בגמרא כיצד לקח כו׳ וכי אין לו יין מאי הוי כו׳. ויש לדקדק מנ״ל למקשה דמתני׳ איירי ביצא השער בשלמא לפירוש התוספות דמחיטין קשיא ליה א״ש דהא בחיטין קתני בהדיא וכן השער אבל לפרש״י דמיין לחודא קשיא ליה דחיטין להיתרא קתני להו אם כן קשה דלמא איירי שלא יצא השער על היין והנימוקי יוסף כתב בזה דע״כ ביצא השער איירי דאם לא כן מאי קמ״ל הא קתני לה בהדיא לקמן אין פוסקין כו׳. ולענ״ד משום הא לא איריא דהא בסאתים בשלש כ״ש דליכא רבותא ואפ״ה קתני לה וע״כ היינו כדי לחלק בין ריבית דאורייתא לדרבנן אלא דמ״מ ע״כ איירי מתניתין ביצא השער דאלת״ה קשה אמאי נקיט במתני׳ תרי בבי חיטין להיתרא ויין לאיסורא דכולה מילתא ה״מ למיתני בחיטין או ביין לחוד דביצא השער מותר ובלא יצא השער אסור והוי רבותא טפי דאף על גב שהוא דרך מקח וממכר גמור שנתן לו מעות על החיטין או על היין אפ״ה אסור אבל למאי דנקיט השתא איכא למיטעי דאיסורא דיין היינו משום דהוי כעין הלואה שמחמת חוב בא עליו אע״כ דקושטא דמילתא הכי הוא דמתניתין ביצא השער עסקינן ואפ״ה אסור ונקיט רישא לרבותא דסיפא כמ״ש התוספות אליבא דרש״י ואם כן מקשה שפיר לפי שהמקשה באמת אין נראה לו לחלק בין בא באיסרו או מחמת חוב והיינו כמו שאפרש בסמוך וק״ל. ועי״ל דלישנא דמתניתין נמי הכי משמע דביצא השער עסקינן מדקתני הרי חיטיך עשויות עלי בל׳ דינר והרי לך אצלי בהן יין ולא נתן קצבה למידת היין כמה יתן לו בעד הל׳ דינר אע״כ שלא הוצרך לתת קצבה דכיון שיצא השער ממילא ידוע להם כמה מגיע לו בעד השלשים דינר וק״ל:

בתוספות בד״ה לקח הימנו חיטין רש״י פירש כו׳ וקשה לפירושו כו׳ ועוד כיון כו׳ דאסור לפסוק יין מחמת חוב כו׳ עכ״ל. ולא ידענא מאי פשיטותא שהרי התוספות עצמם מקשים בסמוך להיפך בד״ה הרי שנושה דאדרבא בא מחמת חוב עדיף טפי דבכה״ג מעות קונות אפילו מדרבנן ותירצו דמיירי בברייתא שלא פטרו מן המנה כו׳ ע״ש. וא״כ מאי קשיא להו הכא דהא איכא למימר דהמקשה לא ס״ד דאיירי שלא פטרו וא״כ בא מחמת חוב עדיף טפי וכ״ש האי חוב דמתני׳ שבא מחמת מכר דחיטין דעדיף טפי משאר חוב הבא מחמת מלוה כמו שאכתוב בסמוך וא״כ מקשה הש״ס שפיר וכי אין לו יין מאי הוי למאי דס״ד דפוטרו מן הדינר איירי והא דאצטריך לאתויי ממתניתין דאין פוסקין היינו כדי להוכיח דאע״ג שאין היין מזומן בשעת קנין אפ״ה הוי מקח גמור מדקתני התם פוסקים אע״פ שאין לו וכמ״ש מהרש״א ז״ל בסמוך ועוד קשיא לי דאדרבא לשיטת התוס׳ דפשיטא ליה למקשה איסור היין משום שבא מחמת חוב ולא קשיא ליה אלא על החיטין אם כן מאי מקשה אביי בסמוך אתירוצא דרבה אי דלא כאיסרו הבא לידו מאי איריא אין לו ולפירושם אחיטין קאי ואמאי לא קשיא ליה הכי אפשטיה דמתני׳ אף למאי דס״ד מעיקרא דהא ביין וודאי בא מחמת חוב וא״כ מאי איריא אין לו אפי׳ יש לו נמי:

מיהו בהא מצינו למימר דהתוספות לשיטתייהו דמסקו בסוף הדיבור דבלא״ה האי אין לו דיין לאו דווקא ולא נקיט ליה אלא לאשמעינן דאין לו חיטים אלא למה שאפרש בסמוך דבריהם הדרא הקושיא לדוכתא ואף שיש ליישב מ״מ מיהא אין בזה סתירה לפרש״י וכן מה שהקשו ועוד מדמשני בבא לחוב בדמיהם מכלל דמעיקרא כו׳ מבואר בסמוך בלשון הגמרא שיש ליישב שיטת רש״י בזה:

בא״ד לכך נראה דאיזהו תרבית דאסור קאי אכולה מתני׳ כו׳ ועיקר קושייתו מכח חיטין כו׳ עכ״ל. ולכאורה יש לדקדק בדבריהם שהרי כל הקושי׳ שהקשו לסתור פרש״י אינו אלא מדקדוק סוגיא דשמעתין אבל ממתניתין לא מייתו מידי ואם כן לשיטת התוספות דעיקר קושייתו מכח חיטין תקשה אסוגי׳ דשמעתין גופא מנא להו דחיטין לאיסורא נקיט להו דלמא להתירא כפרש״י ומנ״ל למקשן להקשות ונ״ל ליישב דלשיטת התוספות פשיטא ליה לתלמודא דחיטין משום איסורא דגופייהו נקיט להו דאי להיתירא ומשום רבותא דסיפא כמ״ש התוספות לפרש״י אם כן תקשה אמאי נקיט ועמדו חיטין בל׳ דינר ותיפוק ליה דאפילו לא נתייקרו החיטין אפ״ה איכא ריבית ביין כשאין לו יין והוי רבותא טפי וליכא למימר נמי דמשום רבותא דהיתר החיטין לגופייהו נקיט ועמדו בל׳ דינר דע״כ מתניתין לא נחית לפרש ההיתר דחיטין שהרי לא נזכר ההיתר בפירוש במשנה וע״כ היינו משום שההיתר פשוט כיון שנותן דמים ויצא השער ולא נחית לפרש הכא בדין זה אלא בסיפא קתני ליה יצא השער פוסקין. ולפ״ז אף לרש״י צ״ל דחיטין לא קתני אלא משום רבותא דאיסור היין כמ״ש התוספות בתחלת הדיבור ואם כן הדרא קושיא לדוכתא אמאי נקיט ועמדו בל׳ דינר ועוד דכיון דעיקר תרבית דמתניתין איין קאי הו״ל למיתני בהדיא שנתייקר היין דבכה״ג איירי דינא דמתניתין לענין אבק רבית דלכתחילה אין מוציאין מלוה למלוה משא״כ בשלא נתייקר היין לא שייך לשון תרבית כלל וכ״ש דלא שייך הך דינא להוציאו בדיינין ומש״ה פשיטא להו לסוגיא דתלמודא דחיטין לאיסורא דידהו גופייהו נקיט להו ומשום הכי קתני ועמדו בל׳ דינר ואין להקשות דאף באיסור החיטין גופייהו לא הוצרך לומר שעמדו בל׳ דינר דהא בלא״ה תחילת הפסיקה נעשה באיסור מחששא דשמא יתייקרו מיהא התנא עיקר דין תרבית דרבנן אתא לאשמעינן דשייך ביה קצת דין השבון דנהי שאין יוצא בדיינים ממלוה ללוה מ״מ כמו כן אינו יוצא מלוה למלוה אם לא נתן עדיין וזה לא שייך אלא כשנתייקר השער שאם נעשה באיסור א״צ ליתן לו אלא כמו שהיו שוין בשעת הפסיקה אבל כשלא נתייקרו נהי דאסור לכתחלה בשעת הפסיקה מכל מקום לא שייך בהו דין הדיינים כלל וכן לשון תרבית לא שייך אלא כשנתייקר השער שמתרבה ממונו וסיפא בבא דיין לענין איסורא גרידא כן נ״ל ליישב בשיטת התוספות ומה שלא הביאו ראיה זו בהדיא לסתור פרש״י מדנקיט ועמדו בל׳ דינר היינו משום דוודאי מצינו ליישב אליבא דרש״י דמשום היתירא דידהו קתני לה לרבותא אלא שהוכיחו מסוגיא דשמעתין דלא ניחא להו לפרש כן והיינו כדפרישית:

בא״ד וא״ת ואמאי תני גבי יין אין לו כו׳ וי״ל דנקיט לאשמעינן דאף ברישא אין לו חיטין ואסור עכ״ל. ואם נפרש דברי התוספות כפשטן יש בהם דוחק גדול ואינן אלא דברי תימה שהיאך שונה התנא דין היין שאינו לפי האמת דקתני בהדיא ויין אין לו ולפי האמת אף ביש לו אסור ואי משום לאשמעינן דברישא חיטין אין לו לא ה״ל למיתני כלל בבא דיין שיש בה מקום לטעות אלא בבא דחיטין לחוד וליתני בהדיא חיטין אין לו. אבל הנלע״ד בכוונת דבריהם דמאי דנקיט ויין אין לו היינו כאילו אמר שכל מה שנעשה בהחיטין ויין שהזכיר אסורין כשאין לו מאותו המין וממילא ידעינן דכשאין לו חיטין שניהם אסורין כיון שהיין לא בא אלא מחמת החיטין שכבר הוקרו. אבל אם יש לו חיטין בשעת פסיקת החיטין ואין לו יין בשעת פסיקתן היין לחוד אסור והיינו לגמרי כדקתני בברייתא דר׳ אושעיא לקמן וכולן אם יש לו מותר אין לו אסור כן הבנתי מדעתי ליישב שיטת התוספות ואח״כ מצאתי סייג לדבריי מלשון הרמב״ם ז״ל בפי׳ המשנה ע״ש שנ״ל כן מפירושו והנאני עד מאד. אלא דלפ״ז קשה לשיטת התוספות מה שהקשיתי לשאול לעיל דאם כן אמאי מקשה אביי לתירוצא דרבה אם כן מאי איריא אין לו אפילו יש לו נמי ולפירושם אחיטין קשיא ליה ואמאי לא קשיא ליה הכי אפשטא דמתניתין דקתני ביין אין לו ותיפוק ליה דאפי׳ היו לו החיטין בשעת פסיקתן ויש לו ג״כ היין בשעת פסיקתן אפילו הכי איכא ריבית ביין למאי דס״ד דאביי דכל היכא דבא מחמת חוב אסור אפי׳ ביש לו והיין נמי לא בא באיסרו אלא מחמת חוב ואם כן היאך שונה התנא משנה שאינה בבא דיין ויש ליישב בדוחק. מיהו בר מן דין קשיא לי מי דחקם להתוספות לפרש כן דהא מצינו לפרש בפשיטות לשיטתם דהא דקתני ויין אין לו היינו שאף אם רוצה ליקח היין בעד כ״ה דינר כמו שהיו שוים החיטין בשעת פסיקתן אלא שרוצה לחשוב היין כמו שהיו שוין בשעת הפסיקה שלהם אפילו הכי אסור דרך משל שכשפסק החיטין בל׳ דינר על יין היה השער כל חבית בחמשה דינרין ואם כן פסק ליתן לו ששה חביות בעד הל׳ דינר ואח״כ נתייקר גם כן היין ועמד כל חבית בששה דינר ואם כן הדין פשוט בזה שכשיש לו היין בשעת הפסיקה נהי שא״צ ליתן לו ששה חביות כמו שפסק שהרי אף החיטין גופייהו אסור ליקח כיון שנתייקרו שבשעת הפסיקה לקח בדינר זהב שהוא כ״ה דינר מ״מ היה צריך ליתן לו חמשה חביות עבור הכ״ה דינר שהרי פסיקת היין כל חבית בה׳ דינר נעשה בהיתר אם יש לו יין מש״ה קתני דגם יין אין לו ואם כן אסור ליקח אלא ד׳ חביות וחומש כיון שפסיקת היין נעשה ג״כ באיסור אם כן חשבינן היין כמו ששוין עכשיו כל חבית בששה דינר דברשות המוכר נתייקרו ודוק היטב וצ״ע. כל זה כתבתי לשיטת התוספות אבל באמת יש לתמוה על פירושם דמל׳ סוגיא דשמעתין משמע להדיא דכל השקלא וטריא איין קאי וכן לשון בא לחוב בדמיהם לא משמע כפירושם ועוד דלמאי שכתבו דלמקשה נמי פשיטא ליה דבא מחמת חוב אסור א״כ אמאי הוצרך רבה להביא ראיה מברייתא דהרי שהיה נושה כו׳ ובסוף המסקנא אכתוב מה שכתב הנמוקי יוסף בשם הרשב״א והר״ן ז״ל ואפרש דבריהם בהרחבת הביאור בס״ד ולענ״ד הוא פי׳ מרווח בסוגיא דשמעתין עי׳ עליו:

בד״ה אף ע״פ שאין לזה יש לזה דאף על גב דלא משך כו׳ כיון שאם היה בא מוכר לחזור הוי קאי במי שפרע כו׳ עכ״ל. ולא ידעתי למה הוצרכו לפרש כן שהרי טעם ההיתר בזה מבואר בגמרא להדיא בדף הסמוך משום דא״ל שקילא טיבותך כו׳ מאי אהנת לי ומה שכתב רש״י ז״ל זה הטעם דכיון דקאי במי שפרע חשיב כאילו נתייקרו ברשותיה לא כתב אלא בבא עליו מחמת חוב דשרי היכא דיש לו דהתם לא שייך טעמא דמאי אהנת לי שהרי אין בידו במה יקנה לכן הוצרך לפרש מטעמא אחרינא דכיון דזכי בהו מהשתא ה״ל כאילו נתייקרו ברשותו ומלשון רש״י שם וכן ממ״ש כאן בד״ה בבא לחוב נראה לי שסובר דלא סגי האי טעמא דמי שפרע אלא היכא דיש לו עכשיו והטעם שהרי מדין תורה ברשות הלוקח קאי לגמרי אף לענין אונסין מעכשיו ומש״ה קאי במי שפרע וחשיב כאילו נתייקרו ברשותו אבל היכא דאין לו דלא שייך לומר שזכה מעכשיו אם כן לא שייך נמי לומר דברשותו נתייקרו שהרי לא זכה בהם אלא לאחר שבאו לרשות המוכר והיינו מצד החיוב שהתחייב עצמו להעמיד החיטין לזמן ידוע ואפשר שסובר רש״י ז״ל דלא שייך כלל מי שפרע בכה״ג שכן דעת קצת פוסקים אבל התוספות וודאי סברי דאף בכה״ג דאין לו נמי קאי במי שפרע היכא דיצא השער שכ״פ הרמב״ם ז״ל בהדיא בפכ״ב מהלכות מכירה וכ״כ בפי׳ המשניות בשם הירושלמי ונ״ל שכיון בזה למה שאמרו בירושלמי אמתניתין דהכא א״ל תן לי חיטיי במה קנאם רב נחמן בר יעקב סבר מימר חייב להעמיד לו עכ״ל. וע״כ האי סבר מימר קושטא דמילתא הוא שהרי לא דחי ליה התם אלא שלשון ירושלמי כך הוא וסובר הרמב״ם ז״ל דע״כ האי חייב להעמיד לו לענין דקאי במי שפרע איירי דוודאי לא עדיף ממקח גמור היכא שיש לו ולא משך דלא קני במעות אלא לענין מי שפרע ובאמת תמה אני על בעל הכסף משנה שם שהאריך לתמוה על הרמב״ם והרב המגיד מאין יצא דין זה ונכנס שם בדוחקים ונעלם ממנו דברי הרמב״ם ז״ל בפירוש המשניות שכתב להדיא שכן ביאר הירושלמי והתי״ט האריך ג״כ בדינים אלו בשני מקומות בפרק זה ודבריו צל״ע בכמה ענינים ואין להאריך כאן נקטינן מיהא שהתוספות כאן כיוונו לפסק הרמב״ם ז״ל אלא דאכתי קשה מי הכריחם לפרש כאן טעם ההיתר משום דקאי במי שפרע כיון שבגמ׳ אמרו טעם אחר משום דא״ל שקילא טיבותך כו׳. ועיין בתי״ט בזה וצ״ע ודוק היטב:

בגמרא אמר רבה מתניתין בבא לחוב בדמיהם עסקינן עיין פרש״י. וכבר הקשו התוספות ע״ז דהא למאי דס״ד מעיקרא נמי הוי ידעינן דעל היין בא מחמת חוב דמי החיטין ואפשר ליישב שיטת רש״י ע״פ מ״ש כמה פוסקים דהא דאסור בבא מחמת חוב היינו שאין לו מעות ללוה בשעת הפסיקה דאם כן אין לו במה יקנה אבל היכא שיש לו מעות בשעת הפסיקה הוי כאיסרו הבא לידו ושרי ואם כן י״ל דהמקשה הוי ס״ד דאיירי שיש לו המעות או החיטין ורוצה ליתנם אלא שנתרצו שניהם לפסוק על היין ומש״ה מקשה שפיר אמאי אסור דמה לי אם נותן לו מעות מיד ליד ופוסק עמו או שפוסק עמו על המעות שלו שהם תחת ידו בעין וכיון שרוצה ליתן לו המעות הרי הוא כאילו נטלם ממנו וחזר ונתנם לו ואפוכי מטרתא ל״ל וכל שכן אם החיטין שפסק עמו בעין ופוסק אותם על היין דה״ל כמחליף פירות בפירות דשרי וע״ז משני התרצן הכא בבא לחוב בדמיהם עסקינן פי׳ שאין לו עכשיו לא מעות ולא החיטין אלא שרוצה לעשות דמי החיטין חוב לזמן ומחמת כן פוסק עמו על היין דאם כן לא הוי כאיסרו הבא לידו וכן נראה מלשון רש״י ז״ל אלא דמה שכתב שלא נתן זה המוכר ללוקח האי לא נתן לאו דווקא דלא בעינן נתינה ממש מיד ליד כמ״ש דאפוכי מטרתא הוא אלא כוונתו במ״ש שלא נתן היינו שלא נתרצה ליתן לו עכשיו אלא לזקוף בחוב כן נ״ל ליישב שיטת רש״י ז״ל וכ״כ בספר טורי זהב י״ד סימן קס״ג להתיר בבא מחמת חוב כשיש לו מעות אלא שחוכך לעשות מעשה כיון שהב״י כתב דל׳ רש״י והפוסקים לא משמע כן אבל בספר כנסת הגדולה בסי׳ הנ״ל הביא כמה דיעות להתיר וכן בהגהות פרישה. ולענ״ד דאף למאן דמחמיר ביש לו מעות היינו כשלא נתרצה בפירות ליתן לו עכשיו המעות אבל אם נתרצה מעיקרא לשלם ואח״כ פסק על פירות אפשר דכ״ע מודו דשרי וכ״ש כשיש לו חיטין בעין עכשיו בשעת הפסיקה על היין דנראה דשרי לפסוק על היין וכמו שאכתוב לקמן בשיטת הר״ן גבי לקח בהלוואתו:

בתוספות בד״ה הרי שנושה כו׳ תימא והלא מעות קונות הכא אפי׳ מדרבנן כו׳ כדאמרינן בהזהב כו׳ עכ״ל. כוונתם בזה מבואר דכיון דקונה קנין גמור ה״ל כאילו משך ואין כאן מקום לאיסור ריבית כיון דלגמרי קאי ברשותיה אבל יש כאן מקום עיון על תמיהתם שהרי שם בהזהב כתבו התוספות להדיא דאדרבא סתם מלוה אינו קונה אפי׳ מדאוריתא כדאיתא בקידושין אלא היכא דאמר בהנאת מחילת מלוה דאז קונה אפי׳ מדרבנן ואם כן מאי קשיא להו הכא דלמא איירי שלא אמר בהנאת מחילת מלוה ואף אם נדחוק ונאמר דהתוס׳ דהכא לא נחתו לחלק בין מחילת מלוה למלוה גמורה אלא כשיטת הרמב״ם ז״ל והרבה פוסקים שכתבו לחלק בענין אחר דמה שאמרו בפרק הזהב שקונה אפי׳ מדרבנן היינו דווקא במלוה הבאה מחמת מכר דלא שכיחא ולא גזור ביה רבנן ואוקמוה אדאורייתא וטעם עיקר הקנין מדאורייתא כבר כתב הרב המגיד ומובא בפוסקים משום דבכהאי גוונא לא דמי למלוה דה״ל כמחליף המטלטלים הראשוני׳ במטלטלים שקונה עכשיו והא דאמרינן בקידושין דאין קונין במלוה היינו במלוה גמורה שלא בא מחמת מכר אלא דלפ״ז כ״ש דלא מקשו התוספות הכא מידי דפשטא דברייתא משמע דאיירי במלוה גמורה וליכא למימר דקשיא להו אמאי דמוקי למתניתין כברייתא ואם כן במתניתין גבי יין ה״ל מלוה הבא מחמת מכר שהרי מחמת דמי החיטין בא עליו הא נמי ליתא שהרי לשיטת התוספות בד״ה לקח מבואר דכל השקלא וטריא דהכא לא קאי על איסור היין אלא על איסור החיטין אבל ביין פשיטא לסוגיא דתלמודא טעם האיסור ואם כן אדרבא ה״ל להתוספות להקשות כן אפשטא דמתניתין דאוסר ביין אמאי הא ה״ל מלוה מחמת מכר שקונה אף מדרבנן אבל אסוגיא דשמעתין וכן אפשטא דברייתא וודאי לא קשיא מידי כדכתיבנא. והנלע״ד ליישב בענין זה שרשימת זה הדיבור תוספות שייך לקמן גבי הרי שנושה בברייתא דר׳ אושעיא דמסיק התם אם יש לו מותר אין לו אסור ומדמתיר ביש לו וע״כ היינו משום דקאי במי שפרע כמ״ש רש״י שם והתוספות לעיל אם כן ע״כ לא איירי אלא כשאמר בהנאת מחילת מלוה דאי במלוה גרידא אפילו יש לו אסור דהא לא קאי במי שפרע כיון דקנין כזה לא מהני אף מדאורייתא כמבואר בח״מ סי׳ ר״ד לדעת המחלקים בין מחילת מלוה למלוה גרידא אלא ע״כ דה״נ איירי במחילת מלוה וא״כ מקשה שפיר דאפי׳ אין לו אמאי אסור הא בכה״ג קונה אף מדרבנן וע״ז תירצו שלא פטרו מן המנה כו׳ פי׳ שלא מחל לו המלוה כ״א באופן שיגיעו החיטין לידו וא״כ מי שפרע יש כאן שהרי מחוייב לקיים תנאו ומש״ה שרי ביש לו אבל באין לו אסור שהרי אין כאן קנין גמור בשעת הפסיקה כיון שהנאת המחילה אינו אלא אם יקיים התנאי ליתן לו החיטין כן נ״ל ליישב דבריהם ודוק היטב:

אבל עדיין קשיא לי דמעיקרא מאי ס״ד דהתוספות להקשות דמעות בכה״ג קונה אף מדרבנן מסוגיא דהזהב דבשלמא התם איירי שקנה מטלטלים ידועים בדמי המלוה דאם כן קנאן מעכשיו קנין גמור דקאי המטלטלים ברשותיה ואי איתניסו לדידיה איתניסו. אבל הכא לא שייך לומר שקנאם קנין גמור שהרי לא ייחד לו הפירות ואדרבא קבע זמן לנתינת הפירות ואחריות האונסין על המוכר עד שיגיעו לידו דלוקח ואם כן נהי דמעות בכה״ג קונה קנין גמור היינו לענין שהמוכר מחוייב לקיים תנאו לכשיגיע הזמן אבל מ״מ הקנין גופא נעשה באיסור ריבית שאין הקנין נגמר אלא בסוף הזמן ושמא יתיקרו באותו הזמן ואם כן הוי אגר נטר ליה שמחמת הרחבת הזמן מקבל עליו אחריות האונסין והיוקר ומהיכי תיתי נאמר להתיר אף באין לו ולא בא נמי באיסרו אלא דלקושטא דמילתא לא קשה מידי דהא לקמן דף ס״ד גבי חביתא דחמרא מסקינן להדיא דאף על גב שהמוכר מקבל אחריות אונסין אפ״ה כיון שהלוקח מקבל יוקרא וזולא לא מיתסר משום קרוב לשכר ורחוק להפסד ואף על גב שיש לחלק דהתם זביני גמורה נינהו שבא באיסרו משא״כ כאן בא מחמת הלוואה אלא דשם בתוספות משמע דאין לחלק וע״ש בתוספות באריכות דמשמע דיותר יש להתיר כשלא ייחד לו הפירות דאין ניכר רחוק להפסד במה שמקבל אחריות האונסין ודו״ק:

בא״ד וי״ל דהכא איירי שלא פטרו כו׳ עכ״ל. ונראה דמ״ש דהכא איירי היינו דסתמא דמילתא הכי הוא דכיון שלא יחדן לו אם כן הם באחריות המוכר ולא מיפטר מן המנה עד שיתן לו החיטין ובהכי נתיישב לי מה שכל הפוסקים כתבו סתם לאסור בבא מחמת חוב היכא דאין לו ושום אחד לא הזכיר דלא מיתסר אלא היכא שלא פטרו מהחוב עד שיתן הפירות אע״כ משום דסתמא דמילתא הכי הוא כיון שהם באחריות המוכר ועמ״ש לעיל בסמוך:

בגמרא א״ל אביי אי דלא כאיסרו כו׳ מאי איריא אין לו אפילו יש לו נמי. וצ״ע לדברי התוספות לקמן דף ס״ד בד״ה האי קרוב לשכר כתבו התוספות דאדרבא כשיש לו מיחזי יותר קרוב לשכר במה שהמוכר מקבל אחריות האונסין מהיכא דאין לו וא״כ מאי מקשה הכא דלמא הא דנקיט במתני׳ אין לו היינו לרבותא דאע״ג דלא מיחזי קרוב לשכר אפ״ה אסור בבא מחמת חוב ויש ליישב וק״ל:

בפרש״י בד״ה אפילו יש לו דהא תנא בעומד על גורנו קאמר דיש לו חיטין כו׳ עכ״ל. לכאורה דמעומד על גורנו דייק ליה ולפ״ז צ״ל דהא דקתני בברייתא דר׳ אושעיא בסמוך נמי עומד על גורנו ואפ״ה מסיק אין לו אסור האי אין לו אאינך בבי קאי וממילא שמעינן דה״ה לחיטין היכא שאין עומד על הגורן אלא דאכתי קשה למסקנא דברייתא דרבי אושעיא דמתיר יש לו אם כן קשיין ברייתות אהדדי דהכא בברייתא דר׳ חייא אוסר נמי ביש לו ודוחק לומר דפליגי. ויש ליישב דלמסקנא איירי האי עומד על הגורן כגון שעדיין מחוסר כמה מלאכות דכה״ג אמרינן לקמן דלא מיקרי יש לו. אבל לענ״ד נראה דהא דמקשה אפילו יש לו נמי היינו משום דבברייתא קתני בהדיא שאמר המוכר חיטין יש לי וקיי״ל דנאמן המוכר על עצמו בכן אף על גב דנמצא שאין לו ולא מצינו שום חולק ע״ז ולענ״ד היא תוספתא ערוכה בריש פירקין המוכר לחבירו בחזקת שיש לו ונמצא שאין לו לא כל הימנו לאבד זכותו של זה אמנם לפי המסקנא דברייתא דר׳ אושעיא דנקיט ג״כ שאמר המוכר יש לי ואפ״ה מסיק אין לו אסור צ״ל דהאי יש לי שאמר המוכר היינו דאית ליה אשראי במתא וע״ז מסיק שפיר אין לו אסור דאשראי כמאן דליתנהו דמי כיון דמחסרא גוביינא ובהכי מיתוקמא נמי ברייתא דר׳ חייא דהכא ולא קשיין אהדדי ואפשר שרש״י ז״ל ג״כ נתכוון לזה הפי׳ וה״פ דהאי תנא דעומד על גורנו קאמר דיש לו חיטין פי׳ דקתני בהדיא שאומר המוכר שיש לו כן נ״ל וק״ל: