(1) 
מתני׳ מַתְנִיתִין : אהַמְקַבֵּל שָׂדֶה מֵחֲבֵירוֹ לְשָׁנִים מוּעָטוֹת לֹא יִזְרָעֶנָּה פִּשְׁתָּן וְאֵין לוֹ בְּקוֹרוֹת שִׁקְמָה בקִיבְּלָהּ הֵימֶנּוּ לז׳ לְשֶׁבַע שָׁנִים שָׁנָה רִאשׁוֹנָה יִזְרָעֶנָּה פִּשְׁתָּן וְיֵשׁ לוֹ בְּקוֹרוֹת שִׁקְמָה.:
MISHNA: One who receives a field from another to cultivate for a few years, i.e., fewer than seven, may not plant flax in it, as flax greatly weakens the soil, and if a sycamore tree was growing in the field, he does not have rights to the beams fashioned from the branches of the sycamore tree. Therefore, he may not cut down its branches for his own use, as it takes many years for new ones to grow. If he received the field from him for seven years, in the first year he may plant flax in it, and he does have rights to the beams fashioned from the branches of the sycamore tree.
רב פפא קביל ארעא לאספסתא קדחו בה תאלי כי קא מיסתלק אמר להו הבו לי שבחאי אמר ליה רב ששת בריה דרב אידי7 דיקלא ואלום8 בעי מר שבחיה אמר ליה [התם]9 לאו אדעתא דהכי נחת אנא אדעתא דהכי נחתי10 כמאן כאביי דאמר בשבח שקמה יש לו אמר ליה אפילו תימא כרבא התם לית ליה פסידא הכא אית ליה פסידא אמר ליה מאי פסידך ידא דאספסתא שקול ידך11 דאספסתא וזיל אמר ליה אנא כורכמא רישקא רבאי אמר ליה גלית אדעתך12 דלמישקל ואיסתלוקי עבדת שקול כורכמך13 רישקא וזיל אין לך אלא דמי עצים בלבד.
רב ביבי בר אביי קביל ארעא וגדרה משוניתא קדחא בה זרדתא בההיא משוניתא כי קא מיסתלק אמר להו הבו לי שבחאי אמר ליה משום דאתו ממולאי אמריתו מילי ממוליאתא אפילו14 רב פפא לא קאמר אלא דאית ליה פסידא הכא מאי פסידא אית ליה דהא במקום דליתיה ראוי לזריעה קדחא הך זרדתא
ההוא שתלא דאמר אי מפסידנא15 מסתליקנא אפסיד רב יהודה אמר מסלקינן16 ליה בלא שבחא רב כהנא אמר יהבינן ליה שבחיה ומסלקינן ליה ומודה רב כהנא דאי אמר מסתליקנא בלא שבחא דמסלקינן17 ליה בלא שבחא רבא אמר אסמכתא היא ואסמכתא לא קניא ורבא מאי שנא מיהא דתנן אם אוביר ולא אעבד אשלם18 במיטבה התם מאי דאפסיד משלם הכא נמי מאי דקא [אפסיד]19 מנכינן20 ליה ואידך יהבינן ליה.
1. שנים: דפוסים: לשנים .
2. לו: כ״י נ , דפוסים. כ״י סוטרו : ״לה״ (כנראה מוסב על השדה).
3. קורות: וכן כ״י נ . רמב״ם פיהמ״ש: ״קורת״. דפוסים: בקורות , ר״ח (בקטע גניזה), משנה כ״י קאופמן: ״בקורת״). וכן אף כ״י סוטרו בגמ׳ הסמוכה.
4. זורעה שנה ראשונה: כ״י נ , דפוסים. כ״י סוטרו : ״שנה ראשונה זורעה״ (כבפירוש רש״י).
5. לו: כ״י נ , דפוסים. כ״י סוטרו : ״לה״ (כנראה מוסב על השדה).
6. קורות: כברישא שם, (רמב״ם פיהמ״ש: ״קורת״. כ״י נ , דפוסים: בקורות . משנה כ״י קאופמן: ״בקורת״.
7. דפוסים מוסיף: אלא מעתה .
8. דיקלא ואלום: וכן כ״י נ . דפוסים: דיקלי ואלים .
9. התם: כ״י נ , דפוסים. חסר בכ״י סוטרו .
10. נחתי: דפוסים: נחיתנא .
11. ידך: וכן כ״י נ , דפוס קושטא . כ״י ירושלים, דפוסים : ידא , וכן ברא״ש.
12. אדעתך: דפוסים : בדעתך .
13. כורכמך: דפוסים : כורכמא .
14. ממוליאתא אפילו: וכן כ״י נ . דפוס קושטא : ממוליאתא ואפי׳ . דפוסים : מוליאתא ואפילו .
15. מפסידנא: דפוסים: אפסידנא .
16. מסלקינן: דפוסים: מסליקנא .
17. דמסלקינן: דפוסים: מסלקינן .
18. אעבד אשלם: גט : ״אעביד אישלים״. ראה לעיל משנה ג.
19. אפסיד: כ״י נ . כ״י סוטרו : ״פסיד״. גט : ״דאפסיד״. דפוסים: מפסיד .
20. מנכינן: גט : ״מנכין״.
21. אפסיד: דפוסים : מפסיד .
22. לאתרויי: גט : ״לאתרויי בך״.
23. ואומנא: דפוסים: אומנא .
24. דמי: דפוס קושטא : דמו . דפוסים : הוא .
מתני׳ לשנים מועטות – פחות משבע שנים.
לא יזרענה פשתן – שזרע פשתן מכחיש בארץ הרבה ואינה חוזרת ליושנה עד שבע שנים והא לא מיתוקמא אלא בחכירות דאי בקבלנות מאי דבעי ליזרע שהרי הבעלים חולקין בו.
ואין לו בקורות שקמה – עץ סרק הוא וקוצצין ענפיו לקורות הבנין והן חוזרין וגדילין ופחות מז׳ שנים אין נעשות קורות הלכך קיבלה לפחות משבע שנים לא יקוץ קורות שבה דלאו אדעתא דקורות נחית דבשנים מועטות אינם חוזרים לקורות אבל קיבלה לז׳ שנה ראשונה זורעה פשתן וקוצץ שנה ראשונה שקמה שבה.
1ואין לו בקורת שקמה. אפילו במקום שנהגו להזכיר אילן אגב קרקע הני מילי בפירות אבל אם מת האילן וקצצוהו אין לו בקורה כלומר ואפילו קצצוהו לעצים. תוספתא החוכר שדה מחברו אפילו לא חכרה ממנו אלא לזתים לא יאמר לו אין לך בהא אלא זתים בלבד אלא כל הפירות שעושה הרי אלו שלו. החוכר שדה מחברו לזרע אין לו באילן בין שיאמר לו אחכור שדה זו אזרע שדה זה אעשה שדה זו. אבל אם אמר לו חכור שדה זו זרע שדה זו עשה שדה זו כל הפירות שעושה הרי אלו שלו.
2גמרא: אמר אביי בקורת שקמה אין לו בשבח שקמה יש לו. שבח שקמה הם הפירות שהוציא בתוך ימי חכירתו שהם כמו פירות. ורבה אמר אפילו בשבח שקמה אין לו מפני שהם כגוף האילן.
3מאי לאו בשבח שקמה. פירוש דהא לא קתני לשבע שנים אלמא אפילו שנים מועטות קאמר ובמאי אי באילנות שנטע מאי שמין לו בגופייהו נמי שקיל כשתלא דהא יורד ברשות הוא אלא לאו בשבח שקמה שמצא שם או שיצאו משרשים אמרים דהוי להו כשבח שקמה.
4לא בסילקא וירקא ומשום דלא מטא יומא דשוקא ולא חזו למלקטינהו שמין לו כמה הן שוין אותו יום. והאי דקאמר בסילקא וירקא ולא קאמר בפירות האילן דהתם לא היו שמין לו אלא עומדין באילן עד יום השוק והוא מלקט אותם על יד על יד ואם לא הגיעו ללקט ודאי שמין לו מיהו בירקא דינא אשמועינן דאפילו עוד יומא דשוקא לא משהינן ליה משום דקא מבטל לה לארעיה.
5רב פפא קביל ארעא לאספסתא קדחי בה תאלי. פירוש היו בה אילנות ויצאו בשרשיהן נטעים ופארות והיה תובע חלקו מהם. אמר ליה רב שישא בריה דרב אידי לרב אשי אם כן דיקלא ואלים בעי מר שבחא כי זה אינו אלא דיקלא ואלים שהרי משרשיו יצאו ושרשים הוא דאלימו וקדחו. אמר ליה התם לאו אדעתא דהכי נחית דהא איתיה לאילן והיינו קורת שקמה אבל הכא אדעתא דהכי נחית דכל מאי דנפיק בארעא אית ליה בגויה. אמר ליה וכמאן כאביי דאמר בשבח שקמה יש לו הואיל וברשותו יצאו. אמר ליה אפילו לרבא התם לית ליה פסידא שהרי הפארות היוצאין מן הגזע אינם ממעטין לו את הקרקע אבל הכא הרי מיעטו לו את השדה מן האספסתא. אמר ליה ומה הוא ההפסד אגודא של אספסתא בעובי התאלי שקול ידא דאספתא כנגדו וזיל אנא כורכמא רישקא רביי אני הייתי זורע בו כרכום חשוב. אמר ליה כרכום אמרת ולא נטעים אחרים כמו דלועים ומקשאות שעושין פירות אם כן אלו התאלי שהנחת במקומן הם הכרכום שלך ואין לך אלא דמי עצים כי העצים עומדין ליקצץ כמו הכרכום.
6גלית אדעתך דלמישקל ואסתלוקי עבדת. נראה שאם טען בנטיעות אחרות שעושות פירות לזמן ארוך שהיתה טענתו טענה ונוטל בשבח הקודחים שהניח שם לגדל.
7ונראה לי שאם נטען בנטיעות אחרות שעושה פירות לזמן ארוך שהיתה טענתו טענה ונוטל בשבח הקדחים שהניח שם לגדל והטעם שהוא כמו שתלא שהיוצא מן השרשים של בעל הקרקע והחוכר הרי הוא כבעל הקרקע לימי חכורו לזרוע שם אספסתא וכיון שהניחו לגדל בין התאלי ולא עקר אותם הרי הוא כשתלא שמסתלק בזמנו כדאיתא לקמן.
8וגדרה ליה משוניתא. טרשים היו סביבה ולא היה ראוי לאספסתא ויצאו בו קנים ובקש מהן חלקו אמרו לו ומה הפסדת באלו הקנים והלא במקום הטרשים יצאו ולא ירדת על דעת כן.
1. פיסקה זו מובאת ברשב״א בשם ראב״ד.
2. פיסקה זו מובאת ברשב״א בשם ראב״ד.
3. פיסקה זו מובאת בשטמ״ק בשם ראב״ד.
4. פיסקה זו מובאת בשטמ״ק בשם ראב״ד.
5. פיסקה זו מובאת בשטמ״ק בשם ראב״ד.
6. פיסקה זו מובאת בשטמ״ק בשם ראב״ד.
7. פיסקה זו מובאת בשטמ״ק בשם ראב״ד.
8. פיסקה זו מובאת בשטמ״ק בשם ראב״ד.
מתני׳ המקבל שדה מחבירו לשנים מועטות וכול׳. רבי׳ משה נר״ו בריה דרבי׳ מימון ז״ל אצול אל כתאן תבקי פי אל ארץ כתיר וקורות שקמה כשב אל גמיז אל נאבת פי אל ארץ פי סנין אל אכתרי.
רשצז״ל לשנים מועטות פחות משבע שנים, לא יזרענה פשתן שזרע פשתן מכחיש הארץ הרבה ואינה חוזרת ליושנה עד שבע שנים. והא לא מיתוקמא אלא בחכירות, דאי בקבלנות מאי דבעי ליזרע שהרי הבעלים חולקין בו. ואין לו בקורת שקמה עץ סרק הוא וקוצצין ענפיו לקורות הבניין, והן חוזרין, ובפחות משבע שנים אין נעשות קורות, הילכך קיבלה לפחות משבע שנים לא יקוץ קורות שקמין שבה. שבח שקמה שלו, עשו ענפים והשביחן שמין לו שבחן לכשיסתלק. קדחו בה תאלי צמחו בה אילנות. דיקלא ואלים קיבל ממנו אילן לפירותיו לכך וכך שנים ונתעבה והגביר עיקרו. הכי נמי וכול׳. ידא דאספסתא מקום הדקלים היה זורע אספסתא כמו איש על ידוא. אנא כורכמא רישקא רבאי אני הייתי מגדל במקומם כורכמא רישקא. כורכמא רישקא שדמיו יקרים אלאב מדקאמרת כורכמא רישקא רבאי שהוא דבר הנקצר בכל שנה, ולא אמרת אנא (תלאי) [תאלי] הויתי נטע בה למשקל שבחיהו, גלית אדעתיך דלא נחתת להא ארעא אדעתא למעבד בה מידי דבר קיימא למישם לך שבחיה ומיפק, אלא מידי דתעקריה ותשקליה ותיזיל כי מסתלקת שקול כורכמך רישקא וזיל, אותו כורכמא רישקא שקיימתה בה עקור אותו ולך, וכשתבוא לעקור אינן אלא עצים וזה יתן לך דמי עצים. אהדר לה משוניתא הגביה גבוליה סביב כעין שן ההר. קדחה בה זרדתא, בההיא משוניתא צמחו בה אילנות של עוזרדין. ממולאי מבית עלי שהיא משפחה רצוצה. אמריתו מילי מוליאתא דברים גבנונים לשון מוליא במוליא במועד קטןג גבשושיות. אפילו רב פפא דבאעי שבחא דתאלי דאית ליה פסידא שצמחו במקום הראוי לזריעה, הכא מאי פסידא איכא במשוניתא אין דרך לזרוע. עד הנה מדברי רשצז״ל.
המקבל שדה מחבירו לשנים מועטות פחות משבע שנים לא יזרענה פשתן שזרע פשתן מכחיש את הארץ הרבה ואינה חוזרת ליושנה עד שבע שנים. והא לא מיתוקמא אלא בחכירות דאי בקבלנות מאי דבעי ליזרע שהרי הבעלים חולקין בו. ואין לו בקורת שקמה עץ סרק הוא וקוצץ ענפיו לקורת בנין והם חוזרים וגדילים ופחות משבע שנים אין נעשות קורות. קיבלה לפחות משבע שנים לא יקוץ קורת שקמה שבה. קיבלה ממנו לשבע שנים זורעה שנה ראשונה פשתן ויש לו בקורת שקמה. אמר אביי בקורת שקמה אין לו בשבח שקמה יש לו. עשו ענפים והשביחן שמין לו שבחם לכשיסתלק. ורבא אמר אפילו בשבח שקמה אין לו:
סימן שס
כתב רבינו יצחק אלפס זצ״ל והילכתא כרבא:
[שם]
רב פפא קביל ארעא לאספסתא קדחי בה תאלי מי׳ צמחו בה אילנות כי קא מסתלק אמר להו הבו לי שבחאי אמר רב שישא בריה דרב אידי לרב פפא דיקלא ואלים בעי מר שבחא פי׳ קיבל הימנו אילן לפירותיו לכך וכך שנים ונתעבה והגביר עיקרו הכי נמי דשקיל שבחא א״ל התם נמי אדעתא דהכי לא נחת אלא לאכילת פירותיו. הכא ארעתא דהכי נחת שכל אשר יצמח בה כאביי דאמר בשבת שקמה יש לו א״ל אפי׳ תימא כרבא התם לא אית ליה פסידא כל מה שהשביחה שקמה לא מנעה ממנו חרישה וזריעה הכא אית ליה פסידא. אמר ליה מאי פסידך ירא מקום הדקלים ביה זורע אספסתא שקיל ידא דאספסתא וזיל. א״ל אנא כרכומא רישקא רביי. אני הייתי מגדל במקומו כרכומא רישקא שדמיה יקדים א״ל דקאמרת כרכומא רישקא רביי שהוא דבר הנקצר בכל שנה ולא אסרת אנא תאלי הייתי נוטע בה למישקל שבחייהו גלית אדעתך דלא נחתת להא ארעא ארעתא למיעבד בה דבר קיימא למישם לך שבחיה ומיפק אלא מידי שתיעקריה ותשקליה ותיזיל כי מסלקת שקול כרכומא רישקא וזיל וכשתבא לעקור אינו עצים וזה יתן לו דמי עצים:
רב פפא קביל ארעא לאספסתא קדחי בה תאלי מי׳ צמחו בה אילנות כי קא מסתלק אמר להו הבו לי שבחאי אמר רב שישא בריה דרב אידי לרב פפא דיקלא ואלים בעי מר שבחא פי׳ קיבל הימנו אילן לפירותיו לכך וכך שנים ונתעבה והגביר עיקרו הכי נמי דשקיל שבחא א״ל התם נמי אדעתא דהכי לא נחת אלא לאכילת פירותיו. הכא ארעתא דהכי נחת שכל אשר יצמח בה כאביי דאמר בשבת שקמה יש לו א״ל אפי׳ תימא כרבא התם לא אית ליה פסידא כל מה שהשביחה שקמה לא מנעה ממנו חרישה וזריעה הכא אית ליה פסידא. אמר ליה מאי פסידך ירא מקום הדקלים ביה זורע אספסתא שקיל ידא דאספסתא וזיל. א״ל אנא כרכומא רישקא רביי. אני הייתי מגדל במקומו כרכומא רישקא שדמיה יקדים א״ל דקאמרת כרכומא רישקא רביי שהוא דבר הנקצר בכל שנה ולא אסרת אנא תאלי הייתי נוטע בה למישקל שבחייהו גלית אדעתך דלא נחתת להא ארעא ארעתא למיעבד בה דבר קיימא למישם לך שבחיה ומיפק אלא מידי שתיעקריה ותשקליה ותיזיל כי מסלקת שקול כרכומא רישקא וזיל וכשתבא לעקור אינו עצים וזה יתן לו דמי עצים:
[שם]
רב ביבי בר אביי קביל ארעא אהדר ליה משוניתא פי׳ הגביה גבולותיה סביב כעין שן הר קרחו ביה זרדתא בההיא משוניתא צמחו בו אילנות של עוזרדין כי קא מסתלק אמר הבו לי שבחאי אמר רב פפי משום דאתיתו ממולאי אמריתו מילי ממולייתא אפי׳ רב פפא דבעי שבא דתאלי לא קאמר אלא דאית ליה פסידא שצמחו במקום הראוי לזריעה הכא מאי פסידא איכא במשונייתא אין דרך לזרוע:
רב ביבי בר אביי קביל ארעא אהדר ליה משוניתא פי׳ הגביה גבולותיה סביב כעין שן הר קרחו ביה זרדתא בההיא משוניתא צמחו בו אילנות של עוזרדין כי קא מסתלק אמר הבו לי שבחאי אמר רב פפי משום דאתיתו ממולאי אמריתו מילי ממולייתא אפי׳ רב פפא דבעי שבא דתאלי לא קאמר אלא דאית ליה פסידא שצמחו במקום הראוי לזריעה הכא מאי פסידא איכא במשונייתא אין דרך לזרוע:
[שם]
רב יוסף הוה ליה ההוא שתלא נוטע כרמים בקרקעות בעל הבית ועליו להיות אריס כל הימים ונוטל מחצה בפירות שכיב ושביק חמשה חתנוותא אמר עד האידנא לא הוו סמכי אהדדי השתא סמכי אהדדי ומפסדי לי. אמר להו אי ניחא לכו שבחייהו ומסלקתו מוטב ואי לא מסליקנא לכו בלא שבחא דאמר רב יהודה ואיתימא רב נחמן ואיתימא ר׳ יוחנן האי שתלא דשכיב ושבק יורשין מסלקינן ליה בלא שבחא פר״ח זצ״ל ולית הילכתא כוותיה. ההוא שתלא דאמר אי מפסידנא מסתליקנא אפסיד ממאי דאשכח כבר מיהו אכתי הוה שבחא רב יהודה אמר הוה מסליקנא ליה בלא שבחא דמסתלקא דקאמר בלא שבחא קאמר. רב כהנא אמר יהבינא ליה שבחא ומסליקנא ליה ומודה רב כהנא דאי אמר מסתליקנא בלא שבחא דמסליקנ׳ ליה בלא שבחא. רבא אמר אסמכתא היא ואסמכתא לא קניא. ורבא מאי שנא מהא דתנן אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא התם מאי דאפסיד מנכינן ליה שיימינן מאי מטי לבעל הבית בהפסדא ומנכינן ליה מחלקו דשתלא בשבחא ומאי דאשבח נישקול וליזיל:
רב יוסף הוה ליה ההוא שתלא נוטע כרמים בקרקעות בעל הבית ועליו להיות אריס כל הימים ונוטל מחצה בפירות שכיב ושביק חמשה חתנוותא אמר עד האידנא לא הוו סמכי אהדדי השתא סמכי אהדדי ומפסדי לי. אמר להו אי ניחא לכו שבחייהו ומסלקתו מוטב ואי לא מסליקנא לכו בלא שבחא דאמר רב יהודה ואיתימא רב נחמן ואיתימא ר׳ יוחנן האי שתלא דשכיב ושבק יורשין מסלקינן ליה בלא שבחא פר״ח זצ״ל ולית הילכתא כוותיה. ההוא שתלא דאמר אי מפסידנא מסתליקנא אפסיד ממאי דאשכח כבר מיהו אכתי הוה שבחא רב יהודה אמר הוה מסליקנא ליה בלא שבחא דמסתלקא דקאמר בלא שבחא קאמר. רב כהנא אמר יהבינא ליה שבחא ומסליקנא ליה ומודה רב כהנא דאי אמר מסתליקנא בלא שבחא דמסליקנ׳ ליה בלא שבחא. רבא אמר אסמכתא היא ואסמכתא לא קניא. ורבא מאי שנא מהא דתנן אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא התם מאי דאפסיד מנכינן ליה שיימינן מאי מטי לבעל הבית בהפסדא ומנכינן ליה מחלקו דשתלא בשבחא ומאי דאשבח נישקול וליזיל:
[שם]
רוניא שתלא דרבינא הוה אפסיד יהיב ליה תבתיה וסלקיה אתא לקמיה דרבא א״ל תא חזי מר מאי עביד לי א״ל שפיר קא עבד לך א״ל והא לא אתרי לי א״ל לא צריכא לאתרויי רבא לטעמי׳ דאמר רבא מקרי דרדקי שתלא וטבחא ואומנא מסלקינן להו בלא התראה. כללא דמילתא כל פסידא דלא הדר מותרה ועומד הוא:
רוניא שתלא דרבינא הוה אפסיד יהיב ליה תבתיה וסלקיה אתא לקמיה דרבא א״ל תא חזי מר מאי עביד לי א״ל שפיר קא עבד לך א״ל והא לא אתרי לי א״ל לא צריכא לאתרויי רבא לטעמי׳ דאמר רבא מקרי דרדקי שתלא וטבחא ואומנא מסלקינן להו בלא התראה. כללא דמילתא כל פסידא דלא הדר מותרה ועומד הוא:
ואין לו בקורת שקמה. כתב הראב״ד, אפילו במקום שנהגו להשכיר אילן אגב קרקע הני מילי בפירות אבל אם מת האילן וקצצוהו אין לו בקורה, כלומר ואפילו קצצוהו לעצים.
תוספתא (פ״ט ה״ח-ט) החוכר שדה מחברו אפילו לא חכרה ממנו אלא לזתים, לא יאמר לו אין לך בהא אלא זתים בלבד, אלא כל הפירות שעושה הרי אלו שלו. החוכר שדה מחברו לזרע אין לו באילן, בין שיאמר לו אחכור שדה זו אזרע שדה זו אעשה שדה זו, אבל אם אמר לו חכור שדה זו זרע שדה זו עשה שדה זו כל הפירות שעושה הרי אלו שלו. (שיטמ״ק).
החוכר או המקבל לשנים ידועות אינו נוטל כלום בשבח האילנות אפילו אותם שיצאו בשדה מאליהם או ענפים שצמחו באילן אחר שקבל או חכר ואין צריך לומר אותם שהיו שם והשביחו שאין שמין לו בהם שבח כשיסתלק שאין השבח נדון כפירות ומ״מ אם היו שם זרעים ועדין לא הגיע זמנם למכר בשעה שזמנו להסתלק ואם יתלוש אותם לעצמו יפסידו עד שלא ימכרו כגון שלא נתבשלו יפה או שלא הגיע יום השוק שמין אותם ונוטל דמיהם מבעל הקרקע:
אע״פ שהחוכר והמקבל אינו נוטל כשמסתלק חלק משבח האילנות מ״מ המוכר שדהו והגיע היובל והלוקח נטע אילנות כשיגיע היובל ויחזור קרקע לבעליו שמין לו שבח האילנות ונותנין ללוקח שנאמר ויצא ממכר בית הממכר חוזר ואין השבח חוזר:
מתניתין. לשנים מועטות לא יזרענה פשתן. פירש רש״י בחכירות היא דאי בקבלנות מאי דבעי לזרע שהרי הבעלים חולקין בו. ולא מחוור אטו מפני שהבעלים חולקין בו בעי דתתבייר ארעיה ותכחוש. אלא משום סיפא דקתני קבלה ממנו לשבע שנים יזרענה שנה ראשונה פשתן ואי בקבלנות אמאי יזרענה פשתן כיון שקבלה לתבואה הרי זה אומר לו לתבואה אני צריך ובקב תבואה אני רוצה. וכן ברישא חטים לא יזרענה שעורים וכל שכן לגבי פשתן שהקרקע מכחשת ולשנה הבאה אינה עושה פירות ואני מפסיד מחלקי ובודאי אינו רשאי לשנותה לדבר אחר לפיכך אוקמה רב פפא בחכירות. הרמב״ן.
ולי נראין דברי רש״י עיקר דהך מתניתין במקבל סתמא מיתוקמא ולא במקבל להבואה בפירוש ולישנא הכי מוכתא דלעיל תנן לזרעה שעורין והנא תנן סתמא המקבל שדה מחברו הילכך אי מסיפא לא איריא דכיון דקבלה ממנו בסתם לשבע שנים בין במקבל בין בחוכר זורעה בשנה ראשונה פשתן ולא מצי אמר תבואה קבעינא שאלו כן היה לו לפרש אבל רישא דקתני דבשנים מועטות לא יזרענה פשתן הוא דמוכחא דבחכירות הוא ומשום הכי לא יזרענה דאמרינן דכיון דאין לו תועלת במה שהשדה עושה לא מסרה על דעת שיחזירנה כחושה אבל בקבלנות כיון שאף הוא מרויח בדבר מאי דבעי ליזרע דמסתמא טפי קפיד אכחשא דידיה מכחשא דארעיה. הר״ן.
ואין לו בקורת שקמה. כתב הראב״ד אפילו במקום שנהגו להזכיר אילן אגב קרקע הני מילי בפירות אבל אם מת האילן וקצצוהו אין לו בקורה כלומר ואפילו קצצוהו לעצים. תוספתא החוכר שדה מחברו אפילו לא חכרה ממנו אלא לזתים לא יאמר לו אין לך בהא אלא זתים בלבד אלא כל הפירות שעושה הרי אלו שלו. החוכר שדה מחברו לזרע אין לו באילן בין שיאמר לו אחכור שדה זו אזרע שדה זה אעשה שדה זו. אבל אם אמר לו חכור שדה זו זרע שדה זו עשה שדה זו כל הפירות שעושה הרי אלו שלו. הרשב״א.
ולענין פסק כתב הרמ״ך ז״ל וזה לשונו: המקבל שדה מחברו בחכירות לפחות משבע שנים לא יזרענה פשתן משום דמכחש ארעא טפי. ואין לו חלק בקורות שקמה ואפילו במה שהשביחו ברשותו אינו נוטל חלק כלל כיון שהיו בה מתחלה ואיהו לאו אדעתייהו נחת. מיהו אם קבלה באריסות אף על גב דלא אמר ליה מרי ארעא דליזרעה פשתן רצה אריס זורעה כיון דניחא ליה למארי ארעא דתכחוש ארעא ולא לכחוש מרה. אבל אם לא רצה אריס לזרעה פשתן אף על פי שרצה בעל השדה בכך אריסא נמי מצי מעכב דשותפא הוא בארעא וצריך עיון. קבלה לזרעה וליטעה אף על פי שלא קבלה לשבע שנים אם קדחו בה שקמין או דקלים או שאר אילנות נוטל בהן חלקו ואף על פי שלא הגיעו ליקצץ כשנסתלק מן השדה אפילו הכי שקיל מנתיה בשבחא דאשבוח הנהו תאלי. ואף על פי כן אינו נוטל כלל בשבח שקמה שהיתה נטועה בה קודם שירד לאריסותו דלאו אדעתא דהכי נחת לה אלא אם כן התנה עמו מתחלה. עד כאן.
א משנה המקבל שדה מחבירו לשנים מועטות, פחות משבע שנים — לא יזרענה פשתן, מפני שהפשתן מנצל מאד את הקרקע. ואין לו בקורות שקמה, שאם היה עץ שקמה גדל בשדה, אינו רשאי לחתוך את הקורות ולהשתמש בהן, שכן עוברות שנים רבות עד שהאילן מצמיח קורות חדשות. ואולם אם קיבלה הימנו לשבע שנים ויותר — בשנה הראשונה יזרענה פשתן, ויש לו בקורות שקמה.
MISHNA: One who receives a field from another to cultivate for a few years, i.e., fewer than seven, may not plant flax in it, as flax greatly weakens the soil, and if a sycamore tree was growing in the field, he does not have rights to the beams fashioned from the branches of the sycamore tree. Therefore, he may not cut down its branches for his own use, as it takes many years for new ones to grow. If he received the field from him for seven years, in the first year he may plant flax in it, and he does have rights to the beams fashioned from the branches of the sycamore tree.
הכל
(2) גמ׳ גְּמָרָא : אָמַר אַבָּיֵי בְּקוֹרוֹת שִׁקְמָה אֵין לוֹ בִּשְׁבַח שִׁקְמָה יֵשׁ לוֹ וְרָבָא אָמַר גאֲפִילּוּ בִּשְׁבַח שִׁקְמָה נָמֵי אֵין לוֹ.
GEMARA: Abaye says: Although he does not have rights to the beams fashioned from the branches of the sycamore tree, he does have rights to the value of the enhancement of the sycamore tree, i.e., the value of its growth that occurred while he was cultivating the field. And Rava says: He does not even have rights to the value of the enhancement of the sycamore tree.
רב״ס ז״ל טעמא דהא מתניתין מפרש בגמרא דבני מערבאא כי הפשתן לוקה הארץ שלוש שנים ומכחיש כוחה, וכן נמי פשתן אחר פשתן מוסיפה לקו, ואנן בענן שתחזור הארץ לבעליה בכוחה, ועל כן אם קיבלה לשנים מועטות לא יזרענה פשתן, ואם היה בשדה אילן סרק הראוי לקורות לא יקוצנו ויקחנו לעצמו. אבל אם חכרה לשבע שנים, שנה ראשונה זורעה פשתן בלבד בכל השבע שנים, כי שנה אחר שנה לא יוכל לזורעה, החמישית נמי לא משום דאתיא למארה מוכחשת. ויכול הוא לקוץ אילן סרק שבה כי יכול הוא ליטע אחר שֶׁיִמְצָאֵהוּ בעל השדה במקומו, ובדין היה דאילו קיבלה ארבע שנים מצי למיזרעה פשתן, ותניא כי האי גונא בתוספתאב, מיהו משום אילן שקמה דהוא ממיני ארזים דתני, איצטריך לשבע שנים. ומתניתין בסתמא והא דתנן דכי קיבלה לשנים מועטות שאין לו בקורות שקמה, פליגי בה אביי ורבא, אביי סבר אע״ג דלא מצי למיקץ, שבחא אית ליה, דכל מה דאשבח גופה שימינן ליה במיפקיה ושקיל. היכי שימינן כמה היתה שדה שווה יומא דנחית וכמה שווה השתא ושקיל דביני ביני דהא כל כוחה דארעא אגר ליה. ורבא אמ׳ אפילו שבחא לית ליה, דהא חזא להו וכדיקלא דאלים דאמו.
א. בפירקין ה״ח, ועיין ברש״י ד״ה לא יזרענה פשתן.
ב. פ״ט הי״א עיי״ש.
גמ׳: אמר אביי בקורת שקמה אין לו בשבח שקמה יש לו. פירש הראב״ד ז״ל שבח שקמה הם הפארות שהוציא בתוך ימי חכירתו שהם כמו פירות, ורבה אמר אפילו בשבח שקמה אין לו מפני שהם כגוף האילן.
גמרא: אמר אביי בקורת שקמה אין לו בשבח שקמה יש לו. פירש הראב״ד ז״ל שבח שקמה הם הפירות שהוציא בתוך ימי חכירתו שהם כמו פירות. ורבה אמר אפילו בשבח שקמה אין לו מפני שהם כגוף האילן. הרשב״א ז״ל.
ב גמרא אמר אביי: אם קיבל ממנו את הקרקע לפחות משבע שנים בקורות שקמה אכן אין לו, ואולם בשבח שקמה יש לו, כלומר, במה שהשקמה גדלה בתוך הזמן שהוא בשדה, חלק מרווח זה הוא שלו. ורבא אמר: אפילו בשבח שקמה נמי [גם כן] אין לו.
GEMARA: Abaye says: Although he does not have rights to the beams fashioned from the branches of the sycamore tree, he does have rights to the value of the enhancement of the sycamore tree, i.e., the value of its growth that occurred while he was cultivating the field. And Rava says: He does not even have rights to the value of the enhancement of the sycamore tree.
הכל
(3) מֵיתִיבִי דהַמְקַבֵּל שָׂדֶה מֵחֲבֵירוֹ וְהִגִּיעַ זְמַנּוֹ לָצֵאת שָׁמִין לוֹ מַאי לָאו שָׁמִין לוֹ בִּשְׁבַח שִׁקְמָה לָא השָׁמִין לוֹ יַרְקָא וְסִילְקָא.
The Gemara raises an objection to Rava’s opinion from a baraita: With regard to one who receives a field from another to cultivate and his time to leave arrives, the court appraises its value for him. What, is it not that the court appraises for him the value of the enhancement of the sycamore or other trees? The Gemara responds: No, the court appraises for him the value of the vegetables and beets left in the field.
ערך סלק
סלק – א(בבא מציעא קט.) מאי לאו שמין לו שקמה לא ירקא וסילקא (עבודה זרה כח:) חמה לחמה וסילקא לצינה וחילופא סכנתא (פסחים קיד) מאי שני תבשילין סילקא וארוזא פי׳ בערך אניגרון.
א. [איינע פרוכט.]
מאי לאו בשבח שקמה. פירוש דהא לא קתני לשבע שנים אלמא אפילו שנים מועטות קאמר ובמאי אי באילנות שנטע מאי שמין לו בגופייהו נמי שקיל כשתלא דהא יורד ברשות הוא אלא לאו בשבח שקמה שמצא שם או שיצאו משרשים אמרים דהוי להו כשבח שקמה. הראב״ד ז״ל.
מיתיבי [מקשים על כך] ממה ששנינו בברייתא: המקבל שדה מחבירו והגיע זמנו לצאת — שמין (מעריכים) לו. מאי לאו [האם לא] הכוונה ששמין לו בשבח שקמה, וכדומה לו? ודוחים: לא, שמין לו ירקא וסילקא [ירק ותרד] שנשארו בשדה.
The Gemara raises an objection to Rava’s opinion from a baraita: With regard to one who receives a field from another to cultivate and his time to leave arrives, the court appraises its value for him. What, is it not that the court appraises for him the value of the enhancement of the sycamore or other trees? The Gemara responds: No, the court appraises for him the value of the vegetables and beets left in the field.
הכל
(4) יַרְקָא וְסִילְקָא נַעֲקוֹר וְנִשְׁקוֹל ובִּדְלָא מְטָא יוֹמָא דְשׁוּקָא.
The Gemara challenges: If it is referring to vegetables and beets, let him uproot and take them. The Gemara explains: It is referring to a case where the market day has not yet arrived, so that if he uproots them now he will not be able to sell them. He therefore leaves them for the owner of the land and receives money instead.
ירקא וסלקא נעקור ושקלינהוא ומפרקי׳ דלא מטא יומא דשוקא. איכא למידק ונימא ליה בשבח שעדיין צריך לקרקע ושמין לו, כדתניא בתוספתאב הניחה ויוצא והיה בה תבואה לקצרו ענבים לבצור זתים למסוק הרי אלו שמין לו, כיצד שמין לו אם היה שכיר נותנין לו לפי שכירותו קבלן לפי קבלנותו. פי׳ כגון שצריך לקרקע ושמין לו לפי מה ששוה ולפי שכירותו שאם אינו צריך לקרקע כללג מאי לפי שכירותו יקצור ויטול. הכא נמי נימא מאי שמין לו ירקא וסלקא שצריך לקרקע. איכא למימר מדקתני שמין לו סתם משמע ליה דמי כל הפירות נותנין לו ואם צריכין לקרקע עדיין אמאי, ולהכי ניחא ליה לאוקומי בפירות גמורין אלא דלא מטא יומא דשוקא ואי שקיל להו מפסדי הילכך שמין לו ונותנין לו דמי פירות גמורין כלומ׳ כל מה ששוין כשהן מחובריןד. א״נה איכא למימר מדקתני הגיע זמנו משמע שנתבשלו כל הפירות ואינן צריכין לקרקע, שאין לך אדם מקבל שדה ומניחו מלא ויוצאו. ולהכי אקשי׳ נעקר ונשקליה. [זומפרקינן דלא מטא יומא דשוקא, ואלו בתבואה ליכא לאוקומה שכיון שאינה צריכה לקרקע נעקר ונשקליה]. ונמתין עד יומא דשוקא.
א. לפנינו הגירסא: נעקור ונשקול, בדלא מטא וכו׳.
ב. פ״ט ה״א.
ג. כ״ה בכתי״א 2 ובכתי״א ובנדפס הגירסא: כלל כלל.
ד. הרשב״א בשטמ״ק דחה תירוץ זה וז״ל: ואין תי׳ זה מחוור דאדרבה מדאמרינן שמין לו, משמע שאין נותנין לו אלא במה ששוה עכשיו. עכ״ל.
ה. כ״ה הגירסא בכתי״א 2. ובכתי״א הגירסא: הלכך איכא למימר, ובנדפס תיבת הלכך בסוגריים.
ו. וכן תירץ בחידושי הר״ן. והרשב״א בשטמ״ק הוסיף על תירוץ זה וז״ל: דכל החוכר לשנים, לא לשנים בלבד הוא חוכר אלא לתבואות אותם שנים, ואם לא נגמרו עדיין לא הגיע זמנו לצאת. עכ״ל.
ז. הקטע שבסוגריים נשמט מחמת הדומות בכתי״א ובנדפס. והושלם ע״פ כתי״א 2 וכ״ה בשטמ״ק, ועיין בחידושי הר״ן שכתב כעין לשון רבנו והביא ג״כ הקטע שבסוגריים.
ירקא וסילקא נעקריה ונישקליה, ומפרקינן דלא מטא יומא דשוקא. ואיכא למידק ולימא ליה בשבח שעדיין צריך לקרקע ושמין לו, כדתניא בתוספתא (פ״ט ה״א) הניחה ויצא והיה בה תבואה לקצור ענבים לבצור זתים למסוק הרי אלו שמין לו, כיצד שמין לו, אם היה שכיר נותנין לו לפי שכירתו קבלן לפי קבלנותו, פירוש, כגון שצריך לקרקע ושמין לו לפי מה ששוה ולפי שכירותו, שאם אינו צריך לקרקע כלל מאי לפי שכירותו יקצור ויטול, הכא נמי נימא, מאי שמין לו ירקא וסלקא שצריך לקרקע. איכא למימר, מדקתני שמין לו סתם משמע ליה דמי כל הפירות נותנים לו, ואם צריכים לקרקע עדיין אמאי, ולהכי ניחא ליה לאוקמה בפירות גמורים אלא דלא מטא יומא דשוקא ואי שקיל להו מיפסדי, הילכך שמין לו ונותנים לו דמי פירות גמורים, כלומר, כל מה ששוין כשהן מחוברין. [הרמב״ן].
ואין תירוצו זה מחוור, דאדרבה מדאמרינן שמין לו משמע שאין נותנין לו אלא במה ששוה עכשיו. (שיטמ״ק).
עוד תירץ, דאי נמי איכא למימר, מדקתני הגיע זמנו משמע שנתבשלו כל הפירות ואינן צריכין לקרקע, שאין לך אדם מקבל שדה ומניחו מלא ויוצא, ולהכי אקשיה ניעקר ונשקליה, ומרפקינן, דלא מטא יומא דשוקא, ואלו בתבואה ליכא לאוקומה, שכיון שאינה צריכה לקרקע נעקריה ונשקליה וימתין עד יומא דשוקא. ע״כ.
וזה נכון, דכל החוכר לשנים לא לשנים בלבד הוא חוכר אלא לתבואות אותם שנים, ואם לא נגמרו עדיין לא הגיע זמנו לצאת. (שיטמ״ק).
ירקא וסילקא נעקריה ונישקליה. ומפרקינן דלא מטא עמא דשוקא. ואיכא למידק ולימא ליה בשבח שעדיין צריך לקרקע ושמין לו כדתניא בתוספתא הניחה ויצא והיה בה תבואה לקצור ענבים לבצור זתים למסוק הרי אלו שמין לו כיצד שמין לו אם היה שכיר נותנין לו לפי שכירתו קבלן לפי קבלנותו פירוש כגון שצריך לקרקע ושמין לו לפי מה ששוה ולפי שכירותו שאם אינו צריך לקרקע כלל מאי לפי שכירותו יקצור ויטול הכא נמי נימא מאי שמין לו ירקא וסלקא שצריך לקרקע. איכא למימר מדקתני שמין לו סתם משמע ליה דמי כל הפירות נותנים לו ואם צריכים לקרקע עדיין אמאי ולהכי ניחא ליה לאוקמה בפירות גמורים אלא דלא מטא יומא דשוקא ואי שקיל להו מיפסדי הילכך שמין לו ונותנים לו דמי פירות גמורים כלומר כל מה ששוין כשהן מחוברין. הרמב״ן.
ואין תירוצו זה מחוור דאדרבה מדאמרינן שמין לו משמע שאין נותנין לו אלא במה ששוה עכשיו. הרשב״א.
עוד תירץ דאי נמי איכא למימר מדקתני הגיע זמנו משמע שנתבשלו כל הפירות ואינן צריכין לקרקע שאין לך אדם מקבל שדה ומניחו מלא ויוצא ולהכי אקשיה ניעקר ונשקליה ומפרקינן דלא מטא יומא דשוקא דאלו בתבואה ליכא לאוקומה שכיון שאינה צריכה לקרקע נעקריה ונשקליה וימתין עד יומא דשוקא. עד כאן.
וזה נכון דכל החוכר לשנים לא לשנים בלבד הוא חוכר אלא לתבואות אותם שנים ואם לא נגמרו עדיין לא הגיע זמנו לצאת. הרשב״א.
וזה לשון הראב״ד: לא בסילקא וירקא ומשום דלא מטא יומא דשוקא ולא חזו למלקטינהו שמין לו כמה הן שוין אותו יום. והאי דקאמר בסילקא וירקא ולא קאמר בפירות האילן דהתם לא היו שמין לו אלא עומדין באילן עד יום השוק והוא מלקט אותם על יד על יד ואם לא הגיעו ללקט ודאי שמין לו מיהו בירקא דינא אשמועינן דאפילו עוד יומא דשוקא לא משהינן ליה משום דקא מבטל לה לארעיה. עד כאן.
הא דאקשינן לרבא מהמקבל שדה מחברו והגיעה שביעית ואוקימנא על כרחך במובר שדהו לחברו והגיע יובל שמין לו ועל כרחך בשבח שקמה. קשיא לי ומאי קשיא דהתם בלוקח דאדעתא דהכי נחית. ועוד דלשנים מרובות ודכוותה אפילו בחוכר יש לו בקורת השקמה כל שכן בשבח וכדתנן קבלה ממנו לשבע שנים יש לו בקורת השקמה. וכי תימא דוקא בקורת השקמה לכשתקצץ בתוך זמנו אבל בשבח שאינו נקצץ לא. הא ליתא דהא לאביי נוטל בשבח שקמה אף על גב דאינו נוטל בקורות נוטל בשבח וכל שכן. וצריך לי עיון. הרשב״א.
ושואלים: אם ירקא וסילקא — נעקור ונשקול [שיעקור אותם ויקח]! ומשיבים: מדובר באופן שלא מטא יומא דשוקא [הגיע עדיין יום השוק] ואם יעקרם עכשיו לא ימכרם, ועל כן משאיר אותם לבעל הקרקע, אבל מקבל תשלום עבורם.
The Gemara challenges: If it is referring to vegetables and beets, let him uproot and take them. The Gemara explains: It is referring to a case where the market day has not yet arrived, so that if he uproots them now he will not be able to sell them. He therefore leaves them for the owner of the land and receives money instead.
הכל
(5) ת״ש תָּא שְׁמַע הַמְקַבֵּל שָׂדֶה מֵחֲבֵירוֹ וְהִגִּיעַ שְׁבִיעִית שָׁמִין לוֹ שְׁבִיעִית מִי קָא מַפְקְעָא אַרְעָא אֶלָּא אֵימָא הַמְקַבֵּל שָׂדֶה מֵחֲבֵירוֹ וְהִגִּיעַ יוֹבֵל שָׁמִין לוֹ.
The Gemara suggests: Come and hear another proof from a baraita: In the case of one who receives a field from another to cultivate and the Sabbatical Year arrived, the court appraises it for him. The Gemara first expresses puzzlement over the baraita itself: Does the Sabbatical Year release land from the one who contracted to cultivate it? The arrangement is in effect it during this time, so why is there a need for an appraisal? The Gemara responds: Rather, say that the baraita reads as follows: In the case of one who receives a field from another to cultivate and the Jubilee Year arrived, the court appraises it for him.
הא דאקשינן: לרבא מהמקבל שדה מחברו והגיעה שביעית, ואוקימנא על כרחך במוכר שדהו לחברו והגיע יובל שמין ועל כרחך בשבח שקמה. קשיא לי, ומאי קשיא דהתם בלוקח דאדעתא דהכי נחית, ועוד דלשנים מרובות ודכוותה אפילו בחוכר יש לו בקורת השקמה כל שכן בשבת, וכדתנן קבלה ממנו לז׳ שנים יש לו בקורת השקמה, וכי תימא דוקא בקורת השקמה לכשתקצץ בתוך זמנו אבל בשבח שאינו נקצץ לא, הא ליתא, דהא לאביי נוטל בשבח שקמה אף על גב דאינו נוטל בקורות נוטל בשבח וכל שכן. וצריך לי עיון. (שיטמ״ק).
ומנסים להביא ראיה אחרת, תא שמע [בוא ושמע], ששנינו בברייתא: המקבל שדה מחבירו והגיע שביעית (שנת השמיטה) שמין לו את מה שהיה בשדה. ותחילה תוהים על עצם הברייתא: שנת השביעית מי קא מפקעא ארעא [האם היא מפקיעה את הקרקע] מהמחזיק בה? ימשיך להחזיק בה כמקודם, ומה מקום לשומה? אלא אימא [אמור] ותקן כך: המקבל שדה מחבירו והגיע יובל — שמין לו.
The Gemara suggests: Come and hear another proof from a baraita: In the case of one who receives a field from another to cultivate and the Sabbatical Year arrived, the court appraises it for him. The Gemara first expresses puzzlement over the baraita itself: Does the Sabbatical Year release land from the one who contracted to cultivate it? The arrangement is in effect it during this time, so why is there a need for an appraisal? The Gemara responds: Rather, say that the baraita reads as follows: In the case of one who receives a field from another to cultivate and the Jubilee Year arrived, the court appraises it for him.
הכל
(6) וְאַכַּתִּי יוֹבֵל מִי מַפְקְעָא קַבְּלָנוּת לִצְמִיתוּת אָמַר רַחֲמָנָא אֶלָּא אֵימָא זהַלּוֹקֵחַ שָׂדֶה מֵחֲבֵירוֹ וְהִגִּיעַ יוֹבֵל שָׁמִין לוֹ.
The Gemara asks: But still, this is difficult; does the Jubilee Year release the term of a contractor? The Merciful One states: “Permanently” (Leviticus 25:23), which indicates that only land that was permanently sold returns to its owner, whereas land that was rented does not revert to the owner at the Jubilee Year. Rather, say that the baraita reads as follows: In the case of one who purchases a field from another and the Jubilee Year arrives, the court appraises it for him.
ושואלים: ואכתי [ועדיין] שנת היובל מי מפקעא האם היא מפקיעה חוזה קבלנות? והלא ״לצמיתת״ אמר רחמנא [אמרה תורה] בדין יובל, שקרקע שנמכרה לצמיתות חוזרת לבעלים, אבל שדה שלא נמכר לצמיתות אלא למשך זמן מסויים — אין היובל מפקיע את השדה מן המחזיק בו! אלא אימא [אמור] כך: הלוקח (קונה) שדה מחבירו והגיע יובל — שמין לו.
The Gemara asks: But still, this is difficult; does the Jubilee Year release the term of a contractor? The Merciful One states: “Permanently” (Leviticus 25:23), which indicates that only land that was permanently sold returns to its owner, whereas land that was rented does not revert to the owner at the Jubilee Year. Rather, say that the baraita reads as follows: In the case of one who purchases a field from another and the Jubilee Year arrives, the court appraises it for him.
הכל
(7) וְכִי תֵּימָא ה״נ הָכִי נָמֵי שָׁמִין לוֹ בְּיַרְקָא וְסִילְקָא סִילְקָא וְיַרְקָא בְּיוֹבֵל הֶפְקֵירָא הוּא אֶלָּא לָאו חשְׁבַח שִׁקְמָה.
And if you would say that so too here it means that the court appraises it for him with regard to vegetables and beets, this cannot be, as vegetables and beets in the Jubilee Year are ownerless. This is because the Jubilee is like the Sabbatical Year in that any produce that grows is ownerless and may be taken by anyone. Rather, is the baraita not referring to the enhancement of the value of the sycamore that occurred during the time he had owned the field? It must be referring to this, and therefore presents a difficulty to Rava.
לא סילקא וירקא – פירוש: האי דלא אהדר ליה פירות שעדין לא נגמרו. משום דכיון דלא1 נגמרו דינן כאילן והינו שבח שקמה ואי אית ליה בשבח שקמה אית ליה בשבח פירות שלא נגמרו ואי לית ליה בשבח שקמה לית ליה בפירות שלא נגמרו.
1. כן בכ״י ירושלים 131. בכ״י ששון 557: ״לא״.
וכי תימא הכי נמי [ואם תאמר גם כן] ששמין לו בירקא וסילקא [בירק ותרד]? ואולם סילקא וירקא [תרד וירק] ביובל הפקירא הוא [הפקר הם], שהרי דין היובל כשנת השמיטה שאין מגדלים דבר, וכל הגדל בשדה הפקר לכל! אלא לאו [האם לא] הכוונה ששמין בשבח שקמה! וקשה איפוא לרבא.
And if you would say that so too here it means that the court appraises it for him with regard to vegetables and beets, this cannot be, as vegetables and beets in the Jubilee Year are ownerless. This is because the Jubilee is like the Sabbatical Year in that any produce that grows is ownerless and may be taken by anyone. Rather, is the baraita not referring to the enhancement of the value of the sycamore that occurred during the time he had owned the field? It must be referring to this, and therefore presents a difficulty to Rava.
הכל
(8) תַּרְגְּמַא אַבָּיֵי אַלִּיבָּא דְּרָבָא שָׁאנֵי הָתָם דְּאָמַר קְרָא {ויקרא כ״ה:ל״ג} וְיָצָא מִמְכַּר בַּיִת מִמְכָּר חוֹזֵר טשֶׁבַח אֵינוֹ חוֹזֵר וְנִגְמַר מִינֵּיהּ הָתָם זְבִינֵי מְעַלְּיָא הוּא וְיוֹבֵל אַפְקַעְתָּא דְּמַלְכָּא הִיא.
Abaye interpreted the baraita so that it is in accordance with the opinion of his disputant Rava: There it is different, as the verse states: “Then the house that was sold shall go out…in the Jubilee” (Leviticus 25:33), which teaches that the house or field that was sold returns to its owner, but the value of its enhancement does not return, but remains with the buyer. The Gemara asks: If so, let us derive from it a general halakha that the value of enhancement need not be returned. The Gemara answers: The two cases are dissimilar, as there, in the baraita, it is a full-fledged sale, and the Jubilee released it, as it is a release of the King, a Divine decree. Since the buyer had been in full ownership of the field, he keeps the value of the enhancement that occurred while it was his. By contrast, one who receives a field to cultivate is not an owner.
וניגמר מיניה – דמקבל.
התם זביני מעליא הוא – וכל כמה דאשבחא ארעא ברשותיה אשבחא וארעא דהדרא משום דיובל אפקעתא דמלכא הוא ומאי דלא פקע מלכא לא מפקע ממכר אפקע שבחא לא פקע.
תרגמה, הסביר זאת אביי אליבא [על פי שיטתו] של רבא החולק עליו: שאני התם [שונה שם] שאמר קרא [הכתוב]: ״ויצא ממכר בית... ביובל״ (ויקרא כה, לג), ממכר — חוזר לבעליו, שבח — אינו חוזר. ושואלים: אם כן, ונגמר מיניה [ונלמד מכך] הלכה כללית ששבח אין מחזירים! ומשיבים: אין הדברים דומים, התם זביני מעליא [שם מכירה מעולה, שלימה] היא, ויובל אפקעתא דמלכא היא [הפקעה של מלך, הקדוש ברוך הוא, היא], ואין הדבר דומה כלל לחוזה קבלנות, שאינו מכירה ואין בו הפקעה.
Abaye interpreted the baraita so that it is in accordance with the opinion of his disputant Rava: There it is different, as the verse states: “Then the house that was sold shall go out…in the Jubilee” (Leviticus 25:33), which teaches that the house or field that was sold returns to its owner, but the value of its enhancement does not return, but remains with the buyer. The Gemara asks: If so, let us derive from it a general halakha that the value of enhancement need not be returned. The Gemara answers: The two cases are dissimilar, as there, in the baraita, it is a full-fledged sale, and the Jubilee released it, as it is a release of the King, a Divine decree. Since the buyer had been in full ownership of the field, he keeps the value of the enhancement that occurred while it was his. By contrast, one who receives a field to cultivate is not an owner.
הכל
(9) רַב פָּפָּא קַבֵּיל אַרְעָא לְאַסְפַּסְתָּא קְדַחוּ בַּהּ תָּאלֵי כִּי קָא מִסְתַּלַּק אֲמַר לְהוּ הַבוּ לִי שְׁבָחָא א״ל אֲמַר לֵיהּ רַב שִׁישָׁא בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי לְרַב פָּפָּא אֶלָּא מֵעַתָּה דִּיקְלָא וַאֲלֵים ה״נ הָכִי נָמֵי דְּבָעֵי מָר שְׁבָחֵיהּ א״ל אֲמַר לֵיהּ הָתָם לָאו אַדַּעְתָּא דְּהָכִי נָחֵית אֲנָא הָכָא אַדַּעְתָּא דְּהָכִי נְחֵיתְנָא.
The Gemara relates: Rav Pappa received land as a contractor for growing hay. During the time he was cultivating it, palm trees sprouted in the ground. When he left the land he said to the owners of the field: Give me the value of the enhancement to the field from the palm trees. Rav Sheisha, son of Rav Idi, said to Rav Pappa: If that is so, i.e., if your claim is justified, then in a situation where there was a palm tree and it grew thick, so too would the Master, i.e., Rav Pappa, want to be paid for the value of the tree’s enhancement? Rav Pappa said to him: There, in that theoretical case, the cultivator did not descend to the field with that possibility in mind, as the cultivator considered only the consumption of the date palm’s fruit, not its growth. Here, in my case, I did indeed descend to the field with this in mind, as I anticipated receiving compensation for any growth of the field.
ערך קדח
קדח – א(בבא מציעא קט.) רב פפא קביל ארעא לאספסתא קדחי בה תאלי (בבא בתרא כח:) היכי דמי דקדח ואכלה פי׳ כיון שצמחה חתך ואכל ועוד צמחה ליה י׳ ימים חתכה ואכלה (סנהדרין קט) נקטיה גבך עד דקדחה פי׳ עד שיגדילו אזניו (בבא מציעא כג: חולין פח) דקדחי בהו חילפי פי׳ צמחו בו עשבים הנקראין חילפי והם קמשונים שצומחין בכרמים כלו׳ ישנים היו מזמן רב.
א. [הערפארשיסען, וואקסען.]
קדחי בה תאלי – צמחו בה אילנות.
דיקלא ואלים – קיבל הימנו אילן לפירותיו כך וכך שנים ונתעבה והגבירו עיקרו ה״נ וכו׳.
לאו אדעתא דהכי נחת – אלא לאכילת פירות הכא אדעתא דהכי נחת לכל אשר יצמח בה.
אלא מעתה דיקלא ואלים ה״נ – דבעי מר שבחא באלימות הדקל הא ודאי אפילו לאביי לית ליה דדוקא בשבח שקמה דליכא פרי אלא שבח דגידול ענפים קאמר אביי דיש לו דאדעתייהו נחת אבל אדעתא דאלימות הדקל לא נחת ה״נ מר לא נחת אדעתא דתאלי אלא אדעתא דאספסתא א״ל התם ודאי לאו אדעתא דהכי נחת כדקאמרת אבל אנא נחתינא למה שיצמיח הקרקע דהיינו אספסתא ואלו צמחו במקומה.
רב פפא קביל ארעא לאספסתא והיו נטועים בה גרעיני תמרה ולא הרגיש בהן, כיון שזרעה קדחו הצמחים הקרקע ויצאו דקלים, הניחן, כשבא להסתלק אמ׳ להן תנו לי מה שהשביחו אלו הדקלים בקרקע, דכיון דכל הַקַּרְקע בשכירותי, הוו להו כאילו אני נטעתים כדרך שתלא. אמ׳ ליה רב שישא בריה דרב אידי לרב פפא אילו אינן דומין לנטיעתך כי נטועים היו מקודם, והוו להו כמאן דהוה התם דיקלא ואלים, אילו הוה התם דיקלא ואלים הוה בעי מר שבחיה בתמה. אמ׳ ליה רב פפא התם בארעא דקבילת, לאו אדעתא דקדחי בה תאלי נחיתנא, אבל בדיקלא ואלים מאן דנחית אדעתא דדיקלא נחיתא.
א. אבל רש״י ד״ה לאו ותוד״ה אלא פירשו איפכא דיקלא ואלים לאו אדעתא דהכי נחית, אבל הכא דקדחו תאלי אדעתא דהכי נחית, וכ״פ הראב״ד (שטמ״ק ד״ה רב פפא). שיטת הקדמונים.
דיקלא ואלים בעי מר שבחיה – פירוש: דלא דמי דיקלא ואלים לשבח שקמה או לפירות שלא נגמרו דשבח שקמה ופירות שלא נגמרו1 למיקץ קיימי לכשייגמרו. אבל דיקלא ואלים לא קאי לעולם למיקץ. ומשום הכי אהדר ליה התם לאו אדעתא דהכי נחת.
1. כן תוקן בדפוסים. בכ״י ששון 557, ירושלים 131: ״נגמר״.
רב פפא קביל ארעא לאספסתא קדחי בה תאלי. פירוש היו בה אילנות ויצאו בשרשיהן נטעים ופארות והיה תובע חלקו מהם. אמר ליה רב שישא בריה דרב אידי לרב אשי אם כן דיקלא ואלים בעי מר שבחא כי זה אינו אלא דיקלא ואלים שהרי משרשיו יצאו ושרשים הוא דאלימו וקדחו. אמר ליה התם לאו אדעתא דהכי נחית דהא איתיה לאילן והיינו קורת שקמה אבל הכא אדעתא דהכי נחית דכל מאי דנפיק בארעא אית ליה בגויה. אמר ליה וכמאן כאביי דאמר בשבח שקמה יש לו הואיל וברשותו יצאו. אמר ליה אפילו לרבא התם לית ליה פסידא שהרי הפארות היוצאין מן הגזע אינם ממעטין לו את הקרקע אבל הכא הרי מיעטו לו את השדה מן האספסתא. אמר ליה ומה הוא ההפסד אגודא של אספסתא בעובי התאלי שקול ידא דאספתא כנגדו וזיל אנא כורכמא רישקא רביי אני הייתי זורע בו כרכום חשוב. אמר ליה כרכום אמרת ולא נטעים אחרים כמו דלועים ומקשאות שעושין פירות אם כן אלו התאלי שהנחת במקומן הם הכרכום שלך ואין לך אלא דמי עצים כי העצים עומדין ליקצץ כמו הכרכום. הראב״ד.
מסופר: רב פפא קביל ארעא לאספסתא [קיבל בקבלנות שדה לגדל בו אספסת]. קדחו [צמחו] בה בקרקע תאלי [דקלים]. כי קא מסתלק [כאשר הסתלק] מן הקרקע, אמר להו [להם] לבעלי השדה: הבו [תנו] לי שבחא [את השבח] שהושבח השדה על ידי הדקלים. אמר ליה [לו] רב שישא בריה [בנו] של רב אידי לרב פפא: אלא מעתה לשיטתך, דיקלא ואלים [היה דקל ונעשה עבה], הכי נמי דבעי מר שבחיה [כך גם כן ירצה אדוני את שבחו] של הדקל? אמר ליה [לו]: התם לאו אדעתא דהכי נחית [שם לא על דעת כן ירד], כלומר, המקבל לא הביא בחשבון אלא את אכילת פירות הדקל, ולא את עצם גידולו, ואולם אנא הכא [כאן במקרה שלי] אדעתא דהכי נחיתנא [על דעת כן ירדתי] לקבל עבור כל מה שגדל השדה.
The Gemara relates: Rav Pappa received land as a contractor for growing hay. During the time he was cultivating it, palm trees sprouted in the ground. When he left the land he said to the owners of the field: Give me the value of the enhancement to the field from the palm trees. Rav Sheisha, son of Rav Idi, said to Rav Pappa: If that is so, i.e., if your claim is justified, then in a situation where there was a palm tree and it grew thick, so too would the Master, i.e., Rav Pappa, want to be paid for the value of the tree’s enhancement? Rav Pappa said to him: There, in that theoretical case, the cultivator did not descend to the field with that possibility in mind, as the cultivator considered only the consumption of the date palm’s fruit, not its growth. Here, in my case, I did indeed descend to the field with this in mind, as I anticipated receiving compensation for any growth of the field.
הכל
(10) כְּמַאן כְּאַבַּיֵּי דְּאָמַר בִּשְׁבַח שִׁקְמָה יֵשׁ לוֹ אֲפִילּוּ תֵּימָא כְּרָבָא הָתָם לֵית לֵיהּ פְּסֵידָא הָכָא אִיכָּא פְּסֵידָא.
The Gemara asks: In accordance with whose opinion did he make this statement? Is it not in accordance with the opinion of Abaye, who says that he does have rights to the value of the enhancement of the sycamore? The Gemara refutes this claim: You may even say that he holds in accordance with the opinion of Rava, as there the cultivator suffers no loss when the sycamore grows in the field, so he is not entitled to the value of the enhancement as compensation. By contrast, here there is a loss, as the palm trees that sprouted occupied space designated for hay.
כמאן כאביי – דאילו לרבא דאמר בשבח שקמה אין לו אע״ג דאיכא למימר דאדעתא דהכי נחית ומשני דאפילו תימא כרבא דהתם כו׳.
אמ׳ ליה רב שישא כמאן בעית שבחא כאביי דאמ׳ בשבח שקמה יש לו, אמ׳ ליה רב פפא אפילו תימא כרבא, התם אם לא יטול מקבל בשבח שקמה אין לו פסידא, דהא ידע דאתריה לאו דזריעה, אנא דסמכא דעתאי אית לי פסידא. אמ׳ ליה רב שישא מאי פסידך ידא דאספסתא שהייתה קוצר לשם, קח דמיה, אמ׳ לו כורכמא רישקא דבאי פיר׳ דבעאי עין מובלעת, כלומר בצל של כרכום הייתי מבקש ליטע במקומן, יש גורסין רבאי בריש, אמ׳ ליה משאמרת כי כרכום הייתה רוצה ליטע במקומן דאינו בר קיימא לשנים, גלית דעתך כי לא הנחת אילו התאלי כדי שיתקיימו בקרקע אלא שתעקרם חילוף עקירת הכרכום, שקול כורכמא רישקא וזיל, כלום אין לך אלא מעין כרכום חֲשׁוֹב אותן התאלי עצים עקורים וקח דמיהן, אבל מה שהשביחו בקרקע אין לך.
המקבל שדה לעשר שנים או לכמה שירצה והגיע יובל בתוך הזמן אין היובל מפקיע את הקבלנות לצמיתות אמר רחמנא מי שהיתה נצמתת בידו יצא קבלנות ושכירות וחכירות שאינה נצמתת וכבר ביארנוה:
אע״פ שאין שמין למקבל וחוכר בשבח האילנות אם צמחו שם אילנות אחר קבלנותו וחכירותו מחשבין לו מקום האילנות שהפסיד זריעתן ומחשבין לו כפי זרע שזרע בשאר השדה לא שיאמר אני הייתי זורע שם מיני בשמים יקרים שנמצא ההפסד מרובה ומ״מ אם צמחו במקום שאין ראוי לזריעה כגון טרשים שבה וכיוצא בזה אינו נוטל כלום:
יש בדיני עבודת הקרקע דין אחר שאינו לא חכיר ולא שכיר ולא קבלן או אריס והוא קרוי שתל וענינו שהוא נוטע קרקעו של בעל הבית מתחלתו והיה מנהגם בזה שהיה אריס כל הימים שאותן האילנות בקיומן ונוטל מחצה ואין הלה יכול לסלקו עד שיפסיד הא מכיון שהוא מפסיד מסלקו ושתל זה כשמסלקין אותו שמין לו מה שהשביח ונוטל החצי ומנכין לו מחצי השבח הראוי לו מה שהפסיד מעתה מת לו שתל זה והניח יורשים רבים יכול הלה לסלקו אע״פ שלא הפסיד עדין הואיל והדבר ידוע שיגיע בזה הפסד מחמת שסומכים הם זה על זה ונותן להם חלקם בשבח וכן בכל שהדבר ניכר שאם לא יסלקנו יפסיד אע״פ שלא הפסיד אבל אם לא הניח אלא יורש אחד והוא ראוי לכך אין יכול לסלקו אלא השתל מורישה לבנו ולבן בנו עד כמה דורות ויש חולקין בזו לומר שכל שמת השתל אף בלא טענת הפסד מסלק את היורש לומר לא התניתי אלא לאביכם ואין הדברים נראין:
הפסיד השתל ועלה הפסדו כנגד חצי השבח שהשביח יוצא בלא שום שבח אבל אם לא עלה הפסדו לכך מחשבין לו חצי שבח שהשביח ומנכין ממנו כנגד הפסדו ואפילו התנה ואמר אי מפסידנא מסתליקנא בלא כלום אין זה כלום אסמכתא היא שהרי זו דרך גזום הוא ודרך יתור כלומר שאם אפסיד אשלם יותר מן הראוי ואין זה דומה לאם אוביר ולא איעביד כמו שביארנו:
שתל זה אינו צריך התראה אלא כל שהפסיד מסלקו ואין השתל יכול לטעון היה לך להתרות בי שלא להפסיד קודם שתסלקני שכל פסידא שאינה חוזרת כמותרה ועומד הוא:
כל שבני הכפרים ממנין עליהם אדם אחד במלאכתם ופשע מסלקין אותו מיד ואין צריך התראה מכאן אמרו שתל הקבוע לבני המדינה ליטע שדותיהם כרמים וכן טבח של בני העיר שנבל הבהמות והמקיז דם והמוהל שחבל והסופר שטעה בשטרות ומלמד תינוקות של בני המדינה שפשע בתינוקות אם שלא ללמדם אם ללמדם בטעות אם לחבול בהם יותר מן הראוי וכן בכל כיוצא באמנויות אלו ממה שפסידתם אינה חוזרת מסלקין אותם בלא התראה והוא הדין כשיחידים מנוהו עליהם באחד מאמנויות אלו וכיוצא בהם ושמא תאמר בטבח מיהא הרי חייב לשלם שכל טבח ששוחט בשכר משלם יש אומרין מכאן הואיל ואין לו שכר פרטי על בהמה זו אינו משלם מעתה בודק העיר שהוא שוחט בהמה שלנו ומנבלן פטור ויש אומרים שאף זו משלם ומ״מ מסלקים אותו שפעמים שבעל הבית צריך ליתן בשר לפני האורחים ואינו משלם דמי צערו ובשתו וכתבו גדולי המפרשים בכל אלו שאע״פ שמסלקין אותם בלא התראה מ״מ אין מוחזקין בהפסד בכדי לסלקם אלא בשנים ושלשה פעמים:
ושואלים: כמאן [כדעת מי] אמר זאת? — כדעת אביי, שאמר: בשבח שקמה יש לו? ודוחים: אפילו תימא [תאמר] שסבר כדעת רבא, אלא התם לית ליה פסידא [שם אין לו הפסד] כשהשקמה גדלה לה בשדה, ואילו הכא איכא פסידא [כאן יש הפסד], שהרי הדקלים שצמחו ממעטים משטח הגידול של האספסת.
The Gemara asks: In accordance with whose opinion did he make this statement? Is it not in accordance with the opinion of Abaye, who says that he does have rights to the value of the enhancement of the sycamore? The Gemara refutes this claim: You may even say that he holds in accordance with the opinion of Rava, as there the cultivator suffers no loss when the sycamore grows in the field, so he is not entitled to the value of the enhancement as compensation. By contrast, here there is a loss, as the palm trees that sprouted occupied space designated for hay.
הכל
(11) א״ל אָמַר לֵיהּ מַאי פסדתיך יְדָא דְּאַסְפַּסְתָּא ישְׁקוֹל יְדָא דְאַסְפַּסְתָּא וְזִיל אָמַר לֵיהּ אֲנָא כּוּרְכְּמָא רִישְׁקָא רַבַּאי א״ל אָמַר לֵיהּ גַּלֵּית אַדַּעְתָּךְ דִּלְמִשְׁקַל וְאִסְתַּלּוֹקֵי עֲבַדְתְּ שְׁקֹל כּוּרְכְּמָא רִישְׁקָא וְזִיל אֵין לְךָ אֶלָּא דְּמֵי עֵצִים בִּלְבַד.
Rav Sheisha said to Rav Pappa: But here too, the owner of the field can say: What loss have I caused you? I have caused you to lose a handful of hay. Take a handful of hay and go. Rav Pappa said to him: I claim that I grew garden saffron there. He claimed that he lost land that he could have used for the cultivation of expensive produce, not only hay. Rav Sheisha said to him: Even so, you admit that you wanted the land for other plantings, not to plant palm trees, and you have thereby revealed your intention that you acted so as to take the produce and leave. Take your garden saffron and leave, as you have rights only to the value of wood alone. Since you did not mean to grow these trees, you are entitled only to the price you could have received for the palm trees had you had uprooted them and sold them as wood during the time you cultivated the field.
ידא דאספסתא – מקום הדקלין היה זורע אספסתא ידא כמו (במדבר ב) איש על ידו.
אנא כורכמא רישקא רבאי – אני הייתי מגדל במקומן כרכום שדמיו יקרין.
א״ל – מדקאמרת כורכמא רישקא רבאי שהוא דבר הנקצר בכל שנה ולא אמרת אנא תאלי הייתי נוטע בה למישקל שבחייהו גלית אדעתך דלא נחתת להא ארעא אדעתא למיעבד בה מידי דבר קיימא למישם ליה שבחיה ומפיק אלא מידי דתיעקריה ותישקליה ותיזיל כי מסתלקת שקול כורכמך רישקך אותו כורכמא רישקא דהיינו תאלי שקיימו בה עקור אותו ולך וכשתבא לעקור אינו אלא עצים וזה יתן לך דמי עצים.
אין לך אלא דמי עצים בלבד – ואע״ג דבסוף פרק השואל (לעיל דף קא. ושם) אמר דמצי למימר זיתי אני נוטל אי לאו משום ישוב א״י הכא לא מצי אמר ליה דמיירי דהני תאלי לא היו ראוים לנוטעם במקום אחר ואם היה נוטלם היו מתים ולא היו שוים אלא לעצים א״נ מדלא א״ל תאלי הוה נטענא אלא כורכמא דרישקא שמשעוקרין אותן אין נוטעין אותן במקום אחר גלית אדעתיך שלא היית חושש בדבר שראוי לנוטען ולכך אין לך אלא דמי עצים וכגון שהתאלי לא היו מכחישין אותו יותר מאספסתא וכורכמא דרישקא שאם לא כן לא יכול לומר תאלי הוה נטענא שהרי לאספסתא קבלה.
אמר ליה גלי אדעתך דלמישקל ואיסתלוקי עבדת וכול׳ – אין פירושו דגלית אדעתך מדקאמר כורכמא רישקא הוא דבעאי כדפריש המורה דאם כן אי הוה טעין דאנא הוה נטענא תאלי בדוכתיהו הכי נמי דהוה שקיל ונמצא שבעבור שלא ידע לטעון הפסיד דינו ואי איהו לא ידע לטעון ליטענו ליה בית דין אי דינא הוי הכי אלא אף על גב דטעין הכי לית ליה והכין פירוש׳ משעה שקיבלתה אותה לאספסתא גלית אדעתך דלמישקל ואיסתלוקי עבדת ולא ליטע בה נטיעות המתקיימות הילכך אין לך בהן אלא דמי העצים.
גלית אדעתך דלמישקל ואסתלוקי עבדת. כתב הראב״ד, דנראה שאם טען בנטיעות אחרות שעושות פירות לזמן ארוך שהיתה טענתו טענה, ונוטל בשבח הקודחים שהניח שם לגדל, ע״כ. ואני תמה, דמה שאמר אנא כורכמא רישקא רבאי לא בדוקא קאמר, אלא באומר יכול אני לטעון שהייתי מגדל שם כורכמא רישקא, וכיון שכן מאי גלית אדעתך דקאמר ליה, אכתי ליהדר ולימא יכול אני לומר דנטיעות אחרות הייתי נוטע. ויש לי לדחוק ולומר דבדוקא אמר דהיה דעתו לגדל שם דבר הנלקח לכשיצא, ורב פפא דובר אמת בלבבו היה.
גמ׳ א״ל מאי פסדתיך כו׳ נ״ב לכאורה משמע דהכל הוא מדברי רב שישא בר רב אידי הוא ולא מדברי רב פפא דא״כ מאי קאמר אח״כ אנא כרכמא דרישקא קאמינא אבל מדברי התוס׳ יראה ששפיר רב פפא קאמר ליה שפירשו הא דקאמר ידא היינו ר״ל למה שיצמיחו האילנות קאמר אלא שהוא לא הבין והשיב לו שקול ידא דאספסתא כו׳ עד שהשיב ואנא כרכמא דרישקא קאמינא ודו״ק:
רש״י בד״ה א״ל כו׳ עקור אותן ולך כו׳ כצ״ל:
גלית אדעתך דלמישקל ואסתלוקי עבדת. כתב הראב״ד דנראה שאם טען בנטיעות אחרות שעושות פירות לזמן ארוך שהיתה טענתו טענה ונוטל בשבח הקודחים שהניח שם לגדל. עד כאן.
ואני תמה דמה שאמר אנא כורכמא רישקא רבאי לא בדוקא קאמר אלא באומר יכול אני לטעון שהייתי מגדל שם כורכמא רישקא וכיון שכן מאי גלית אדעתך דקאמר ליה אכתי ליהדר ולימא יכול אני לומר דנטיעות אחרות הייתי נוטע. ויש לי לדחוק ולומר דבדוקא אמר דהיה דעתו לגדל שם דבר הנלקח לכשיצא ורב פפא דובר אמת בלבבו היה. הרשב״א.
וזה לשון הראב״ד: ונראה לי שאם נטען בנטיעות אחרות שעושה פירות לזמן ארוך שהיתה טענתו טענה ונוטל בשבח הקדחים שהניח שם לגדל והטעם שהוא כמו שתלא שהיוצא מן השרשים של בעל הקרקע והחוכר הרי הוא כבעל הקרקע לימי חכורו לזרוע שם אספסתא וכיון שהניחו לגדל בין התאלי ולא עקר אותם הרי הוא כשתלא שמסתלק בזמנו כדאיתא לקמן. ע״כ.
וכתב הרמ״ך לענין פסק והיכא דלא קבלה אלא לזרעה זרעים וקדחו בה תאלי לא שקיל בהו אלא מאי דשוו הנהו עצים אף על גב דקטען ואמר אנא כורכמא רישקא רביי בההוא אתרא אי לא הוה תמן ההוא תאלא אפילו הני דמי עצים הוא דקא שקיל כדמסתלק מאריסותיה כמה שיהא שוה אותו הנטוע לנטעו בשדה אחרת דהיינו דמי עצים כעין כורכמא רישקא כן נראה. אף על פי שהאילן הנטוע שוה יותר אינו נוטל אלא חלק הראוי לו מדמי עצים אם נקצץ ורצה לטעו במקום אחר. והא דרב פפא דקביל ארעא לאספסתא וקדחו בה תאלי אסיקנא דאף על גב דקא טעין אנא כורכמא רישקא רביי לא שקיל מינייהו אלא מאי דחזי ליה מדמי עצים. מיהו הני פרישו לה דדוקא היכא דאמר ליה דאי נמי רבי בה כורכמא רישקא לא הוי מטי לגמרי השתא בעידן סלוקיה אבל אי שהה זמן מרובה דאי רכיכה כורנמא רישקא הוה מטיא בההוא שעתא מיחזי למימר דשקיל מאי דחזי לה בדמי כורכמא רישקא ואזיל. עד כאן.
תוס׳ בד״ה אין לך כו׳ שאל״כ לא יכול לומר תאלי הוה נטענה כו׳ עכ״ל דהכי משמע דהיה יכול לומר תאלי הוה נטענה למשקל שבחן מדקאמר גלית אדעתך דלמשקל ואסתלוקי כו׳ וק״ל:
אמר ליה [לו]: הרי אף כאן יכול בעל השדה לומר מאי פסדתיך [מה הפסדתיך] — ידא דאספסתא [מלוא יד שגדלה בו אספסת], שקול ידא דאספסתא וזיל [קח מלוא היד אספסת ולך]! אמר ליה [לו], יכול לומר לו: אנא כורכמא רישקא רבאי [אני כרכום הגננים גדלתי שם], כלומר, הפסדתי חלק מן הקרקע שיכולתי לגדל בו דברים יקרים, ולאו דווקא אספסת. אמר ליה [לו]: מכל מקום הלא אתה מודה שרצית לגדל גידולים שונים בשדה, ולא לנטוע דקלים — גלית אדעתך דלמשקל ואסתלוקי עבדת [גילית איפוא את דעתך שעל מנת לקחת ולהסתלק עשית], ואם כן, שקל כורכמא רישקא וזיל [קח כרכום גננים ולך] ומשום כך אין לך אלא דמי עצים בלבד כיון שלא התכוונת לגדל את העצים הללו, אם כן מגיע לך רק המחיר שיכול אתה לקבל עבור אותם דקלים אילו היית עוקר אותם ומוכרם כעצים.
Rav Sheisha said to Rav Pappa: But here too, the owner of the field can say: What loss have I caused you? I have caused you to lose a handful of hay. Take a handful of hay and go. Rav Pappa said to him: I claim that I grew garden saffron there. He claimed that he lost land that he could have used for the cultivation of expensive produce, not only hay. Rav Sheisha said to him: Even so, you admit that you wanted the land for other plantings, not to plant palm trees, and you have thereby revealed your intention that you acted so as to take the produce and leave. Take your garden saffron and leave, as you have rights only to the value of wood alone. Since you did not mean to grow these trees, you are entitled only to the price you could have received for the palm trees had you had uprooted them and sold them as wood during the time you cultivated the field.
הכל
(12) רַב בִּיבִי בַּר אַבָּיֵי קַבֵּיל אַרְעָא וְאַהְדַּר לֵיהּ מְשׁוּנִּיתָא קְדַחוּ בֵּיהּ זַרְדָּתָא כִּי קָא מִיסְתַּלַּק אֲמַר לְהוּ הַבוּ לִי שְׁבָחַאי אָמַר רַב פַּפֵּי מִשּׁוּם דְּאָתֵיתוּ מִמּוּלָאֵי אָמְרִיתוּ מִילֵּי מוּלְיָיתָא אֲפִילּוּ רַב פָּפָּא לָא אֲמַר אֶלָּא דְּאִית לֵיהּ פְּסֵידָא כהָכָא מַאי פְּסֵידָא אִית לָךְ.:
The Gemara relates another incident: Rav Beivai bar Abaye received land to cultivate and he surrounded it with a fence made of earth. In the meantime, trees sprouted in it. When he left the field he said to the owners: Give me my value of the enhancement of the trees that sprouted. Rav Pappi said: Is it because you come from unfortunate people that you say unfortunate and unsound words? Abaye’s family came from the family of Eli, whose descendants were sentenced to die at a young age. Rav Pappi explains: Even Rav Pappa said only that he is entitled to the value of the enhancement of the palm trees when he has suffered a loss, as they take up part of the field. Here, by contrast, what loss do you have? As the trees sprouted in a place that would have been left unplanted, you have not lost anything and you are not entitled to compensation.
ערך מל
מל – א(בבא מציעא קט.) אמר רב פפא משום דאתו ממולאי אמריתו מילי ממולייתא פי׳ גאון זה נאמר על אדם גדול מפני שהוא גדול מדבר גדולות. פי׳ אחר משום שאתם מבית עלי שהן חתוכי שנים תאמרו דברים חתוכים שאין להם ראש ואין להם טעם.
א. [שניידען. רעדען.]
אהדר ליה משוניתא – הגביהו סביב גבוליה כעין שן הר.
קדחי ביה זרדתא – בההיא משוניתא צמחו בה אילנות של עוזרדין קורמיי״ר בלעז.
ממולאי – מבית עלי שהיה ממשפחה רעועה.
אמריתו מילי מולייתא – דברים גבנונים לשון מוליא במוליא במו״ק (דף י:) גבשושית.
אפילו רב פפא – דבעי שכר שבחא דתאלי.
דאית ליה פסידא – שצמחו במקום הראוי לזריעה.
הכא מאי פסידא איכא – במשוניתא אין דרך לזרוע.
רב ביבי בר אביי קיבל קרקע לאספסתא שהיה גדרה משוניתא, צמחה בההיא משוניתא זרדתא, קיל שגר אל משתהא, ופיר׳ קדחה מלשוןא מקדח, פיר׳ב כי הצמח קודח האדמה ויוצא, כי מסתלק אמ׳ להו הבו לי חלקי בשבח שהשביח הקרקע בזו הזרדתא. ודחייה רב פפא דלא הוה ליה פסידא מידי, דמשוניתא לאו בת זריעה. עד הנה מדברי רב״ס ז״ל.
א. כלים פי״ז מי״ב.
ב. עיין ערוך השלם ערך קדח.
וגדרה ליה משוניתא. טרשים היו סביבה ולא היה ראוי לאספסתא ויצאו בו קנים ובקש מהן חלקו אמרו לו ומה הפסדת באלו הקנים והלא במקום הטרשים יצאו ולא ירדת על דעת כן. הראב״ד.
ממולאי. רבינו חננאל גריס דאתון מממלא ועל שם מקומן הוא קורא אותן כדאיתא בבראשית רבה רבי מאיר איקלע לממלא ראה אותם שחורי ראש אמר להם ממשפחת בני עלי אתם וכו׳. הרא״ש.
מסופר: רב ביבי בר אביי קביל ארעא ואהדר ליה משוניתא, קדחו ביה זרדתא [קיבל קרקע והקיפה מסביב בגדר אדמה, ובינתיים צמחו בה עצים]. כי קא מיסתלק [כאשר הסתלק] מן השדה אמר להו [להם]: הבו [תנו] לי שבחאי [את שבחי] עבור העצים שגדלו. אמר רב פפי: משום דאתיתו ממולאי [שבאתם מאנשים קצוצים] אמריתו מילי מולייתא [אומרים אתם דברים קצוצים]?! כי משפחת אביי התייחסה לבית עלי שהיו מתים בקיצור ימים. והסביר לו: אפילו רב פפא לא אמר שמגיע לו עבור שבח הדקלים אלא דאית ליה פסידא [כשיש לו הפסד], שהרי צמחו הדקלים בתוך השדה ומיעטו ממנו, ואולם הכא מאי פסידא אית [מה הפסד יש] לך, שהרי גדלו העצים במקום שאין זורעים בו, וכיון שלא הפסדת דבר — אין ראוי לך לקבל.
The Gemara relates another incident: Rav Beivai bar Abaye received land to cultivate and he surrounded it with a fence made of earth. In the meantime, trees sprouted in it. When he left the field he said to the owners: Give me my value of the enhancement of the trees that sprouted. Rav Pappi said: Is it because you come from unfortunate people that you say unfortunate and unsound words? Abaye’s family came from the family of Eli, whose descendants were sentenced to die at a young age. Rav Pappi explains: Even Rav Pappa said only that he is entitled to the value of the enhancement of the palm trees when he has suffered a loss, as they take up part of the field. Here, by contrast, what loss do you have? As the trees sprouted in a place that would have been left unplanted, you have not lost anything and you are not entitled to compensation.
הכל
(13) רַב יוֹסֵף הֲוָה לֵיהּ הָהוּא שַׁתָּלָא שְׁכֵיב וּשְׁבַק חַמְשָׁה חַתְנָוָותָא אֲמַר עַד הָאִידָּנָא חַד הַשְׁתָּא חַמְשָׁה עַד הָאִידָּנָא לָא הֲווֹ סָמְכוּ אַהֲדָדֵי וְלָא מַפְסְדוּ לִי הַשְׁתָּא חַמְשָׁה סָמְכוּ אַהֲדָדֵי וּמַפְסְדוּ לִי אֲמַר לְהוּ אִי שָׁקְלִיתוּ שְׁבָחַיְיכוּ וּמִסְתַּלְּקִיתוּ מוּטָב וְאִי לָא מְסַלֵּיקְנָא לְכוּ בְּלָא שְׁבָחָא.
§ The Gemara relates: Rav Yosef had a certain planter whose job it was to plant trees, similar to a sharecropper. He died and left behind five sons-in-law. Rav Yosef said: Until now I had to deal with only one person; now there are five. Until now they did not rely on each other to plant the trees and did not cause me a loss, as the responsibility was their father-in-law’s, but now that they are five they will rely on each other to plant the trees and cause me a loss. In light of these considerations, he decided to discontinue the agreement with them. Rav Yosef said to them: If you take the value of your enhancement that you brought to the field and remove yourselves, all is well, but if not, I will remove you without giving you the value of the enhancement.
הא דאמר רב יוסף עד האידנא חד השתא חמשא. נראה לי דחסידותא קאמ׳ לגרמיה למימרא דאי לאו הכי לא הוה איהו מסלק להו, אבל מדינא אפי׳ בשבק חד ברא זריז ומהימן מצי מסלק ליה, דאמר רב נחמן האי שתלא דשכיב מסלקינן ליה, וע״כ לא פסקי׳ עלה ולאו מילתא הוא אלא בלאא שבחא הא בשבחא ודאי מסלקי׳, שיכול לומ׳ לו אין לי חשבון עם כל אדם אלא עמךב. וכך שנו בפ׳ זה בתוספ׳ג המקבל שדה מחבירו ומת לא יאמר לבנו תנו לי מה שאכל אביכם, וכן הם לא יאמרו תן לנו מה שעשה אבינו אלא שמין ונותנין לו משמע דמסלקינן להו. ומכאן ראיה למה שכתב הר׳ משה הספרדי ז״לד אחד מן השותפין או מן המתעסקים שמת בטלה השותפות או העסק אע״פ שהתנו לזמן קבוע, וכזה הורו הגאונים. וזו גדולה משלהם ז״ל.
א. כ״ה הגירסא בשטמ״ק. ובכתי״א 2 הגירסא: מכלה שבחא. ובנדפס: מכלא. ובכתי״א אינו ברור. וכגירסת השטמ״ק כ״ה בחידושי הר״ן שמביא לשון רבנו.
ב. עיין בחידושי הר״ן ובנימוק״י (סו א) שהביאו דברי רבנו, וכ״כ הרא״ש בסי׳ לז, והביא שכ״כ ה״ר מאיר ז״ל. והרשב״א בתשובות (ח״ב סי׳ שא) כתב שכן נראה מדברי הרב אלפסי ז״ל שכתב בפרק המקבל (סב א) גבי להכי קרי ליה עסקא דאם מת לא נעשה מטלטלין אצל בניו. עכ״ל. וכ״כ בחידושיו כאן ובכתובות (פו ב) והובאו בשטמ״ק ושם האריך בזה. אולם בחידושי הר״ן כאן כתב וז״ל: אבל ראיתי לרב אלפסי ז״ל שהשמיטה מן ההלכות אפשר שהוא סובר דכי אמרינן ולאו מילתא אכולה מילתא קאי. עכ״ל. ועיין בב״י בסי׳ קעו סל״ה שהביא דברי רבנו ושא״ר והביא עוד שכ״כ הריטב״א (שו״ת סי׳ קעו) בשם רבו והרמב״ן והכריע כמותם.
ג. פ״ט ה״ו.
ד. בפ״ה משלוחין הי״א, וכתב שם במגדל עוז שכ״כ הר״מ ז״ל מקוצי מדעת רבותינו בעלי התוספות ז״ל.
אמר רב יוסף עד האידנא חד השתא חמשה. כתב הרמב״ן ז״ל, דלמדת חסידות קאמר, ולומר דאלו הוה שביק חד חתנא לא הוה מסלק ליה, ואלא מדינא אפילו לא שבק אלא חד זריז ומהימן מצי מסלק ליה, דאמר ליה אין לי חשבון עם כל אדם אלא עמו, וכדאמר רב נחמן האי שתלא דשכיב מסלקין ליה, ועד כאן לא פסקינן עליה ולא היא אלא משום דקאמר דמסלקינן ליה בלא שבחא. וכך שנו בתוספתא בפרק זה (תוספתא בבא מציעא ט׳:ט״ו), המקבל שדה מחברו ומת, לא יאמר לבניו תנו לי מה שאכל אביכם, וכן הם לא יאמרו לו תן לנו מה שעשה אבינו אלא שמין ונותנין לו, ומכאן ראיה למה שכתב ה״ר משה הספרדי (ספ״ה מהל׳ שותפין), אחד מן השותפין או מן המתעסקים שמת בטלה השותפות או העסק, אף על פי שהתנו לזמן קבוע, וכזה הורו הגאונים [וכן נראה] גם מדברי הריא״ף שכתב למעלה בפירקין גבי להכי קרו ליה עסקא שלא יעשה מטלטלים אצל בניו (קד:).
ומיהו יש לי מקום עיון בזה בפרק הכותב (כתובות פו:) גבי נדר ושבועה אין לי עליך ולא על יורשיך ועל הבאים מכחך, דמשמע דאף היורשים שלה מתעסקים במה שהניח הוא בידה להתעסק, ומאי שנא מהניח להם אביהם פרה שאולה שמשתמשין בה כל ימי שאלתה (כתובות לד:), ושם כתבתי יותר. והראיה שהביא הרב מדרב נחמן דאמר האי שתלא דשכיב מסלקין ליה בלא שבחא, נראה לי דאינה ראיה, דיש ספרים דגרסי בה האי שתלא דאפסיד מסלקינן ליה בלא שבחא, ולא גרסי בה דשכיב ומשום דשביק חמש חנואתא, וקאמר דמפסדו קמייתי מדרב נחמן דמהשתא חשבינן ליה כודאי מפסידים, וזו נראית לי גירסא נכונה, דאי גרסינן דשכיב לא הוה ליה למימר מסלקינן ליה דהא איהו שכיב ולא שייך, אלא הוה לי למימר מסלקינן להו ליתומים, או כיוצא בזה. ומכל מקום אנו אין לנו אלא כדברי הגאונים שכל דבריהם דברי קבלה הן. (שיטמ״ק).
אמר רב יוסף עד האידנא חד השתא חמשה. כתב הרמב״ן ז״ל דלמדת חסידות קאמר ולומר. דאלו הוה שביק חד חתנא לא הוה מסלק ליהן ואלא מדינא אפילו לא שבק אלא חד זריז ומהימן מצי מסלק ליה דאמר ליה אין לי חשבון עם כל אדם אלא עמו וכדאמר רב נחמן האי שתלא דשכיב מסלקין ליה ועד כאן לא פסקינן עליה. ולא היא אלא משום דקאמר דמסלקינן ליה בלא שבחא. וכך שנו בתוספתא בפרק זה המקבל שדה מחברו ומת לא יאמר לבניו תנו לי מנה שאכל אביכם וכן הם לא יאמרו לו תן לנו מה שעשה אבינו אלא שמין ונותנין לו. ומכאן ראיה למה שכתב ה״ר משה הספרדי אחד מן השותפין או מן המתעסקים שמת בטלה השותפות או העסק אף על פי שהתנו לזמן קבוע וכזה הורו הגאונים ז״ל. הרמב״ן ז״ל.
גם מדברי הריא״ף שכתב למעלה בפירקין גבי להכי קרו ליה עסקא שלא יעשה מטלטלים אצל בניו. ומיהו יש לי מקום עיון בזה בפרק הכותב. גבי נדר ושבועה אין לי עליך ולא על יורשיך ועל הבאים מכחך דמשמע דאף היורשים שלה מתעסקים במה שהניח הוא בידה להתעסק ומאי שנא מהניח להם אביהם פרה שאולה שמשתמשין בה כל ימי שאלתה. ושם כתבתי יותר. והראיה שהביא הרב מדרב נחמן דאמר האי שתלא דשכיב מסלקין ליה בלא שבחא נראה לי דאינה ראיה דיש ספרים דגרסי בה האי שתלא דאפסיד מסלקינן ליה בלא שבחא ולא גרסי בה דשכיב ומשום דשביק חמש חנואתא וקאמר דמפסדו. קמייתי מדרב נחמן דמהשתא חשבינן ליה כודאי מפסידים. וזו נראית לי גירסא נכונה דאי גרסינן דשכיב לא הוה ליה למימר מסלקינן ליה דהא איהו שכיב ולא שייך אלא הוה ליה למימר מטלקינן להו ליתומים או כיוצא בזה ומכל מקום אנו אין לנו אלא כדברי הגאונים שכל דבריהם דברי קבלה הן. הרשב״א.
והר״ן כתב דלא דמי למאי דאמרינן הניח וכו׳. ככתוב בנמוקי יוסף וכתב עוד אבל להריא״ף ראיתי שהשמיטה מן ההלכות אפשר שהוא סובר דכי אמרינן ולאו מילתא היא אכולה מילתא קאי. עד כאן.
מסליקנא לכו בלא שבחא וכו׳. ולאו מילתא היא. פירש הריב״ן שלא אמר דבר זה מעולם וכו׳ ככתוב בתוספות עד ויש לומר דרב יוסף לא הזכיר אלא אחד מהם וכו׳. אי נמי נאמרה היכא דהפסיד ואיהו סבר אפילו היכא דלא הפסיד. אי נמי להפחידו אמרה היכא דלא הפסיד. הרא״ש.
וזה לשון תוספות שאנץ: אי נמי באמרה והיה סבור מי שאמרה דאף על גב דלא פשעו יורשין בדבר יכול לסלקו בלא שבח דארעתא דהכי נחית המוריש שלא יהא אלא יורש אחד ויהא רמי אנפשיה לשומרה כאביו ואם יהיה לו שני יורשין או שלשה לא יהא להם חלק כלל ואפילו שבחא לא יגבו. ולא נהירא. מרבי. תוספות שאנץ.
ג מסופר: רב יוסף הוה ליה ההוא שתלא [היה לו שתלן], איש שהיתה אומנותו לשתול עצים, שהיה כאריס אצלו, שכיב ושבק [מת והניח] חמשה חתנוותא [חתנים]. אמר רב יוסף: עד האידנא [עכשיו] היה לי עסק רק עם חד [אחד], השתא [ועכשיו] עם חמשה. עד האידנא [עכשיו] לא הוו סמכו אהדדי [היו סומכים זה על זה] ולא מפסדו [היו מפסידים] לי, שהאחריות היתה על החותן, השתא [עכשיו] שחמשה הם סמכו אהדדי ומפסדו [יסמכו זה על זה ויפסידו] לי, ומשום כך החליט שאין רצונו בהמשך ההסכם עמם. אמר להו [להם]: אי שקליתו שבחייכו ומסתלקיתו [אם תקחו את שבחכם שהשבחתם בעבודתכם ותסתלקו] — מוטב, ואי [ואם] לא — מסליקנא לכו [אסלק אתכם] בלא שבחא [שבח].
§ The Gemara relates: Rav Yosef had a certain planter whose job it was to plant trees, similar to a sharecropper. He died and left behind five sons-in-law. Rav Yosef said: Until now I had to deal with only one person; now there are five. Until now they did not rely on each other to plant the trees and did not cause me a loss, as the responsibility was their father-in-law’s, but now that they are five they will rely on each other to plant the trees and cause me a loss. In light of these considerations, he decided to discontinue the agreement with them. Rav Yosef said to them: If you take the value of your enhancement that you brought to the field and remove yourselves, all is well, but if not, I will remove you without giving you the value of the enhancement.
הכל
(14) דְּאָמַר רַב יְהוּדָה וְאִיתֵּימָא רַב הוּנָא וְאִיתֵּימָא ר״נ רַב נַחְמָן הַאי שַׁתָּלָא דִּשְׁכֵיב יוֹרְשִׁים דִּילֵיהּ מִסְתַּלְּקִין לְהוּ בְּלָא שְׁבָחָא לוְלָאו מִילְּתָא הִיא.
Rav Yosef explains his statement: As Rav Yehuda says, and some say it was Rav Huna, and some say it was Rav Naḥman: With regard to this planter who died, his heirs may be removed without receiving the value of the enhancement. The Gemara comments: But this is not correct, as the halakha is not in accordance with this opinion.
1מסלקינן להו בלא שבחא ולאו מילתא היא – פי׳ ריב״ן שלא אמר דבר זה מעולם אלא להפחידו אמר כן ותימה דאם לא אמר מעולם למה הזכיר כל כך אמוראים רב הונא ואיתימא רב יהודה ואיתימא כו׳ וי״ל דרב יוסף לא הזכיר אלא אחד מהם ובני בית המדרש נסתפקו בין אלו איזה מהן הזכיר.
1. תוס׳ ד״ה ״ ״ מופיע בדפוס וילנא בדף ק״ט:.
שאמר רב יהודה, ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת רב הונא, ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת רב נחמן: האי שתלא דשכיב [שתלן שמת] — היורשים דיליה [שלו] מסתלקין להו [להם] בלא שבחא [שבח]. ומעירים: ולאו מילתא היא [ואין זה דבר], כלומר, אין הלכה כן.
Rav Yosef explains his statement: As Rav Yehuda says, and some say it was Rav Huna, and some say it was Rav Naḥman: With regard to this planter who died, his heirs may be removed without receiving the value of the enhancement. The Gemara comments: But this is not correct, as the halakha is not in accordance with this opinion.
הכל
(15) הָהוּא שַׁתָּלָא דַּאֲמַר לְהוּ אִי מַפְסֵדְינָא מסלקנא אַפְסֵיד אָמַר רַב יְהוּדָה מִסְתַּלַּק בְּלָא שְׁבָחָא רַב כָּהֲנָא אָמַר מִסְתַּלַּק וְשָׁקֵיל שְׁבָחָא וּמוֹדֶה רַב כָּהֲנָא דְּאִי אָמַר אִי פסידנא מִסְתַּלַּקְנָא בְּלָא שְׁבָחָא מִסְתַּלַּק בְּלָא שְׁבָחָא רָבָא אָמַר מאַסְמַכְתָּא הִיא וְאַסְמַכְתָּא לָא קָנְיָא.
The Gemara relates another incident. There was a certain planter who said to the owner: If I cause a loss to the vineyard by ruining its plants I will leave the field. Ultimately, he indeed caused a loss to the plants, but some enhancement from the time he began did still exist. Rav Yehuda said: He leaves without receiving payment for the enhancement, while Rav Kahana said: He leaves and takes the payment for the enhancement resulting from his work. And Rav Kahana concedes that if he said: If I cause a loss I will leave without receiving payment for the enhancement, he indeed leaves without receiving payment for the enhancement. Conversely, Rava said: A promise of this kind, which he does not expect to have to fulfill, is a transaction with inconclusive intent [asmakhta], and the halakha is that an asmakhta does not effect acquisition and is therefore not legally binding.
אפסיד – מאי דאשבח כבר מיהו אכתי הוה שבחא ומיסתלקנא דקאמר בלא שבחא קאמר.
ורב כהנא אמר וכו׳ – דה״ק אי מפסידנא מסתליקנא על כרחי ושקילנא מאי דאשבחי.
לא קניא – ואפילו אמרת הכי לא מסלקינן ליה בלא שבחא.
ההוא שתלא דאמ׳ אי מפסידנא מסתליקנא וכול׳. רב״ס ז״ל והילכתא בין אמ׳ מסתליקנא בלא שבחא בין לא אמ׳, יהבינן ליה שבחיה, דאסמכתא לא קניא, ושניא ממתניתין דתנן אם אוביר וכול׳, דהתם מאי דאפסיד משלם הכא נמי מאי דאפסיד מנכינן ליה משבחיה, ושיורא יהבינן ליה. רוניא שתלא דרבינא הוה, אפסיד, סלקיה פיר׳ ויהב ליה שבחיה בתר דנכי ליה פסידא, אתא לקמיה דרבא אמ׳ ליה חזי מר מאי דקא עביד לי, אמ׳ ליה שפיר קא עביד לך, אמ׳ ליה והא לא אתרו בי דאי אתרו בי הוינא מזדהרנא, אמ׳ ליה לא צריכת לאתרויי. רבא לטעמיה וכול׳ עד כללא דמילתא כל פסידא דלא הדר כמותרין ועומדין דאמו. ומשלמי פסידא והא דרבא בפרק לא יחפורא.
א. בבא בתרא כא, ב.
מסופר: ההוא שתלא [אותו שתלן] שאמר להו [להם] לאותם ששכרו אותו לשתול עצים בקרקעותיהם: אי מפסדינא מסלקנא [אם אפסיד בכרם ואקלקל בנטיעות הרי אני מסתלק מן השדה]. ואכן אפסיד [הפסיד]. אמר רב יהודה: הריהו מסתלק מן השדה בלא שבחא [שבח]. רב כהנא אמר: הריהו מסתלק ושקיל שבחא [ונוטל שבח] שהשביח בעבודתו. ומודה רב כהנא דאי [שאם] אמר אי פסידנא מסתלקנא [אם אני אפסדי הריני מסתלק] מן השדה בלא שבחא [שבח], שאכן הוא מסתלק בלא שבחא [שבח]. ואילו רבא אמר: תנאי כגון זה אסמכתא היא וכלל הוא שאסמכתא לא קניא [אינה קונה], כלומר, אין בה תוקף ואין חובה לקיים הבטחה כגון זו.
The Gemara relates another incident. There was a certain planter who said to the owner: If I cause a loss to the vineyard by ruining its plants I will leave the field. Ultimately, he indeed caused a loss to the plants, but some enhancement from the time he began did still exist. Rav Yehuda said: He leaves without receiving payment for the enhancement, while Rav Kahana said: He leaves and takes the payment for the enhancement resulting from his work. And Rav Kahana concedes that if he said: If I cause a loss I will leave without receiving payment for the enhancement, he indeed leaves without receiving payment for the enhancement. Conversely, Rava said: A promise of this kind, which he does not expect to have to fulfill, is a transaction with inconclusive intent [asmakhta], and the halakha is that an asmakhta does not effect acquisition and is therefore not legally binding.
הכל
(16) וּלְרָבָא מַאי שְׁנָא מֵהָא דִּתְנַן אִם אוֹבִיר וְלָא אַעֲבֵיד אֲשַׁלֵּם בְּמֵיטְבָא הָתָם מַאי דְּאַפְסֵיד מְשַׁלֵּם הָכָא נמַאי דְּאַפְסֵיד מְנַכֵּינַן לֵיהּ וְאִידַּךְ יָהֲבִינַן לֵיהּ.
The Gemara asks: And according to Rava, in what way is it different from that which we learned in a mishna (104a) that the recipient of the field stipulates: If I let the field lie fallow and do not cultivate it I will pay with the best-quality produce, in which case he is obligated to fulfill his promise? The Gemara answers: There, he pays for the loss he caused, while here, we deduct from him the loss that he caused, and we give him the other portion of the money. He does not forfeit all that was due to him just because some of his plantings were unsuccessful.
התם מאי דאפסיד משלם. כלומר ותו לא אין שום אסמכתא ושום קנס שלא קבל עליו אלא שישלם מה שהפסיד הכא נמי ראוי שנאמר כן דמה שהפסיד מנכינן ליה והשאר יהבינן ליה. ה״ר יהונתן.
ושואלים: ולרבא מאי שנא מהא דתנן [מה שונה הדבר מזה ששנינו במשנה] שמתנה מקבל־השדה: אם אוביר את השדה ולא אעביד [אעבוד בו] אשלם במיטבא [במיטב]! ומשיבים: התם [שם] — מאי דאפסיד [מה שהפסיד] הוא משלם, הכא, מאי דאפסיד [כאן, מה שהפסיד] — מנכינן ליה ואידך יהבינן ליה [מנכים לו, ואת השאר נותנים לו], אבל אין ראוי שיפסיד הכל משום שגרם הפסד לחלק מן הנטיעות.
The Gemara asks: And according to Rava, in what way is it different from that which we learned in a mishna (104a) that the recipient of the field stipulates: If I let the field lie fallow and do not cultivate it I will pay with the best-quality produce, in which case he is obligated to fulfill his promise? The Gemara answers: There, he pays for the loss he caused, while here, we deduct from him the loss that he caused, and we give him the other portion of the money. He does not forfeit all that was due to him just because some of his plantings were unsuccessful.
הכל
(17) רוּנְיָא שַׁתָּלָא דְרָבִינָא הֲוָה אַפְסֵיד סַלְּקֵיהּ אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא א״ל אֲמַר לֵיהּ חֲזִי מָר מַאי קָא עָבֵיד לִי א״ל אֲמַר לֵיהּ שַׁפִּיר עֲבַיד א״ל אֲמַר לֵיהּ הָא לֹא הִתְרָה בִּי א״ל אֲמַר לֵיהּ לָא צְרִיכָא לְהַתְרוֹת רבא לְטַעְמֵיהּ דְּאָמַר רָבָא סמַקְרֵי דַרְדְּקֵי שַׁתָּלָא טַבָּחָא וְאוּמָּנָא
The Gemara relates that Runya was the planter of Ravina. He caused a loss, and Ravina removed him from his field. Runya came before Rava and said to him: Let the Master see what Ravina has done to me. Rava said to him: Ravina did well, as you caused him a loss. Runya said to him: But Ravina did not warn me beforehand. How can he force me to leave without prior warning? Rava said to him: In this case it is not necessary to provide a warning. The Gemara comments: Rava conforms to his line of reasoning, as Rava said: With regard to a teacher of children, a planter, a ritual slaughterer, and a bloodletter,
אומנא – מוהל תינוקות.
כמותרין ועומדין דמי – לסלקינהו.
מקרי דרדקי – פסידא דלא הדר הוא דשבשתא כיון דעל על.
ומההיא עובדא דרוניא (ב״ב ה ע״א) נמי שמעינן דדינא דבר מצרא כנהרדעי. דרוניא זבן ארעא אמצרא דרבינא סבר רבינא לסלוקי משום דינא דבר מצרא אמר ליה רב סמא לרבינא אמרי אינשי ארבעיא לצלא ארבעי לצללא. והכי פירושו דמסתבר לי בהא עובדא, דרוניא שתלא דרבינא הוה כדאמ׳ בפרק המקבל (בבא מציעא קט ע״א), וקנה קרקע אחד בין קרקעותיו של רבינא כדאמ׳ (ב״ב ה ע״א) רוניא אקפיה רבינא מארבע קרנתיה, ורצה רבינא לסלקו משום דינא דבר מצרא, ואמר ליה רב סמאב אמרי אינשי ארבעי לצלא, ארבע מעות מרויח בעל העור וארבע העבדן דהוא אצללאג, כלומר כריוחד של בעל העור ריוח העבדן, הרי הוא כמו שותף, כך רוניא שהוא שתלא דידך חשוב הואה מצרן כמוך שהרי נוטל חצי השבח כדאמרי׳ (בבא מציעא קט ע״ב) באתרא דשתלא שקיל פלגא ואריסא תילתא, ואין אתה יכול לסלקו כי מצרן שקדם וקנה קנהו. ואם לא שהיה רוניא שתלא (באונס) [באותם] קרקעותיו של רבינא היה רבינא מסלקו בדין, אלמא דינא הכי הוא.
אם אמרז הוא הקרקע ביד הלוקח, אין המצרן יכול לומר לו לא אתן לך אלא כמה ששוה עכשיו, אלא כל הדמים שנתן יתן לו או לא ידחה אותו, שאין דינא דבר מצרא עליו אלא כשמחזיר לו כל המעות עד גמירא.
א. ארבעי וכו׳ ארבעי, כ״ה גם בכמה כת״י של הגמ׳. לפנינו ארבעה.
ב. כגי׳ כת״י אחד שבדק״ס. לפנינו ספרא.
ג. כנראה הצללא.
ד. כך כנראה בד״פ (ושם לא כריוח. וטס״ה) וכצ״ל. בכת״י לא ברור אם כריוח או בריוח.
ה. בכת״י נוסף שותף.
ו. וכפירוש זה כתבו תוס׳ בב״ב שם בשם רבינו אברהם. וכ״ה בעיטור מ׳ מכירת קרקעות דס״ו ע״א: ואנו רגילין לפרש כפירוש הרב אדוני אבינו זצ״ל דרוניא שתלא דרבינא הוה ויש לו חלק בשדות דרוניא והוא בר מצרן כמותו כמו שבעל העור והעבדן שוין וכן פירש ה״ר לוי [בב״י העתיק: ה״ר יהודה הלוי] וכן עיקר. והו״ד בב״י סס״י קעה. ועי״ש שקבע הלכה עפ״י פירוש זה, שהאריס הריהו מצרן כבעל השדה. [ודוקא באריס בית אבות שא״א לסלקו]. וכן הובא פירוש זה בס׳ ההשלמה בשם יש מפרשים. ואח״כ כתב שם: וכתב ראבי״ה כי הפירוש הזה לא מיחוור דמסתברא דרבינא הוא מצרן יותר מרוניא מפני שאין לו חלק בגוף השדה [ונראה שדברי ראבי״ה הן באביאסף, והביא שם דברי זקנו ונחלק עליו. כמו שמצינו כמה פעמים במס׳ ב״מ].
ז. צ״ל אם הוזלה הקרקע (או כעי״ז). והדין עפ״י קח ע״א אייקור וזול ברשותיה.
הא דאמרי׳ מקרי דרדקי פסידא דלא הדר הוא. פירש״י ז״לא משום דשבשתא דעל על. וקשיא עליה דהא רבא סבי׳ ליה בפ׳ לא יחפורב דשבשתא ממילא נפקא. לפי׳ פי׳ רבינו אלפאסי ז״לג דפשע בינוקי כלו׳ דמחי להו טפי. א״נ דאי לא צייתי ליה לא אכפת ליה ופסידא דלא הדר הוא דלא גמרי כלל. ויש לפרשה לדברי רש״י ז״ל דההיא שבשבתא דהתם כגון דגמיר אלא דלא דייק בינוקא אי משתבשיד אי דלא נפקא 1 ממילא דשמע מחבריה או מרביה כי הדר פסוקא, אוה 2 נמי ידע. אבל מאן דלא גמיר ומקרי להו בטעותא, כיון דעל על, הואיל ומרביה שמיע ליה בינקותיה.
א. בד״ה מקרי דרדקי.
ב. ב״ב כא א.
ג. בחידושי הר״ן הביא ב׳ פירושים אלו בשם אחרים. וכמו״כ הביאם הנימוק״י. וע״ע בתוס׳ ד״ה וספר מה שתירץ באופן אחר.
ד. כ״ה בכתי״א 2. ובכתי״א ליתא לתיבת ״אי״ והגירסא: בינוקי משתבשי אי דלא וכו׳. ולפי שתי הגירסאות הדברים קשים להבנה. ועיין בהגהות הגרא״ז. ודברי רבנו מתבארים לפי מה שכתב בחידושי הר״ן וז״ל: וי״ל התם בשבשתא דעילא ממילא כגון דאינהו משתבשי מנפשייהו אבל רביהו מגמר גמיר. וההיא שבשתא כי היכא דעילא ממילא הכי נפקא ממילא. וכו׳. ועוד דכי גמיר רביהו שמעו מיניה זימנא אחרינא או מחבריהו ונפקא אבל כי איהו מגמר להו שבשתא מאן מפיק לה. עכ״ל. דמה שכתב רבנו ״אי משתבשי אי דלא נפקא ממילא״ כוונתו לאפשרות הראשונה שהשיבוש יסתלק כמו שכתב הר״ן ״כי היכא דעילא ממילא הכי נפקא ממילא״. וממשיך רבנו שיש עוד אפשרות שהשיבוש יצא, כתירוץ השני של הר״ן ע״י שילמד מרבו או מאחרים או בעצמו.
ה. בכתי״א 2 הגירסא: או מנפשיה נמי וכו׳.
1. הגהת הגרא״ז: [הגרא״ז הקיף בסוגריים את התיבות משתבשי אי דלא נפקא והגיה:]אי משתבשי דנפקא.
2. הגהת הגרא״ז: מסבריה.
הא דסלקיה רבינא לרוניא דאפסיד. שבחא יהיב ליה מאי דנפיש על מאי דאפסיד, ונסחאות יש שכתוב ויהיב ליה שבחיה, והיינו שבחא על תשלום ההפסד. (שיטמ״ק).
אומנא. פירש רש״י מוהל תינוקות. ולא נהירא דברוב מקומות קורא למקיז דם אומנא כמו קרנא דאומנא אומנא לביתיה לא קרא וכן טבחא או אומנא או מוהלא. ומיהו בפרק רבי אליעזר דמילה יש האי אומנא דלא מייץ סכנה היא וכו׳. ויש ספרים גרסי מוהלא. הרא״ש. ואף על גב דבפרק רבי אליעזר דמילה אמרי האי אומנא וכו׳ שאני התם דמפרש ליה בהדיא גבי ענייני דמילה. תלמיד הר״פ.
מסופר, אדם בשם רוניא שתלא [שתלן] של רבינא הוה [היה], אפסיד, סלקיה [והפסיד, וסילק אותו] מן השדה. אתא לקמיה [בא לפני] רבא לדין. אמר ליה [לו] רוניא לרבא: חזי מר מאי קא עביד לי [יראה אדוני מה שעשה לי] רבינא! אמר ליה [לו] רבא: שפיר עביד [יפה עשה] שהרי הפסדת לו. אמר ליה [לו]: הא [הרי] לא התרה בי מראש, וכיון שלא התרה בי — לא היה לו לסלקני! אמר ליה [לו]: לא צריכא [צריך] להתרות במקרה כזה. ומעירים, רבא לטעמיה [לטעמו לשיטתו], שאמר רבא: מקרי דרדקי [מלמד תינוקות], שתלא [שתלן], טבחא [שוחט], ואומנא [מקיז דם]
The Gemara relates that Runya was the planter of Ravina. He caused a loss, and Ravina removed him from his field. Runya came before Rava and said to him: Let the Master see what Ravina has done to me. Rava said to him: Ravina did well, as you caused him a loss. Runya said to him: But Ravina did not warn me beforehand. How can he force me to leave without prior warning? Rava said to him: In this case it is not necessary to provide a warning. The Gemara comments: Rava conforms to his line of reasoning, as Rava said: With regard to a teacher of children, a planter, a ritual slaughterer, and a bloodletter,
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.