(1) 
מתני׳ מַתְנִיתִין : אהַמַּפְקִיד מָעוֹת אֵצֶל חֲבֵרוֹ, צְרָרָן וְהִפְשִׁילָן לַאֲחוֹרָיו, ב אוֹ שֶׁמְּסָרָם לִבְנוֹ וּלְבִתּוֹ הַקְּטַנִּים וְנָעַל בִּפְנֵיהֶם שֶׁלֹּא כָּרָאוּי, חַיָּיב, שֶׁלֹּא שִׁימֵּר כְּדֶרֶךְ הַשּׁוֹמְרִים; וְאִם שִׁימֵּר כְּדֶרֶךְ הַשּׁוֹמְרִים, פָּטוּר.:
MISHNA: In the case of one who deposited coins with another, and that bailee bound it in a cloth and slung it behind him, or conveyed them to his minor son or daughter for safeguarding, or locked the door before them in an inappropriate, i.e., insufficient, manner to secure them, the bailee is liable to pay for the coins, as he did not safeguard the coins in the manner typical of bailees. But if he safeguarded the money in the manner that bailees safeguard items and it was nevertheless stolen, he is exempt.
מתניתין המפקיד מעות אצל חבירו צררן1 והפשילן לאחוריו מסרן לבניו הקטנים נעל בפניהן שלא כראוי חייב שלא שימר כדרך השומרין ואם שימר כדרך השומרין פטור.
צררן והפשילן לאחוריו חייב – כדר׳ יצחק, דאמר: כתיב: וצרת הכסף בידך אף על פי שהוא צרור יהיה בידך.
1. כן כנראה צ״ל. בכ״י לונדון 27194: ״צצרן״.
ההוא גברא דאפקיד זוזי גבי חבריה לסוף אמר ליה הב לי זוזי אמר ליה לא ידענא היכן אותבתינהו אתא10 לקמיה דרבא אמר11 כל דלא12 ידענא פשיעותא היא זיל שלים.
1. כ״י נ מוסיף: ״בבבא מציעא״.
2. תנו רבנן: חסר בכ״י קרפנטרץ .
3. הברכה: כ״י פריס 312 : ״ברכה״.
4. מצויה: חסר בכ״י קרפנטרץ .
5. השקול, המדוד, המנוי: גקג : ״השקול, המנוי, המדוד״. כ״י קרפנטרץ , דפוסים: ״המדוד, השקול, המנוי״. אשכול, רא״ה רק: ״השקול, המנוי״.
6. גקג מוסיף: ״וג׳ ״.
7. אמר רבא: דפוסים: אמר רבה . חסר בכ״י נ .
8. טפח: דפוסים : עפרא טפח .
9. דלענין: כ״י נ , דפוסים, וכן בה״ג. כ״י סוטרו : ״לענין״.
10. אתא: וכן בה״ג. כ״י נ , דפוסים: ״אתו״ (לשון רבים, בהתאם להמשך שם: ״אמ׳ להו״).
11. אמר: וכן בר״ח. כ״י נ , דפוסים: ״אמר להו״, בה״ג: ״אמר ליה״.
12. דלא: וכן כ״י נ , דפוס קושטא . דפוסים : לא , וכן בה״ג ור״ח.
13. דייני: חסר בדפוס קושטא .
14. לה: כ״י נ , דפוסים: ״ליה״.
15. נינהו: דפוס קושטא : נמי .
16. ואיגנוב: דפוסים: ואיגניבו .
1אותבינהו בקרטילא ואגנוב. נראה לי מקום הרגיל ליתן את שלו היה אבל לא היה מקום שמירה מעולה. מיהו קשה לי כיון דאיהו יהיב זוזיה בההיא קרטליתא היכי אמר כי אמינא דידי נינהו כל שכן דמזדהרא בהו טפי. ותו קשיא לי שמואל דאמר כספים אין להם שמירה אלא בקרקע היכי משכחת לה. לא משכחת לה אלא במי שהוא קובר שלו כל הימים וההיא דקרטליתא זימנין קבר זימנין לא קבר.
1. פיסקה זו מובאת בשטמ״ק בשם ראב״ד.
מתני׳ המפקיד מעות אצל חברו וכול׳. רבי׳ משה נר״ו [בתרגום: אין למעות בעין שמירה גמורה אלא טמינה בקרקע או בכותל בתוך טפח הסמוך לתקרה או הסמוך לקרקע, וכל מה שאינו כן הרי הוא פושע ולא שמר כדרך השומרים וחייב לשלם אלא אם כן פירש לו. וכן אם נתן את המעות בכיס בגדו או קשרם במטפחתו או על בטנוא כל זה פשיעה אלא אם כן היו בידו שנ׳ב וצרת הכסף בידך, אלא אם כן פירש לבעל המעות. ואם הפקיד אצלו ערב שבת ולא הספיק לטמנם הרי זה טומנם במוצאי שבת, ואם אבדו ביום השבת אינו חייב כלום, ומן הכללים אצלינו כל המפקיד על דעת אשתו ובניו של בעל הבית הוא מפקיד, ולפיכך אם מסר אותו הפקדון לבניו הגדולים אינו חייב לשלם, אלא ישבע שבועת התורה שמסר להם אותו הדבר, וגם הם ישבעו שבועת התורה ששמרו כדרך השומרין, ואין אומרים במסירת האדם לבן זוגו או לבניו שומר שמסר לשומר חייב.
ודע כי שומר שמסר לשומר איזה שומר שיהיה אם באו עדים ששומר שני לא פשע אלא שמר כדרך השומרין אין השומר הראשון חייב לשלם, ואין אף אחד מהם חייב שבועה שהרי העדים מעידים על האונס, ואין מקום לשבועה אלא בהעדר בירור בעדים].
רב״ס ז״ל המפקיד מעות אצל חבירו צררן והפשילן לאחוריו וכול׳. פיר׳ נעל בית לפניהן שלא כראוי, אוקימנה דמשמע הכי הוי פושע, כי צררן והפשילן לאחוריו משל הוא, משום דלא נקטינהו בידיה דאמ׳ קראג וצרת הכסף בידך, אע״פ שצרורין יהיו בידיך.
רבי׳ יצחק בן יהודה ז״ל כך אנו סוברין, דמתניתין דקתני צררן והפשילן לאחוריו חייב, הא צררן בידו פטור, במפקידו חוץ לביתו, כגון שמצאו במדברד, או כשהוא מהלך בשוקה, שאי איפשר לקוברם, אלא דרך בני אדם שצוררין מעותן ותופסין אותם בידיהן, הולכך אם צררן ותפסן בידו דרך השומרים הוא, ואם נגנבו ממנו פטור הוא, דאי לא מיתוקמא מתניתין הכי, קשיא לןו הא דאמ׳ שמואל כספים אין להם שמירה אלא בקרקע, וקימא לן הילכתא כשמואל, אלא שמע מינה דשמואל בשהפקידו בביתו ומתניתין בשהפקידו חוץ לביתו, דזו היא שמירתו עד שיגיע לביתו. תדע, מדאמרינן עלה בגמרא בשלמא כולהי לא שימר כדרך השומרים אלא צררן והפשילן לאחוריו מאי הוה ליה למיעבד, ומפרקינן אע״פ שצרורין יהיו מונחין בידו, ואי בביתו קאיי אמאי לא הוה ליה למיעבד לינחן בתיבותא אי נמי לצנעינהי ולקברינהי, אלא שמע מינה במקום שאי איפשר הצנעה והנחה עומד, אלא לצררן ולתפסן בלבדז.
ירושלמיח אימתי אמרו שומר חנם נשבע ויוצא, בזמן ששומר כדת השומרים, נעל כראוי קשר כראוי נתנן באפונדתו, צררן בסדינו וִהִשׁלִיכָן לפניו, נתנן בשידה תיבה ומגדל, נגנבו או שאבדו חייב שבועה ופטור מלשלם, ואם יש עדים שעשה כן אף מן השבועה פטור, נעל שלא כראוי, צררן במקטורוט, הפשילן לאחוריו, נתנן בראש גגו, ונגנבו חייבין לשלם, נתנן במקום שהוא נותן את שלוי אם היה ראוי לשמירה פטור ואם לאו חייב.
א. וברמב״ם פ״ד משאלה ה״ו כתב דאם הפקיד אצל חברו בדרך וקשרן על בטנו מכנגד פניו אינו פושע, והביא במקו״צ מהמבי״ט ח״א סי׳ שמ״ב שמש״כ הפיה״מ דקשירה על בטנו אינו כראוי היינו כשהוא בביתו.
ב. דברים יד, כה.
ג. דברים יד, כה.
ד. וכ״כ המאירי דמתניתין איירי שהפקידו בדרך ולא בבית עיי״ש.
ה. עיין בירושלמי בפרקין ה״ז ובמש״כ עליו הריטב״א.
ו. ועיין ברמב״ן שתירץ ששמואל לא אמר אלא במקום שהגנבים מצוים ועיין רשב״א, ובשטמ״ק בשם הרא״ש תירץ דמיירי בע״ש בין השמשות ולא הי׳ לו פנאי לקוברם, ועיין תרומת הדשן סי׳ שלג וב״י סי׳ רצא. וברמב״ם (פ״ד משאלה ה״ו) כתב כרבנו דאיירי בדרך וכתב הגר״א שהוקשה לו קושית רבנו.
ז. יעויין בראשונים הנ״ל שאף שהקשו כקושית רבנו, לא הקשו כן מצררן בידו, אלא רק מנעל בפניכם כראוי, והמבואר מזה דלשיטתם זה שצררן בידו, אינו צריך להטמין בקרקע אף לשמואל, דלצרור ביד הוא שמירה מעולה כהטמנה בקרקע, ולכן הקשו רק מנעל בפניהם כראוי, וכ״כ בתוס׳ ר״פ, ובשטמ״ק המבואר הערה מס׳ 127 הוכיח כן מדברי הרמב״ן עיי״ש.
ח. בפרקין ה״ז.
ט. בירושלמי. לפנינו במקום צררן במקטורו איתא קשר שלא כראוי.
י. עיין רא״ש והגהות אשר״י.
אמר שמואל כספים אין להם שמירה אלא בקרקע. אמר רבה ומודה שמואל בערב שבת בין השמשות דלא אטרחוה רבנן. ולא היינו בין השמשות שהוא ספק יום וספק לילה דא״כ מילתא דפשיטא הוא דפטור דהיאך יחפור גומא בספק שבת. ותו היאך יקבל הפקדון. הילכך האי בין השמשות היינו מחצי היום ולמעלה שמתחיל היום להעריב מפני שצריך לעשות בצורכי שבת לא אחמור עליה רבנן דהא אסרינן ליה נמי במלאכה בפ׳ מקום שנהגו וה״ה בערבי ימים טובים או לכל היותר אם החמירו עליו היינו עד שעה תשיעית אבל משעה תשיעית ומחצה דהוי שעת המנחה אינו חייב לחפור בקרקע. אבל קודם חצי היום חייב לקבור בקרקע ואם לא קבר בקרקע ונגנבו הרי זה פושע וחייב ובפר״ח לא נמצא בין השמשות ואפי׳ הכי נראה בעיני שיודה דקודם חצי היום צריך לקוברו ואם לא קוברן פושע הוא וכשקוברן בקרקע מעמיקם טפח בקרקע כדאמר רפרם מסיכרא מסתברא טפח. וכן פסקו הרב ר׳ משה בר מיימון זצ״ל. והרב ר׳ ברוך מארץ יון זצ״ל ורבינו יצחק אלפס זצ״ל כרפרם דאמר מסתברא טפח:
סימן קלב
הילכך צריך להעמיקם כדי שיתנו עליהם עפר טפח. ואי שהה למוצאי שבת שיעור למיקברינהו ולא קברינהו חייב והיינו ששהה שיעור למיקברינהו אחר שבאו מבית הכנסת ואחר שהבדיל דקודם לכן אסור במלאכה כדאמרי׳ בירושלמי פ״ק דתענית ובפ׳ מקום שנהגו נשיא דנהגין דלא למעבד עובדא מפקי שובתא אינו מנהג עד דפני סידרא מנהג פי׳ סדר קדושה ואפילו הבדיל מנהג כשר שלא לעשות מלאכה עד שיתפלל סדר קדושה וכל תפלת מוצאי שבת הואיל וכן לא אטרחוה רבנן עליה לענין פקדון. ואי צורבא מרבנן הוא המפקיד שהוא זהיר במצות הבדלה על הכוס אמר השומר דילמא מיבעי ליה זוזי לאבדלתא להכי לא קברינהו ומגנבו פטור. ואי ידוע דאית ליה יין בביתו למפקיד אע״ג דהמפקיד הוא צורבא מרבנן הוא חייב. וכתב הרב ר׳ משה בר מיימון זצ״ל הכספים והדינרים אין להם שמירה אלא שיטמינם בקרקע ויתן עליהם טפח עפר או יטמינם בכותל בטפח הסמוך לשמי קורה אבל לא באמצע הכותל שמא יחפרו שם הגנבים ויגנבו אפי׳ נעל עליהם כראוי בתיבה או החביא אותם במקום שאין אדם מכירו ולא מרגיש בו הרי זה פושע וחייב לשלם. הורו מקצת המבינים שהוא הדין לכל דבר שמשאו קל ואין הקרקע מאבדת אותו במהרה כגון לשונות של זהב ואבנים טובות שאין להם שמירה אלא בקרקע ולזה דעתי נוטה עכ״ל. וכן דעתי נוטה דאע״ג שהוא שומר כספים של עצמו בתיבה סגורה כספים של אחרים אינו רשאי לשמור אלא בקרקע ואם לא עשה כן הרי הוא פושע. אבל אם התנה עמו על מנת שישמור כמו של עצמו הרי זה מניחו במקום שמניח את של עצמו ופטור. והיכא דשכיחי גשושאי שמגששין בקרקע בשפודין של ברזל להכיר מקום שתחתיו חלל אין להם שמירה אלא בשמי קורה דהיינו בגג שתחתיו. והיכא דאיכא גשושאי ואיכא נמי פרומאי דהיינו שוברי התקרה אין להן שמירה אלא ביני דיכי דהיינו בין שורת הבנין בכותל. והיכא דאיכא גשושאי ופרומאי ואיכא נמי טפוחאי שמטפחין בכותל לידע אם יש חלל אין להם שמירה אלא או בטפח סמוך לקרקע או בטפח סמוך לשמי קורה וכולן בכותל. והיכא דליכא לא גשושאי ולא פרומאי ולא טפוחאי אין להם שמירה אלא בקרקע דוקא אם הניחם שלא בקרקע הוי פשיעה ומיחייב אבל היכא דהניחם בקרקע ונגנבו שומר חנם פטור אבל שומר שכר חייב דאין זה אונס וכן מוכח בריש הכונס ולקמן בריש הכונס דלא משכח גניבה באונס בשום ענין אלא בטוען טענת לסטים מזויין. ותמיה גדולה היא זאת דאטו אם הניח כספים בעומק מאה אמה שאי אפשר לגונבם אלא במחילות שתחת הקרקע לא יחשב זה אונס לפטור בו שומר שכר כמו שאנו פוטרים אותו בליסטים מזויין דמה היה לו לעשות יותר. (אמר המעתיק דיבור זה לא נשלם, ונעתק כמו שנמצא):
[שם]
המפקיד מעות אצל חבירו ררן והפשילן לאחוריו או שמסרן לבנו ובתו הקטנים ולא נעל בפניה׳ כראוי חייב שלא שמר כדרך השומרים. ואמרי׳ בגמ׳ הא אם שומר כדרך השומרים פטור בשלמא כולהו שלא שמר כדרך השומרים אבל צררן והפשילן לאחוריו מאי הוה ליה למיעבד אמר רבא אמר ר׳ יצחק אמר קרא וצרת הכסף בידך אע״פ שצרורין יהיו בידך. הילכך האי גברא אע״ג דצררן והפשילן לאחוריו הואיל ושלא תפש בידו הוי פושע ודוקא שהפשילן לאחוריו אבל לפניו לא הוי פושע דלא בעינן שיהיו בידו הואיל שהם קשורים על פניו. וכן כתב הרב ר׳ משה בר מיימון זצ״ל המפקיד אצל חבירו כספים בדרך להוליכם לביתו או ששלח על ידו מעות ממקום למקום צריכין שיהיו צרורין ומונחים בידו או קשורין כראוי על בטנו כנגד פניו עד שיגיע לביתו ויקברם כראוי ואם לא קשרם בדרך זאת אפי׳ נאנסו חייב לשלם שהרי תחלתו בפשיעה שכל שתחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב עכ״ל. ודוקא שמסר לבנו ובתו הקטנים הוי פשיעה אבל אם מסר לבנו ובתו הגדולים או לאנשי ביתו הגדולים הנאמנים לו לא הוי פושע כדאמ׳ בגמ׳ ההוא גברא דאפקיד זוזי גבי חבריה אשלמינהו לאימיה ואותבינהו בקרטליתא ואיגנוב אמר רבא היכי נידיינו דייני להאי דינא נימא ליה לדידיה שלים כל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד נימא לה לאימיה אמרה לא אמר לי דלאו דידיה הוו דאקברינהו א״ל אמאי לא אמרת לה אמר כל שכן דכי אמינא דדידי הוו טפי מיזדהרא בהו. אלא אמר רבא משתבע איהו דאינהו זוזי דאשלמינהו לאימיה ומשתבע אימיה דאינהו זוזי דאותבינהו בקרטליתא ואיגנוב ופטור. פי׳ רש״י זצ״ל דכל המפקיד על דעת שלא יהא שומר נמנע מלמוסרו לאנשי ביתו הגדולים ונאמנים לו הוא דמפקיד. הרי משמע כל אנשי ביתו ולאו דוקא אשתו ובניו:
המפקיד מעות אצל חבירו ררן והפשילן לאחוריו או שמסרן לבנו ובתו הקטנים ולא נעל בפניה׳ כראוי חייב שלא שמר כדרך השומרים. ואמרי׳ בגמ׳ הא אם שומר כדרך השומרים פטור בשלמא כולהו שלא שמר כדרך השומרים אבל צררן והפשילן לאחוריו מאי הוה ליה למיעבד אמר רבא אמר ר׳ יצחק אמר קרא וצרת הכסף בידך אע״פ שצרורין יהיו בידך. הילכך האי גברא אע״ג דצררן והפשילן לאחוריו הואיל ושלא תפש בידו הוי פושע ודוקא שהפשילן לאחוריו אבל לפניו לא הוי פושע דלא בעינן שיהיו בידו הואיל שהם קשורים על פניו. וכן כתב הרב ר׳ משה בר מיימון זצ״ל המפקיד אצל חבירו כספים בדרך להוליכם לביתו או ששלח על ידו מעות ממקום למקום צריכין שיהיו צרורין ומונחים בידו או קשורין כראוי על בטנו כנגד פניו עד שיגיע לביתו ויקברם כראוי ואם לא קשרם בדרך זאת אפי׳ נאנסו חייב לשלם שהרי תחלתו בפשיעה שכל שתחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב עכ״ל. ודוקא שמסר לבנו ובתו הקטנים הוי פשיעה אבל אם מסר לבנו ובתו הגדולים או לאנשי ביתו הגדולים הנאמנים לו לא הוי פושע כדאמ׳ בגמ׳ ההוא גברא דאפקיד זוזי גבי חבריה אשלמינהו לאימיה ואותבינהו בקרטליתא ואיגנוב אמר רבא היכי נידיינו דייני להאי דינא נימא ליה לדידיה שלים כל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד נימא לה לאימיה אמרה לא אמר לי דלאו דידיה הוו דאקברינהו א״ל אמאי לא אמרת לה אמר כל שכן דכי אמינא דדידי הוו טפי מיזדהרא בהו. אלא אמר רבא משתבע איהו דאינהו זוזי דאשלמינהו לאימיה ומשתבע אימיה דאינהו זוזי דאותבינהו בקרטליתא ואיגנוב ופטור. פי׳ רש״י זצ״ל דכל המפקיד על דעת שלא יהא שומר נמנע מלמוסרו לאנשי ביתו הגדולים ונאמנים לו הוא דמפקיד. הרי משמע כל אנשי ביתו ולאו דוקא אשתו ובניו:
סימן קלג
וכן כתב הרב ר׳ משה בר מיימון זצ״ל כל המפקיד אצל בעל הבית בין כלים בין מעות על דעת אשתו ובניו ובני ביתו הגדולים הוא מפקיד אבל אם מסרו לבניו ובנותיו הקטנים או לעבדיו בין גדולים בין קטנים או לאחד מקרוביו שאינן עמו שרויין בבית וסמוכין על שלחנו ואין צריך לומר אם מסרן לאחר הרי זה פושע וחייב לשלם אלא א״כ הביא השומר השני ראיה שלא פשע. מעשה באחד שהפקיד מעות אצל חבירו מסרו השומר לאמו וכו׳ מכאן אתה למד שהשומר שמסר לאשתו ובניו והודיען שהוא פקדון ולא שמרן כדרך השומרים שהן חייבין לשלם לבעל הפקדון ובעל הבית פטור שכל המפקיד על דעת אשתו ובניו ובני ביתו הוא מפקיד עכ״ל. ורבינו תם זצ״ל פי׳ דלא אמרי׳ על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד אלא לענין דלא מצי למימר ליה אנת מהימנת לי בשבועה ולא הם אלא מישתבע אינהו ופטור. אבל פשעו הם ואין להם מה לשלם חייב הוא לשלם. והא דקאמר נימא ליה לאימיה שלים לא משום דפטור בה אם אין לה מה לשלם אלא דינא איירי אי מיחייבא לשלם לבנה או לא דאי לא תימא הכי כל פקדונות שאדם מפקיד לחבירו ימסרם לאשתו ותאכלם ולא יחזיר והא דריש הכונס דתנן מסרה לרועה נכנס הרועה תחתיו ואוקמה רבא מאי מסרה לרועה דקתני דמסרא רועה לכרזיליה דאורחא דרעיא למימסר לכרזיליה מדקתני נכנס תחתיו משמע שהרועה פטור לגמרי משום דרכיה דרועה למימסר לכרזיליה. יש לומר דלא למיפטר לגמרי קאמר אלא כלומר דלא חשיב שומר שמסר לשומר. מיהו לישנא משמע שנסתלק הרועה ונפטר כדמסיק התם נכנס רועה תחתיו דשומר ושומר קמא איפטר ליה לגמרי הכי נמי כדאוקי׳ שמסרה לכרזיליה יש לפרש נכנס תחתיו כרזילא ונסתלק הרועה ופטור. וכן פר״ח זצ״ל דמאחר דמסר לכרזילי׳ נפטר הרועה ודין בעל הבהמה עם כרזילא. הילכך נראה בעיני כדברי הרב ר׳ משה בר מיימון זצ״ל שהשומר שמסר לאשתו או לבני ביתו והודיען שהוא פקדון ולא שמרו כדרך השומרים שהן חייבין לשלם לבעל הפקדון ובעל הבית פטור:
סימן קלד
אבל אני שאלתי למורי הרב ר׳ שמשון דכוסי זצ״ל ואמר לי הלכה למעשה מדברי ר״ת זצ״ל. וההיא דהכונס נראה בעיני דלא קשיא דאע״ג דהתם פטור לגמרי היינו כדפר״ח זצ״ל דהתם מילתא דברירה היא וכל מאן דמסר לרועה אדעתא דמסר הוא לכרזיליה שהרועה הגדול מקבל מבני אדם ויש לו אחרים תחתיו שימסור להן ויוצאין ומרעין אותן ביער ולפיכך אין יכול לטעון אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר דהואיל ויודע שהרועה הגדול אינו מרעה אותן בעצמו אלא אותם שתחתיו הוה ליה כאילו עצמו בעל הבהמה מסר בידם הואיל שיודע בודאי שהרועה הגדול ימסור בידם. אבל הכא נהי שעל דעת כן מפקיד שלא ימנע מלמסור הפקדון ליד אשתו ובניו ובנותיו ואנשי ביתו מ״מ רוב פעמים דרכן של בני אדם בעצמו לשמור הפקדון וסבור המפקיד שבעצמו ישמור מ״מ אם ירצה למסור לאשתו ובניו הרשות בידו הילכך אהני מה שרשות בידו למסור בידם שאין המפקיד יכול לומר לא מהימני לי בשבועה ואהני מה שעצמו ישמור שאם אין להם במה לשלם שהנפקד עצמו חייב לשלם היכא שפשעו ולא שמרו כדרך השומרים. הילכך מישתבע הנפקד שאותם מעות עצמן שהפקידו בידם מסרם לאשתו ובניו דהיינו שבועת שומרים שלא פשע וכן אמו או אשתו מישתבעי דאותבינ׳ בקרטליתא ואיגנוב ופטירי אבל לא מחייבי לישבע שלא אמר להם דלאו דידי׳ נינהו דמי יזקיקם לידי שבועה זו על כרחין אין המפקיד יכול לטעון אלא שמא אמר להם שהם פקדון והם טוענים בודאי ובברי שלא אמר להם:
הכי גרסינן ברוב הספרים: נעל בפניהם שלא כראוי. ופירש רש״י ז״ל (בבא מציעא ל״ו. ד״ה בפניהם), שנעל בפני הקטנים שלא כראוי, ולישנא דלפניהם מסייעו, דלא שייך לשון לפני אלא בבעלי חיים. ומיהו איכא למידק, מדאמר בגמרא בשלמא כולהו שלא שימר כדרך השומרין, אלא צררן והפשילן לאחוריו מאי איכא למימר, ולדברי רש״י ז״ל מאי כולהו איכא, דהא ליכא אלא חדא, דמסרן לבנו ובתו הקטנים ונעל בפניהם שלא כראוי חדא היא. ושמא תאמר, דמשום דמתניתין נקט נעל בפניהם לרבותא, לומר דלאו דוקא שמסרו להן ולא נעל בפניהן כלל, הא נעל בפניהם קצת דא ודא מצטרפין ופטור, אלא לעולם חייב עד שינעול, דמסירת הקטנים לית בה מששא, משום הכי חשיבי לה בתרתי.
ואיכא למידק, מאן דגריס או שנעל שלא כראוי ולא גרסינן בפניהם, ופירשו שנעל על הכספים שלא [כראוי], ולומר דדוקא נעל שלא כראוי, הא נעל בפני המעות כראוי, הרי זה פטור ואע״פ שלא קברם, וכן נראה מדברי הירושלמי, דגרסינן התם (בפרקין ה״ז), אימתי אמרו שומר חנם נשבע ויוצא בזמן ששמר כדרך השומרין, נעל כראוי קשר כראוי נתן באפונדתו צררן והפשילן בפניו נעלן בשידה תיבה ומגדל נגנבו או אבדו פטור מלשלם, דאלמא אם נעל בפני המעות בשידה תיבה ומגדל, אע״פ שלא נתנן תחת הקרקע פטור. והא דאמר שמואל בגמרא כספים אין להם שמירה אלא בקרקע, היינו דוקא בדורות ההם שהיו ביניהם מצויים גנבים או אנסים, וכדאמרינן בגמרא והשתא דשכיחי (פירומי) [פרומאי], והשתא דשכיחי גשמאי [גשושאי], דאלמא הכל לפי המקום ולפי הזמן. וכי אמר שמואל כספים אין להם שמירה אלא בקרקע, הכי קאמר, השתא אין להם שמירה אלא בקרקע, דאף כל אדם מצניעין את שלהם כל מה שהן מקצים מהוצאה, אבל במקום שאין מצניעין את שלהן אלא בשידה תיבה ומגדל, אף בשל אחרים אינו חייב לקבור, אלא כל שנתן במקום שנהג ליתן את שלו פטור, ובלבד שיהא ראוי לשמירה, וכדאיתא בירושלמי, דגרסינן התם (שם), נתן במקום שנהג ליתן את שלו אם היה ראוי לשמירה פטור ואם לאו חייב, ואף הרי״ף ז״ל כתבו בהלכות ואף לגירסת רש״י ז״ל איכא למשמע נמי הכי ממתניתין, דטעמא שלא נעל בפניהם כראוי הא נעל בפניהם כראוי פטור, ומשום נעילה כראוי בלבד הוא שפטור ולא משום שמירת הקטנים, דשמירתן לא מעלה ולא מורידה, וכן דעת הגאונים ז״ל. ומכל מקום בזמן שהגנבים מצויין או האנסים, אין להם שמירה אלא בקרקע, והיינו דשמואל, והיינו דכתבוה להא דשמואל כל המחברים ז״ל בחבוריהן.
ירושלמי (שם), אמר ר׳ יוסי בר נש דיהב לחבריה פליטורין בשוקא, מסרן לבנו ובתו הקטנים ונגנבו או שנאבדו פטור מלשלם, שאני אומר לא עלתה על דעתו לטעון פליטורין בשוקא.
המשנה השביעית והכונה לבאר בה ענין החלק החמישי ואמר על זה המפקיד מעות אצל חברו צררן והפשילן לאחוריו או שמסרן לבנו ולבתו הקטנים ונעל בפניהם שלא כראוי חייב שלא שמר כדרך השומרים ואם שמר כדרך השומרים פטור אמר הר״ם כספים בעין אין להם שמירה מעולה אלא בקרקע או בכותל בתוך טפח הסמוך לתקרה או סמוך לקרקע וכל מה שזולת זה הוא פושע ולא כדרך השומרים וחייב לשלם עד שיפרש עליו וכמו כן אם הכספים שם בתוך במלבושו שעושין בו כעין כיס או שקשר אותו בסדינו או על בטנו בכל אלה פשע אלא אם יתפשם בידו שנא׳ וצרת הכסף בידך אלא אם יפרש אל בעל הממון ואם הפקיד אצלו ערב שבת ולא יהיה לו פנאי לטמנם יטמון במוצאי שבת מיד ואם מכרו ביום השבת אינו חייב כלום ומן העקרים שלנו כל המפקיד על דעת אשתו ובניו של בעל הבית הוא מפקיד ולפיכך אם נתן אותו הפקדון לבניו הגדולים אינו חייב לשלם אלא ישבע שבועת התורה שנתן אותו הדבר להם וישבעו הם כמו כן שבועת התורה ששמרו כדרך השומרים ולא נאמר בכגון זה שיתן האדם לאשתו או לבניו שומר שמסר לשומר חייב ודע כי שומר שמסר לשומר אי זה שומר שיהיה כשיבאו עדים שהשומר השני לא פשע אלא ששמר כדרך השומרים אין השומר ראשון חייב לשלם ואין אחד מהם חייב שבועה לפי שהעדים מעידין באונס ואין מקום לשבועה אלא בשאין שם עדים:
מתניתין. צררן והפשילן לאחריו. כלומר צררן בסודר שבראשו העודף ממנו אחר ראשון נמצא שלא שמר כדרך השומרים שהיה לו להניח ראשי הסודר הקשורים בו המעות כלפי פניו שיוכל למשמש בהן דכתיב וצרת הכסף וכו׳ כדלקמן בגמרא ה״ר יהונתן.
ולא נעל בפניהם כראוי. פירש בקונטרס לעיל בפירקין שלא נעל בפני הקטנים כראוי. והא דקאמר בגמרא בשלמא כלהו שלא שמר כדרך השומרים אף על גב דליכא אלא חדא מסרן לבנו ולבתו איכא למימר דקרי ליה כולהו משום דאיכא תרתי נעילה קצת וגם שמירת הקטנים ואפילו עבד כל הני לא שמר כדרך השומרים. ותימה הא נעל בפניהם כראוי פטור ואמאי הא לא שמרן בקרקע. ויש לומר כיון שהם ביד הקטנים ליכא למיחש לגנבי כי יראים פן יצעקו. אבל הרי״ף גורס או עצל בפניהם וכו׳ ותרתי מילי נינהו. ואי קשיא נעל כראוי אמאי מיפטר הא לא שמרן בקרקע. איכא למימר דמיירי בערב שבת בין השמשות ולא היה לו פנאי. הרא״ש.
(42b:1) כל המפקיד וכו׳. ככתוב בתוספות. וקצת תימה מריש הכונס גבי מסרה לרועה נכנס הרועה תחתיו דמפרש מסרה רועה לברזיליה ומשמע דשומר קמא איפטר ליה לגמרי דהיינו הרועה משום דאורחיה דרועה לממסר לברזיליה. ויש לומר דלאו ליפטר לגמרי קאמר אלא דלא חשיב שומר שמסר לשומר. תוספות שאנץ.
בד״ה אמר שמואל כספי׳ כו׳ תאמר בשואל דכי נילף שחייב בגניבה ואבידה לא ישלם כפל כו׳ ונראה דכיון דאתי שואל מק״ו דשומר שכר כו׳ ודיו לבא כו׳ עכ״ל וכצ״ל נמי למאי דס״ד דליסטים מזויין גנב הוא הכי פריך תאמר בשואל דכי נילף שחייב בגניבה לא ישלם בליסטים מזויין דמסתמא הוא חייב קרן בכל אונסין כו׳ אבל ק״ל לתירוצם דא״כ מאי פריך נמי מליסטים מזויין דכיון דלא אתי שואל אלא מק״ו דשומר שכר אין לחייבו בליסטים מזויין דהוי גניבת אונס בקרן ודיו לבא מן הדין להיות כנדון דש״ש פטור בליסטים מזויין דהוי גניבת אונס אף שואל כן וצ״ע:
א משנה המפקיד מעות אצל חברו, אם צררן השומר בבגדו והפשילן לאחוריו, או שמסרם לבנו ולבתו הקטנים, או הניחם בבית ונעל בפניהם שלא כראוי — חייב אם נגנבו, שלא שימר כדרך השומרים. ואם שימר כדרך השומרים ונגנב — הרי זה פטור.
MISHNA: In the case of one who deposited coins with another, and that bailee bound it in a cloth and slung it behind him, or conveyed them to his minor son or daughter for safeguarding, or locked the door before them in an inappropriate, i.e., insufficient, manner to secure them, the bailee is liable to pay for the coins, as he did not safeguard the coins in the manner typical of bailees. But if he safeguarded the money in the manner that bailees safeguard items and it was nevertheless stolen, he is exempt.
הכל
(2) גמ׳ גְּמָרָא : בִּשְׁלָמָא כּוּלְּהוּ שֶׁלֹּא שִׁימֵּר כְּדֶרֶךְ הַשּׁוֹמְרִים, אֵלָּא ״צְרָרָן וְהִפְשִׁילָן לַאֲחוֹרָיו״, מַאי הֲוָה לֵיהּ לְמֶיעֱבַד? אֲמַר רָבָא א״ר אֲמַר רִבִּי יִצְחָק: אָמַר קְרָא: ״וְצַרְתָּ הַכֶּסֶף בְּיָדְךָ״ (דברים י״ד:כ״ה), גאע״פ אַף עַל פִּי שֶׁצְּרוּרִין, יִהְיוּ בְּיָדְךָ.
GEMARA: Granted, for all the other cases, the bailee is liable to pay, as he did not safeguard the money in the manner that bailees safeguard items. But if the bailee bound it in a cloth and slung it behind him, what more was he to do? Rava says that Rabbi Yitzḥak said: The verse states: “And you shall bind up the money in your hand” (Deuteronomy 14:25), from which it is derived: Although it is bound, in order to safeguard the money, it must be in your hand.
וזה לשון הריטב״א: בשלמא כלהו שלא שמר כדרך השומרים. איכא דמקשה לפירוש רש״י מאי כלהו דאמרינן הכא דהא ליכא אלא חדא. ויש לומר דלא דק תלמודא בלישנא והכי קאמר בשלמא כל הדברים שנזכרו במשנתנו דינא הוא דלא ליפטרו שהרי לא שמר כדרך השומרים. עד כאן.
וכתב הרשב״א ולישנא דבפניהם מסייע לפירוש רש״י דלא שייך לשון בפני אלא בבעלי חיים ולגירסא דגרסי או שנעל פירושו שנעל על הכספים ולומר דדוקא נעל שלא כראוי הא נעל כראוי פטור ואף על פי שלא קברן. וכן נראה מהירושלמי דגרסינן התם אימתי אמרו וכו׳. והא דאמר שמואל בגמרא דכספים אין להם שמירה אלא בקרקע היינו דוקא בדורות ההם שהיו גנבים מצויים וכי אמר שמואל כספים אין להם שמירה אלא בקרקע הכי קאמר השתא אין להם שמירה אלא בקרקע דאף כל אדם מצניעין את שלהם כל מה שהיו מקצים מהוצאה אבל במקום שאין מצניעין בשלהם אלא בתיבה שידה ומגדל אף בשל אחרים אינו חייב לקבור וכו׳ ובלבד שיהא ראוי לשמירה וכדאיתא התם בירושלמי דגרסינן התם נתנן במקום שנהג ליתן את שלה אם היה ראוי לשמירה פטור. דאף הרי״ף כתבו בהלכות. ואף לגירסת רש״י איכא למשמע נמי הכי ממתניתין דטעמא שלא נעל בפניהם כראוי אבל נעל בפניהם כראוי פטור ומשום נעילה כראוי בלבד הוא דפטור ולא משום שמירת הקטנים ושמירתן לא מעלה ולא מוריד וכן דעת הגאונים. ומכל מקום בזמן שהגנבים מצויין אין להם שמירה אלא בקרקע והיינו דשמואל. והיינו דכתבוה להא דשמואל כל המחברים בחיבוריהם.
ירושלמי. אמר רבי יוסי בר נש דיהב לחבריה פליטורין בשוקא מסרן לבנו ובתו הקטנים ונגנבו או שאבדו פטור מלשלם שאני אומר לא עלתה על דעתו לטעון פליטורין בשוקא. עד כאן. וכתב הריטב״א ודוקא בשומר חנם אבל בשומר שכר חייב דלהכי יהבו ליה אגרא דלטעון בשוקא או דלינטרינהו שפיר. עד כאן.
וגם הרמב״ן כתב דליכא למימר מתניתין בערב שבת דאם כן היכי אמר רבא ומודה שמואל וכו׳. מתניתין היא אלא שמע מינה כדברי הר״י בר ראובן שלא אמרה שמואל אלא במקום שהגנבים מצויים אלא אם כן נאמר דמתניתין בשפירש לו שהוא צריך להם ולא יקברם וכן אפשר לפרש ענין הירושלמי ודעת המחברים כן שכתבוה לדשמואל סתם. דחזינן מאן דכתב מתניתין במעות הניתנין להוצאה כגון פרוטות וכיוצא בהן אבל כספים אין להם שמירה אלא בקרקע כדשמואל ולא מסתברא מדאמרינן דילמא מיבעי ליה זוזי לאבדלתא וכולה סוגיא נמי בזוזי משמע דהיינו מעות ולא כספים. הרמב״ן.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]
ב גמרא ושואלים: בשלמא כולהו [נניח לכולם] כי ברור שלא שימר כדרך השומרים, אלא צררן והפשילן לאחוריו, מאי הוה ליה למיעבד [מה היה לו לעשות] יתר מכן? אמר רבא אמר ר׳ יצחק: אמר קרא [הכתוב] ״וצרת הכסף בידך״ (דברים יד, כה), מכאן נלמד: אף על פי שצרורין — יהיו בידך ולא במקום אחר.
GEMARA: Granted, for all the other cases, the bailee is liable to pay, as he did not safeguard the money in the manner that bailees safeguard items. But if the bailee bound it in a cloth and slung it behind him, what more was he to do? Rava says that Rabbi Yitzḥak said: The verse states: “And you shall bind up the money in your hand” (Deuteronomy 14:25), from which it is derived: Although it is bound, in order to safeguard the money, it must be in your hand.
הכל
(3) וא״ר וְאָמַר רִבִּי יִצְחָק: לְעוֹלָם יְהֶא כַּסְפּוֹ שֶׁל אָדָם מָצוּי בְּיָדוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְצַרְתָּ הַכֶּסֶף בְּיָדְךָ״. וא״ר וְאָמַר רִבִּי יִצְחָק: לְעוֹלָם יְשַׁלִֵּישׁ אָדָם אֶת מָעוֹתָיו, שְׁלִישׁ בַּקַּרְקַע וּשְׁלִישׁ בִּפְרַקְמַטְיָא וּשְׁלִישׁ תַּחַת יָדוֹ.
And apropos that verse, Rabbi Yitzḥak says: A person’s money should always be found in his possession. He should not invest all of his money, leaving him with no money available for expenditures, as it is stated: “And you shall bind up the money in your hand.” And Rabbi Yitzḥak says: A person should always divide his money into three; he should bury one-third in the ground, and invest one-third in business [bifrakmatya], and keep one-third in his possession.
מצוי בידו – לא יפקידנו לאחרים במקום אחר שאם תזדמן לו סחורה לשכר יהא מזומן לו.
תחת ידו – להיות מזומן לו לצורך ריוח הבא פתאום.
אמר המאירי המפקיד מעות אצל חברו פי׳ בדרך והוא צריך להביאם לביתו וצררן והפשילן לאחוריו חייב אם ארעם אונס מפני שלא שמרן כראוי שאע״פ שצררן היה לו להניחם לפניו שימשמש בהם תמיד בידיו עד שיבא לביתו ויטמנם במקום הראוי להם ודרך צחות אמרו וצרת הכסף בידך אע״פ שהם צרורים יהא בידך וכן אם מסרן לבנו ולבתו הקטנים שאין אלו בני שמור הא אם מסרם לבנו ולבתו הגדולים ולא פשעו פטור ואינו יכול לומר את מהימנת לי בשבועה איהו לא מהימן לי שכל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד כמו שיתבאר בגמרא וכן כל שלא נעל בפניהם כראוי שהרי פשע ששמרם בשמירה פחותה כזו וי״מ ולא נעל בפניהם בפני הקטנים ונמצא שאם נעל בפניהם כראוי שהיא שמירה ואם שמרן כראוי פטור ויתבאר בגמ׳ שהכספים אין להם שמירה אלא בקרקע ר״ל שיקברם תחת הקרקע בעמק טפח ואע״פ שאנו מפרשים שכשמסרן לקטנים ונעל בפניהם כראוי שמירה היא אף הדין נותן כן שהגנב מתירא שמא יצעקו ועוד שלא יפתחו נעילה הראויה ישמע לאחרים ויתפשו כך נראה לי אלא שבגמרא יש לנו בה שטה אחרת:
ואגב כך מביאים אמרה דומה שאמר ר׳ יצחק: לעולם יהא כספו של אדם מצוי בידו, שלא ישקיע כל כספו בעסקים ולא ישאר לו כסף מזומן, ורמז לדבר — שנאמר: ״וצרת הכסף בידך״ (שם). ואמר ר׳ יצחק כעצה טובה: לעולם ישליש (יחלק לשלושה) אדם מעותיו, שליש יטמין בקרקע, שליש ישקיע בפרקמטיא (מסחר) ושליש תחת ידו.
And apropos that verse, Rabbi Yitzḥak says: A person’s money should always be found in his possession. He should not invest all of his money, leaving him with no money available for expenditures, as it is stated: “And you shall bind up the money in your hand.” And Rabbi Yitzḥak says: A person should always divide his money into three; he should bury one-third in the ground, and invest one-third in business [bifrakmatya], and keep one-third in his possession.
הכל
(4) וא״ר וְאָמַר רִבִּי יִצְחָק: אֵין הַבְּרָכָה מְצוּיָיה אֵלָּא בְּדָבָר הַסָּמוּי מִן הָעַיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״יְצַו ה׳ אִתְּךָ אֶת הַבְּרָכָה בַּאֲסָמֶיךָ״ (דברים כ״ח:ח׳). תָּנָא דְּבֵי רִבִּי יִשְׁמָעֵאל: אֵין הַבְּרָכָה מְצוּיָה אֵלָּא בְּדָבָר שֶׁאֵין הָעַיִן שׁוֹלֶטֶת בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״יְצַו ה׳ אִתְּךָ אֶת הַבְּרָכָה בַּאֲסָמֶיךָ״.
And Rabbi Yitzḥak says: Blessing is found only in a matter concealed from the eye, as it is stated: “The Lord will command blessing with you in your storehouses” (Deuteronomy 28:8), where the grain is concealed. The school of Rabbi Yishmael taught: Blessing is found only in a matter over which the eye has no dominion, as it is stated: “The Lord will command blessing with you in your storehouses.”
אין הברכה – שמתברך ורבה מאליו פויישו״ן בלעז.
באסמיך – דריש ליה לשון דבר הסמוי מן העין.
שאין העין שולטת בו – שנאמר באסמיך לשון גנזים.
אלא בדבר שאין העין שולטת. למעוטי מידי דנפיש נפחיה כגון המשתכר בקנקנים משום דשלטא ביה עינא בישא כדאיתא בפסחים פרק מקום שנהגו. הרא״ש.
וזה לשון תוספות שאנץ: אלא בדבר שהעין שולטת בו. למעוטי מידי דנפיש נפחיה כגון המשתכר בקנקנים כדאמר בפסחים פרק מקום שנהגו דשלטא בהו עינא בישא ודרש מדכתיב יצו אתך את הברכה בדבר שאתך.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]
ועוד דברים דומים: ואמר ר׳ יצחק: אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין שאינו נראה ואינו גלוי, שנאמר: ״יצו ה׳ אתך את הברכה באסמיך״ (דברים כח, ח) במחסנים, במקום שאין רואים אותו. כיוצא בזה תנא דבי [שנה החכם בבית מדרשו] של ר׳ ישמעאל: אין הברכה מצויה אלא בדבר שאין העין שולטת בו, שנאמר ״יצו ה׳ אתך את הברכה באסמיך״ (שם).
And Rabbi Yitzḥak says: Blessing is found only in a matter concealed from the eye, as it is stated: “The Lord will command blessing with you in your storehouses” (Deuteronomy 28:8), where the grain is concealed. The school of Rabbi Yishmael taught: Blessing is found only in a matter over which the eye has no dominion, as it is stated: “The Lord will command blessing with you in your storehouses.”
הכל
(5) ת״ר תָּנוּ רַבָּנַן : דהַהוֹלֵךְ לָמוֹד אֶת גּוֹרְנוֹ אוֹמֵר: ״יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה׳ אֱלֹהֵינוּ, שֶׁתִּשְׁלַח בְּרָכָה בְּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ.״ הִתְחִיל לָמוֹד, אוֹמֵר: ״בָּרוּךְ הַשּׁוֹלֵחַ בְּרָכָה בַּכְּרִי הַזֶּה.״ מָדַד ואח״כ וְאַחַר כָּךְ בֵּירַךְ, הֲרֵי זֶה תְּפִילַּת שָׁוְא, ה לְפִי שֶׁאֵין הַבְּרָכָה מְצוּיָיה לֹא בְּדָבָר הַשָּׁקוּל, וְלֹא בְּדָבָר הַמָּדוּד וְלֹא בְּדָבָר הַמָּנוּי, אֵלָּא בְּדָבָר הַסָּמוּי מִן הָעַיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״יְצַו ה׳ אִתְּךָ אֶת הַבְּרָכָה בַּאֲסָמֶיךָ״.
The Sages taught: One who goes to measure the grain on his threshing floor recites: May it be Your will, O Lord, our God, that You send blessing upon the product of our hands. If one began to measure the grain he says: Blessed is He Who sends blessing upon this pile of grain. If one measured and afterward recited this blessing, this is a prayer made in vain, because blessing is found neither in a matter that is weighed, nor in a matter that is measured, nor in a matter that is counted. Rather, it is found in a matter concealed from the eye, as it is stated: “The Lord will command blessing with you in your storehouses.”
התחיל למוד אומר וכו׳. פירוש, ברכה שלמה בשם ומלכות, דאי לא, לאו ברכה היא, כדכתיבנא בפרק הרואה. ודעת הרמב״ן, שלא חייבו ברכה זו אלא בהולך להפריש תרומה ומעשרות, שהבטיח הקדוש ברוך הוא בברכתו עליהן שנאמר את כל המעשר וגו׳ והריקותי עליכם וגו׳, ועל כן תקנו בו ברכה זו, לומר, שהבטחתו של הקדוש ברוך הוא קיימת ואין זו ברכה לבטלה, הריטב״א.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]
בגמרא לפי שאין הברכה מצוי׳ לא בדבר השקול כו׳ ואע״ג דכתיב הביאו המעשר אל בית האוצר וכתיב בתריה והריקותי לכם ברכה וגבי מעשר לא סגי בלא מדה או משקל או מנין דאין מעשרין מאומד איכא למימר דהאי והריקותי ברכה לא קאי על אותה התבואה שניטל המעשר ממנה אלא שבשביל זכות המעשר יתברכו לו תבואות אחרות שבשדות לשנה הבאה כדמשמע בפסיקתא דעשר תעשר:
תנו רבנן [שנו חכמים]: ההולך למוד (למדוד) את גורנו, אומר: ״יהי רצון מלפניך ה׳ אלהינו שתשלח ברכה במעשה ידינו״. התחיל למוד, אומר: ״ברוך השולח ברכה בכרי הזה״. מדד ואחר כך בירך ברכה זו — הרי זה תפילת שוא, לפי שאין הברכה מצויה לא בדבר השקול ולא בדבר המדוד ולא בדבר המנוי, אלא בדבר הסמוי מן העין, שנאמר: ״יצו ה׳ אתך את הברכה באסמיך״.
The Sages taught: One who goes to measure the grain on his threshing floor recites: May it be Your will, O Lord, our God, that You send blessing upon the product of our hands. If one began to measure the grain he says: Blessed is He Who sends blessing upon this pile of grain. If one measured and afterward recited this blessing, this is a prayer made in vain, because blessing is found neither in a matter that is weighed, nor in a matter that is measured, nor in a matter that is counted. Rather, it is found in a matter concealed from the eye, as it is stated: “The Lord will command blessing with you in your storehouses.”
הכל
(6) אֲמַר שְׁמוּאֵל: וכְּסָפִים, אֵין לָהֶם שְׁמִירָה אֵלָּא בַּקַּרְקַע. אֲמַר רָבָא: וּמוֹדֵי שְׁמוּאֵל ז בְּעֶרֶב שַׁבָּת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, דְּלָא אַטְרְחוּהוּ רַבָּנַן. ח וְאִי שָׁהָא לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת שִׁיעוּר לְמִקְבְּרִינְהוּ וְלָא קַבְרִינְהוּ, מִחַיַּיב. ט וְאִי צוּרְבָּא מֵרַבָּנַן הוּא, סְבַר דִּלְמָא מִיבָּעֵי לֵיהּ זוּזֵי לְאַבְדַּלְתָּא.
§ Shmuel says: There is safeguarding for money only in the ground. Rava said: And Shmuel concedes if one received a deposit on Shabbat eve at twilight, that the Rabbis did not impose upon him to bury it in the ground immediately. And if, at the conclusion of Shabbat, he delayed and did not bury the money within the period of time needed to bury it, he is liable to pay the owner if it is stolen. And if the one who deposited the money is a Torah scholar and the bailee thought: Perhaps he requires money for havdala, and that is the reason that he did not bury the money immediately, then he may delay burying the money a bit longer.
ו. ו רמב״ם הלכות שאלה ופקדון ד׳:ד׳
סמ״ג מצוות עשה פ״ח
טור חושן משפט רצ״א:ט״ו
שולחן ערוך חושן משפט רצ״א:ט״ו
ז רמב״ם הלכות שאלה ופקדון ד׳:ה׳
ראב״ד הלכות שאלה ופקדון ד׳:ה׳
טור חושן משפט רצ״א:ט״ז
שולחן ערוך חושן משפט רצ״א:ט״ז
ח רמב״ם הלכות שאלה ופקדון ד׳:ה׳
ראב״ד הלכות שאלה ופקדון ד׳:ה׳
טור חושן משפט רצ״א:ט״ז
שולחן ערוך חושן משפט רצ״א:ט״ז
ט רמב״ם הלכות שאלה ופקדון ד׳:ה׳
ראב״ד הלכות שאלה ופקדון ד׳:ה׳
טור חושן משפט רצ״א:ט״ז
שולחן ערוך חושן משפט רצ״א:ט״ז
סמ״ג מצוות עשה פ״ח
טור חושן משפט רצ״א:ט״ו
שולחן ערוך חושן משפט רצ״א:ט״ו
ז רמב״ם הלכות שאלה ופקדון ד׳:ה׳
ראב״ד הלכות שאלה ופקדון ד׳:ה׳
טור חושן משפט רצ״א:ט״ז
שולחן ערוך חושן משפט רצ״א:ט״ז
ח רמב״ם הלכות שאלה ופקדון ד׳:ה׳
ראב״ד הלכות שאלה ופקדון ד׳:ה׳
טור חושן משפט רצ״א:ט״ז
שולחן ערוך חושן משפט רצ״א:ט״ז
ט רמב״ם הלכות שאלה ופקדון ד׳:ה׳
ראב״ד הלכות שאלה ופקדון ד׳:ה׳
טור חושן משפט רצ״א:ט״ז
שולחן ערוך חושן משפט רצ״א:ט״ז
אמר שמואל: כספין אין להן שמירה אלא בקרקע ובערב שבת לא אטרחוה רבנן. ואסיקנא: משום איכסוי מעינא, הילכך בטפח סגי ליה.
אין להם שמירה כו׳ – דאם לא שמרן ונגנבו פשיעה היא.
ואם צורבא מרבנן הוא – המפקיד שהוא חרד על מצות הבדלה על הכוס אמר השומר דלמא מיבעי ליה זוזי לאבדלתא להכי לא קברינהו ופטור.
ראובן שהפקיד כסף והדומה לו אצל שמעון וקיבל עליו שמירה, לא כלתה שמירתו אלא אם כן שומר במקום שיהא שמור מכל דברא מן האש ומן הגנבים. כדאמר שמואלב כספים אין להם שמירה אלא בקרקע, לפי ששם משומרין גם מאש גם מגנבים. אבל אם שמרן במקום שהן נשמרין מאש ולא מגנבים ונשרף, או מגנבים ולא מאש ונגנב, חייב אע״פ שבאונס נאבד. כדאמרינןג ההוא גברא דאפקיד זוזי גבי חבריה אותבינהו בצריפא דאורבני ואיגנוב. אמר רב יוסף אע״ג דלענין גנבי נטירותא היא לעניין נורא פשיעה היא, ותחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב. וקיימא לן כהאי לישנא דרב יוסף.
אמר שמואל כספים אין להם שמירה כו׳ – צריך עיון אם שמרם בקרקע ונגנבו משם אם שומר שכר חייב ובפרק הכונס (ב״ק דף נז ושם ד״ה כגון) משמע דחייב דפריך אביי לרב יוסף והאמר ר׳ יוחנן הטוען טענת גנב באבידה משלם תשלומי כפל ואי שומר אבידה שומר שכר הוי קרנא בעי לשלומי ומאי פריך דלוקמא בטוען שנגנבה באונס כגון שהעמיק בקרקע ק׳ אמות או שתקפתו שינה או חולי אלמא כל גניבה לא הויא אונס אלא לסטים מזויין וכן בתר הכי דמייתי לא אי אמרת בשומר חנם שכן משלם כפל ואי לסטים מזויין גנב הוא שומר שכר נמי משלם כפל משמע דמשום גניבה לא מפטר שומר שכר אם לא בטענת גניבת ליסטים מזויין מיהו הנהו יש לדחות דה״מ למימר וליטעמיך דבלאו הכי נמי מצי למימר וליטעמיך אפי׳ גזלן הוא תמצא שומר שכר משלם כפל בבעלים ויש להביא ראיה מפ׳ השואל (לקמן דף צה. ושם) דכי יליף גניבה ואבידה בשואל משומר שכר פריך מה לשומר שכר שכן משלם כפל בטענת ליסטין מזויין ומשני אי בעית אימא גזלן הוא משמע שאין שום גניבה שיפטר בה שומר שכר אך תמהון גדול הוא למה לא יהא אונס אם העמיק בקרקע ק׳ אמות דמאי ה״ל תו למיעבד או אם תקפתו שינה או חולי גדול ואיך יתכן ששום גניבה לא נמצא שתהא אונס גמור כליסטין מזויין ולרבה אית ליה בסוף הפועלים (לקמן דף צג:) דאי על בעידנא דעיילי אינשי פטור א״כ תמצא גניבת אונס בשומר שכר ומיהו יש לדחות דרבה יסבור כאידך שינויא דקרנא עדיף כרב יוסף בהכונס (ב״ק דף נז:) ומ״מ אין סברא כלל שלא נמצא גניבת אונס שיפטר בה שומר שכר ואין לתרץ דהואיל וחייב רחמנא שומר שכר בגניבה אע״פ שהיא קרובה לאונס כדאמר בהשואל (לקמן דף צד:) חייב אף בכל גניבת אונס דהא בליסטין מזויין הוא פטור אע״ג דגנב הוא לרב יוסף א״כ מאי משני בהשואל (דף צה.) לסטין מזויין גזלן הוא אכתי איכא למיפרך מה לשומר שכר שכן משלם כפל בטענת גניבת אונס תאמר בשואל דכי נילף שחייב בגניבה ואבידה לא ישלם כפל אפילו בטענת גניבת אונס דמסתמא הוא חייב קרן בכל אונסין דכעין זה פריך פ״ק דמנחות (דף ה:) גבי הצאן להוציא הטרפה ובפרק שור שנגח ד׳ וה׳ (ב״ק דף מ:) גבי שור האצטדין מהו לגבי מזבח ונראה דכיון דאתי שואל מק״ו דשומר שכר אין לחייבו בגניבת אונס בקרן ודיו לבא מן הדין להיות כנדון דשומר שכר פטור מגניבת אונס אף שואל כן וא״ת וגניבת אונס בשואל לפי האמת מנ״ל דלא מצינו ששואל פטור אלא במתה מחמת מלאכה דמשומר שכר לא אתי כדפי׳ וי״ל דנפקא לן מוכי ישאל איש וי״ו מוסיף על עניין ראשון והוי כאילו כתיב גניבה ואבידה להדיא בשואל וכיון דכתיב ביה גניבה ואבידה ואונסין ליכא למפטריה בגניבת אונס והא דיליף בברייתא מק״ו היינו אילו לא נאמר קרא הייתי אומר ק״ו.
למקצת. ואי צורבא מרבנן הוא אימור דילמא בעי זוזא לאבדלתא, פיר׳ אם המפקידא צורבא מרבנן הוא אימור דילמא ייתי ויקח מהן בשביל יין להבדלה, הילכך אפילו שהה יתרב מיכן לא מיחייב בהו.
א. וכן פירש רש״י ועיין בראב״ד פ״ד משאלה ה״ה ועיין בלח״מ.
ב. משמע כשיטת הרא״ש (סי׳ כא) דבצורבא מרבנן אף ביותר משיעור שיבדיל אינו פושע, אולם דהרא״ש כתב דיכול לשהות עד אור הבוקר ובזה יש להסתפק אם ס״ל כן לרבנו, ובב״י (רצא אות יח) כתב שהרמב״ם פליג וסובר שיכול לשהות רק בכדי שיבדיל ועיין בפרישה ובסמ״ע (שם ס״ק כז) ובשטמ״ק בשם רמ״ך.
כספים אין להם שמירה אלא בקרקע. איכא דאמרי דבקרקע יש להם שמירה אפי׳ בשומר שכרא. ואיכא דאמרי בשומר שכר לעולם אין להם שמירה עד שיהא יושב ומשמרב. וקא מיפלגי בהא מתני׳ דתנןג שומר חנם נשבע על הכל נושא שכר והשוכר משלמין את האבדה ואת הגנבה. מאי גנבה ואבדה אי שלא נעל כראוי אף שומר חנם חייב בו דפשיעה היא. אלא בשנעל כראוי ונגנבה או שאבדה, ואע״פ שהוא באונס חייב מאחר שלא היה יושב ומשמר. ובעלי הדין אומרים משכחת לה כגון שנעל בפני הבהמה בדלת שהוא יכול לעמוד ברוח מצוייה, דגבי שומר חנם פטור וגבי שומר שכר משלם עד שינעול בדלת שיכולה לעמוד בפני כל רוח, אבל אם נעל בדלת שיכולה לעמוד בפני כל רוח כראוי ובאו ליסטים ופרצוה ויצאת ונאבדה אף שומר שכר פטור.
ומייתו ראיה מהא דאמרי׳ בשלהי שור שנגח ארבעה וחמשה שווריןד, ת״ר ארבעה נכנסו תחת הבעלים אלו הן שומר חנם והשואל נושא שכר והשוכר וכו׳ וחייבין להחזיר דמי שור לבעליו חוץ משומר חנם. ואקשינן היכי דמי אי דנטרוה אפי׳ כולהו נמי ליפטרו. ואוקימנא הכא במאי עסקי׳ דנטרוה שמירה פחותה ולא נטרוה שמירה מעולה, שומר חנם כלתה שמירתו הנך לא כלתה שמירתן. ופי׳ שמירה פחותה דלת שיכולה לעמוד ברוח מצוייה [כדתנוה רבנן בריש פ׳ הכונס אי זהו כראוי דלת שיכולה לעמוד ברוח מצויה] זהו כראוי. ואמרי׳ מאן תנא מועד בשמירה פחותה סגי ליה וכו׳. אלמא שמירה פחותה דלת שיכולה לעמוד ברוח מצוייה. ודכוותה מעולה שיכולה לעמוד בכל רוח ואפי׳ נושא שכר פטור בה. דאי שמירתו של נושא שכר לא כליא עד שיהא יושב ומשמר, למה ליה למימר דנטרוה שמירה פחותה ולא נטרוה שמירה מעולה, אפי׳ בשמירה מעולה נמי שהיא דלת שיכולה לעמוד בפני כל רוח חייב. ולאו מילתא היא, דהתם משום דאמר משלמין את הכופר קאמר שאם שמרו שמירה מעולה פטור מן הכופרו, וכי הדר אוקימנא כר׳ אלעזר [דאמר] שאין לו שמירה אלא סכין אפי׳ בששמר שמירה מעולה מתוקמא. אע״פ שרש״י ז״ל לא אמר כןז, אלאח שאתה יכול לומר מאי שמירה מעולה שבשומר שכר שיהא יושב ומשמר, ושמירה פחותה משום דכליא בה שמירתו של שומר חנם נקט ליה.
אבל באמת לעולם שומר שכר לא כליא שמירתו עד שיהא יושב ומשמר ונאנס ממנו בליסטים מזויין וכיוצא בוט. דאי לא תימא הכי מצינו שומר שכר משלם תשלומי כפל בטוען טענת גנב, כגון שאמר שנעל בפניה כראוי כלומר דלת שיכולה לעמוד אפי׳ ברוח שאינה מצוייה ונגנבה משם. אי נמי כגון בכספים בקרקע ונגנבו משם. ואיי הכי היכי אמרי׳ מה לשומר חנם שכן משלם תשלומי כפל בטוען טענת גנב אף בשומר שכר משלם תשלומי כפל. ואי משום דאיכא גנב דמשלם ביה שומר חנם ולא שומר שכר אנן אינו משלם כלל קאמרינן והכי משמע. והיכי אמרי׳ עלה בפרק הכונס צאןכ איתיביה לא אם אמרת בשומר חנם שכן משלם תשלומי כפל וכו׳ תאמר בשומר שכר שאינו משלם תשלומי כפל, ואי ס״ד ליסטים מזויין גנב הואל אמאי הרי משלם תשלומי כפל בטוען טענת ליסטים מזויין, לומרמ ואי ס״ד מיפטר בגנבה לעולם הרי משלם תשלומי כפל בגנבה. ואע״ג דמפרקינן שכן משלם תשלומי כפל בטענותיו וכו׳ מ״מ מעיקרא לא סליק אדעתין ואפי׳ הכי לא הוה קושיא לן שהרי משלם תשלומי כפל בכל גנב ששמר כל צרכו כגון כספים בקרקע. ובפירוקא דמפרקינן השתא נמי אמרי׳ בהדיא שומר שכר שאינו משלם אלא בטענת ליסטים מזויין, והרי לדבריהם בכל שמירה מעולה משלם. ותו דגרסי׳ התםנ א״ל אביי לר׳ יוסף ואת לא תסברה דשומר אבדה שומר חנם הוא, והא א״ר חייאס א״ר יוחנן הטוען טענת גנב באבדה משלם תשלומי כפל, ואי ס״ד שומר שכר הוא אמאי משלם. אלמא ליכא תשלומי כפל בשומר שכר אפי׳ בכספים שהטמינם בקרקע וכ״ש בנעל בפני הבהמה בדלת שיכולה לעמוד ברוח מצויה.
ואיכא מאן דסבר בשאר מילי חייב, אבל גביע כספים שהטמינם בקרקע אין לך אונס גדול מזה ואף שומר שכר פטור. והא דקשי׳ ליה לר׳ יוסף הא דר׳ יוחנןפ משום דבעי לאוקמה בכל מילי, וטעותא היא. דאדרבה ניחא לן לאוקומה בהכי ולא לומר בליסטים מזויין וקסבר גנב הוא. ועוד בכל מילי נמי מצי לאוקומה ובשהטמין בקרקע שכל דבר יכול להטמין חוץ מבעלי חיים ולבעלי חיים עצמן אי אפשר שלא יהא להם שמירה מעולה כשמירת קרקע לכספים. ועוד דקשיא ליה הא דאמרן לעיל, וסוגיא דהתםצ והכא בגנבה ואבדה דשואל, וזהו ק״ו שאין עליו תשובה בלאק ראיה מפורשת שאין שום גנבה פטורה בשומר שכר אלא בליסטים מזויין, וכפי לשון הראשונים שכתבנו למעלה.
ומיהו תימה הוא אם קפץ עליו חולי, או אירעו אונס אחר בגופו, ומחמת אונס נגנב היאך אתה יכול לחייבו א״כ מצינו שומר שכר חייב באונסין, אלא ודאי מודינא באונסין כגון אלו שהוא פטורר, למה זה דומה שבאו עליו ליסטים ונשבהש ואחר בא גנב ונגנבה שבודאי פטור שהוא בכלל אונסין מאחר שהוא אינו יכול לשמור ולהציל. והא דאמרינן התם ואי ס״ד ליסטים מזויין גנב הוי הרי שומר שכר משלם וכו׳ לאו למימרא דלא משכחת לה כלל, דאע״ג דמשכחת לה באונס חולי גופו וכיוצא בו, כיון דלא שכיח כלל, ותשלומי כפל בשומר חנם שכיחי טובא פרכינן. ומיהו אי בכל שמירה מעולה מיפטר לא הוו מקשי מינה ללסטים מזויין. וכן הא דאמר רבי יוסף כגון שטענו טענת ליסטים מזויין יכול היה לומר אונס כיוצא באלו שאמרתי אבל לא שכיח ליה. ומכל מקום ראיות גדולות הם שאם היה פוטר עצמו בכל שמירה מעולה לא הוה מחזר אחר ליסטים מזויין. ואפשר שאם טען טענות אלו ונמצא שהוא גנבו אינו משלם תשלומי כפל, דכיון שהוא טוען נאנסתי בגופי ולא יכולתי לשמור כטוען לא נעשיתי לך שומר לאותה שעה שנגנבה שאינו משלם תשלומי כפל, שלא מצינו תשלומי כפל אלא בשומר שהוא חייב לשמור וטען שמרתי כראוי, אבל זה מכיון שנאנס נפטר מן השמירה לגמרי וזה צ״ע. ומ״מ למדנו ששומר שכר חייב בגנבה ואבדהת עד שיהא יושב ומשמר. הילכך לא משכחת ביה גנבה לעולם שהוא פטור אלא בלסטים מזויין שהוא גנב למ״ד הכי או בכיוצא בו שאינו יכול להציל.
ומצאתי בירושלמיא מפורש ר׳ אבהו בשם ר׳ יוחנן נאמרה שמירה בשומר חנם ונאמרה שמירה בשומר שכר, ולא דמיא שמירה שנאמרה בשומר חנם לשמירה שנאמרה בשומר שכר, שמירה שנאמרה בשומר חנם כיון ששמר כל צרכו פטור, שמירה שנאמרה בשומר שכר אפי׳ הקיפוהו חומה של ברזל אין רואין אותו כאלו הוא שמר אם היה יכול להציל חייב ואם לאו פטרו אין אומרים אלו היהב שם היה יכול להציל ע״כג.
וזהו שאמרו בפרק הפועליםד ואלו הן אונסין ששומר שכר פטור כגון שהוא אומרה ותפול שבא ותקחם, אלמא ליכא דבר אחר דפטירי עליה אלא כגון ליסטים מזויין. ואמרי׳ התם עד מתי שומר שכר חייב לשמור עד כדי הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילהו, ואסיקנא התם בכל השומרין אפילו בלאו חזני מתא, וכן הלכה דלהכי יהבי ליה אגרא לנטוריה ליה נטירותא מעליאז.
ורב אחא משבחא גאון ז״ל כתב בשאלתא דוישב יעקבח, ואי באגרא אשלימו ליה אע״ג דאוקמה בדוכתא דנטירותא ונגנבה או אבדהט מחייב לשלומי דבעי למיתב בהדה ונטורא ביממא ובלילה שנאמר הייתי ביום אכלני חרב וקרח בלילה, ואי אותיבי בהדיה ואתי ליסטים מזויין ולא מצי קאי באפיה פטור. ע״כ דברי הגאון ז״ל. עוד מצאתי בתשובת הגאונים ז״ל תשובה לרב צמח בשומר שכר שהניח פקדון בתיבתו בחנותו עם כליו ובאו גנבים עליהם חייב לשלם, דלא מיפטר שומר שכר בגנבה אלא בליסטים מזויין, דקתני אלו הן אונסין ששומר שכר פטור בהן כגון שהוא אומר ותפל שבא ותקחם וגו׳. ואף בדברי ר״ח ז״ל יש בענין זה דברים שאינן ברורין.
מצאתי בשם הר׳ יצחקכ בר׳ ראובן אלברגלוני ז״ל קבלנו מרבותינו ז״ל דודאי הילכתא כשמואל, אבל אמרו שלא אמרה שמואל אלא במקום שהגנבים מצויין או אונסין, ועושין בכל אלו הענינים שאמר שמואל, אבל במקום דליכא כל הני אין עליו לכסותם בקרקע אלא מניחן במקום ששומר שאר מעותיו דלא עדיף מדידיה. הילכך נותנם במקום השמור לו ואין עליו יותר. ועל ענין זה נהגו קדמונינו ז״לל. ע״כ דברי הרב ז״ל. וכיון שקבלה היא נקבל בסבר פנים יפות, שהדברים נראין כן שדרכן היה להטמין את שלהם מה שהוא מוקצה מהוצאהמ, מההוא דאשלמינהו לאימיה ואמר כ״ש דאי אמינא לה דדידי נינהו טפי מזדהרא בהו. ואי ס״ד שלא היה דרכם לקבור את שלהם היאך יכולה להזדהר בהם הרי אין להם שמירה אלא בקרקע. ואין לומר מזדהרא בהו דנקטה להו בידה, שאי אפשר לה לעשות כן ולא עלה על דעת שתהא אמו הולכת כל היום והלילה ומעות בידה. אלא ה״ק אמינא דכיון דסברה דדידי נינהו טפי מזדהרא למקברינהו במקום המוצנע. ושמעינן מינה שדרכם היה לקבור ממונם המוקצה שאינו מזומן להוציאו, שאם אין דרכן לקבור את שלהם וגבי נפקד הוא דבעי׳ שמירה מעולה יותר משלו, אף אמו ודאי לא תקבור אותם שהן חשובין לה כשלה. ואמרי׳ בירושלמינ אימתי אמרו שומר חנם נשבע ויוצא בזמן ששמר כדרך השומרין נעל כראוי, קשר כראוי, נתן באפונדתו, צררן בסדינו והפשילןס לפניו, נתנן בשידה ותיבה ומגדל, נגנבו או שאבדו פטור מלשלם וחייב בשבועה, ואם יש עדים פטור אף משבועה וכו׳. אם נתנן במקום הרגילע ליתן את שלו אם היה ראוי לשמירה פטור ואם לאו חייב.
ורבינו הגדול ז״לפ כתבו בהלכותיו אלא שדלג בו ולא כתב אלא נתנן במקום הרגיל ליתן את שלו. ולא ידעתי אי משום דדחי ליה מדשמואל דהא דירושלמי ודאי בכספים היאצ או שקצר כמנהגו. ומיהא מה שכתבק ממנו ראיה לדברינו דאמר נתנם במקום הרגיל ליתן את שלו אם ראוי לשמירה פטור, דאכספים קאי בירושלמי, ואיהו נמי אמתני׳ מייתי לה. ועוד לשון נתנם במעות משמע. אלמא במקום שרגיל ליתן כל אדם את שלו פטור שזהו ראוי לשמירה. ולא נאמרו דברי שמואל אלא באותו זמן ובאותו מקום דהויר אנסי בכספים כדברי הרב ר׳ יצחק בר׳ ראובן אלברגלוני ז״ל שקבל מרבותיו ז״ל, והיינו דאמרי האידנא דשכיחי גשושאי וטפוחאי ופרומאי אין להם שמירה בקרקע אלמא [הכלש לפי הזמן] הכל לפי המקום, ודברי שמואל אינן גזירה אלא דברי טעם שכך דרך שמירתן באותו זמן ובאותו מקום.
ומזה נגלה לי פי׳ משנתינו ששנינו נעל בפניהם שלא כראוי שפירושו בפני הכספים. וש״מ הא נעל כראוי כגון בשידה תיבה ומגדל המונחים בביתו במקום המוצנע ורגיל ליתן בהם את שלו פטור. וכן הגירסא בהלכותת או שנעל, ורש״י ז״ל פירשא בפני הקטנים. וכן הלשון הזה בכל מקום נעל בפניו [או] בפניהם בפני בעלי חיים שלא יצאו. ומיהו א״כ היכי אמרי׳ בגמרא בשלמא כולהו לא שמר כדרך השומרין, מאי כולהו הרי אין במשנתינו אלא שמירה אחת. והכי איתא בכולהו נוסחא ובהלכות רבינו הגדול ז״לב, ובירושלמי נמי משמע דהא דקתני מתני׳ נעל בפניהם בפני הכספים קאמר. וכיון שכן נמצינו למדין ממשנתינו שיש להם שמירה בלא קרקע. ואף לדברי רש״י ז״ל שמעינן ממתניתן כן, שהרי אין הקטנים מועילין בשמירתן כלום, ואעפ״כ אם נעל בפניהם כראוי פטור ולא אמרי׳ אין להם שמירה אלא בקרקע. וליכא למימר מתני׳ בערב שבת. דאם כן היכי אמר רבא ומודה שמואל וכו׳ מתני׳ היא, אלא ש״מ כדברי הרב יצחק ז״ל. אלא א״כ נאמר דמתני׳ בשפירש [לו] שהוא צריך להם ולא יקברם. וכן אפשר לפרש ענין הירושלמי. ודעת המחברים כןג שכתבוה לדשמואל סתם. ולדברי הרב הנזכר ז״ל כך הוא פי׳ דברי שמואל, כספים האידנא אין להם שמירה אלא בקרקע דשכיחי אנסי כספים טפי משאר מילי. אבל בזמן הזה שאין דרך לשמור כספים בקרקע יש להם שמירה בכדרך השומרין [כמוד ששנינו שלא שמר כדרך השומרין. הא שמר כדרך השומרין] באותו מקום באותו זמן פטור. ודברים של טעם הם. וחזינן מאן דכתב מתני׳ במעות הניתנין להוצאה כגון פרוטות וכיוצא בהן אבל כספים אין להם שמירה אלא בקרקע כדשמואל. ולא מסתברא מדאמרינן דילמא מיבעי ליה זוזא לאבדלתא וכולה סוגיא נמו בזוזי משמע דהיינו מעות ולא כספים.
א. ובתוס׳ בד״ה אמר מסתפקין בזה ומסקנתם דפטור וכ״כ בשטמ״ק בשם ר״ש די וידאש, וכך מוכיח בים של שלמה בב״ק פ״ו יא בשיטת הרמב״ם בפ״א מהלכות שכירות הלכה ב׳ דכל אונס אפי׳ בגניבה פטור ש״ש, וע״ש דהאריך ודחה ראיות רבינו.
ב. וכ״כ הרשב״א והריטב״א והר״ן ובנמוק״י במסקנתם, וכ״כ תוס׳ בב״ק נז א בד״ה כגון בשם ר״י, וכ״פ הרא״ש בסי׳ כא ובב״ק בפ״ו סי׳ ה׳ וראה בפנ״י.
ג. לקמן צג, א.
ד. ב״ק מה א וראה שם בתוס׳ בד״ה חוץ.
ה. ליתא בכי״א 1 ונכתב ע״פ כי״א 2 וכ״י ברלין.
ו. וז״ל הר״ן: דמאי הו״ל למעבד הא לגבי ניזק לאו ש״ש דידי׳ הוא, אבל להחזיר דמי השור לבעליו חייב.
ז. ב״ק מה ב בד״ה ר״א דפי׳ דאף לענין דמי השור בשמירה מעולה פטורים דמאי הוי ליה למיעבד.
ח. ובכ״י ברלין: אלא אם כן תאמר דמאי שמירה וכו׳.
ט. וכ״פ השו״ע והטור בסי׳ שג סק״ב [ושם פסקו דאף באונס דחולי הגוף חייב, והוא כשיטת הרא״ש והרשב״א ודלא כשיטת רבינו להלן]. ובש״ך בסק״ד כתב דהעיקר להלכה דבאונס גמור פטור. וראה שם בביאור הגר״א סק״ד ובקצה״ח סק״א.
י. ובכי״א 1: ואפי׳.
כ. ב״ק נז ב. וע״ש בתוס׳ בד״ה נמצא.
ל. ולפנינו שם בגמ׳: נמצא בש״ש משלם תשלומי כפל וכו׳.
מ. ובכי״א 2 ובכ״י ברלין: ואף אנו נאמר אי ס״ד וכו׳.
נ. שם ע״א, וע״ש בתוס׳ בד״ה כגון דהביא בשם ר״י דש״ש חייב אף בכספים בקרקע.
ס. לפנינו שם: בר אבא.
ע. צ״ל: גנבת כספים.
פ. בהכונס נז א.
צ. שם ע״ב.
ק. ובכי״א 1: כולא וט״ס.
ר. וכ״כ הרשב״א והר״ן. וראה ברשב״א מה דהקשה מתקפו שינה.
ש. ובכי״א 2 : ואח״כ.
ת. בדברי רבינו משמע להדיא דגם באבידה ע״י אונס אי לא ישב ושמר חייב. [וכך משמע נמי בריטב״א וכ״ה להדיא בדברי ר״א גאון דהביא רבינו להלן]. וכ״כ בב״י בסי׳ שג בשם מהרי״ק. וע״ש בקצה״ח בסק״א דכתב דבאבידה באונס ש״ש פטור. וביאר ע״פ דברי התוס׳ [בב״ק נז א בד״ה כגון] דכתבו דאה דחייב ש״ש בגניבה אפי׳ באונס כיון דסתם גניבה קרובה לאונס ואעפ״כ חייב הכתוב הילכ׳ בכל גניבה אפי׳ ע״י אונס חייב. משא״כ אבידה דכל חיובא דקרובה לפשיעה, אם נאבד ע״י אונס פטור. ובאמת דרבינו לא הביא סברה זו דהתוס׳ וסברת רבינו הובא להלן בדבריו דאמרינן ליה להכי יהבי לי׳ אגרא דלנטרי׳ נטירותא יתירתא דיושב ומשמר, וע״פ סברה זו אף אבידה באונס חייב כיון דקיבל מעות על שמירתו.
א. שבועות פ״ח ה״א, ובפרקין ה״ט.
ב. לפנינו שם: אחד שם יכול להציל.
ג. וכ״ה בירושלמי בשינוי קצת בגי׳ בפירקין. ובירושלמי בשבועות פ״ח ה״א איכא גי׳ אחרת. וראה בביאור הגר״א לחו״מ סי׳ ש״ג אות ד דכתב על דברי הרא״ש [דפסק כרבינו] דליתא לפנינו בירושלמי אפי׳ הקיפוהו מחיצות וכו׳, ובאמת שבנדפס בירושלמי ליתא והובא בירושלמי בסוף המפקיד מהגאון אזולאי, וביר׳ בשבועות פ״ח ה״א ליתא הנוסח הקיפוהו מחיצות של ברזל כלל.
ד. צג ב.
ה. איוב א, טו.
ו. בראשית לא מ.
ז. וסברה זו הביא הר״ן וראה בתוס׳ בב״ק נז א בד״ה כגון דהביא סברה אחרת ועי׳ הערה 416.
ח. שאילתא כ׳ אות ד.
ט. ראה הערה 416.
י. ובכי״א 2 : יתיב גביה.
כ. הגי׳ בטור וכ״ה בהגהות הב״ח בנמוק״י יהודה.
ל. וכך הביא הרא״ש בסי׳ כא וברשב״א והר״ן ובנמוק״י. וכ״פ הטור ושו״ע בסי׳ רצא סקי״ח.
מ. ובמפקיד מעות כדי שיתעסק בהם וירויח א״צ לקברם בקרקע וכ״ה בב״י רצ״א יט בשם מהרי״ק. וכ״ה להדיא בדברי רבינו להלן.
נ. בפירקין ה״ז.
ס. לפנינו שם: והשליכן.
ע. ולפנינו שם: שנוהג ליתן שלו.
פ. כד א בדהרי״ף.
צ. דלשון הירושלמי נתנן באפנדתו צררן בסדינו וכו׳ משמע דאיירי בכספים וע״ז אמרינן שם דאי נתנם במקום דנותן את שלו פטור. ואילו ברי״ף דלא הביא כל דברי הירושלמי אלא נתנן במקום שנוהג ליתן את שלו אפשר דמיירי בבע״ח וכד׳ ובאמת בכספים דנינן כדשמואל דבעינן דוקא בקרקע.
ק. צ״ל: יש ממנו ראיה.
ר. ובכי״א 2 : שכיחי אונסי כספים.
ש. ליתא בכי״א 1.
ת. כג ב בדהרי״ף.
א. לעיל לו א בד״ה בפניהם.
ב. כד, א בדהרי״ף.
ג. הרמב״ם בהלכות שאלה ופקדון פ״ד ה״ד. וברשב״א משמע דאף הרמב״ם מודה לדינו דר״י אלברגלוני ואה דהביא דינו דשמואל הוא במקום דמצוי גנבים, וראה בב״י בסי׳ רצא יח.
ד. כאן חסר שורה בכי״א 1 והוא מטעות הדומות.
גמ׳: כספים אין להם שמירה אלא בקרקע. יש מי שאומר, דכל שהטמינם בקרקע פטור, ואפילו שומר שכר פטור, דגנבה כי האי אונס הוא, והוא הדין לכל נועל לפני בעלי חיים נעילה ראויה [שיכולה] לעמוד בפני כל רוח. ומביאין ראיה, מדאמר בשלהי פרק שור שנגח ארבעה וחמשה (ב״ק מה.) ארבעה נכנסו תחת הבעלים אלו הם שומר חנם והשואל נושא שכר והשוכר וכו׳, וחייבין להחזיר דמי שור לבעליו חוץ משומר חנם, ואקשינן היכי דמי, אי דנטרוה כולהו נמי ליפטרי, ואי לא נטרי אפילו שומר חנם לחייב, ואוקימנא, הכא במאי עסקינן דנטריה שמירה פחותה ולא נטריה שמירה מעולה, שומר חנם כלתה [לו] שמירתו הנך לא כלתה שמירתם. ושמירה פחותה היינו דלת היכולה לעמוד ברוח מצויה ואינה יכולה לעמוד בפני כל רוח, וכדתניא בריש פרק הכונס צאן לדיר (ב״ק נה:), איזהו כראוי דלת שיכולה לעמוד ברוח מצויה זהו כראוי, ואמרינן מאן תנא מועד בשמירה פחותה סגי ליה וכו׳, אלמא דלת העומדת בפני רוח מצויה זו היא שמירה פחותה ששומר חנם פטור עליה ושאר שומרין חייבין, הא יכולה לעמוד בפני כל רוח, זו היא שמירה מעולה שאף שאר שומרין פטורין עליה, דאי לא תימא הכי, למה ליה למימר דנטרוה שמירה פחותה, הא אפילו נטרוה שמירה מעולה, דנעלו בפניו דלת היכולה לעמוד בפני כל רוח חייבין. ויש מי שאומר, דלעולם אין שומר שכר פטור עד שיהא יושב ומשמר, דאינו פטור אלא בלסטים מזויין, דאי לא תימא הכי, אם כן אין הפרש [בין] שומר חנם לשומר שכר בשמירת הכספים, דכל דלא קברינהו פושע הוי, ואף שומר חנם חייב עליהן, ואי קברינהו אונס הוא, ושומר שכר פטור עליהן, ואם כן אין חייבין בהן אלא בפשיעה בלבד. ועוד, דתנן (שבועות מט.) שומר חנם נשבע על הכל, נושא שכר והשוכר משלמין את הגנבה ואת האבדה, והאי גנבה על כרחין כשנעל בפניה כראוי, דאי לא נעל כראוי אף שומר חנם חייב, אלא כשנעל כראוי הוא, ואפילו הכי חייב. ומיהו הא איכא לאוקמה, כשנעל בדלת היכולה לעמוד ברוח מצויה ואינה יכולה לעמוד בפני כל רוח, דשומר חנם פטור ושומר שכר חייב עליה, דשמירה פחותה היא.
ומכל מקום ליתא, מדאמרינן בפרק השוכר את הפועלים (בבא מציעא צג:), ואלו הם אונסין ששומר שכר פטור, כגון שהוא אמר ותפול שבא ותקחם, אלמא לעולם לא מפטר אלא בכיוצא בזה, דהיינו לסטים מזויין, ואמרינן נמי התם, עד מתי שומר שכר חייב לשמור, עד [כדי] הייתי ביום אכלני חרב וקרח בלילה, ולא בחזני מתא דוקא קאמר כדקא סלקא דעתיה התם מעיקרא, אלא בכל שומר נמי, כדאסיקנא התם, דלהכי יהבו ליה אגר כי היכי דלינטר נטירותא יתירתא. וגרסינן נמי בירושלמי (בסוף פרקין), ר׳ אבהו בשם ר׳ יוחנן, נאמרה שמירה בשומר חנם ונאמרה שמירה בשומר שכר, ולא דמיא שמירה שנאמרה בשומר חנם לשמירה שנאמרה בשומר שכר, שמירה שנאמרה בשומר חנם כיון ששמר כל צורכו פטור, שמירה שנאמרה בשומר שכר אפילו הקיפוהו בחומה של ברזל אין רואין כאלו הוא שומר, אם היה יכול להציל חייב ואם לאו פטור, אין אומרים אילו היה שם היה יכול להציל. אלמא לעולם אינו פטור אלא ביושב ומשמר. וההיא דפרק שור שנגח ארבעה וחמשה, שמירה מעולה דמפטרי בה כולהו, היינו ביושב ומשמר ונאבדה בלסטים מזויין. והא דאוקמה בדנטרי שמירה פחותה, משום רבותא דשומר חנם נקט לה, לומר, דאפילו בנטרה שמירה פחותה כלתה שמירתו של שומר חנם, וכח דהתירא עדיף ליה. ואי נמי י״ל, דהתם משום דאמר משלמין את הכופר, קאמר שאם שמרו שמירה מעולה פטורין מן הכופר. ותדע לך, דאם אין אתה אומר כן, נמצא שומר שכר משלם תשלומי כפל בטוען טענת גנב, וכגון שטוען שנעל בפניה דלת היכולה לעמוד בפני כל רוח, ואי נמי שטען בכספים שהטמינם בקרקע, ואי אפשר לומר כן, מדאמרינן בפרק הכונס צאן לדיר (ב״ק נז:), איתיביה לא אם אמרת בשומר חנם שכן משלם תשלומי כפל בטוען טענת גנב תאמר בשומר שכר שאינו משלם תשלומי כפל בטענת גנב, ואי אמרת לסטים מזויין גנב הוא אמאי, הרי משלם תשלומי כפל בטוען טענת לסטים מזויין, אלמא לא משכח דמשלם בשומר שכר תשלומי כפל, ואלו היה פטור כשנעל בדלת היכולה לעמוד בפני כל רוח, אי נמי בכספים שהטמינם בקרקע, הרי מצינו שומר שכר שמשלם תשלומי כפל, ואע״ג דמתרץ רב יוסף התם, שכן משלם תשלומי [כפל בכל] טענותיו, מכל מקום מעיקרא לא סליק אדעתין, ואפילו הכי לא הוה קשיא לן שהרי משלם תשלומי כפל בכל טוען ששמר כל צרכו, כגון כספים בקרקע, ונועל דלת שיכולה לעמוד אפילו ברוח שאינה מצויה. וגרסינן נמי התם (שם א), אמר ליה אביי לרב יוסף ואת לא תסברא דשומר אבדה [שומר] חנם הוא והא״ר חייא [בר אבא] א״ר יוחנן הטוען טענת גנב באבדה משלם תשלומי כפל, ואי סלקא דעתיך שומר שכר הוא, אמאי משלם, אלמא מילתא פשיטא היא דלעולם לא משכח תשלומי כפל בשומר שכר כלל אלא בלסטים מזויין, למאן דאית ליה לסטים מזויין גנב הוא, וכדתירץ ליה רב יוסף לאביי, ואלו הטמין כספים תחת הקרקע פטור, מאי קא קשיא ליה לאביי, ומאי דוחקיה דרב יוסף דקא דחיק ומוקי לה בלסטים מזויין וכמאן דאמר גנב הוא, לקומה כפשטה בטוען שהטמין תחת הקרקע ונגנבו. וכן כתב רב אחא ז״ל בשאלתא (דוישב) [דויצא] יעקב, ואי באגרא אשלימו ליה, אע״ג דאוקמה בדוכתא דנטירותא ונגנבה או נאבדה מחייב לשלומי, דבעי למיתב בהדה ולנטורה ביממא ובלליא, שנאמר הייתי ביום אכלני חרב וקרח בלילה, ואי (אותיב) [יתיב] בהדה ואתי לסטים מזויין ולא מצי קאי באפיה פטור, עכ״ד.
וכשקפץ עליו חולי או שארעו אונס אחר בגופו, ומחמת אותו חולי או אותו אונס לא מצי למיתב בהדה ואתי לסטים ואיגניבא, בהא כתב הרמב״ן ז״ל דפטור, דאין לך אונסין גדולים מהני, ולמה הדבר דומה, למי ששבאוהו לסטים ואח״כ נגנבה הבהמה, דמסתברא שפטור עליה, דבכלל אונסים הוא זה, כיון שאינו יכול לשמור ולהציל. והא דלא משכח דמשלם תשלומי כפל בטענת גנב ולא אוקמה בהכין. איכא למימר משום דמילתא דלא שכיחא הוא. ואי נמי אפשר דאין טעין הכי לא משלם תשלומי כפל, ואע״ג דקא פטר נפשיה בהכין, וטעמא, משום דזה כטוען לא נעשיתי שומר עליה באותה שעה, שלא חייבה תורה לשלם תשלומי כפל בטוען טענת גנב אלא בשומר שהוא חייב לשמור וטוען ששמר כראוי, אבל זה כיון שנאנס נפטר מן השמירה לגמרי באותה שעה. וקשה לי דא״כ גנא בעדנא דגנו אינשי ליפטר, דשינה אנסתו ואין לך אונס גדול מזה, שהרי הנודר שלא לישן ג׳ ימים לוקה וישן (נדרים טו.), ואם כן משכחת לה בטוען שנאנס באונס שינה, והא ודאי שכיחא, ועוד דהתם אמרינן בפרק השוכר את הפועלים (בבא מציעא צג:) שהוא חייב. ושמא כל שלא בא האונס בפקדון ממש, כגון שמתה הבהמה או שנטלה בלסטים מזויין, ואע״פ שאירע אונס את השומר שלא מחמת האבדה ממש חייב, שהרי לא נאנס הפקדון אלא הוא, ואונסין דשומר שכר כאונסין המפורשין בשואל, דכתיב (שמות כב, ט) ומת או נשבר או נשבה, כלומר שמת הפקדון או שנשבר או שנשבה, הא נשברה רגלו של שומר ואינו יכול לשמור או שנשבה חייב, וצ״ע. אחר כך מצאתי בתוספות (ב״ק נ״ז. ד״ה כגון) שמגמגמין בה מחמת קושיא זו בעצמה שהקשתי בישן.
כספים אין להם שמירה אלא בקרקע, משום דמסרי גנבי נפשייהו עלייהו טפי, וגם אינם מתקלקלים בקרקע. ואולי שאר מטלטלים שמתקלקלים בקרקע, או כלי מתכות אף על פי שאינם מתקלקלים, כיון דלא מסרי גנבי נפשייהו עלייהו לא בעי שמירת הקרקע. הרא״ש.
כתוב בתוספות, ואי שומר אבדה שומר שכר הוי, קרנא בעי לשלומי וכו׳. מיהו התם משני, וקסבר ליסטים מזויין גנב הוא. וקל להבין.
עוד כתוב בתוספות, וכן בתר הכי דמייתי, לא, אם אמרת וכו׳. והתם משני, דהכי קאמר, לא, אם אמרת בשומר חנם שמשלם כפל בכל טענותיו. וקל להבין.
עוד כתוב בתוספות, דכי יליף גנבה ואבדה בשואל וכו׳. ואין להקשות, כיון דחייב באונסים דשבורה ומתה כל שכן בגנבה ואבדה. דיש לומר, התם פריך לה בגמרא, ומשני, דגנבה ואבדה אפשר לבעלים למטרח בתרא ולאיתויי, מה שאין כן בנאנסה. עוד כתוב בתוספות, דדיו לבא מן הדין להיות כנדון. ואין להקשות, אם כן, מאי פריך מה לשומר שכר שכן משלם כפל בליסטים מזויין תאמר בשואל שמשלם קרן, מנא לן, גם התם נימא דיו. דיש לומר, כיון דשואל חייב בשבויה, דילפינן התם מן או, דכתיב ונשבר או מת, כיון דכתיב בשומר שכר ונשבר או נשבה, לכן מן או דשואל מרבינן שבויה, ובכלל שבויה הוי ליסטים מזויין. וכן פירשו תוספות בבבא קמא, אבל שאר אונס גנבה לא כתיב בשואל, והוה אמינא דיו, ופטור, וטעמא, דאי אפשר למטרח ואיתויי בליסטים מזויין כמו בשאר גנב, אף על גב דבשומר שכר לא מהני האי סברא למפטר, דהא חייב בגנבה ואבדה, מכל מקום בגנבת אונס דאיכא תרתי לטיבותא, שהשומר נאנס ואפשר לבעלים למטרח בתרה לכך פטור. ואין להקשות, מה הביאו תוספות לעיל ראיה מליסטים מזויין, נחלק כמו שאנו מחלקים כאן. דיש לומר, חילוק זה רחוק, דהא בלא זה כל גנבה קרובה לאונס, ולא אמרינן חילוק זה רק מכח דין. גליון.
יש מי שאומר, דכל שהטמינם בקרקע פטור, ואפילו שומר שכר, דגנבה כי האי אונס הוא. והוא הדין לכל נועל בפני בעלי חיים נעילה הראויה לעמוד בפני כל רוח, ומביאין ראיה מדאמרינן בשלהי ארבעה וחמשה, תנו רבנן, ארבעה נכנסו תחת הבעלים וכו׳ ואקשינן, היכי דמי, אי דנטרוה כולהו נמי ליפטרו וכו׳, ואוקימנא, הכא במאי עסקינן דנטרוה שמירה פחותה וכו׳, ושמירה פחותה היינו דלת שיכולה לעמוד ברוח מצויה ואינה יכולה לעמוד בפני כל רוח, וכדתניא בריש פרק הכונס, איזהו כראוי, דלת שיכולה לעמוד ברוח מצויה וכו׳ ואמרינן, מאן תנא מועד בשמירה פחותה סגי ליה וכו׳ אלמא דלת העומדת בפני רוח מצויה זו היא שמירה פחותה ששומר חנם פטור עליה ושאר שומרים חייבין, הא יכולה לעמוד בפני כל רוח זו היא שמירה מעולה שאף שאר השומרים פטורים עליה. דאי לא תימא הכי, למה ליה למימר דנטרוה שמירה פחותה, הא אפילו נטרוה שמירה מעולה חייבים. ולאו ראיה היא, דממאי דמדשמירה פחותה שיכולה לעמוד ברוח מצויה שמירה מעולה היינו שיכולה לעמוד בפני כל רוח, לעולם אימא לך דמעולה היינו שיהא יושב ומשמר, והא דנקט התם שמירה פחותה דהיינו שיכולה לעמוד ברוח מצויה, משום שומר חנם נקט לה, דסגי ליה בהכי. אי נמי, אפילו תימא דשמירה מעולה היינו שיכולה לעמוד בפני כל רוח, לאו למימרא דאי נטריה שמירה מעולה לא מחייב להחזיר דמי שור לבעליו, אלא משום דקתני ומשלמין את הכופר אוקמה בשמירה פחותה, דאי נטריה שמירה מעולה פטור לגבי נזק ואינו משלם כופר, דמה הוה ליה למעבד, הא לגבי נזק לאו שומר שכר דידיה הוא, אבל להחזיר דמי שור לבעליו לעולם אימא לך חייב אף על גב דנטריה שמירה מעולה, דלהכי יהבי ליה אגרא דלינטר נטירותא יתירתא, דהיינו שיהא יושב ומשמר. והכי נמי מסתברא דבשומר שמי יושב ומשמר בעינן דאי סלקא דעתך וכו׳ אם כן מצינו שומר שכר שמשלם תשלומי כפל וכו׳ ואמרינן נמי בפרק הפועלים עד מתי שומר שכר חייב לשמור עד כדי הייתי ביום אכלני חורב וגו׳ אלמא יושב ומשמר בעינן וכן כתב רב אחא משבחא וכו׳ ככתוב בנמוקי יוסף. הר״ן.
אמר הכותב בזה לבי נוקפי ואין הסברא מקבלת אותו כלל שכל שומר שכר יהא חייב עד שיהא יושב ומשמר ולפי זה לא תמצא לעולם מי שישמור דבר לחברו שיצטרך להיות קשור אליו כל היום. ויש לפרש הירושלמי וההיא דפרק הפועלים בבעלי חיים בלבד שצריכין שמירה תדיר ולשון מחיצה דירושלמי גם כן מורה על פירושי כי אינה אלא להבדיל בין בעלי חיים לא לשמור כלים והוא ביאור הפרשה עצמה של שומר שכר שנאמרה בבעלי חיים כי הראשונה בכסף או כלים נאמרה בשומר חנם והשניה בבעלי חיים בשומר שכר והיינו ההיא דהפועלים שהזכיר יעקב בשמירת צאן לבן. אבל מטלטלים אינם נשמרים במקום שיוכל להגיע לשומר חורב ביום וקרח בלילה. ועוד היאך יהיה המלוה על המשכון שומר שכר משום פרוטה דרב יוסף. ומשום דבר מועט כזה משכר יתחייב להיות יושב ומשמר המשכון ואם כן נעילת דלת בפני לוין שלא יהיה אדם שירצה להלות מפני דין זה. ותימה גדול איך סתמו גאוני עולם דבריהם ולא פירשו בזה דבר. הר״ש די וידש. ועיין בפירוש החומש לרש״י בפרשה שניה שנאמרה בשומר שכר.
וזה לשון הרמב״ן: ולאו מילתא היא דהתם משום דאמרינן משלמין את הכופר קאמר שאם שמרו שמירה מעולה פטור מן הכופר וכי הדר אוקים כרבי אלעזר שאין לו שמירה אלא סכין אפילו כששמר שמירה מעולה מיתוקמא אף על פי שרש״י לא אמר כן. עד כאן לשונו.
ויש מי שאומר דלעולם אין שומר שכר פטור עד שיהא יושב ומשמר דאינו פטור אלא בליסטים מזויין דאי לא תימא הכי אם כן אין הפרש בין שומר חנם לשומר שכר בשמירת הכספים דכל דלא קברינהו הוי פושע ונשבע על הכל נושא שכר והשוכר משלמין את הגנבה ואת האבדה. והאי גנבה על כרחך בשנעל בפניה כראוי דאי לא נעל כראוי אף שומר חנם חייב אלא כשנעל כראוי היא ואפילו הכי חייב. ומיהו האי איכא לאוקמה בשנעל בדלת היכולה לעמוד ברוח מצויה ואינה יכולה לעמוד בפני כל רוח ושומר חנם פטור ושומר שכר חייב. ומכל מקום הכי מסתברא דבשומר שכר יושב ומשמר בעינן דאי לא תימא הכי מצינו שומר שכר משלם כפל בטוען טענת גנב כגון שאומר שנעל בפניה כראוי וכו׳ ככתוב בתוספות. ואיכא מאן דסבר בשאר מילי חייב אבל גבי כספים שהטמינם בקרקע אין לך אונס גדול מזה ואף שומר שכר פטור. והא דקשיא ליה לרב יוסף הא דרבי יוחנן בפרק הכונס משום דבעי לאוקמי בכל מילי. וטעותא היא דאדרבה ניחא לן לאוקמי בהכי ולא לומר בליסטים מזויין וקסבר גנב הוא. ועוד בכל מילי נמי מצי לאוקמי ובשהטמין בקרקע שכל דבר יכול להטמין חוץ מבעלי חיים ולבעלי חיים עצמן אי אפשר שלא יהא להם שמירה מעולה כשמירת קרקע לכספים. ומכל מקום כשקפץ עליו חולי או שארעו אונס אחר בגופו ומחמת אותו חולי או אותו אונס לא מצי למיתב בהדה בהא פטור דאין לך אונסים גדולים מהני ולמה הדבר דומה למי ששבו אותו ליסטים ואחר כך נגנבה הבהמה דמסתברא שפטור עליה דבכלל אונסים הוא זה כיון שאינו יכול לשמור ולהציל. והא דלא משתכח דמשלם תשלומי כפל בטענת גנב ולא אוקמה בהכי. איכא למימר משום דמילתא דלא שכיחא היא. ואי נמי אפשר דאי טעין הכי לא משלם תשלומי כפל ואף על גב דקפטר נפשיה בהכי וטעמא דזה כטוען לא נעשיתי שומר עליה באותה שעה שלא חייבה תורה תשלומי כפל בטוען טענת גנב אלא בשומר שהוא חייב לשמור וטען ששמר כראוי אבל זה כיון שנאנס נפטר מן השמירה לגמרי באותה שעה.
וקשה לי קצת דאם כן גנא בעידנא דגנו אינשי ליפטר דשינה אנסתו ואין לך אונס גדול מזה שהרי הנודר שלא יישן שלשה ימים לוקה וישן ואם כן משכחת לה בטוען שנאנס באונס שינה והא ודאי שכיחא. ועוד דהתם אמרינן בהשוכר את הפועלים שהוא חייב. ושמא כל שלא בא האונס בפקדון ממש כגון שמתה הבהמה או שנטלה בליסטים מזויין חייב ואף על פי שאירע אונס את השומר שלא מחמת האבדה ממש שהרי לא נאנס הפקדון אלא הוא. ואונסין דשומר שכר כאונסין המפורשים בשואל דכתיב או נשבר או נשבה כלומר שמת הפקדון או שנשבר או שנשבה או נשברה רגלו של שומר ואינו יכול לשמור או שנשבה חייב. וצ״ת. הרמב״ן והרשב״א והר״ן.
וזה לשון הרמב״ן: מצאתי בשם הר״י בר ראובן אלברגלוני קבלנו מרבותינו דודאי הילכתא כשמואל. אבל אמרו שלא אמרה שמואל אלא במקום שהגנבים מצויים וכו׳ וכיון שקבלה היא נקבל בסבר פנים יפות שהדברים נראין כן שדרכן היה להטמין את שלהם מה שהוא מוקצה מהוצאה מההוא דאשלמינהו לאימיה ואמר כל שכן דאי אמינא לה דדידי נינהו טפי מיזדהרה בהו ואי סלקא דעתך שלא היה דרכם לקבור את שלהם היאך יכולה להזדהר בהם הרי אין להם שמירה אלא בקרקע. ואין לומר מזדהרה בהו דנקטה להו בידה. שאי אפשר לה לעשות כן ולא עלה על דעת שתהא הולכת אמו כל היום וכל הלילה ומעות בידה. אלא הכי קאמר אמינא כיון דסברת דידי נינהו טפי מזדהרה למקברינהו במקום המוצנע ושמע מינה שדרכן היה לקבור ממונם שאם דרכן שלא לקבור את שלהם וגבי נפקד הוא ובעינן שמירה מעולה יותר משלו אף אמו ודאי לא תקבור אותם שהן חשובין לה כשלה. ואמרינן בירושלמי אימתי אמרו שומר חנם נשבו ויוצא וכו׳ אם נתנם במקום הרגיל ליתן את שלו וכו׳. ורבינו הגדול כתבו בהלכותיו אלא שדלג בו ולא כתב אלא נתנן במקום הרגיל ליתן את שלו ולא ידעתי אי משום דדחי ליה מדשמואל דהא דירושלמי ודאי בכספים היא או שקצר כמנהגו. ומיהו מה שכתב ממנו ראיה לדברינו דאמר נתנם במקום הרגיל ליתן את שלו וכו׳ דאכספים קאי בירושלמי ואיהו נמי אמתניתין מייתי לה. ועוד לשון נתנם במעות משמע. אלמא במקום שרגיל כל אדם ליתן את שלו פטור שזה הוא ראוי לשמירה כדברי הרב אלברגלוני. עד כאן.
אמר הכותב: אף על פי שהדין הזה נראה שהוא דין אמת כי מן הבבלי ומן הסברא הוא מוכרח וכי לא די לו למפקיד שיהא פקדונו במקום ששם נכסי הנפקד וידוע הוא שלא על דעת שיעשה בשלו יותר מבשל עצמו הפקידן דאין מי שיעשה זה אלא אם כן פירש בפירוש. אבל מן הירושלמי אין ראיה כלל כי כמו שנאמר בירושלמי נאמר בתלמודנו בענין שמי ששמר כדרך השומרים מיד הוא נפטר שזהו ענין הירושלמי ואף על פי כן הוצרך שמואל לחדש דשאני שמירת כספים משאר נכסים הנפקדים. ואם רצוננו לפרש בהא דשמואל שאם שמרן כדרך מעותיו שנפטר היאך יצא לנו זה מן הירושלמי שלא ירדו לכספים אלא כדין כל דבר נפקד ולא ידענו מה דעתם בהא דשמואל כיון שלא דברו בה. אבל לא בא הירושלמי אלא להודיע חדוש שלא נאמר שהנפקד ששמר פקדונו כדרך ששמר נכסיו דבזה הוא נפטר מפשיעה דלא היא אלא דוקא אם שמר כדרך השומרים לא אם שמר כדרך שהוא רגיל לשמור כי אולי המפקיד לא היה יודע שדרכו בשמירה פתותה שאם היה יודע ואף על פי כן הפקיד אצלו אף על פי שלא שמר כדרך השומרים אלא כדרכו ומנהגו פטור עד שיתנה בפירוש שישמור לו שמירה מעולה אבל זה שהפקיד סתם אפילו שמרו כדרך שהוא רגיל לא נפטר אם אינו רגיל בשמירה ראויה וזהו שאמר אם הוא ראוי לשמירה פטור ואם לאו חייב. הר״ש די וידש.
וזה לשון ה״ר יהונתן: ירושלמי נתן במקום שנהג ליתן את שלו וכו׳. צריך עיון זה הירושלמי אם הוא חולק עם גמרא דילן שהרי אומר כגון שנתנן וכו׳ ומשמע אפילו לא קברן תחת הקרקע פטור כיון שאינו נוהג בשלו כן. ויש לומר דלא פליג דכיון שהמפקיד עצמו יודע שאינו רגיל בעל הבית לקבור כספו על מנת כן נמי מפקיד לו את כספו וכמי שהתנה עמו דמי ותנן מתנה שומר חנם וכו׳ אי נמי יש לומר דזה הירושלמי אינו מדבר בכספים אלא במטלטלים. עד כאן.
ומודה שמואל בערב שבת וכו׳. כתב הרמ״ך וזה לשונו: ואי אפקיד גביה זוזי במעלי שבתא לא רמו עליה לאצנועינהו עד בתר שבתא. ואי האי מפקיד הוי צורבא מרבנן לא אטרחוהו רבנן לנפקד לאצנועינהו בקרקע עד לבתר שבתא למחר דמצי טעין סברית דילמא מיצטרכת זוזי לאבדלתא. ונראה לומר דאי מוכחא מילתא וידוע לדיינא דלאו למשקל מינייהו זוזי לאבדלתא אפקדינהו ניהליה אף על גב דזוזי נינהו אי נמי אי אפקיד גביה כספים וכיוצא בהן דלאו להוצאה זוטרתי כי האיך קיימי אף על גב דבמעלי שבתא אפקדינהו ניהליה אי אתאבידו באפוקי שבתא אפילו בליליא מחייבינן ליה דהא פשע דלא אטמנינהו בארעא במיפק שבתא לאלתר ולא מצא לאפטורי בטענה אף על גב דהוי מפקיד צורבא מרבנן. עד כאן.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]
בתוספות בד״ה אמר שמואל כספים כו׳ צ״ע אם שמרם בקרקע ונגנבו משם אם ש״ש חייב כו׳ עכ״ל. ולכאורה יש לדקדק דמקרא גופא מוכח דחייב דהא בפרשה דש״ח כתיב כסף או כלים ופטר ביה גניבה ואבידה ומחייב כפל בטוען טענת גנב ואם כן האי כסף היכי דמי אי לא שמרם בקרקע אפילו שומר חנם חייב בגניבה דפשיעה היא כדאמר הכא ואי שמרם בקרקע מאי איריא ש״ח אפילו ש״ש נמי פטור מגניבה וחייב כפל בטענת גנב אע״כ דש״ש בכה״ג חייב בגניבה ופטור מכפל מיהו יש ליישב משום דההיא דכספים אין להם שמירה אלא בקרקע לאו דין גמור הוא שינהוג בכ״מ ובכל זמן אלא בימי חכמי הש״ס ובמקומם התקינו כן לפי שהיו גנבים מצויים כמ״ש הרא״ש בשם הר״י ברצלוני ע״ש וכ״כ בש״ע ח״מ סימן רצ״ב שהיא הסכמת הפוסקים ודו״ק:
בא״ד מיהו הנהו יש לדחות כו׳ דבלא״ה נמי מצי למימר ולטעמיך כו׳ תמצא ש״ש משלם כפל בבעלים כו׳ עכ״ל. פי׳ ואם כן מחמת האי קושיא דכפל בבעלים בלא״ה צריך לשנויי דאפ״ה חשיב שפיר פירכא משום דש״ח משלם כפל בכל טענותיו משא״כ בש״ש והיינו כדמשני בהכונס אלא דקשיא לי על סברת התוספות דשייך כפל בש״ש בגניבה בבעלים ואם כן מה״ט שייך נמי כפל בשואל בגניבה בבעלים דמ״ש כיון דאידי ואידי פטירי בבעלים ואם כן קשה אסוגיא דפרק השואל דמייתו התוספות בסמוך בזה הדיבור דפריך התם דלא מצי למילף שואל מש״ש לענין גניבה ואבידה דמה לש״ש שכן משלם כפל בליסטים מזויין משא״כ בשואל ומאי פירכא הא בשואל נמי שייך כפל בגניבה בבעלים אע״כ דבבעלים לא שייך כפל כמ״ש התוספות לחד שינויא בפרק הכונס ע״ש. ולכאורה היה נ״ל ליישב משום דבלא״ה קשיא לי על סברת התוספות דמהיכא תיתי יהא שייך כפל בשמירה בבעלים דהא לא שייך כפל אלא בטוען ט״ג ונשבע על טענתו שבועת התורה כדילפינן לעיל בדף הסמוך מג״ש דשליחות יד ואם כן הרי בטענת שמירה בבעלים לא מצינו שום שבועת התורה אלא אם נתברר שהיתה שמירה בבעלים ונגנבה פטור אבל בלא״ה חייב לשלם וזה ברור לפי שיטת הש״ס אע״כ דתוספות סברי דבאמת נאמן בטענת שמירה בבעלים ע״י שבועה דאורייתא והיינו במגו דנאנסה ואף על גב דשבועה זו לא כתיבא באורייתא מ״מ דין מגו גופא מדאורייתא היא וכמאן דכתיבא בהדיא דמי ואם כן לפ״ז היה אפשר לומר דדוקא בשאר שומרים שייך דין זה דנאמן בשבועה במגו דנאנסה אבל בשואל כיון דחייב באונסין א״כ לא שייך מגו אלא במגו דמתה מחמת מלאכה דזה לא הוי מגו משום דאמרינן לעיל בריש פירקין להדיא שואל במאי מצי למפטר נפשיה במתה מחמת מלאכה לא שכיחא וא״כ משמע דלא הוי מגו וא״כ א״ש דלא שייך כפל בבעלים בשואל כיון דליכא שבועה בכה״ג אבל באמת א״א לומר כן משום דמצינו להדיא בש״ע סי׳ רצ״ו בשם הרמב״ם דשואל בשטר נמי נאמן לומר החזרתי במגו דמתה מחמת מלאכה בשבועה דאורייתא ולא מצינו שום חולק על זה וא״כ משמע דבכה״ג נמי הוי מגו אע״ג דלא שכיחא מיהו עי׳ בש״ך סי׳ פ״ב בדיני מגו בשם רבינו שמשון משמע להדיא דלא אמרינן מגו בדבר דלא שכיח ומשמע שם ג״כ דנאנסו מקרי שכיח לענין מגו לגבי מתה מחמת מלאכה ע״ש וא״כ י״ל דהתו׳ סברי נמי כרבינו שמשון ודו״ק:
בא״ד ונראה דכיון דאתי שואל מק״ו דש״ש כו׳ ודיו לבא מן הדין עכ״ל. והקשה מהרש״א דא״כ לענין ליסטים מזויין נמי נימא הכי דיהא פטור בשואל כיון דלא ילפינן ליה אלא מק״ו דש״ש ונימא דיו כו׳ עכ״ל ע״ש באריכות ולא דק דליסטים מזויין היינו שבויה דכתיב בקרא להדיא כמ״ש התוס׳ פרק הכונס וכ״כ בס׳ קיקיון דיונה ע״ש:
ג אמר שמואל: כספים אין להם שמירה אלא אם טומנם בקרקע, וזוהי דרך שמירתם הראויה. אמר רבא: ומודי [ומודה] שמואל שאם קבל פקדון בערב שבת בין השמשות, שלא אטרחוהו רבנן [הטריחוהו חכמים] לטומנם מיד בקרקע. ואולם אי שהא [אם שהה] למוצאי שבת שעור כדי למקברינהו [לקברם] ולא קברינהו [קברם] — מחייב [חייב] באחריות אם נגנבו. ואי צורבא מרבנן [ואם תלמיד חכם] הוא המפקיד וסבר השומר: דלמא מיבעי ליה זוזי לאבדלתא [שמא יהיו צריכים לו כספים להבדלה] ולכן לא טמנם מיד — מותר לו להמתין מעט.
§ Shmuel says: There is safeguarding for money only in the ground. Rava said: And Shmuel concedes if one received a deposit on Shabbat eve at twilight, that the Rabbis did not impose upon him to bury it in the ground immediately. And if, at the conclusion of Shabbat, he delayed and did not bury the money within the period of time needed to bury it, he is liable to pay the owner if it is stolen. And if the one who deposited the money is a Torah scholar and the bailee thought: Perhaps he requires money for havdala, and that is the reason that he did not bury the money immediately, then he may delay burying the money a bit longer.
הכל
(7) וְהָאִידָנָא דִּשְׁכִיחֵי גָּשׁוֹשָׁאֵי, אֵין לָהֶן שְׁמִירָה אֵלָּא בִּשְׁמֵי קוֹרָה וְהָאִידָנָא דִּשְׁכִיחֵי פָּרוֹמָאֵי, אֵין לָהֶם שְׁמִירָה אֵלָּא בֵּינֵי אוּרְבֵי. אֲמַר רָבָא: וּמוֹדֶה שְׁמוּאֵל בַּכּוֹתֶל. (אִי נַמֵי בֵּין הַקְּרָנוֹת) יוְהָאִידָנָא דִּשְׁכִיחֵי טָפוֹחָאֵי, אֵין לָהֶן שְׁמִירָה אֵלָּא בַּטֶּפַח הַסָּמוּךְ לַקַּרְקַע, אוֹ בַּטֶּפַח הַסָּמוּךְ לִשְׁמֵי קוֹרָה.
The Gemara comments: And now that rummagers, who dig to find and steal buried property, are commonplace, there is safeguarding for money only in the beams of the roof of a house. The Gemara comments: And now that dismantlers, who attempt to find and steal property hidden in beams, are commonplace, there is safeguarding for money only between the bricks of a wall. Rava said: And Shmuel concedes that money can be safeguarded in the wall or, alternatively, between the corners of the house. And now that tappers, who tap on walls to find and steal property hidden there, are commonplace, there is safeguarding for money only in the handbreadth of the wall adjacent to the ground or in the handbreadth of the wall adjacent to the ceiling, as tapping on the wall will not reveal their existence.
והשתא דשכיחי גשושי – פי׳: שמגששין בקרקע ומגלין המטמונות, אין לה שמירה אלא בשמי קורה.
פי׳ פרומאי – מלשון: בגדיו יהיו פרומים. טיט שנותן הבנאי בין ארחא לארחא בעובי הכותל נקרא ביני אורבי, כדגרסי׳ בגמ׳ דהשותפין: כותל כפיסין ד׳ טפחים: אריח מכאן שהוא טפח ומחצה שיעור חצי לבינה, ואריח מכאן כנגדו – הרי ג׳ טפחים, נשאר טפח בין שני אריחין, ממלאו באבנים קטנים וטיט ונקרא ביני אורבי.1
פי׳ טפוחאי – שנוקשין בטפח שלהן, ומרגישין2 אם יש בכותל כספין או זולתן.
1. כן בשטמ״ק בשם ר״ח. בכ״י לונדון 27194: ״ורבי״.
2. כן בספר הנר בשם ר״ח. בכ״י לונדון 27194: ״מרגישין״.
גשושאי – מגששין בקרקע בשפודין של ברזל להכיר מקום שתחתיו חלל.
בשמי קורה – בגג מתחתיו.
פרומאי – שוברי התקרה.
ביני אורבי – בין שורות הבנין בכותל.
טפוחאי – מטפחים בכותל לידע אם יש שם חלל.
או בטפח הסמוך כו׳ – וכולן בכותל.
ואם אינן נשמרין בקרקע אצל גנבי, בעינן שמירה במקום אחר המשתמר. כדאמרינןא והאידנא דאיכא גשושאי אין להן שמירה אלא בשמי קורה. וכללו של דבר אם אינו מניחו במקום שהוא משומר מכל דבר חייב. וכדין של כסף שאין שמירתו מעולה אלא בקרקע, כן דין כל דבר המתקיים בקרקע ככסף.
ונראה בעיני שאם הניחו במקום אחר שלא בקרקע רק שיהא מקום משומר מאש ומגניבה, שהוא פטור. שהרי לא חייבו רב יוסף אלא משום שפשע אצל האש, ולא קתני אמר רב יוסף כיון שלא קברו חייב, ש״מ דכל היכא שנתנן במקום דהוי נטירותא מאש ומגנב פטור. ועוד מדקאמר והאידנא דשכיחי גשושאי, ש״מ דלא מהדר אלא אמקום משומר מגנב ומאשב.
ושמעינן מהכא נמי שאם הפקיד לו דבר שאין מתקיים בארץ, כגון בגדים וכלי עור, ויש לנפקד מקום המשתמר מאש ומגניבה, ושמו לפיקדון במקום שהוא משתמר אצל גנב ולא מאש ונגנב, או משתמר מאש ולא מגנב ונשרף, חייב משום דלא שמו במקום המשתמר משניהם.
א. שם.
ב. וכ״כ ראבי״ה הו״ד במרדכי ר׳ רעט: דהכל תלוי לפי מנהג המקום כדאמר תלמודא והאידנא דאיכא טפוחאי וכו׳ והיכא שנתנו במקום שמשתמר מאש ומגנבים כגון בכיפה שתחת הקרקע או שע״ג קרקע פטור דחזינן לקמן דלא חייש רב יוסף אלא לאש ולגנבים. ועי׳ ב׳דין׳ הבא ובהערה ריא.
אמ׳ רבא ומודה שמואל בכותל, והאידנא דאיכא טפוחאי רחז״ל פיר׳ טפוחאי שנוקשין בטפח שלהןא ומרגישין אם יש בכותל כספים או זולתם.
א. וכ״ה בפיר״ח לפנינו ובשטמ״ק גרס שנוקשים בטפיחיהן.
גשושאי. פירוש שמגששין הקרקע ומגלין המטמונות. פרומאי מלשון בגדיו יהיו פרומים. ביני אורבי פירוש הטיט שבין לבנה ללבנה בעובי הכותל כדגרסינן בגמרא דהשותפין כותל כפיסים ד׳ טפחים אריח מכאן שהוא חצי לבנה של שלושה טפחים כדתנן בעירובין והאריח חצי לבנה של שלושה טפחים אריח מכאן ואריח מכנגדו מן הצד האחר הנה שלושה טפחים נשאר טפח ביניהם ממלאו באבנים קטנים וטיט ונקרא ביני אורבי. טפוחאי. פירוש שנוקשים בטפיחיהן ומכירין אם יש כספים או זולתם. רבינו חננאל.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]
ומעירים: והאידנא דשכיחי גשושאי [ועכשיו שמצויים גנבים המגששים בקרקע] לחפש שם דברים טמונים — אין לכספים שמירה אלא כאשר שם אותם בשמי קורה (בקורות הגג בבית). ומעירים: והאידנא דשכיחי פרומאי [ועכשיו שמצויים גנבים הפורמים את הגגות] לחפש מה שהטמינו שם — אין להם שמירה אלא ביני אורבי [כשמטמינים בין הלבנים שבקיר]. אמר רבא: ומודה שמואל שהיא שמירה ראויה אם הטמינם בכותל, אי נמי [או גם כן] בין הקרנות (פינות הבית). והאידנא דשכיחי טפוחאי [ועכשיו שמצויים גנבים הטופחים על הכתלים] לדעת אם טמון שם דבר, אין להן שמירה אלא בטפח הסמוך לקרקע בתוך הקיר, ששם אי אפשר לגלות את המקום על ידי טפיחה, או בטפח הסמוך לשמי קורה.
The Gemara comments: And now that rummagers, who dig to find and steal buried property, are commonplace, there is safeguarding for money only in the beams of the roof of a house. The Gemara comments: And now that dismantlers, who attempt to find and steal property hidden in beams, are commonplace, there is safeguarding for money only between the bricks of a wall. Rava said: And Shmuel concedes that money can be safeguarded in the wall or, alternatively, between the corners of the house. And now that tappers, who tap on walls to find and steal property hidden there, are commonplace, there is safeguarding for money only in the handbreadth of the wall adjacent to the ground or in the handbreadth of the wall adjacent to the ceiling, as tapping on the wall will not reveal their existence.
הכל
(8) א״ל אֲמַר לֵיהּ רַב אֲחָא בְּרֵיהּ דְּרַב יוֹסֵף לְרַב אָשֵׁי: הָתָם תְּנַן: כחָמֵץ שֶׁנָּפְלָה עָלָיו מַפּוֹלֶת הֲרֵי הוּא כִּמְבוֹעָר. רשב״ג רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: כָּל שֶׁאֵין הַכֶּלֶב יָכוֹל לְחַפֵּשׂ אַחֲרָיו. וְתָנָא: כַּמָּה חֲפִישַׂת הַכֶּלֶב? ג׳ שְׁלֹשָׁה טְפָחִים. הָכָא מַאי? מִי בָעִינַן שְׁלֹשָׁה טְפָחִים אוֹ לָא?
Rav Aḥa, son of Rav Yosef, said to Rav Ashi: We learned in a mishna there (Pesaḥim 31b): The legal status of leavened bread upon which a rockslide fell is like that of leavened bread that was eliminated, as it will remain there forever. Rabban Shimon ben Gamliel says: This ruling applies in any case where the leavened bread is covered to the extent that a dog is unable to detect it. And it is taught: How much is the measure of detection of a dog? It is three handbreadths. The question is: Here, what is the halakha? Do we require the money to be buried at a depth of three handbreadths or not?
שאין הכלב יכול לחפש אחריו – ואם תאמר והלא פטור לבדוק חור מפני סכנת עקרב וי״ל דהכא יכול לפנות המפולת א״נ הכא שיש שם חמץ בודאי אינו פטור משום חששת עקרב דהא מבעיא לן בפסחים (דף י:) ככר בפי נחש צריך חבר להוציאו או לאו.
אמר ליה [לו] רב אחא בריה [בנו] של רב יוסף לרב אשי: התם תנן [שם במסכת פסחים שנינו]: חמץ שנפלה עליו מפולת — הרי הוא נחשב כמבוער שהרי החמץ ישאר תמיד טמון שם. רבן שמעון בן גמליאל אומר: כל שאין הכלב יכול לחפש אחריו הרי הוא כמבוער. ותנא [ושנה] החכם: כמה חפישת הכלב — שלשה טפחים. והשאלה היא: הכא מאי [כאן מה הדין]? מי בעינן [האם צריכים אנו] בהטמנת כספים להעמיק שלשה טפחים או לא?
Rav Aḥa, son of Rav Yosef, said to Rav Ashi: We learned in a mishna there (Pesaḥim 31b): The legal status of leavened bread upon which a rockslide fell is like that of leavened bread that was eliminated, as it will remain there forever. Rabban Shimon ben Gamliel says: This ruling applies in any case where the leavened bread is covered to the extent that a dog is unable to detect it. And it is taught: How much is the measure of detection of a dog? It is three handbreadths. The question is: Here, what is the halakha? Do we require the money to be buried at a depth of three handbreadths or not?
הכל
(9) אֲמַר לֵיהּ: הָתָם, מִשּׁוּם רֵיחָא בָּעִינַן ג׳ שְׁלֹשָׁה טְפָחִים; הָכָא, מִשּׁוּם אִיכַּסּוֹיֵי מֵעֵינָא לָא בָעִינַן ג׳ שְׁלֹשָׁה טְפָחִים. וְכַמָּה? אֲמַר רַפְרָם מִסִּיכְרָא: לטֶפַח.
Rav Ashi said to Rav Aḥa: There, with regard to bread, it is due to the scent that we require three handbreadths to obscure it from the dog. Here, with regard to money, it is because it must be obscured from the eye that we bury it. Scent is not relevant, and therefore we do not need three handbreadths. The Gemara asks: And how deep must the money be buried? Rafram from Sikhera said: One handbreadth.
ערך סכרא
סכרא – א(בבא מציעא מב. פסחים לא:) אמר רפרם מסיכרא טפח. (חולין יח) (נדה לו) א״ל רבינא לרב אשי אמר ליה רב שמן לרב מסיכרא איקלע מר זוטרא לאתרין ודרש (בבא מציעא פג) אתקין רב חייא בר יוסף בסיכרא פי׳ מקום.
א. [שטאדס נאמע.]
אמר ליה [אמר לו] רב אשי: התם [שם] משום ריחא [הריח] של החמץ בעינן [צריכים אנו] שלשה טפחים, שכן הכלב מריח ומחטט שם. הכא [כאן] בטמינת כסף שהוא משום איכסויי מעינא [כיסוי מן העין] — לא בעינן [אין אנו צריכים] שלשה טפחים ודי בפחות מזה. ושואלים: וכמה? אמר רפרם מן המקום סיכרא: טפח אחד.
Rav Ashi said to Rav Aḥa: There, with regard to bread, it is due to the scent that we require three handbreadths to obscure it from the dog. Here, with regard to money, it is because it must be obscured from the eye that we bury it. Scent is not relevant, and therefore we do not need three handbreadths. The Gemara asks: And how deep must the money be buried? Rafram from Sikhera said: One handbreadth.
הכל
(10) הַהוּא גַּבְרָא דְּאַפְקִיד זוּזֵי גַּבֵּי חַבְרֵיהּ, אוֹתְבִינְהוּ בִּצְרִיפָא דְאוּרְבָּנֵי, אִיגְּנוּב. אֲמַר רַב יוֹסֵף: מאע״ג אַף עַל גַּב דִּלְעִנְיַן גַּנָּבֵי נְטִירוּתָא הִיא, לְעִנְיַן נוּרָא פְּשִׁיעוּתָא הִיא. הֲוָה תְּחִלָּתוֹ בִּפְשִׁיעָה וְסוֹפוֹ בְּאוֹנֶס, חַיָּיב. וְאִיכָּא דְּאָמְרִי: אע״ג אַף עַל גַּב דִּלְעִנְיַן נוּרָא פְּשִׁיעוּתָא הִיא, לְעִנְיַן גַּנָּבֵי נְטִירוּתָא הִיא, וּתְחִלָּתוֹ בִּפְשִׁיעָה וְסוֹפוֹ בְּאוֹנֶס, פָּטוּר. וְהִילְכְתָא: תְּחִלָּתוֹ בִּפְשִׁיעָה וְסוֹפוֹ בְּאוֹנֶס, חַיָּיב.
The Gemara relates: There was a certain man who deposited money with another, and the bailee placed it in a willow hut from which the money was stolen. Rav Yosef said: Although with regard to thieves, placing the money in the hut is effective safeguarding, with regard to fire it is negligence, as it is likely to burn. Therefore, it is a case where the incident was initially through negligence and ultimately by accident, and the bailee is liable to pay. And some say: Although with regard to fire it is negligence, with regard to thieves it is effective safeguarding. Therefore, it is a case where the beginning of the incident was negligence and ultimately the damage was caused by accident, and the bailee is exempt. The Gemara concludes: And the halakha is: In a case where the incident was initially through negligence and ultimately by accident, the bailee is liable to pay.
ההוא דאפקיד זוזי גביה חבריה אותבינהו בצריפא דאורבני – פי׳: נתנם בבית המסוכך בעצי ערבה ונגנבו.
סבר רב יוסף למיפטריה משום דהוא שומר חנם וכו׳. איכא דאמרי: אמר רב יוסף: אף על גב דלעניין גנבי נטירותא היא, לעניין נורא פשיעותא היא, תחילתו בפשיעה וסופו באונס – חייב. וכן הלכה למעשה: תחילתו בפשיעה וסופו באונס – חייב.
ההוא דאפקיד זוזי גביה חבריה. אמר ליה: הב לי זוזיי. אמר ליה: לא ידענא היכא אתנחתינהו.
צריפא דאורבני – בית קטן עגול כמין כובע שעושין ציידי עופות לארוב.
דאורבני – של ערבה היה.
אע״ג דלענין גנבי נטירותא היא – אפילו בלא קבורה שאין גנבי׳ הולכין שם לגנוב שאין ממון מצוי שם.
תחלתו בפשיעה – שמא תפול שם דליקה ונמצא פשע שלא קברן.
וסופו באונס – שהרי נגנבו וגניבה לשומר חנם אונס הוא.
(י-יב) ואם נתנן הנפקד לאחד מבני ביתו לשומרן ולא הודיעו שאינו שלו, אע״פ שלא נתןא אותן אותו בן בית במקום המשתמר יפה, פטור הנפקד אוב ישבע שמסרו לו. כדאמרינן (בבא מציעא מב ע״א) ההוא גברא דאפקיד זוזי גבי חבריה אשלמינהו לאימיה אותבינהו בקרטליתא ואיגנוב. ופסק רבא הדין משתבע איהו דהנהו זוזי אשלמינהו לאימיה ומשתבעא אימיה דהנהו זוזי אותביתנהו בקרטליתא ואיגנוב.
א. בכת״י: נתנן אותו אותו וכו׳. בד״פ: נתן אותן לבית.
ב. צ״ל וישבע כמבואר בגמרא וכ״ה באבן הראשה שבכל בו דין כח.
ה״ג ר״ח הילכתא תחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב. וכן מוכח בשלהי הפועלים (לקמן דף צג:) דהלכתא דחייב דפריך אביי אי הכי תחלתו בפשיעה וסופו באונס הוא וחייב וכן מוכח ריש פרק הכונס (ב״ק דף נו.) ודוקא היכא שיכול להיות שהאונס לא היה נארע אם לא פשע בתחלה אבל פשע בה ויצאת לאגם ומתה פטור דמלאך המות מה לי וכו׳ וצריך לומר דצריפא דאורבני הוי שמירה מעליא לזוזי לענין גנבי כמו קרקע להכי קרי ליה לענין גנבי אונס.
ההוא דאפקיד זוזי גבי חבריה אותבינהו בצריפא דאורבאני פיר׳ נתנם בבית המסוכך בעצי ערבה ונגנבו.
רב״ס ז״ל פיר׳ צריפא דאורבאני חבילה של עצי ערבה. אותבתינהו בקרטליתא פיר׳ סל. ויש מפרש ארגזא.
אמ׳ב ליה עניים דפום בדיתא מיקץ קיץ להו לשמור הוא. פיר׳ כלומר עניים דפום בדיתא ידועין הן, וכאילו הדבר חלוק ביניהם וכל אחד הפקיד חלקו אצלוג, ויש אומ׳ שרב יוסף חלקו לשם כל אחד מהן ולא הופקד אצלו שיחלקנו הוא, אבל עניים שצריכין חילוקד פטור, דכל ממון של עניים ממון שאין לו תובעין הוא, דקימא לןה אין העני זוכה בפרוטה עד שתבוא לידו, וכיון דעדיין לא זכו, לית להו מה לתבוע, ובעל הצדקה נמי משיצאת מידו אסתלק רשותיה מינה.
א. וכ״פ רש״י ד״ה קרטילתא.
ב. גמרא ב״ק צג, א והובאה ברי״ף כאן.
ג. וכ״כ הרא״ש בב״ק שם ועיין תשב״ץ ח״ב סי׳ רצג, חו״י סי׳ קצט.
ד. תיבה זו אינה ברורה בכת״י.
ה. עיין תוספתא פאה פ״ב ה״ב – הרב רוטשטיין.
ד מסופר: ההוא גברא דאפקיד זוזי גבי חבריה, אותבינהו בצריפא דאורבני, איגנוב [אדם אחד הפקיד כספים אצל חבירו, הניחם החבר בצריף עשוי מענפי ערבות, ומשם נגנב הכסף]. אמר רב יוסף: אף על גב [אף על פי] שלענין גנבי [גנבים] נטירותא [שמירה] היא, שהרי המקום שמור כשאר המקומות, ואולם לענין נורא [אש] — פשיעותא [פשיעה, רשלנות] היא, שהרי הכל עלול להישרף, הוה [הרי זה] מקרה שתחלתו בפשיעה (בחוסר זהירות, ברשלנות) וסופו באונס, ומשום כך חייב. ואיכא דאמרי [ויש אומרים] להיפך, שכך אמר: אף על גב [אף על פי] שלענין נורא [אש] — פשיעותא [פשיעה] היא, לענין גנבי [גנבים] — נטירותא [שמירה] היא ותחלתו בפשיעה, וסופו באונס — פטור. ומסכמים: והילכתא [והלכה] למעשה בבעיה זו: כל דבר שתחילתו בפשיעה ברשלנות אף על פי שסופו באונס — חייב.
The Gemara relates: There was a certain man who deposited money with another, and the bailee placed it in a willow hut from which the money was stolen. Rav Yosef said: Although with regard to thieves, placing the money in the hut is effective safeguarding, with regard to fire it is negligence, as it is likely to burn. Therefore, it is a case where the incident was initially through negligence and ultimately by accident, and the bailee is liable to pay. And some say: Although with regard to fire it is negligence, with regard to thieves it is effective safeguarding. Therefore, it is a case where the beginning of the incident was negligence and ultimately the damage was caused by accident, and the bailee is exempt. The Gemara concludes: And the halakha is: In a case where the incident was initially through negligence and ultimately by accident, the bailee is liable to pay.
הכל
(11) הַהוּא גַּבְרָא דְּאַפְקִיד זוּזֵי גַּבֵּי חַבְרֵיהּ, א״ל אֲמַר לֵיהּ : ״הַב לִי זוּזַאי!״ א״ל אֲמַר לֵיהּ : ״לָא יָדַעְנָא הֵיכָא אוֹתְבִינְהוּ.״ אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא. א״ל אֲמַר לֵיהּ : נ״כָּל ״לָא יָדַעְנָא״ פְּשִׁיעוּתָא הִיא, זִיל שַׁלֵּים!״
The Gemara relates: There was a certain man who deposited money with another. Eventually, the owner of the money said to the bailee: Give me my money. The bailee said to him: I do not know where I placed it. The matter came before Rava, who said to the bailee: Every circumstance where a bailee claims: I do not know, is in and of itself negligence; go pay.
ההוא גברא דאפקיד זוזי גבי חבריה אזל אותבינהו בצריפא דאורבאני פיר׳ צריפא דאורבאני כמין סוכה העשויה מגומא, כדתנןא העושה סוכתו כמין צריף. איגנוב, אמ׳ רב יוסף אע״ג דלענין גנבי נטירותא היא לענין נורא פשיעותא היא, הוה ליה תחילתו בפשיעה וסופו באונס וחייב. שמע מינה דאין לך שמירה אלא עד שלא יהא כלום פשיעה מכל צדדיה, אבל יש בצד אחד שמירה ומצד אחד פשיעה אינה שמירהב. ומינה טעמא דצריפא דאורבאני דהויא פשיעותא לענין נורא, שאם תפול שם אש ישרף הצריף ויאבד הממון, אבל לענין גנבי נטירותא היא, דאי האוי מקום שאין האש שולטת בו הויא שמירה ואם נגנב משם פטור, וקשיאג על שמואל דאמ׳ כספים אין להם שמירה אלא בקרקע, ופירוקא דמיתחזי לן, כגון שהפקידם אצלו בערב השבת בין השמשותד דלא אטרחוה רבנן למיקברינהי, ואיגנוב בשבת, דאע״ג דלא אטרחוה רבנן למקברינהי לא מיבעי ליה לאנוחינהו במקום דהויא פשיעה, אי נמי שהודיעו שאינו יכול לקברן אלא להצניעם בלבד. עד הנה מדברי רבי׳ יצחק בן יהודה ז״ל.
א. סוכה יט, ב.
ב. משמע דאף לגבי האונס לא חשיב שמירה והאונס נחשב כפשיעה ועיין רע״א לקמן עח, א שחקר בזה.
ג. וכן הקשה תוד״ה ה״ג עיי״ש, וגם רש״י הרגיש בזה שכתב בד״ה אע״ג: אפי׳ בלא קבורה שאין גנבים הולכין שם וכו׳ ועיין רש״י לעיל לו, ב ד״ה מה לי.
ד. לכאורה רש״י לעיל לו, ב הנ״ל שכתב שמדין השמירה בצריפא דאורבני הי׳ להפקידם בקרקע פליג על רבנו, ולא מעמיד שאיירי שהפקידו בע״ש.
הצדיקים ראוי להם לחוס על ממונם ובלבד בכדי שלא יפחיתו עצמם בכך מפני שאין הריוח מצוי להם כל כך כשאר בני אדם שכל אומנות נקיה להם ומתוך כך צריכים להזהר בכל דבר שיהא ממונם מתקיים דרך עצה אמרו לעולם ישליש אדם את נכסיו שליש בקרקע שליש בפרקמטיא שליש תחת ידו:
לא ידענא היכא אותבתינהו. כלומר אינני זוכר באיזה מקום קברתים ואיני מוצא אותם עכשיו ואבקש אותם היום או מחר ואמצאם. ודן רבא שישלם לו מיד ולא ימתין אותו עד שיחפש אחריו דאין לך פשיעה גדולה מזו ואף על פי שהוא טוען שקברם כיון שהוא אומר שאינו זוכר באיזה מקום הוא דין שישלם אותם שאף על פי שלדבריו לא נגנבו אפילו הכי כאבודים דמו לצורך המפקיד כי מי יוכל לחפש כל הקרקע של בית או כל טפח הסמוך לקרקע או כל טפח הסמוך לקורה אם לא יפסיד כתליה ואף על פי שקברן ולא נודע לנו אם קברן אם לאו אין לו להפטר בשבועה שלא פשע שהרי אין לך פשיעה גדולה מזו. ה״ר יהונתן.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]
ועוד מסופר: ההוא גברא דאפקיד זוזי גבי חבריה [אדם אחד הפקיד כספים אצל חבירו] לאחר זמן אמר ליה [לו]: הב [תן] לי זוזאי [כספי]! אמר ליה [לו] החבר: לא ידענא היכא אותבינהו [אינני יודע, אינני זוכר, היכן הנחתי אותם]. אתא לקמיה [בא הדבר לפני] רבא, אמר ליה [לו]: כל ״לא ידענא״ [״אינני יודע״] פשיעותא [פשיעה, רשלנות] היא, זיל [לך] ושלם.
The Gemara relates: There was a certain man who deposited money with another. Eventually, the owner of the money said to the bailee: Give me my money. The bailee said to him: I do not know where I placed it. The matter came before Rava, who said to the bailee: Every circumstance where a bailee claims: I do not know, is in and of itself negligence; go pay.
הכל
(12) סהַהוּא גַּבְרָא דְּאַפְקִיד זוּזֵי גַּבֵּי חַבְרֵיהּ, אַשְׁלְמִינְהוּ לְאִימֵּיהּ וְאוֹתְבִינְהוּ בְּקַרְטַלִּיתָא, וְאִיגְּנוּב. אֲמַר רָבָא: הֵיכִי נְדַיְינוּ דָּיְינֵי לְהַאי דִּינָא?
The Gemara relates: There was a certain man who deposited money with another. The bailee gave the money to his mother, and she placed the money in a chest [bekartalita], and it was stolen. Rava said: How should judges rule in this case?
ערך קרטל
קרטל – א(בבא מציעא מב.) אותבינהו בקרטליתא ואגניבו. (בבא בתרא עד:) מאי בעיתון בהאי קרטליתא פי׳ טנא בל״י קרטילי ובלעז קריטילי״א.
א. [קארב.]
ההולך למוד את גרנו אומר יהי רצון שתשלח ברכה במעשה ידינו התחיל למוד אומר ברוך השולח ברכה בכרי הזה מדד לא יברך ואם ברך הרי זו תפלת שוא שאין הברכה מצויה לא בדבר השקול ולא בדבר המדוד ולא בדבר המנוי אלא בדבר הסמוי מן העין שנא׳ יצו יי׳ אתך את הברכה באסמיך וכבר כתבנוה במסכת תענית ובמסכת ברכות:
כבר בארנו במשנה שהמעות והדינרין אין להם שמירה אלא בקרקע וביארנו שצריך להעמיק להם טפח ולמלאת אותה חפירת הטפח בעפר מ״מ אם היו רגילים ביניהם גנבים הבקיאים להכות בקרקע בקורנס וכיוצא בו ולהכיר מקום שיש בו חלל וכן לטפח בכותל ומכירין באיכות הקול אם יש שם שום חלל אם לאו מניחן במקום הנמוך שבכותל לצד הקרקע או במקום הגבוה שבה לצד התקרה ובעמק טפח וכן כל כיוצא בזה לפי ענין הרגיל אצלם וכן הדין בחתיכות כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות ובכלל כתבוה הגאונים כן בכל דבר שמשאו קל ואין הקרקע מאבדתו וכל שלא שמרם בדרך זה ואירעם אונס אפילו הניחם בתיבה ומפתח בידו חייב:
הפקידם אצלו ערב שבת בין השמשות ואירעם אונס בשבת פטור לא הטריחוהו חכמים עד מוצאי שבת ויראה לי בבין השמשות האמור כאן שפירושו סמוך לבין השמשות הואיל והדברים נראין שכשיעשה כן כבר הגיע בין השמשות ואם הגיע מוצאי שבת ונתאחר בכדי לקברן ולא קברן ואירעם אונס חייב ואם היה אותו מפקיד תלמיד חכם והנפקד חושב עליו שהוא מחזר להבדיל על הכוס פטור סבור הוא שמא יבא עכשו לבקש מעות לצורך הבדלה על הכוס ויש מפרשים שאם הנפקד תלמיד חכם אינו חייב עד שיבדיל על הכוס ואם שהה הרבה מצד שהיה מחזר על היין פטור:
יראה לי שדברים אלו לא נאמרו אלא באחד משני צדדין או באדם שהפקיד מחמת פחד המלכות שהיו מחפשין אחר ממונו ומחזרין לידע למי הפקיד וכל שחושדין שקבל פקדונו מחפשין את ביתו או במקומות שרגילין בכך בכספים שלהם ושאין להם תיבות ומפתחות כמקצת שוכני אהלים וכל תשמישן בחורים שבכותל ובגגות וכיוצא באלו הא כל שדרכם להצניע בתיבה ומפתח מה יעשה והרי הצניען במקום שהוא מצניע את שלו ושהוא מקום המשתמר לרוב העולם וכן יראה מלשון תלמוד המערב והוא שאמרו שם אימתי שומר חנם נשבע ויוצא בזמן ששמר כדרך השומרין נעל כראוי קשר כראוי נתן באפונדתו צררן בסדינו והפשילן לפניו ר״ל כשהופקדו לו בדרך נתנן בשדה תיבה ומגדל ונגנבו או אבדו פטורין מלשלם וחייב בשבועה ואם יש עדים פטור מן השבועה נעל שלא כראוי קשר שלא כראוי נתן באפורפורון צררן במקטורן והפשילן לאחוריו נתנן בראש גגו ונגנבו חייבין לשלם וכן כתבו גדולי הפוסקים שאם נתנן במקום שנהג ליתן את שלו והוא מקום הראוי לשמירה פטור נמצא מלשון תלמוד המערב כדברינו וכן יראה ממה שאמרו למטה כי אמינא לה דידי נינהו כל שכן דמיזדהרא בהו טפי אלמא שכל שהניחה במקום הראוי לשמירה לשלו והוא נוהג כן בשלו אין מחוייב בשל אחרים ליתר מזה שאלו דרך אדם בשלו אינה כדרכה בשל אחרים הרי פשע כשלא אמר לה שהם של פקדון וכן ממה שאמרו במשנה במסרה לבנו ולבתו הקטנים ונעל בפניהם כראוי שהוא שמירה ואע״פ שפירשנוה במשנה בדרך אחרת מ״מ פשוטן של דברים מוכיח כן וכן יראה לי ממעשה צריפא דאורבני שאלמלא שתחלתו בפשיעה מצד האור היתה נקראת שמירה ואלמלא כן מה הוצרכנו לפשיעת האור הרי אף לגנבה פשע הואיל ולא קבר הא מ״מ כל שהניחה במקום שאין משתמר לכל אדם אע״פ שדרכו להניח שם את שלו חייב שאם מיקל בשלו אין לו להקל בשל אחרים:
שאר הדברים לא נתפרשה שמירתן ומ״מ הכל לפי מה שהוא ופרשו גדולי המחברים שקורות ואבנים דרכן להניחם בבית שער חבילי פשתן הגדולים דרכן בחצר שמלה וטלית דרכן בבית בגדי משי וכלי כסף וזהב דרכן בתיבה ובמפתח וילמד הסתום מן המפורש:
כבר ידעת שהמלוה על המשכון נעשה שומר שכר עליה אירע מעשה בימי חכמי קדמונינו שבנרבונה במי שהלוה לחברו על הבגד ונקבוהו עכברים והסכימו שאם הבגד חשוב שדרך שמירתו אינו אלא בתיבה חייב ואם הוא מאותן שדרכן בבית פטור:
שומר ששמר שמירה הראויה לקצת דברים אלא שאינה ראויה לקצת דברים אחרים ואירע האונס מצד אותן הדברים שהיתה השמירה ראויה אצלם כגון שהיתה שמירה לענין גנבים ולא היתה שמירה לענין האור ונגנבו הואיל ומ״מ פשע בתחלת שמירתו אע״פ שלא מחמת אותה הפשיעה נאנסו חייב כלל גדול אמרו כל שתחלתו בפשיעה אע״פ שסופו באונס חייב וכבר ביארנו למעלה דוקא כשהפשיעה גרמה את האונס ר״ל שאלמלא שמרם לכל דבר לא היה האונס בא מעשה היה באחד שהפקיד מעות אצל חברו והניחם במחיצה של ערבה בתוך עובי המחיצה ונגנבו ואמרו חכמים הואיל ויש כאן פשיעה מצד שהיה להעלות על לב שהאור שולט בה אע״פ שלענין גנבה שמירה ראויה היא חייב שאלו שמרם שמירה הראויה להם מכל צד והיא הקבורה לא היה האונס בא כמו שביארנו למעלה:
כל שהפקיד אצל חברו איזה פקדון והניחו במקום הראוי לשמירה וכשזה בא ותובע פקדונו אינו זוכר מקום שהניחן בו ואומר לא ידעתי היכן הנחתים או באיזה מקום קברתים המתן עד שאבקש ואמצא מכיון שהחזיק עצמו כשוכח נעשה פושע ואם נאנסו אע״פ שנודע אח״כ שבמקום המשתמר נאנסו חייב לשלם שכל שהשליך פקדונו אחרי גוו כל כך עד ששכח אין לך פשיעה גדולה מזו שאין לך מקום המשתמר שלא יהא צריך לנתינת לב עליו תמיד שמא תאמר אחר שכך זה שאמרו ששומר חנם פטור בגנבה ואבדה היאך אבדה נמצאת לשומר חנם עד שנאמר שהוא פטור עליה אם אמר איני יודע היכן הנחתים הרי פשיעה היא וחייב אם אמר יודע אני היכן הנחתים אבל איני יודע מי נטלם הרי זה גנבה היא ולא אבדה ושמא אין שם גנבה נאמר אלא בשיצא קול גנבה או אמתלת גנבה וזה שאינו יודע מי נטלה נקרא אבדה ומ״מ יש מי שפירש שלא נאמר לא ידענא פשיעותא היא אלא כשאומר לא ידעתי אם הנחתים במקום המשתמר אם לאו הא אם אמר ידעתי שבמקום המשתמר הנחתים אבל איני זכור המקום אין זה פשיעה והרי היא אבדה:
אותבינהו בקרטילא ואגנוב. נראה לי מקום הרגיל ליתן את שלו היה אבל לא היה מקום שמירה מעולה. מיהו קשה לי כיון דאיהו יהיב זוזיה בההיא קרטליתא היכי אמר כי אמינא דידי נינהו כל שכן דמזדהרא בהו טפי. ותו קשיא לי שמואל דאמר כספים אין להם שמירה אלא בקרקע היכי משכחת לה. לא משכחת לה אלא במי שהוא קובר שלו כל הימים וההיא דקרטליתא זימנין קבר זימנין לא קבר. הראב״ד.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]
ועוד מסופר:, ההוא גברא דאפקיד זוזי גבי חבריה [אדם אחד הפקיד כספים אצל חבירו]. אשלמינהו לאימיה, ואותבינהו בקרטליתא, ואיגנוב [מסר החבר את הכספים לאמו, והיא הניחה אותם בארגז ונגנבו]. אמר רבא: היכי נדיינו דייני להאי דינא [איך ידונו דיינים דין זה]? כי יש בו בעיה על מי חלה האחריות.
The Gemara relates: There was a certain man who deposited money with another. The bailee gave the money to his mother, and she placed the money in a chest [bekartalita], and it was stolen. Rava said: How should judges rule in this case?
הכל
(13) נֵימָא לֵיהּ לְדִידֵיהּ ״זִיל שַׁלֵּים״, אָמַר:
Let us say to the bailee: Go pay. But he can say: There is a principle:
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.