(1) 
אַף בָּרִאשׁוֹנָה. הֲלָכָה כְּמוֹתוֹ אוֹ אֵין הֲלָכָה כְּמוֹתוֹ? אֲמַר לֵיהּ: חָלוּק הָיָה ר׳ רִבִּי יוֹסֵי אַף בָּרִאשׁוֹנָה, וַהֲלָכָה כְּמוֹתוֹ אַף בָּרִאשׁוֹנָה.
אַף בָּרִאשׁוֹנָה. הֲלָכָה כְּמוֹתוֹ אוֹ אֵין הֲלָכָה כְּמוֹתוֹ? אֲמַר לֵיהּ: חָלוּק הָיָה even in the first mishna in this chapter, and Rabbi Yosei holds that even when a bailee pays for the deposit and chooses not to take an oath, the thief pays the double payment to the owner. Is the halakha in accordance with his opinion even in that case, or is the halakha not in accordance with his opinion? Rav Yehuda said to him: Rabbi Yosei was in disagreement even in the first mishna in this chapter, and the halakha is in accordance with his opinion even in the first mishna.
1. את: חסר ב-גט .
2. גיב מוסיף: ״או״, וכן ברמב״ם פיהמ״ש.
3. משנה ד׳: ״שנים שהפקידו... עד שיבא אליהו״. הושלם רק ב-גיב , דפוסים . חסר בכ״י סוטרו , כ״י נ , דפוס קושטא .
4. חד: גט , גיב , כ״י נ , דפוסים.
5. בגזלה: גט , גיב : ״בגזירה״.
6. מחמשה: גט לפני הגהה: ״מהם״.
7. דמספיקא: וכן גט , גיב . כ״י נ , דפוסים: ״מספיקא״.
8. וכן פסק הרי״ף בכתובות פרק א (דף ד ע״ב) ובב״ק פרק י (דף מד ע״ב).
9. דקנסא: גט , כ״י נ , דפוסים. כ״י סוטרו : ״קנסא״.
10. דאיסורא דרבנן עבד: וכן גט , גיב , כ״י נ , דפוס קושטא . דפוסים : דלא עבד אלא איסורא דרבנן .
11. דעבד איסורא דאוריתא: גט , גיב : ״דאיסורא דאוריתא עבד״.
12. והאי: וכן כ״י נ , דפוס קושטא . גט , גיב : ״והא״. דפוסים : וההיא .
13. מנה: חסר ב-גט .
14. מכם: גט , גיב . חסר בכ״י סוטרו , כ״י נ , דפוסים.
15. ולזה מנה: וכן גט , גיב , כ״י נ , דפוסים. חסר בכ״י סוטרו .
16. רמינן: דפוס קושטא : ורמינן .
17. עלה: גיב : ״עליה״.
18. אצלו שניהם: וכן כ״י נ . גיב , גיג , דפוסים: ״שניהם אצלו״.
19. אתו: דפוסים : אתון .
20. דפוסים מוסיף: אנא אקפיד .
21. מדיליה: וכן כ״י נ . דפוס קושטא : מדידי . דפוסים : מדידיה .
22. קא: גיג , כ״י נ , דפוסים. חסר בכ״י סוטרו .
23. מתני׳: הציון חסר ב-גיג , כ״י נ , וכן בכ״י ירושלים. גם בדפוס קושטא דברי ר׳ יוסי שבמשנה מובאים בשם האמורא רב יוסף. ב-גיג , כ״י נ וכ״י ירושלים, המשנה מובאת בקיצור בלבד: ״וכן שני כלים וכול׳ ״.
24. זוז: חסר בדפוסים.
25. נותן: דפוס קושטא : ונותן .
26. גדול נותן: דפוסים: הגדול משלם .
27. אמר ר׳ יוסי: דפוס קושטא : אמ׳ ליה ר׳ יוסף .
28. הפסיד: וכן דפוסים . דפוס קושטא : מפסיד .
1רישא כשתי כריכות נינהו דחד הוא דאפקיד גביה והוה ליה למידק ואף על גב דאתו תרווייהו בשעת פקדון. אבל סיפא דוקא שהפקידו שניהם בכרך אחד.
2ורמי גזל אגזל קתני הכא אמר לשנים גזלתי וכו׳. ורמינהי גזל אחד מחמשה וכו׳ והכא ודאי בשתי כריכות הוא כי הנגזל אחד הוא לבדו והוה ליה למידק.
3בהשמטה שבסוף המסכתא: ורמי גזל אגזל. רמינן גזל ופקדון אגזל מתניתין אברייתא דרבי טרפון דהכא קתני אפילו בפקדון נותן לזה מנה ולזה מנה וברייתא קתני אפילו בגזל מניח גזילה ביניהם ומסתלק. וממאי דמתניתין רבי טרפון וכו׳ משום דקתני סיפא דברייתא מודה רבי טרפון וכו׳ והכי אקשינן דמתניתין דהכא לא אפשר לאוקמה כרבי עקיבא דלרבי עקיבא מאי שנא מודה מעצמו אפילו עומד וצווח נמי מחייב אלא לאו רבי טרפון היא. והשתא קשיא לן אמאי לא תני פטורא גבי גזל בדתבעי ליה כדקתני פלוגתא לפטורא גבי פקדון כי היכי דתני ליה בברייתא לרבי טרפון אלמא איכא תנא לרבי טרפון דמספקא ליה בהכי ושני ליה התם בתבעי ליה הכא בבא לצאת ידי שמים פירוש התם אתא לאפלוגי בדתבעי ליה כלומר לחלק בין תבעי ליה לבא לצאת ידי שמים אבל הכא לא בא לחלק אלא בבא לצאת ידי שמים בין פקדון לפקדון בין שני כריכות לכרך אחד ותנא פקדון דשני כריכות דומיא דגזל דאף על גב דאיסורא לא עביד כיון דפשיעותא עביד ובא לצאת ידי שמים מחייב בגזל. וסיפא כיון דלאו פשיעה עביד אפילו ידי שמים נמי ליכא ומשום פקדון תנא גזל אבל גזל בדתבעי ליה לא הוה צריך למתני הכא דהא תנא ליה התם ביבמות.
4אמר מר דקא תבעי ליה והלה מה טוען לרבי טרפון קא בעי לה. רב יהודה אמר הלה שותק רב ששת אמר הלה צווח. כלומר איני מאמין לכם שארבעה מכם תובעין שקר. אבל שתיקה כהודאה דמיא. פירוש כאמינם האמין הראשון כשתבעה וכשתבעו השני הניח האחד והאמין לשני וכן כולם נמצאו כולם היו באמונה שהאמינם כבר נתחייב להם. ומאן דאמר אפילו שותק פטור האי שתיקה דהכא לא אמנה הוא אלא כדבר המסופק.
1. פיסקה זו מובאת בשטמ״ק בשם ראב״ד.
2. פיסקה זו מובאת בשטמ״ק בשם ראב״ד.
3. פיסקה זו מובאת בשטמ״ק בשם ראב״ד.
4. פיסקה זו מובאת בשטמ״ק בשם ראב״ד.
[מתני׳] אמר לשנים גזלתי אחד מכם ואיני יודע איזה מכם או אביו של אחד מכם הפקיד אצלי מנה ואיני יודע איזהו נותן לזה מנה ולזה מנה שהודה מפי עצמו. ודמינן בגמרא פקדון אפקדון הא דקתני בסיפא שנים שהפקידו אצל אחד זה מנה וזה מאתים זה אומר מאתים שלי וזה אומר מאתים שלי נותן לזה מנה ולזה מנה והשאר יהא מונח עד שיבא אליהו אלמא מספיקא לא מפקינן ממונא אמר רבא רישא נעשה במי שהפקידו אצלו בשתי כריכות דהוה ליה למידק פי׳ הואיל וחד גברא מפקיד אצלו הוה ליה בשנים שהפקידו אצלו בשתי כריכות זה שלא בפני זה דהוה ליה למידק מי נפקד אצלו מנה ומי מאתים. הואיל ולא דק הרי פשע בפקדון. הילכך נותן לזה מנה ולזה מנה ומוציאין ממנו בדין ולא בבא לצאת ידי שמים והא דקתני שהודה מפי עצמו דדייקינן מינה שבבא לצאת ידי שמים עסקינן ההיא ארישא קאי אמר לשנים גזלתי אחד מכם וכו׳ ותלמודא דשני נמי בבא לצאת ידי שמים אגזל ולא אפקדון סיפא נעשה כמי שהפקידו לו בכרך אחד דלא הוה ליה למידק הואיל שהפקידו אצלו שניהם זה בפני זה הוה ליה כמי שנאמנין זה על זה להפקיד שניהם פקדונותיהם בצרור אחד דלית ליה למידק מה יש לו לזה בתוכו או לחבירו ואע״ג דלאו בכרך אחד הוה. מיהו כיון דהפקידו זה בפני זה גילו בדעתם שלא חשדו זה את זה לומר שמא חבירי יתבע לו המאתים הילכך לא פשע ולא מידי ונותן לזה מנה ולזה מנה והשאר יהא מונח עד שיבא אליהו או עד שיודה אחד לחבירו שהמאתים שלו ויטול המנה השני:
סימן קיד
וכן הלכה דרב אשי ורבינא נמי אית להו הא דרבא דא״ל רבינא לרב אשי מי אמר רבא כל בשתי כריכות הוה לו למידק והאמר רבא ואיתימא רב פפא הכל מודים בשנים שהפקידו אצל רועה שמניח רועה ביניהם ומסתלק פי׳ שנים שהפקידו זה טלה אחד וזה שנים זה אומר שנים שלי וזה אומר שנים שלי והתם שני כריכות נינהו אפי׳ הפקידו זה בפני זה דבר הנראה הוא מי הביא אחד ומי הביא שנים דבשלמא גבי כריכות מעות הואיל ואילו צרוריות בידו שוכח מי הפקיד אצלו צרור גדול או הקטן הואיל והפקידו יחד על כן יש לומר דהואיל והפקידו זה בפני זה ולא חשדו זה את זה ולא פשע הנפקד אבל גבי טלאים מילתא מוכח טפי ואין לו לירא שמא חבירו יאמר שלי הם השנים הילכך לנפקד היה לדקדק הואיל ולא דקדק פשע א״ל התם שהפקידו אצל רועה שלא מדעתו הילכך לא פשע ולא מידי:
סימן קטו
הילכך הלכה דכל היכא שהיה לנפקד לדקדק ולא דקדק משלם לכל אחד ואחד וכל היכא שלא היה לו לדקדק אי תפיס יהא מונח עד שיבא אליהו ואי לא תפיס דומיא דרועה מניח ביניהם ומסתלק. וכן פסק הרב ר׳ משה בר מיימון זצ״ל. וכן פסק רבינו יצחק אלפס זצ״ל. הרב ר׳ משה בר מיימון זצ״ל כתב דהא דאמר רבא דבשני כריכות הוה ליה למידק היינו שהיה לו לכתוב כל אחד על כיס שלו ורוצה לומר דסמכינן אכתיבה ולא חיישינן שמא פינן ואמר בפ׳ האשה שהלכה שלום ההוא גברא דאפקיד שומשמי גבי חבריה א״ל הב לי שומשמיי א״ל שקלתינהו והא כן וכן הויין ובחביתא רמיא א״ל לדידך שקליתינהו והני אחרניית׳ נינהו ואמר רבא חיישי׳ שמא פינן וא״ל מר קשישא בריה דרב חסדא לרב אשי ומי חיישינן לשמא פינן והא אנן תנן מצא כלי וכתב עליו קו״ף קרבן מ״ם מעשר דל״ת דימוע טי״ת טבל תי״ו תרומה שבשעת הסכנה היו כותבין תיו תחת התרומה פי׳ שגזרו שלא לקיים המצות אלמא לא אמרינן שמא פינן מאותה תבואה שנתן בה בכתיבה אות זה ואלו אחריני א״ל רבינא לרב אשי ולא חיישינן לשמא פינן אימא סיפא ר׳ יוסי אומר אפילו מצא חבית וכתוב עליה תרומה הרי אלו חולין שאני אומר אשתקד היתה מליאה תרומה ופינה אלא דכולי עלמא חיישנן שמא פינן והכא בהא קמיפלגי מר סבר אי איתא דפנינהו מיגרר הוי גריר ליה היה גורר את האות. ואידך אימור אישתלויי אישתלי. אי נמי לפנחיא שבקיה להצלת פירות שבתוכה הניח בה אות זה ולא גררה כדי שיבדלו בני אדם מהם:
סימן קטז
ופסק מו׳ רבינו אליעזר בן רבינו יואל הלוי זצ״ל הלכה כתנא קמא דלא אמר אישתלויי אישתלי הואיל ולא מחק אותה האות. ומתוך כך פסק שאם כתוב על הבית יין נסך אם אין ידוע לנו בעדות ברורה שהיין כשר מחזקינן ליה באיסור דהלכה כרבי יוסי מחבירו ולא מחביריו כדאיתא בפרק מי שהוציאוהו גם הוא סובר כדברי הרב ר׳ משה בר מיימון זצ״ל דסמכינן אכתיבה שהרי אממונא מייתינן לה:
סימן קיז
הילכך ראובן שהיה לו פקדונות וידוע על האמת שאלו כיסים הן פקדונות בידו אלא שאין ידוע איזה מהם כיס של מי הוא אם יש שם המפקיד כתוב על הכיס סמכינן אכתיבה ומהדרינן ליה. ולא חיישינן לשמא פינן וההיא עובדא דשומשמי דחיישינן שמא פינן היינו בשאר סימניא כגון בחביתא רמיין וכך כך הויין דאימור איתרמויי איתרמי דמאי הוה ליה למעבד אבל גבי כתיבה אי איתא דפניה הוה ליה למחוק האות. ואמרי׳ לעיל באלו מציאות המוציא סלע בשוק ובא חבירו ואמר שלי הוא אפי׳ שמו כתוב עליה לא אמר כלום לפי שאין סימן למטבע דאמר אפוקי אפקא ומאיניש אחרינא נפל משמע התם בשאר אבידה דליכא למימר האי טעמא סמכינן אכתיבה והוי סימנא מיהו הא לאו ראיה היא דאיכא למימר היינו דווקא בגוף האבידה דליכא למימר בה פינן. אבל אם מצא כיס מלא מעות וכתוב עליו ראובן דילמא לא הוי סימן דחיישינן שמא פינן. מיהו הלכה למעשה סמכינן אכתיבה כדברי הרב ר׳ משה בר מיימון זצ״ל וכדברי מו׳ רבינו אליעזד בן ר׳ יואל הלוי זצ״ל:
ביבמות בפרק האשה שהלכה שלום תנן גזל מחמשה ואינו יודע לאיזה גזל וכל אחד ואחד אומר אותי גזל מניח גזילה ביניהם ומסתלק דברי ר׳ טרפון ר׳ עקיבה אומר אין זו הדרך מוציאתו מידי עבירה עד שישלם גזילה לכל אחד ואחד ואוקימ׳ התם מתני׳ בר׳ שמעון בן אלעזר דתניא אמר ר׳ שמעון בן אלעזר לא נחלקו ר׳ טרפון ור׳ עקיבה על שלקח מקח מחמשה בני אדם ואינו יודע מאיזו מהן לקח שמניח דמי מקחו ביניהם ומסתלק על מה נחלקו על שגזל שר׳ טרפון אומר מניח גזילה ביניהם ומסתלק ור׳ עקיבה אומר עד שישלם לכל אחד ואחד וקיי״ל הלכה כר׳ עקיבה מחבירו ובפ׳ הכותב מסקי דר׳ טרפון חבירו דר׳ עקיבה הוה דתנן התם בפ׳ האשה שהלכה שלום בסמוך אמרה מת בעלי ואחר כך מת חמי תנשא ותטול כתובתה וחמותה אסורה היתה בת ישראל לכהן תאכל בתרומה דברי ר׳ טרפון ר׳ עקיבה אומר אין זו הדרך מוציאתה מידי עבירה עד שתהא אסורה לינשא ואסורה לאכול בתרומה ואמר בגמרא אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר׳ טרפון. ופר״ח זצ״ל משום דגרסי׳ בפ׳ הכותב על ר׳ טרפון שהוא חבירו של ר׳ עקיבה הוא וקיימא הלכה כר׳ עקיבה מחבירו לפיכך הוצרך לומר הלכה כר׳ טרפון:
סימן קיח
הכא למדתי מדבריו דכל היכא שנחלקו ר׳ טרפון ור׳ עקיבה ולא איתמר הילכתא כר׳ טרפון דהלכה כר׳ עקיבה. וכן פסק רבינו יצחק בר שמואל זצ״ל דהלכה כר׳ עקיבה וכדאוקימנא דקא תבעי ליה אבל היכא דהוי שמא ושמא אוקימנא ממונא בחזקת מריה. ואפי׳ איכא עדים שגזל לאחד משנים ואינו יודע מאיזה מהם לא מחייב ר׳ עקיבה לשלם בדיני אדם לכל אחד ואחד אלא דוקא היכי דתבעי ליה אבל אם בא לצאת ידי שמים שבא מאליו לימלך מה יעשה ולא יענש ודאי אמרינן ליה ידי שמים לא יצאת עד שתתן לשניהם ובהא ר׳ עקיבה מודה כדמוכח סוגיא דמתני׳ דהמפקיד. וכן פסקו רבינו יצחק אלפס זצ״ל והרב ר׳ יצחק אלפס מיימון זצ״ל שהלכה כר״ע כדתבעי ליה שנשבע כל אחד שזה גזלו ושקיל ובבא לצאת ידי שמים חייב לשלם גזילה לכל אחד ואחד ואע״ג דלא קא תבעי ליה אבל בדין היכא דלא תבעי ליה אינו נותן אלא גזילה אחת והן חולקין אותה ביניהם שהרי אין ידוע לאחד מהם שנגזל אלא זה בא והודיעם ולא קנסו חכמים בדבר זה מפני שאין לו תובע. והא דתניא שמניח דמי מקחו ביניהם ומסתלק לא שיניח ביניהם והם יקחו אלא יהו מונחים בידו הדמים או ביד ב״ד עד שיבא אליהו. או עד שיודו זה לזה כדמוכח סוגיא דשמעתין דהמפקיד:
[שם]
אמר מר התם דקא תבעי ליה הלה מה טוען רב יהודה אמר הלה שותק ורב מתנה אמר הלה צווח אבל שתיקה כהודאה דמיא. רב יהודה אמר שתיקה דרבא לאו כהודאה דמיא מצי א״ל האי דשתקי לכל חד וחד דאמינא דילמא האי הוא. פי׳ אליבא דר׳ טדפון קא בעי דאמר מניח גזילה ביניהם ומסתלק. הלה צווח פי׳ רש״י זצ״ל אומר לכל אחד איני מכירך:
אמר מר התם דקא תבעי ליה הלה מה טוען רב יהודה אמר הלה שותק ורב מתנה אמר הלה צווח אבל שתיקה כהודאה דמיא. רב יהודה אמר שתיקה דרבא לאו כהודאה דמיא מצי א״ל האי דשתקי לכל חד וחד דאמינא דילמא האי הוא. פי׳ אליבא דר׳ טדפון קא בעי דאמר מניח גזילה ביניהם ומסתלק. הלה צווח פי׳ רש״י זצ״ל אומר לכל אחד איני מכירך:
סימן קיט
פי׳ רבינו יצחק בר שמואל זצ״ל דלרב מתנה נמי דאמר שתיקה דהכא כהודאה דמיא נמי אי טעין ואמר מה ששתקתי לפי שהייתי מחשב בלבי להכירך אם אתה הוא אותו שגזלתי אם לאו הכי נמי דמהימן אבל אי לא טעין לא טענינן ליה ולרב יהודה טענינן ליה נמי. ופי׳ דמיכן יש ללמוד דכל היכא שיש לתלות שתיקתו בעבור שמחשב בלבו מה לומר לא אמרינן שתיקה כהודאה דמיא דאמ׳ לא כך היה כל אדם נתפס בב״ד שאין יכול למהר ולענות אלא הכל לפי מה שבית דין יכולין להבין דעתו של שותק לפי זה דנין:
אף בראשונה, שלא רק על משנתנו זו חלק אלא גם על המשנה הראשונה בפרק כשהשומר שילם ולא רצה להישבע אין ר׳ יוסי מסכים שהשומר מקבל את הכפל, ומאחר שכן ברצוני לברר האם הלכה כמותו אף בראשונה או אין הלכה כמותו? אמר ליה [לו] חלוק היה ר׳ יוסי אף בראשונה, והלכה כמותו אף בראשונה.
even in the first mishna in this chapter, and Rabbi Yosei holds that even when a bailee pays for the deposit and chooses not to take an oath, the thief pays the double payment to the owner. Is the halakha in accordance with his opinion even in that case, or is the halakha not in accordance with his opinion? Rav Yehuda said to him: Rabbi Yosei was in disagreement even in the first mishna in this chapter, and the halakha is in accordance with his opinion even in the first mishna.
הכל
(2) אִתְּמַר נַמֵי: אֲמַר ר׳ רִבִּי אֶלְעָזָר: חָלוּק הָיָה ר׳ רִבִּי יוֹסֵי אַף בָּרִאשׁוֹנָה, וַהֲלָכָה כְּמוֹתוֹ אַף בָּרִאשׁוֹנָה. ור׳ וְרִבִּי יוֹחָנָן אָמַר: מוֹדֶה הָיָה ר׳ רִבִּי יוֹסֵי בָּרִאשׁוֹנָה שֶׁכְּבָר שִׁילֵּם.
It was also stated that the amora’im in Eretz Yisrael disagreed about this matter. Rabbi Elazar says: Rabbi Yosei was in disagreement even in the first mishna and the halakha is in accordance with his opinion even in the first mishna. And Rabbi Yoḥanan says: Rabbi Yosei conceded in the first mishna because the bailee already paid and acquired the animal.
אתמר נמי [נאמר גם כן] שחלקו אמוראים בארץ ישראל בשאלה זו. אמר ר׳ אלעזר: חלוק היה ר׳ יוסי אף בראשונה והלכה כמותו אף בראשונה. ור׳ יוחנן אמר: מודה היה ר׳ יוסי בראשונה לפי שכבר שילם ונקנתה לו הבהמה.
It was also stated that the amora’im in Eretz Yisrael disagreed about this matter. Rabbi Elazar says: Rabbi Yosei was in disagreement even in the first mishna and the halakha is in accordance with his opinion even in the first mishna. And Rabbi Yoḥanan says: Rabbi Yosei conceded in the first mishna because the bailee already paid and acquired the animal.
הכל
(3) שִׁילֵּם אִין, לֹא שִׁילֵּם לָא. וְהָאֲמַר ר׳ רִבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא א״ר אֲמַר רִבִּי יוֹחָנָן: לֹא שִׁילֵּם, שִׁילֵּם מַמָּשׁ, אֵלָּא כֵּיוָן שֶׁאָמַר ״הֲרֵינִי מְשַׁלֵּם״, אע״פ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא שִׁילֵּם. אֵימָא: מוֹדֶה הָיָה ר׳ רִבִּי יוֹסֵי בָּרִאשׁוֹנָה, שֶׁכְּבָר אָמַר הֲרֵינִי מְשַׁלֵּם.:
The Gemara questions the formulation of Rabbi Yoḥanan’s statement: If he paid, yes, the thief pays the double payment to him; if he did not pay, no? But doesn’t Rabbi Ḥiyya bar Abba say that Rabbi Yoḥanan himself says: When the mishna says: If the bailee paid, it does not mean that he actually paid; rather, once the bailee said: I hereby choose to pay, even if he did not yet actually pay, he acquired the double payment? The Gemara answers: Emend the statement of Rabbi Yoḥanan and say: Rabbi Yosei conceded in the first mishna because the bailee already said: I hereby choose to pay.
ואין הלכה כשמואל, דהא ר׳ יוחנן פליג עליה. דהא בהדיא אמר ר׳ יוחנן: מודה ר׳ יוסי בראשונה שאינו משלם אלא למי שהפקדון אצלו. וקיימא לן כר׳ יוחנן, דסוגיין בעלמא שמואל ור׳ יוחנן – הלכה כר׳ יוחנן, וכל שכן ר׳ אלעזר דתלמיד קטן הוא לגבי ר׳ יוחנן.
מודה היה רבי יוסי אף בראשונה שכבר אסר הריני משלם. נראה לר״י דהלכה כרבי יוחנן דאמר מודה היה רבי יוסי אף בראשונה ואם כן אם כבר אמר הנפקד הריני משלם ונמצא הגנב משלם כפל לנפקד. ועוד דהלכה כרב נחמן בדיני וסבירא ליה כרבי יוסי כדאמר לעיל דוקא משום דאטרחיה לבי דינא אבל אי לא אטרחיה מודה הוא שהכל שלו ואי לא היה מודה רבי יוסי בראשונה והלכה כמותו לעיל דקא מותיב ממתניתין דקאמר שילם ולא רצה לישבע אמאי לא משני חלוק היה רבי יוסי אף בראשונה והלכה כמותו אלא שמע מינה כדפרישנא. תלמיד הר״ף.
על לשונו של ר׳ יוחנן תוהים: שילם — אין [כן] לא שילם — לא? והאמר [והרי אמר] ר׳ חייא רב אבא שאמר ר׳ יוחנן עצמו: מה שנאמר במשנה שם ״שילם״, לא ״שילם״ שילם ממש, אלא כיון שאמר ״הריני משלם״, אף על פי שלא שילם. ואם כן לדעת ר׳ יוחנן אינו צריך לשלם ממש! ומשיבים: אימא [אמור] ותקן את הלשון שנאמר בשם ר׳ יוחנן כך: מודה היה ר׳ יוסי בראשונה שכבר אמר ״הריני משלם״.
The Gemara questions the formulation of Rabbi Yoḥanan’s statement: If he paid, yes, the thief pays the double payment to him; if he did not pay, no? But doesn’t Rabbi Ḥiyya bar Abba say that Rabbi Yoḥanan himself says: When the mishna says: If the bailee paid, it does not mean that he actually paid; rather, once the bailee said: I hereby choose to pay, even if he did not yet actually pay, he acquired the double payment? The Gemara answers: Emend the statement of Rabbi Yoḥanan and say: Rabbi Yosei conceded in the first mishna because the bailee already said: I hereby choose to pay.
הכל
(4) מתני׳ מַתְנִיתִין : אאָמַר לִשְׁנַיִם: ״גָּזַלְתִּי לְאֶחָד מִכֶּם מָנֶה, וְאֵינִי יוֹדֵעַ אֵיזֶה מִכֶּם״, אוֹ ״אָבִיו שֶׁל אֶחָד מִכֶּם הִפְקִיד לִי מָנֶה, וְאֵינִי יוֹדֵעַ אֵיזֶה הוּא״, נוֹתֵן לַזֶּה מָנֶה וְלַזֶּה מָנֶה, שֶׁהוֹדָה מִפִּי עַצְמוֹ.
MISHNA: If one said to two people: I robbed one of you of one hundred dinars, but I do not know from which of you I took the money, or if one said to two people: The father of one of you deposited one hundred dinars with me, but I do not know the father of which of you he is, then he gives one hundred dinars to this person and one hundred dinars to that person. This is because there is no way to determine which of them is entitled to the money, and he admitted his obligation at his own initiative.
המפקיד
{שמעתא דגזל מאחד מכמה}
אמר לשנים גזלתי – נראה דמתניתין רבי טרפון היא. ולפיכך נראה לי הפסק שפסקתי בב״ק שהלכה כרבי טרפון, כיון דסתם מתני׳ דהכא ודהתם כותיה. ואע״ג דאמרינן, וממאי דרבי עקיבא היא, למימרא דרבי עקיבא נמי מודה בה בדין אמר לשנים, אבל דוקיא דמתני׳ כרבי טרפון היא. דקתני, שכבר הורה מפי עצמו. אלמא, בבא לצאת ידי שמים הוא דחייב אבל בדתבעי ליה לא, אלא מניח גזילה ביניהם בב״ד לברר הדבר אם יוכל, ואם לאו יניחנו ברשותו עד שיבא אליהו, ולא יוציא מידו כלום, כדאמרינן בספק הינוח.
ושנים שהפקידו אצל רועה מניח ביניהם ומסתלק. משום דבהמה נפיש טרחה, ולפיכך הוא רוצה להוציאה מתחת ידו. ובברייתא קמ״ל אפילו רועה. ותירוץ ה״ר אברהם ז״ל לא נראה לי. דאמר מאי שנים. אחד משנים. דאדדחיק רב אשי ואמר שהפקידו אצלו שלא מדעתו, לישני ליה, מאי שנים. שנים דוקא, ולא אחד משנים. ומניח ביניהם הספק, שחולקין עליו משום טרחא דבהמה, וכדאמרן. ותו לא מידי.
פרק המפקיד
[במאור דף כ: ד״ה אמר לשנים. לרי״ף סי׳ שכח (בבא מציעא דף לז.)]
כתוב שם: אמר לשנים גזלתי, נראה לי דמתניתין רבי טרפון היא וכו׳, עד אבל [בדתבעי]1 ליה [לא], אלא מניח גזלה ביניהם [בבית דין] לברר הדבר אם יוכל, ואם לאו, יניח ברשותו עד שיבא אליהו ולא יוציא כלום, כדאמרינן [דף כה:] בספק הניח.
אמר אברהם: זה דבר שאי אפשר שהרי אמרו [דף לז.] מניח גזלה ביניהם ומסתלק, והוא אומר שיחזירנה ברשותו ואיך נסתלק ממנה, ומה הועיל בהוצאתה מידו יום אחד או שנים, אלא ודאי מניחה ביד ב״ד עד שיודו, וזהו שאמר רב ספרא ויניח [דף לז:), וא״ת א״כ ליתני נמי יהא מונח עד שיבא אליהו, לא היא, התם קיימא מילתא ביד הנפקד עד שיבא אליהו, אבל הכא ביד בית דין קיימא2.
[במאור שם.]
כתוב שם: ושנים שהפקידו אצל רועה מניח ביניהם ומסתלק משום דבהמה נפיש טרחה כו׳.
אמר אברהם: אטו משום דבהמה נפיש טרחא ורוצה להוציאה מתחת ידו מש״ה מיפטר מתשלומין, [ובמאי מידמיא]3 מילתא דרבא לשתי כריכות אם שניהם הפקידו [כדסבר איהו אלא ודאי אחד משנים כמו שפירש אדוני] הרב ז״ל, [דאי]4 שניהם הפקידו זה אחד וזה שנים, רבא לא כתנא קמא ולא כרבי יוסי. ועוד דקאמר זה אומר שנים שלי וזה אומר שנים שלי כדאיתא במתני׳ אלמא לא הפקיד אלא אחד מן השנים וכל אחד אומר שלי הוא דהוה ליה כשתי כריכות. ויותר מזה כתוב אצלי5.
1. כן הוא במאור הנדפס, ובשני הכ״י: בדבעי.
2. הובא בש״מ ב״מ דף לז. ד״ה ועיין בתוס׳ בא״ד.
3. כן הוא במיוחס לריטב״א ב״מ דף לז: ד״ה הכל מודים, ובשני הכ״י ובש״מ: ובהאי מילתא דרבא.
4. כן הוא בש״מ, ובשני הכ״י: דאיהו.
5. עיין בש״מ ב״מ דף לז: ד״ה וז״ל הראב״ד והאמר רבא, ומה שכתב עליו במיוחס לריטב״א שם ד״ה הכל מודים. הובא בש״מ ב״מ דף לז. ד״ה ועיין בתוס׳ בא״ד.
מתני׳ אמר לשנים גזלתי את אחד מכם מנה וכול׳. רבי משה נר״ו בריה דרבי מימון ז״ל [בתרגום: זה אמור רק כשלא תבעוהו הם אלא רצה לצאת ידי שמיםא, אבל אם תבעוהו ואמר להם שהוא גזל אחד מהם, ישבע כל אחד מהם שבועת התורה שהוא הנגזל, ומשלם מנה לזה ומנה לזה, וזה קנס שעבר על דברי תורה וגזל. וכך גם אם אמר לו כל אחד מהם, אבי הוא אשר הפקיד אצלך, והוא אומר איני יודע אי זה מכםב,ישבע כל אחד מהם שבועת התורה שצוהו אביוג וישלם להם מנה בגלל פשיעתו, לפי שהיה לו לכתוב על אותו הדבר שהוא מופקד אצלו מפלוני].
א. לקמן ע״ב.
ב. חסר בנדפס בש״ס.
ג. מהד״ב שאביו הוא שהפקיד.
המפקיד
{שמעתא דגזל מאחד מכמה}
כתוב בספר המאור, אמר לשנים גזלתי, ונראה לי דמתניתין רבי טרפון היא, ולפיכך נראה לי הפסק שפסקתי בב״ק וכו׳.
אמר הכותב: לעצמו הוא דורש, להעמיד דבריו שכתב בבבא קמא. ואין שומעין לו. דבגמרא לא דייקינן דאי תבעי ליה לא הוה דינא הכי. אלא הכי דייקינן דמתניתין. אין מחייבין אותו לשלם לכל אחד ואחד מפני תביעתם, אלא כשאין תובעין אותו עסקינן, וחיובו באלו מפני שהוא בא לצאת ידי שמים. וכן פירש רש״י ז״ל. דיקא נמי דמתניתין בבא לצאת מן העונש היא ולא מן הדין, מדתלי בהודה מפי עצמו, שלא היה אדם תובעו כלום משמע והוא בא לימלך. אבל לעולם אימא לך מתניתין רבי עקיבא היא, ובבא לצאת ידי שמים ולא תבעי ליה, ובעלמא נמי משכחת לה דחייב בדתבעי ליה.
אלא דסיפא דמתניתין דקתני נותן לזה מנה ולזה מנה, לא אתיא כר״ע אליבא דתנא קמא דר״ש בן אלעזר. דלדידיה מאתים איבעי ליה לשלם לכל אחד ואחד. דהא אפילו בלקח מקח מחמשה קאמר רבי עקיבא משלם לכל אחד ואחד, אע״ג דלא הוה ליה למידק. וכדמוכחא שמעתין, דאקשינן דרבי עקיבא אדרבי עקיבא. וכשתמצא לומר, אליבא דת״ק אקשינן, דאמר בלקח מקח נמי חייב, דאלמא לא אמרינן אוקי ממונא בחזקת מאריה, ואע״ג דלא הוה ליה למידק. דאי משום קנסא דהוה ליה למידק, מאי קושיה. הלכך סיפא דמתניתין לא אתיא כותיה אלא אתיא כרבי שמעון בן אלעזר אליבע דר״ע, דאמר לא נחלק ר״ע אלא בגזל, כסתמא דיבמות דאוקימו בגמרא לדידיה. והלכא כוותיה, כדכתב רבינו הגדול בהלכותיו. ובזה טעה בעל החבור הזה ז״ל אף בב״ק, וכבר כתבתיה במקומה.
ומה שכתב, מניח גזילה בב״ד לברר הדבר אם יוכל ואם לאו יניח ברשותו עד שיבא אליהו ולא יוציא מידו כלום, כדאמרינן בספק הינוח, יפה כתב כדברי רבינו שלמה ז״ל. אלא שחזר בו בתוך כדי דבור ופי׳, שנים שהפקידו אצל רועה מניח גזלה ביניהם ומסתלק, משום דבהמה נפיש טרחה, ולפיכך הוא רוצה להוציאה מתחת ידו. ואם פירוש משנתנו דקתני, מניח ביניהם ומסתלק, מניח ברשותו ומסתלק מן הדין, אף פי׳ דברי רבה מניח ברשותו ומסתלק מן הדין. ותמה על עצמך, משום דטריחא ליה מילתא הוא פטור מן התשלומין. והלא בשאר הפקדונות אינו יכול להוציא מרשותו ואפילו עומד וצווח. ומה טורח יש לרועה בבהמה אחת שבעדר והוא נוטל שכרו ממנה בגזות וולדות.
ועוד, ממקומו הוא מוכרע שאין פירוש זה כלום. דהא תנן בפרק הלוקח עובר פרתו, גבי רחל שלא בכרה וילדה שני זכרים כאחד ומת אחד מהם, רבי טרפון אומר יחלוקו. ואמרינן עלה בגמרא, משל דרבי טרפון למה הדבר דומה. לשנים שהפקידו אצל רועה שמניח ביניהם ומסתלק. פירוש, זה שאמר רבי טרפון יחלוקו, כגון שהפקידו אצל רועה ומת אחד מהם, ובאו כהן ובעל הבית אצל רועה וכל אחד מהם תובע ממנו החי. ולפיכך יחלוקו דלא קאי ברשותו דחד מינייהו. זהו פירוש השמועה כמו שמוכיח במקומה. ואילו היה פירוש מניח ביניהם ומסתלק שמוציא הבהמה מרשותו ומניחה ביניהם, לא היה הדין שיחלוקו אלא יד בעל הבית על העליונה דאיהו מאריה דממונא. כדאמרינן, תקפו כהן מוציאין מידו ואחזקה דמרה קמא מוקמינן לה. ואפילו את״ל אין מוציאין מיד כהן, כל דאלים גבר ואין כאן דין חלוקה. אלא ש״מ דברשותו יהא מונח עד שיעשו פשרה ביניהם ויחלוקו, ולפיכך אמר רבי טרפון יחלוקו.
ועוד אוקמה רבה לדרבי טרפון בחצר בעל הבית ורועה כהן. רבי טרפון סבר אקנויי מקנה ליה בחצירו דניחא ליה דליעבד מצוה, וה״ל כשנים שהפקידו אצל רועה שמניח רועה ביניהם ומסתלק. פירוש דהויא ליה חצירו רשות של שניהם וה״ל רועה שמניח ברשותו. ובכאן נמי לא יוציאנו מאותו רשות מעולם עד שיעשו פשרה ביניהם, ולפיכך יחלוקו. וא״א לך לפרשה כדברי בעל המאור ז״ל.
וטעם הרב אב בית דין ז״ל, משום דקשיא לישנא. דה״ל למימר נותן לזה אחת ולזה אחת, והשלישית תהא מונחת או מניח ביניהם ומסתלק. מדקאמר מניח ביניהם משמע שעל הכל הם חולקים. ותו קשיא, דשנים שהפקידו קאמר, דה״ל כהפקידו אצלו בכרך אחד דומיא דמתניתין. ובעל המאור שתק מזה.
ומכלל דברינו נתברר שפירוש דברי רבה בשנים שהפקידו אצל רועה, כל אחד בהמה אחת ומתה אחת מהן, שמניח ביניהם החי ומסתלק. ואוקימנא כשהפקידו בעדרו שלא מדעתו, והיינו משל דר״ט. ולא נצרכה אלא בבא לצאת ידי שמים. ואם הפקידו לו מדעתו ה״ל למידק ומשלם בהמה לכל אחד ואחד. ולא מצי למימר להו אתון גופיכו לא קפדיתו אהדדי. שכיון שכל אחד אחת הפקיד אצלו ופקדונן שוה, לא הוה להו למקפיך בהכי משום חששא דדילמא מתה לה חדא מינייהו, דהא לא שכיחא מיתה בזו יותר מזו. ואיהו הוה ליה למידק כדי שלא יתבע כל אחד, החי שלי. והסוגיא מוכחת במקומה כמו שפירשתי.
המשנה השלישית והכונה לבאר בה ענין החלק השני אמר לשנים גזלתי את אחד מכם מנה ואיני יודע אי זהו מכם גזלתי אביו של אחד מכם הפקיד אצלי מנה ואיני יודע אי זהו נותן לזה מנה ולזה מנה שהודה מפי עצמו שנים שהפקידו אצל אחד זה מנה וזה מאתים זה אומר מאתים שלי וזה אומר מאתים שלי נותן לזה מנה ולזה מנה והשאר יהא מונח עד שיבא אליהו אמר ר׳ יוסי אם כן מה הפסיד הרמאי אלא הכל יהא מונה עד שיבא אליהו וכן שני כלים אחד יפה מנה ואחד יפה אלף זוז זה אומר יפה שלי וזה אומר יפה שלי נותן הקטן לאחד מהם ומתוך הגדול נותן דמי קטן לשני והשאר יהא מונח עד שיבא אליהו אמר ר׳ יוסי אם כן מה הפסיד הרמאי אלא הכל יהא מונח עד שיבא אליהו אמר הר״ם זהו כשלא תבעוהו הם אלא שרצה לצאת ידי שמים אבל כשתבעוהו ואמ׳ להם שגזל לאחד מהם ישבע כל אחד משניהם שהוא הגוזל ומשלם מנה לזה ומנה לזה וזהו קנס לפי שעבר על התורה וגזל וכן כשיאמר לו כל אחד מהם כי אביו הוא אותו שהפקיד אצלו וישבע כל אחד משניהם כי אביו היה המפקיד וישלם להם מנה מנה לפשיעתו שהיה לו לכתוב על אותו הממון זהו מופקד אצלי מפלוני זה הדין הוא כשנתנו השלש מאות דינרין בכיס אחד לפי שיאמר להם כיון שראיתי שהיה ביניכם מן האחוה והנאמנות כל אחד מכם לחברו עד שנתתם ממונכם ביחד בכיס אחד לא עלה על לבי לזכור למי הם המנה ולמי הם המאתים אבל אם נתן זה המאה וזה המאתים בשני כיסים וכל אחד משניהם טוען שהמאתים שלו ישבעו שניהם שבועת התורה ויתן מאתים לכל אחד משניהם לפי שפשע ולא כתב שם כל אחד ואחד משניהם על כיסו כמו שקדם ואין הלכה כר׳ יוסי וכן שני כלים וכו׳ ההקש בזה כמו ההקש במנה מאתים והדין אחד ואמנם הביא זה המשל השני שלא תאמר הואיל ובזו התביעה יפסיד בעל כלי גדול עליו לפי שהוא מפסיד הכלי עצמו ונותן לו קצת דמיו והיו שניהם מונחים עד שיבא אליהו כדי שיודה הרמאי מהם על האמת קמ״ל שאין הדבר כן אלא זהו כמו מנה מאתים שלא הפסיד בעל המאתים עצם ממונו אלא הפסיד קצתו ואין הלכה כר׳ יוסי:
מתניתין: או אביו של אחד מכם הפקיד וכו׳. האי דקאמר אביו של אחד מכם ולא קאמר אחד מכם הפקיד לי מנה משום דאורחא דמילתא נקט דדרך הוא דיתמי במילי דאבוהון לא ידעי ולפיכך לא תבעי ליה מידי אבל כשהוא עצמו מפקיד לו לא שכיח דשכח ותבע ליה ה״ר יהונתן.
ועיין בתוספות לקמן דבור המתחיל: התם דקא תבעי ליה וכו׳. כתוב בספר המאור נראה לי דמתניתין רבי טרפון היא וכו׳ עד ולא יוציא כלום כדאמרינן בספק הינוח. וכתב עליו הראב״ד וזה לשונו: אמר אברהם זה אי אפשר שהרי אמרו מניח גזלה ביניהן ומסתלק והוא אומר שיחזירנו ברשותו ואיך נסתלק ממנה ומה הועיל בהוצאתו מידו יום אחד או שנים אלא ודאי מניחה ביד בית דין עד שיודו וזהו שאמר רב ספרא ויניח. ואם תאמר אם כן ליתני נמי יהא מונח עד שיבא אליהו. לא היא התם קיימא מילתא ביד הנפקד עד שיבא אליהו אבל הכא ביד בית דין קיימא. עד כאן.
עוד כתוב בספר המאור משום דבהמה נפיש טירחה. וכתב הראב״ד אמר אברהם אטו משום דבהמה נפיש טירחה ורוצה להוציאה מתחת ידו משום הכי מיפטר מתשלומין ובהאי מילתא דרבא לשתי כריכות אם שניהם הפקידו כדסבר איהו אלא ודאי אחד משנים כמו שפירש אדוני הרב דאי שניהם הפקידו זה אחד וזה שנים רבא לא כתנא קמא ולא כרבי יוסי ועוד דקאמר זה אומר שנים שלי וזה אומר שנים שלי כדאיתא במתניתין אלמא לא הפקיד אלא אחד מן השנים וכל אחד אומר שלי הוא דהוה ליה כשתי כריכות. ויותר מזה כתוב אצלי. עד כאן.
א משנה אמר לשנים: גזלתי לאחד מכם מנה (מאה דינרים) ואיני יודע מאיזה מכם גזלתי. או אמר לשניים: אביו של אחד מכם הפקיד לי מנה ואיני יודע איזה הוא — הרי זה נותן לזה מנה ולזה מנה, כיון שאין דרך לברר הדבר, והואיל שהודה מפי עצמו.
MISHNA: If one said to two people: I robbed one of you of one hundred dinars, but I do not know from which of you I took the money, or if one said to two people: The father of one of you deposited one hundred dinars with me, but I do not know the father of which of you he is, then he gives one hundred dinars to this person and one hundred dinars to that person. This is because there is no way to determine which of them is entitled to the money, and he admitted his obligation at his own initiative.
הכל
(5) בשְׁנַיִם שֶׁהִפְקִידוּ אֵצֶל אֶחָד זֶה מָנֶה וְזֶה מָאתַיִם, זֶה אוֹמֵר ״שֶׁלִּי מָאתַיִם״, וְזֶה אוֹמֵר ״שֶׁלִּי מָאתַיִם״, נוֹתֵן לַזֶּה מָנֶה וְלַזֶּה מָנֶה, וְהַשְּׁאָר יְהֶא מוּנָּח עַד שֶׁיָּבֹא אֵלִיָּהוּ.
In the case of two people who deposited money with one person, and this one deposited one hundred dinars and that one deposited two hundred dinars, and when they come to collect their deposit, this one says: My deposit was two hundred dinars, and that one says: My deposit was two hundred dinars, the bailee gives one hundred dinars to this one and one hundred dinars to that one. And the rest of the money, i.e., the contested one hundred dinars, will be placed in a safe place until Elijah comes and prophetically determines the truth.
מתני: שנים שהפקידו אצל אחד [זה] מנה וזה מאתים, זה אומר מאתים שלי וזה אומר מאתים שלי, נותן לזה מנה ולזה מנה. איכא למידק, אדרבה אית לן למימר נותן לזה מאתים ולזה מאתים, משום דהוה מחויב שבועה שאינו יכול לישבע ומשלם, דהא לכל חד וחד במנה מיהא מודה ליה, והוה ליה כחמשין ידענא וחמשין לא ידענא. (בבא מציעא צח.). ותירץ הרמב״ן ז״ל (ד״ה ואיכא) דלא רמא רחמנא שבועה אלא לכופר ומעכב ממון חברו לעצמו, ולישתבע כי היכי דלודי, ואלו אמר לכל אחד מינייהו לית לך גבאי אלא מנה, הוה ליה מודה מקצת וכופר מקצת וחייב, אבל האי קא מודי בכל חיובו והיכי רמית שבועה עליה פירוש לפירושו, כיון דאלו אמר בבריא מנה דהאי ומאתים דהאי מהימן, השתא נמי דקאמר איני יודע מנה דמאן ומאתים דמאן אינו מחויב שבועה שאינו יכול לישבע, דהא לא רמיא שבועה עליה כלל. ואכתי אינו מחוור בעיני כל הצורך, דהכא נמי כיון דדינא לרבנן השאר יהא מונח בידו עד שיבא אליהו ולר׳ יוסי הכל, איכא למיחש דילמא האי מתכוין הוא לגזול מהם מנה ואערומי קא מערים, סבר אי אמינא לכל חד וחד מינייהו לית לך גבאי אלא מנה, בעינא אשתבועי לכל חד מינייהו, אמינא איני יודע ואפטר, וכאותה שאמרו בריש מכלתין (ד:), גבי סלעים דנרים, אם איתא דלר׳ עקיבא שתים חייב, בשלש היכי פטר האי אערומי קא מערים סבר אי אמינא שתים בעינא אשתבועי. ומיהו בהא איכא למימר, דהתם הוא משום דכיון דמדינא בשתים חייב, אי איכא למיחש להערמה לא פטרינן ליה, אבל הכא דמדינא כי אמר מנה דהאי ומאתים דהאי פטור, כי אמר נמי איני יודע אע״ג דאיכא למיחש להערמה, אי אפשר לחייבו שבועה שלא חייבתו התורה, וכיון דפטור מן השבועה אף הוא פטור מן התשלומין. אלא דאכתי לא ניחא לי, דאי משום טעמיה דמר, אפילו הפקידו לו בשתי כריכות יהא פטור, דהא אינו מעכב לעצמו כלום, דהא לתרווייהו ג׳ מאות קא מודה, ובשתי כריכות הא אמר בגמרא דחייב ליתן לזה מאתים ולה מאתים.
אלא מסתברא דעיקר טעמא הכא, משום דהוה ליה כמי שהפקידו לו בכרך אחד דלא הוה ליה למידק כדאיתא בגמרא, דמחויב שבועה שאינו יכול לישבע דמשלם היינו טעמא, משום דכיון דעליה דידיה רמי למידע ולא ידע חשבינן ליה פושע, דכל לא ידענא פשיעותא היא ומשלם (בבא מציעא לה.), אבל הכא אומר להם מה שהנחתם טלו, ואפילו לדברי שניהם, דכיון דלא הוה ליה למידק לאו פשיעה היא ופטור. אלא דאכתי איכא למידק, דאי טעמא דהכא משום דבכרך אחד לא הוה ליה למידק, אם כן מאי האי דאמר ליה רבינא לרב אשי לקמן (בבא מציעא לז:) מי אמר רבא כל בשתי כריכות הוה ליה למידק והא אמר רבא וכו׳, ופירשוה ז״ל כשהפקידו אצל רועה זה טלה וזה שנים והוה להו כשתי כריכות, וכמו שפירש שם רש״י ז״ל, ומאי קשיא ליה על הא דהכא, אדרבא על ההיא הוה ליה לאקשויי, היכי מצי רבא למימר מניח רועה ביניהן ומסתלק, הא מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע הוא, דהא הוה ליה למידק, והילכך הוה ליה לשלומי לכל חד מינייהו. אלא אם [כן ש״מ] נפרש דמתניתין שמא ושמא הוא וכדאוקימנא לה בבא לצאת ידי שמים, וההיא נמי דרועה בשמא ושמא היא ובא לצאת ידי שמים, קא קשיא ליה, ומאי שנים שהפקידו אצל רועה אחד משנים ובטלה אחד וכן נמי משמע התם בדוכתא בבכורות (בכורות יח.), וכן פירשה הראב״ד אי נמי יש לומר דהתם ודאי על ההיא דרועה הוה ליה לאקשויי וכדאמרינן אלא דניחא ליה טפי מעקרא לאקשויי מדרבא לרבא, ובפירוקא דפריק אפריק לה כולה מילתא.
ובעיקר קושיין איכא מאן דמתרץ דפטור משום דהוה ליה הילך, ואינו מחוור, דאם כן לותביה לר׳ חייא דאמר הילך חייב (בבא מציעא ד.), מהא מתניתין דפטר.
וכן שני כלים אחד שוה מנה ואחד שוה אלף זוז זה אומר יפה שלי וזה אומר יפה שלי נותן את הקטן לאחד וחותך מן הגדול כשיעור דמי הקטן והשאר יהא מונח ויראה שזה בדבר שאין חתיכתו מפסידתו כגון חתכת בגד או כסף או זהב וכיוצא בו אע״פ שמפסידתו במקצת אבל אם הוא כלי ששבירתו מפסידתו לגמרי נותן כשיעור דמי הקטן לשני והגדול יהא מונח אצלו קצתו בדמים שהוציא וקצתו עד שיבא אליהו או יתפשרו ביניהם או ימכרנו ונותן שיעור דמי הקטן לזה והשאר יהא מונח ואף בזו דוקא כשבאו בכרך אחד הא אם בא כל אחד בכלי היה לו לכתוב על שניהם זה לפלני וזה לפלני וכשלא עשה כן הרי הוא פושע וישבע כל אחד מהם שגדול שלו ונותן גדול לאחד והקטן לשני ומוסיף לו בדמים עד שישלימנו לשיעור הגדול:
זהו ביאור המשנה וכן הלכה ומה שנתחדש עליה בגמרא כך הוא:
שנים שהפקידו אצל אחר זה מנה וכו׳. איכא למידק אדרבה הוה ליה למימר נותן לזה מאתים ולזה מאתים משום דהוה ליה מחויב שבועה שאינו יכול לישבע ומשלם דהא לכל חד וחד במנה מיהא מודה ליה והוה ליה כחמשין ידענא וחמשין לא ידענא. ותירץ הרמב״ן ז״ל דלא רמי רחמנא שבועה אלא לכופר ומעכב ממון חבירו לעצמו דלישתבע כי היכי דלודי ואלו אמר לכל חד מינייהו לית ליה גבאי אלא מנה הוה ליה מודה מקצת וכופר מקצת וחייב אבל האי הא קא מודה בכל חיובו והיכי רמית שבועה עליה. פירוש לפירושו דאלו אמר בברי מנה דהאי ומאתים דהאי מהימן השתא נמי וקאמר איני יודע מנה דמאן ומאתים דמאן אינו מחויב שבועה שאינו יכול לישבע דהא לא רמיא שבועה עליה כלל. ואכתי אינו מחוור בעיני כל הצורך דהכא נמי כיון דדינא לרבנן השאר יהא מונח בידו עד שיבא אליהו ולרבי יוסי הכל איכא למיחש דילמא האי מתכוין הוא לגזול מהם מנה ואיערומי קא מערים סבר אי אמינא לכל חד וחד מינייהו לית לך גבאי אלא מנה בעינה אישתבעי לכל חד מיניה אמינא איני יודע ואיפטר. וכאותה שאמרו בריש מכילתין גבי סלעין דינרין אם איתא דלרבי עקיבא שתים חייב בשלשה היכי פטור האי איערומי קא מערים סבר אי אמינא שתים בעינה אשתבועי.
ומיהו בהא איכא למימר דהתם הוא משום דכיון דמדינא בשתים חייב אי איכא למיחש להערמה לא פטרינן ליה אבל הכא ומדינא כי אמר מנה דהאי ומאתים דהאי פטור כי אמר נמי איני יודע אף על גב דאיכא למיחש להערמה אי אפשר לחייבו שבועה שלא חייבתו תורה וכיון דפטור מן השבועה אף הוא פטור מן התשלומין.
אלא דאכתי לא ניחא לי דאי משום טעמיה ומר אפילו הפקידו לו בשתי כריכות יהא פטור דהא אינו מעכב לעצמו כלום דהא לתרווייהו שלש מאות קא מודה ובשתי כריכות הא אמרינן בגמרא דחייב ליתן לזה מאתים ולזה מאתים. אלא מסתברא דעיקר טעמא הכא משום דהוה ליה כמי שהפקידו לו בכרך אחד דלא הוה ליה למידק כדאיתא בגמרא דמחוייב שבועה שאינו יכול לישבע משלם היינו טעמא משום דכיון דעליה דידיה רמי למידע ולא ידע דחשבינן ליה פושע דכל לא ידענא פשיעותא הוא ומשלם. אבל הכא אומר להם מה שהנחתם טלו דכיון דלא הוה ליה למידק ואפילו לדברי שניהם לאו פשיעה היה ופטור. אלא דאכתי איכא למידק דאי טעמא דהכא משום דבכרך אחד לא הוה ליה למידק אם כן מאי האי דאמר ליה רבינא לרב אשי לקמן מי אמר רבא כל בשתי כריכות וכו׳ והא אמר רבא וכו׳ ופירש רש״י בשהפקידו אצל רועה זה טלה וזה שנים והוו להו כשתי כריכות וכמו שפירש רש״י ומאי קשיא ליה על הא דהכא אדרבה על ההיא הוה ליה לאקשויי היכי מצי רבא למימר מניח רועה ביניהם ומסתלק הא מחויב שבועה ואינו יכול לישבע הוא דהא הוה ליה למידק והלכך הוה ליה לשלומי לכל חד מינייהו. אלא אם כן נפרש דמתניתין שמא ושמא היא וכדאוקמינן ליה בבא לצאת ידי שמים וההיא נמי דרועה בשמא ושמא היא ובא לצאת ידי שמים קא קשיא ליה ומאי שנא שנים שהפקידו אצל רועה אחד משנים וכמתניתין ובטלה אחד היא. וכן נמי משמע התם בדוכתא בבכורות וכן פירשה הרב אב בית דין והראב״ד. אי נמי יש לומר דהתם ודאי על ההיא דרועה הוה ליה לאקשויי וכדאמרן אלא דניחא ליה טפי מעיקרא לאקשויי מדרבא לרבא ובפירוקא דפריק איפריקא כולה מילתא. ובעיקר קושיין איכא מאן דמתרץ דפטור משום דהוה ליה הילך. ואינו מחוור דאם כן לותביה לרבי חייא דאמר הילך חייב מהא מתניתין דפטר. הרשב״א ז״ל.
עוד יש לומר דעיקר טענה וכפירה דהני בין המפקידים היא דנפקד הא מודה בחיובו ומה נפשך אי דינא מניח ביניהם ומסתלק הוא דהיינו חזרה דמחויב בה הא קא מודה בחיוביה ואי דינא משלם לכל אחד הוא לימא ליה מר שלים.
ולפי לשון זה אפילו למאן דאמר מנה לי בידך והלה אומר איני יודע חייב דמספיקא מפקינן ממונא הכא אפשר דפטור דהא ברי הוא דלית להו בידיה אלא מאי דמודה ואינהו כפרי אהדדי.
וכי דייקינן בכולה שמעתין אלמא מספיקא מפקינן ממונא בכהאי גוונא ואי הכא מפקינן כל שכן התם ואי נמי הכא לא מפקי התם מפקינן. הרמב״ן ז״ל.
ואולם אם אירע באופן אחר, וכגון בשנים שהפקידו כסף אצל אדם אחד, זה הפקיד מנה, וזה, האחר, הפקיד בידו מאתים. ואחר כך חזרו ובאו, זה אומר: שלי היו המאתים, וזה אומר שלי היו המאתים. מה יעשה? נותן לזה מנה ולזה מנה, והשאר, מנה ששניהם תובעים, יהא מונח עד שיבא אליהו ויברר האמת בנבואתו.
In the case of two people who deposited money with one person, and this one deposited one hundred dinars and that one deposited two hundred dinars, and when they come to collect their deposit, this one says: My deposit was two hundred dinars, and that one says: My deposit was two hundred dinars, the bailee gives one hundred dinars to this one and one hundred dinars to that one. And the rest of the money, i.e., the contested one hundred dinars, will be placed in a safe place until Elijah comes and prophetically determines the truth.
הכל
(6) א״ר אָמַר רִבִּי יוֹסֵי: א״כ אִם כֵּן , מַה הִפְסִיד הָרַמַּאי? אֵלָּא הַכֹּל יְהֶא מוּנָּח עַד שֶׁיָּבֹא אֵלִיָּהוּ.
Rabbi Yosei said: If so, what did the swindler lose? He lost nothing by claiming the one hundred dinars that belongs to another, and he has no incentive to admit the truth. Rather, the entire deposit will be placed in a safe place until Elijah comes. As his fraud will cause him to lose even the one hundred dinars that he deposited, perhaps he will be discouraged from making a fraudulent claim.
אסיקנא: שמואל אמר: חלוק ר׳ יוסי אף בראשונה, בהא דתנן: למי משלם, למי שהפקדון אצלו – חולק עליו ר׳ יוסי ואומר: אינו משלם אלא לבעל הפקדון.
אע״פ שביארנו במשנה באומר לשנים גזלתי אחד מכם ואיני יודע איזה מהם גזל שבדיני אדם אינו חייב אלא בגזלה אחת טעם הדברים מפני שאין כאן תובע ומ״מ גזל אחד משנים או מכמה בני אדם ואינו יודע אי זה מהם גזל וכל אחד מהם בא ותובעו ואומר אותי גזלת נשבע כל אחד מהם שזה גזלו ומשלם לכל אחד ואחד הואיל ובריא ושמא הוא ואע״פ שבדין תורה לא נתחייב לשלם מספק שהרי מנה לי בידך והלה אומר איני יודע פטור קנס קנסו בו חכמים על שגזל הואיל ויש כאן תובע ומ״מ אם הוא צוח ואומר בבריא שלא לזה גזל שומעין לו הואיל ובריא ובריא הוא נותן גזלה ומסתלק:
אמר ר׳ יוסי: אם כן הוא עושה מה הפסיד הרמאי? וכיון שהרמאי אינו מפסיד דבר יבוא לטעון לממון חבירו שמא יקבל משהו, והוא לא יודה על האמת. אלא כך יעשה: הכל, כל סכום הפקדון כולו, יהא מונח עד שיבא אליהו, שכיון שמכחישים זה את זה ואין דרך לברר את האמת, שישאר הכל מונח, ומשום כך שמא יודה הרמאי כדי לקבל לפחות את שלו.
Rabbi Yosei said: If so, what did the swindler lose? He lost nothing by claiming the one hundred dinars that belongs to another, and he has no incentive to admit the truth. Rather, the entire deposit will be placed in a safe place until Elijah comes. As his fraud will cause him to lose even the one hundred dinars that he deposited, perhaps he will be discouraged from making a fraudulent claim.
הכל
(7) גוְכֵן שְׁנֵי כֵלִים, אֶחָד יָפֶה מָנֶה וְאֶחָד יָפֶה אֶלֶף זוּז, זֶה אוֹמֵר ״יָפֶה שֶׁלִּי״, וְזֶה אוֹמֵר ״יָפֶה שֶׁלִּי״, נוֹתֵן אֶת הַקָּטָן לְאֶחָד מֵהֶן, וּמִתּוֹךְ הַגָּדוֹל נוֹתֵן דְּמֵי קָטָן לַשֵּׁנִי, וְהַשְּׁאָר יְהֶא מוּנָּח עַד שֶׁיָּבֹא אֵלִיָּהוּ. א״ר אָמַר רִבִּי יוֹסֵי: א״כ אִם כֵּן , מַה הִפְסִיד הָרַמַּאי? אֵלָּא הַכֹּל יְהֶא מוּנָּח עַד שֶׁיָּבֹא אֵלִיָּהוּ.:
And likewise, if two people deposited two vessels, one worth one hundred dinars and one worth one thousand dinars, and this one says: The expensive vessel is mine, and that one says: The expensive vessel is mine, the bailee gives the small vessel to one of them, and from the proceeds of the sale of the large vessel he gives the value of the small vessel to the other, and the rest of the money is placed in a safe place until Elijah comes. Rabbi Yosei said: If so, what did the swindler lose? Rather, the entire deposit, i.e., both vessels, are placed in a safe place until Elijah comes or one of them admits his deceit.
ומתוך הגדול נותן דמי קטן לשני. פירש רש״י ז״ל, שוברו ונותן לשני דמי הקטן. ונראה שהזקיקו לרש״י ז״ל לפרש כן, משום דאמרינן בגמרא (ע״ב) וצריכא דאי אשמועינן הך קמייתא, בההיא קאמרי רבנן משום דליכא פסידא דגדול, אבל הכא דאיכא פסידא דגדול וכו׳, ומאי פסידא דגדול איכא אם אינו שוברו, וכן פירש הוא ז״ל בגמרא. ואינו מחוור בעיני כלל, דאם כן מתניתין לאו בכל כלים, דהא איכא כלים דנפסדין לגמרי בשבירתן ואין להם דמים, ככלי זכוכית ודומיהם, ואפילו כלי נחשת לכשנשברים פעמים יפחתו דמיהם מן הכלי הקטן, אלא מוכרו ונותן לשני ממנו דמי הקטן. ופסידא דקאמר בגמרא דאיכא בגדול, לאו בכלי גדול ממש קאמר, אלא לבעל הגדול קאמר, שאינו חוזר לו בעינו.
שנים שהפקידו אצל אחד זה מנה וזה מאתים זה אומר מאתים שלי וזה אומר מאתים שלי והם תובעים אותו בבריא נותן לזה מנה ולזה מנה והשאר יהא מונח עד שיבא אליהו או עד שיתפשרו ביניהם או יודו זה לזה ור׳ יוסי אומר הכל יהא מונח עד שיבא אליהו ואין הלכה כר׳ יוסי אלא כתנא קמא ומ״מ פרשוה בגמרא כשהביאום בכרך אחד ומאחר שמאמינים הם זה בזה אין זה פושע כשלא כתב המאתים למי והמנה למי ואפי׳ מדיני שמים לא נתחייב אלא בכך אבל אם הפקידום בשני כרכים הרי זה פושע שהיה לו לכתוב שם כל אחד מהם על כיסו וישבע כל אחד מהם שמאתים שלו ונותן לזה מאתים ולזה מאתים ונמצא מפסיד מנה מביתו ויש אומרים שאף בשני כרכים אם הפקידו כאחד נותן לזה מנה ולזה מנה שכל שמפקידים כאחד מאמינים הם זה בזה ולא יראה כן:
ומתוך הגדול נותן דמי הקטן לשני. פירש רש״י ז״ל שוברו ונותן לשני דמי הקטן. ונראה שהזקיקו לרש״י ז״ל לפרש כן משום דאמרינן בגמרא וצריכא דאי אשמועינן הך קמייתא בההיא קאמרי רבנן משום דליכא פסידא דגדול אבל הכא דאיכא פסידא דגדול וכו׳ ומאי פסידא דגזול איכא אם אינו שוברו וכן פירש הוא ז״ל בגמרא. ואינו מחוור בעיני כלל דמתניתין איירי בכל כלים דהא איכא כלים דנפסדים לגמרי בשבירתן ואין להם דמים ככלי זכוכית ודומיהן ואפילו כלי נחושת לכשנשברים פעמים יפחתו דמיהם מן הכלי הקטן. אלא מוכרו ונותן לשני ממנו דמי הקטן ופסידא דקאמר בגמרא דאיכא בגדול לאו בכלי גדול ממש אלא לבעל הגדול קאמר שאינו חוזר לו בעיניה. הרשב״א ז״ל.
וכן, אם הפקידו אצל אדם שני כלים, אחד יפה (שווה) מנה, ואחד יפה אלף זוז, זה אומר: יפה שלי, וזה אומר: יפה שלי — נותן את הקטן לאחד מהם, ומתוך הגדול נותן דמי קטן לשני, והשאר יהא מונח עד שיבא אליהו. אף כאן אמר ר׳ יוסי: אם כן מה הפסיד הרמאי? אלא, הכל יהא מונח עד שיבא אליהו או שיודה אחד מהם.
And likewise, if two people deposited two vessels, one worth one hundred dinars and one worth one thousand dinars, and this one says: The expensive vessel is mine, and that one says: The expensive vessel is mine, the bailee gives the small vessel to one of them, and from the proceeds of the sale of the large vessel he gives the value of the small vessel to the other, and the rest of the money is placed in a safe place until Elijah comes. Rabbi Yosei said: If so, what did the swindler lose? Rather, the entire deposit, i.e., both vessels, are placed in a safe place until Elijah comes or one of them admits his deceit.
הכל
(8) גמ׳ גְּמָרָא : אַלְמָא מִסְּפֵיקָא מַפְּקִינַן מָמוֹנָא, וְלָא אָמְרִינַן אוֹקֵי מָמוֹנָא בְּחֶזְקַת מָרֵיהּ.
GEMARA: From the fact that the mishna teaches that if the bailee does not know whom he robbed, he gives one hundred dinars to this one and one hundred dinars to that one, apparently, in cases of uncertainty, we expropriate property and return it to those claiming it. And we do not say: Establish the money in the possession of its owner. In this case, the bailee is currently the owner of the money, but the money is not left in his possession.
גמ׳ מספיקא מפקי׳ ממונא – דקתני נותן לזה מנה ולזה מנה.
ולא אמרינן – כשזה תובע וזה אומר איני יודע אם לך אם לחברך אוקי ממונא בחזקת נתבע זה שלא נפסידנו ממונו ויהא מונח עד שיבא אליהו.
רבי׳ יצחק בן יהודה ז״ל אוקימנה למשנתינו בשמא ושמא, דתני ר׳ חייא זה אומ׳ איני יודע וזה אומ׳ איני יודע, ובבא לצאת ידי שמים, דקתני שהודה מפי עצמו, דמדינא לא מפקינן ממונא מספיקא, אלא מוקמינן ליה בחזקת מריה, אבל אם היו תובעין אותו וכל אחד ואחד אומ׳ אותי גזל, והוא אינו יודע מאי זה מהן גזלה, דהכא בריא ושמא הוא, לר׳ טרפון מניח גזלה ביניהן ומסתלק, לר׳ עקיבא לא זו דרך מוציאתו מידי עבירה עד שישלם גזילה לכל אחד ואחד.
אלמא מספיקא מפקינן ממונא. פי׳ קושיא היא דקשיא ליה. היכי אפשר לומר כן, דהא קיי״ל כרב נחמן דאמר מנה יש לי בידך והלה אומר איניא יודע פטור, ומשוםב דאית לן לאותבי ממתניתין לא אמרי׳ לימא תהוי תיובתא דרב נחמןג ור׳ יוחנן דאמרי פטור בפרק הגוזל זוטאד ובפ״ק דכתובותה. ומפרקי׳ מתניתין אהדדי וממילא איפריקו להו לרב נחמן ור׳ יוחנן.
גמרא: אלמא מספיקא מפקינן ממונא. פירוש קושיא היא דקשיא ליה היכי אפשר לומר כן דהא קיימא לן כרב נחמן דאמר מנה לי בידך והלה אומר איני יודע פטור. ומשום דאית לן לאותובי ממתניתין לא אמרו לימא תהוי תיובתא דרב נחמן ורבי יוחנן דאמרי פטור בפרק הגוזל זוטא ובפרק קמא דכתובות ומפרקינן מתניתין אהדדי וממילא אפריקו להו לרב נחמן ורבי יוחנן. הרמב״ן ז״ל.
וזה לשון הריטב״א ז״ל: פירש רש״י ז״ל ולא אמרינן כשזה תובעו וזה אומר איני יודע אוקי ממונא. פירוש לפירושו ואפילו מספיקא מפקינן ממונא ולא אמרינן אוקי ממונא וכו׳ בשמא. וקשיא לן למאי דסלקא דעתין השתא אמאי לא אמרינן כדאמרינן בעלמא מנה לי בידך והלה אומר איני יודע חייב לימא תהוי תיובתיה דרב נחמן ולא עוד אלא דהא עדיפא דליכא ברי ושמא אלא שמא ושמא מדקאמר שהודה מפי עצמו ותיובתא דרב יהודה נמי הואי. ויש לומר דסיפא ארישא עדיפא ליה למרמי. עד כאן.
בגמרא אלמא מספיקא מפקינן ממונא כו׳ ויש לתמוה על אריכות הלשון הכי ה״ל למימר מ״ש רישא ומ״ש סיפא למאי דלא ידע לחלק ביניהם ויותר קשה הא דמשני פקדון אגזל קא רמית מאי ס״ד כיון דקתני בהדיא בבבא אחת או אביכם הפקיד אצלי מנה ואם כן מאי קאמר פקדון אגזל קא רמית דלמא קושית המקשה נמי לא היתה אלא מפקדון אפקדון. ולענ״ד דמעיקרא ס״ד דודאי מפקדון אפקדון לא קשיא ליה כיון שהחילוק נזכר במשנה בפי׳ דברישא איירי שאביו הפקיד אצלו והבנים אינם יודעים מאומה ובסיפא איירי דתבעי ליה וקס״ד דעיקר טעמא דאמרינן בסיפא יהא מונח היינו משום דחד מינייהו איכא ודאי רמאי דמה״ט אמר ר׳ יוסי דקנסינן ליה אפילו במה שבודאי שלו ורבנן סברי דמה שהוא שלו ודאי יהבינן ליה אבל מנה השלישית כיון דחד מינייהו רמאי אין בדין להוציא מבע״ה שני מנין להפסידו כדי ליתן למי שהוא בודאי רמאי וכיון דאינו ניכר מי הוא הרמאי וחלוקה נמי לא אפשר כדאמרינן בפ״ק מש״ה אמרינן דאותה מנה גופא יהא מונח משא״כ ברישא כיון דליכא רמאי שהרי הבנים באין בטענת שמא ועפ״י הודאת עצמו לא שייך למיקנסינהו מש״ה חייב לשלם כל אחד והיינו דנקט מפני שהודה מפי עצמו פי׳ דמשום כן לא שייך לקונסו כיון דליכא רמאי אבל מבבא דגזל מקשה שפיר דסתם גזילה משמע שהבעלים יודעין בה וקתבעי ליה שכל אחד אומר אותי גזל ואם כן בודאי איכא רמאי ואפ״ה אמרינן שצריך ליתן מנה לכל א׳ וע״כ היינו משום שדין גמור הוא דטענת הגזלן ה״ל טענה גרועה ואפי׳ לברי ושמא לא דמי כמ״ש התוספות כיון שיודע בודאי שחייב לאחד מהם או שנאמר דאף על גב דחשיב כברי ושמא ס״ל כמ״ד ברי עדיף ואם כן מקשה שפיר מפקדון דסיפא ומשני שפיר פקדון אגזל קא רמית גזל דעביד איסורא קנסוהו רבנן כו׳ וא״כ לפ״ז לסברת התרצן ע״כ לאו מדינא מחייבינן ליה אלא משום קנסא אבל מדינא ודאי פטור וצ״ל משום דס״ל ברי ושמא נמי המע״ה או דהכא עדיף טענת הגזלן והנפקד דחשיב כברי כיון שיודע בודאי שאינו חייב וא״כ מקשה שפיר מפקדון אפקדון דכיון דלא עביד איסור׳ אמאי נותן שני מנין כשאומר אביו של אחד הפקיד דאדרבא כיון דטענת הנפקד חשיבא כברי כ״ש כשהבנים טוענין שמא שיש לנו לומר דברי דידיה עדיף ועוד דהמע״ה ואי משום דליכא רמאי בשביל כך לא שייך ליתן להם מידי דלאו דידהו על פי הדין ולמה יפסיד הנפקד כנ״ל ודו״ק:
ב גמרא ממה שנאמר במשנה שנותן לזה מנה ולזה מנה, אלמא [מכאן כי] מספיקא מפקינן ממונא [מספק מוציאים אנו ממון], ולא אמרינן אוקי ממונא בחזקת מריה [ואין אנו אומרים: העמד את הממון בחזקת בעליו] הראשונים, ולא יתן עד שיוכיחו לו למי חייב.
GEMARA: From the fact that the mishna teaches that if the bailee does not know whom he robbed, he gives one hundred dinars to this one and one hundred dinars to that one, apparently, in cases of uncertainty, we expropriate property and return it to those claiming it. And we do not say: Establish the money in the possession of its owner. In this case, the bailee is currently the owner of the money, but the money is not left in his possession.
הכל
(9) וּרְמִינְהִי: שְׁנַיִם שֶׁהִפְקִידוּ אֵצֶל אֶחָד זֶה מָנֶה וְזֶה מָאתַיִם, זֶה אוֹמֵר ״שֶׁלִּי מָאתַיִם״ וְזֶה אוֹמֵר ״שֶׁלִּי מָאתַיִם״, נוֹתֵן לַזֶּה מָנֶה וְלַזֶּה מָנֶה, וְהַשְּׁאָר יְהֶא מוּנָּח עַד שֶׁיָּבֹא אֵלִיָּהוּ.
And raise a contradiction from the continuation of the mishna: In the case of two people who deposited money with one person, and this one deposited one hundred dinars and that one deposited two hundred dinars, and when they come to collect their deposit, this one says: My deposit was two hundred dinars, and that one says: My deposit was two hundred dinars, the bailee gives one hundred dinars to this one and one hundred dinars to that one. And the rest of the money will be placed in a safe place until Elijah comes and prophetically determines the truth.
ואיכאא דרמי אשמעתין זה אומר מאתים שלי וזה אומר מאתים שלי. נפקד מחויב שבועה שאינו יכול לישבע הוא, וליכא למימר בהילך דפטורב דהא לא דייקינן למ״ד הילך חייב. ומסתבראג דליכא הכא דין שבועה, דלא רמא רחמנא שבועה אלא לכופר ומעכב ממון חבירו לעצמו דלישתבע כי היכי דלודי, והאי מודה הוא והיכי רמית שבועה עליהד. עוד י״ל דעיקר טענה וכפירה דהני בין המפקידים היא דנפקד הא מודה בחיובו, ומה נפשך אי דינא מניח ביניהם ומסתלק הוא דהיינו חזרה דמחויב בה הא קא מודה בחיוביה. ואי דינא משלם לכל אחד הואה לימא ליה מר שלים. ולפי לשון זה אפי׳ למ״ד מנה לי בידך והלה אומר איני יודע חייב דמספיקא מפקינן ממונא, הכא אפשר דפטור דהא ברי הוא דלית להו בידיה אלא מאי דמודה ואינהו כפרי אהדדיו. וכי דייקי׳ בכולה שמעתיא אלמא מספקא מפקי׳ ממונאז אלא בכי האי גונא. ואי הכא מפקינן כ״ש התםח וא״נ הכא לא מפקינן התם מפקינן.
א. קטע זה נמצא בכ״י לאחר ד״ה ״ורמי גזל״ וסדרנו כאן כסדר הדף.
ב. כר׳ ששת לעיל ד, א.
ג. וכ״כ הרשב״א הר״ן ובנמוק״י ועי׳ בש״ך בסי׳ ע״ו סק״ד, ובנתיבות שם סק״ב מה דפי׳ תי׳ רבינו.
ד. וברשב״א הביא פי׳ רבינו וכתב וז״ל ״פי׳ לפירושו כיון דאלו אמר בברי מנה דהאי ומאתים דהאי מהימן. השתא נמי דקאמר איני יודע מנה דמאן ומאתים דמאן אינו מחויב שבועה שאינו יכול לישבע דהא לא רמיא שבועה עליה כלל עכ״ל וע״ש דדחה פי׳ רבינו, וראה בספר התרומות שער ל״ט ח״ב בביאור מחלוקת הרשב״א ורבינו.
ה. ובכי״א 2 : דילמא לא משלים.
ו. וכ״כ בתוס׳ בד״ה גזל.
ז. ובכי״א 2 ובכ״י ברלין: בכה״ג קאמר וליתא לתיבת אלא.
ח. ובתוס׳ שם כתב סברא להפך דהכא גרע טפי שיודע בודאי שהוא חייב משא״כ בר״נ.
ורמינהי [ומשליכים, מראים סתירה] שהרי שנינו בהמשך: שנים שהפקידו אצל אחד, זה מנה וזה מאתים, זה אומר ״שלי מאתים״ וזה אומר ״שלי מאתים״ — נותן לזה מנה ולזה מנה והשאר יהא מונח עד שיבא אליהו.
And raise a contradiction from the continuation of the mishna: In the case of two people who deposited money with one person, and this one deposited one hundred dinars and that one deposited two hundred dinars, and when they come to collect their deposit, this one says: My deposit was two hundred dinars, and that one says: My deposit was two hundred dinars, the bailee gives one hundred dinars to this one and one hundred dinars to that one. And the rest of the money will be placed in a safe place until Elijah comes and prophetically determines the truth.
הכל
(10) א״ל אֲמַר לֵיהּ : פִּקָּדוֹן אַגָּזֵל קָא רָמֵית! גָּזֵל, דַּעֲבַד אִיסּוּרָא, קְנָסוּהוּ רַבָּנַן; פִּקָּדוֹן, דְּלָא עֲבַד אִיסּוּרָא, לֹא קְנָסוּהוּ רַבָּנַן.
The Sages said to the one who raised the contradiction: Are you raising a contradiction between the halakha stated in the case of a deposit and the halakha stated in the case of a robbery? In the case of robbery, where one transgressed a prohibition, the Sages penalized him and ruled that he must pay both possible robbery victims. In the case of a deposit, where he did not transgress a prohibition, the Sages did not penalize him.
פקדון אגזל רמית. קשיא לי ומנא ליה דמגזל דרישא בלחוד מקשה אדרבה מכולה רישא מקשה דהא סתמא נקטי ליה אלמא מספיקא מפקינן ממונא. ויש לומר דאין הכי נמי אלא הכא מקשינן מגזל נמי ומהדרינן דלא רמינן אלא מפקדון לחוד. אי נמי דסלקא דעתך דגבי גזל לית ליה לגזלן חזקה לומר אוקי ממונא בחזקת מאריה כיון שזה יודע דודאי גזל. הריטב״א.
גזל דעבד איסורא קנסוהו רבנן. אף על גב דגבי שבח גזילה המשתנית לא קנסוהו ועדיין נמי חשו לתקנת שבים גבי מריש הגזול שבנאו בבירה. דהתם הוא דליכא פסידא לנגזל מן הקרן אבל הכא בעי שישתלם הקרן לנגזל. ועוד נראה דלא גרסינן הכא קנסוהו דעל כרחך איירי בבא לצאת ידי שמים כדמסיק מדקתני שהודה מפי עצמו ולא שייך קנס בבא לצאת ידי שמים. הרא״ש.
אמרו לו לשואל: מפקדון על גזל קא רמית [אתה משליך, מקשה], אין הדברים דומים; בענין גזל דעבד איסורא [שעשה איסור] — קנסוהו רבנן [חכמים] שיתן לכל אחד, בפקדון שלא עבד איסורא [עשה איסור] — לא קנסוהו רבנן [כחמים].
The Sages said to the one who raised the contradiction: Are you raising a contradiction between the halakha stated in the case of a deposit and the halakha stated in the case of a robbery? In the case of robbery, where one transgressed a prohibition, the Sages penalized him and ruled that he must pay both possible robbery victims. In the case of a deposit, where he did not transgress a prohibition, the Sages did not penalize him.
הכל
(11) וְרָמֵי פִּקָּדוֹן אַפִּקָּדוֹן וְרָמֵי גָּזֵל אַגָּזֵל: פִּקָּדוֹן אַפִּקָּדוֹן, דְּקָתָנֵי רֵישָׁא: אוֹ ״אָבִיו שֶׁל אֶחָד מִכֶּם הִפְקִיד אֶצְלִי מָנֶה, וְאֵינִי יוֹדֵעַ אֵיזֶה הוּא״, נוֹתֵן לַזֶּה מָנֶה וְלַזֶּה מָנֶה. וּרְמִינְהִי: שְׁנַיִם שֶׁהִפְקִידוּ וְכוּ׳!
And they raised a contradiction between the halakha stated in the case of a deposit and the halakha stated in the case of a deposit, and they raised a contradiction between the halakha stated in the case of a robbery and the halakha stated in the case of a robbery. There is a contradiction between the halakha stated in the case of a deposit and the halakha stated in the case of a deposit, as is it taught in the first clause of the mishna: Or, if one said to two people: The father of one of you deposited one hundred dinars with me, but I do not know the father of which of you he is, he gives one hundred dinars to this person and one hundred dinars to that person. The Gemara raises a contradiction from the continuation of the mishna cited above: In the case of two people who deposited money with one person, the contested sum is placed in a safe place until Elijah comes.
ורמי פיקדון אפיקדון, דתנן {ברישא}1 דמתני׳ דהכא: או אביו של אחד מכם הפקיד אצלי מנה – נותן לזה מנה ולזה מנה, שהודה מפי עצמו. אימא סיפא דהא מתני׳: שנים שהפקידו אצל אחד כו׳.
1. כן תוקן בדפוס וילנא. בכ״י לונדון 27194: ״בסיפא״.
ראובן ושמעון הפקידו אצל לוי שני כלים אחד גדול ואחד קטן בשק אחד ולא פירשו לו ללוי איזה של [ראובן ואיזה של] שמעון. ועתה בא כל אחד ותובע הגדול.
דין זה פסוק מיהא (בבא מציעא לז ע״א) ורמי פיקדון אפיקדון. קתני אביו של אחד מכם הפקיד אצלי מנה ואיני יודע איזה נותן לזה מנה ולזה מנה. ורימינהי שנים שהפקידו אצל אחד זה מנה וזה מאתים זה אומר מאתים שלי וזה אומר מאתים שלי נותן לזה מנה ולזה מנה והשאר יהא מונח.
ורמי גזל אגזל וכו׳. תמיהא לןא כיון דידע לה לההיא דקתני עלה ומודה ר׳ טרפון, אמאי אקשי ממתניתין הוה ליה למבעי בהדיא אמאי מודה מאי שנא. דהא ממתניתין גופה לא קשיא אלא משום ההיא דקתני עלה ומודה ר׳ טרפון. אלא משמע דמעיקרא פשיטא ליה למקשה דמתניתין דהכא ר׳ טרפון מודה בה מדלא פליג עלה, ואלימא ליה לאקשויי מתניתין אהדדי. וכי אסתפק ליה למתרץ ממאי דמתניתין ר׳ טרפון היא, הדר ואמר משום דקתני עלה דההיא ומודה ר׳ טרפון. וקשיא ליב אמאי מודה מאי שנא. והדרא קשיא ממתני׳ דיבמותג אמתניתא דקתני עלה ומודה ר׳ טרפון. ומתניתין [דהכאד] נמי קשיא דהכי משמע כפשטה דמודה בה ר׳ טרפון כדקתני עלה בההיא.
א. וכך הק׳ ותי׳ הרשב״א.
ב. צ״ל: לן.
ג. דמניח הגזילה ביניהם ומסתלק.
ד. ובכי״א 1: דהכי וט״ס.
ורמי [משליכים, ומראים סתירה] מדין פקדון לפקדון, ורמי [משליכים, ומראים סתירה] מדין גזל לגזל, פקדון על פקדון, דקתני רישא — [ששנינו בתחילת משנתנו:] או אביו של אחד מכם הפקיד אצלי מנה, ואיני יודע איזה הוא — נותן לזה מנה ולזה מנה. ורמינהי [השלכנו והקשינו על כך] ממה שנאמר בסוף שנים שהפקידו אצל אחד נותן רק מנה לכל אחד מן התובעים!
And they raised a contradiction between the halakha stated in the case of a deposit and the halakha stated in the case of a deposit, and they raised a contradiction between the halakha stated in the case of a robbery and the halakha stated in the case of a robbery. There is a contradiction between the halakha stated in the case of a deposit and the halakha stated in the case of a deposit, as is it taught in the first clause of the mishna: Or, if one said to two people: The father of one of you deposited one hundred dinars with me, but I do not know the father of which of you he is, he gives one hundred dinars to this person and one hundred dinars to that person. The Gemara raises a contradiction from the continuation of the mishna cited above: In the case of two people who deposited money with one person, the contested sum is placed in a safe place until Elijah comes.
הכל
(12) אֲמַר רָבָא: דרֵישָׁא, נַעֲשָׂה כְּמִי שֶׁהִפְקִידוּ לוֹ בִּשְׁנֵי כְּרִיכוֹת, דַּהֲוָה לֵיהּ לְמֵידַק; ה סֵיפָא, נַעֲשָׂה כְּמִי שֶׁהִפְקִידוּ לוֹ בִּכְרָךְ אֶחָד, דְּלָא הֲוָה לֵיהּ לְמֵידַק, כְּגוֹן דְּאַפְקִידוּ תַּרְוַיְיהוּ בַּהֲדֵי הֲדָדֵי בְּחַד זִימְנָא, דַּאֲמַר לְהוּ: ״אַנְתְּ גּוּפַיְיכוּ לָא קָפְדִיתוּ אַהֲדָדֵי, אֲנָא קָפֵידְנָא!״
Rava said: In the first clause of the mishna, in the case where the bailee receives money from the father of one person, he becomes like one with whom they deposited sums of money in two separate bundles, as the bailee should have been discerning with regard to who gave him the money. His failure to do so constitutes negligence, and therefore he pays the sum to both claimants. In the latter clause of the mishna, in the case where he receives money from two people, he becomes like one with whom they deposited sums of money in one bundle, as there is no expectation that he should have been discerning. It is a case where they both deposited their money together at one time, as the bailee says to them: If you yourselves were not suspicious of each other, should I be suspicious? Therefore, he is required to pay them only the sum that they can prove is theirs.
ופריק רבא: רישא, היה לו בעת שהפקיד אצלו לומר לו מה שמך, וכיון שלא דיקדק לידע איזה מהן הוא המפקיד אצלו – איהו אפסיד אנפשיה, לפיכך משלם לזה ולזה. סיפא כגון ששניהן הפקידו צרורותיהן ביחד, וכל אחד רואה כי הצרור האחד גדול שיש בו מאתים והאחד קטן שאין בו אלא מאה. יכול למימר מי שהפיקדון אצלו: כיון דחזיתי דאין מקפיד בעל הצרור הגדול לומר: דע כי הצרור הגדול שלי הוא, והקטן לחבירו – אמינא: כיון דלא דייקי אהדדי – מהמני, לפיכך לא דיקדקתי.
רישא – דחד גברא הפקיד אצלו והוה ליה כשנים שהפקידו אצלו בשני כריכות כלומר זה שלא בפני זה דה״ל למידק מי הפקיד אצלו מנה ומי מאתים.
סיפא – שהפקידו לו שניהם זה בפני זה ה״ל כמי שנאמנים זה על זה להפקיד שני פקדונותם בצרור אחד דלית ליה למידק מה יש לזה בתוכו ומה יש לחבירו ואע״ג דלא כרך אחד הוה מיהו כיון שהפקידו זה בפני זה גילו דעתן שלא חשדו זה את זה לומר שמא חבירו יתבע המאתים.
ותירץ רישא נעשה כמי שהפקידו [אצלו בשתי כריכות דהוי ליה למידק של מי המנה, וכיון דלא דק איהו דאפסיד אנפשיה ונותן לזה מנה ולזה מנה. וסיפא נעשה כמי שהפקידו]א בכרך אחד דלא הוי ליה למידק. וכיון דהכי אינו דין שיהא לו הפסד בדבר אלא יתן לזה מנה ולזה מנה והשאר יהא מונח עד שיתברר של מי הוא. הכא נמי כיון שהפקידו בכרך אחד ינתןב הקטן לאחד ומתוך הגדול יתן דמי הקטן לשיני. כדתנן בסיפא וכן שני כלים אחד יפה מנה וכו׳.
א. כך העתיק מספרנו בקובץ תשו׳ מהר״ם כת״י פארמה (ר״ש עמנואל).
ב. כצ״ל. בכת״י ונתן. בד״פ ונותן.
ופריק רבא האי דקתאני רישא נותן לזה מנה ולזה מנה וכול׳, פיר׳, משום דנעשה כמי שהפקידו אצלו בשתי כריכות, דהוה ליה למידק לומר כיון דחד הוא דאפקיד גביה, הוה ליה למידק ולמיקם עילויה עד דמהדרה ניהליה, ומיגו דלא דק איהו אפסיד נפשיה, ומיחייב לשלומי לכל חד וחד, ונעשה כשנים שהפקידו אצלו זה שלא בפני זהא ופשע ולא ידע הי ניהו פיקדון דמר ופיקדון דמר, דמיחייב לשלומי לכל חד וחד ק״ק דיליה, דהויא לה פשיעהב, וכל חד מיניהו שקיל בשבועהג. עד הנה מדברי רבי יצחק בן יהודה ז״ל.
א. רבנו ס״ל כדעת רש״י דגרס סיפא נעשה כמי שהפקידו בכרך אחד, ולכך דווקא חייב אם הפקידו זה שלא בפני זה, אבל שיטת הרשב״א בשם הגאונים והרמב״ם (פ״ה משאלה ה״ד) דאם הפקידו בשני כריכות אף אם הפקידו ביחד הוו״ל למידק וחייב.
ב. עיין גם ברי״ף שכתב (על הרישא, ובאחד שהפקיד) נותן לזה מנה ולזה מנה שנמצא מפסיד מנה משלו משום פשיעותא דיליה הוא, דהוה ליה למכתב שמא דגברא דאפקיד גביה כי היכי דלא ליחליף ליה עכ״ל ומבואר מדבריהם דדין הו״ל למידק הוא חיוב מעיקר הדין וכן מבואר ברשב״א עיי״ש. וכמש״כ הרי״ף דהוה פשיעה שהי׳ לו לכתוב שם כל אחד כתב אף הרמב״ם (פ״ה שאלה ה״ד) וביאר באבן האזל (שם ובגזלה פ״ד ה״ט) דהשומר מחויב להחזיר הפקדון ליד הבעלים, וכיון דמחמת הספק אינו מחזיר לו, הוה פשיעה דהי׳ לו לשמור באופן שיוכל להחזיר לידו, אבל בספר התרומות (שער לט ח״ב) הביא תשובת הרמב״ן דהתשלום בהוה ליה למידק הוא משום קנס, דקנסינן ליה דעבד איסורא, דפשיעותא בממון אחרים איסורא הוא, וכן דייק האבן האזל מדברי הרמב״ן בסוגיין.
ג. לכאורה בדין המשנה לא שייך שבועה דהא איירי בשמא ושמא, ואולי דברי רבנו קאי על הנעשה כשנים שהפקידו דהתם אפשר דאיירי בטוענים ברי וצריכים שבועה, וכמו שפסק הרמב״ם (שם), ועיי״ש במ״מ ובאבן האזל במש״כ על חיוב שבועה זו.
גמ׳: אמר רבא, רישא נעשה כמו שהפקידו בב׳ כריכות. ומדלא קאמר אלא אמר רבא, משמע דטעמא דגזל כדקאי קאי, משום דעבד אסורא קנסו רבנן, הא לאו הכי מניח מנה ביניהן ומסתלק, וטעמא משום דבגזל דילמא לא הוה ליה למידק אפילו בחד, משום דמימר אמר השתא אתי נגזל ותבע לי ובשעה קלה לא משתלינא, דומיא דלקח מאחד מחמשה בני אדם אליבא דרבי שמעון בן אלעזר דאמר ביבמות בפרק האשה שלום (יבמות קיח:), דר׳ טרפון ור׳ עקיבא מודה בה דמניח דמי מקח ביניהן ומסתלק, ואע״ג דהוה ליה כשתי כריכות, דהא חד הוא דמכר לו, וטעמא הוא, משום דמוכר עביד דלתבע דמי מקחו לשעתו [ולא הוה] ליה ללוקח למידק, דמימר אמר לא חציף איניש אחרינא למתבע השתא דמי מקח אלא מוכר, אבל פקדון או מלוה כיון דלזמן מרובה היא הוה ליה למידק. ותדע לך דבגזל ליכא למימר הוי ליה למידק, מדרמי בסמוך גזל אגזל, ופריק רבא התם דקא תבעי ליה הכא בבא לצאת ידי שמים, ואם איתא דבגזל נמי אמרינן הוה ליה למידק, כי תבעי ליה נמי ליחייב, דהא אע״פ שגזל אחד מה׳, הוה ליה נמי למידק, דלגבי גזל לעולם הוא כשתי כריכות, דליכא למימר ביה ההוא טעמא דאתון לא קפידתו אנא אקפד, דנגזל מאי הוה ליה למעבד, דהא לאו מדעתיה גזליה ואנסיה גזלן, ועוד דגזל אחד מה׳ כשתי כריכות הוא על כרחין, שהנגזל אינו אלא אחד, [אלא על כרחין] דהוי טעמא כדאמרן, דאפילו בשתי כריכות לא הוי ליה למידק, כך נראה לי.
סיפא שהפקידו לו בכרך אחד דלא הוה ליה למידק. כך היא גרסת הגאונים ז״ל ופירשו שהפקידו לו ממש בצרורה אחת, אלא שאמרו לו מנה שלי ומאתים של חברי, ומשום הכי לא דק, אבל כשהפקידו זה מנה בכרך אחד וזה מאתים בכרך אחד, אפילו היו שניהם עמו בבת אחת, שתי כריכות הן והוה ליה למידק. אבל רש״י ז״ל גריס, סיפא נעשה כמי שהפקידו לו בכרך אחד דלא הוה ליה למידק, כלומר אע״פ שהפקיד לו כל אחד צרור כספו מיוחד בכרך אחד זה לעצמו וזה לעצמו, אפילו הכי ככרך אחד הוא, דכל שלא הקפיד זה להפקיד בפני חברו דבר שאינו ניכר היטב, דבין כרך גדול לכרך קטן לא דייקי אינשי, הימוני מהימן ליה לחבריה, דאי לא, הוה ליה למימר לנפקד, כתוב שמי על זה ושם חברי תכתוב על צרור שלו, וכיון דלא אמר ליה כך, אף הנפקד לא דקדק ואין חושבין אותו כפושע בכך.
סיפא שהפקידו לו בכרך אחד. מכאן נראה, דכל שהפקידו לו בשתי כריכות זה מנה וזה מאתים, ובשעת התביעה זה אומר מאתים שלי וזה אומר מאתים שלי, נותן לזה ר׳ ולזה ר׳. ותמיה לי אמאי, והא הוה ליה הילך, דפקדון כל היכא דאיתיה ברשותיה דמריה איתיה, ואפילו לא נקיט בידיה, וכדמוכח בשמעתא קמייתא דמכלתין (ה.) בתא שמע דתני רמי בר חמא ד׳ שומרים צריכים הודאה במקצת וכפירה במקצת, וקיימא לן כרב ששת דאמר הילך פטור. ואפשר היה לי לומר דכולה שמעתין בבא לצאת ידי שמים, וכדאוקימנא מתניתין בבא לצאת ידי שמים. ומשמע דכולה רישא דמתניתין בבא לצאת ידי שמים, ופקדון דרישא כשתי כריכות הוא, ואפילו הכי דוקא בא לצאת ידי שמים, הא לאו הכי פטור ומניח מנה ביניהם ומסתלק. אלא שאין אני רואה כן דעת הפוסקים, דכל בשתי כריכות אפילו בתבעי ליה חייב לזה מאתים ולזה מאתים, וכן כתב הרמב״ם ז״ל מפורש (הל׳ שאלה ופקדון ה״ד). וי״ל, דהילך פטור דוקא באומר מנה יש לך ומנה אין לך, דהא אומר הילך בכל חיובו, ואי נמי באומר חמשין ידענא וחמשין לא ידענא (בבא מציעא צח.) ומשום דכל מה שהוא מחייב עצמו בו, נתון בידו ליתן, ואידך הוה ליה ככופר בכל, (ואי נמי באומר) [וכאומר] בכל איני יודע דפטור, אבל כאן שהוא מודה שאחד מהם הפקיד בידו מאתים בכרך בפני עצמו, הרי חייב עצמו להחזיר מאתים לבעל המאתים דהוה ליה למידק, וכל שאינו יודע עכשיו למי, פושע הוא וחייב, כך נראה לי. וא״ת, אם כן פקדון דרישא דהוה ליה בשתי כריכות, אפילו בדתבעי ליה נמי מחייב, ומתניתין קתני שהודה מפי עצמו, דמשמע דוקא בא לצאת ידי שמים. וי״ל, דמתניתין משום דלא תבעי ליה, הא תבעי ליה חייב אפילו לא בא לצאת ידי שמים. ומתניתין דמערב פקדון בהדי גזל, וגזל דוקא בבא לצאת ידי שמים לר׳ טרפון, הא תבעי ליה פטור, לא משוי להו לכל מילתייהו, דבגזל בדתבעי ליה פטור לר׳ טרפון, משום דלא הוה ליה למידק וכדכתיבנא לעיל (ד״ה אמר), ופקדון אפילו בדתבעי ליה חייב, אלא דכד לא תבעי ליה ובא לצאת ידי שמים, שוה דינייהו להדדי, דהכא והכא נותן לזה מנה ולזה מנה שהודה מפי עצמו.
אמר המאירי אמר לשנים גזלתי אחד מכם מנה ואיני יודע איזה הוא או אביו של אחד מכם הפקיד אצלי מנה ואיני יודע אי זהו נותן לזה מנה ולזה מנה שהודה מפי עצמו ופירשוה בגמ׳ בבא לצאת ידי שמים והוא שאמר שהודה מפי עצמו ומ״מ בדיני אדם אינו כן אלא אם תבעוהו בדין אינו נותן אלא גזלה אחת והם חולקין אותה ביניהם שהרי אין כאן תובע בבריא והרי הוא שמא ושמא ואלו בא כל אחד מהם ותבע היה בדין שיאמר הלה איני יודע ונפטר אלא שמכיון שהודה בגזלה אנו מחייבין אותו והילכך אף כשתובעין אותו שניהם אינו נותן אלא גזלה אחת והוא הדין באחד מכם הפקיד לי מנה ואיני יודע אי זהו הואיל ומ״מ אין כאן תובע אלא שאין דרך להיות שכחה מצויה במפקידים כל כך:
אמר רבא רישא נעשה כמי שהפקידו לו בשתי כריכות. ומדלא קאמר אלא אמר רבא משמע דטעמא דגזל כדקאי קאי משום דעבד איסורא קנסוהו רבנן הא לאו הכי מניח מנה ביניהם ומסתלק וטעמא משום דבגזל דילמא לא הוה ליה למידק אפילו בחד משום דמימר אמר השתא אתי נגזל ותבע לי ובשעה קלה לא משתלינא דומיא דלקח מאחד מא׳ מה׳ בני אדם אליבא דרבי שמעון בן אלעזר דאמר ביבמות בפרק האשה שלום דרבי טרפון ורבי עקיבא מודו בה דמניח דמי מקח ביניהם ומסתלק ואף על גב דהוה ליה כשתי כריכות דהא חד הוא דמכר לו וטעמא משום דמוכר עביד דליתבע דמי מקחו לשוה ולא הוה ליה ללוקח למידק דמימר אמר לא חציף איניש אחרינא למתבע השתא דמי מקח אלא מוכר אבל פקדון ומלוה כיון דלזמן מרובה הוא הוה ליה למידק. ותדע לך דבגזל ליכא למימר הוה ליה למידק מדרמי בסמוך גזל אגזל ופריק רבא התם דקא תבעי ליה הכא בבא לצאת ידי שמים ואם איתא דבגזל נמי אמרינן הוה ליה למידק כי תבעו ליה נמי ליחייב דהא אף על פי שגזל אחד מחמשה הוה ליה נמי למידק דלגבי גזל לעולם כשתי כריכות הוא דליכא למימר ביה ההוא טעמא דאתון לא קפדיתו אנא אקפד דנגזל מאי הוה ליה למעבד דהא לאו מדעתיה גזליה ואנסיה גזלן ועוד דגזל אחד מחמשה כשתי כריכות הוא על כרחך שהנגזל אינו אלא אחד דהוי טעמא כדאמרן דאפילו בשתי כריכות לא הוה ליה למידק כן נראה לי. הרשב״א.
וזה לשון הרא״ש: פקדון אגזל קא רמית לא מוה מצי לשנויי משום דפקדון בכרך אחד לא הוה ליה למידק וגול בשתי כריכות הוה ליה למידק כדמשני בסמוך דגזלן שלא היה בדעתו להחזיר לא שייך למימר הוה ליה למידק. ואם תאמר ולאו כל שכן הוא דהא אית לן למימר ולא הוה ליה לנגזל כלל. ויש לומר דכיון שעושה תשובה אין לנו להחזיקו בפושע במה שלא דק מתחלה כשגזל. עד כאן.
וזה לשון תלמיד הר״ף: רישא נעשה כמי שהפקידו אצלו וכו׳. ואם תאמר כיון דלא אמר בתירוציה אלא משמו דאינו חוזר מתירוץ הראשון דגזל עבד איסורא וכו׳ ולמה ליה לשנויי לעיל גזל דעבד איסורא תיפוק ליה דהוח ליה למידק דחד גברא הוא. יש לומר דאי לאו משום דעביד איסורא משום טעמא דהוה ליה למידק לא קנסינן ליה כיון דעבד תשובה דהא גזלן לא דאיק ולא דמי לנפקד שיש לו לדקדק כדי להחזיר וגבי גזלן על מה שעשה לא קנסינן ליה כיון שבא לעשות תשובה. עד כאן.
נעשה כמי שהפקידו אצלו בשתי כריכות. אין להקשות איך תולה את הפשט באינו פשוט דהא מתניתין שלא הפקיד אלא אחד הוה ליה למידק בשנים שהפקידו בשתי כריכות זה שלא בפני זה. גליון.
סיפא שהפקידו לו בכרך אחד דלא הוה ליה למידק. כך היא גירסת הגאונים ופירשו שהפקידו לו ממש בצרורה אחת אלא שאמרו לו מנה שלי ומאתים של חברו ומשום הכי לא דק. אבל כשהפקיד לו זה מנה בכרך אחד וזה מאתים בכרך אחד אפילו היו שניהם עמו בבת אחת שתי כריכות הן והוה ליה למידק. אבל רש״י גרס סיפא נעשה כמי שהפקידו לו בכרך אחד דלא הוה ליה למידק כלומר אף על פי שהפקיד לו כל אחד צרור כספו מיוחד בכרך אחד זה לעצמו וזה לעצמו אפילו הכי ככרך אחר הוא דכל שלא הקפיד זה להפקיד בפני חברו דבר שאינו ניכר היטב דבין כרך גדול לכרך קטן לא דייקי אינשי הימוניה מהימן ליה לחבריה דאי לא הוה ליה למימר לנפקד כתוב שמי על זה ושם חבירי על צרור שלו וכיון דלא אמר ליה הכי אף הנפקד לא דקדק ואין חושבין אותו כפושע בכך. הרשב״א.
וזה לשון הראב״ד: רישא כשתי כריכות נינהו דחד הוא דאפקיד גביה והוה ליה למידק ואף על גב דאתו תרווייהו בשעת פקדון. אבל סיפא דוקא שהפקידו שניהם בכרך אחד. עד כאן.
סיפא שהפקידו לו בכרך אחד. מכאן נראה דכל שהפקידו לו בשתי כריכות זה מנה וזה מאתים ובשעת התביעה זה אומר מאתים שלי וזה אומר מאתים שלי נותן לזה מאתים ולזה מאתים. ותמיה לי אמאי והא הוה ליה הילך דפקדון כל היכא דאיתיה ברשותיה דמריה איתיה ואפילו לא נקיט ליה בידיה וכדמוכח בשמעתין קמייתא דמכלתין בתא שמע ותני רמי בר חמא ארבעה שומרים צריכין כפירה במקצת והודאה במקצת וקיימא לן כרב ששת דהילך פטור. ואפשר היה לומר דכולה שמעתין בבא לצאת ידי שמים וכדאוקימנא מתניתין בבא לצאת ידי שמים ומשמע דכולה רישא דמתניתין בבא לצאת ידי שמים ופקדון דרישא בשתי כריכות הוא ואפילו הכי דוקא בא לצאת ידי שמים הא לאו הכי פטור ומניח מנה ביניהם ומסתלק. אלא שאין אני רואה כן דעת הפוסקים דכל בשתי כריכות אפילו בדתבעי ליה חייב לזה מאתים ולזה מאתים. וכן כתב הרמב״ם ז״ל מפורש. ויש לומר דהילך דפטור דוקא באומר מנה יש לך ומנה אין לך דהא אומר הילך בכל חיובו ואי נמי באומר חמשין ידענא וחמשין לא ידענא ומשום דכל מה שהוא מחייב עצמו בו נתון בידו ליתן ואידך הוה ליה ככופר בכל ואם כן באומר בכל איני יודע דפטור. אבל כאן שהוא מודה שאחי מהם הפקיד בידו מאתים בכרך בפני עצמו הרי חייב עצמו להחזיר מאתים לבעל המאתים דהוה ליה למידק וכל שאינו יודע עכשו למי פושע הוא וחייב. כן נראה לי. ואם תאמר אם כן פקדון דרישא דהוה ליה בשתי כריכות אפילו בדתבעי ליה נמי ליחייב ומתניתין דקתני שהודה מפי עצמו דמשמע דוקא בא לצאת ידי שמים. ויש לומר דמתניתין משום דלא תבעי ליה הא תבעי ליה חייב אפילו לא בא לצאת ידי שמים. ומתניתין דמערב פקדון בהדי גזל וגזל דוקא בבא לצאת ידי שמים לרבי טרפון הא תבעי ליה פטור. לא משוי להו לכל מילתייהו דנגזל ביתבעי ליה פטור לרבי טרפון משום דלא הוה ליה למידק וכדכתיבנא לעיל ופקדון אפילו בדתבעי ליה חייב אלא דבדלא תבעי ליה ובא לצאת ידי שמים שוה דינייהו להדדי דהכא והכא נותן לזה מנה ולזה מנה שהודה מפי עצמו הרשב״א ז״ל.
שם אמר רבא רישא נעשה כמי שהפקידו כו׳ נראה מדלא קאמר אלא דלא הדר ביה משינויא קמא דבגזל משום קנסא הוא אבל מדינא פטור דלא שייך טעמא דה״ל למידק אלא בפקדון דוקא כיון שהוא לזמן מרובה ואדעתא להחזירו לבעליו נטלו א״כ היה לו לכתוב שם המפקיד ומדלא עביד הכי פשע בגוף הפקדון וחייב אבל בגזלן דלא נטלו ע״מ להחזירו לא שייך לומר ה״ל למידק ממי גזל ומש״ה הוצרך לטעמא דעביד איסורא וכ״נ מל׳ הרי״ף והרא״ש ורוב הקדמונים והרבה שמועות נאמרו בשיטה זו הרוצה לעמוד עליהם יעיין עליהם בבעל המאור ומלחמות ה׳ ובנ״י ובטור ח״מ ובסמוך אכתוב סברת התוס׳ בזה:
אמר רבא יש לתרץ כך: רישא [בתחילה] נעשה, הרי זה במקרה, כמי שהפקידו לו בשני כריכות, שכל אחד מפקיד בחבילה לעצמו, דהוה ליה למידק [משהיה לו למחזיק הפקדון לדקדק] מי נתן לו איזו חבילה, ואם התרשל ושכח — משלם הכל. וסיפא [וסופה] נעשה כמי שהפקידו לו שניהם בכרך (בחבילה) אחד. דלא הוה ליה למידק [שלא היה לו לדקדק בדבר], כגון דאפקידו תרוייהו בהדי הדדי בחד זימנא [כגון שהפקידו שניהם יחד בפעם אחת] דאמר להו [שאומר להם] מחזיק הפקדון: אנת גופייכו לא קפדיתו אהדדי, אנא קפידנא [אתם עצמכם אינכם מקפידים זה על זה, וכי אני אקפיד על כך]? ומשום כך אינו חייב לשלם יותר ממה שיכולים הצדדים להוציא בראיה.
Rava said: In the first clause of the mishna, in the case where the bailee receives money from the father of one person, he becomes like one with whom they deposited sums of money in two separate bundles, as the bailee should have been discerning with regard to who gave him the money. His failure to do so constitutes negligence, and therefore he pays the sum to both claimants. In the latter clause of the mishna, in the case where he receives money from two people, he becomes like one with whom they deposited sums of money in one bundle, as there is no expectation that he should have been discerning. It is a case where they both deposited their money together at one time, as the bailee says to them: If you yourselves were not suspicious of each other, should I be suspicious? Therefore, he is required to pay them only the sum that they can prove is theirs.
הכל
(13) וְרָמֵי גָּזֵל אַגָּזֵל, קָתָנֵי הָכָא: אֲמַר לִשְׁנַיִם ״גָּזַלְתִּי לְאֶחָד מִכֶּם מָנֶה, וְאֵינִי יוֹדֵעַ אֵיזֶה מִכֶּם״, אוֹ ״אָבִיו שֶׁל אֶחָד מִכֶּם הִפְקִיד לִי מָנֶה, וְאֵינִי יוֹדֵעַ אֵיזֶהוּ״, נוֹתֵן לַזֶּה מָנֶה וְלַזֶּה מָנֶה.
And they raised a contradiction between the halakha stated in the case of a robbery and the halakha stated in the case of a robbery. It is taught here: If one said to two people: I robbed one of you of one hundred dinars, but I do not know from which of you I took the money, or if one said to two people: The father of one of you deposited one hundred dinars with me, but I do not know the father of which of you he is, then he gives one hundred dinars to this person and one hundred dinars to that person.
אמ׳ לשנים גזלתי אחד מכם וכול׳ רב״ס ז״ל דיקינן מינה, דמספיקא מפקינן ממונא, דהא אע״ג דלא ידעינן בהדיא אי גזל כל חד מיניהו אי לא, אפילו הכי יהיב לכל חד מיניהו מנה, ולא אמרינן אוקי ממונא בחזקת מריה. ורמינן עלה הא דתני סיפה שנים שהפקידו אצל אחד זה מנה וכול׳, הנהו מודה כי לאחד מהן ודאי מאתים והשתא יתן לזה מאתים ולזה מאתים. ודחינן, פיקדון אגזל קא רמית וכול׳, ורמי פיקדון אפיקדון דרישה, כי אמ׳ אביו של אחד מכם הפקיד אצלי מנה נותן לזה מנה ולזה מנה, והכא קתאני השאר יהא מונח עד שיבוא אליהו, ושני רבא, רישא נעשה כמי שהפקידו לו בשתי כריכות, דהוה ליה למידק, סיפה נעשה כמי שהפקידו אצלו בכרך אחד, דלא אחד בפני עצמו שידקדק, ויחזיר לכל אחד שנתן לו, ואם נתן לאחד של חבירו הוי פושע, וכשבאו אליו שניהם בכרך אחד והפקידוהו אצלו, שיש בו לזה מנה ולזה מאתים, ואמרו לו קח זה, לאחד ממנו יש בו מאה ולאחד מאתים, אין לו לדקדק, דהעלה על לבו ואמ׳ הואיל וביחד הביאו, שותפין הן או חברים שאינן מקפידין אם אתן של זה לזה דאינן מכחישין, ואמטול הכי לא מחייבי ליה למידק, ומשום הכי אמ׳ (העשה) [דנעשה], דרישא, הואיל ואדם אחד היה המפקיד היה לו לדקדק. פיר׳ בספריםא כגון דאפקידו תרויהו בהדי הדדי בחד זימנא, דאמ׳ להו אתו גופיכו לא קפדיתו אהדדי.
ורמי גזל אגזל, דקתני הכא אמ׳ להם גזלתי אחד מכם וכול׳, דיקינן מינה דמספיקא מפקינן ממונא, והתם ביבמותב פרק האשה שהלכה היא ובעלה תנן גזל אחד מחמשה בני אדם ואינו יודע איזה מהן גזל, מניח גזלה ביניהן ומסתלק דברי ר׳ טרפון, אלמא לא מפקינן ממונא מספיקא, ומתניתין דהכא ממאי דר׳ טרפון היא, דקתאני עלה בסוף תוספת יבמותג מודה ר׳ טרפון באומר לשנים גזלתי וכול׳, פיר׳ דאי ר׳ עקיבא כדלא הודה מיחייב, השתא לא כל שכןד, ופרקינן, מתניתין דיבמות דקא תבעי ליה, הכא בבא לצאת ידי שמים, דיקא נמי דקתאני שהודה מפי עצמו, ולא תבעו אדם, שמע מינה. עד הנה מדברי רב״ס ז״ל.
רבי׳ האיי זצ״ל הא דתנן והשאר יהא מונח עד שיבוא אליהו יש לו תקנה קודם ביאת אליהו, שאם רוצין שניהן אם לחלוקה אם בדבר אחר, אבל כל זמן שלא רצו שניהם, יהא מונח לעולם עד שיבוא אליהו.
א. בדק״ס הביא גירסא שכתבה פיר׳ וא״כ זוהי תוספת מאוחרת לגמ׳ (והביאו האבן האזל הל׳ שאלה שם), וכ״כ ר״ח ורש״י ועיין רשב״א ור״ן, ב״י סי׳ ש׳ סק״א בשם תלמידי הרשב״א.
ב. קיח, ב.
ג. תוספתא יבמות פי״ד ה״ג.
ד. עיין תוס׳ (בע״ב) ד״ה וממאי.
ה. וכ״כ הרמב״ם פ״ה משאלה ה״ד דבהפקידו בעדרו שלא מדעתו מניח הבהמה ביניהם ומסתלק ותהיה מונחת עד שיודה האחד לחבירו או עד שירצו לחלוק אותה, ועיין בספר המפתח (בהל׳ שאלה שם) שהביאו מתשובות ושב הכהן (סי׳ סא ד״ה והנה ראיתי בש״ך) שדין הרמב״ם הנ״ל קאי גם על מש״כ הרמב״ם מקודם בכרך אחד דהדין יהי׳ מונח וכדברי רה״ג, ועיין בלח״מ פ״ד מגזלה ה״י שכתב שדין הרמב״ם שיהי׳ מונח עד שירצו לחולקה קאי אף באמר לשנים גזלתי לאחד מכם דמדינא ל״צ לשלם לכל אחד.
ורמי גזל אגזל קתני הכא אמר לשנים גזלתי וכו׳. ורמינהי גזל אחד מחמשה וכו׳ והכא ודאי בשתי כריכות הוא כי הנגזל אחד הוא לבדו והוה ליה למידק. הראב״ד ז״ל.
ומצד אחר רמי [משליך, מראים סתירה] בין גזל לגזל, קתני הכא [שנה פה]: אמר לשנים גזלתי לאחד מכם מנה ואיני יודע איזה מכם, או אביו של אחד מכם הפקיד לי מנה ואיני יודע איזה הוא — נותן לזה מנה ולזה מנה.
And they raised a contradiction between the halakha stated in the case of a robbery and the halakha stated in the case of a robbery. It is taught here: If one said to two people: I robbed one of you of one hundred dinars, but I do not know from which of you I took the money, or if one said to two people: The father of one of you deposited one hundred dinars with me, but I do not know the father of which of you he is, then he gives one hundred dinars to this person and one hundred dinars to that person.
הכל
(14) וּרְמִינְהִי: גָּזַל אֶחָד מֵחֲמִשָּׁה וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ אֵיזֶה מֵהֶן גָּזַל, זֶה אוֹמֵר ״אוֹתִי גָּזַל״ וְזֶה אוֹמֵר ״אוֹתִי גָּזַל״, מַנִּיחַ גְּזֵילָה בֵּינֵיהֶם וּמִסְתַּלֵּק. דִּבְרֵי ר״ט רִבִּי טָרְפוֹן . אַלְמָא מִסְּפֵיקָא לֹא מַפְּקִינַן מָמוֹנָא, וְאָמְרִינַן ״אוֹקִים מָמוֹנָא בְּחֶזְקַת מָרֵיהּ״!
The Gemara raises a contradiction from a mishna (Yevamot 118b): If one robbed one of five people and he does not know which of them he robbed, and this one says: He robbed me, and that one says: He robbed me, the robber places the stolen item between them and withdraws from them; this is the statement of Rabbi Tarfon. Apparently, contrary to the mishna, we do not expropriate property due to an uncertainty and return it to those claiming it, and instead we say: Establish the money in the possession of its owner.
תוב רמינן ארישא דמתני׳, דתנן בסוף יבמות: גזל אחד מהן ואינו יודע אי זה מהן גזל – מניח גזילה ביניהן ומסתלק, דברי ר׳ טרפון וכו׳. אלמא מספיקא לא מפקינן ממונא.
גזל מחמשה – לא שייך הך פלוגתא לפלוגתא דרבי יוחנן ורב הונא דפ׳ השואל (לקמן דף צז:) בברי ושמא דאפי׳ לר״ט דאמר מניח גזילה ביניהם היינו משום דיודע בודאי שלא גזל לכולם רק לאחד אבל ברי ושמא יודה דברי עדיף ואפי׳ לר״ע דאמר ישלם לכל אחד ואחד היינו משום שיודע בודאי שהוא חייב לאחד מהם אבל גבי ברי ושמא יודה דפטור שאינו יודע שהוא חייב כלל.
ורמינהי [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו: גזל כסף מאיש אחד מתוך חמשה, ואינו יודע איזה מהן מן החמשה גזל, זה אומר: אותי גזל, וזה אומר: אותי גזל, מניח הגזילה ביניהם ומסתלק ושיסתדרו הם ביניהם, אלו דברי ר׳ טרפון. אלמא [מכאן כי] מספקא לא מפקינן ממונא [מספק אין אנו מוציאים ממון] מבעליו, ואמרינן [ואומרים אנו] ככלל: אוקים ממונא בחזקת מריה [העמד את הממון בחזקת בעליו].
The Gemara raises a contradiction from a mishna (Yevamot 118b): If one robbed one of five people and he does not know which of them he robbed, and this one says: He robbed me, and that one says: He robbed me, the robber places the stolen item between them and withdraws from them; this is the statement of Rabbi Tarfon. Apparently, contrary to the mishna, we do not expropriate property due to an uncertainty and return it to those claiming it, and instead we say: Establish the money in the possession of its owner.
הכל
(15) וּמִמַּאי דמתני׳ דְּמַתְנִיתִין דְּהָכָא ר״ט רִבִּי טָרְפוֹן הִיא? דְּקָתָנֵי עֲלַהּ דְּהַהִיא: מוֹדֶה ר״ט רִבִּי טָרְפוֹן בְּאוֹמֵר לִשְׁנַיִם: ״גָּזַלְתִּי לְאֶחָד מִכֶּם מָנֶה וְאֵינִי יוֹדֵעַ אֵיזֶה מִכֶּם״, שֶׁנּוֹתֵן לַזֶּה מָנֶה וְלַזֶּה מָנֶה.!
The Gemara asks: And from where is it known that the mishna here is in accordance with the opinion of Rabbi Tarfon? Perhaps the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Akiva, who holds the robber must pay each of the five possible victims, and there is no contradiction at all. The Gemara answers: It is known that the mishna here is in accordance with the opinion of Rabbi Tarfon, as it is taught in a baraita concerning the halakha taught in that mishna, in tractate Yevamot: Rabbi Tarfon concedes that in a case where a robber says to two people: I robbed one of you of one hundred dinars, but I do not know which of you it was, he gives one hundred dinars to this person and one hundred dinars to that person, as he has already admitted his obligation on his own. There is an apparent contradiction between the two statements of Rabbi Tarfon.
ואסיק׳: מדקתני התם: ומודה ר׳ טרפון באומר לשנים: גזלתי אחד1 מכם מנה ואיני יודע למי מכם – שנותן לזה מאה ולזה מאה. שמע מינה מתני׳ דהכא ר׳ טרפון היא, קשיין אהדדי.
1. כן בכ״י לונדון 27194 ובכ״י בר-אילן 182. בדפוס וילנא תוקן ל: ״לאחד״.
ומתני׳ דהכא ממאי דר״ט היא – דתקשי לך דלמא ר״ע היא דפליג נמי בההיא ואומר לא זו הדרך מוציאתו מידי עבירה עד שישלם גזילה לכל אחד ואחד.
דקתני עלה דההיא כו׳ – אלמא מודה ר״ט בהא ומה שנא.
ומתניתין דהכא ממאי דר׳ טרפון היא דקתני עלה דההיא מודה לו ר׳ טרפון באומר לשנים. ואיכא למידק, מדידע האי מקשה מאי דתניא עלה דההיא, התם הוה ליה למבעי מאי שנא, דהא משמע דעיקר מאי דמקשה הכא, על ההיא דקתני עלה קא סמיך. וי״ל, דמעיקרא לא משום ההיא קא מקשה הכא, אלא משום דמשמע ליה דלא פליג עלה ר׳ טרפון, דהא מתניתין מסתמא כולי עלמא היא, וכי אהדרינן ליה ממאי דהאי מתניתין ר׳ טרפון היא, רמי אנפשיה ואדכר מאי דתני עלה דההיא. ואמר ליה הא תני עלה מודה ר׳ טרפון, וכיון שכן אף מאי דתני עלה דההיא נמי קשיא ליה, ופריק מתניתין בבא לצאת ידי שמים, ובהא אפריק נמי מאי דתני עלה, דההיא נמי בבא לצאת ידי שמים.
שם וממאי דמתניתין דהכא ר״ט היא דקתני עלה דההיא כו׳ סוגיא זו תמוה מאד שלא מצינו כזו בש״ס דכיון דקתני לה בהדיא עלה דההיא ה״ל לאקשויי מיניה וביה כמ״ש התוספות ומה שתירצו דממתני׳ עדיפא ליה לאקשויי נראה דוחק כיון דמ״מ לא מצי להקשות אלא מתוך הברייתא וע״ד הפלפול נ״ל ליישב דבלא״ה הוה אתי ליה שפיר דר״ט גופא לא פליג עליה דר״ע בגזל אלא בגזל אחד מחמשה דוקא אבל בגזל אחד משנים י״ל דמודה דקנסינן ליה כיון שאין הקנס יותר על הקרן וסברא זו רצו התוספות לפרש בהדיא בפרק הגוזל דף ק״ג ע״ש בד״ה ור״ט דלא שייך לקונסו בענין שהקנס יהא מרובה יותר משנים בדמי הגזילה אלא שהקשו שם מהאי מעשה בחסיד אחד שלקח מאחד מב׳ בני אדם כו׳ ואפ״ה א״ל ר״ט הנח דמי מקח ביניהם והסתלק משמע דאפי׳ בא׳ מב׳ פליג ר״ט ובאמת אי משום הא היה אפשר לומר דבמקח כיון דלא עביד איסורא סובר ר״ט דאפילו באחד משנים נמי לא קנסינן ליה אבל בגזל דעביד איסורא מודה דקנסינן ליה באחד משנים אבל בא׳ מה׳ פליג דלא שייך לקנסו יותר מכפל בקרן כמ״ש התוספות שם לפי משמעות לשון הגמ׳ שם ול״ל דאם כן באחד מחמשה נמי יתן מיהו פי שנים בדמי הגזל הא ליתא כיון דסוף סוף לא יבואו המעות לידי הבעלים דאפילו דמי הקרן גופא מסקינן לקמן שאינו צריך להוציאו מתחת ידו אלא נשאר אצלו עד שיבורר של מי הוא ואם כן הוי אתי ליה שפיר מתני׳ וברייתא דיבמות אבל הכא מקשה דאי אפשר לחלק כן כיון דע״כ מתניתין דהכא ר״ט היא מדקתני עלה דההיא מודה ר״ט באומר לשנים ואף אם תרצה לחלק בין ב׳ לה׳ מ״מ ע״כ מתניתין דהכא דוקא כר״ט אתיא דאי כר״ע אמאי נקט הכא אחד משנים ה״ל למיתני אחד מחמשה כיון דעיקר חידוש דר״ע היינו בה׳ אלא ע״כ דנקט אחד משנים לר״ט וא״כ תקשה אמאי נקט בסיפא גבי פקדון שהפקיד אביו של אחד מכם שנותן מנה לזה ומנה לזה הא לא עביד איסורא אלא ע״כ דטעמא לאו משום קנסא הוא אלא מדינא לסברת המקשה או לסברת התרצן משום דה״ל למידק וא״כ ממילא לא שייך נמי לחלק בין ה׳ לב׳ ואם כן מקשה שפיר אפילו מגזל אגזל ודו״ק. ועוד י״ל דלפמ״ש לעיל דמעיקרא ס״ד דטעמא דמתניתין בסיפא היינו משום דאיכא רמאי ואם כן הוי אתי ליה שפיר מתניתין וברייתא דיבמות דאיכא למימר הא דקאמר ר״ט בגזל אחד מחמשה דמניח גזילה ביניהם ומסתלק היינו נמי משום דאיכא רמאי דכל א׳ אומר אותי גזל ומש״ה מודה בברייתא דאמר לשנים שמודה מפי עצמו כדמסיים בהדיא נמי זה הלשון עצמו בברייתא גופא בפרק הגוזל ואם כן משמע שהנגזלים אינן יודעין כלום וליכא רמאי מש״ה מודה ר״ט שנותן לזה מנה ולזה מנה אבל מתניתין דהכא מדנקט בסיפא דרישא אביו של א׳ מכם וגבי גזילה נקט גזלתי לא׳ מכם משמע ליה דרישא איירי שהנגזל טוען ברי דאל״כ ליתני גזלתי לאביו של אחד מכם אם כן מקשה שפיר כיון דמ״מ מוכח דמתני׳ אתיא אפי׳ כר״ט דאי ר״ע ליתני כ״א אמר אותי גזל כדקתני הכא לרבותא וא״כ משמע דלר״ט גופא נמי אין לחלק בין טוען הנגזל ברי או שמא ודו״ק:
לפני שבאים לישב את הסתירה שואלים לגבי עיקר הקושיה וממאי דמתניתין דהכא ר׳ טרפון היא [ומנין שמשנתנו כאן כשיטת ר׳ טרפון היא] שמא משנתנו כדעת ר׳ עקיבא החולק עליו שם! ומסבירים: דקתני עלה דההיא [ששנויה ברייתא נוספת על המשנה ההיא] מודה ר׳ טרפון באומר לשנים גזלתי לאחד מכם מנה ואיני יודע איזה מכם — שנותן לזה מנה ולזה מנה. ואם כן יש מפה לשם לכאורה סתירה!
The Gemara asks: And from where is it known that the mishna here is in accordance with the opinion of Rabbi Tarfon? Perhaps the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Akiva, who holds the robber must pay each of the five possible victims, and there is no contradiction at all. The Gemara answers: It is known that the mishna here is in accordance with the opinion of Rabbi Tarfon, as it is taught in a baraita concerning the halakha taught in that mishna, in tractate Yevamot: Rabbi Tarfon concedes that in a case where a robber says to two people: I robbed one of you of one hundred dinars, but I do not know which of you it was, he gives one hundred dinars to this person and one hundred dinars to that person, as he has already admitted his obligation on his own. There is an apparent contradiction between the two statements of Rabbi Tarfon.
הכל
(16) הָתָם, דְּקָא תָּבְעִי לֵיהּ, הָכָא, ובְּבָא לָצֵאת יְדֵי שָׁמַיִם. דָּיְקָא נַמֵי דְּקָתָנֵי ״שֶׁהוֹדָה מִפִּי עַצְמוֹ״, שְׁמַע מִינַּהּ.
The Gemara answers: There, in the mishna where one robbed one of five people of money, it is referring to a case where the claimants demand payment from him. He is required to pay them only one hundred dinars, as the burden of proof rests upon the claimant. By contrast, here, i.e., in this mishna and the statement of Rabbi Tarfon in the baraita, it is referring to a case where the robber comes to fulfill his obligation to Heaven. Only by returning the money to the person he robbed can he atone for his transgression. Therefore, he goes beyond the halakhic requirement and pays both claimants. The Gemara notes: The language of this mishna is also precise, as the tanna teaches: Because he admitted his obligation at his own initiative. The Gemara affirms: Learn from the wording of the mishna that this is the explanation of the mishna.
ופרקי׳: התם גבי גזל אחד מה׳ – כשתובעין אותו, שמניח גזילה ביניהן. אמ׳1 להן: הנה היא מונחת לפניכם, מי מכם יברר שהיא שלו – יטלנה. אבל הכא במשנתינו – בבא לצאת ידי שמים, דקתני: שהודה מפי עצמו. ואינן תובעין אותו, אלא בית דין אומ׳2: אין לך דרך לצאת ידי עבירה אלא אם תתן לזה ק׳ ולזה ק׳, שמכל מקום השבתה הגזלה לנגזל עצמו.
1. כן בכ״י לונדון 27194 ובכ״י בר-אילן 182. בדפוס וילנא תוקן ל: ״ואומר״.
2. כן בכ״י בר-אילן 182. בכ״י לונדון 27194: ״אמ׳ ״.
ומשנינן התם דקתבעי ליה – והוא אין חפץ ליתן אלא מן הדין ומספיקא לית לן לחיוביה לכל חד וחד.
הכא בבא לצאת ידי שמים – מאליו בא לימלך מה יעשה ולא יענש דהשתא ודאי אמרינן ידי שמים לא יצאת עד שתתן לשניהם שאם תהא מונחת עד שיבא אליהו נמצא הנגזל מפסיד על ידך.
דיקא נמי – דטעמא דמתני׳ בבא לצאת ידי שמים מן העונש ולא מן הדין מדתלי טעמא בהודה מפי עצמו שלא היה אדם תובעו כלום משמע שהוא בא לימלך.
התם דקא תבעי ליה הכא בבא לצאת ידי שמים – לכאורה נראה דהשתא לא צריך לשינויי קמאי דאין חילוק בין כרך אחד לב׳ כריכות ורישא דנותן מנה לזה ומנה לזה בבא לצאת ידי שמים וסיפא דקתבעי ליה יהא מונח אך מדלא קאמר אלא התם דקא תבעי ליה משמע דלא הדר משנוייא קמא וכן לקמן (ע״ב) דפריך נמי ומי אמר רבא בב׳ כריכות ה״ל למידק משמע דלא הדר ביה לכך נראה דכולה מתני׳ איירי בבא לצאת ידי שמים ולכך ברישא דהוה ליה למידק נותן לזה מנה ולזה מנה בבא לצאת ידי שמים וסיפא דבכרך אחד כיון דלא ה״ל למידק אפילו בבא לצאת ידי שמים אינו חייב ולרבי טרפון נקט ברישא אביו של אחד מכם ולא נקט אחד מכם לרבותא דאפילו שמא ושמא נותן לכל אחד ואחד בבא לצאת ידי שמים ולר״ע נקט אביו דמשמע שמא ושמא לכך אינו חייב אלא לצאת ידי שמים כדאמר לקמן (שם) דבשמא ושמא אינו חייב לכל אחד ואחד לר״ע מדינא ונקט אביו דאי הם עצמן הפקידו אם כן מסתמא תבעי ליה וה״ל ברי ושמא ואפילו מדינא חייבין לר״ע דמתניתין אתיא כר״ע נמי דקאמר לקמן (שם) ממאי דמתני׳ דהכא ר״ע היא ועוד דהלכה כר״ע מחבירו ובסיפא דלא נקט שני אבותיכם הפקידו לרבותא לא תני הכי דאע״ג דטענו ברי פטור אפילו לצאת ידי שמים ואפי׳ לר״ע כיון דלא פשע דלא הוה ליה למידק ולא מחייב ר״ע מדינא אלא בברי ושמא והיכא דהוה ליה למידק אבל בשמא ושמא אפי׳ בשני כריכות אינו חייב אלא לצאת ידי שמים והיכא דלא הוי ליה למידק פטור אפי׳ לצאת ידי שמים ואפילו בברי ושמא וא״ת דבפרק הגוזל קמא (ב״ק דף קג: ושם קד. ד״ה שכבר) קאמר מעשה בחסיד אחד שבא לפני ר״ט ואמר ליה הנח דמי מקחך ביניהם וכי לא בעי חסיד לצאת ידי שמים וי״ל דר״ט אמר ליה שכך הדין וא״ת התם דפריך אמתניתין דקתני הגוזל מחבירו שוה פרוטה ונשבע לו יוליכנו אחריו אפילו למדי ומוקי כר״ט כו׳ ומאי איריא נשבע אפי׳ הודה נמי דתניא מודה ר״ט כו׳ ומאי פריך והא אוקמי׳ ברייתא דמודה ר״ט בבא לצאת ידי שמים ומתני׳ דהתם מיירי מדינא וי״ל דמתני׳ דהתם מיירי לצאת ידי שמים להביא קרבן וקא אמר אם רוצה להביא קרבן צריך להביא גזלו למדי דתנן הביא אשמו עד שלא הביא גזלו לא יצא לכך פריך דבלא שבועה ולא קרבן צריך להביא גזלו למדי אם רוצה לצאת ידי שמים.
ומפרקינן הכא בבא לצאת ידי שמים. פי׳ רבהא הוא דמפריק [הכיב. ולאו מיהדר קא הדר ביה ממאי דפריק] מעיקראג משום דעבד איסורא. א״נ משום דהוה ליה למידקד, אלא תרויהו צריכה, דאפי׳ בבא לצאת ידי שמים בדלא תבעי ליה, מספיקא לא מפקינן ממונא אי לא עבד איסורא. א״נ פשיעה, שהרי שנינוה אבל איני יודע אם גזלתיך אם הלויתני וכו׳ פטור. ואוקמוה בדוכתא בבא לצאת ידי שמים, משום דכיון דלא גזל ודאי לא עבד איסורא דתיקנסיה. אלמא אפי׳ בא לצאת ידי שמים פטור אלא א״כ תבעו בבריו כדאיתמר התם, ומתני׳ שמא ושמא הוא תדע דהא [רבאז] גופיה אוקמה לאביי בהכי לקמן בשמעתין.
א. ובכ״י ברלין: רבא וכ״ה בגמ׳ לפנינו.
ב. חסר בכי״א 1.
ג. ולפנינו בגמ׳ בתי׳ דמעיקרא ל״ג רבא.
ד. וכ״כ הרשב״א הר״ן וברא״ש בסי׳ ח, ט וכ״כ בתוס׳ בד״ה התם דאי לא בעי למידק בפיקדון או במקח אף לצי״ש אינו חייב. והוכיחו מדלא אמר רבא ״אלא״. וראה בב״ק קד, א בתוס׳ בד״ה שכבר דכתבו דדוקא בעבירה אמרינן דבעי לצי״ש משא״כ במקח ופקדון אינו חייב אף לצי״ש, וראה במהרש״א בסוגיתנו.
ה. בב״ק קיח, א.
ו. ובסיפא דנותן לכל אחד מנה והשאר יהא מונח אף דתבעו בברי כתב הר״ן דהוא מדיני אדם. ולצי״ש יתן לשניהם כיון דתבעו בברי אף בדלא הוי ליה למידק. וברשב״א משמע דס״ל בפקדון בדהוי ליה למידק דחייב מן הדין.
ז. ובכי״א 1: רבה.
התם דתבעי ליה הכא בבא לצאת ידי שמים. מדלא אמרינן נמי בהא אלא אמר רבא, משמע דהנהו פרוקי דלעיל כדקיימי קיימי, ועלייהו קא סמיך רבא, ולומר דדוקא בגזל דודאי עבד אסורא, אי נמי בפקדון בפושע דהוה ליה למידק, כעין מתניתין, ולא דק, אע״ג דשמא ושמא הוא, אם בא לצאת ידי שמים חייב, דקנסינן ליה כיון דודאי עבד אסורא, אי נמי דפשע ולא דק, אבל פקדון בכרך אחד דלא הוה ליה למידק ובדלא תבעי ליה, אי נמי, גזל בדלא ידע אי גזל כלל אי לא גזל כלל, אפילו בדתבעי ליה אפילו בבא לצאת ידי שמים לא מחייבינן ליה, והיינו דתנן בפרק הגוזל בתרא (ב״ק קיח.) האומר לחברו גזלתיך והלויתני וכו׳, אבל אם אמר לו איני יודע אם גזלתיך ואם הלויתני ואם הפקדת אצלי פטור מלשלם, ואוקימנא בגמרא אפילו בבא לצאת ידי שמים, וטעמא, משום דלאו ודאי גזל דלא עביד אסורא, ולא ודאי פשע. והיכא דתבעי ליה בפקדון ואמר איני יודע אם הפקדת אצלי ובא לצאת ידי שמים אפילו אינו ברי חייב, (ודאי דפשע), כדאיתא התם פרק הגוזל, אמר ר׳ (זירא) [חייא] בר אבא אמר ר׳ יוחנן מנה לי בידך והלה אומר איני יודע חייב בבא לצאת ידי שמים, אבל בגזל אפילו בא לצאת ידי שמים, כיון דאינו בריא דעבד אסורא פטור, דהא לא פשע בכלום, דלא הוה ליה למידק ולא ודאי עבד אסורא דלקנסיה, והלכך פטור.
(37b:5) ומתניתין דהכא ממאי דרבי טרפת וכו׳. ואיכא למידק מדידע האי מקשה מה דתני עלה דההיא הוה ליה למבעי מאי שנא דהא משמע דעיקר מאי דמקשה הכא על ההיא דתני עלה קא סמיך. ויש לומר דמעיקרא לא משום ההיא קא מקשה הכא אלא משום דמשמע ליה דמדלא פליג רבי טרפון בהא מתניתין מסתמא כולי עלמא היא וכי אהדרינן ליה ממאי דהא מתניתין רבי טרפון היא רמי אנפשיה ואדכר מאי דתני עלה דההיא ואמר ליה הא תני עלה מודה רבי טרפון וכיון שכן אף מאי דתניא עלה דההיא נמי קשיא ליה ופריק מתניתין בבא לצאת ידי שמים ובהא אפריק נמי מאי דתני עלה דההיא נמי בבא לצאת ידי שמים. הרשב״א ז״ל.
וזה לשון הראב״ד ז״ל בהשמטה שבסוף המסכתא: ורמי גזל אגזל. רמינן גזל ופקדון אגזל מתניתין אברייתא דרבי טרפון דהכא קתני אפילו בפקדון נותן לזה מנה ולזה מנה וברייתא קתני אפילו בגזל מניח גזילה ביניהם ומסתלק. וממאי דמתניתין רבי טרפון וכו׳ משום דקתני סיפא דברייתא מודה רבי טרפון וכו׳ והכי אקשינן דמתניתין דהכא לא אפשר לאוקמה כרבי עקיבא דלרבי עקיבא מאי שנא מודה מעצמו אפילו עומד וצווח נמי מחייב אלא לאו רבי טרפון היא. והשתא קשיא לן אמאי לא תני פטורא גבי גזל בדתבעי ליה כדקתני פלוגתא לפטורא גבי פקדון כי היכי דתני ליה בברייתא לרבי טרפון אלמא איכא תנא לרבי טרפון דמספקא ליה בהכי ושני ליה התם בתבעי ליה הכא בבא לצאת ידי שמים פירוש התם אתא לאפלוגי בדתבעי ליה כלומר לחלק בין תבעי ליה לבא לצאת ידי שמים אבל הכא לא בא לחלק אלא בבא לצאת ידי שמים בין פקדון לפקדון בין שני כריכות לכרך אחד ותנא פקדון דשני כריכות דומיא דגזל דאף על גב דאיסורא לא עביד כיון דפשיעותא עביד ובא לצאת ידי שמים מחייב בגזל. וסיפא כיון דלאו פשיעה עביד אפילו ידי שמים נמי ליכא ומשום פקדון תנא גזל אבל גזל בדתבעי ליה לא הוה צריך למתני הכא דהא תנא ליה התם ביבמות. עד כאן.
גזל מחמשה וכו׳. כתוב בתוספות דיודע בודאי שהוא חייב לאחד מהם וכו׳ אין להקשות אם כן מאי פריך לקמן מנפל הבית אהך דרבי עקיבא לישני דשאני הכא דודאי חייב לאחר או יתרץ דשאני הכא דאיסורא הוא ומיהו אכתי הוה קשה מהך דלקח מחמשה. אך קשה דיתרץ דהכא דאיבעי ליה למידק. ויש לומר דפריך כיון דלא מהני חזקת ממון שמוציאן מיד המוחזק בו מספיקא אף על גב דודאי אינו חייב אלא לאחד אם כן התם דליכא חזקת ממון שאין שום אחד מוחזק אלא רק חזקת השבט אותה חזקה לא תועיל אלא הוה לן למימר יחלוקו כמו שחזקה זו אינה מועלת כלום אף על פי שטובה יותר כדפירשתי. גליון.
(טז) התם דקא תבעי ליה הכא בבא לצאת ידי שמים. פירוש וכיון דבא לצאת ידי שמים ועבד איסורא אי נמי בפקדון דהוי ליה למידק נותן לזא מנה ולזה מנה. אבל ליכא לפרושי דכיון דמוקמינן לה בבא לצאת ידי שמים לא צריכי להנהו פירוקי אלא כל איני יודע בבא לצאת ידי שמים חייב דליתא דהא תנן בהגוזל בתרא אבל איני יודע אם הפקדת אצלי ואם לא הפקדת פטור מלשלם ומוקמינן לה התם בגמרא בבא לצאת ידי שמים אלמא דאומר איני יודע בדלא תבעי ליה לא מחייב אפילו בבא לצאת ידי שמים אלא היכא דעבד איסורא אי נמי דהוה ליה למידק. אלא על כרחך השתא נמי אהנהו פירוקי סמכינן דכיון דעבד איסורא אי נמי הוה ליה למידק ובא לצאת ידי שמים חייב. ומיהו כי פטרינן ליה בסיפא ואמרינן דנותן לזה מנה וכו׳ והשאר יהא מונח משום דלא הוה ליה למידק דוקא בדיני אדם אבל בבא לצאת ידי שמים כיון דהוה ליה ברי ושמא אף על גב דלא הוה ליה למידק חייב. וראיה לדבר מדאמרינן בסוף הגוזל בתרא מנה לי בידך והלה אומר איני יודע חייב בבא לצאת ידי שמים אלמא כל ברי ושמא בדיני שמים חייב הלכך על כרחך סיפא דשנים שהפקידו אצל אחד בדיני אדם מתוקמה ולא בדיני שמים. ולפי זה אי ההיא דשנים שהפקידו אצל אחד רבי טרפון היא לא צריכין בה לטעמא דלא הוה ליה למידק דכיון דעל כרחך בדיני אדם מתוקמה ולא בדיני שמים ואפילו היכא דהוה ליה למידק פטור לרבי טרפון דלא עדיף טעמא דהוה ליה למידק מטעמא דעבד איסורא וכיון דאשכחן ליה לרבי טרפון דפטור בדיני אדם היכא דעביד איסורא דהיינו פלוגתא דגזל אחד מחמשה בני אדם כל שכן דפטר ליה היכא דלא עביד איסורא אלא דהוה ליה למידק בלחוד הלכך אי מתניתין דשנים שהפקידו אצל אחד רבי טרפון היא כיון דעל כרחך בדיני אדם בלחוד מתוקמה לא צריכין לטעמא דלא הוה ליה למידק. ומיהו אי אפילו כרבי עקיבא מתוקמא צריכין לההוא טעמא דכיון דהוה ליה למידק חשיב לן כטעמא דעביד איסורא לגבי דיני שמים הוא הדין לגבי דיני אדם וכיון דחזינן לרבי עקיבא דהיכא דעביד איסורא מיחייב ליה רבי עקיבא אפילו בדיני אדם דהיינו פלוגתא דגזל אחד מחמשה בני אדם בשנים שהפקידו אצל אחד נמי אי לאו משום טעמא דלא הוה ליה למידק הוה מחייב לית רבי עקיבא אפילו בדיני שמים. ויש כאן דרך אחרת דכיון דאוקימנא רישא דמתניתין בבא לצאת ידי שמים סיפא נמי דשנים שהפקידו אצל אחד אף בבא לצאת ידי שמים מתוקמה ואפילו הכי כיון דלא הוה ליה למידק פטור. וכי תימא וכיון דתבעי ליה וברי ושמא הוא אמאי פטור בבא לצאת ידי שמים דהא אמרינן בהגוזל מנה לי בידך וכו׳ חייב בבא לצאת ידי שמים וכמו שכתבתי למעלה. לא קשיא דהתם הוא כיון שזה תובעו בברי ונתבע שמא ובא לצאת ידי שמים יש לו לחשוב שזה שטוענו ברי אומר אמת והוא שכח ויש לו לצאת מספק גזילה שלא יעכב ממון אחרים בידו אבל הכא שהוא יודע שאין בידו משל אחרים אלא שלש מאות והוא רוצה ליתן אותם אלא שאינו יודע למי יתנם כי תבעי ליה מאי הוי הא קים ליה בנפשיה דלא מעכב מדידהו כלום ולא פשע נמי בנפשיה כיון דלא הוה ליה למידק הלכך כי תבעי ליה נמי פטור ואפילו בבא לצאת ידי שמים דבין תבעי ובין לא תבעי ליה ידע דלא מעכב מדידהו מידי ובין כך ובין כך ספקו במקומו עומד ואין לחלק בענין זה בין תבעי ליה ולא תבעי כלל. ולפי זה צריכין לטעמא דלא הוה ליה למידק בשנים שהפקידו אצל אחד בין לרבי טרפון בין לרבי עקיבא למפטריה אפילו בדיני שמים. וראיה לדבר דכל כהאי גוונא שאינו מעכב משל אחרים כלום כל היכא דלא הוה ליה למידק אפילו בדיני שמים פטור אף על פי שהלה תובעו בברי והוא שמא מדאמרינן בהגוזל קמא מעשה בחסיד אחד שלקח מקח מן השוק וכו׳ ובודאי אותו חסיד בא לצאת ידי שמים הוה ומסתמא נמי תבעי ליה דסתם מקח תובעים יש לו דלפי שעה רוצים הדמים וקאמר רבי טרפון דמניח דמי מקח ביניהם וסגי בהכי ואפילו בדיני שמים. ולא תימא הני מילי לרבי טרפון אבל לרבי עקיבא מחייב בדיני שמים דהא לא פליגי רבי טרפון ורבי עקיבא אלא בבא לצאת ידי אדם אבל בבא לצאת ידי שמים לא פליגי אלא שמו מינה דכל כהאי גוונא אפילו בא לצאת ידי שמים פטור. וזה הדרך יותר עולה בחוור השמועה דסליק פירוקיה דרבא דהוה ליה למידק ולא הוה ליה למידק בין לרבי טרפון בין לרבי עקיבא וקמה ליה מתניתין כולה בתד גוונא. הר״ן.
וזה לשון תלמיד הר״ף: והכא מיירי בבא לצאת ידי שמים. ואם תאמר מדלא קאמר אלא משמע דאכתי קאי לשינויי אחרינא דמפרש לעיל. וקשה דלמה ליה טעמא דהוה ליה למידק תיפוק ליה דחייב לצאת ידי שמים. ויש לומר דאי לאו האי טעמא דהוה ליה למידק דאז פשע בו מעיקרא משום דבא לצאת ידי שמים לא מחייבים ליה. אבל מכל מקום קשה דלמה ליה לפרושי טעמא דסיפא דמתניתין משום דלא הוה ליה למידק לוקמא שפיר משום דהוה ליה למידק ומכל מקום פטור משום דקא תבעי ליה בבית דין. ויש לומר דהא דאמרינן כי תבעי ליה פטור היינו דוקא אליבא דרבי טרפון אבל אליבא דרבי עקיבא מחייב אף כי תבעי ליה בבית דין וניחא ליה לאוקמי כרבי עקיבא משום דאמרינן וכלהו אליבא דרבי עקיבא ואם כן אי הוה ליה למידק חייב אפילו כי תבעי ליה ומשום הכי צריך לפרש טעמא דסיפא משום דלא הוה ליה למידק ולכך פטור דניחא אפילו לרבי עקיבא. ומכל מקום קשה דהא משמע בפרק הגוזל דלית ליה לרבי עקיבא סברא דפטור משום דלא הוה ליה למידק דאפילו לא הוה ליה למידק חייב דקאמר התם לקח מחמשה בני אדם ואינו יודע מאי זה מהם לקח אמר רבי עקיבא אין לו תקנה עד שישלם לכל אחד ואחד והתם לא הוה ליה למידק דהיינו זה בפני זה. ויש לומר דמאי טעמא אמרינן בשנים שהפקידו זה בפני זה דלא הוה ליה למידק משום דאמרינן אתון גופייכו לא דייקיתו ואנא אידוק דאי הוו דייקי לא הוו מפקדי זה בפני זה והתם בלוקח ליכא למימר הכי דמה הוה להו למוכרים למעבד כל המוכרים צריכין למכור בשוק זה בפני זה. ומכל מקום קשה דהיכי מצית למימר דאתיא אליבא דרבי עקיבא והא קתני שהודה מפי עצמו ודייקינן מינה דמיירי בבא לצאת ידי שמים הא תובעים אותו בדין לא מחייב והיינו דלא כרבי עקיבא דאי כרבי עקיבא כי תבעי ליה נמי מחייב לשלם לכל אחד ואחד. ויש לומר דאתיא אליבא דרבי עקיבא דרישא היינו שמא ושמא ואמרינן בסמוך דבשמא ושמא מודה רבי עקיבא עד כאן.
דיקא נמי דקתני שהודה מפי עצמו. קצת היה נראה דאין הלכה כרבי עקיבא מדייקא מתניתין דלא כוותיה דמשמע דלא מחייב אלא לצאת ידי שמים וכן סיפא דשנים שהפקידו דלא כרבי עקיבא דלרבי עקיבא חייב ליתן מאתים לכל אחד דלאו דוקא גזל לרבי עקיבא דהוא הדין מקח כדמוכח בהגוזל בתרא ומתניתין דהגוזל את חבירו שוה פרוטה ונשבע לו מוקמינן לה בהגוזל קמא דלא כרבי עקיבא. ומיהו נראה דהלכה כרבי עקיבא דבמסקנא דהתם מיתוקמא שפיר בין כרבי עקיבא בין כרבי טרפון ומתניתין דהודה מפי עצמו נמי יש ליישבה כרבי עקיבא דמודה רבי עקיבא דלא מחייב אלא לצאת ידי שמים כיון דלא תבעי ליה דאפילו יש עדים שגזל לאחד משנים ואין יודעים לאיזה מהם לא היה רבי עקיבא מחייב בדיני אדם לשלם לכל אחד אלא דוקא היכא דתבעי ליה דהוי ברי ושמא והך דשנים שהפקידו נמי לא דמיא למקח דמחייב רבי עקיבא דהתם אית ליה למידק כמו מפקיד בשתי כריכות שהמוכר צריך למכור חפציו בשוק וליכא למימר ביה אתון גופייכו לא קפדיתו דמאי הוה ליה למיעבד. ועוד דלמאי דסתם לן תנא בפרק האשה שהלכה דדוקא בגזל איפליגו רבי עקיבא ורבי טרפון ולא בלקח אתיא שפיר סיפא דמתניתין כרבי עקיבא אף על גב דלא מחייבה לשלם לכל אחד ואחד אלא יהא מונח עד שיבא אליהו משום דהפקידו אצלו בכרך אחד ולא הוה ליה למידק דאפילו רבי עקיבא מודה בהכי לרבי טרפון כי היכי דמודה ליה בלקח. תוספות שאנץ.
וכתוב בגליון וזה לשונו: כתוב בתוספות וסיפא דקא תבעי ליה וכו׳. נראה דאי הוה אמרינן הכי אז הוה ניחא דנקט רישא אביו משום דאורחא דמילתא דלא תבעי ליה שאינן יודעים אלא אם הוא בא לצאת ידי שמים וסיפא דהם עצמם מפקידים מסתמא תבעי ליה.
עוד כתוב בגליון וזה לשונו: כתוב בתוספות וסיפא דקא תבעי ליה יהא מונח וכו׳. לפי זה לא הויא מתניתין כרבי עקיבא דלרבי עקיבא אפילו תבעי ליה צריך ליתן לכל חד וחד ואפילו ליכא איסורא כההיא דלקח מחמשה בני אדם וכו׳ אי נמי יש לומר דלפי זה נימא דלרבי עקיבא היכא דליכא איסורא אפילו תבעי ליה לא מחייב אפילו לרבי עקיבא מדינא אלא לצאת ידי שמים אבל היה קשה מההיא דלקח כדפירשו תוספות לקמן. עד כאן.
וכתב מורנו הרב נר״ו בתשובה סימן אלף רל״ד וזה לשונו: התם דקא תבעי ליה. פירוש השתא לא אתינן לתרוצי אלא גזל אגזל אבל פקדון אפקדון נקטינן כתירוציה דרבא דרישא נעשה כמי שהפקידו אצלו בשני כריכות דהוה ליה למידק ומשום הכי חייב בדיני אדם אבל סיפא נעשה כמי שהפקידו אצלו בכרך אחד דלא הוה ליה למידק ופטור אפילו בבא לצאת ידי שמים. וטעמא דמילתא דגזלה דעבד איסורא לא יצא ידי שמים אם לא תחזור הגזלה לבעלים ומשום הכי בעינן שיתן מנה לזה ומנה לזה אבל פקדון דלא עבד איסורא השאר יהא מונח. ואף על גב דדייקינן מתניתין בבא לצאת ידי שמים לצדדין קתני ואגזל קאי אבל פקדון טעמא אחרינא אית ביה משום דהוה ליה למידק ומשום דחד דינא לתרווייהו כליל להו בחדא בבא אף על גב דמתרי טעמי הוה ודכוותה טובא במשניות ובברייתות. והשתא ניחא דלא קאמר אלא דתירוצא קמא קאי לתרוצי פקדון אפקדון והכא לא מתרצינן אלא גזל אגזל והיינו דנקט ברישא וזו אביו של אחד מכם לאשמועינן דאפילו מה שהיה בזמן אביו איבעי ליה למידק ולא מצי למימר אישתלאי ובסיפא נקט שנים שהפקידו אצל אחד לאשמועינן דאפילו בכהאי גוונא לא הוה ליה למידק והיינו דנקט ברישא דרישא גזלתי לאחד מכם ולא קתני גזלתי את אביו של אחד מכם לאשמועינן דלאו מחד טעמא נינהו וסיפא דרישא חדושא קמשמע לן כדכתיבנא. והיינו דקאמר ליה רבי טרפון לההוא חסידא הנח דמי מקח ביניהם דעד כאן לא קאמר רבי טרפון דבבא לצאת ידי שמים נותן גזלה לכל אחד מהם אלא משום דעבד איסורא אבל בפקדון לא אמר ועובדא דההוא לפקדון ולא הוה ליה למידק דמיא משום דלאלתר יבקש דמי מקחה ומשום הכי אמר שיניח דמי המקח ביניהם ויסתלקן דאפילו בבא לצאת ידי שמים לא מחייב. והשתא נמי ניחא ממה שהקשו התוספות מהך דהגוזל מחברו שוה פרוטה ונשבע דהך שקלא וטריא מקמי דידעי להך תירוצא דבבא לצאת ידי שמים חייב אבל מתניתין גופה לא קשיא דסמכינן אשינויי קמאי. אבל לפי שיטת התוספות דאפקדון נמי מתרצינן בבא לצאת ידי שמים אם כן מעיקרא ידעינן להאי תירוצא דאי לא תימא הכי תקשי מתניתין גופה רישא לסיפא והם דחקו לתרץ עיין שם. אבל לפי מה שכתבנו אתי שפיר טפי כן נראה לי. אבל במסקנא דסוגיין לא שני לן בין גזל לפקדון ואפילו בפקדון אם בא לצאת ידי שמים נותן מנה לכל אחד ואחד. עד כאן.
בד״ה התם דקא תבעי ליה כו׳ לא צריך לשנויי קמאי דאין חילוק בין כרך אחד כו׳ עכ״ל ר״ל למאי דמחלק בין שתי כריכות לכרך אחד ודאי דקאי האי תירוצא לחלק בין פקדון דלא עביד איסורא ובין גזל דעביד איסורא דכיון דקנסינן בפקדון משום דהוה ליה למידק מכ״ש דאית לן למקנס בגזל דעביד איסורא ואפי׳ היכא דלא הוה ליה למידק ומשום הכי אתי שפיר דלא קאמר לעיל אלא אמר רבא רישא נעשה כמי שהפקידו כו׳ אבל השתא דקאמר התם דקתבעי ליה הכא בבא לצאת כו׳ י״ל לכאורה דלא צריך לכל הני שנויי קמאי דכיון דלא אצטריך לן לפלוגי בפקדון בין הוה ליה למידק ובין דלא הוה ליה למידק לא אצטריך לן למימר נמי להחמיר בגזל טפי משום דעביד איסורא אלא ברישא בין בגזל ובין בפקדון נותן לכ״א מנה לצאת ידי שמים ובסיפא מדינא קתני אבל מדלא קאמר אלא התם דקתבעי ליה כו׳ וכן לקמן כו׳ ע״כ דהאי שנוייא דשתי כריכות וכרך אחד קאי וא״כ האי תירוצא דעביד איסורא נמי קאי ודו״ק:
בא״ד לכך נראה דכולה מתני׳ איירי בבא לצאת ידי שמים כו׳ עכ״ל הוצרכו לפרש דפקדון איירי נמי לצאת י״ש דברישא משום דהוה ליה למידק ודאי ליכא לחיובי טפי מגזל ולא קתבעי ליה דפטור מדינא אפילו לר׳ עקיבא וק״ל:
בא״ד ולא נקט אחד מכם לרבותא דאפי׳ שמא כו׳ עכ״ל אבל הרא״ש תירץ דלכך לא קתני אחד מכם דבכה״ג אפי׳ לצאת י״ש לא מיחייב דהמפקיד עצמו ה״ל למידק ע״ש ודו״ק:
בא״ד וי״ל דרבי טרפון א״ל שכך הדין עכ״ל ובתוס׳ דפרק הגוזל כתבו עוד א״נ אפי׳ לצאת י״ש אין חייב לרבי טרפון אלא בגוזל אבל בפקדון ומקח דלא עשה איסורא לא כו׳ עכ״ל ע״ש וצ״ע לתירוץ זה דהיאך מתוקמה רישא או אביו של אחד מכם הפקיד כו׳ דנותן לכ״א מנה ויש לומר לשיטתם שם דרישא דגזלתי אתיא כר׳ טרפון אבל רישא דאביו של אחד כו׳ לא אתיא אלא כר׳ עקיבא אבל התוס׳ דהכא ימאנו בזה כמו שכתבו בהדיא לקמן כיון דאוקמינא מתניתין דגזלתי כר״ט אתיא הך דאביו של אחד כו׳ נמי כר״ט וק״ל:
בתוספות בד״ה התם דקא תבעי ליה כו׳ ולכאורה נראה דהשתא לא צריך לשנויי קמאי כו׳ עכ״ל. וכתב מהרש״א ז״ל דמשמע מדבריהם דהני תרתי שינויי קמאי שייכי חד בדחבריה ע״ש באריכות וא״כ לפי פירושו למסקנת התוספות דלא הדר ביה משינויי קמאי אם כן בגזל נמי אפי׳ היכא דליכא למידק חייב כיון דעביד איסורא וקשה ע״ז שהרי כתבו התוספות בביאור כל חלוקי דינים בין לר״ע בין לר״ט ולא מצינו להם שחילקו כלום בין גזל לפקדון וע״ק דלכאורה לפירוש התוספות ושיטתם בטעמא דה״ל למידק לחוד סגי לחייבו בכל עניני גזל ואף שכתבתי בשם הרי״ף והרמב״ם דלא שייך ה״ל למידק אלא בפקדון לחוד דוקא וכמ״ש הנ״י משום שהוא לזמן מרובה והיה לו לכתוב שם המפקיד וזה לא שייך בגזל אבל התוספות ע״כ לא נחתי להאי סברא מדמקשו בסמוך מהאי מעשה בחסיד אחד שלקח מאחד מה׳ בני אדם שיש לחייבו לכ״ע בדיני שמים משמע מדבריהם דבלקח נמי אמרינן דה״ל למידק אם לא שנאמר לחלק בין לקח לגזל מטעם שכתבתי לעיל דבגזל כיון דלא היה בדעתו להחזירו לא ה״ל למידק אבל לא נראה לחלק בכך לענין לחייבו בדיני שמים ואדרבא איפכא מסתברא לכך נלע״ד דלא כמהרש״א ז״ל דכיון דאתינן לטעמא דה״ל למידק תו לא צריכין לחלק בין גזל לפקדון בשום ענין ומ״ש התוספ׳ לישנא דשינויי קמאי וכן בגמרא גבי שינויא דשני כריכות לא קאמר אלא היינו משום דלקושטא דמילתא הני תרי שינויי לא פליגי כלל לדינא אלא אלו ואלו דברי אלהים חיים הם ותליא באשלי רברבי שהרי פלוגתא דתנאי היא להדיא ביבמות (דף קי״ח ע״ב) דרשב״א אומר דלא פליגי ר״ע ור״ט אלא בגזל דוקא וכיוצא בו היכא דעביד איסורא דסבר ר״ע קנסוהו רבנן אבל בלקח וכיוצא בו מודה ר״ע לר״ט דמניח מנה ביניהם ומסתלק ות״ק דרשב״א סובר דבלקח פליגי וא״כ הכא לשינויא קמא הוי בעי לאוקמי כר״ע ואליבא דרשב״א דדוקא משום דעביד איסורא קנסוהו רבנן אבל מדמקשי עליה מפקדון מסיק רבא דמתני׳ אתיא כת״ק דרשב״א דבכל ענין סובר ר״ע דנותן מנה לזה ומנה לזה וכי היכי דלא תיקשה מסיפא דמתני׳ בשנים שהפקידו מסיק רבא הטעם דה״ל למידק נמצינו למידין דהני תרי שינויי הן ממש פלוגתת רשב״א ות״ק דפליגי עליה מיהו למסקנא דמסיק דמתני׳ איירי בדיני שמים ואפי׳ כר״ט א״כ תו לא שייכא הכא פלוגתת רשב״א ורבנן דידיה דאינהו לדינא פליגי ותדע דהא לענין חיוב בדיני שמים לא שייך כלל האי לישנא גזל דעביד איסורא קנסוהו רבנן אע״כ כדכתיבנא וממילא דלר״ע יתורץ כ״א כדאית ליה וכמו שיתבאר עוד לקמן ודו״ק:
בא״ד וא״ת דבפרק הגוזל קמא כו׳ וכי לא בעי חסיד כו׳ עכ״ל. זה נמשך דוקא לדבריהם הקודמים דבלא״ה היה אפשר לומר כתירוץ השני שכתבו התוספות עצמם בפרק הגוזל דלצאת י״ש נמי לא מחייב ר״ט אלא בגזל דוקא ע״ש אבל ממ״ש כאן דמסוגיא דהכא מוכח דלמאי דמוקי כר״ט מיירי כולה מתני׳ לצאת י״ש אפילו בפקדון ומטעמא דה״ל למידק א״כ מקשו שפיר וחזרו בהם מתירוץ השני דפרק הגוזל ומש״ה לא כתבו כאן אלא תירוץ הראשון דהתם ועוד י״ל דבלא דבריהם הקודמים לא היה שום מקום לקושיא זו וגם לקושיא שאחריה משום דע״כ הסוגיא דפרק הגוזל ומעשה דחסיד היינו כתנא דפליג עליה דרשב״א וס״ל דבלקח פליגי ר״ע ור״ט וא״כ להאי תנא מוקמינן להאי דמודה ר״ט באומר לשנים גזלתי כפשטא דמדינא איירי ואפ״ה מודה ר״ט בגזל דחייב ולא פליג עליה דר״ע אלא בלקח דוקא דלא עביד איסורא וכן פי׳ רש״י להדיא ביבמות לת״ק דרשב״א ואם כן לא צריך לאוקמי אליבא דר״ט לענין לצאת י״ש אבל לדבריהם הקודמים דמתניתין דהכא איירי כולה לצאת י״ש אף על גב דמוקמינן לה נמי כר״ט א״כ מקשו שפיר קושיא זו וכן קושיא שאחריה והיינו ע״כ משום דבסוגיא דהכא דייקינן מדקתני שהודה מפי עצמו משמע דלצי״ש איירי וה״נ נקט האי לישנא גופא בברייתא דמודה ר״ט ואם כן אפילו לת״ק דרשב״א צ״ל דבתרווייהו פליגי מדינא ומודה ר״ט לענין לצאת ידי שמים דחייב בתרווייהו דלא כפי׳ רש״י ביבמות ודו״ק:
ומשיבים: התם דקא תבעי ליה [שם שמחזיר רק לאחד מחמישה מדובר כאשר הם תובעים אותו] ומצד הדין אינו צריך לתת אלא מנה אחד, לפי שעליהם חובת הראיה. אבל הכא [כאן] במשנתנו מדובר בבא לצאת ידי שמים שרצונו לחזור בתשובה לצאת גם ידי שמים, שתמחל לו הגזילה, ומשום כך נוהג לפנים משורת הדין כדי להיות בטוח שהחזיר לנגזל. ומעירים: דיקא נמי [מדוייק גם כן] מלשון המשנה, שכן נאמר פה בהסבר: שהודה מפי עצמו, ומסכמים: אכן, שמע מינה שכך יש להבין.
The Gemara answers: There, in the mishna where one robbed one of five people of money, it is referring to a case where the claimants demand payment from him. He is required to pay them only one hundred dinars, as the burden of proof rests upon the claimant. By contrast, here, i.e., in this mishna and the statement of Rabbi Tarfon in the baraita, it is referring to a case where the robber comes to fulfill his obligation to Heaven. Only by returning the money to the person he robbed can he atone for his transgression. Therefore, he goes beyond the halakhic requirement and pays both claimants. The Gemara notes: The language of this mishna is also precise, as the tanna teaches: Because he admitted his obligation at his own initiative. The Gemara affirms: Learn from the wording of the mishna that this is the explanation of the mishna.
הכל
(17) אֲמַר מָר: הָתָם, דְּקָא תָּבְעִי לֵיהּ. וְהַלָּה מַה טּוֹעֵן? רַב יְהוּדָה אֲמַר רַב: הַלָּה שׁוֹתֵק. רַב מַתָּנָה אֲמַר רַב: הַלָּה
With regard to returning stolen money, the Master said: There, it is referring to a case where the claimants demand payment from him. The Gemara asks: And the other person, the thief, what does he claim in response? Rav Yehuda says that Rav says: The other person is silent, as he does not know to whom he owes the money. Rav Mattana says that Rav says: The other person
אמר מר דקא תבעי ליה והלה מה טוען לרבי טרפון קא בעי לה. רב יהודה אמר הלה שותק רב ששת אמר הלה צווח. כלומר איני מאמין לכם שארבעה מכם תובעין שקר. אבל שתיקה כהודאה דמיא. פירוש כאמינם האמין הראשון כשתבעה וכשתבעו השני הניח האחד והאמין לשני וכן כולם נמצאו כולם היו באמונה שהאמינם כבר נתחייב להם. ומאן דאמר אפילו שותק פטור האי שתיקה דהכא לא אמנה הוא אלא כדבר המסופק. הראב״ד.
ב בהמשך לבעיה לגבי מחזיר גזלה, מבררים, אמר מר [החכם]: התם דקא תבעי ליה [שם מדובר שתובעים אותו]. ושואלים: והלה הגזלן מה טוען על התביעות הללו? רב יהודה אמר בשם רב: הלה שותק לפי שאינו יודע. רב מתנה אמר בשם רב: הלה
With regard to returning stolen money, the Master said: There, it is referring to a case where the claimants demand payment from him. The Gemara asks: And the other person, the thief, what does he claim in response? Rav Yehuda says that Rav says: The other person is silent, as he does not know to whom he owes the money. Rav Mattana says that Rav says: The other person
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.