי דמסקינן סמיכת אשם מצורע לאו דאורייתא אמרינן להו אקפו ידייכו דלא תיהוי עבודה בקדשים עכ״ל התוספות וכבר דקדקתי שם דע״כ הא דמספקא ליה להש״ס אי סמיכת אשם דאורייתא אי לאו דאורייתא היינו אי אשכחן שום דרשה באשם מצורע גופיה להטעינו סמיכה אבל כל כמה דלית לן דרשה מיוחדת ע״כ ממילא תליא בסברא דודאי כל קרבנות יחיד טעונין סמיכה חוץ מבכור ומעשר ופסח כדאיתא במנחות וכדפרישית אי משום היקישא דזאת התורה או משום דאתיין מבינייהו והיינו כפירש״י בשמעתין דכל דבר שהוא קרבן יחיד וטעונין נסכים טעונין סמיכה א״כ לפ״ז אשם מצורע נמי טעונין סמיכה דהא אתיא בהיקישא ואיתא נמי בנסכים דילפינן לה התם במנחות מקרא אלא משום דמצורע אסור ליכנס לעזרה מש״ה מסקינן דלא הוי דאורייתא דאין דנין אפשר משאי אפשר דבכל סמיכה דאורייתא בעינן תיכף לסמיכה שחיטה והכא לא אפשר. נמצא דלפ״ז לסברת המקשה דהתם בזבחים דלא בעינן סמיכה בכל כחו מדייק שפיר אי אמרת ביאה במקצת לא שמה ביאה לעייל ידיה ולסמוך דא״כ מקיים מצות סמיכה דאורייתא ממש כמו בכל הקרבנות ויוכל לקיים תיכף לסמיכה שחיטה אע״כ דשמה ביאה וע״ז מסיק רב יוסף שפיר בלישנא קמא הא מני ר״י בר״י היא דאמר דמרחק צפון וא״כ אי אפשר לקיים תיכף לסמיכה שחיטה דהוי דאורייתא ומש״ה לא עביד אלא סמיכה דרבנן והיינו באקפו ידייכו וא״כ אין שם סמיכה עליה כל עיקר כדאמרינן בחגיגה ומש״ה לא איכפת לן בהא שתהא תיכף לסמיכה שחיטה א״כ שפיר קתני בברייתא דהתם דכל הסמיכות תיכף לסמיכה שחיטה חוץ מזו דניחא לן טפי לשחוט סמוך למזבח וסמיכה הוי בשער ניקנור ובכה״ג גופא קאמר רב יוסף לישנא דאיכא דאמרי דכל הסומך ראשו ורובו מכניס הלכך אי אפשר לקיים סמיכה דאורייתא ומש״ה לא היה תיכף לסמיכה שחיטה מה״ט גופא דבסמיכה דרבנן לא איכפת לן כלל לקיים תיכף לסמיכה שחיטה אפילו לכתחילה:

ותדע שכן הוא דאלת״ה תיקשי להך לישנא בתרא דרב יוסף דמשום דבעינן סמיכה בכל כחו מש״ה לא אפשר לקיים תיכף לסמיכה באשם מצורע ובעי ליישב הא דקתני בברייתא חוץ מזו ואכתי כיון דמסקינן דהך סמיכה לא הוי סמיכה דאורייתא כלל כיון דאי אפשר לעשותה תיכף לשחיטה ומש״ה לא עביד אלא סמיכה דרבנן והיינו דאמרינן אקפו ידייכו כמ״ש התוס׳ שם ואם כן הדרא קושיא לדוכתא אמאי קתני חוץ מזו הרי אפילו בסמיכה זו יוכל לעשותה תיכף לשחיטה למ״ד ביאה במקצת לא שמה ביאה שהרי המצורע עומד בשער ניקנור ויוכל להכניס ידו ולא יסמוך בכל כחו כיון דבלא״ה אמרינן אקפו ידייכו אע״כ כדפרישית דכל היכא שאינו עושה אלא סמיכה דרבנן באקפו ידייכו לא שייך כלל לומר תיכף לסמיכה שחיטה אפילו לכתחילה ואם כן שפיר קתני חוץ מזו מה״ט גופא. נמצא דלפ״ז היינו נמי סברת הש״ס דהכא ואם כן מקשה שפיר דע״כ הא דקאמר לא נחלקו על הסמיכה עצמה שצריך היינו דאורייתא דאל״כ לא שייך לומר דפליגי בתיכף לסמיכה שחיטה דב״ה אומרים צריך דודאי ב״ה מודו דבשאר סמיכות דרבנן אין צריך וטפי הו״ל למימר לר״י בהדיא לא נחלקו על הסמיכה עצמה שצריך מדרבנן על מה נחלקו בסמיכה מן התורה ומדלא קאמר הכי אלמא דהא דקאמר לא נחלקו על הסמיכה עצמה שצריך היינו דאפי׳ לב״ש צריך סמיכה מדאורייתא כמו לב״ה כנ״ל נכון. ואף דלפמ״ש בפרק כיצד מברכין יש לחלק בין שחיטת אשם מצורע שתחילת מצותו על יסוד המזבח ומש״ה לא איכפת לן בתיכף לסמיכה שחיטה כלל בסמיכה שאינה אלא מדרבנן משא״כ בשלמי חובה דהכא שכל העזרה כשירה לכך אפ״ה אין לחלק דאדרבה הכא שייך טפי לומר דלא בעינן תכף לסמיכה לב״ש כיון דאיכא שבות וגזירה שמא יסמוך בכל כחו ומש״ה יותר טוב לעשותו מעי״ט ודוק היטיב: