Bava Metzia 24b – בבא מציעא כד:‏ – Shas HaMeforash

(1)

וְאִיבָעֵית, אֵימָא: לְעוֹלָם רַבָּנַן, מִי קָתָנֵי ״הֵן שֶׁלּוֹ״? ״אֵינוֹ חַיָּיב לְהַכְרִיז״ קָתָנֵי! וְיַנִּיחַ, וְיֵיתֵי יִשְׂרָאֵל וְיָהֵיב בֵּיהּ סִימָנָא וְשָׁקֵיל.

And if you wish, say instead that actually the mishna is in accordance with the opinion of the Rabbis. Is it taught in the mishna that the items are his? It is taught that he is not obligated to proclaim his find. He may not keep them, but he shall place the items in his possession and a Jew will come and provide a distinguishing mark to describe the items and take them.

רי״ףרש״יר״י מיגשראב״דשיטה מקובצתפני יהושערשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל

{רי״ף בבא מציעא י״ג.}

{בבלי בבא מציעא כד ע״ב} [רב]⁠¹ יהודה הוה שקיל² ואזיל בתריה דמר שמואל בשוקא דבי דיסא אמר ליה מצא כאן ארנקי מהו אמר ליה הרי אלו³ שלו בא ישראל ונתן סימניה מהו אמר ליה חייב להחזיר אמר ליה תרתי אמרת אמרת⁴ הרי אלו⁵ שלו והדר אמרת חייב להחזיר אמר ליה⁶ לפנים משורת הדין כי הא דאבוה דשמואל אשכחנהו להנך חמרי במדברא ואהדרינהו למריהו לבתר תריסר ירחי שתא

{רי״ף בבא מציעא י״ג:}

לפנים משורת הדין כי הא דאמר רב יוסף {שמות יח:כ} והודעת להם זו בית חייהם את הדרך זו גמילות חסדים ילכו זה⁷ ביקור חולים בה זו קבורה ואת המעשה זה הדין אשר יעשון זה לפנים משורת הדין: רבא הוה קאזיל בתריה דרב נחמן בשוקא דגלדאי ואמרי לה בשוקא דרבנן אמר ליה מצא כאן ארנקא מהו אמר ליה הרי הוא שלו בא ישראל⁸ ונתן סימניה מהו אמר ליה הרי הוא⁹ שלו והלה עומד וצווח אמר ליה נעשה כצווח על ביתו שנפל ועל ספינתו שטבעה בים:

{משנה בבא מציעא ב:ב} מתני׳ ואלו חייב להכריז מצא פירות בכלי או כלי כמות שהוא מעות בכיס או כיס כמות שהוא ציבורי פירות וציבורי מעות שלשה מטבעות זה על גבי זה¹⁰ כריכות ברשות היחיד ככרות¹¹ של-בעל הבית גיזי¹² צמר הלקוחין¹³ מבית האומן כדי יין וכדי שמן חייב להכריז:

1. רב: ג^ט, כ״י נ, דפוסים. כ״י סוטרו: ״ר׳⁠ ⁠⁠״.

2. שקיל: ג^ט: ״קא שקיל״.

3. אלו: ג^ט: ״הוא״.

4. אמרת: השני חסר ב-ג^ט.

5. אלו: ג^ט: ״הו⁠[א]״.

6. ליה: חסר ב-ג^ט.

7. זה: ג^ט: ״זו״.

8. בא ישראל: ג^ט: ״בישראל״.

9. ארנקא, הוא, הוא: ג^ט, דפוסים: ״ארנקי, אלו, אלו״ (בלשון רבים) כבה״ג ור״ח, על דרך המשנה. כ״י נ: ״ארנקי, הוא, הוא״.

10. זה, זה: וכן ג^ט, ג^י, כ״י נ, דפוס קושטא. דפוסים: זו, זו.

11. ככרות: ג^ט, ג^י, כ״י נ, דפוסים: ״וככרות״.

12. ככרות, גיזי: ג^ט, ג^י, כ״י נ, דפוס קושטא: ״וככרות, גיזי״. דפוסים: וככרות, וגיזי, כברמב״ם פיהמ״ש.

13. הלקוחין: ג^ט, ג^י, כ״י נ, דפוסים: ״הלקוחות״, וכן ברמב״ם פיהמ״ש.

ואיבעית אימא לעולם רבנן – ובשאינה טמון ולא תפשוט מינה דמודו ליה ברוב כנענים.

מי קתני כו׳ אינו חייב להכריז קתני – דכיון דרובא כנענים דלמא דכנענים הוא ושלו נמי לא הויא דלא אזלי רבנן בתר רובא בממונא.

וה״ר יהוסף הלוי אבן מיגש כתב בתשובות שאלה וזה לשונו: השאלה והתשובה מועתקין מלשון ערבי. ראובן היה לו בבית שמעון מטלטלין וספרים ויצא איש אחד מאת המלך על שמעון ובזזו כל נכסיו ולא הניח לו כלום ולקח המלך את כל הבזה בכללה ומכרה וקנו ממנה יהודים וגוים ברשות המלך ונמכר בכללה כל מה שהיה לראובן בבית שמעון. יודיענו אם יש לראובן לחזור וליקח הספרים שקנו בני אדם ואם יחזור ללקחם אם יש לו לפרוע מה שנתן הקונה בהן הואיל וקנה אותן ברשות המלך ומי שמכר או נתן מהם מה דינו. והיו בכלל הספרים קונטרסים ומי שקנה אותם תפרן יודיענו אם שינוי מעשה כזה מועיל בהן ואם דין המטלטלין שנמכרה כדין הספרים. וקצת מהספרים באו ליד אדם אחד בתורת ירושה. יבאר לנו כל זה ביאור שלם.

¹והא זוטו של ים הוא. פירוש והא כזוטו של ים הוא שכבר נתייאש מהן כי מי יעלה בדעתו שתעלה מציאה מקרקע הנהר.

²שאני נהר בירן דמיתקיל וצריך לסלקו ולחפרה ומי שנפל ממנו אינו מתייאש אמרן כשיחפרו אותו אז ימצא ויש לי בו סימן.

³לבתר תריסר ירחי שתא וכו׳. פירוש שראה אותם בתחילת השנה וראה אותם שם בסוף השנה ובודאי יאוש היה בהם ואפילו הכי החזירם.

⁴ממעשה דפרגיות איכא למשמע דהלכתא כרבי שמעון בן אלעזר אפילו ברוב ישראל דהכא ליכא למימר רוב גוים ורוב טבחי ישראל שאין טבחות לעופות כל איש שוחט לעצמו ואוכל גוים וישראל.

⁵צבורי פירות וצבורי מעות ושלשה מטבעות ברשות היחיד אי נמי ברשות הרבים כגון שנמצאו בגומא אי נמי בסימטא שאין נדרסין והן דרך הנחה ולרבה מכריז מנין ולרבא מכריז אף משום מקום.

1. פיסקה זו מובאת בשטמ״ק בשם ראב״ד.

2. פיסקה זו מובאת בשטמ״ק בשם ראב״ד.

3. פיסקה זו מובאת בשטמ״ק בשם ראב״ד.

4. פיסקה זו מובאת בשטמ״ק בשם ראב״ד.

5. פיסקה זו מובאת בשטמ״ק משיטה בשם ראב״ד.

מי קתני והן שלו אינו חייב להכריז וכו׳. פירוש דכיון דרובה גוים נינהו לא מחייב בהשבת אבידה דאזיל בתר רובא כשאר איסורין ומיהו שלו נמי לא הויא דכיון דאפשר שיבא ישראל ויתן סימניה יניח ולא מטעמא דאין הולכין בממון אחר הרוב דלא אמרינן הכי אלא היכא דאתחזק ממונא בידא דחד מינייהו דלא מפקינן ליה מחזקת מאריה משום רוב כההוא דהמוכר שור לחברו ונמצא נגחן דפליגי בה רב ושמואל. וכההיא דאמרינן לימא רוב נשים בתולות נשאות לענין כתובה. אבל היכא דליכא חזקת ממון אזלינן בתר רובא. כדאמרינן בפרק לא יחפור גבי ניפול הנמצא. אלא הכא מדרבנן בעלמא הוא דתקון דלא ניזיל בהא מילתא בתר רובא כיון דאפשר שיבא ישראל ויתן סימניה. הר״ן.

מי קתני הרי הן שלו. פירוש ואף על גב דאיכא למימר אגב חייב להכריז דרישא נקט אינו חייב בסיפא. ועוד דאי הולכין בממון אחר הרוב ליהוי שלו ואי אין הולכין אמאי אינו חייב להכריז מכל מקום יש לדקדק ולא תפשוט לא הא ולא הא. שיטה.

ויניח פירוש דאינה שלו לגמרי דבעלים לא מייאשו אפילו ברוב גוים ואף אם אינו מכריז מכל מקום כיון שיודעים סימני אבידתן יודעים לחקור ולדרוש על המוצא אם הוא ישראל ואף על גב דלא התירוה לו להשתמש בה בעוד שלא בא ישראל אף על פי שיש רוב גוים דאין הולכין בממון אחר הרוב וכדפירשתי מכל מקום לא הטילו עליו להכריז כיון שהוא זוכה בה אם מגוי נפלה ומאי חזית דדמא דידיה סומק טפי וכל שכן שיש רוב. וווד דאפשר לפרש דמאי אינו חייב להכריז אינו רשאי כי שמא אם יכריז יפסידנה מבעליו בהכרזתו לגמרי שיבא הגוי בעקיפין ויטלנה בשום סימן או בחזקה בלא סימן ואף אם יתנו הבעלים סימן יותר ברור או שיבא הגוי קודם הבעלים ישראל כיון דאיכא רוב גוים וכשיבאו הבעלים לא יועיל להם סימנים דכבר היא ביד גוי אבל ברוב ישראל אין לחוש כל כך לכל זה הילכך חייב להכריז. שיטה.

ואיבעית אימא לעולם רבנן וכו׳. קשיא לי. הא כי מוקמינן לה כרבי שמעון וכשמצאו טמון כי קתני ברוב גוים אינו חייב להכריז לאו משום דמייאש הוא דהא טמון הוא וליכא ייאוש אלא משום דתלי לה דגוי הוא ואם כן אם בא ישראל ונתן סימניה חייב להחזיר דהא ליכא ייאוש ואם כן לעיל נמי הוה ליה למימר מי קתני והן שלו אינו חייב להכריז קתני ויניח. נראה לי דלעיל כיון דתלינן לה ברוב גוים ואזיל רבי שמעון בתר רובא הרי היא שלו לגמרי אלא שאם בא ישראל ונתן סימניהם חייב להחזיר אבל השתא שאינה שלו כלל דרבנן לא אזלי בהא מילתא בתר רובא דכי היכי דאמרי דלא מתייאש משום רובא גוים הכי נמי לא אזלי בתר רובא למיתלי שנאבדה מגוי ואם כן חייב להניחה אצלו אלא שכיון שיש רוב גוים לא נחייבהו לטרוח בהשבתה ולהכריז. ואפשר דמאי דסבירי להו לרבנן בהא מילתא דלא אזלינן בתר רובא לתלותה בגוי הוי מדרבנן דמדאורייתא אזלינן בתר רובא. כמו שכתוב בחידושין. הריצב״ש.

בפרש״י בד״ה אימא מישראל נפיל כו׳ ולא אמרינן יניח והקשה מהרש״א כיון דהשתא כרשב״א קיי״ל הל״ל ולא אמרינן הרי הוא שלו ע״ש. ולא ידעתי מנין לו דהא לא אשכחן לרשב״א דפליג בהא מלתא אלא משום דקושטא דמלתא לא נ״מ אליבא דרשב״א דאף אי ס״ל בלא ידעינ׳ ממי נפל דיניח אפ״ה שייך שפיר לומר הרי הוא שלו דסוף סוף אף אי מישראל נפיל מייאש כיון דאיכא רוב עכו״ם שימצאו אותו אבל הכא דרוב המוצאי׳ ישראלים א״כ אפילו לרשב״א הל״ל יניח אי הוי רוב האובדי׳ עכו״ם ודוק:

גמ׳. ואיבעית אימא לעולם רבנן מי קתני הן שלו אינו חייב להכריז קתני, ויניח וייתי ישראל ויהיב ביה סימנא ושקיל.

ופרש״י (בד״ה מי קתני) וז״ל דכיון דרובא כנענים דלמא דכנענים היא, ושלו נמי לא הויא דלא אזלי רבנן בתר רובא בממונא עכ״ל. ונראה לבאר עפ״י הנ״ל, דחלין ב׳ דינים במצות השבת א בידה: א) מצות השבה אבדה בקום ועשה, דחייב להכריז ולחפש אחרי הבעלים להחזיר להן את האבידה. ב) דין איסור עשה שאסור למוצא לקחת את האבידה לעצמו. ונראה דהיכא דאיכא רוב עכו״ם חל פטור ממצות השבת אבידה בקום ועשה ואינו חייב להכריז. אולם אין היתר לקחת את האבדה לעצמו משום דלגבי הממון קיי״ל דאין הולכים בממון אחר הרוב, והאיסור עשה תלוי בדין הממון. ובשיטמ״ק (דף כד: ד״ה מי קתני והן שלו וכו׳) כתב בשם הר״ן וז״ל פירוש דכיון דרובא גויים נינהו לא מחייב בהשבת אבידה כשאר איסורין, ומיהו שלו לא הויא דכיון דאפשר שיבא ישראל ויתן סימניה יניח, ולא מטעמא דאין הולכים בממון אחר הרוב, דלא אמרינן הכי אלא היכא דאיתחזק ממונא בידא דחד מינייהו דלא מפקינן ליה מחזקת מאריה משום רוב וכו׳ אבל היכא דליכא חזקת ממון אזלינן בתר רובא וכו׳ אלא הכא מדרבנן בעלמא הוא דתקון דלא ניזיל בהא מילתא בתר רובא כיון דאפשר שיבא ישראל ויתן סימניה עכ״ל. ובביאור דבריו נראה דאף הר״ן סובר דיש ב׳ דינים במצות השב תשיבם: א) מצות השבה בקום ועשה, ב) דין איסור עשה לקחת את האבדה לעצמו. והר״ן סובר דברוב עכו״ם הרוב מועיל לפטור את מצות ההשבה בקום ועשה דהוי נידון של איסור והיתר, ולענין זה אזלינן בתר רובא כבשאר איסורין שבתורה. אמנם שלו עדיין לא הוי משום דיש עדיין איסור עשה דהוא דין ממון, והא דלא אזלינן בתר רובא לענין הממון ולמימר דהרי אלו שלו אינו משום דאין הולכים בממון אחר הרוב, דלא אמרינן אין הולכים בממון אחר הרוב אלא כשיש מוחזק אולם באבדה ליכא חזקת מרא קמא, וא״כ נימא דניזיל בתר רוב להתיר האבדה למוצא, אלא על כרחך צ״ל דיש כאן תקנה מיוחדת מדרבנן דלא אזלינן בתר רוב דלמא יבוא ישראל ויתן סימניה. אולם נראה דאף הר״ן סובר כרש״י דיש ב׳ דינים במצות השבת אבדה: א) מצות עשה בקום ועשה לחפש אחרי הבעלים ולהשיב להן האבדה, ב) דין איסור עשה שאסור לקחת האבדה לעצמו.

ועיין בשיטמ״ק (שם ד״ה ויניח) שכתב בשם ״שיטה״, וז״ל פירוש דאינה שלו לגמרי דבעלים לא מייאשו אפילו ברוב גוים, ואף אם אינו מכריז מ״מ כיון שיודעין סימני אבידתן יודעים לחקור ולדרוש על המוצא אם הוא ישראל, ואע״ג דלא התירוה לו להשתמש בה בעוד שלא בא ישראל אע״פ שיש רוב גוים דאין הולכים בממון אחר הרוב וכדפרשתי, מ״מ לא הטילו עליו חיוב להכריז כיון שהוא זוכה בה אם מגוי נפלה, ומאי חזית דדמא דידיה סומק טפי וכל שכן שיש רוב. ועוד אפשר לפרש דמאי אינו חייב להכריז אינו רשאי כי שמא אם יכריז יפסידנה מבעליו בהכרזתו לגמרי, שיבא הגוי בעקיפין ויטלנה בשום סימן או בחזקה בלא סימן וכו׳ אבל ברוב ישראל אין לחוש כל כך לכל זה הלכך חייב להכריז עכ״ל. ונראה דנחלקו הר״ן והשיטה מדוע במצא אבידה במקום שרוב עכו״ם אינו חייב להכריז, דהר״ן סובר דהיינו משום דרוב עכו״ם פוטר ממצות השבת אבידה בקום ועשה כבשאר איסורין, אולם השיטה סובר דאף לגבי הקום ועשה אמרינן דאין הולכים בממון אחר הרוב, דהמצות עשה דהשבה תלויה בדין הממון והויא דבר שבממון. ולפיכך הוצרך השיטה לפרש ב׳ טעמים מדוע אינו חייב להכריז (דילמא יבא עכו״ם ויטלנה בעקיפין, או״ד דמעכו״ם נפלה והרי זה של המוצא, ולמה ליה להכריז דמאי חזית דדמא דידיה סומק טפי) ולא פירש כהר״ן דאינו חייב להכריז משום דרוב עכו״ם פוטר ממצות השבה כבשאר איסורין. ונראה דלפי השיטה זוהי סברא מסוימת מדוע אין ב״ד כופין אותו להכריז דיכול לטעון מאי חזית דדמא דידיה סומק טפי ודילמא עכו״ם יבא ויטלנה בעקיפין. אמנם אף לענין הקום ועשה לא אזלינן בתר רובא כיון דהוי מצוה שבממון.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: לעולם המשנה הזו כשיטת רבנן [חכמים] היא, ואולם מי קתני [האם שנה שם] המעות ״הן שלו״? הלא רק ״אינו חייב להכריז״ קתני [שנה]. והכוונה היא: ויניח המעות בידו ולא ישתמש בהן, וייתי [ויבוא] אדם מישראל ויהיב ביה סימנא ושקיל [ויתן בה סימן ויקח].

And if you wish, say instead that actually the mishna is in accordance with the opinion of the Rabbis. Is it taught in the mishna that the items are his? It is taught that he is not obligated to proclaim his find. He may not keep them, but he shall place the items in his possession and a Jew will come and provide a distinguishing mark to describe the items and take them.

מאמרים באתר אסיף

טביעת עין / הרב אביעד סנדרס (ובסוף הוציאה, מדרשת לינדנבאום תשע״ח)

מקום שהרבים מצויין שם / הרב אביעד סנדרס (ובסוף הוציאה, מדרשת לינדנבאום תשע״ח)

מצא כלי ולפניו פירות / אריאל בן דוד (מכנשתא דבי דרי, מרכז הרב תשס״ט)

ביאורים בסוגיית המוצא בסרטיא ופלטיא גדולה ובכל מקום שהרבים מצויים שם / הרב יהודה גליק (מעליות ב, מעלה אדומים תשמ״א)

לפנים משורת הדין בזכייה מזוטו של ים / מאיר בראלי (יוצרות א, אור יוסף - בית חגי תשס״ט)

האם האינטרנט הוא ״זוטו של ים״? / הרב שמואל אריאל (צהר לג, צהר תשס״ח)

רי״ףרש״יר״י מיגשראב״דשיטה מקובצתפני יהושערשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל

(2) ת״שתָּא שְׁמַע, דַּאֲמַר רַב אַסֵי: ^אמָצָא חָבִית יַיִן בְּעִיר שֶׁרוּבָּהּ גּוֹיִם¹, מוּתֶּרֶת מִשּׁוּם מְצִיאָה, וַאֲסוּרָה בַּהֲנָאָה; בָּא יִשְׂרָאֵל וְנָתַן בָּהּ סִימָן, מוּתֶּרֶת בִּשְׁתִיָּה לְמוֹצְאָהּ.

Come and hear a proof from that which Rav Asi says: If one found a barrel of wine in a city whose population has a majority of gentiles, keeping the barrel is permitted in terms of the halakhot of finding lost items because it presumably belonged to a gentile, and deriving benefit from the wine is prohibited, as it is presumed to be wine of a gentile. If a Jew came and provided a distinguishing mark to describe it, drinking the wine is permitted for its finder, as it proved to be the wine of a Jew. Nevertheless, it belongs to the finder, because the owner despaired of recovering a barrel misplaced in a public area.

א. רמב״ם הלכות גזילה ואבידה י״א:ח׳
רמב״ם הלכות מאכלות אסורות י״ב:כ״ח
סמ״ג מצוות עשה ע״ד
טור חושן משפט רנ״ט:ד׳
טור יורה דעה קכ״ט:י״ז
שולחן ערוך חושן משפט רנ״ט:ד׳
שולחן ערוך יורה דעה קכ״ט:י״ז

1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: "כנענים".

עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יר״י מיגשראב״דרשב״אשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

א רמב״ם הלכות גזילה ואבידה י״א:ח׳

רמב״ם הלכות מאכלות אסורות י״ב:כ״ח

סמ״ג מצוות עשה ע״ד

טור חושן משפט רנ״ט:ד׳

טור יורה דעה קכ״ט:י״ז

שולחן ערוך חושן משפט רנ״ט:ד׳

שולחן ערוך יורה דעה קכ״ט:י״ז

וכן הא דאמר רב אסי: מצא חבית של יין בעיר שרובה גוים – קנקנה מותר {משום}¹ מציאה, ויינה אסור אפילו בהנאה. בא ישראל ונתן סימניה – מותרת אפילו בשתייה למוצאה. שמע מינה דברוב גוים הרי הן שלו.

1. כן הושלם בדפוס וילנא. בכ״י לונדון 27194 חסר: ״משום״.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מותרת משום מציאה – דאינו חייב להכריז.

ואסורה בהנאה – ולקמיה פריך א״כ מה היתר יש במציאתה.

בא ישראל ונתן סימן – יצאת מספק יין כנענים ומותרת בשתיה למוצאה דכיון דרובא כנענים נתייאשו הבעלים.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ובא ישראל ונתן סימן מותרת בשתיה למוצאה. יש מי שפירש, דוקא בדאית בה חותם בתוך חותם. ואין דבריו נכונים כלל, דמפקיד או משלח ביד נכרי או ישראל חשוד, הוא דבעינן חותם [בתוך חותם] דמרתתי, וכשמחליפין או נוגעין חוזרין וחותמין. אבל במציאה, אם איתא דאשכחא ונגע ביין, למה טרח וסתם, והרי זו כבולשת שנכנסה לעיר בשעת שלום דחביות פתוחות אסורות סתומות מותרות (ע״ז ע:), כך נראה לי.

מצא בה חבית של יין וכו׳. אין להקשות נימא הוא הדין ברוב ישראל אלא נקט רוב גוים לאשמועינן דאסורה בהנאה. דיש לומר אם כן לימא איפכא אסורה בהנאה ומותרת משום מציאה דלימא החידוש תמילה וסיפא אגב רישא. גליון.

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה אחרת לדבר ממה שאמר רב אסי: מצא חבית יין בעיר שרובה גוים, חבית זו מותרת משום מציאה שיש לשער שגוים איבדוה, ואסורה בהנאה, שיין גוים אסור בהנאה. בא ישראל ונתן בה סימן שהיא שלו — מותרת בשתיה, שהרי הוכח שיין זה של ישראל היה, ואולם החבית שייכת למוצאה, שכיון שאבדה במקום כזה מן הסתם כבר התייאשו הבעלים.

Come and hear a proof from that which Rav Asi says: If one found a barrel of wine in a city whose population has a majority of gentiles, keeping the barrel is permitted in terms of the halakhot of finding lost items because it presumably belonged to a gentile, and deriving benefit from the wine is prohibited, as it is presumed to be wine of a gentile. If a Jew came and provided a distinguishing mark to describe it, drinking the wine is permitted for its finder, as it proved to be the wine of a Jew. Nevertheless, it belongs to the finder, because the owner despaired of recovering a barrel misplaced in a public area.

עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יר״י מיגשראב״דרשב״אשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץהכל

(3) כְּמַאן? כר״שכְּרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר. שְׁמַע מִינַּהּ, כִּי קָאָמַר ר״שרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר בְּרוֹב גּוֹיִם¹ אֲבָל בְּרוֹב יִשְׂרָאֵל לֹא! לְעוֹלָם אֵימָא לָךְ ר״שרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר, אפי׳אֲפִילּוּ בְּרוֹב יִשְׂרָאֵל נַמֵי קָאָמַר, וְרַב אַסֵי סָבַר לַהּ כְּוָותֵיהּ בַּחֲדָא וּפָלֵיג עֲלֵיהּ בַּחֲדָא.

The Gemara explains the proof: In accordance with whose opinion is this statement of Rav Asi? It is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon ben Elazar. Conclude from it that when Rabbi Shimon ben Elazar stated his opinion, it was only with regard to a place where there is a majority of gentiles; but in a place where there is a majority of Jews, the owner does not despair of recovering his lost item. The Gemara rejects the proof: Actually, I will say to you that even with regard to a place where there is a majority of Jews, Rabbi Shimon ben Elazar also stated his opinion, and Rav Asi holds in accordance with the opinion of Rabbi Shimon ben Elazar in one case, that of a place where there is a majority of gentiles, and disagrees with him in one case, that of a place where there is a majority of Jews.

1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: "כנענים".

רי״ףר״י מיגשתוספותראב״דשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

סבר כוותיה בחדא – ולא בעי למימר דסבר כרבנן דא״כ תפשוט דמודו רבנן ברוב כנענים ומכל מקום יש לפשוט דהלכה כמותו ברוב כנענים.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כמאן כרבי שמעון בן אלעזר ושמעת מינה וכו׳. ואם תאמר ומנא ליה דרבי שמעון בן אלעזר היא דילמא רבנן היא ולא פליגי עליה ברוב גוים. ויש לומר היינו דקא מתרץ בתר הכי רב אסי סבר לה כוותיה בחדא ופליג עליה בחדא ואיהו סבר כוותייהו דאי לא תימא הכי רב אסי דאמר כמאן. הריצב״ש.

כמאן [כשיטת מי] היא קביעה זו? כדעת ר׳ שמעון בן אלעזר. ואם כן שמע מינה [למד מכאן] כי קאמר [כאשר אמר] ר׳ שמעון בן אלעזר — ברוב גוים אמר, אבל ברוב ישראל — לא. ודוחים: לעולם אימא [אומר] לך כי ר׳ שמעון בן אלעזר אפילו ברוב ישראל נמי קאמר [גם כן אמר] שהאבידה למוצא, ואולם רב אסי סבר לה כוותיה בחדא [סבור כשיטתו בדבר אחד] ברוב גוים, ופליג עליה בחדא [וחולק עליו באחד] ברוב ישראל. ואין להוכיח מכאן לעצם שיטתו של ר׳ שמעון בן אלעזר.

The Gemara explains the proof: In accordance with whose opinion is this statement of Rav Asi? It is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon ben Elazar. Conclude from it that when Rabbi Shimon ben Elazar stated his opinion, it was only with regard to a place where there is a majority of gentiles; but in a place where there is a majority of Jews, the owner does not despair of recovering his lost item. The Gemara rejects the proof: Actually, I will say to you that even with regard to a place where there is a majority of Jews, Rabbi Shimon ben Elazar also stated his opinion, and Rav Asi holds in accordance with the opinion of Rabbi Shimon ben Elazar in one case, that of a place where there is a majority of gentiles, and disagrees with him in one case, that of a place where there is a majority of Jews.

רי״ףר״י מיגשתוספותראב״דשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץהכל

(4) וְכִי מֵאַחַר דַּאֲסִירָא בַּהֲנָאָה, מוּתֶּרֶת מִשּׁוּם מְצִיאָה, לְמַאי הִלְכְתָא? אֲמַר רַב אָשֵׁי: ^בלְקַנְקַנָּהּ.:

The Gemara clarifies: And once it was established that deriving benefit from the wine is prohibited, then with regard to the fact that it is permitted in terms of the halakhot of finding lost items, for what matter is that halakha relevant? Rav Ashi said: It is relevant with regard to deriving benefit from its container, which is permitted.

ב. רמב״ם הלכות גזילה ואבידה י״א:ח׳
רמב״ם הלכות מאכלות אסורות י״ב:כ״ח
סמ״ג מצוות עשה ע״ד
טור חושן משפט רנ״ט:ד׳
טור יורה דעה קכ״ט:י״ז
שולחן ערוך חושן משפט רנ״ט:ד׳
שולחן ערוך יורה דעה קכ״ט:י״ז

עין משפט נר מצוהרי״ףר״י מיגשראב״דרשב״אשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

ב רמב״ם הלכות גזילה ואבידה י״א:ח׳

רמב״ם הלכות מאכלות אסורות י״ב:כ״ח

סמ״ג מצוות עשה ע״ד

טור חושן משפט רנ״ט:ד׳

טור יורה דעה קכ״ט:י״ז

שולחן ערוך חושן משפט רנ״ט:ד׳

שולחן ערוך יורה דעה קכ״ט:י״ז

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומאחר דאסירא בהנאה מאי מותרת משום מציאה. ופריק רב אשי לקנקנה. קשה לי, ולימא מאי מותרת משום מציאה, לכשיבוא ישראל ויתן סימניה. וליתא, דכשהיא אסורה בהנאה, דהיינו קודם שנתן ישראל סימניה קאמר שהיא מותרת משום מציאה, דלבתר הכי קתני בא ישראל ונתן סימניה מותרת בשתיה.

אמר רב אשי לקנקנה. קשיא לי ולימא מאי מותרת משום מציאה לכשיבא ישראל ויתן סימניה. וליתא דכשהיא אסורה בהנאה דהיינו קודם שנתן ישראל סימניה קאמר שהיא מותרת משום מציאה דלבתר הכי קתני בא ישראל ונתן סימניה מותרת בשתיה. הרשב״א.

על הלכה זו שאמר רב אשי שואלים: וכי מאחר דאסירא [שאסורה] בהנאה מה שאמר מותרת משום מציאה, למאי הלכתא [למה לאיזו הלכה אמר]? שהרי כיון שאסור לו ליהנות ממנה, מה היתר יש לו עוד בה? אמר רב אשי: הכוונה היא לקנקנה, שאמנם היין אסור, אבל בקנקן יכול להשתמש.

The Gemara clarifies: And once it was established that deriving benefit from the wine is prohibited, then with regard to the fact that it is permitted in terms of the halakhot of finding lost items, for what matter is that halakha relevant? Rav Ashi said: It is relevant with regard to deriving benefit from its container, which is permitted.

עין משפט נר מצוהרי״ףר״י מיגשראב״דרשב״אשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץהכל

(5) הַהוּא גַּבְרָא דְּאַשְׁכַּח אַרְבְּעָה זוּזֵי דְּצָיְירִי בִּסְדִינָא וּשְׁדוּ בִּנְהַר בֵּירָן, אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב יְהוּדָה. א״לאֲמַר לֵיהּ: זִיל אַכְרֵיז. וְהָא זוּטוֹ שֶׁל יָם הוּא! שָׁאנֵי נְהַר בֵּירָן, ^גכֵּיוָן דְּמַתְקִיל לָא מִיַּאַשׁ. וְהָא רוּבָּא גּוֹיִם¹ נִינְהוּ! ש״משְׁמַע מִינַּהּ, אֵין הֲלָכָה כר״שכְּרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אפי׳אֲפִילּוּ בְּרוֹב גּוֹיִם²! שָׁאנֵי נְהַר בֵּירָן, דְּיִשְׂרָאֵל סָכְרוּ לֵיהּ וְיִשְׂרָאֵל כָּרוּ לֵיהּ, כֵּיוָן דְּיִשְׂרָאֵל סָכְרוּ לֵיהּ, אֵימוּר מִיִּשְׂרָאֵל נְפַל, וְכֵיוָן דְּיִשְׂרָאֵל כָּרוּ לֵיהּ, לָא מִיַּאַשׁ.

The Gemara relates: There was a certain man who found four dinars that were bound in a cloth and cast into the Biran River. He came before Rav Yehuda and asked how to proceed. Rav Yehuda said: Go proclaim your finding. The Gemara asks: But isn’t it a case of an item lost in the tide of the sea that should therefore belong to the finder? The Gemara answers: The Biran River is different. Since it contains obstacles, the owner does not despair of recovering the lost item. The Gemara asks: But isn’t it a place where the majority of the population is gentiles? Conclude from it that the halakha is not in accordance with the opinion of Rabbi Shimon ben Elazar even in a place where there is a majority of gentiles. The Gemara answers: The Biran River is different, as Jews dammed it and Jews dredge it. Since Jews dammed it, say that the coins fell from a Jew, and since Jews dredge it, the owner of the coins does not despair of recovering them.

ג. טור חושן משפט רנ״ט:ז׳
טור יורה דעה קכ״ט:י״ז
שולחן ערוך חושן משפט רנ״ט:ז׳
שולחן ערוך יורה דעה קכ״ט:י״ז

1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: "כנענים".

2. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: "כנענים".

עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יר״י מיגשראב״דמהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

ג טור חושן משפט רנ״ט:ז׳

טור יורה דעה קכ״ט:י״ז

שולחן ערוך חושן משפט רנ״ט:ז׳

שולחן ערוך יורה דעה קכ״ט:י״ז

ההוא דאשכח ד׳ זוזי דציירי בסדינא בנהר בורן¹ כו׳. ואסיקנא: כיון דישראל כרו ליה וישראל שכרו ליה, אימור מישראל נפול ולא מיאש.

1. כן בכ״י לונדון 27194, וכן בכמה עדי נוסח של הבבלי.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ושדו בנהר בירן – ומושלכין בנהר בירן.

דמתקיל – יש בו מכשולים אבנים וסתימת גדר שעושין לדגים ולא מיאש סבר לא יוכל הנהר להוליכם חוץ למכשולים ורגילים היו לסוכרו ולנקותו ולכרותו שישטפו מימיו וסומך שימצאם כשיסכרו אותו וינקום.

סכרו ליה – שקורין נשנ״ש בלעז כמו עושי שכר אגמי נפש (ישעיהו יט).

אימא מישראל נפיל – לפיכך חייב להכריז ולא אמרינן יניח כדאמרינן לעיל ברוב כנענים לרבנן.

לא מיאש – שהכורה ימצאם.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

רש״י בד״ה סכרו לי׳ כו׳ כמו עושה סכר אגמי נפש צ״ל עושה שכר בשי״ן ונ״ב הוא כמו סמ״ך ונ״ב עוד פי׳ האגמים שיצודו בהם הדגים. שרשים קמח״י:

בד״ה כמו כו׳ צ״ל כמות שהוא ריקן:

והא זוטו של ים הוא. פירוש והא כזוטו של ים הוא שכבר נתייאש מהן כי מי יעלה בדעתו שתעלה מציאה מקרקע הנהר. הראב״ד.

שאני נהר בירן דמיתקיל וצריך לסלקו ולחפרה ומי שנפל ממנו אינו מתייאש אמרן כשיחפרו אותו אז ימצא ויש לי בו סימן הראב״ד.

שאני נהר בירן דישראל סכרי לה וישראל כרו לה. פירוש וכיון דכן לא מייאש מיניה בעל אבידה כיון דאית ליה סימנא דהא ידע דישראל משכחי ליה ויהבי ליה בסימניו. ויש גורסים והיא גירסת רש״י כיון דישראל סכרו לה וישראל כרו לה אימר מישראל נפיל ולא מייאש. פירוש דאף על גב דאמרינן אימר מישראל נפל ולא אמרינן שיהא של מוצאו ומיהו אינו חייב להכריז דאפשר דהוה ליה של גוי ואם כן יניחוה במקומה וכדאמרינן לעיל מי קתני והן שלו אינו חייב להכריז קתני ויניח. וכן פירש רש״י דוק בפירושיו ותשכח. והגירסא הראשונה יותר נכונה. כתבו בתוספות מהא שמעינן שאותם ספרים שגונבים גנבים מיהודים ומוכרים לישראל אחר שיש לי להחזירם לבעלים בדמים שנתו דלא מתייאשי מינייהו כיון דידעי שסופן לבא ליד ישראל שכל דבר שסופו לבא ליד ישראל לא מייאשי ומכל מקום נותן הוא דמים מפני תקנת השוק שלא ימנעו מליקח מן הגנבים וישתקעו ברשותם. הריטב״א.

ובתשובת שאלה להרמב״ם כתוב וזה לשונו: מועתק מלשון ערבי. שאלת מי שקנו מן השוללים ספרי קדש לקצת בתי כנסיות שבמדינות אם נאמר שקנה או אם נכפהו על לקיחתו ממנו ואם נאמר שילקח ממנו בעל כרחו אם ינתן לו הסך שקנהו בו ואם יחזיר לאותו בית כנסת עצמה או לזולתו. תשובה אם ביזה זו היתה במצות המלך קנה ובטל דין הקדש ואפילו כלי המקדש כשנשללו בטלה קדושתן אמרו ובאו בה פריצים וחללוה. אמנם אם שללו בלי רשות המלך או נגנבו ישבע בנקיטת חפץ כמה הוציא ויטול ויחזור זה הספר למקומו כדין מי שנתברר לנו בו שנגנבו לו כליו וספריו. וכתב משמע עד כאן. ומה שכתב אמרו ובאו בה פריצים וחללוה הוא בעבודה זרה פרק רבי ישמעאל (דף נב) ועיין לעיל בדבור המתחיל לא צריכא לאהדורי לצורבא מרבנן.

תשובה אמנם הספרים אין לומר בהם חזקה שבעליהם נתייאשו מהן אלא אם כן העידו שני עדים ששמעו ממנו זה בפירוש וכל עוד שלא זכר זה בפירוש אין לנו לדון שנתיאש מהן אף על פי שהיה הדבר במאמר המלך שאין מוחה בידו ואין מבטל גזירתה לפי שהספרים אינם ראוים כי אם ליהודים ואין להם מכירה כי אם להם ודנין שבעליהן היה סומך שאם באו ליד ישראל יברר שהן שלו ויוציאם מידו והואיל ואין אנו מחזיקין אותו שנתיאש מהן אם כן יכול הוא להוציאם ממי שקנה אותם מהמלך ואם מי שקנה אותם מכרם או נתנם לאחר יוציא אותם ממנה ואין ראובן חייב לפרוע לקונה מה שנתן בהם הואיל וידע הקונה שהמלך גזלם ומכרם וכבר אמרו גנב מפורסם לא עשו בו תקנת השוק אף על פי שאפשר להיות שיהיה אותו הדבר שלו ואינו גנוב וכל שכן ספרים אלה שכבר ידע הקונה אותם שאינם של המלך אבל גזלם ומכרם שורת הדין שלא נחייב את ראובן לתת לקונה אותם מה שנתן בהם ומה שהיה הקונה אותם אנוס מאת המלך בקנייתם אין זה מעלה ומוריד לענין הדין הואיל ואנו מדמים במה שהכריחו המלך לקנותם כאלו גזל ממנו אותו סך שנתן לו בהן. ולענין הקונטרסים שתפרן אין בתפירה כלום לענין הדין ושורת הדין שיחזיר הקונטרסים לבעליהן כמו שאמרנו ואם ישרה בעיני ראובן תפירתם יתן לו מה שהוציא בהן ואם לאו יסיר את העור מעליהן ולוקח קונטרסיו מבלי תפירה. זהו דין הספרים. אבל דין שאר המטלטלין הואיל והן ראוין לגוים כמו שהן ראוין לישראל והיה אפשר למלך לעכב אותם לעצמו או למכור אותם לגוי ואין מוחה ביד המלך כדי שיקוה הנגזל לקבול עליו בפניה חזקה שנתיאש מהם אלא אם כן העידו לו עדים שאמר לפניהם הוו עלי עדים שאני מצפה לגבותם והיותי בלתי מתיאש מהן וכל זמן שאין לו עדים בזה חזקתו שנתיאש מהן ואין לו לחזור מהן כלום וכל שכן אם כבר נפטר הקונה וירש אותם ממנו היורש שיש לנו לטעון לו ולומר אולי ראובן זה נתנם למורישו כמו שאמרו זאת אומרת טוענין ליורש וללוקח ומה שנמצא מספרים אצל היורש אם בררו הבעלים שעקרם שהם לו יוציא אותם מאצלו שאין אומרים טוענין ליורש אלא בדבר שתועיל בו חזקה והספרים אין חזקה מועלת בהן להיות מדברים העשוין להשאיל ולהשכיר וכך הדין. עד כאן.

והא רובא גוים נינהו וכו׳. קשיא לי אפילו תימא אין הלכה כרבי שמעון בן אלעזר אפילו ברוב גוים אכתי קשיא מאי דאמר ליה רב יהודה זיל אכריז דלעיל אסיקנא דלרבנן אינו חייב להכריז ויניח. יש לומר דהאי והא רובא נינהו לאו תלמודא קאמר לה אלא ההוא גברא אקשי ליה לרב יהודה הכי והוה מהדר דלהוי שלו ובין יכריז ובין יניח לא נפקא ליה מידי לההוא גברא. הריצב״ש.

בפרש״י בד״ה אימא מישראל נפל כו׳ ולא אמרינן יניח כדאמרינן לעיל ברוב כותים לרבנן עכ״ל לכאורה הוא מגומגם דהא לפום הסברא דהשתא דהלכה כרשב״א ברוב כותים קיימינן והל״ל מישראל נפל ולא אמרינן דהרי הוא שלו לתלות דמרוב כותים נפל כיון דישראל סכרו ליה ואפשר לומר משום דלא הוזכר בשמעתין רוב כותים לרשב״א לתלות בהו דמינייהו נפל אלא לרבנן קאמרינן הכי לעיל יניח ואין צריך להכריז ומיניה דה״ה לרשב״א דאזיל בתר רוב כותים לענין יאוש דאזלינן נמי בתר רוב כותים לנפילה ודו״ק:

מסופר: ההוא גברא דאשכח [אדם אחד שמצא] ארבעה זוזי דציירי בסדינא ושדו [ארבעה זוזים שהיו צרורים בסדין ומוטלים] בנהר בירן, אתא לקמיה [בא לפני] רב יהודה ושאל מה לעשות. אמר ליה [לו]: זיל אכריז [לך והכרז]. ושואלים: והא [הרי] זה מקרה ברור של זוטו של ים [גאות הים] הוא או שלולית הנהר, ומדוע לא יהיה הדבר שייך למוצא? ומשיבים: שאני [שונה] נהר בירן, כיון דמתקיל לא מיאש [שיש בו מכשולים וסכרים שונים אין המאבד מתייאש], שהוא יודע שהחפץ שאיבד שם יתקל באחד המכשולים, וסופו להימצא. ושואלים: והא רובא [והרי הרוב] גוים נינהו [הם], ואם כן שמע מינה [למד מכאן] שאין הלכה כשיטת ר׳ שמעון בן אלעזר אפילו ברוב גוים! ומשיבים: שאני [שונה] נהר בירן, שישראל סכרו ליה [סוכרים אותו] וישראל כרו ליה [כורים אותו] להעמיק את אפיקו. ולכן כיון שישראל סכרו ליה [סוכרים אותו] — אימור שמאדם מישראל נפל הכסף, וכיון שישראל כרו ליה [כורים אותו] — לא מיאש [אין המאבד מתייאש], שכן הוא סבור שהכסף ימצא על ידי יהודים.

The Gemara relates: There was a certain man who found four dinars that were bound in a cloth and cast into the Biran River. He came before Rav Yehuda and asked how to proceed. Rav Yehuda said: Go proclaim your finding. The Gemara asks: But isn’t it a case of an item lost in the tide of the sea that should therefore belong to the finder? The Gemara answers: The Biran River is different. Since it contains obstacles, the owner does not despair of recovering the lost item. The Gemara asks: But isn’t it a place where the majority of the population is gentiles? Conclude from it that the halakha is not in accordance with the opinion of Rabbi Shimon ben Elazar even in a place where there is a majority of gentiles. The Gemara answers: The Biran River is different, as Jews dammed it and Jews dredge it. Since Jews dammed it, say that the coins fell from a Jew, and since Jews dredge it, the owner of the coins does not despair of recovering them.

עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יר״י מיגשראב״דמהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל

(6) רַב יְהוּדָה הֲוָה שָׁקֵיל וְאָזֵיל בָּתְרֵיהּ דְּמָר שְׁמוּאֵל בְּשׁוּקָא דְּבֵי דֵיסָא, א״לאֲמַר לֵיהּ: מָצָא כָּאן אַרְנְקַי מַהוּ? אֲמַר לֵיהּ: הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ. בָּא יִשְׂרָאֵל וְנָתַן בָּהּ סִימָן מַהוּ? א״לאֲמַר לֵיהּ: חַיָּיב לְהַחֲזִיר. תַּרְתֵּי! אֲמַר לֵיהּ: ^דלִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין. כִּי הָא דַּאֲבוּהּ דִּשְׁמוּאֵל, אַשְׁכַּח הָנָךְ חֲמָרֵי בְּמַדְבְּרָא, וְאַהְדְּרִינְהוּ לְמָרַיְיהוּ לְבָתַר תְּרֵיסַר יַרְחֵי שַׁתָּא לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין.

The Gemara relates: Rav Yehuda was moving along behind Mar Shmuel in the market where pounded grain was sold. Rav Yehuda said to Shmuel: If one found a purse [arnakei] here, what is the halakha? Shmuel said to him that the halakha is as the mishna states: These belong to him. Rav Yehuda asked him: If a Jew came and provided a distinguishing mark to describe it, what is the halakha? Shmuel said to him: The finder is obligated to return it. Rav Yehuda asked: These are two contradictory rulings. Shmuel said to him: By law, it belongs to him. When I said the finder is obligated to return it if he learns the identity of the owner, that was beyond the letter of the law. This is like that incident where Shmuel’s father found these donkeys in the desert and returned them to their owner after the passage of twelve months of the year, as he acted beyond the letter of the law.

ד. רמב״ם הלכות גזילה ואבידה י״א:ז׳
סמ״ג מצוות עשה ע״ד
טור חושן משפט רנ״ט:ה׳
שולחן ערוך חושן משפט רנ״ט:ה׳

עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יר״י מיגשראב״ןתוספותראב״דספר הנררשב״אשיטה מקובצתפני יהושערשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

ד רמב״ם הלכות גזילה ואבידה י״א:ז׳

סמ״ג מצוות עשה ע״ד

טור חושן משפט רנ״ט:ה׳

שולחן ערוך חושן משפט רנ״ט:ה׳

רב יהודה הוה אזיל בתריה דמר שמואל בשוקא דבי דיסא. אמר ליה: מצא כאן ארנקי, מהו? אמר ליה: הרי הן שלו. בא ישראל ונתן סימניה, מהו? אמר לו: אם רוצה לעשות לפנים משורת הדין – מחזיר. כדאבוה דשמואל, {אשכח}¹ חמרי במדברא ואהדרינהו בתר י״ב ירחי שתא.

והא דרבה, דאמר ליה רב נחמן: מצא ארנקי בשוקא דרבנן – הרי הן שלו, ואפילו הלה עומד² וצווח – נעשה כצווח על ספינתו שטבעה בים – כלומר: כשם מי שטבעה ספינתו המציל ממנה הרי הן שלו, ואף על פי שבעלה עומד וצווח, כדאמרינן: המציל מזוטו של ים, התורה התרתו לו – כן גם זה מותר למוצאו.

1. כן הושלם בדפוס וילנא. בכ״י לונדון 27194 חסר: ״אשכח״.

2. כן תוקן בדפוס וילנא. בכ״י לונדון 27194: ״אומ׳⁠ ⁠⁠״.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

דבי דיסא – שמוכרים שם חטים כתושין לדייסא ורבים מצויין שם.

בתר תריסר ירחי שתא – מצאם.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כי הא^א דרב יהודה הוה אזיל בתריה דמר שמואל בשוקא דבי דייסא אמר ליה מצא כאן ארנקי מהו אמר ליה הרי הוא שלו, בא ישראל ונתן סימניה מהו אמר ליה חייב להחזיר, אמר ליה תרתי אמר ליה דעביד^ב לפנים משורת הדין. כי הא דאבוה דשמואל. ותני רב יוסף^ג והודעת להם זה בית חייהם אשר יעשון זו לפנים משורת הדין. ואמר ר׳ יוחנן^ד מפני מה חרבה ירושלים מפני שהעמידו דיניהם על דין תורה, אלא דינא דמגוסתא^ה לידיינו אלא מפני שהעמידו דבריהם על דין תורה ולא עבוד לפנים משורת הדין. הילכך דינא הוא על שמעון לעשות לפנים משורת הדין ולהחזיר לראובן את כיסו^ו.

א. שם.

ב. כ״ה בכמה כת״י של הגמ׳ לפנינו לית ׳דעביד׳. [בד״פ: חדא דעביד וכו׳. ואין לו מקור].

ג. ל ע״ב.

ד. שם.

ה. כ״ה בדק״ס.

ו. וכתב הש״ך סי׳ רנט סק״ג: וז״ל אגודה פ׳ אלו מציאות וכן אנו נוהגים להחזיר וכ״פ ראבי״ה וראב״ן דכייפינן להחזיר היכא דהמוצא עשיר עכ״ל וכ״מ בראב״ן דצ״ג ע״ג ע״ש. וכונת הש״ך לראב״ן דידן (שהוא בד׳ פראג בדף הנזכר) וכנראה יליף מלשון ׳דינא הוא על שמעון׳. ומקור האגודה כנ׳ במרדכי ר׳ רנז (אלא ששם לית ׳וכן אנו נוהגים׳) ומקור המרדכי כנראה באביאסף. ועי׳ בית הלוי ח״ג סי׳ מח שכתב דמה שהטושו״ע לא הביאו בסי׳ רנט הך דלפנים משוה״ד אלא בסע׳ ה לענין מצא ברוב גוים, ואילו בסע׳ ז שם דמיירי במציל מזוטו של ים לא כתבו זה, בדוקא הוא, דרק ברוב גוים יש לפנים משוה״ד ולא בזוטו ש״י. ונחלק בזה על הד״מ שם. ולכאו׳ ראיה אלימתא לדבריו מדברי רבינו שרק בדין זה דרוב גוים כת׳ דבעי לעשות לפמשה״ד ואילו בדין הקודם דמיירי בספינה שטבעה, לא כתב כן. אלא אם נאמר דקאי גם על הדין הקודם.

לבתר תריסר ירחי שתא כו׳ – פי׳ הן עצמן החזיר אע״ג דלא היה צריך ליתן רק דמיהם כדתנן בפרקין (ב״מ כח:) כל דבר שעושה ואוכל מטפל בו י״ב חדש מכאן ואילך שם דמיהן ומניחן אבל רש״י פירש שמצאן אחר י״ב חדש שנאבדו קשה דמנלן שיהא בשביל כך למוצא דהאובד אינו מתיאש שסבור שהמוצא יסבור שמקרוב נאבדו ויכריז.

לפנים משורת הדין – מאשר יעשון נפקא לן לקמן בפרקין (ב״מ ל:) תימה דלא מייתי קרא הכא כדמייתי לקמן בעובדא דר׳ ישמעאל ובהגוזל קמא (ב״ק דף ק. ושם ד״ה לפנים) בעובדא דרבי חייא במראה דינר לשולחני ונמצא רע ולקמן בסוף פרק האומנין (בבא מציעא פג.) מייתי קרא אחרינא למען תלך בדרך טובים שהוא מדברי קבלה ושביק קרא דאשר יעשון שהוא מדברי תורה וי״ל דלא מייתי קרא דאשר יעשון אלא במקום שאחרים חייבין והוא פטור כמו במראה דינר דאחרים דבעו למילף חייבים ור׳ חייא דלא בעי למילף פטור ולפנים משורת הדין שילם כמו אחרים וכן בעובדא דרבי ישמעאל דזקן ואינו לפי כבודו הוה ועשה לפנים משורת הדין כמו אחרים והכא בשמעתין דהדרינהו בתר תריסר ירחי שתא כ״ע פטורים לכך לא מייתי קרא הכא ומ״מ משום לפנים משורת הדין בעי ליה לאהדורי כיון שאינו מתחסר ממונא אבל בסוף האומנין (שם) בהנהו שקולאי ששברו לו החבית ועשו לו הפסד גדול משום לפנים משורת הדין אין לו להפסיד לכך מייתי קרא למען תלך בדרך טובים.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

{רי״צ גיאת}
רבי יצחק בן יהודה ז״ל הוה ליה מסקנא דמציאה, המוצא דבר שאין בו סימן, ברשות הרבים בין דרך נפילה בין דרך הנחה הרי אלו שלו, ברשות היחיד דרך נפילה הרי אלו שלו, דרך הנחה נוטל ומכריז, דבר שיש בו סימן, בין ברשות היחיד, בין ברשות הרבים, בין דרך נפילה, בין דרך הנחה נוטל ומכריז, וברוב ישראל, אבל ברוב גוים הרי אלו שלו^א, אפילו בא ישראל ונתן סימניה, ואם בא^ב לצאת ידי שמים ולשמור^ג ארחות^ד צדיקים^ה, בא ישראל ונתן סימניה מחזירה לו וכמעשה דאבוה דשמואל.

רב יהודה הוה שקיל ואזיל בתריה דמר שמואל בשוקא דבי דיסא פירוש [בתרגום: שוק ההדסין^ו דרובו גוים]. בא ישראל ונתן סימניה מהו [וכו׳] אמר ליה חייב להחזיר אמר ליה^ז תרתי בתימה כלומר כתחילה הורית דבר, ואחר כך (אחר) אמ׳ ליה לפנים משורת הדין. פירוש שוקא דגלדאי [בתרגום: שוק השקאים], דכתיב^ח שק תפרתי עלי גלדי, ואמרי לה בשוקא דרבנן פירוש שוק שהיו רבנן מוכרין בו חפציהם^ט, פירוש אחר שוקא דרבנן שוק הרוצענין^י שהיו מלבישין הגויות נעליהן ברגליהן ולא היו מביטין לראות פניהם והיו קורין אותן רבנן^כ.

א. בנתיהמ״פ (רס, ד) כתב דגם ברוב נכרים מותר רק בדרך נפילה, או ברבר שיש לו דין אבידה כגון הינוח באשפה העשויה לפנותה או שנמלך לפנותה אבל בהינוח ממש במקום המשתמר אסור, ופליג על הש״ך דס״ל שמותר.

ב. מלשון רבנו ואם בא משמע כדעת הרא״ש דלא כיפינן ליה, וכמו שפסק השו״ע (רנט, ה) ודלא כדעת המרדכי דסובר דכיפינן וכמש״פ הש״ך (שם), ועיין בשו״ת צמח צדק (סי׳ פט, הובא בפתח הגליון לרע״א כשו״ע סי׳ י״ב) שכתב דגם לדעת הרא״ש לא כופים בשוטין, אבל בהורדת נכסים כופים, ועיין תוס׳ ישנים ב״ב קנד. ד״ה אי שמשמע שהוא חיוב ומלשון רבנו משמע דלא כופים כלל, וכן משמע מלשון ר״ח שכתב ״אם רוצה״ לעשות למשה״ד, וע״ע בקצוה״ח (סק״ג), ובתרומת הכרי (סי׳ רנט), ובפתחי תשובה (סי׳ יב סעיף ב׳).

ג. כלשון הפסוק משלי ב, כ למען תלך בדרך טובים וארחות צדיקים תשמור, ומיתינן לה לקמן פג, א אדינא דלמשה״ד, ועיין בביאור הגר״א במשלי (שם) שביאר דמארחות צדיקים ילפינן אף לתת להם משלו.

ד. הרא״ש והמרדכי מייתי מקרא אחרינא דאשר תעשון, ובתד״ה לפנים בתחילת דבריו כתב כרא״ש וכמרדכי דילפינן מאשר תעשון, וגם בתירוץ ל״מ שתוס׳ חזר בו ממש״כ בתחילה דילפינן לה מאשר תעשון, וכ״מ מלשון תוס׳ שכתב דלא מייתי קרא ולא כתב דלא בעי קרא, ומשמע דקרא בעי, וא״כ י״ל דהוא הקרא דמייתי בתחילה. ואולי אפשר לתלות מחלוקת רבנו והראשונים במש״כ העילוי ממיצ׳ט סוס״י מז, דהדין לפנים משה״ד באבדה הוא רק במקום דמקיים מצוות השבת אבדה דהיינו לפני שהמוצא קנה את החפץ, אבל אחר שקנה החפץ ויצא מרשות בעלים אין בזה לפנים משה״ד והוי מתנה בעלמא. [ודבריו הם לפי מה שיסדו הנתיהמ״פ (רסב, ג) והקצוה״ח (תו, ב) דיאוש אינו כהפקר. ואינו יוצא מרשות בעלים עד דאתי לרשות זוכה. וע״ע בפנ״י שמובא בהערה הבאה.] דלראשונים דילפינן מאשר תעשון דהוא יותר חיוב ללפמשה״ד י״ל דאיכא לפמשה״ד רק בגוונא דעדיין לא יצא מרשות בעלים, אבל לרבנו דהוא רק מידת חסידות א״כ י״ל דאיכא לפמשה״ד אף בגוונא דיצא מרשות בעלים [ויש לדחות]. ועיין בקובץ אור המאיר שהביא בשם הגה״צ ר׳ אפרים זלזניק זצ״ל בשם אביו דהיכא דמחזיר אבדה לפמשה״ד צריך ליתן מעשר כספים מהאבדה ודו״ק בזה.
ובזה יתבאר מאי דפליגי המחבר והרמ״א (רנט. ז. עיין בתרוה״כ שם, ובבית הלוי ח״ג סי׳ מח) אי בזוטו של ים שודאי כבר יצא מרשות הבעלים אי אמרינן לפמשה״ד, אולם י״ל דסברת המחבר דבזש״י ל״א לפמשה״ד הוא לפמש״כ השו״ע הרב (רנט, יח) דבאבדה אמרינן לפמשה״ד, דלא דמי להפקר, דהתיאש בע״כ, וא״כ בזש״י דהפקעת החפץ אינו משום גמירות דעתו, [אף דגם בזש״י אינו לרצונו] ליכא לפמשה״ד.

ה. יעוי׳ בשיעורי ר׳ שמואל (סי׳ כז, ב) שכתב דלפי תוס׳ לא בעי כלל קרא לדינא דלפמשה״ד באבדה דלא מתחסר ממונא, וחייב מן הסברא לנהוג כן (ודלא כמש״כ בהערה קודמת, ועיין בדרכי דוד). אולם בפנ״י דייק דמסדר דברי התוס׳ שכתב לד״ה לפנים אחר ד״ה לבתר משמע דרק במעשה דאבוה דשמואל קשה לו אמאי לא מייתי קרא [וכ״מ בתירוץ תוס׳ דמייתי רק למעשה דאבוה דשמואל. וצ״ל לתוס׳ דאף דהלמשה״ד הוא שהחזירם ולא הניחם לעצמו (עי׳ מעיני החכמה) או כמש״כ הריטב״א (הישנים) שלא מכרם אחר י״ב חודש, והי׳ לו בזה טירחה, לא חשיב שהתחסר בזה, אף דבזקן ואינה לפי כבודו חשיב חסר מה שנחסר מכבודו כמש״כ בר׳ שמואל הנ״ל. וכל זה צ״ל רק לפימש״כ ר׳ שמואל בדעת תוס׳, אבל לפימש״כ לעיל בדעת תוס׳ י״ל דרק חסרון ממון מיקרי חסרון, אבל חסרון כבוד או טירחה לא חשיבי חסרון]. אבל במעשה דשמואל לא קשה לתוס׳, דכיון שאין גוף הממון שלו, אלא שרוצה לזכות מדין יאוש גרידא (עיי״ש, ואולי הפנ״י ס״ל כעילוי ממיצ׳ט הנ״ל) בזה לא בעי קרא וחייב להחזיר משום לפמשה״ד. ובדברי רבנו מבואר להיפך מדבריהם דהא מייתי לקרא דארחות צדיקים דהוא מידת חסידות.

ו. אבל רש״י פירש שמוכרין שם חטים כתושין לדייסא.

ז. לפנינו ליתא ובתוס׳ רא״ש כתב דל״ג ליה וכ״ה בפסקי רי״ד ובריטב״א יישב גירסא זו ועיין ברשב״א. וע״ע בשיעורי ר׳ שמואל סי׳ כו.

ח. איוב טז, סו.

ט. בשטמ״ק בשם הריצב״ש פירש שהיו מצויין שם החכמים.

י. וכ״פ רש״י בהסבר שוקא גלדאי.

כ. הוצרך לפרש כן דהא איירי הכא ברוב גוים וכמש״כ התוס׳ רא״ש והשיטמ״ק בשם ריצב״ש, ועיין רבנו חננאל. ויעוין גמרא פסחים קיג, ב ברב חנינא ורב אושעיא דעבדי מנעלים לזונות בשוקא, ובדק״ס שם הביא גירסא ״ועיילי ומסיימי להו״ דהיינו שאף היו נועלים לזונות את נעליהם, ולא היו רב חנינא ורב אושעיא מסתכלים עליהם. וקראו להם רבנן קדישי דבארעא דישראל, ואפשר דזהו השוקא דרבנן דאמרינן הכא לפירוש רבנו. ולפ״ז אפשר דשוקא דגדלאי ושוקא דרבנן הוא אותו שוקא, אלא שיש שקראו לאותו שוק שוקא דרבנן כדי לציין את קדושתם של רבנן שהיו רצענים בשוק.

(ו-ז) מצא כאן ארנקי מהו, הרי הוא שלו. בא ישראל ונתן סימניה מהו, חייב להחזיר, אמר ליה תרתי. קשיא לי, כיון דתרתי דסתרן אהדדי נינהו, כי אמר ליה הרי הוא שלו, מאי קא מהדר ובעא מיניה בא ישראל ונתן סימניה מהו, לפשוט לגרמיה דאינו חייב להחזיר. ואי לא גרסינן בא ישראל ונתן סימניה מהו ניחא, דדילמא כולה מדברי מר שמואל הראשונים הוא, דרב יהודה בעא מיניה מצא כאן ארנקי מהו, ומר שמואל אהדר ליה תרתי, הרי הוא שלו ואם בא ישראל ונתן סימניה חייב להחזיר, ולא גרסינן מהו, אלא שבכל הספרים מצאתי מהו, וצריך לי עיון.

בשוקא דבי דייסא. פשיטא ליה דשוקא דבי דייסא ושוקא דרבנן רוב גוים הוו הילכך לא דייק מינייהו כדדייק מאחריני. הרא״ש.

מצא כאן ארנקי מהו וכו׳. בא ישראל ונתן וכו׳ אמר ליה תרתי וכו׳. קשיא לי כיון דתרתי דסתרן אהדדי נינהו כי אמר לו הרי הוא שלו מאי קמהדר ובעא מיניה בא ישראל ונתן סימנים מהו לפשוט לגרמיה דאינו חייב להחזיר. ואי לא גרסינן בא ישראל ונתן סימנים מהו ניחא דדילמא כולה מדברי מר שמואל הראשונים הוא דרב יהודה בעא מיניה מצא כאן ארנקי מהו ומר שמואל אהדר ליה תרתי הרי הוא שלו ואם בא ישראל ונתן סימנים חייב להחזיר ולא גרסינן מהו אלא שבכל הספרים מצאתי מהו. וצריך לזה עיון. הרשב״א.

והרא״ש כתב דהכי גרסינן תרתי ותלמודא קא בעי לה ולא גרסינן אמר ליה תרתי שאם נראה לו פשוט שאינו חייב להחזיר אם כן למה שאל לו אלא הוא היה סבור שמא אף על פי שאינו חייב להכריז אם בא ישראל ונתן סימן חייב להכריז. עד כאן.

והריטב״א תירץ וזה לשונו: ומסתבר דרב יהודה דהדר בעי משמואל אם בא ישראל ונתן סימנים אם הוא חייב להחזיר לפנים משורת הדין ומשום דאהדר ליה חייב להחזיר קא סלקא דעתיה דרב יהודה מן הדין קאמר ולהכי פריך ליה תרתין ואהדר ליה דחייב במדת חסידות קאמר. עד כאן.

לבתר תריסר ירחי שתא וכו׳. פירוש שראה אותם בתחילת השנה וראה אותם שם בסוף השנה ובודאי יאוש היה בהם ואפילו הכי החזירם. הראב״ד. ויש רמז לדבר שהבעלים מתייאשים אחר י״ב חודש דכתיב נשכחתי כמת מלב הייתי ככלי אובד וגזרו על המת שישתכח מן הלב לבתר תריסר ירחי שתא ומקיש כלי אובד למת מה מת מייאש לבתר תריסר ירחי שתא אף כלי אובד כן. תוספות חיצוניות. וכן כתוב בגליון תוספות וזה לשונו: אומר הר״י ששמע משום דבפרק הרואה אמרינן הרואה את חברו לאחר י״ב חודש מברך שהחיינו ומפיק מכלי אובד משום דכלי אובד הוי יאוש אחר י״ב חדש כדפירש בקונטרס. עד כאן.

בגמרא בא ישראל ונתן בה סי׳ מהו א״ל חייב להחזיר תרתי כו׳ רבים מקשים א״כ מעקרא מאי קמבעי׳ לי׳ אם חייב להחזיר. ולפע״ד נראה דודאי לאו אעיקרא דמלת׳ קשי׳ לי׳ דסתרן אהדדי די״ל שפיר דהא דקאמר הרי אלו שלו היינו דמסתמ׳ הוא שלו דאזלינן בתר רוב׳ דמרוב עכו״ם נפל אבל אם ברור לו שמישראל נפל חייב להחזיר דבהא דבעלים מתייאשין ברוב עכו״ם לא סבר לי׳ כרשב״א. אלא עיקר קושייתו במאי דקאמר תרתי כוונתו כיון דסוף סוף אמרת דחייב להחזיר מעיקרא לא מיבעי לך למימר הרי היא שלו אלא אינו חייב להכריז ואז הוי ידעינן שפיר דמסתמא הוא שלו ואם בא ישראל ונתן סי׳ יחזיר וק״ל:

שם א״ל לפנים משורת הדין קצת קשה היאך שייך לשון חייב להחזיר על לפנים משורת הדין דלכאורה מדת חסידות שנו כאן. ובכה״ג פריך הש״ס בכמה דוכתי תנא תני חייב ואת אמרת מדות חסידות שנו כאן. ונראה דההיא לפנים משורת הדין דהכא שאני כיון שאין גוף הממון שלו אלא שרוצה לזכות מדין יאוש גרידא וכדאי׳ להדי׳ בפרק הגוזל דמאן דס״ל יאוש כדי קונה מיהא אם אמר אי אפשי בממון שאינו שלי מחזיר לבעלים הראשונים. ואע״ג דהתם באיסורא אתא לידי׳ דראשון והכא בהיתר גמור. מ״מ נראה דאין לחלק לענין זה דהא מאן דס״ל יאוש כדי קונה לא יליף לה אלא מהשבת אבידה בפרק מרובה דף ס״ה. ועוד דהכא לאו הוי ודאי יאוש כיון דאיכא מיעוט המצוי של ישראל. ולפמ״ש נתיישב ג״כ קושי׳ התוספת דהכא לא הוצרך לאתוי׳ קרא. ולפ״ז נראה לי דהא דמייתי ראי׳ מאבוה דשמואל היינו כפרש״י דאהדרינהו לאחר יאוש דאלו לפי׳ התוספת בד״ה לבתר תריסר ירחי שתא לא שייך לומר כן. ומש״ה התוספת דאזלו לשיטתייהו קשי׳ להו שפיר אמאי דלא מייתי קרא דאשר יעשון. ובזה נתיישב ג״כ דנראה מסידור ל׳ התוספת שפירשו מעקרא ההיא דאהדרינהו לבתר תריסר ירחי ואח״כ פי׳ הדיבור דלפנים משורת הדין משמע דאמילתא דאבוה דשמואל קאי והיינו כדכתיבנא ודוק:

בתוספות בד״ה אתא לקמי׳ דרב כו׳ שנטלה מעיר שרובה טבחי ישראל עיין ברא״ש:

גמ׳. רב יהודה הוה שקיל ואזיל בתריה דמר שמואל בשוקא דבי דיסא א״ל מצא כאן ארנקי מהו א״ל הרי אלו שלו בא ישראל ונתן בה סימן מהו א״ל חייב להחזיר, תרתי, לפנים משורת הדין כי הא דאבוה דשמואל אשכח הנך חמרי במדברא ואהדריהנהו למרייהו לבתר תריסר ירחי שתא לפנים משורת הדין. א) יש לעיין האם חל דין השבה לפנים משורת הדין גם בדבר שאין בו סימן בעלמא או רק בציור שבגמ׳ דמצא דבר שיש בו סימן במקום שרבים מצויין שם. ועיין ברמב״ם (פי״א מהל׳ גזלה ואבדה ה״ז) וז״ל היה העיר רוב גוים וכו׳ אם מצא בסרטיא ופלטיא גדולה וכו׳ שהגוים מצויין שם תמיד ובכל מקום שהרבים מצויין שם הרי המציאה שלו ואפילו בא ישראל ונתן סימניה שהרי נתיאש ממנה כשנפלה מפני שהוא אומר גוי מצאה, אע״פ שהיא שלו הרוצה ללכת בדרך הטוב והישר ועושה לפנים משורת הדין מחזיר את האבדה לישראל כשיתן סימניה עכ״ל. ויש לדייק דהרמב״ם הביא את הדין להחזיר את האבדה לפנים משורת הדין רק בציור של הגמ׳ היכא דמצא אבדה במקום שרבים מצויין שם דהבעלים נתיאשו ולא בדבר שאין בו סימן בעלמא. ונראה דאם הדין להחזיר אבדה לפנים משורת הדין חל בכל אבדה שאין בה סימן אזי י״ל דחל דין לפנים משורת הדין שלא ליהנות בהיתר ממון שחל ע״י שם אבוד שבחפצא. אולם מהרמב״ם משמע דהדין להחזיר את האבדה לפנים משורת הדין חל רק באופן שנתיאשו הבעלים מחמת שנאבדה במקום שהרבים מצויין שם, ונראה דהטעם בזה הוא משום דיש לומר שהבעלים נתיאשו בטעות דחשבו שעכו״ם ימצא את האבדה ולבסוף ישראל מצאה, וחל דין לפנים משורת הדין לא לסמוך על יאוש כזה, ומשו״ה חייב להחזיר האבדה לפנים משורת הדין. אולם עיין ברמ״א (סימן רנ״ט סעיף ז׳) שפסק דחל דין דטוב וישר להחזיר אבידה האבודה ממנו ומכל אדם (כגון דמצאה בזוטו של ים) לפנים משורת הדין. ונראה דהרמ״א סובר דחל דין להחזיר האבדה לפנים משורת הדין בכל אופן שיש היתר אבידה, דלפנים משורת הדין יאוש אינו מתיר ממון חבירו ושם אבוד שבחפצא אינו מפקיע ממונו.⁠^א

ב) עיין בתוס׳ (ד״ה לבתר) וז״ל פ׳ הן עצמן החזיר ואע״ג דלא היה צריך ליתן רק דמיהן כדתנן בפירקין כל דבר שעושה ואוכל מטפל בו י״ב חדש מכאן ואילך שם דמיהן ומניחן אבל רש״י פירש שמצאן אחר י״ב חדש שנאבדו קשה מנלן שיהא בשביל כך למוצא דהאובד אינו מתיאש שסבור שהמוצא יסבור שמקרוב נאבדו ויכריז עכ״ל. ומבואר דלרש״י ההשבה היתה לפנים משורת הדין משום שהשיב את האבידה לאחר שכבר נתיאשו הבעלים. ואילו לתוס׳ ההשבה היתה לפנים משורת הדין משום שהשיב את החפץ עצמו ולא רק את הדמים. ויתכן שתוס׳ סובר דאין שום ענין להשיב אבידה דעלמא לאחר יאוש ואף לפנים משורת הדין. ויתכן דנחלקו בגדר דין יאוש, דאם יאוש הוי הפקר, אזי ליכא ענין להחזיר את האבידה לבעלים לאחר יאוש לפנים משורת הדין, דהרי כבר זכה בה המוצא מהפקר ואין האבידה ממון הבעלים הראשונים. אולם אם נפרש כסברת הנתיבות המשפט (רס״ב: ג) דאף לאחר יאוש אין האבידה הפקר, ועדיין האבידה הויא ברשות הבעלים אזי שפיר אמרינן דחל חיוב השבה לפנים משורת הדין אף לאחר יאוש. ועוד אפשר ליישב שיטת רש״י לפימש״נ (בשיעורים לעיל) דיאוש רק גומר חלות השם אבוד בחפצא, או דיאוש רק מפקיע את חיוב ההשבה, אבל אין היאוש עצמו מהוה הפקעת ממון הבעלים, וי״ל דמשו״ה חל דין השבה לפנים משורת הדין אף לאחר יאוש.

ג) הראשונים נחלקו האם חל דין כפייה בחיוב השבת אבידה שחל לפנים משורת הדין או לא, דכתב הרא״ש (פ״ב סימן ז׳) וז״ל וחייב להחזיר דקאמר לאו דכייפינן ליה דאין כופין לעשות לפנים משורת הדין עכ״ל. אולם עיין במרדכי (פ״ב סימן רנ״ז) וז״ל מצא כאן וכו׳ אמר לו תרתי אמרת הרי אלו שלו והדר אמרת חייב להחזיר א״ל לפנים משורת הדין ואשכחנא נמי בפ׳ הגוזל בתרא חייב בבא לצאת ידי שמים וכיון דחזינן דהוו כייפי להו הכי כדאיתא ס״פ האומנין גם אנן כייפינן למיעבד לפנים משורת הדין אם היכולת בידו לעשות וכו׳ וכן פסק הראב״ן ואבי״ה דכייפינן להו לעשות לפנים משורת הדין עכ״ל. ולכאורה י״ל דנחלקו האם השבת אבידה לפנים משורת הדין הוי חיוב או רק הנהגה טובה ומדה ראויה. והנה עיין ברמב״ם (פי״א מהל׳ גזלה ואבדה ה״ז) וז״ל היה רוב העיר עכו״ם וכו׳ אם מצא בסרטיא ופלטיא גדולה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות שהעכו״ם מצויין שם תמיד ובכל מקום שהרבים מצויין שם הרי המציאה שלו. ואפילו בא ישראל ונתן סימניה וכו׳ הרוצה לילך בדרך הטוב והישר ועושה לפנים משורת הדין מחזיר את האבידה כשנתן סימניה עכ״ל. ומלשון הרמב״ם ״הרוצה לילך וכו׳ מחזיר את האבידה״ משמע דליכא חיוב להתנהג לפנים משורת הדין ולהחזיר את האבידה, ואין כופין את המוצא להחזיר את האבידה, דאינה אלא מדה טובה להתנהג לפנים משורת הדין. אמנם עיין ברמב״ם (פי״א מהל׳ גזלה ואבדה הי״ז) וז״ל ההולך בדרך הטוב והישר ועושה לפנים משורת הדין מחזיר האבידה בכל מקום אע״פ שאינה לפי כבודו עכ״ל. ומשמע דלגבי זקן ואינו לפי כבודו חל חיוב להחזיר האבידה משום לפנים משורת הדין ואינו רק הנהגה ראויה, וצ״ע דלכאורה הרמב״ם סותר את עצמו דממש״כ בה״ז לענין השבת אבידה לישראל בעיר שרובה עכו״ם משמע דדין השבת אבידה משום לפנים משורת הדין אינו אלא הנהגה טובה אך ליכא חיוב לנהוג לפנים משורת הדין. וכן יש להעיר מדברי הרמב״ם (פי״ג מהל׳ רוצח ושמירת נפש ה״ד) וז״ל זה הכלל כל שאילו היתה שלו היה טוען ופורק הרי זה חייב לפרוק ולטעון בשל חבירו. ואם היה חסיד ועושה לפנים משורת הדין אפילו היה נשיא גדול וראה בהמת חבירו רובצת תחת משאה של תבן או קנים פורק וטוען עמו עכ״ל. ומשמע דחל חיוב לפרוק ולטעון מדין לפנים משורת הדין, ואינה רק מדה ראויה והנהגה טובה.

ויתכן דהרמב״ם מחלק בין שני סוגי בני אדם, דאם הוא אדם שדרכו לנהוג לפנים משורת הדין בדרך כלל אזי חל חיוב לנהוג לפנים משורת הדין, וזוהי כוונתו במש״כ (בפי״ג מהל׳ רוצח ושמירת נפש ה״ד) ״ואם היה חסיד ועושה לפנים משורת הדין״, (ובפי״א מהל׳ גזלה ואבדה הי״ז) ״ההולך בדרך הטוב והישר ועושה לפנים משורת הדין מחזיר את האבדה בכל מקום אע״פ שאינה לפי כבודו״, דמיירי במי שבדרך כלל הולך בדרך הטוב והישר ועושה לפנים משורת הדין. והרמב״ם סובר דבאדם כזה חל חיוב להתנהג לפנים משורת הדין, משא״כ בסתם אדם ליכא חיוב להתנהג לפנים משורת הדין ואינו אלא עצה טובה והנהגה ראויה, וע״כ פסק (בפי״א מהל׳ גזלה ואבדה ה״ז) לענין המוצא אבידה בעיר שרובה עכו״ם ובא ישראל ונתן סימניה שאם המוצא רוצה מחזיר את האבדה לפנים משורת הדין. ולפי״ז מבואר דהרמב״ם סובר דחל חיוב להחזיר האבדה מדין לפנים משורת הדין, אולם חיוב זה לא חל אלא במי שהולך בדרך טובה והישר, שמנהגו בדרך כלל להתנהג במצוות לפנים משורת הדין.

א. אולם עיי״ש ברמ״א בסעיף ה׳ שפסק שאם המוצא הוא עני ובעל האבדה עשיר דא״צ לעשות לפנים משורת הדין, ומשמע דחיוב לפנים משורת הדין אינו קיום במצות השבת אבידה אלא מצות גמילות חסדים, ולא חל במוצא עני והאובד עשיר, דאינו מחוייב לעשות חסד עם העשיר בכה״ג.

מספרים: רב יהודה הוה שקיל ואזיל בתריה [היה מהלך אחר] מר שמואל בשוקא דבי דיסא [בשוק שמוכרים בו דיסא], אמר ליה [לו] לשמואל: מצא כאן ארנקי מהו דינו? אמר ליה [לו]: הרי אלו שלו. שאל אותו: ואם בא ישראל ונתן בה סימן מהו הדין? אמר ליה [לו]: חייב להחזיר. תהה רב יהודה: תרתי [שתים]?! כלומר אלו שני דברים סותרים. שאם אמרת הרי אלו שלו משמע שאינו צריך להחזיר! אמר ליה [לו]! אני מתכוון לאדם שעושה זאת לפנים משורת הדין. כלומר: אכן החפץ, מצד הדין, שייך למוצא ואינו צריך להכריז עליו, אבל אם מתברר לו שהארנק שייך לאדם מסויים ראוי בכל זאת שיחזירנו. כי הא דאבוה [כמו מעשה זה שאביו] של שמואל אשכח הנך חמרי במדברא ואהדרינהו למרייהו לבתר תריסר ירחי שתא [מצא חמורים במדבר והחזירם לבעליהם לאחר שנים עשר חודשי שנה], כשוודאי כבר התייאשו הבעלים, ועשה זאת לפנים משורת הדין.

The Gemara relates: Rav Yehuda was moving along behind Mar Shmuel in the market where pounded grain was sold. Rav Yehuda said to Shmuel: If one found a purse [arnakei] here, what is the halakha? Shmuel said to him that the halakha is as the mishna states: These belong to him. Rav Yehuda asked him: If a Jew came and provided a distinguishing mark to describe it, what is the halakha? Shmuel said to him: The finder is obligated to return it. Rav Yehuda asked: These are two contradictory rulings. Shmuel said to him: By law, it belongs to him. When I said the finder is obligated to return it if he learns the identity of the owner, that was beyond the letter of the law. This is like that incident where Shmuel’s father found these donkeys in the desert and returned them to their owner after the passage of twelve months of the year, as he acted beyond the letter of the law.

עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יר״י מיגשראב״ןתוספותראב״דספר הנררשב״אשיטה מקובצתפני יהושערשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל

(7) רָבָא הֲוָה שָׁקֵיל וְאָזֵיל בָּתְרֵיהּ דר״נדְּרַב נַחְמָן בְּשׁוּקָא דְּגִלְדָּאֵי, וְאָמְרִי לַהּ בְּשׁוּקָא דְּרַבָּנַן, א״לאֲמַר לֵיהּ: מָצָא כָּאן אַרְנְקַי מַהוּ? א״לאֲמַר לֵיהּ: הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ. בָּא יִשְׂרָאֵל וְנָתַן בָּהּ סִימָן מַהוּ? אֲמַר לֵיהּ: ^ההֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ. וַהֲלֹא עוֹמֵד וְצוֹוֵחַ! נֶעֱשָׂה כְּצוֹוֵחַ עַל בֵּיתוֹ שֶׁנָּפַל וְעַל סְפִינָתוֹ שֶׁטָּבְעָה בַּיָּם.

The Gemara relates: Rava was moving along behind Rav Naḥman in the tanner’s market, and some say in the marketplace frequented by the Sages. Rava said to Rav Naḥman: If one found a purse here, what is the halakha? Rav Naḥman said to him that the halakha is as the mishna states: These belong to him. Rava asked him: If a Jew came and provided a distinguishing mark to describe it, what is the halakha? Rav Naḥman said to him that in this case as well, the halakha is as the mishna states: These belong to him. Rava asked: But isn’t the owner justifiably standing and screaming that the purse belongs to him? Rav Naḥman said to him: He becomes as one who screams to no avail about his house that collapsed or about his ship that sank in the sea.

ה. רמב״ם הלכות גזילה ואבידה י״א:ז׳
סמ״ג מצוות עשה ע״ד
טור חושן משפט רנ״ט:ה׳
שולחן ערוך חושן משפט רנ״ט:ה׳

עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יר״י מיגשראב״ןראב״דרשב״אשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

ה רמב״ם הלכות גזילה ואבידה י״א:ז׳

סמ״ג מצוות עשה ע״ד

טור חושן משפט רנ״ט:ה׳

שולחן ערוך חושן משפט רנ״ט:ה׳

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

דגלדאי – רצענים.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[יח]

ראובן נפל ממנו כיס בשוק שהרבים מצויין שם ומצאו שמעון^א.

דין זה פסוק מיהא^ב דרבא הוה אזיל בתריה דרב נחמן בשוקא דגילדאי ואמרי לה בשוקא דרבנן א״ר^ג מצא כאן ארנקי מהו אמר ליה הרי הוא שלו, בא ישראל ונתן לה סימניה מהו אמר ליה הרי הוא שלו, והלה^ד עומד וצווח אמר ליה נעשה כצווח על ביתו שנפל. זה הוא הדין. אבל יש לו לאדם לעשות לפנים משורת הדין ולהחזיר.

א. כך הנוסח בכתה״י ובשו״ת מהר״ם ד״פ סי׳ תשסח ובכל בו. בד״פ: ראובן נפל ממנו כיס בשוק ומצאו שמעון מקום שהרבים מצויין שם.

ב. כד ע״ב.

ג. א״ל.

ד. כך בכתה״י ובמהר״ם וכ״ה בכתה״י של הגמ׳.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לקטע זו כלול בביאור קטע 6]

ואמרי לה בשוקא דרבנן. פירוש שהיו מצויין שם החכמים ומיהו רובא גוים נינהו הריצב״ש.

נעשה כצווח על ביתו שנפל וכו׳. למי שאינו כל כך אדם חשוב דלא מחייבינן ליה לעשות לפנים משורת הדין. ה״ר יהונתן.

וכיוצא בו מסופר: רבא הוה שקיל ואזיל בתריה [היה מהלך אחרי] רב נחמן בשוקא דגלדאי [בשוק מוכרי העורות], ואמרי ליה בשוקא דרבנן [ויש אומרים שהיה זה בשוק החכמים], אמר ליה [לו], שאל אותו: מצא כאן ארנקי מהו? אמר ליה [לו]: הרי אלו שלו. שאל: ואילו בא ישראל ונתן בה סימן מהו? אמר ליה [לו]: הרי אלו שלו של המוצא. אמר לו רבא: והלא עומד המאבד וצווח, שהרי ברור שהארנק הוא שלו! אמר לו רב נחמן: נעשה כצווח על ביתו שנפל ועל ספינתו שטבעה בים, כלומר, מצד הדין איבד בעל הארנק את זכותו, ואין לו אלא להצטער על כך, כפי שקורה בכל אסון אחר.

The Gemara relates: Rava was moving along behind Rav Naḥman in the tanner’s market, and some say in the marketplace frequented by the Sages. Rava said to Rav Naḥman: If one found a purse here, what is the halakha? Rav Naḥman said to him that the halakha is as the mishna states: These belong to him. Rava asked him: If a Jew came and provided a distinguishing mark to describe it, what is the halakha? Rav Naḥman said to him that in this case as well, the halakha is as the mishna states: These belong to him. Rava asked: But isn’t the owner justifiably standing and screaming that the purse belongs to him? Rav Naḥman said to him: He becomes as one who screams to no avail about his house that collapsed or about his ship that sank in the sea.

עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יר״י מיגשראב״ןראב״דרשב״אשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץהכל

(8) הַהוּא דַּיּוֹ דִּשְׁקִיל בִּשְׂרָא בְּשׁוּקָא, וְשַׁדְיֵהּ בְּצַנְיָיתָא דְּבֵי בַּר מַרְיוּן, אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּאַבַּיֵי, א״לאֲמַר לֵיהּ: ^וזִיל שְׁקוֹל לְנַפְשָׁךְ. וְהָא רוּבָּא דְּיִשְׂרָאֵל נִינְהוּ! שָׁמְעַתְּ מִינַּהּ, הֲלָכָה כְּרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אפי׳אֲפִילּוּ בְּרוֹב יִשְׂרָאֵל! שָׁאנֵי דַּיּוֹ, דִּכְזוּטוֹ שֶׁל יָם דָּמֵי. וְהָא אֲמַר רַב: ^זבָּשָׂר שֶׁנִּתְעַלַּם מִן הָעַיִן אָסוּר. בְּעוֹמֵד וְרוֹאֵהוּ.:

The Gemara relates: There was a certain kite that took meat in the marketplace and cast it among the palm trees of the house of bar Maryon. The one who found the meat came before Abaye to ask how to proceed. Abaye said to him: Go take it for yourself. The Gemara asks: But isn’t the marketplace of kosher meat a place where there is a majority of Jews? Conclude from it that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon ben Elazar even in a place where there is a majority of Jews. The Gemara answers: A kite is different, as an item taken by a kite is similar to a lost item swept away in the tide of the sea. The Gemara raises another issue: But doesn’t Rav say: Meat that was obscured from sight and unsupervised for a period of time is forbidden, as its source is unknown? The Gemara answers: This is a case where the finder stands and sees the meat from the moment that it was taken by the kite until it was cast among the trees.

ו. רמב״ם הלכות גזילה ואבידה י״א:ט׳
טור חושן משפט רנ״ט:ו׳
שולחן ערוך חושן משפט רנ״ט:ו׳

ז. רמב״ם הלכות מאכלות אסורות ח׳:י״ב
סמ״ג מצוות לא תעשה קמ״ג
טור יורה דעה ס״ג:א׳
שולחן ערוך יורה דעה ס״ג:א׳

עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יר״י מיגשתוספותראב״דרשב״אבית הבחירה למאירישיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

ו רמב״ם הלכות גזילה ואבידה י״א:ט׳

טור חושן משפט רנ״ט:ו׳

שולחן ערוך חושן משפט רנ״ט:ו׳

ז רמב״ם הלכות מאכלות אסורות ח׳:י״ב

סמ״ג מצוות לא תעשה קמ״ג

טור יורה דעה ס״ג:א׳

שולחן ערוך יורה דעה ס״ג:א׳

שמע מינה: אפילו ברוב ישראל – עוף הנקרא דיו שקל בישרא ושדא בצינייתא דבי בר מריון. אסיקנא: אם הוא עומד ורואה המקום שחטף זה הבשר ממנה והוא מישראל – מותר לו, דכזוטו של ים {דמי}¹. ואם לאו – אסור באכילה כרב, דאמר: בשר כיון שנתעלם מן העין אסור באכילה.

והא דרב חנינא דאשכח גדי שחוט בין טבריא לצפורי, והיתירוהו לו: משום מציאה – כר׳ שמעון בן אלעזר, ומשום שחיטה – כר׳ יוסי בר׳ חנינא וכו׳ – ופשוטה היא.

1. כן הושלם בדפוס וילנא. בכ״י לונדון 27194 חסר: ״דמי״.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך דיו

דיו – ^א(בבא מציעא כד:) ההוא דיו דשקל בישרא (כתובות נ.) מאי אסותיה מררתא דדיו חיורתי פי׳ עוף הנקרא דיו. (חולין סג) אמר רב יהודה חסידה זו דיה ולמה נקרא שמה חסידה שעושה חסד עם חברותיה האנפה זו דיה רוגזנית תניא נמי הכי למה נקרא שמה אנפה שמנאפת עם חברותיה. תרגום ירושלמי החסידה דיתא חיוורתא.

ערך צני

צני – ^ב(ברכות לא.) משום נהרא עד צינייתא דבבל. (בבא מציעא כד:) ההוא דיו דשקל בשרא ושדיתיה בציני תא דבי בר מריון (סנהדרין צו) ותרגמה צירייתא דבבל. (עירובין יט) תני רבה בר מרי בדבי רבן יוחנן בן זכאי שתי תמרות יש בגי בן הנם ועולה עשן מביניהן (סוכה כט) ציני הר הברזל כשרות וזו היא פתחה של גיהנם (עירובין סג) רבינא הוה יתיב קמיה דרב אשי חזייה לההוא גברא דקא קטר חמריה בצבייתא בשבתא וכו׳ פירוש היה קושר חמורו בדקל (בבא בתרא סט) קני לך רקלין ותאלין הוצין וצינין פי׳ דקלין תמרים גבוהין תאלין שאר אילנות גדולים הוצין שאר אילנות קטנים צינין דקלים קטנים.

א. [איין ארט פיגיל.]

ב. [קליינע טייטיל ביימער.]

דיו – עוף שקורין אוזלטו״ר והוא לשון דיה.

ושדיה בצנייתא דבי בר מריון – השליכתו בין דקלים של בר מריון.

אסור – שמא נתחלף בנבילה.

ורואהו – משנטלו עד שהשליכו.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אתא לקמיה דרב גרסי׳ כדמשמע בירושלמי פרק אין מעמידין ואפילו לספרים דגרסי אביי פריך שפיר מבשר שנתעלם מן העין דאף ע״ג דלא קיימא לן כרב כדפרישית לעיל (דף כג: ד״ה מחרוזות) מדפריך בפרק גיד הנשה (חולין דף צה: ושם) ורב היכי אכיל בשרא מ״מ פריך שפיר דכיון דחזי המוצא שהעוף השליכם שם אפילו מאן דפליג ארב מודה הכא דאסור דאימור נטלה מעיר שרובה כנענים ומשני בעומד ורואהו שנטלה מעיר שרובה טבחי ישראל ולרב מיירי בעומד ורואה שנטלה לפני טבחי ישראל.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

והאמר רב בשר כיון שנתעלם מן העין אסור. ואף על גב דרובא דההוא אתרא ישראל נינהו, כיון דדיו אפשר דממרחק אייתי, אזלינן בתר רובא דעלמא, ולא דמיא לההיא דאמרינן (חולין צה:), שקול לנפשך, רוב אוכלי בשר דהאידנא ישראל נינהו, דמעלי יומא דכפורי רוב אוכלי בשר דכולי עלמא ישראל נינהו. ומיהו מדאקשינן הכא מדרב, שמעינן מינה לכאורה דהלכתא כותיה, וממנה הביא ראיה הרי״ף ז״ל דהלכתא כרב. ורבנו תם הוצרך למחוק ולתקן, וגריס אתא לקמיה דרב. וה״ר שמואל בר׳ חיים הצרפתי ז״ל כתב, דשפיר גרסינן אביי, ואף על גב דלית הלכתא כרב, הני מילי בבשר כשר שנתעלם מן העין, דלא חיישינן לדילמא אתא עורב והחליף, אבל כאן שהביא דיו ולא ידעינן מהיכא, לכולי עלמא אסיר, דאזלינן בתר רובא דעלמא, ומשום דרב אמר בהדיא אפילו כשנתעלם אסור, דחיישינן לחלופי ברובא דעלמא, תלי לה להא בדרב, ולא דהויא דרב ממש, אלא דאיכא למיחש לכולי עלמא בהא, במאי דחייש רב בבשר כשר שנתעלם מן העין, ויפה כיון. ולי נראה דהכא בדרך בשלמא למר אלא למר מאי איכא למימר איתמר, וכאלו אמר בשלמא למאן דאית ליה בשר שנתעלם מן העין מותר, אלא לרב דאמר אסור מאי, ויש כיוצא בזה בגמרא הרבה, ששואל בהדיא על סברת מי שאין הלכה כמותו, ואחת מהן בריש פרק האשה שנתאלמנה (כתובות טז.), וליזיל בתר רובא, ואף על גב דקיימא לן דאין הולכין בממון אחר הרוב. וגדי שחוט ופרגיות יוכיחו שאין הלכה כרב, דאי כרב, ניחוש לדיו דמעלמא דרובא נכרים מייתי אמר רבא רוב נכרים ורוב טבחי ישראל.

ולענין פסק הלכה, כתב הרי״ף ז״ל, דהלכה כרבי שמעון בן אלעזר ברוב נכרים אבל לא ברוב ישראל, והכי משמע בכולה סוגיין. פירוש לדברי הרב ז״ל, דהא ר׳ אסי הכין אית לי בחבית שנמצאת בעיר שרובה נכרים, ורב ואביי ורבא הכין [אמרי]. אבל הראב״ד ז״ל כתב, דממעשה דפרגיות דר׳ אמי איכא למשמע דהלכה כר׳ שמעון אפילו ברוב ישראל, מדהתירו לו משום שחיטה, שמע מינה ברוב ישראל, וליכא למימר ברוב נכרים ורוב טבחי ישראל, שאין טבחים לעופות, שכל איש שוחט לעצמו ואוכל. ואינו מחוור בעיני, דאם כן הוה להו למידק מינה הכי בגמרא ולימא הלכה כר׳ שמעון בן אלעזר אפילו ברוב ישראל, כדדייקי בעובדא דגדי שחוט, אלא נראה לי דהתם נמי איכא למימר ברוב נכרים ורוב ציידי ישראל, דדרכן של ציידים לשחוט כדי שלא יברחו ממנו, ומשום הכי לא דקו עלה למימר הלכה כר׳ שמעון בן אלעזר אפילו ברוב ישראל, דמדייקי הכי בגדי שחוט, ודחינן ברוב טבחי ישראל, מידע ידע דבהא נמי אפשר לאוקומה בהכין. ואפשר נמי דלא שרו לר׳ אמי אלא משום מציאה, אבל לא משום שחיטה, ובעובדא דגדי הוא דדייקינן הכין, משום דאמר בה בהדיא התירו לו משום שחיטה כר׳ חנינא. והראשון נראה לי יותר, דמדאמרינן ליה זיל שקול לנפשך, אפילו באכילה משמע.

עיר שרובה גוים ומצא ברשות הרבים ובה חבית של יין אסור היין בהנאה מטעם יין נסך וקנקנה מותר מצד מציאה ואם בא ישראל ונתן סימניה מותרת בשתיה וזכה בה מוצאו מ״מ והיתר שתיה זו יש שפירשו בחותם בתוך חותם אלא ולא היה ניכר מתחלה להיותו של ישראל ויש מפרשים הואיל ואינה מופקדת ביד גוי שרי ליה בחותם אחד ועיקר דבר זה יתבאר במקומו במסכת ע״ז בע״ה:

והאמר רב בשר וכו׳. נראה לי דהכא בדרך בשלמא למר אלא למר מאי איכא למימר איתמר כאלו אמר בשלמא למאן דאית ליה בשר שנתעלם מן העין מותר אלא לרב דאמר אסור מאי. ויש כיוצא בזה בתלמוד הרבה ששואל להדיא על סברת מי שאין הלכה כמותה ואחד מהן בריש פרק האשה שנתארמלה וליזיל בתר רובא ואף על גב דקיימא לן דאין הולכין בממון אחר הרוב. הרשב״א. ועיין בהר״ן שעל ההלכות פרק גיד הנשה (דף תשי״א ע״א).

ולענין פסק הלכה כתב הרי״ף דהלכה כרבי שמעון בן אלעזר ברוב גוים אבל לא ברוב ישראל והכין משמע בכולה סוגיין. פירוש לדברי הרב דהא רב אסי הכין אית ליה בחבית שנמצאת בעיר שרובה גוים (ורב) אביי ורבא הכין אמרי. אבל הראב״ד כתב דממעשה דפרגיות איכא למשמע דהלכתא כרבי שמעון בן אלעזר אפילו ברוב ישראל דהכא ליכא למימר רוב גוים ורוב טבחי ישראל שאין טבחות לעופות כל איש שוחט לעצמו ואוכל גוים וישראל. ואינו מחוור בעיני דאם כן הוה להו למידק מינה הכין בגמרא ולימא שמעת מינה הלכה כרבי שמעון בן אלעזר אפילו ברוב ישראל כדדייקי בעובדא דגדי שחוט. אלא נראה לי דהתם נמי איכא למימר ברוב גוים ורוב ציידי ישראל דדרכן של ציידין לשחוט כדי שלא יברחו ממנה ומשום הכי לא דקו עלה לימא הלכה כרבי שמעון אפילו רוב ישראל דמדדייקינן הכי בגדי שחוט ודחינן ברוב טבחי ישראל מידע ידע דבהא נמי אפשר לוקמה נמי בהכי ואפשר נמי דלא שרו לרבי אמי אלא משום מציאה אבל לא משום שחיטה ובעובדא דגדי הוא דדייקינן הכי משום דאמרינן בה בהדיא התירו לו משום שחיטה כרבי חנניא.

והראשון נראה לי יותר דמדאמרינן ליה זיל שקול לנפשך. אפילו באכילה משמע. הרשב״א והר״ן.

מסופר: ההוא דיו דשקיל בשרא בשוקא ושדיה בצנייתא דבי [דיה אחת חטפה בשר בשוק וזרקה אותו בין הדקלים של בית] בר מריון. אתא לקמיה [בא המוצא לפני] אביי לשאול מה לעשות. אמר ליה [לו]: זיל שקול לנפשך [לך קח לעצמך]. ומקשים: והא רובא [והרי רוב] ישראל נינהו [הם] שם בשוק הבשר הכשר, שמעת מינה [למד מכאן] שהלכה כשיטת ר׳ שמעון בן אלעזר אפילו ברוב ישראל! ודוחים: שאני דיו [שונה חטיפת הדיה] שכזוטו של ים דמי [היא נחשבת], שדבר כזה נעשה ממילא הפקר. ומקשים מצד אחר: והא [והרי] אמר רב: בשר שנתעלם מן העין, שבמשך זמן מסויים נעלם והיה בלא השגחה — אסור, שמא נתחלף בבשר אחר שאין אנו יודעים מה מקורו, והוא טריפה. ומשיבים: כאן מדובר בעומד ורואהו, שראו למן השעה שחטפה הדיה את הבשר, עד לרגע שנפל לה בין הדקלים.

The Gemara relates: There was a certain kite that took meat in the marketplace and cast it among the palm trees of the house of bar Maryon. The one who found the meat came before Abaye to ask how to proceed. Abaye said to him: Go take it for yourself. The Gemara asks: But isn’t the marketplace of kosher meat a place where there is a majority of Jews? Conclude from it that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon ben Elazar even in a place where there is a majority of Jews. The Gemara answers: A kite is different, as an item taken by a kite is similar to a lost item swept away in the tide of the sea. The Gemara raises another issue: But doesn’t Rav say: Meat that was obscured from sight and unsupervised for a period of time is forbidden, as its source is unknown? The Gemara answers: This is a case where the finder stands and sees the meat from the moment that it was taken by the kite until it was cast among the trees.

עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יר״י מיגשתוספותראב״דרשב״אבית הבחירה למאירישיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץהכל

(9) ר׳רִבִּי חֲנִינָא מָצָא גְּדִי שָׁחוּט בֵּין טְבֶרְיָא לְצִיפּוֹרִי, וְהִתִּירוּהוּ לוֹ. אָמַר רִבִּי אַמֵי: הִתִּירוּהוּ לוֹ ^חמִשּׁוּם מְצִיאָה, כר״שכְּרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר, מִשּׁוּם שְׁחִיטָה, כְּרִבִּי חֲנַנְיָא בְּנוֹ שֶׁל רִבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי, דְּתַנְיָא: הֲרֵי שֶׁאָבְדוּ לוֹ גְּדָיָיו וְתַרְנְגוֹלָיו, וְהָלַךְ וּמְצָאָן שְׁחוּטִין, ר׳רִבִּי יְהוּדָה אוֹסֵר, וְרִבִּי חֲנַנְיָא בְּנוֹ שֶׁל רִבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי מַתִּיר.

The Gemara relates: Rabbi Ḥanina found a slaughtered young goat between Tiberias and Tzippori and the Sages permitted it to him. Rabbi Ami said: The Sages permitted it to him in terms of the halakhot of finding lost items in accordance with the opinion of Rabbi Shimon ben Elazar, and they permitted it to him in terms of the halakhot of the slaughter of kosher animals, in accordance with the opinion of Rabbi Ḥananya, son of Rabbi Yosei HaGelili. As it is taught in a baraita: In a case where one’s young goats and roosters were lost, and the owner went and found them slaughtered, Rabbi Yehuda deems the meat forbidden, and Rabbi Ḥananya, son of Rabbi Yosei HaGelili, deems it permitted.

ח. טור חושן משפט רנ״ט:ו׳
שולחן ערוך חושן משפט רנ״ט:ו׳

עין משפט נר מצוהרי״ףר״י מיגשתוספותראב״דספר הנרבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

ח טור חושן משפט רנ״ט:ו׳

שולחן ערוך חושן משפט רנ״ט:ו׳

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הרי שאבדו כו׳ – ה״ה נגנבו ואע״ג דעבר על לא תגנוב לא עבר על לאו דנבילה ובתוספתא (פ״ב דחולין) תניא בהדיא הרי שאבדו או נגנבו והכא נקט אבדו אורחא דמילתא.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

{רמב״ם}
רבי משה נר״ו בריה דרבי מימון ז״ל. ר׳ יהודה [בתרגום: אומר כל דבר שיש בו סימן יכריז, לפי שאפשר לבעליו לומר אותו הסימן, ויוחזר לו רכושו. וכלי אנפוריא, אמרו הם כלים חדשים שלא נשתמשו בהם בעליהם עד כדי שיוכלו להכרום, לפי שאם נשתמשו בהם עד שאפשר להכירם מראין אותן למי שטוען שאבדו לו ואם הכירן מחזירין אותן לו אם היה אדם נאמן כמו שאמרנו שתלמיד חכמים הגון מחזירין לו האבדה בטביעות עינא, וכיון שאלו לא נשתמשו בהן עד שיהא לבעליהם בהם טביעות עינא, אינו חייב להכריז, וכל זמן שמצא מהם שנים או יותר כגון שני מחטים או שני שפודין וכיוצא בהן הרי המנין סימן וחייב להכריז. וכל זה כשמצא ברשות היחיד או במקומות שאין רבים עוברים בהן, אבל אם מצא דבר בסרטיא ופלטיא גדולה ואפילו היה דבר שיש בו סימן הרי אלו שלו, ובתנאי שיהא באותו המקום רוב גוים, אבל אם היה רוב ישראל יכריז] והלכה כר׳ יהודה וכר׳ שמעון בן אלעזר.

כבר בארנו למעלה שאבדה ישנה סתמא שנתיאשו הבעלים וזכה המוצא יראה מכאן שכל שנודע שבשעת מציאה הגיעו שנים עשר חדש מזמן אבדתה זכה ומ״מ מתורת גמילות חסד חייב להחזיר והוא שאמר על אחד מן החכמים אשכח חמריה במדברא ואהדרינהו ויש מפרשים שתוך שנים עשר חדש מצאם אלא שלא מצא בעליה עד שנים עשר חדש ושמא תאמר ואיזה חסד יש בזו והלא כך הדין שכל שעושה ואוכל מיטפל בו כל שנים עשר חדש ואעפ״כ חייב להחזיר שהרי קודם יאוש בא לידו מ״מ יכול היה למכרו לאחר שנים עשר חדש ויש מפרשים שבמקום הפקר מצאו וסתמו שנתיאשו וראשון עיקר:

כל שאמרנו בזוטו של ים ובדומה לו שהוא שלו כבר ביארנו שהטעם הוא מפני שאינו מקום הצלה הא כל שהוא מקום הצלה אינו כן מעשה היה באחד שמצא מעות צרורים בנהר בירן והצריכוהו להכריז ואע״פ שקרקע נהר אדם מתיאש ממנו כזוטו של ים אותו נהר היה צריך תקון תמיד מסקול האבנים והשואות חפירתו ואע״פ שעיר שרבה גוים היתה הואיל ואותו נהר היה תקונו על ידי ישראל הרי הוא כעיר שרבה ישראל שאחר אותו מקום בעצמו אנו דנין ולא על העיר כמו שכתבנו למעלה:

מסופר: ר׳ חנינא מצא גדי שחוט בין טבריא (טבריה) לציפורי והתירוהו לו. אמר ר׳ אמי: התירוהו לו משום מציאה, כדעת ר׳ שמעון בן אלעזר, והתירוהו לו משום שחיטה שאינו צריך לחשוש לכשרות הבשר, כדעתו של ר׳ חנניא בנו של ר׳ יוסי הגלילי. דתניא [ששנויה ברייתא]: הרי שאבדו לו גדייו ותרנגוליו, הלך ומצאן שחוטין, ר׳ יהודה אוסר שמא לא נשחטו כדין, ואילו ר׳ חנניא בנו של ר׳ יוסי הגלילי מתיר, שאם שחוטים הם, מן הסתם נשחטו כהלכה.

The Gemara relates: Rabbi Ḥanina found a slaughtered young goat between Tiberias and Tzippori and the Sages permitted it to him. Rabbi Ami said: The Sages permitted it to him in terms of the halakhot of finding lost items in accordance with the opinion of Rabbi Shimon ben Elazar, and they permitted it to him in terms of the halakhot of the slaughter of kosher animals, in accordance with the opinion of Rabbi Ḥananya, son of Rabbi Yosei HaGelili. As it is taught in a baraita: In a case where one’s young goats and roosters were lost, and the owner went and found them slaughtered, Rabbi Yehuda deems the meat forbidden, and Rabbi Ḥananya, son of Rabbi Yosei HaGelili, deems it permitted.

עין משפט נר מצוהרי״ףר״י מיגשתוספותראב״דספר הנרבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל

(10) אָמַר רִבִּי, נִרְאִין דִּבְרֵי רִבִּי יְהוּדָה כְּשֶׁמְּצָאָן בָּאַשְׁפָּה, ^טוְדִבְרֵי רִבִּי חֲנַנְיָא בְּנוֹ שֶׁל רִבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי כְּשֶׁמְּצָאָן בְּבַיִת. מִדְּהִתִּירוּהוּ לוֹ מִשּׁוּם שְׁחִיטָה, רוּבָּא יִשְׂרָאֵל נִינְהוּ! שָׁמְעַתְּ מִינַּהּ, הֲלָכָה כר״שכְּרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אפי׳אֲפִילּוּ בְּרוֹב יִשְׂרָאֵל! אֲמַר רָבָא: ^ירוֹב גּוֹיִם¹ וְרוֹב טַבָּחֵי יִשְׂרָאֵל.

Rabbi Yehuda HaNasi says: The statement of Rabbi Yehuda appears to be correct in a case where he found the slaughtered animals in a garbage dump, as the concern is that they were thrown away because the slaughter was unfit. And the statement of Rabbi Ḥananya, son of Rabbi Yosei HaGelili, appears correct in a case where he found them in the house. The Gemara infers: From the fact that the Sages permitted the meat to him in terms of the halakhot of slaughter, apparently, this place is one where there is a majority of Jews. Conclude from it that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon ben Elazar even in a place where there is a majority of Jews. Rava said: It is a place where there is a majority of gentiles but the majority of slaughterers are Jews.

ט. רמב״ם הלכות שחיטה ד׳:ח׳
סמ״ג מצוות לא תעשה קמ״ג
טור יורה דעה א׳:ד׳
שולחן ערוך יורה דעה א׳:ד׳

י. טור חושן משפט רנ״ט:ו׳
שולחן ערוך חושן משפט רנ״ט:ו׳

1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: "כנענים".

עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יר״י מיגשתוספותראב״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

ט רמב״ם הלכות שחיטה ד׳:ח׳

סמ״ג מצוות לא תעשה קמ״ג

טור יורה דעה א׳:ד׳

שולחן ערוך יורה דעה א׳:ד׳

י טור חושן משפט רנ״ט:ו׳

שולחן ערוך חושן משפט רנ״ט:ו׳

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כשמצאו באשפה – שדרך נבילה להשליכה באשפה.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שמצאן באשפה – בפ״ק דחולין (דף יב:) מפרש נראין דברי רבי יהודה לרבי חנניא כשמצאן באשפה שבשוק שאף רבי חנניא לא פליג עליה אלא באשפה שבבית ובעובדא דהכא שמצאן בדרך בלא אשפה הוי כאשפה שבבית.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר רבי: נראין דברי ר׳ יהודה כשמצאן באשפה שאז יש לחשוש שהשחיטה נפסלה, ולכן זרקם שם. ודברי ר׳ חנניא בנו של ר׳ יוסי הגלילי כשמצאן בבית. ומעתה נדייק לענייננו: מכיון שהתירוהו לו משום שחיטה, משמע רובא [שרוב] המצויים שם ישראל נינהו [הם], שמעת מינה [לומד אתה מכאן] שהלכה כשיטת ר׳ שמעון בן אלעזר אפילו ברוב ישראל! ודוחים, אמר רבא: מדובר שם שהרוב גוים, אולם רוב טבחי [הטבחים, השוחטים] הם ישראל.

Rabbi Yehuda HaNasi says: The statement of Rabbi Yehuda appears to be correct in a case where he found the slaughtered animals in a garbage dump, as the concern is that they were thrown away because the slaughter was unfit. And the statement of Rabbi Ḥananya, son of Rabbi Yosei HaGelili, appears correct in a case where he found them in the house. The Gemara infers: From the fact that the Sages permitted the meat to him in terms of the halakhot of slaughter, apparently, this place is one where there is a majority of Jews. Conclude from it that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon ben Elazar even in a place where there is a majority of Jews. Rava said: It is a place where there is a majority of gentiles but the majority of slaughterers are Jews.

עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יר״י מיגשתוספותראב״דפירוש הרב שטיינזלץהכל

(11) רִבִּי אַמֵי אַשְׁכַּח פַּרְגִּיּוֹת שְׁחוּטוֹת בֵּין טְבֶרְיָא לְצִיפּוֹרִי. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דר׳דְּרִבִּי אַסֵי, וְאָמְרִי לַהּ לְקַמֵּיהּ דר׳דְּרִבִּי יוֹחָנָן, וְאָמְרִי לַהּ בֵּי מִדְרָשָׁא, וַאֲמַרוּ לֵיהּ: זִיל שְׁקוֹל לְנַפְשָׁךְ. רִבִּי יִצְחָק נַפָּחָא אַשְׁכַּח קִיבּוּרָא דְּאָזְלִי בֵּיהּ אָזְלוֹיֵי. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דר׳דְּרִבִּי יוֹחָנָן, וְאָמְרִי לַהּ בְּבֵי מִדְרָשָׁא, וַאֲמַרוּ לֵיהּ: זִיל שְׁקוֹל לְנַפְשָׁךְ.:

The Gemara relates: Rabbi Ami found slaughtered fledglings between Tiberias and Tzippori. He came before Rabbi Asi to ask how to proceed, and some say he came before Rabbi Yoḥanan, and some say he came to the study hall. And they said to him: Go take it for yourself. Rabbi Yitzḥak Nappaḥa found a skein of thread from which a net was woven. He came before Rabbi Yoḥanan to ask how to proceed, and some say he came to the study hall. And they said to him: Go take it for yourself, because he found it in a place frequented by the multitudes.

ר׳ חננאלרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יר״י מיגשתוספותראב״דשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

פי׳ פרגיות – צפרים טהורים. רב אמי אשכח פרגיות בין טבריא לציפורי, ואמר ליה ר׳ יוחנן: שקול לנפשך. וכן רב יצחק אשכח פרגיות של מטוה, דאמר: ר׳ יצחק אשכח קיבורי דאיזלי בי אזלויי, ואמר ליה ר׳ יוחנן: זיל שקול לנפשך.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך פרגיות

פרגיות – ^אודורמוסקנין עיין בדורמסקן (בבא מציעא כד:) רבי אמי אשכח פרגיות שחוטות בין טבריא לציפורי (בראשית רבה יח אעשה לו עזר ובויקרא רבה פרשת אשרי משכיל אל דל בסופה) אזל וגלייה אשכח פרגין פי׳ תרנגולין קטנים ובלשון ישמעאל קורין להם פאריג ולאחד פרגיתא וי״א צפרים קטנים.

ערך אטמא

אטמא – ^באי דדפנא אי דאטמא (בבא מציעא כד) קם אטמא בנהר מלכא (עירובין נז:) אטמהתא דשורא (עירובין ס) דאין נותנין קרפף פירוש יריכות של חומה.

ערך גלד

גלד – ^ג(שבת י.) מגרד אדם גילדי צואה וגילדי מכה שעל בשרו. (ובפ״ט במקואות) אלו חוצצין לפלוף שהוא חוץ לעין וגלד שחוץ למכה והרטייה שעליה ושרף היבש וגלדי צוא׳ שעל בשרו פי׳ אדם שהיתה לו זיעה גדולה ועלה הלכלוך והצואה עליו ונעשה כמו גלד על עורו (חולין נה כתובות עו.) הוגלד פי׳ המכה בידוע שג׳ ימים קודם שחיטה פי׳ עור דק שעלה על המכה כמו שק תפרתי עלי גלדי (איוב ט״ז:ט״ו) אמר איוב מנהגו של עולם מי שהיתה לו מכה ונתרפא והעלת׳ גלד נותן בה דברים רכים כמו צמר גפן או סרק של פשתן בריכוך השמן אבל אני השק שאינו רך אלא קשה תפרתי עלי גלדי. (חולין נד) הגלודה ר״מ הכשיר. (סוכה לה) אמר רבא האי אתרוגא דאגליד כאהינא סומקא כשרה. (חולין מו) אמר רבא האי ריאה דאיגליד כאהינא סומקא כשרה פי׳ נקלפה הריאה כגון שניטל קרום העליון כמו התמרה האדומה שנקלפה עורה כשרה שהקרום התחתון מגין (חולין מח) אמר רבא כי הוינן אזלינן בתריה דרב נחמן בשוקא דגילדאי ואמרי לה בשוקא דרבנן. (בבא מציעא כד) ר״ש אומר כל כלי אנפוריא רבא הוה שקיל ואזיל בתריה דרב נחמן בשוקא דרבנן. (מועד קטן כז. סנהדרין כ) מת לו מת כי אתא רבין אמר אמר לי ההוא מרבנן ורב תחליפא בר מערבא שמיה דהוה שכיח בשוקא דגילדאי האי דרגש ערסא דצלא. (חולין מו) אמר רבא האי ריאה דקיימא גילדי גילדי (ראש השנה כו) והאי דפרה כיון דקאי גילדי גילדי כב׳ וג׳ שופרו׳ דמו (ראש השנה כ״ז) גרדו והעמידו על גלדו כשר (יומא מג) בכל יום הית׳ כביד׳ והיום הית׳ קלה תנא בכל יום היתה גילדה עבה והיום דקה. (וביקרא רבה בפרשת צו פרשת שנאה תעורר מדנים) אם תאמר דהוה גליד תני רבי הושעי׳ כעובי דינר גרדיון הוה בו.

ערך דף

דף – ^דשבת (שבת קטז.) ושוין דף לדף. (כלים ט״ו) דף של נחתו׳ שקבעו בכותל (בבא מציעא כד) מכר את הדלת פי׳ נסר ולוח וטבלא גדולה שהיא של נחתום שנותן עליה לחם כשהן ככרות בצק עד שיחמיצו כדמתרגמינן ברושים משניר בנו לך את כל לוחותי׳ אלוני׳ מבשן עשו משוטיך קרשך עשו שן מטמ׳ מפני הדפין פירו׳ כמין מגדל או שידה והן עשויין ליתן בהן כלים או ספרי׳ והן עשויין תחתיי׳ שניי׳ ושלישים (עבודה זרה עה. נדה סה.) הדפין והעדשין והלולבק מדיחן פי׳ הנסרין שמניחין על הענבים. (בבא מציעא עד) והוא מחוס׳ מכמר עיולי לבי דפא פי׳ בית הבד. (סוכה לו) לא צריכה אף על גב דעבדה דפין דפין פי׳ מרובע כגון לוח ובכל הבגדי׳ (בנגעים פרק י״א) וכן שני דפי חלוק שנראה נגע באחד מהן (א״ב תרגום הקרש דפא).

ערך שף

שף – ^ה(בבא מציעא כד) משום דמישתפאי פי׳ מתגלגל (מגילה ג. סנהדרין צד.) לנשוף מדוכתיה ארבע אמות.

א. [קליינע פייגעל.]

ב. [זייט. ריזן.]

ג. [הויט אבגישיילט.]

ד. [ברעט. בלאטט.]

ה. [צוריק טרעטען.]

פרגיות – גוזלות.

אשכח קיבורי דאזלי ביה אזלויי – מצא פקעיות של טווי למכמורות ורשתות במקום שהציידין מצויין.

אזלוי – ציידים העושים מכמורות.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אתא לקמיה דרבי אסי גרסי׳ אע״ג דבכל דוכתי חשיב רבי אמי ברישא כדאמר (גיטין דף נט:) רבי אמי ורבי אסי כהני חשיבי דארעא דישראל אף על גב שגדול ממנו אין תימה שבא לפניו לישאל לפי שחבירו היה אבל אי גרסינן רבי אבא קשה דרבי אבא היה תלמידו של רבי אמי כדמוכח גבי נסכא דרבי אבא (שבועות דף מז.) ואיך היה בא לפניו (לעולם).

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

רבי אמי אשכח פרגיות וכו׳. אתא לקמיה דרב אסי. גדול ממנו היה ובכל דוכתא מזכיר רבי אמי לפני רב אסי ובהניזקין גבי ההוא דאמר ליה טהרות שעשיתי עמך וכו׳ אתא לקמיה דרבי אמי ואמר ליה שורת הדין וכו׳ ואמר ליה רב אסי רבי אתה אומר כן. ומיהו יש ספרים דגרסי רבי אבא בשמעתין ואפשר דרבי אבא היה גדול מרבי אמי דבפרק כל הנשבעין גבי חזרה שבועה למקומה אמרינן להיכן חזרה אמר רבי אמי רבותינו שבארץ ישראל אמרו וכו׳ ומפרש התם רבותינו שבארץ ישראל רבי אבא. ומיהה בההיא שמעתא גופה קאמר דההוא גברא דחטף נסכא מחבריה אתא לקמיה דרבי אמי הוה יתיב רבי אבא קמיה משמע שלא היה חשוב כמוהו ולפני רבי אמי בא לדין דקאמר היכי לידיינוה דייני להאי דינא. תוספות שאנץ.

תוס׳ בד״ה אתא לקמיה דרב גרס כו׳ דאסור דאימא נטלה מעיר שרובה כותים כו׳ עכ״ל והא דקאמר והא רובא דישראל נינהו כו׳ היינו לענין ממונא לחומרא ניזיל בתר רוב אותה העיר דהוה רובא ישראל וחייב להכריז אי לאו דכזוטו של ים דמי אבל לענין איסורא אדרבה ניזיל להחמיר דאימא שנטל מעיר אחרת דרובא כותים ולפי סברת המקשה דאיכא לספוקי בנטל מעיר אחרת ע״כ ל״ג בהאי עובדא בשוקא אלא דשקיל בשרא ושדייה בצנייתא כו׳ וכן הוא ברא״ש ובנ״י וק״ל:

מסופר: ר׳ אמי אשכח [מצא] פרגיות שחוטות בין טבריא לציפורי, אתא לקמיה [בא לפני] ר׳ אסי, ואמרי לה לקמיה [ויש אומרים שבא לפני] ר׳ יוחנן, ואמרי לה בי מדרשא [ויש אומרים בבית המדרש]. ואמרו ליה [לו]: זיל שקול לנפשך [לך קח לעצמך]. וכיוצא בו מסופר: ר׳ יצחק נפחא [הנפח] אשכח קיבורא דאזלי ביה אזלויי [מצא פקעת חוטים שעושים ממנה רשתות], אתא לקמיה [בא לפני] ר׳ יוחנן, ואמרי לה בבי מדרשא [ויש אומרים בבית המדרש], ואמרו ליה [לו]: זיל שקול לנפשך [לך קח לעצמך], כיון שנמצאה האבידה במקום שרבים מצויים שם.

The Gemara relates: Rabbi Ami found slaughtered fledglings between Tiberias and Tzippori. He came before Rabbi Asi to ask how to proceed, and some say he came before Rabbi Yoḥanan, and some say he came to the study hall. And they said to him: Go take it for yourself. Rabbi Yitzḥak Nappaḥa found a skein of thread from which a net was woven. He came before Rabbi Yoḥanan to ask how to proceed, and some say he came to the study hall. And they said to him: Go take it for yourself, because he found it in a place frequented by the multitudes.

ר׳ חננאלרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יר״י מיגשתוספותראב״דשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל

(12) מתני׳מַתְנִיתִין: ^כוְאֵלּוּ חַיָּיב לְהַכְרִיז: מָצָא פֵירוֹת בִּכְלִי אוֹ כְּלִי כְּמוֹת שֶׁהוּא, ^למָעוֹת בְּכִיס אוֹ כִּיס כְּמוֹת שֶׁהוּא, ^מצִבּוּרֵי פֵירוֹת, ^נצִבּוּרֵי מָעוֹת,

MISHNA: And for these found items, one is obligated to proclaim his find: If one found produce inside a vessel, or a vessel by itself; coins inside a pouch, or a pouch by itself; piles of produce; piles of coins,

כ. רמב״ם הלכות גזילה ואבידה ט״ו:י״ג
סמ״ג מצוות עשה ע״ד
טור חושן משפט רס״ב:י׳
שולחן ערוך חושן משפט רס״ב:י׳

ל. רמב״ם הלכות גזילה ואבידה ט״ז:ג׳
סמ״ג מצוות עשה ע״ד
טור חושן משפט רס״ב:כ׳
שולחן ערוך חושן משפט רס״ב:כ׳

מ. רמב״ם הלכות גזילה ואבידה ט״ו:י״ג
סמ״ג מצוות עשה ע״ד
טור חושן משפט רס״ב:י׳
שולחן ערוך חושן משפט רס״ב:י׳

נ. רמב״ם הלכות גזילה ואבידה ט״ז:ב׳
סמ״ג מצוות עשה ע״ד
טור חושן משפט רס״ב:י״א
שולחן ערוך חושן משפט רס״ב:י״א

קישוריםעין משפט נר מצוהרי״ףרש״יר״י מיגשראב״דספר הנרבית הבחירה למאירישיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

משנה בבא מציעא ב׳:ב׳

ירושלמי בבא מציעא ב׳:ג׳

כ רמב״ם הלכות גזילה ואבידה ט״ו:י״ג

סמ״ג מצוות עשה ע״ד

טור חושן משפט רס״ב:י׳

שולחן ערוך חושן משפט רס״ב:י׳

ל רמב״ם הלכות גזילה ואבידה ט״ז:ג׳

סמ״ג מצוות עשה ע״ד

טור חושן משפט רס״ב:כ׳

שולחן ערוך חושן משפט רס״ב:כ׳

מ רמב״ם הלכות גזילה ואבידה ט״ו:י״ג

סמ״ג מצוות עשה ע״ד

טור חושן משפט רס״ב:י׳

שולחן ערוך חושן משפט רס״ב:י׳

נ רמב״ם הלכות גזילה ואבידה ט״ז:ב׳

סמ״ג מצוות עשה ע״ד

טור חושן משפט רס״ב:י״א

שולחן ערוך חושן משפט רס״ב:י״א

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מתני׳ מצא פירות בכלי – וסתם כלי יש בו סימן.

כמות שהוא – ריקן.

כיס – יש בו סימן לבעלים.

צבורי פירות – בגמ׳ מפרש סימנייהו או מנין או מקום.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

{רבנו ברוך}
מתני׳ ואלו חייב להכריז מצא פירות בכלי או כלי כמות שהוא וכול׳. רב״ס ז״ל מעות בכיס או כיס כמות שהוא פירוש ריקן דבין מלא בין ריקן^א מצי לסמוניה.⁠^ב

א. מלשון רבנו משמע שיש סימן למלא וסימן לריקן. ולא שיש כאן סימן בכיס שהוא סימן אחר למלא ולריקן, אבל בפסקי ריא״ז כתב: המוצא פירות בכלי ומעות בכיס חייב להכריז עליהם שהרי יש סימן בכלי ובכיס עכ״ל [וכ״כ בפסקי רי״ד] ומבואר דאין סימן מצד המעות שבכיס, אלא מהסימן שבכיס עצמו, ויעוי׳ בדרכי דוד שדייק מרש״י ד״ה מצא פרות בכלי שאין הסימן מהפרות אלא בכלי [וכ״כ המאירי]. ואשמעינן מתניתין דדוקא סימן שבכלי מהני ולא בפרות, אלא דלא נתבאר ברש״י האם לגבי הכיס גם אין הסימן במעות אלא בכיס כדברי הפסקי רי״ד וריא״ז, ובחידושים המיוחסים לריטב״א כתב דבפרות בכלי הסימן מהפרות ובכלי ריקן הסימן בכלי, ומשמע מקושיתו שם דאף לגבי כיס בכיס מלא, הסימן במעות, ובריקן הסימן בכלי וכדברי רבנו, וצ״ל דבמלא, הסימן במעות משום מנין, או מצורת הנחת המעות בכיס. (ועיין בשו״ת חת״ס אה״ע ס׳ נז ד״ה ועוד נ״ל).

ב. וכן הלשון בפיה״מ שיוכלו הבעלים לתת בהם סימן. ועיין ברש״י שכתב כיס יש בו סימן לבעלים, וכתב בספר שיעורי בקיאות דאפשר דכוונת רש״י דאף שאין סימן ניכר, חייב להכריז דלבעלים יש סימן, ואפשר שזה מה שדייקו רבנו והפיה״מ שיוכל הבעלים לתת סימן, אע״פ שלנו אינו ניכר.

עוף שחטף בשר והשליכו בחצר או בשדה או באיזה מקום בדרך שהבעלים מתיאשים בכך כל שאין עוף זה מן הבייתים הרי הוא לענין אבדה כזוטו של ים ואף בעיר שרבה ישראל זכה המוצא בהנאתה סבורים הם בשעת נטילה שיהא העוף מוליכו ברחוק מקום ומתיאש ולענין אכילה מיהא אסור מדין בשר שנתעלם אא״כ נודע למוצא חותמה או שראה אותה משעת נטילה עד שהניחה בחצר או שכל סביבות המחוז ישראלים ויש אוסרים אף בשסביבות המחוז ישראל מפני שהם פוסקין כרב שבשר שנתעלם מן העין אסור ומביאין ראיה על שהקשו ממנה בכאן ואלמלא שהלכה היא היאך היה מקשה ממנה ואין זו ראיה שכמה פעמים הורגלו בתלמוד להקשות ממה שאין הלכה כן כמו שאמרו בשני של כתובות וניזיל בתר רובא אע״פ שהלכה אין הולכין בממון אחר הרוב וכן בהרבה מקומות ועוד שמא לא הקשוה אלא לאביי שהיה מקובל מרבה והיה אומר עליו כל מילי דמר עביד כרב ומ״מ אין הלכה כרב ומעשה של גדי שחוט ופרגיות יוכיחו אלא שהם מפרשים בהם ששחיטת סימנין סימן וכבר כתבנוה במסכת חולין:

מצא גדי שחוט או עוף שחוט בדרך אם ברוב ישראל אסור משום מציאה ומותר משום שחיטה ואם ברוב גוים אסור משום שחיטה ומותר משום מציאה בהנאה רוב גוים ורוב טבחים ישראלים מותר בין משום מציאה בין משום שחיטה ואם משום נתעלם מן העין ולדעת האוסר פרשו בו ששחיטת הסימנין סימן ולמדת מכאן שסימן השחיטה אינו סימן למקום שרובו גוים שמא תאמר מה ענין רוב טבחי ישראל אצל עופות סתם מוכרי עופות לטבחים מוכרים אותם:

מי שאבדו לו גדייו ותרנגוליו ומצאן שחוטין התבאר במסכת חולין שאם מצאן בבית מותרים ובאשפה שבשוק אסורין ומטמאין משום נבלה ובשוק שלא באשפה הדבר תלוי ברוב ישראל או רוב גוים על הדרך שכתבנו בגדי שחוט ומגדולי המחברים אסרוה וכן באשפה שבבית יש אוסרין ויש מתירין כמו שכתבבו שם:

המשנה השניה והכונה בה להשלים עניני החלק הראשון ולבאר אלו הן מציאות שהוא חייב להכריז ואמר על זה ואלו חייב להכריז מצא פירות בכלי או כלי כמות שהוא מעות בכיס או כיס כמות שהוא צבורי פירות וצבורי מעות שלשה מטבעות זו על גב זו כרכות ברשות היחיד וככרות של בעל הבית גיזי צמר הנלקחות מבית האומן כדי יין וכדי שמן חייב להכריז אמר הר״ם כלי כמות שהוא וכיס מעות כמות שהוא הוא שמצא אותם לבדם מבלי שום דבר בהם לפי שיוכלו הבעלים לתת בהם סימן ושלשה מטבעות זה על גב זה או יותר מהם מורה שהונחו שם ביד ואפשר לבעליו שיתן בהם סימן ויאמר שהיו מונחים זה על זה:

אמר המאירי אלו שחייב להכריז מצא פירות בכלי פי׳ ותבע אחד את הפירות ואת הכלי ונתן סימן בכלי או כלי כמות שהוא בלא פירות שכל שיש בו סימן אינו מתיאש וכן מעות בכיס או כיס כמות שהוא ציבורי מעות וציבורי פירות שמאחר שהם דרך ציבור ודאי דרך הנחה היו שם ונשכחו ויש בהם סימן מקום ומ״מ דוקא במקום שאין עשוי להתגלגל כגון שדה זרועה וכיוצא בה או שיש לו בה סימן מנין:

שלש מטבעות זה על גב זה ואע״פ שאין כאן ציבור מ״מ הואיל והן זה על גב זה ופירשו בגמ׳ שעשויין כמגדלים רחב מלמטה ובינוני עליו וקצר על הבינוני הרי זה דרך הנחה ואעפ״י שאין סימן למטבע שמא הוציאם זה וידעו שנפלו לאותו שלקחם הימנו מ״מ יש כאן סימן מקום אחר שדרך הנחה הוא ובמקום שאין עשוי להתגלגל אלא שאף הסדור סימן ושמא תאמר אם דרך הנחה הוא לא יגע בהן אין זה כלום שהונחו ונשכחו ולא נאמר אף בספק הניח שלא יגע בהם אלא במקום שהונח בו בכונה על מנת להשאר שם שהיה המקום משתמר לדעתו:

כריכות ברשות היחיד אע״פ שאין סימן בגופן וכבר ביארנו דוקא בדרך הנחה ובצד שאין הגלגול מצוי שם ומכריזין מטעם סימן מקום שאלו היה בהם סימן אף ברשות הרבים כן כמו שביארנו:

ככרות של בעל הבית שהרי יש בהם סימן וגיזי צמר הלקוחים מבית האמן שמאחר שנכנסו לבית האמן לצבוע קושרם ובקשר הנזכר לו כדי שלא להתחלף וקשרן סימן להם:

כדי יין וכדי שמן שאע״פ שאין בהם סימן מדה שמדה אחת לכלן פירשוה בגמ׳ במדת הרשום והוא שריקת הטיט העשויה קודם פתוח האוצרות או רשום שהיו עושין כל אחד בשלו על הדרך שביארנו למעלה:

זהו ביאור המשנה וכולה על הצד שבארנוה הלכה היא ויש חולקין בשלשה מטבעות לפסוק בהם כר׳ יוחנן שאמר בגמרא שאע״פ שאין עשויין כמגדלים והם מטבע אחד שוה הואיל והם שלשה זה על גב זה יש להם סימן מנין ומ״מ בשנים אינו סימן שהוא מכריז מטבעות בלשון רבים והרי מיעוטן שנים ודברים שנכנסו בגמ׳ תחת משנה זו אלו הן:

מתניתין: ואלו שחייב להכריז מצא פירות בכלי מעות בכיס וכו׳. פירוש וכיון שיש סימן בכלי או בכיס מחזיר הכל דחמור בסימני אוכף מהדרינן כדאמרינן לקמן. ולמאי דקיימא לן דמקום הוי סימן מהדרינן נמי בסימן מקום כל היכא דלא הוי רקתא דנהרא. צבורי פירות וצבורי מעות שלשה מטבעות זו על גב זה הא נמי אמרינן בגמרא דמהדרינן בסימן מקום או כסימן מנין והא ודאי לא אתא בדרך נפילה דאם כן לא הוי מנין סימן דמהיכן הוא יודע שכולם נפלו לו במקום אחד גם אי אפשר לתת להם מקום מסויים דמהיכן הוא יודע היכן נפלו לו אלא דבפירות דיקירי אפשר דארגיש בהו וידע בדרך כלל שנפלו לו במקום ידוע אבל אי אפשר לסיים מקום וכיון דכן על כרחך הא דנוטל ומכריז משום הנחה דאמרינן שמא הניחן שם ושכחן וכגון שנמצא במקום שאין משתמר דליכא בהא לא משום ספק הינוח ולא משום ודאי הינוח וכדכתיבנא לעיל. והא דקתני צבורי מעות שלשה מטבעות זו על גב זו בגמרא מוכח בהדיא דכולה חדא היא וכולה מילתא תליא בשלשה מטבעות זו על גב זו דבלאו הכי צבורין לא היו כלום ובדין הוא דלא הוה ליה למתני אלא ג׳ מטבעות זו על גב זה והא דקתני צבורי מעות אגב צבורי פירות נקט ליה אי נמי לאשמועינן דאף על גב דאשכח צבורי מעות אי לאו דהוי זו על גב זו לא היה נוטל ומכריז. הריטב״א.

כתוב בשיטה וזה לשונו: ואיכא למידק אמתניתין דקתני צבורי פירות וצבורי מעות ושלשה מטבעות ברשות הרבים הא ברגלי אדם ובהמה מיבדרן וליכא סימן בהו לא מנין ולא מקום. וראיתי להראב״ד דכתב הכי צבורי פירות וצבורי מעות ושלשה מטבעות ברשות היחיד אי נמי ברשות הרבים כגון שנמצאו בגומא אי נמי בסימטא שאין נדרסין והן דרך הנחה ולרבה מכריז מנין ולרבא מכריז אף משום מקום. עד כאן. והרמב״ן כתב דצבורי פירות אין מעבירין על האוכלין ובאתרא דלא שכימי בהמה וכלבים וגוים מנחשי לכשפים.

וצבורי מעות אגב דחשיבי וחביבי לאינשי מאן דחזו להו ראשון שקיל להו. עד כאן משיטה.

א משנה ואלו המציאות שחייב להכריז: מצא פירות בכלי, או כלי כמות שהוא, שיש כרגיל סימנים בכלי, מעות בתוך כיס כסף, או כיס כמות שהוא, צבורי פירות, צבורי מעות

MISHNA: And for these found items, one is obligated to proclaim his find: If one found produce inside a vessel, or a vessel by itself; coins inside a pouch, or a pouch by itself; piles of produce; piles of coins,

קישוריםעין משפט נר מצוהרי״ףרש״יר״י מיגשראב״דספר הנרבית הבחירה למאירישיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץהכל

רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון