בגמרא ור״נ אמר נאנסה לא. כבר כתבתי בלשון התוספות פרק אלו מציאות דף כ״ט דטעמא דר״נ דאי איתא שהיה רוצה להתחייב באונסין היה לו לקבלן בתורת הלואה ולא בתורת פקדון אע״כ שלא רצה להתחייב באונסין כדין מלוה ובהכי א״ש מלתא דר״נ אפילו למ״ד בדמי אבידה חייב באונסין ע״ש ועיין כאן בלשון הרא״ש שכתב תירוצים אחרים ע״ז ע״ש:

שם לפיכך אם הוציא מעל הגזבר. בסוף מס׳ מעילה בל׳ המשנה שם קתני אם מותרין ישתמש בהם לפיכך אם הוציא לא מעל ולא קשיין אהדדי דהתם לא מעל השלחני קאמר מיהו ר״ע מברטנורא כ׳ שם להדיא דשניהם לא מעלו דהגזבר נמי לא מעל כיון שלא א״ל בפירוש להוציאן וא״כ קשיא מברייתא דהכא ודברי הברטנורא לקוחים מל׳ הרמב״ם בפ״ז מהלכות מעילה שכ״כ וכ׳ שם הכ״מ בשם הר״י קורקוס דמה שפסק נגד הברייתא דהכא היינו משום דקשי׳ ליה מההיא דנתן לספר לא מעל משום דמיחסרא משיכה ואע״ג דמותר להשתמש בדמי׳ ודלא כקושית התוס׳ דהכא אלמא דדין מעילה לא תליא בהיתר השמוש אלא דוקא היכא דא״ל בפירוש להשתמש ולפמ״ש בסמוך אפשר דבלא״ה א״ש פסק הרמב״ם שפוסק כסתם מתני׳ דמעילה וסובר דברייתא פליגא אמתני׳. מיהו מ״מ פריך שפיר בסוגיא דשמעתין דאפי׳ תנא דברייתא לא קאמר דמעל אלא בהוציא דוקא אבל לא הוציא לא וק״ל:

שם ואי אמרת אפילו נאנסו מאי איריא הוציא כו׳ ויש לתמוה דהכא פשיטא ליה לתלמודא דחיוב אונסין של הנפקד או השואל מביא את המפקיד ומשאיל לידי מעילה ובפרק השואל דף צ״ט גבי השואל קרדום אמרינן דאף ע״ג דמשעת שאלה איחייב באונסין אפ״ה לא מעל המשאיל אלא כשביקע בה השואל לרב הונא דאמר כ״ז שלא ביקע בה השואל יכול המשאיל לחזור בו משאלתו וא״כ אכתי לא נפקא מרשותו לענין מעילה כיון שיכול לחזור בו וא״כ מאי מקשה הכא לר״ה ול״ל דדוקא בשאלת קרדום וכיוצא בו דהדרא בעיניה אמרינן דלא מעל לר״ה כיון דס״ל דיכול לחזור בו כ״ז שלא נשתמש בו משא״כ הכא בדמי הפקדון בשולחני דה״ל כהלואה כדמשמע מפרש״י וכ״כ הרי״ף להדיא וא״כ ודאי לא מצי למיהדר ביה כדקי״ל בקדושין בפרק האיש מקדש דר״ה גופא מודה במלוה דלאו ברשות בעלים קאי לחזרה אפילו אי איתא בעיניה שלא הוציאם הלוה עדיין הא ליתא דדוקא במלוה גמורה שייך לומר כן אבל הכא בפקדון לא שייך לומר דאפילו אי איתא בעיניה לא יוכל לחזור ולתובעם מן הנפקד דהא אדעתא דהכי הפקיד׳ שיוכל לתובעם מתי שירצה. אמנם כשדקדקתי כ״ז נעלמו ממני דברי התוספות פרק אלו מציאות דף כ״ט בד״ה וה״ל שואל עלייהו שדקדקו להדיא מחמת הוכחה זו דהכא במפקיד אצל שלחני מותרין ה״ל הלואה גמורה ואפילו אי איתא בעיניה יכול ליתן מעות אחרים תחתיהם ומש״ה מקשה דלימעול אפי׳ לא הוציא אבל עכ״ז לא נתיישבה דעתי דהיא גופא תקשה מנ״ל לר״נ דר״ה ס״ל דה״ל כהלואה דלמא לא הוי אלא כשואל ויכול לחזור בו כ״ז שלא נשתמש ומש״ה לא מעל אלא כשהוציא ול״ל דסברא פשוטה היא דה״ל כהלואה הא ליתא דהא לר״נ גופא לא ה״ל כהלואה ולא כשואל וא״כ מנ״ל דר״ה פליג עליה בפלוגתא רחוקה דאיהו לא חשיב ליה אלא ש״ש ור״ה כמלוה דלמא לר״ה הוי כשואל וע״ק דאפי׳ בהלואה גופא לא פסיקא ליה להקשות הא מסקינן בפרק האיש מקדש דהלואה גופא פלוגתא דתנאי היא אי קאי ברשות בעלים לחזרה וא״כ דלמא האי ברייתא אתיא כמ״ד דברשות בעלים קאי לחזרה וא״כ ה״ל כשואל דמה״ט לא מעל אלא כשנשתמש כדאמרי׳ בפ׳ השואל ואין זה דוחק לאוקמא האי ברייתא כתנאי כיון דבלא״ה לא מיתוקמא ככ״ע כמ״ש בסמוך לשיטת הרמב״ם וצ״ע:

בתוספות בד״ה מאי איריא הוציא כו׳ וא״ת הא דתנן לקמן בהזהב כו׳ המוכר אסור להשתמש במעות שקבל כו׳ עכ״ל. תמיה לי אמאי לא הביאו כאן מסוגיא דלקמן בפרק הזהב גבי האי גברא דיהיב זוזי אשומשמי ואייקור והדרי בהו ואיגנבו זוזי ופטריה רבא ואמר דאפילו ש״ח נמי לא הוי אם לא שנאמר דהתוספות סברי דשאני התם דא״ל תא ושקול זוזך ולפ״ז היה להם להביא ראיה להיפוך דבדמי מכר חייב באונסין לרב הונא ויש ליישב וצ״ע:

בא״ד שאם היה מותר להשתמש תקשה להו הך ברייתא כו׳ אבל ספר לא מעל כו׳ ולדידהו כי נתנו לספר נמי למעול כו׳ עכ״ל. ולפמ״ש בסמוך בל׳ הגמרא דדין מעילה לא תליא בהיתר שימוש המעות וחיוב אונסין כדמוכח בפרק השואל דהכל תלוי ביכול לחזור בו או לא ומה״ט נמי המפקיד אצל שולחני למאן דמחייב ליה באונסין ה״ל כהלואה דאין יכול לחזור בו אפילו אי איתנהו בעין כמ״ש בסמוך בשם התוספות וגדולה מזו כתב הש״ך בח״מ סי׳ רצ״ב במפקיד אצל שולחני דאם נפסלה המטבע בתוך כך צריך ליתן לו מטבע אחרת מה״ט דחשיב ליה כמלוה גמורה ונמצא דכ״ז לא שייך בנדון דידן דהכא ודאי יכול הלוקח לחזור בו שזה עיקר הדין דמעות אינן קונות ואם כן כיון דיכול לחזור בו ממילא לא שייך בו דין מעילה. אחרי זה עיינתי בל׳ הרי״ף והרא״ש ז״ל פרק הזהב שהאריכו בזה ועיין בטור חו״מ סי׳ קצ״ח ובב״י שם שכתבו ג״כ בשם הרמב״ם שאם חוזר בו הלוקח ה״ל המעות כפקדון וא״כ לא קשיא להו כלל מההיא דנתנו לספר דכיון דיכול הלוקח לחזור וה״ל המעות פקדון נמצא דלא שייך בהו דין מעילה אבל לענין להשתמש במעות וחיוב אונסין לעולם דמותר דמסתמא לא יחזור בו כיון דקאי במי שפרע ע״ש באריכות ואפשר שמכאן הוציא הרמב״ם דין זה לחלק בין חזר בו הלוקח או המוכר כי היכי דלא תקשה מההיא דנתנו לספר ואין להאריך ודו״ק:

בגמרא ובמאי אי בחסר מי איכא למ״ד והתנן כל הגזלנים כו׳ הא דפשיטא ליה דעיקר מתניתין דזה הכלל איירי לענין חסר דהיינו שהוזלה אח״כ נ״ל משום דלישנא דמתניתין הכי דייק דאי לענין שינוי ושבחא ה״ל למיתני כל הגזלנים אינם משלמים אלא כשעת גזילה אע״כ דעיקר הדין דכשעת הגזילה מיהא משלם אעפ״י שהוזלה אחר כך ואם כן תרתי שמעת מהא כללא דפשטא דלישנא איירי לענין זולא ויתורא דזה הכלל לכדר׳ אלעאי כפי׳ התוספות: