אבל אם בעל הבית חוזר בו ידו על התחתונה. דאם יוקירו יתן להם כנגד מה שעשו לפי מה שפסק עמהם ואם הוזלו ידו על התחתונה וצריך ליתן כל מה שפסק רק שיעביר מה שצריך להוציא בהשלמתה. ודוחק הוא לומר דיתן יותר ממה שפסק עמהם וגם יותר ממה ששוין עכשיו. לכן נראה לר״י דכשהוזלו אין נותן להם אלא כפי מה שפסק דהיינו החצי ומזה לא הוי החדוש אלא מדהוקירו כדפירשתי. ואם תאמר משום מאי יחזור הבעל הבית כשהוקירו. ויש לומר דאף על גב דלא שכיח הוא מתנינן לה לאשמועינן אם אירע כך והכי משכחת לה בפרק הספינה דקאמר מכר לו שוה חמש בשש והוקר ועמד על שמונה לוקח יכול לחזור ואמאי קתני הא לא שכיח שיחזור הלוקח אם יוקירו אלא שמע מינה דאורחיה למתני הכי לאשמועינן אם אירע כך. תלמיד הר״פ.

אם בעל הבית חוזר בו ידו על התחתונה. מה שפירש הקונטרס דאם הוזלה והוא חוזר בו יתן להם כל שכרן רק מה שיצטרך לשכור פועלים בזול להשלים המלאכה אינו נראה דמדקאמר בגמרא לא צריכא דזל עיבידתא ואמריה בעל הבית ופייסוה פועלים כו׳ מוכח בהדיא שיש לו כח לחזור בהוזלה הפעולה ואם היה צריך ליתן כל שכרם כשעת היוקר למה חוזר בו מחמת הזול מה מרויח בדבר. ועוד למה הוצרכו הפועלים לפייסו לא למיבצר מדמי ולא למעבד עבידתא שפירתא כיון שלא יפסידו כלום בחזרתו ואם תאמר ההיא סוגיא כרבי דוסא מה בכך והלא גם משנתינו זו גם היא כרבי דוסא. אלא נראה לרבינו דהיכא דאייקר עבידתא הוא דידו על התחתונה אם חוזר בו וצריך ליתן להם על מה שעשו כשעת היוקר דעכשיו כיון שחוזר בו. וכן אם פועלים חוזרים בהן כשהוקרה הפעולה ידו על התחתונה שמין להם מה שעתידה ליעשות ותרווייהו בהוקרה מיירי חזרה דפועלים ודבעל הבית. ואל תתמה לומר וכי רגיל בעל הבית לחזור בו כשהוקרו פועלים דפעמים שחוזר בו לפי ששונאם או אינו חפץ במלאכתם או יניח פעולה זו עכשיו וקמשמע לן תנא דאם חוזר בו ידו על התחתונה. ונראה להביא ראיה דכי האי גוונא אשכחן בהמוכר את הספינה אמר רב חסדא מכר שוה חמש בשש והוקרו ועמדו על שמונה לוקח יכול לחזור וזה אינו רגילות שיחזור בו עתה כיון ששוין עתה שמונה וגם אין רגילות שיעכב המוכר החזרה ללוקח שהרי מרויח בחזרה ולוקח יכול לחזור בו משמע בעל כרחו של מוכר אפילו רוצה לעכבו שאפילו בדבר שאינו רגילות יש להשמיענו הדין. ומיהו קשה לי כשהוקרה הפעולה ובעל הבית חוזר בו למה יתן במה שעשו כיוקרא דהשתא כיון דהשתא אייקר עבידתא אחר שעשו חצי מלאכה. על כן נראה כפירוש הקונטרס ומה שהקשינו עליו אינה קושיא שאם הקשה עליו אמאי מימרי בעל הבית ואמאי איצטריכו פועלים לפייסיה כלל שקשה לפירושו כי אייקר עבידתא אמאי חוזר בו בעל הבית ואמאי איצטריכו לפועלים לפייסיה ואי אליבא דידן נאמר כדפרשינן שחוזר בו בעל הבית מחמת שנאה אף על פי שהוא מפסיד במה שחוזר בו וגם הפועלים מפייסין אותו אף על פי שמפסידין במה שמתעכבים אצלו כי המלאכה נתייקרה והם עושין עמו בזול כבתחלה כל שכן לפירושו שאינו לא מפסיד ולא מרויח בכך שיש לומר שחוזר בו מחמת שנאה והפועלים שלא יפסידו כלום בהתעכבם אצלו מפייסין אותו שלא יצטרכו לבקש היכן ישתכרו כי פעמים שאינם מוצאים מקום מזומן להשתכר. ובלא שום קושיא אחרת קשה יותר לפירושנו למה חוזר בו בעל הבית ולמה פועלים צריכין לפייסו ממה שהוא קשה לפירוש הקונטרס כי לפירוש הקונטרס שניהם מפסידין בין בעל הבית שחוזר בין פועלין שמפייסין אותו אבל לפירוש רבינו אינם לא מרויחין ולא מפסידין. תוספי שאנ״ץ.

והריטב״א כתב וזה לשונו: ואם בעל הבית חוזר בו ידו על התחתונה. פירש רש״י שאם קבלו בגד בשני סלעים דהיינו שמונה דינרין וארגו חציו וחזר בו בעל הבית ידן על העליונה שאם הוקרו פועלים נותן להם סלע על מה שעשו כפי קציצתן ואף על פי שהחצי הנשאר לא יעשוהו לו אלא בששה דינרין או יותר. וכן אם הוזלו פועלים ויעשו לו החצי הנשאר בשני דינרין ידו על התחתונה ונותן לפועלים ששה דינרין על מה שעשו. והקשו בתוספות כי למה יתן להם ששה דינרין שהוא יותר ממה שפסק עמהן ויותר ממה ששוה עכשיו מה שעשו. לכן פירש ר״י דכל היכא שהוזלו פועלים אינו נותן להם אלא סלע כפי קצבתן והא דקתני ידו על התחתונה אינו אלא משום הוקרו שנותן להם סלע על מה שעשו ואף על פי שסופו לתת בחצי הנשאר יותר מסלע. וכי תימא והלא אינו מצוי שיחזור בו בעל הבית כשהוקרו פועלים והיכי קתני מתניתין משום מילתא דלא שכיחא. ויש לומר דאגב רישא נקט ליה והכי אורחא דתנא והיינו דבמתניתא בפלוגתא דרבי דוסא ורבנן לא הוזכר אלא חזרת פועלים ולא חזרת בעל הבית בפועלים ויותר נראין דברי רש״י דכולה האי בבא בחדא גוונא היא וכשם שיד פועלים על התחתונה בין בהוקרו בין בהוזלו כן יד בעל הבית על התחתונה ודקשיא לך למה נותן להם יותר על מה שפסק ויותר על מה ששוה פעולתם הא לא קשיא דטעמא מפני שהוא דבר האבד לפועלים שהרי כיון שהוזלו פועלים אם באו עכשיו להשכיר עצמן לאחרים לעשות כדי הנשאר בכאן לא יתנו להם אלא שקל דהיינו שני דינרין ובכל שיש דבר האבד אפילו רבנן דפליגי עליה דרבי דוסא מודו שחייב לשלם וכדקתני מתניתא בהדיא במה דברים אמורים בשאין שם דבר האבד ומשום דאם בעל הבית חוזר בו והוזלו פועלים דיד בעל הבית על התחתונה הוי דבר האבד דמודו ביה רבנן לרבי דוסא לא הוזכר בגמרא במחלוקת רבי דוסא ורבנן מפי רבי. עד כאן.

גמרא: חזרו לא קתני אלא הטעו דאטעו פועלים אהדדי. ולא אמרו שהפועלים הטעו את בעל הבית ובעל הבית הטעה אותם כענין שפירש זה לפועלים דאטעו אהדדי. ובירושלמי הכי מפרש לה בעל הבית הטעה אותם שאמר להם תבואו עמי כדרך שבאו חברכם אמרו ובכמה באו אמר להם בחמשה חמשה רובם ואשתכח בסוף עשר עשר רובם וכן בפועלים שהטעו את בעל הבית על דרך זה עד כאן. ונשאר לו ז״ל הענין מגומגם. ואני תמה אם הדין אמת לולי שאמרו הרב כי מאחר שהטעו זה את זה בענין זה ולא נתרצו זה לזה אלא על מה שאמרו שרובן נשכרין כן נמצא שלא סמכא דעתם אלא על כך והרי אלו טועין וחוזרין ובשלמא פועלים אין להם על בעל הבית אלא תרעומת שאף על פי שלא גמרו לעשות עמו על דעת שהוזלה המלאכה שהרוב נשכרין בחמשה חמשה מה נפשך אם גמרו בדעתם לעשות בחמשה שפיר ואם לאו ונתבטל תנאי שכירותם הרי אלו כפועלים שעשו אצל בעל הבית בלא קציצה שאין בעל הבית נותן להם אלא כסך מועט שנשכרין בו קצת הפועלים שבעיר וכדאמרינן בסמוך דאיכא דמתגר בארבעה ואיכא דמתגר בתלתא ואפילו הכי אין נוטלין מבעל הבית אלא תלתא ואף על פי שלא נכנסו במלאכתו אלא על דעת ארבעה דאמר להו פועל. אבל פועלים שהטעו את בעל הבית ואמר שרובן נשכרין בארבע ארבע ונמצא לבסוף שאינם נשכרין אלא בתלתא תלתא היאך מוציאין ממנו ארבעה שלא על דעת כן נתרצה להם שהרי שאלם בכמה רובם אלמא לא נתרצה להם בכך אלא מפני שחשב שהוא כן והטעוהו והשכירות בטעות היתה וכל שבטעות חוזר. ועל כן נראה לי דאפשר שהיה להם לבעלי הגמרא להעמידה בכך ולא העמידוה שאין נראה להם דעת הירושלמי. הרשב״א.

אבל הריטב״א כתב וזה לשונו: חזרו זה בזה לא קתני אלא הטעו זה את זה דהטעו פועלים בהדדי. מסתברא דהכי נמי הוה מצי למימר שהטעה בעל הבית לפועלים או שהטעו פועלים לבעל הבית וכן אמרו בירושלמי אמר לון עמי אתון עבדין היך חברכון עבדין רובן מן עשר אשכחן רובן עבדין מן חמש. למלאכה עמך אנן עבדין היך חברין עבדין רובן עבדין מן חמש אשכחון רובן עבדין מן עשר למלאכה. עד כאן.

ורישא בהטעת פועלים לבעל הבית וסיפא הטעת בעל הבית לפועלים. והא דלא פירשו הכי בגמרא דילן משום דלישנא דהטעו זה את זה משמע טפי שהטעו פועלים אהדדי ואף על גב דכי אוקימנא לקמן דהטעו זה את זה בעי למימר שחזרו זה בזה מיירי בין פועלים ובעל הבית התם משום דלא שייכא חזרה בפועלים אהדדי וכן דעת רבינו בשם רבותיו. עד כאן.

וזה לשון ה״ר שמואל די וידש ז״ל: כתב הראב״ד ז״ל לא ידעתי למה הוצרך וכו׳. אמר הכותב כבר הוזכר בגמרא למה פירש כן דאמרו חזרו זה בזה לא קתני וכו׳ מכלל דכבר ראו דרך זה ודחאוהו מההוא טעמא. עוד נראה להעמיד דרך תלמודנו ופירושם במשנה דאם כפירוש הירושלמי מהו זה את זה את אלו מיבעי ליה דהיינו בעל שבית לפועלים ולפי הבבלי ניחא פועל לפועל היינו זה את זה אלא שסוף סוף אי אפשר אלא דרך הירושלמי אף על פי שנדחוק בפירוש המשנה ונאמר כי פירוש פועלים פועלים דעלמא והוא הדין אם היה דבר בעל הבית עם פועל אחד אלא אורחא דמילתא נקט פועלים כי על הרוב אדם שוכר פועלים הרבה למהר מלאכתו ולא פועל אחד אבל הוא הדין והיינו זה את זה שאם כפירוש הבבלי לא ידענא השוכר מאי שייכיה הכא שהרי הוא אינו מטעה ולא מוטעה ודינא בהטעאת פועלים אהדדי לא תלי בהיותם שכורים אצל בעל הבית והכי הוה ליה למימר הפועלים שהטעו זה את זה ולתלמוד הירושלמי נימא דהשוכר הוא המטעה או מוטעה וזה לשונו נראה לי ברור.

דאמר ליה בעל הבית זיל אוגר לי פועלים. פירוש שאמר כן לאחד מן הפועלים שעשאו שליח לשכור לו פועלים עמו. דאמר להו שכרכם על בעל הבית פירוש שהודיעם שהוא שליח. וליחזו פועלים היכי מתגרי. פירוש דכיון דשליח שינה בשליחותו לגריעותא אין בקציצתו כלום והרי אלו כפועלים שעשו מלאכה שלא בקציצה ששמין כמה ראויין ליטול. לא צריכא דאיכא דמתגרי בתלתא ואיכא דמתגרי בארבעה פירוש וכיון דכן ידם על התחתונה ולית להו אלא תלתא ואפילו רובא בארבעה ומיעוטא בתלתא שאין הולכין בממון אחר הרוב והוא הדין היכא דאיכא דמיתגר משלשה מארבעה מחמשה ואף על גב דאמרינן באידך פירקא השוכר את הפועל כאחד וכשנים מבני העיר שמשמנין ביניהם היינו משום דאמר כאחד וכשנים מבני העיר אבל בשוכר סתם או כשעושה מלאכה שלא בקציצה אין לו אלא כפחות שבפועלים. כן נראה לי. הריטב״א.

לית לך אל תמנע טוב מבעליו. פירוש דליכא למימר דלגבי בעל הבית נמי איכא משום אל תמנע טוב מבעליו אם היה משכיר הוא בארבעה ומוצא בתלתא דכיון דבעל הבית אמר לו בפירוש בארבעה ולא אמר לו שישכור כפי מה שיוכל גלי אדעתיה דניחא ליה דליתן להו ארבעה. הריטב״א.

ולענין פסק כתב הרמ״ך וזה לשונו: כללא דנקטיה בהאי שמעתא היכא דאמר ליה לשלוחיה זיל ואוגר לי אגירי בארבעה ארבעה ואזל ואמר להו בתלתא תלתא לית להו אלא תלתא ואף על גב דשויא עבידתייהו ארבעה ואית להו עליה תרעומת על דעבר על בל תמנע טוב מבעליו היכא דשויא עבידתייהו ארבעה. והיכא דאמר ליה לשלוחיה אוגר לי בתלתא תלתא ואזל ואמר להו בארבעה ארבעה אי גמר להו שכרכם עלי יהיב להו ארבעה ושקיל תלתא מבעל הבית כדין השוכר את הפועל לעשות בשלו והראהו בשל חברו דאמרינן שהוא נותן לו משלו כל מה שפסק עמו וחוזר ונוטל מבעל הבית מה שהתנה עמו או מה שראוי לפחות שבשכירות. ואי אמר להו שכרכם על בעל הבית אי מתגרי רובא דפועלים בארבעה במתא שקלי ארבעה אף על גב דלא אמר לו בעל הבית דלוגר אלא בתלתא דכיון דשני עקריה לשליחותיה מנפשיה וכמאן דאנחתינהו שלא ברשות דמי שנוטל מה שהתנהו. ואי מתגרי פועלים במתא בתלתא שקלי תלתא אף על גב דאיכא אגירי במתא דמתגרי בארבעה תילתא או פלגא דאגירי מתא דדעתיה דאיניש אתרעא זילא והוה ליה כמאן דעבוד הני פועלים בהדיה מנפשייהו דשקלי מיניה אגרא בתרעא זילא. מיהו הני מילי היכא דלא שויא עבידתייהו אלא תלתא או דלא ידיע כגון ריפקא דמלי מיא אבל היכא דשויא עבידתייהו ארבעה שקלי ארבעה כיון דאיכא אגירי דמתגרי בארבעה. ונראה לומר דהוא הדין נמי אף על גב דליכא דמתגרי בארבעה כיון דטרחו טפי מאחריני דלישקלו ארבעה. והיכא דלא ידיעא עבידתייהו כגון ריפקא דמלי מיא ואמרי אינהו ארבעה טרחנא הב לן ארבעה דהכי אמר לן שליחא ואיהו אמר לא ידענא אי טרחיתו טפי או לא לית להו אלא תלתא כיון דרובא דאגירי מתא מתגרי בתלתא ואית להו תרעומת עליה דשליחא דהא אי לא אמר להו ארבעה לא הוו טרחי אלא כדחזי לתלתא. אמר ליה בעל הבית לתלתא ואזל ואמר להו בארבעה אמר לי בעל הבית ואמרו ליה כמו שאמר בעל הבית אי טרחו ארבעה שקלי ארבעה דאדעתא דהכי טרחו טובא ולא אמרינן דאוזילו הוא דאוזילו גביה דבעל הבית. עד כאן.

פשיטא אמר ליה בעל הבית בתלתא ואזל ואמר להו בארבעה ואמר להו שכרכם עלי אי נמי דאמר להו שכרכם על בעל הבית ושויא עבידתייהו ארבעה אף על גב דאמרי ליה כמו שאמר בעל הבית דעתייהו אעילוייא ושקלי ארבעה משום דפועלים ידעי אהדדי היכי מתגרי וכי שמעי מיניה ארבעה לא שבקי עילוייא דשמעי ונחתי אדעתא דפחתא דלא שמעי. אלא אמר להו בעל הבית בארבעה ואמר להו איהו בתלתא ואמרי ליה כמה שאמר בעל הבית מאי אדיבורא דידיה קא סמכי והכי אמרי ליה מהימנת לן דהכי אמר בעל הבית וסבור וקבול בתלתא ולא אמרינן דעתייהו אעילויא דהא לא שמעי ההוא עילויא ולא סמכי עליה או דילמא כדאמר בעל הבית כיון דאמרי כמה שאמר בעל הבית גלויי דעתם הוא דלאו עליה דידיה קא סמכי מאי. תא שמע האשה שאמרה הבא לי גיטי והשליח אמר אשתך אמרה התקבל לי גיטי והוא אומר הילך כמה שאמרה אמר רב נחמן וכו׳ אפילו הגיע הגט לידה אינה מגורשת אלמא אדיבורא דידיה קסמיך וסבר שליח לקבלה הוא ותתגרש לאלתר והיא לא מגרשא לאלתר וכי ממטי ליה לידה נמי לאו כלום הוא דלאו שלוחיה הוא כלל והכא ליכא עילויא לא בקבלה ולא בהולכה ושמעינן מינה דבהאי לישנא דאדיבורא דידה קסמיך. הראב״ד.

דעתייהו אעילויא. פירוש ודאי לאו דעתייהו לגריעותא ובודאי האמינו שטען בעל הבית כך אלא או שחשבו שמא נותן יותר או שהאמינו ממש ולרש״י משמע שהאמינו ממש ואם כן קשיא לישנא דגמרא דקאמר דעתייהו אעילויא וכן מה ששאל בסמוך אי אמרינן אדיבוריה קא סמיך או אבעל הבית. ואפשר לומר דמאי דקאמר רש״י שהאמינוהו היינו לומר דלפחות האמינוהו לארבעה ואין לומר שחשבו שמא אמר בעל הבית פחות דמה להם לצרה הזאת לומר כמו שאמר בעל הבית ולגרועי ושליח נמי לא וביד כלומר ולומר שכרכם עלי. אי נמי יש לומר דהכא מיירי בדאוקמי לה בדאזיל בתלתא או ארבעה הילכך כי קאמר להו בארבעה כיון דליכא דאזיל טפי אמרינן ודאי אדעתייהו בעילויא פירוש אהנהו ארבעה דקאמר להו ולא אעילויא טפי דליכא להו לאסוקי אדעתייהו בהכי הילכך אמרינן האמינוהו. ומכל מקום ודאי לגריעותא לא אמרינן. דכיון דמקבל עליו לשלם מביתו פשיטא דעליה קא סמכי שלא לגרוע והיינו דקאמר רש״י דהאמינוהו בארבעה אבל כי אמר להו בתלתא כיון דאיכא דאזלי בארבעה יש לומר שמא חשדוהו ולהכי איכא למימר שלא האמינוהו להכי דקדקו בלשונם ואמרו כמו שאמר בעל הבית והיינו בעיא דבסמוך. זה הכלל דלעולם לגרוע ממה שאמר שליח לא מכווני כלל דלא בשופטני עסקינן דאמרינן טופות דלישנא לגריעותא. ובההיא דגט בסמוך איכא דניחא ליה לפוטרה מיד משום שנאה שביניהם והיינו עדיפותיה ואיכא דניחא ליה בהמתנה כדי שיוכל להמלך הילכך מצי למילף מיניה מכל שני הפנים בין שאמר שליח הבא דאפשר דניחא ליה לבעל טפי בקבלו ודמיא לבעיא דידן דאמר להו בתלתא וניחא להו בארבעה ואפשר שחשב השליח בשוכח או שהוא איש טוב ורוצה שיהיה לו פנאי להמלך או שמא לא פרעיה לו שכרו ורוצה שלא תתגרש עד שיגיע לידה כדי שיהיה למשכון בידה. אלא שזה דוחק דאם כן הכא נמי נימא עקריה שליח לשליחותיה ובין אם אמר שליח קבלה דאפשר דניחא ליה לבעל טפי בהולך ואף על גב דלא דמיא ממש דהתם פשיטא דניחא להו בארבעה והכא ספקא הוי במאי ניחא מכל מקום כיון שאנו רואין לישנא דטופיאתא לית לך למימר דלבטלה קאמר ליה הילכך יכילנא למימר דבבעיין לא האמינוהו ולעילויא קאמרי ליה הכא נמי אמרינן לא האמינוהו ולעילויא דידיה קאמר ליה דהיינו עילוייה. זה נראה לי לפרש על ידי הדחק וצריך עיון.

שוב מצאתי בקצת נוסחאות דכתיב הכי בשלמא אי איתמר איפכא התקבלי לי גיטי ואשתך אמרה הבא לי גיטי והוא אמר הילך כמו שאמרה ואמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב משיגיע גט לידו מגורשת דאדיבורא דידה קא סמיך אלא התם משום דעקרה לשליחותיה לגמרי וכו׳. וכן ביש פירושים לא הגדילו לפרש ומכאן היה יכול להביא ראיה בין אמר רב נחמן לידו בין לידה אלא פירשו כפשטא דהך נוסחא ולפי נוסחא זו נוכל לומר דלעולם פשיטא לן דסתם בעל ניחא ליה בהולכה מקבלה וכדרך כל התלמוד כדי שיוכל להמלך ולחזור בו וגם אינו חושד לשליח שמשכירה מקבלה להולכה כלל אלא איפכא ולפיכך אי אמר משיגיע לידיה פשיטא דשמעינן מינה דאדיבורא דידה קא סמיך והיינו עילוייא דניחא ליה טפי בקבלה ואם זה משונה משאר בני אדם כיון דאמר טופיאתא סבירא ליה לרב נחמן דאמרינן האי בהכי ניחא ליה והיינו עלוייה. אבל אי אמר איפכא לא שמעינן מינה מלתא דדילמא היינו משום דלא הויא קבלה עילויה דידיה ואפילו היה לו לחשוד השליח או שהעמיס עליו המשא אבל בבעיין דפשיטא כד הוי צלויה דידהו דילמא אדיבורא דבעל הבית סמכי. אבל כי אמר שליח התקבל ואמר בעל כמו שאמרה ואמר רב נחמן אפילו הגיע גט לידה התם ודאי לאו משום דלאו עלויה דידיה הוא בהולכה דכיון דאמר טופיאתא ועוד שדרך העולם בהכי ודאי אמרינן דעלויה דידיה הוא בהולכה ועוד שיש לחשוד השליח ולא יהיה גט כלל ואפילו הכי אמר רב נחמן דלאו אדיבורא דידה קא סמיך ולא חשיב ליה כלל איכא למילף מינה לבעיין אף על גב דודאי דהוי עלויה דידהו בארבעה הילכך לא אקשי ליה אלא מטעמא דעקריה שליח לשליחותיה. אי נמי יש לומר דלעולם בבעל מספקא לן בעלויה מאי הוי והוי מצי פריך ליה מהאי טעמא דדילמא מאי דאמר רב נחמן דלא סמיך אדידה היינו משום דדילמא לאו עלויה דידיה בהולכה אלא דעדיפא מינה פריך ליה וצריך עיון. שיטה.

מאי אדיבורא דידיה קסמכי. ואם תאמר מאי קמיבעיא ליה הא פשיטא ליה דדעתייהו אעילויא ואם כן כי אמר להו שליח בתלתא ליכא למימר דמהימני ליה דהא דעתייהו אעילויא. ונראה דלא קשה מידי דלעולם מספקא ליה אי אמרינן דהכי קאמרי מהימנת לן כבעל הבית אפילו תימא פחות ממה שאמר בעל הבית דהשתא אי מהימני ליה לא שייך תו למימר דעתייהו אעילויא. אבל בפשיטות קאמר דהיכא דאמר שליח טפי מבעל הבית דממה נפשך שקלי משליח כמו שאמר דאי אמרינן דמהימני ליה כל שכן דניחא טפי ואי נמי אמרי דלא מהימני ליה ולהכי אמרי כמו שאמר בעל הבית לומר דסמכי אדיבוריה דבעל הבית מכל מקום אין דעתם לפחות מדברי השליח אלא דעתייהו אעילויא כגון היכא דבעל הבית אומר יותר משליח כדמפרש בבעיא. אבל היכא שהשליח אומר יותר מבעל הבית ודאי אין דעתם לפחות מדבריו. תלמיד הר״פ.

וזה לשון הריטב״א: פשיטא אמר בעל הבית וכו׳. מאי אדיבורא דידיה סמכי והכי אמרי ליה מהימנת לן דהכי אמר בעל הבית או דילמא אדיבורא דבעל הבית סמכי. ואם תאמר הכא נמי מאי קמיבעיא ליה הא אמרת דדעתייהו אעלויא. ויש לומר דכל היכא דאמרת דאדיבורא דבעל הבית קסמכי ולא סמכי על השליח ושבקי הודאי מפני הספק בהא אמרינן דדעתייהו אעילויא אבל היכא דאמרת דאדיבורא דשליח סמכי לגמרי סמכי בין לעילויא בין לגריעותא ולעיל הכי אמרינן דממה נפשך אי סמכי על שליח ניחא דהא אמר בארבעה ואי אמרת דסמכי על בעל הבית הא ודאי דעתייהו אעילויא. עד כאן.

דאי סלקא דעתך דאדיבורא דידה קסמיך מכי מטי גיטא לידה מיהא תתגרש. ואם תאמר מאי קאמר עד כאן לא מיבעיא ליה לעיל או דילמא אדיבורא דבעל הבית קסמיך אלא משום דדעתייהו אעילויא דאמר בעל הבית אבל הכא גבי גט ליכא עלויא. ונראה דאף היכא דליכא עלויא שייך שפיר למיבעי אי אדיבורא דמשלח קא סמיך רק שלא יהיה להם פסידא וכן נראה דהא הוי טעמא דלא מהימן ליה שליח כדמוכח בבעיא ודעתו לעשות כדברי המשלח ומשום הכל קאמר כמו שאמר בעל הבית ואם כן אף היכא דליכא עילויא שאינו מרויח בדבר המשלחו ומשום הכי שייך שפיר למימר האי טעמא שחפץ לעשות דבר המשלח כיון דליכא פסידא לעשותה והשתא ניחא דמייתי שפיר מגיטין אף על גב דהתם לא שייך טעמא דעילויא כדפירשתי. והא דקאמר בפשיטא דעתיה אעילויא לאו משום שתהא הבעיא תלויה בכך אלא בא להשמיענו דליכא לספוקי אי אדיבורא דבעל הבית קסמכי היכא דאיכא פסידא כדפרישנא אבל ודאי היכא דליכא פסידא בדבורו דמשלח אפילו ליכא עילויא בדבריו כיון שאמר כמו שאמר בעל הבית שייך שפיר למיבעי דשמא הוא חפץ לעשות כדברי המשלח כדפרישנא. כן נראה למורי שיחיה ז״ל. תלמיד הר״פ.

וזה לשון הריטב״א: ואם תאמר ומה ראיה מביא מכאן דהא אמרינן לעיל דלא סמכי אדיבורא דמשלח אלא היכא דהוי לעילויא ואלו הכא גריעותא הוא שיהא שליח הולכה כמו שאמרה ואיכא עיכוב בגירושין עד שיגיע גט לידה ובשליחות קבלה ניחא טפי דמיגרשא לאלתר מכיון שהגיע גט ליד שליח. וכי תימא דבעל בעיכוב גירושין ניחא ליה טפי כדי שיוכל להמלך. הא ליתא מדאמרינן בסמוך בשלמא אי איתמר וכו׳ ואמר רב כיון שהגיע גט לידה מגורשת משום דשליח קבלה שויתיה הוא שמעינן דאדיבורא דידיה קסמיך דאלמא שליחות קבלה לאו גריעותא הוא דאם כן היכי אמרינן דסמיך עלה. תירצו בתוספות דלגבי בעל ליכא גריעותא ועילויא בהא מילתא ולא שני ליה בין שליחות הולכה לשליחות קבלה וכי אמרינן לעיל דעתייהו אעילויא לאו דוקא אלא לומר דדעתייהו דלא להוי גריעותא ומשום דלעיל איכא למימר עילויא נקיט ליה ונכון הוא. ועוד נראה לומר דהכא ודאי ניחא ליה לבעל בשליחות קבלה למהר הגירושין כיון שעיניו נתו לגרשה והיינו סוגיין דבסמוך אבל הכא אי אמרינן דדעתיה אעילויא דשליח ונימא דקא סמיך בעל דליהוי שליח קבלה גריעותא הוא שלא תתגרש כלל כיון שלא עשתו האשה שליח ובשליחות הולכה איכא עילויא טפי דלכי מטי גיטא לידה מיהא מגרשא. עד כאן.