(1) 
הָכָא נָמֵי תְּנִי אָדָם שְׁמִירַת גּוּפוֹ עָלָיו.
הָכָא נָמֵי תְּנִי אָדָם שְׁמִירַת גּוּפוֹ עָלָיו.here too, teach the mishna: And with regard to man, responsibility for safeguarding his body is incumbent upon him.
1. ואילו הן: חסר ב-גח .
2. נושא: דפוסים: ונושא .
3. ומסור: כך בכל כתבי היד, ובר״ח. דפוסים: ומוסר .
4. דקרי: גח : ״דקארו״.
רש״י בד״ה ומנסך כו׳ יין נסך שבו הס״ד:
בד״ה גנב המודה מעצמו הס״ד:
תוס׳ בד״ה ואימא כו׳ וי״ל דאיירי כו׳ כצ״ל:
בגמרא מתקיף לה רב זביד ואימא מבעה זה אש. נראה לפ׳ בדוחק דאף שרב זביד ידע שפיר דנקט הבער במתני׳ קס״ד דהבער היינו כי תצא אש מעצמה ומבעה היינו מדליק בידים דכן משמע לשון מבעה במ״ם השימוש ומתרץ בגמרא אם כן מאי המבעה וההבער פי׳ אמאי נקטינהו בתרתי כיון שדין אחד לשניהם ומקרא א׳ לשניהם כדאיתא פ׳ הכונס פתח הכתוב בנזקי גופו וכו׳ משמע דדא ודא א׳ הוא ע״ז קאמר וכ״ת דבאמת אחד הם אלא בשור אית ביה תרתי וקאמר א״ה מאי לא הרי וק״ל:
שם תרי גווני שור. כתבו מהר״ם ות״ח נראה שחזר בו הש״ס ממאי דשני לעיל דתנא אדם וכל מילי דאדם אלא דמתניתין איירי רק באדם דאזיק שור ולא איירי באדם דאזיק אדם כלל דומיא דבור כדפירש רש״י דלא איירי בנזקי אדם ע״כ אבל לשון הגמרא לא משמע כן שחזר בו הש״ס ועוד דהמעיין היטב בסוגיא יראה שזה התירוץ אינו מספיק על הקושיא קמייתא דאף שאינו דומה לבור מ״מ תקשי וליתני שהרי נזקי אדם ג״כ אינו דומה לכל הנזקין שכולם נזקי ממונו וזה נזקו גופו ואפ״ה קתני להו לכ״נ דבחנם דחקו דלרב מתרץ שפיר תנא אדם וכל מילי דאדם פי׳ שהתנא לא חש לחלק מספר הנזקין אלא מספר המזיקין תנא וקאמר הש״ס לרב אושעיא נמי הא תני ליה אדם ומשני תרי גווני אדם פי׳ דאף דהמשנה לא חש למנין הניזקין מכל מקום משמע דחשיב מספר המזיקין בנזק השוה לכולם דכן לשון המשנה הצד השוה בהן וכו׳ כשהזיק חב המזיק ואם כן אכתי לא הוי שמעינן אדם דאזיק אדם לכך פירשו לרב אושעיא וע״ז פריך שפיר בגמ׳ א״ה ליתני תרי גווני שור פי׳ כיון דאמרת דר׳ אושעיא חלק ג״כ במנין הניזקין א״כ גם בשור יש לחלק כן וע״כ לא שמעינן לה ג״כ ממתניתין וע״ז משני האי מאי פי׳ דאף ר״א לא חש לחלק מספר הניזקין אלא אותן שיש ביניהם איזה חילוק הדין אבל כל שאין ביניהם חילוק הדין ודאי שכל הניזקין שווין ולא שייך למנותן בתרתי. ובזה נתיישב ג״כ דלא תקשי לשמואל דקאמר משנתינו לא תני שור וכל מילי דשור אלא מנה שן ורגל בתרתי אף שאין ביניהם חילוק הדין וא״כ קשה למה לא תני ג״כ שור דאזיק אדם. וא״ל דמתניתין לא איירי בנזקי אדם לפי שאינו דומה לבור שזהו דוחק כמ״ש לעיל. ועוד דעכ״פ תקשי לרב אושעיא דתני ג״כ שן ורגל בתרתי וקתני גם כן נזקי אדם וא״כ למה לא נקיט שור דאזיק אדם אבל לפמ״ש א״ש דודאי במנין המזיקין שייך לחלק אף שאין ביניהם חילוק הדין לכך תני שן ורגל בתרתי אבל במנין הניזקין לא חש המשנה לחלק כלל ואף רבי אושעיא לא חש לחלק במנין אלא היכא שיש חילוק הדין וזה ברור ולפ״ז א״ש שלא חזר בו הש״ס ממאי דקאמר תני אדם וכל מילי דאדם שהרי רב נקיט בהדיא לא הרי השור שאינו משלם כופר וע״כ שכיון ג״כ לשור דאזיק אדם וכן פרש״י ותוס׳ במשנה דנקט שור ברישא אפילו שנזכר בתורה תחילה וע״כ היינו שור דאזיק אדם ודוק ועמ״ש בסמוך בתוס׳:
בתוספות בד״ה תרי גווני אדם וא״ת כיון דתני וכו׳ וי״ל דניחא ליה לכלול כולם בשור כמו תנא דמתניתין עכ״ל. והקשה מהר״ם דא״כ למה לא כלל ג״כ באדם כולם כא׳ כמו תנא דמתני׳ ונדחק שם בתירוצו וכתב ועי״ל שחזר בו הש״ס ממאי דקאמר תני אדם וכל מילי וכבר כתבתי שגם זה דוחק ולפמ״ש לק״מ וא״ש דודאי בקרן ושן ורגל כיון שהתנא נחית למנין המזיקין ואפ״ה חשיב לרב כל השלשה מיני מזיקין בשור כא׳ לכך נקט להו רבי אושעיא ג״כ בא׳ כמו התנא אבל בשור דאזיק אדם שלא חילק התנא כיון שלא נחית כלל למנין הניזקין וא״כ רבי אושעיא דנחית למנין הניזקין היכא שיש חילוק הדין נקיט להו שפיר בתרתי ודו״ק:
בגמרא אי הכי שור נמי ליתני תרי גווני שור וכו׳ האי מאי בשלמא. אין להקשות שמואל דתני במתניתין וכן רבי אושעיא שן ורגל בתרתי א״כ למה לא נקט רבי אושעיא קרן בפני עצמו דיש לומר ג״כ בתמין ולבסוף מועדין לא קא מיירי ותם גופא לא קתני דס״ל שהוא קנס ובקנסא לא איירי אבל בסמוך לר׳ חייא דאיירי בקנסא וא״כ אי ס״ל כשמואל וחשיב שן ורגל בתרתי ולא נקט שור וכל מילי דשור אם כן קשה קרן אמאי שיירי׳ ולדידיה א״א לתרץ בתמין ולבסוף מועדין לא קא מיירי ומכ״ש דתקשי לחשוב תם ומועד בתרתי דהא איהו איירי בכל מיני ניזקין בעולם וא״כ לחשוב ג״כ נזק וחצי נזק וביותר קשה דלקמן דחיק בגמרא לפ׳ לרבי חייא מניינא למעוטי מאי ולא קאמר דשייר קרן. ויש ליישב דשמואל ס״ל דרב חייא מנה שפיר ג׳ מיני ניזקין שבשור אבל הני ט׳ דרבי אושעיא לא חשיב אלא ח׳ דנושא שכר ושוכר אחד הם וכו׳ כמ״ש התוספות לעיל די״ג דרבי אושעיא אינו אלא י״ב דהא דקאמר והנך תליסר אינו מדברי ר״ח אלא הש״ס מפרש הכי וק״ל. ועוד נ״ל דלשמואל בלא״ה בצר חדא ממניינא דר״ח דשמואל ס״ל במס׳ גיטין מנסך היינו מערב וא״כ היינו מדמע ואף שאמרו שם קנסא מקנסא לא ילפינן היינו לענין גוף הדין אבל לענין המנין אינו אלא א׳ וא״כ אפיק מנסך ועייל קרן לשמואל ותם ומועד כחדא חשיב. ועי״ל דהא דלא נקיט ר״ח קרן תם היינו משום דלא משלם אלא מגופו ולא שייך ביה מיטב. ואפשר שלזה כיוונו התוס׳ מנסך פליגי בה בהניזקין וכו׳ והיינו רב ושמואל וא״כ כל א׳ מפרש לדרבי חייא כוותיה מר כדאית ליה ומר כדאית ליה וק״ל:
בתוספות בד״ה מנסך וברש״י בד״ה מנסך יין לעכו״ם ובמס׳ גיטין מפרש וכו׳ וליכא למימר ביי״נ שזרק בו דהא לא אפסדי׳ מידי שיכול למכרו חוץ מיי״נ שבו עכ״ל. פי׳ מהרש״א וא״כ שהוא הפסד מועט היינו מדמע ע״ש אבל מ״מ עדיין הקושיא במקומה עומדת דכיון דפליגי שם רב ושמואל ושמואל ס״ל בהדיא דמנסך היינו מערב ולא חשו לקושיא דהיינו מדמע וא״כ מה לו לרש״י להכניס בפלוגתא ולדחות בידים דברי שמואל אך המעיין שם בסוגיא יראה שדברי רש״י כנים ואמתיים דהתם אמרה שמואל אמתניתין מנסך ומטמא ומדמע בשוגג פטורים במזיד חייבים ומפרש שמואל מנסך היינו מערב ואקשו ליה היינו מדמע ומשני קנסא מקנסא לא ילפינן ופרש״י שם קנס משום דהיזק שאינו ניכר לאו שמיה היזק ע״כ ואלו הם דברי ר׳ יוחנן שאמר שם דבר תורה אפילו במזיד פטירי דהיזק שא״נ לאו שמיה היזק אלא מדרבנן חייבים במזיד וחזקיה פליג שם עליה דר״י ואמר אדרבא דבר תורה אפי׳ שוגג חייבים דהיזק שא״נ שמיה היזק וא״כ כאן מוכח דר״ח ס״ל כחזקיה ור״י שהרי תני ר״ח שהם אבות ומילי דרבנן לא שייך לקרותן אבות א״ו דס״ל כחזקיה דהיזק שא״נ שמיה היזק א״כ הוי דינא ולא קנסא וא״כ מוכח שפיר דמנסך לאו היינו מערב דא״כ כיון שהפסד מעט היינו מדמע ותרתי למה לי וליכא לשנויי קנסא מקנסא לא ילפינן דהא ממונא הוי ודו״ק ולפמ״ש נראה דשמואל לית ליה ברייתא דר״ח דלשמואל הנך לא הוי אבות כיון שהם מדרבנן וק״ל:
בד״ה עדים זוממין פי׳ ריב״א וכו׳ כוונתו מבואר דאי הוי אמרינן דאין עדים זוממין משלמין אם שילם הנתבע על פיהם אלא דוקא כשלא שילם משלמין לא הוי ס״ד דמקשה בסמוך לומר עדים זוממין ממונא הוא דכיון שלא הזיקו ומשלמין הוי קנס לכך פי׳ דאף כששילם משלמין ומקשי שפיר ליתני הך דממונא הוא וק״ל:
הכא נמי [כאן גם כן] תני [שנה]: אדם שמירת גופו עליו.
here too, teach the mishna: And with regard to man, responsibility for safeguarding his body is incumbent upon him.
הכל
(2) מַתְקֵיף לַהּ רַב מָרִי וְאֵימָא מַבְעֶה זֶה הַמַּיִם כְּדִכְתִיב {ישעיהו ס״ד:א׳} כִּקְדוֹחַ אֵשׁ הֲמָסִים מַיִם תִּבְעֶה אֵשׁ מִי כְּתִיב מַיִם נִבְעוּ תִּבְעֶה אֵשׁ כְּתִיב.
§ Rav Mari objects to the Gemara’s initial suggestion that the dispute between Rav and Shmuel with regard to the meaning of Maveh is based on biblical terms with similar etymology. He suggests: But why not say that Maveh, this is the primary category of damage caused by water, as it is written: “As when fire ignites brushwood; fire boils [tiveh] water” (Isaiah 64:1). The terms tiveh and maveh share a common root, and the reference is to water. The Gemara rejects this: Is it written in the verse: Water boils [nivu] from fire, with water, a plural noun in Hebrew, the subject of the intransitive plural verb, nivu? No, “fire boils [tiveh] water” is written, and since tiveh is a transitive singular verb, the subject is fire, which is a singular noun. Therefore, no proof can be adduced from this verse that Maveh refers to an action performed with water.
ואתקיף רב מרי ואימא מבעה זה מים כדכתיב מים תבעה אש. ודחי׳ לה מי כתיב מים נבעו, תבעה אש {כתיב}1 – כלומר תבעה מלאכת אש היא.
1. המלה ״כתיב״ חסרה בכ״י לונדון.
אימא מבעה זה המים – שאם שופך אדם מימיו לרה״ר ובא אחר ונטנפו כליו חייב השופכן.
כקדוח אש המסים – כמו שהאש שורף דבר הנימס כגון זפת ושעוה וכל מיני רבב.
מים תבעה אש – וכמים שמבעבעים את האש כשנותנין מים על האש נעשים כמין אבעבועות הרתיחות וסיפא דקרא הכי הוא להודיע שמך לצריך כן תודיע שמך לצריך כשתאבדם מן העולם.
מי כתיב מים נבעו – לשון רבים דליהוי משמע דמבעה אמים קאי שהן מבעבעין את האש.
תבעה אש כתיב – דמשמע שהאש מבעבע המים דתבעה לשון יחיד ולשון נקבה.
ואימא מבעה זה המים – פי׳ כיון דקרא לא דייקי לא כמר ולא כמר וא״ת והיכן כתיב מים בתורה וי״ל מושלח וכן הוא אומר (איוב ה) ושולח מים על פני חוצות ואע״ג דשילח בעירה בבהמה איירי מ״מ מים נמי משתמעי מיניה מדאפקיה רחמנא בהמה בלשון ושלח ולעיל דבעי במאי מוקמינן לה לא מצי מוקמינן במים דכי נמי מוקמת במים אית לן לאוקומי במילי דשור מדכתיב בעירה וא״ת והני מים ה״ד אי דמשקיל עליה בדקא דמיא ובכח ראשון כחו הוא ואי בכח שני גרמא בעלמא הוא כדאמרינן בהנשרפין (סנהדרין דף עז:) וי״ל דמיירי בכח שני וקמ״ל דבכח שני נמי חייב א״נ בתר דנחו ולא דמי לבור כגון פותקין ביבותיהן דלקמן (דף ל.) ואע״ג דאתי במה הצד הוה אמינא דאיצטריך לכותבו לחייב כלים דמבור לא הוה שמעינן והוה מצי למיפרך מאי לא זה וזה שיש בהן רוח חיים אלא דבלאו הכי משני שפיר.
מי כתיב מים נבעו – וא״ת כי כתיב נמי נבעו לא מיתוקמא מתניתי׳ במים דמי קתני נבעה כדדייק לעיל (דף ג:) גבי שן וי״ל דלא שייך לאקשויי אלא גבי שן דליתני נבעה שהשן עצמו נבעה דמבעה משמע מגלה [דבר אחר שהיה מכוסה] אבל במים שייך שפיר לישנא דמבעה שהמים רותחים קרויים מבעבעים.
הא דאקשי: אימא מבעה זה המים. לאו למימרא שיתחייב בנזקי המים דמים לא כתיבי בקרא וליכא למימר דנפקא ליה מושלח ונימא ושלח זה המים דכתיב ושולח מים על פני חוצות דקרא בנזקי בהמתן קמיירי דכתיב ושלח את בעירו ותדע לך דאי לא כי אקשינן לעיל ולכתוב רחמנא ושלח ולא בעי ובער דמשמע רגלו ומשמע שן וכו׳ דהי מינייהו מפקת לימא אי לא כתב ובער ה״א ושלח זה המים ועוד ה״ד אי דאשקיל עליה בדקא דמי׳ אי בכח ראשון כחו הוא ואי בכח שני גרמא בעלמא הוא אלא הכי קשיא ליה האי לישנא דתנא אינו ברור לא לאדם לשן דאף למים ולאש יש לספקו והיה לו לשנות לשון מבורר לשן או לאדם וי״א דבדוקא נקטי׳ ומים ושן ורגל כולהו נפקא להו לתנא מלשון ושלח דאי כתב רחמנא ושלח תלתיהון אתיין דהי מינייהו מפקת ליה והשתא נמי דכתיב ובער נימא דנפקי לה שן מובער ורגל ומים מושלח ואי משום דכח שני אינו אלא גרמא הו״א דקים ליה לתנא דגרמא כזו חייבה תורה ומ״מ כיון דאמינה דא״א דמבעה דמתני׳ זה המים שוב אין לנו לקיים דכח שני דגרמא הוא.
ואימא מבעה זה מים. י״מ דלאו למימר שיתחייב בנזקי המים אלא הכי קשיא ליה האי לישנא דתנא אינו ברור לא אדם ולא שן דאף למים ולאש יש לספקן והיה לו לשנות לשון מבורר לשן או לאדם. הרשב״א ז״ל.
וכן כתב מהר״י כהן צדק ז״ל וז״ל ותימה לרב מרי ולרב זביד דאמר מבעה זה האש וכי לא ידע מתניתין דקאמר לא זה וזה שיש בהן רוח חיים ועוד אם כן חמשה אבות הוה דלא מצי לאוקמי ושלח אמים לחודיה דהא כתיב בעירו. וי״ל דהכי פריך מכדי קראי לא כמר דייקי ולא כמר דייקי אם כן למה תפס תנא דמתניתין אותו לשון דאיכא למיטעי דאימא מבעה זה מים ומשני ליכא למיטעי במים דמי כתיב ונבעו באש ותו ליכא למיטעי דתשובתו בצדו לא זה וזה שיש בהם רוח חיים. ע״כ.
כתבו בתוספות הוי מצי לשנויי מאי לא זה וזה שיש בהן רוח חיים וכו׳. ואף על גב דאשכחן מים חיים מכל מקום רוח חיים לא שייך בהו. תוספי הרא״ש ז״ל.
מי כתיב מים נבעו. וא״ת והלא לעיל בין לרב בין לשמואל קראי לא כמר דייקי ולא כמר דייקי ודרשינן. וי״ל לעיל אף על גב דלא דייקי קראי מכל מקום הדרשא משמע שפיר אבל הכא אפילו הדרשא לא משתמעא. רבינו פרץ ז״ל.
תוספות בד״ה ואימא מבעה זה מים פי׳ כיון דקרא לא דייקי כו׳ עכ״ל אבל לענין מים דייק ליה לישנא דמבעה דמתני׳ כמ״ש התוספות לקמן ואי הוה דייקי קרא נמי כרב וכשמואל ודאי דלא הוה תיקשי ליה ואימא מבעה זה מים כיון דבקרא בעירה כתיב לא הוה מוקמינן ליה אלא אי בשן אי ברגל וכן מ״ש התוספות בד״ה מי כתיב מים נבעו וא״ת כי כתיב נמי נבעו לא מתוקמא מתני׳ במים דמי קתני נבעה כו׳ והוה מוקמינן ליה בשן אע״ג דלא קתני נבעה היינו מהאי טעמא כיון דבקרא בעירה כתיב ודו״ק:
תוס׳ ד״ה ואימא מבעה זה מים. ז״ל ואי בכח שני גרמא בעלמא הוא כו׳ וי״ל דמיירי בכח שני וקמ״ל דבכח שני נמי חייב עכ״ל. ויש לעיין בקושיית התוספות, הרי כשיזיקו מים יחייבו מדין ממונו שהזיק וליכא נ״מ במה שהוא כח שני. ונראה שבמים חסרות התכונות המחייבות בשאר האבות כי באש קיים כח אחר מעורב בה והכח האחר פועל בעצם הנזק. המים אינם אש שכן הולכים מכח עצמם.א גם אין למים רוח חיים ולפיכך א״א לחייב הבעלים משום שור. ואף משום בור אין לחייבם שכן מים מזיקים בדרך הילוכם ואילו בור דעלמא תחילת עשייתו לנזק כלומר הניזק נתקל בבור ואין הבור זז ממקומו. עיין לקמן בגמרא (דף ו.). תוס׳ סוברים שמים מחייבים מדין אדם המזיק והקשו למה יתחייב האדם בכח שני והלא גרמא בעלמא הוא.
והנה בתחילת המסכת דננו אם אדם המזיק חייב בגלל מעשה הנזק שעשה או משום שפשע בשמירת גופו. כח שני הוי חסרון במעשה אדם ובכן אם המחייב של אדם המזיק הוא מעשה הנזק מסתבר שפטור בכח שני. יש לומר שכך דיונם של התוס׳: בקושייתם סברו שמעשה הנזק מחייב אדם ולפיכך הקשו מדוע חייב אם הזיקו המים בכח שני. ואילו בתירוצם נקטו שהמחייב דאדם הוא שפשע בשמירת גופו ולכן אע״פ שהמים הזיקו בכח שני חייב כי בכל זאת פשע בשמירת גופו.ב ועיין בחידושי הר״ן לסנהדרין (דף ע״ז ב) שסובר להלכה שאדם המזיק חייב כשהזיק בכח שני משום שאדם מועד לעולם, כלומר, שאין מעשיו מחייבים אלא חסרון בשמירת גופו מחייב ומשום כך חייב אפי׳ הזיק בכח שני.
א. לפי״ז כח אחר מעורב בו מהווה סברה לחייב ועיין בגמרא לעיל (דף ג:) מ״ש אש דכח אחר מעורב בו כו׳ בתוס׳ (דף ה:) ד״ה כי שדית ובשיטה מקובצת (דף ו.) ד״ה מ״ש.
ב. עיין במהר״ם כאן.
א על מחלוקת רב ושמואל בפירוש ״מבעה״ שבמשנה מתקיף לה [מקשה על כך] רב מרי: אם מפרשים ״מבעה״ רק לפי הדמיון הלשוני, ואימא [ואמור]: מבעה זה המים הנזקים הנגרמים מחמת מים הזורמים או נשפכים, כדכתיב [כמו שנאמר] ״כקדוח אש המסים מים תבעה אש״ (ישעיה סד,א)! ומשיבים: מי כתיב [האם נאמר] בפסוק ״מים נבעו״? ״תבעה אש״ כתיב [נאמר], כלומר, לא המים הם הפועלים באש, אלא האש מבעה את המים.
§ Rav Mari objects to the Gemara’s initial suggestion that the dispute between Rav and Shmuel with regard to the meaning of Maveh is based on biblical terms with similar etymology. He suggests: But why not say that Maveh, this is the primary category of damage caused by water, as it is written: “As when fire ignites brushwood; fire boils [tiveh] water” (Isaiah 64:1). The terms tiveh and maveh share a common root, and the reference is to water. The Gemara rejects this: Is it written in the verse: Water boils [nivu] from fire, with water, a plural noun in Hebrew, the subject of the intransitive plural verb, nivu? No, “fire boils [tiveh] water” is written, and since tiveh is a transitive singular verb, the subject is fire, which is a singular noun. Therefore, no proof can be adduced from this verse that Maveh refers to an action performed with water.
הכל
(3) מַתְקֵיף לַהּ רַב זְבִיד וְאֵימָא מַבְעֶה זֶה הָאֵשׁ דְּכִי כְּתִיב תִּבְעֶה בְּאֵשׁ הוּא דִּכְתִיב אִי הָכִי מַאי הַמַּבְעֶה וְהַהֶבְעֵר וְכִי תֵּימָא פָּרוֹשֵׁי קָמְפָרֵשׁ אִי הָכִי אַרְבָּעָה שְׁלֹשָׁה הָווּ.
Rav Zevid objects to the Gemara’s initial suggestion that the dispute between Rav and Shmuel with regard to the meaning of Maveh is based on biblical terms with similar etymology. He suggests: But why not say that Maveh, this is the primary category of Fire, as when the term “tiveh” is written in the verse cited by Rav Mari, it is written with regard to Fire. The Gemara rejects this: If so, what is the meaning when the mishna enumerates the primary categories of damage: The category of Maveh and the category of Fire, indicating that they are two distinct categories? And if you would say that these are not two distinct categories but rather the mishna is explaining the meaning of Maveh, if so, why does the mishna say: There are four primary categories of damage? There are only three.
וכן מבעה זה האש – לאו לעקר הסוגיא הקשו, אבל תמהו על התנא למה תפש זה הלשון לא לאדם ולא לשן כי הלשון הזה אינו מיוחד להם ויכול אדם להסתפק בו בהיזק מים כדכתיב מים תבעה אש. ושני ליה אין ספק למים מזה הפסוק דתבעה לא קאי על מים אלא על האש. הדר אקשי ליה ואימא על אש כלומר הרי יכול להסתפק בו באש. הדר אמר אינו יכול שכבר שנה עמהם ההבער וכו׳.
מתקיף לה [מקשה על כך] רב זביד בדומה לרב מרי: אם כן, ואימא [ואמור] מבעה זה האש, שהרי הסברנו דכי כתיב [שכאשר נאמר] ״תבעה״ — באש הוא דכתיב [שנאמר]! ומשיבים: דבר זה אינו אפשרי לפי המשנה, כי אי הכי [אם כך], מאי [מה פירוש] ״המבעה וההבער״ הכתובים זה עם זה במשנתנו, שמכאן משמע שהמבעה אינו הבער? וכי תימא [ואם תאמר] פרושי קמפרש [מפרש התנא במשנתנו] את הדברים, ש״מבעה״ משמעו ״הבער״ — אי הכי [אם כך], האם יש לשנות ״ארבעה אבות נזיקין״? הלוא רק שלשה הוו [הם]!
Rav Zevid objects to the Gemara’s initial suggestion that the dispute between Rav and Shmuel with regard to the meaning of Maveh is based on biblical terms with similar etymology. He suggests: But why not say that Maveh, this is the primary category of Fire, as when the term “tiveh” is written in the verse cited by Rav Mari, it is written with regard to Fire. The Gemara rejects this: If so, what is the meaning when the mishna enumerates the primary categories of damage: The category of Maveh and the category of Fire, indicating that they are two distinct categories? And if you would say that these are not two distinct categories but rather the mishna is explaining the meaning of Maveh, if so, why does the mishna say: There are four primary categories of damage? There are only three.
הכל
(4) וְכִי תֵּימָא תְּנָא שׁוֹר דְּאִית בֵּיהּ תַּרְתֵּי אִי הָכִי לָא זֶה וְזֶה שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן רוּחַ חַיִּים אֵשׁ מַאי רוּחַ חַיִּים אִית בֵּיהּ וְתוּ מַאי כַּהֲרֵי הָאֵשׁ.:
And if you would say that Maveh is Fire, and there are four categories in the mishna, as the mishna teaches the primary category of Ox, in which there are two primary categories of damage, Eating and Trampling, the mishna remains difficult. If it is so that Maveh in the mishna is referring to Fire, what is the meaning of that which the mishna states with regard to the common denominator of Maveh and Ox: And the defining characteristics of this category of Ox and that category of Maveh, in which there is a living spirit, are not similar to the defining characteristic of the next category in the mishna, in which there is no living spirit. Accordingly, how can Maveh mean Fire; what living spirit is there in Fire? And furthermore, if Maveh is Fire, what is the meaning of the next phrase in the mishna: They are not similar to the defining characteristic of the category of Fire, in which there is no living spirit. Clearly, Maveh is not Fire.
דאית ביה תרתי – שן ורגל וקרן לא קחשיב דבתמין לא קמיירי.
מאי לא זה וזה – דקתני מתני׳ אשור ומבעה לא זה וזה שיש בהן רוח חיים ואי מבעה היינו אש מי אית בו רוח חיים.
והא דקאמר: וכי תימא תנא שור דאית ביה תרתי. כלומר דהיינו רגל ושן אבל קרן שיירה וכשמואל דאמר דבמועדין מתחלתן קמיירי וע״כ נקיט לה כשמואל דאי כרב חמשה הוו.
וכי תימא תנא שור דאית ביה תרתי. כלומר דהיינו רגל ושן אבל קרן שייריה וכדשמואל דאמר דבמועדין מתחילתן קא מיירי ועל כרחך הכי נקט לה דאי כרב חמשה הוו. הרשב״א ז״ל.
ותלמיד רבינו פרץ ז״ל כתב וז״ל דאית ביה תרתי פירוש שן ורגל אבל לא קרן דלא מיירי אלא במועדין מתחילתן. ואף על גב דהשתא קיימי לרב דלית ליה הך סברא מכל מקום כיון שאנו באין לחלק שור למגין שני אבות ולומר דשייר חד כדי לקיים ארבעה אבות דמתניתין אם כן גם רב מורה שנשייר קרן ולא נשייר שן ורגל כדי להשוות שור לאינך אבות לענין מועדים מתחילתן. ע״כ.
וא״ת למה הוצרך התלמוד לדחות מטעם אטו אש מי אית ביה רוח חיים נדחה מטעם אחר דאי מבעה היינו אש ושור היינו רגל ושן תרתי אם כן לא הרי לא היה מיושב בצד אחד דנהי דרגל שדרכו להזיק כל דבר היה לומד מאש שן שאין דרכו להזיק כל דבר לא היה לומד מאש ונמצא דלא הרי היה מיושב בצד אחד ולפיכך לא דחה מטעם זה. וא״ת במשנה למה לא אמר לא הרי האש שדרכו להזיק כל דבר. וי״ל דלשמואל דאמר תנא שור לרגלו לא היה מיושב אפילו על צד אחד דהיינו שן כי למה לא שנה שן בלשון שור ושנה אותו בלשון מבעה דבשלמא הכא דאמרינן תרתי שן ורגל בלשון שור איכא למימר דלא הרי מיושב על צד אחד אבל במתניתין אינו מיושב לא הרי אליבא דשמואל אפילו על צד אחד דמן הראוי יש לשנות כולם בלשון שור ולמה שינה שן בלשון מבעה ולפי שאינו מיושב לא אמרו. ולפי זה מיתרצה הקושיא שהקשינו לעיל דלימא רב יהודה אליבא דשמואל תנא שור לרגלו ולקרנו ואז לא יהיה רגל משוייר. די״ל דכיון ששונה רגל וקרן בלשון שור גם שן היה לו לשנות בלשון שור ולא בלשון מבעה אבל עכשיו ששונה קרן לבדו בלשון שור ושן לבדו בלשון מבעה אינו קשה שכל אחד חשוב בפני עצמו. וגם יש לתרץ כי המשנה עשתה לא הרי אחד מאחד וזה היה אחד משנים ולרב נמי דאמר מבעה זה אדם לא היה יכול לומר לא הרי האש שדרכו להזיק כל דבר כהרי אדם שהרי גם האדם דרכו להזיק כל דבר שהרי הוא מועד לעולם. ע״כ מגליון.
וכי תימא [ואם תאמר]: תנא [שנה במשנה] שור דאית ביה תרתי [שיש בו שנים] גם שן וגם רגל, והרי הם בסך הכל ארבעה אבות נזיקין יחד עם הבור והאש, מכל מקום עדיין קשה מצד אחר: אי הכי [אם כך] אם מפרשים שמבעה הוא אש, הלוא בהמשך המשנה נאמר לגבי מבעה ושור ״לא זה וזה שיש בהן רוח חיים״, אש מאי [מה] רוח חיים אית ביה [יש בו]? ותו [ועוד קשה]: מאי [מה פירוש] המשך הדברים שם ״לא זה וזה — השור והמבעה — כהרי האש״, אם אומרים שהמבעה הוא האש? ולכן אין מקום לפירוש זה.
And if you would say that Maveh is Fire, and there are four categories in the mishna, as the mishna teaches the primary category of Ox, in which there are two primary categories of damage, Eating and Trampling, the mishna remains difficult. If it is so that Maveh in the mishna is referring to Fire, what is the meaning of that which the mishna states with regard to the common denominator of Maveh and Ox: And the defining characteristics of this category of Ox and that category of Maveh, in which there is a living spirit, are not similar to the defining characteristic of the next category in the mishna, in which there is no living spirit. Accordingly, how can Maveh mean Fire; what living spirit is there in Fire? And furthermore, if Maveh is Fire, what is the meaning of the next phrase in the mishna: They are not similar to the defining characteristic of the category of Fire, in which there is no living spirit. Clearly, Maveh is not Fire.
הכל
(5) תָּנֵי רב אוֹשַׁעְיָא שְׁלֹשָׁה עָשָׂר אֲבוֹת נְזִיקִין שׁוֹמֵר חִנָּם וְהַשּׁוֹאֵל נוֹשֵׂא שָׂכָר וְהַשּׂוֹכֵר נֶזֶק צַעַר וְרִיפּוּי שֶׁבֶת וּבוֹשֶׁת וְאַרְבָּעָה דמתני׳ דְמַתְנִיתִין הָא תְּלֵיסַר.
§ Contrary to the mishna, where four primary categories of damage were enumerated, Rabbi Oshaya taught (Tosefta 9:1) that there are thirteen primary categories of damage. The thirteen categories consist of four bailees, five types of indemnity, and the four primary categories listed in the mishna. The four bailees are: The unpaid bailee, who is liable for damage caused by his negligence; and the borrower, who is liable for all damage; the paid bailee, and the renter, who is liable if the object is lost or stolen. The five types of indemnity one is liable to pay for injuring another person are: Damage, i.e., the decrease in the injured party’s value; pain; and medical costs; loss of livelihood; and humiliation that the injured party suffered from the assault. And with the four primary categories enumerated in the mishna, that is a total of thirteen.
תני רב הושעיה י״ג אבות נזיקין: שומר חנם ושואל כו׳. בשלמא לשמואל – דאמר מבעה זה השן אמר לך מתני׳ בנזקי ממונו מיירי בנזקי גופו לא מיירי.
אבות – קרי להנך דכתיבן בקרא.
שומר חנם – חייב בפשיעה והשואל חייב אפילו באונסין ושוכר ונושא שכר חייבים בגניבה ואבידה וכ״ש בפשיעה וכולהו כתיבי כדתני בפרק השואל בבבא מציעא (דף צד:) פרשה ראשונה נאמרה בשומר חנם שניה בשומר שכר שלישית בשואל הלכך אבות נינהו ולקמן בעי מאי נינהו תולדות.
נזק – החובל בחבירו נותן לו מה שהוא שוה עכשיו פחות מבתחילה.
צער – אומדין כמה אדם העומד ידו ליקצץ ע״י חרב רוצה ליתן כדי שיתקצץ לו ע״י סם דלית ליה צער כולי האי.
וריפוי ושבת ובושת – כולהו יליף מקראי בפרק החובל (לקמן דף פה.) וכיון דכתיבי אבות נינהו: כל הנך דר׳ אושעיא הוא עצמו מזיק דהנך ד׳ שומרים הן עצמם הזיקו הואיל ולא שמרו כראוי ובנזקין דאזיק גופו לא קמיירי מתני׳.
שלשה עשר אבות נזיקין – ודיניהם י״ב דשוכר כשומר שכר הוי או כשומר חנם הוי.
שומר חנם והשואל – שומר חנם פטור מן הכל חוץ מן הפשיעה שואל חייב בכל חוץ ממתה מחמת מלאכה ונושא שכר חייב במקצת בגניבה ואבידה ופטור באונסין לכך נקט להו בזה הסדר ולא כסדר שנכתב בפרשה.
הא תליסר. ודיניהן שנים עשר דהא שוכר היינו או כנושא שכר או כשומר חנם כדאיתא בפרק השואל (ב״מ צג.) ואמרי ד׳ שומרין ודיניהן ג׳.
הרבה אבות נזיקין הוזכרו באדם מלבד אדם שהזיק ממון על הדרך שהזכרנו במשנה שכלם דינם לשלם ממיטב והם ארבעה שומרים כמו שיתבאר ענינם וכן חמשה דברים שבחובל את חברו ותשלומי כפל בגנב שלא הודה ותשלומי ארבעה וחמשה בגנב שלא הודה גם כן וגנב שהודה שאין בו אלא חיוב קרן וכן גזלן ועדות מוזם ואונס ומפתה ומוציא שם רע ומטמא ומדמע ומנסך ומסור וכהן המפגל בשחיטתו קרבן הבעלים לשחטו שלא לשמו כגון שהוא עולה ושחטו לשם שלמים שאינו עולה לבעליו ויש מפרשים בו ששחטו במחשבת חוץ לזמנו שאע״פ שיש בו לאו ואין אדם לוקה ומשלם הרי אינו לוקה אלא על אכילתו אבל לא מצד המחשבה שהרי אין בו מעשה וכלם יתבאר ענינם איש על מקומו:
תני רב אושעיא י״ג אבות נזיקין ודיניהם י״ב. דשוכר דינו כנושא שכר כיון דתנא ליה בהדי נושא שכר כמו שפירשו ז״ל דתנא שומר חנם והשואל אף על פי שאין סדרן כך בפרשה. ומשום דשוכר ונושא שכר דומין בדיניהם על כן תני להו בהדי הדדי. ע״כ מהר״י כהן צדק ז״ל.
נזק צער וכו׳. אף על גב דבחבלה אחת הן באין מכל מקום תנא להו בחמשה אבות לפי שיכול להיות כל אחד לבדו כדאמרינן בהחובל. תלמיד רבינו פרץ ז״ל.
ב לאחר שביררנו לפי שתי השיטות את מנין אבות הנזיקין שבמשנה, מביאים שיטות אחרות ושונות של מנין אבות הנזיקין. תני [שנה] רב אושעיא: שלשה עשר אבות נזיקין, כלומר שלושה עשר אופנים הם שאדם חייב לשלם בנזיקין, ואלו הם: ארבעה שומרים: שומר חנם שהתרשל (״פשע״) בשמירת הדבר שקיבל לשמירתו, והשואל שהדבר ששאל מת או אבד, נושא שכר (שומר שכר, המקבל שכר על השמירה) שחייב באחריותו על גניבה ואבידה וכן השוכר דבר מחבירו לעבוד בו. חמשה סוגי תשלום של אדם שהזיק לחבירו: נזק פחת שגורם לגופו, צער תשלום על הכאב, ודמי ריפוי, שבת דמי ביטול ממלאכה, ובושת אם גרם גם בושת לחבירו בנזק זה. וארבעה אבות דמתניתין [של משנתנו] — הא תליסר [הרי שלושה עשר].
§ Contrary to the mishna, where four primary categories of damage were enumerated, Rabbi Oshaya taught (Tosefta 9:1) that there are thirteen primary categories of damage. The thirteen categories consist of four bailees, five types of indemnity, and the four primary categories listed in the mishna. The four bailees are: The unpaid bailee, who is liable for damage caused by his negligence; and the borrower, who is liable for all damage; the paid bailee, and the renter, who is liable if the object is lost or stolen. The five types of indemnity one is liable to pay for injuring another person are: Damage, i.e., the decrease in the injured party’s value; pain; and medical costs; loss of livelihood; and humiliation that the injured party suffered from the assault. And with the four primary categories enumerated in the mishna, that is a total of thirteen.
הכל
(6) וְתַנָּא דִּידַן מ״ט מַאי טַעְמָא לָא תָּנֵי הָנֵי בִּשְׁלָמָא לִשְׁמוּאֵל בְּנִזְקֵי מָמוֹן קָמַיְירֵי בְּנִזְקֵי גוּפוֹ לָא קָמַיְירֵי אֶלָּא לְרַב לִיתְנֵי תַּנָּא אָדָם וְכׇל מִילֵּי דְאָדָם.
The Gemara asks: And what is the reason the tanna of our mishna does not teach these nine categories and enumerates only four? Granted, according to the opinion of Shmuel, who says that Maveh is Eating, it is with regard to the categories of damage caused by one’s property that the tanna of the mishna speaks. With regard to categories of damage caused by one’s body, the tanna of the mishna does not speak, and the additional categories of Rabbi Oshaya are damage caused by one’s body. But according to the opinion of Rav, who says that Maveh is Man, let the tanna of the mishna teach these nine categories as well. The Gemara answers: According to Rav, the mishna teaches the primary category of Man, and included in that category are all matters of damage that are caused by man, among them the categories added by Rabbi Oshaya.
אלא לרב – דמפרש מבעה זה אדם הוה ליה למתני הני י״ג במתני׳. ומפריק רב תנא מבעה שהוא אדם וכלל בו כל נזקי אדם, ורב הושעייא תנא במתני׳ אדם דאזיק שור – בידים דהוא משלם נזק, והדר תנא אדם דאזיק אדם – דמשלם ד׳ דברים והזיקה דשור ממילה.
בנזקי גופו לא קא מיירי. אין להקשות והא לשמואל דלא תני אדם ברישא משום דקתני בסיפא ואם כן בסיפא ליתני לכולהו דאיירי בנזקי גופו. די״ל דוקא ברישא פריך משום דתנא מניינא אבל בסיפא לא תני מניינא דהא דתנא מניינא בסיפא אתולדות דקרן קאי דהא בור ואש דאבות הן לא חזר לשנות בסיפא. עד כאן.
אלא לרב ליתני הני וכו׳. וא״ת נימא דרב סבירא ליה דלא תנא תנא דמתניתין אלא הנך אבות דאית להו תולדות אבל הני דרב אושעיא לית להו תולדות. וי״ל דאם היתה כוונתו לשנות כל אותן אבות שיש להם תולדות אם כן למה לא שנה שן וקרן ורגל כל אחד בפני עצמו ולמה תנא שור וכל מילי דשור. ועוד י״ל דלא חשש לשנות אבות שיש להם תולדות שהרי שנה אדם שאין לו תולדה. וכי תימא תולדה דאדם היינו כיחו אם כן ישנה צער ריפוי שבת ובשת דכיחו הוא תולדה של כל אחד מאלו הארבעה אלא ודאי לא חשש לשנות אבות שיש להם תולדות. גליון.
עוד תירצו בגליון אחר דלא משני הכא משום דלא משכחו בשומרי שכר תולדות כגון הלוהו על המשכון עם ההיא דכל האומנין שומרי שכר. עד כאן.
תנא אדם וכל מילי דאדם. פירוש בין אדם דאזיק אדם בין אדם דאזיק שור כדמוכח ואזיל ומכל מקום הא דתנא לא ראי השור כראי מבעה דהיינו אדם לרב לא מיירי אלא באדם דאזיק שור כדמוכח ואזיל דההוא בעי למילף משור כדפירשתי לעיל. תלמיד רבינו פרץ ז״ל.
תנא אדם וכל מידי דאדם. וא״ת יאמר רב תנא אדם דאזיק שור דוקא דהוי דומיא דבור דהוי ממונו שהזיק דנפל שמה שור דחייב בעל הבור בין על מיתת השור ובין על נזקו אבל לא איירי באדם דבמיתת אדם אינו חייב בעל הבור אבל בניזקין חייב כדדרשינן שור ולא אדם. וכי תימא אמאי לא תנא במתניתין שומר חנם והשואל דהוי אדם שהזיק שור דאיכא למימר דלא תני אלא היזיקא דבידים אבל היזיקא דממילא לא תני. וי״ל דאם איתא דלא תני אלא ממונו שהזיק דומיא דבור והיזיקא דבידים אם כן ליתני גנב וגזלן דהוי אדם שהזיק שור והיזיקא דבידים. ומיהו קשה על וה התירוץ דאיכא למימר דלא תני אלא אותן ששמין להם הכלי כמה שוה כשהיא חשובה ומוסיף לו עליו להיות נזק שלם אבל גנב וגזלן אין שמין להם אלא צריך ליתן לו כלי כדמעיקרא כדאמרינן לקמן אם כן הדרא קושיא לדוכתא. גליון.
עוד הקשו תלמידי הר״י על זה התירוץ דנימא דלא רצה לשנות אלא אותן הבאים לעולם בידים וגנב וגזלן לפעמים באים ממילא שחייבים על ידי טענה שטען שנגנב ונגזל. ע״כ כתוב בגליון תוספות.
תנא אדם וכל מילי דאדם. לאו דוקא כל מילי דאם כן מנינא למעוטי מאי אלא כל מילי דאדם דאזיק אדם אבל כל מילי דאדם דאזיק שור לא קתני אלא היזיקא דבידים אבל היזיקא דאתי ממילא כגון שומר חנם והשואל לא קתני. והשתא ניחא דקאמר לקמן כשהזיק חב המזיק לאתויי שומר חנם והשואל אי נמי למעוטי דבקנס לא קא מיירי. ע״כ.
ופירשו תלמידי הר״י וזה לשונם כשהזיק חב המזיק לאתויי וכו׳. ומכל מקום המנין במשנה לא איירי בזה. עד כאן.
אי נמי למעוטי וכו׳. וקשה אם כן לפי זה תנא דמתניתין ור׳ אושעיא תרווייהו בקנס לא קא מיירי אם כן מאי קאמר לקמן מניינא דמתניתין למעוטי דר׳ אושעיא וכו׳ הוי ליה למימר מניני דמתניתין ודר׳ אושעיא למעוטי דר׳ חייא דבקנסא לא מיירי. וי״ל דסוגיא לקמן אליבא דשמואל דלית ליה תנא אדם וכל מילי דאדם ע״כ. תלמידי הר״י וגליון.
ושואלים: ותנא דידן מאי טעמא לא תני הני [והתנא שלנו, במשנה, מה טעם לא שנה את אלה] ומנה רק ארבעה? בשלמא [נניח] לשיטת שמואל ש״מבעה״ זה השן, אפשר לומר שלשיטתו — בנזקי ממון שממונו של אדם הזיק קמיירי [עוסק במשנה], ואילו בנזקי גופו של אדם עצמו שהזיק לא קמיירי [אינו עוסק]. ולכן אין מקום למנות את אלו. אלא לשיטת רב ש״מבעה״ הוא האדם, ליתני [שישנה גם את אלה]! ומשיבים: לשיטתו של רב תנא [שנה] במשנה אדם וכלל בו כל מילי [הדברים] שהם נזקים הנגרמים על ידי אדם ולא פירט.
The Gemara asks: And what is the reason the tanna of our mishna does not teach these nine categories and enumerates only four? Granted, according to the opinion of Shmuel, who says that Maveh is Eating, it is with regard to the categories of damage caused by one’s property that the tanna of the mishna speaks. With regard to categories of damage caused by one’s body, the tanna of the mishna does not speak, and the additional categories of Rabbi Oshaya are damage caused by one’s body. But according to the opinion of Rav, who says that Maveh is Man, let the tanna of the mishna teach these nine categories as well. The Gemara answers: According to Rav, the mishna teaches the primary category of Man, and included in that category are all matters of damage that are caused by man, among them the categories added by Rabbi Oshaya.
הכל
(7) ולר׳ וּלְרַבִּי אוֹשַׁעְיָא נָמֵי הָא תָּנֵי לֵיהּ אָדָם תְּרֵי גַוְונֵי אָדָם תְּנָא אָדָם דְּאַזֵּיק אָדָם וְתַנָּא אָדָם דְּאַזֵּיק שׁוֹר.
The Gemara asks: And according to Rabbi Oshaya too, doesn’t the mishna teach the primary category of Man? Why then did he enumerate the four bailees and the five types of indemnity? The Gemara answers: In his enumeration, Rabbi Oshaya distinguishes between two types of damage caused by a man: He teaches cases involving a man who injures another person, and he teaches the primary category of Maveh, which involves the cases of a man who damages an ox or damages other property belonging to another person.
תנא אדם דאזיק שור – כלומר נזקי ממון דהא מבעה דומיא דבור קתני ובור לא מיירי בנזקי אדם דרחמנא פטריה לגמרי כדתניא לקמן (דף נג:) שור ולא אדם חמור ולא כלים ואדם דאזיק שור היכא כתיב דקרי ליה אב דכתיב ומכה נפש בהמה ישלמנה.
תרי גווני אדם – וא״ת כיון דתני תרי גווני אדם ליתני נמי ג׳ אבות בשור הקרן והשן והרגל וי״ל דניחא ליה לכלול כולם בשור כמו תנא דמתני׳.
ולר׳ אושעיא אליבא דרב הא תנא ליה אדם – במתני ואם כן בצרי להו.
תנא אדם דאזיק שור במתני׳ וקתני ר׳ אושעיא אדם דאזיק אדם – היינו נזק וצער וכו׳ מיהו דלא דמו תשלומין אהדדי תני להו חד חד וכן הקנסות.
תרי גווני אדם. הקשו בתוספות כיון דתני תרי גווני אדם וכו׳ ותירצו דניחא ליה לכלול כלם בשור וכו׳ כך אנו מתרצים אליבא דרב. וא״ת לר׳ אושעיא נמי נימא הכי כמו שכלל בשור שלושה אבות כך יכלול באדם אדם דאזיק שור ואדם דאזיק אדם וכי תימא משום דדיניהם מחולקים דאדם דאזיק שור חייב בנזק ואדם דאזיק אדם חייב בארבעה דברים הכי נמי שן וקרן דיניהם מחולקים דשן פטור ברשות הרבים וקרן חייב ברשות הרבים. וי״ל דבשלמא קרן ושן שהם מוחלקים בתורה בפירוש שנה אותם הכל ביחד ולא חשש להשמיענו שום דרשא אבל אדם דאזיק שור שאינו חייב בארבעה דברים אלא מדרשא ידעינן ליה וכי יתן מום בעמיתו ולא שור בעמיתו ולא אדם בשור איצטריך לאשמעינן כל אחד בפני עצמו כדי שנדע החילוק שיש ביניהם על ידי דרשא. ועוד י״ל דשן וקרן כיון שבאים משור אחד כלל אותם ביחד ואדם דאזיק שור ואדם דאזיק אדם הם חלוקין בנזוקין. מגליון.
ותנא אדם דאזיק שור. פ״ה דבמתניתין איירי באדם דאזיק שור דומיא דבור דמיירי באדם דאזיק שור דהא כתיב גבי בור שור ולא אדם ואף על גב דבנזקין מיהא מחייב מכל מקום עיקר בור דקרא מיירי במיתה וסברא הוא דקתני שור דומיא דעיקר בור. ועוד י״ל דבלאו הוכחה אתי שפיר דקאמר הכי לתרוצי דמדחזינן בברייתא דמוסיף אדם דאזיק מדקתני נזק וכו׳ אם כן ודאי מתניתין לא מיירי אלא באדם דאזיק שור. תלמיד רבינו פרץ ז״ל.
ושואלים: ולר׳ אושעיא נמי [גם כן] הא תני ליה [הרי כבר שנה] אדם במשנה! ומשיבים: לשיטתו יש להבחין בין תרי גווני [שני סוגים] של נזקי אדם. ולכן רב אושעיא תנא [שנה] אדם דאזיק [שהזיק] אדם והם הדברים שמנה רב אושעיא, ותנא [ושנה] אדם דאזיק [שהזיק] שור כלומר, הזיק רכוש של אחר, בעלי חיים או חפצים אחרים, ולא לאדם. שהוא מה שהוזכר במשנתנו כ״מבעה״.
The Gemara asks: And according to Rabbi Oshaya too, doesn’t the mishna teach the primary category of Man? Why then did he enumerate the four bailees and the five types of indemnity? The Gemara answers: In his enumeration, Rabbi Oshaya distinguishes between two types of damage caused by a man: He teaches cases involving a man who injures another person, and he teaches the primary category of Maveh, which involves the cases of a man who damages an ox or damages other property belonging to another person.
הכל
(8) אִי הָכִי שׁוֹר נָמֵי לִיתְנֵי תְּרֵי גַוְונֵי שׁוֹר לִיתְנֵי שׁוֹר דְּאַזֵּיק שׁוֹר וְלִיתְנֵי שׁוֹר דְּאַזֵּיק אָדָם.
The Gemara asks: If so, with regard to Ox as well, let him teach two categories of Ox. Let him teach the case of an ox that damages an ox or other property belonging to another person, and let him teach the case of an ox that injures a person.
ושואלים: אי הכי [אם כך] אתה מחלק בפרטי המזיקים, שור נמי [גם כן] ליתני תרי גווני [שישנה שני סוגי] שור אפילו בנזקי קרן, באופן זה: ליתני [שישנה] נזק שור דאזיק [שהזיק] שור, וליתני [ושישנה] נזקי שור דאזיק [שהזיק] אדם!
The Gemara asks: If so, with regard to Ox as well, let him teach two categories of Ox. Let him teach the case of an ox that damages an ox or other property belonging to another person, and let him teach the case of an ox that injures a person.
הכל
(9) הַאי מַאי בִּשְׁלָמָא אָדָם דְּאַזֵּיק שׁוֹר נֵזֶק הוּא דִּמְשַׁלֵּם אָדָם דְּאַזֵּיק אָדָם מְשַׁלֵּם אַרְבָּעָה דְּבָרִים אֶלָּא שׁוֹר מָה לִי שׁוֹר דְּאַזֵּיק שׁוֹר מָה לִי שׁוֹר דְּאַזֵּיק אָדָם אִידֵּי וְאִידֵּי נֶזֶק הוּא דִּמְשַׁלֵּם.
The Gemara rejects this suggestion: What is this comparison? Granted, in the case of a man who damages another’s ox or other property, he pays merely for the damage; in the case of a man who injures another person, he pays an additional four types of indemnity payments: Pain, medical costs, loss of livelihood, and humiliation. But with regard to damage caused by an ox, what difference is there to me if it is an ox that damages an ox or other property belonging to another person and what difference is there to me if it is an ox that injures a person? In both this case and that case the owner of the ox pays merely for the damage. Therefore, unlike a case where a person causes the damage, there is no reason to distinguish between cases where an ox causes damage based on the victim of that damage.
בשלמא אדם דאזיק שור כו׳ – וכיון דלא דמי חיובינהו להדדי תני להו בתרתי.
אדם דאזיק אדם – כגון ה׳ דברים דחובל בחבירו ולקמיה פריך הא ד׳ שומרין דר׳ אושעיא אדם דאזיק שור הוא.
אלא שור מה לי שור דאזיק שור. קשה דהרי שור דאזיק אדם שדינו חלוק שמשלם כופר מה שאין כן בשור דאזיק שור ואם כן ליתני תרי גווני שור כיון שדינם חלוק. וי״ל דבקטלא לא קא מיירי. גליון.
ודוחים: האי מאי [זו מה היא]? כלומר, אין מקום לקושיה זו כלל, שכן בשלמא [נניח] אדם דאזיק [שהזיק] שור — נזק בלבד הוא שמשלם על הזיקו, ואילו אדם דאזיק [שהזיק] אדם — משלם נוסף לזה ארבעה דברים: צער, ריפוי, שבת ובושת. ונמצא שאלו הם שני סוגים שונים של חיובים. אלא שור המזיק, מה לי שור דאזיק [שהזיק] שור, מה לי שור דאזיק [שהזיק] אדם, אידי ואידי [זה וזה] — נזק בלבד הוא שמשלם ולא יותר. ואם כן, אין מקום לחלק ביניהם ולמנותם בנפרד.
The Gemara rejects this suggestion: What is this comparison? Granted, in the case of a man who damages another’s ox or other property, he pays merely for the damage; in the case of a man who injures another person, he pays an additional four types of indemnity payments: Pain, medical costs, loss of livelihood, and humiliation. But with regard to damage caused by an ox, what difference is there to me if it is an ox that damages an ox or other property belonging to another person and what difference is there to me if it is an ox that injures a person? In both this case and that case the owner of the ox pays merely for the damage. Therefore, unlike a case where a person causes the damage, there is no reason to distinguish between cases where an ox causes damage based on the victim of that damage.
הכל
(10) וְהָא שׁוֹמֵר חִנָּם וְהַשּׁוֹאֵל נוֹשֵׂא שָׂכָר וְהַשּׂוֹכֵר דְּאָדָם דְּאַזֵּיק שׁוֹר הוּא וְקָתָנֵי.
With regard to the assertion that Rabbi Oshaya added only cases involving a man who injures another person, the Gemara asks: But aren’t there the categories of the unpaid bailee and the borrower, the paid bailee and the renter, which are categories that describe a man who damages another’s ox or other property, as the cases referred to by Rabbi Oshaya are those where the bailee fails to return the deposit that he was entrusted to safeguard? And yet Rabbi Oshaya teaches each type of bailee as distinct categories and does not include them under the rubric of Man, one of the four categories enumerated in the mishna.
ומקשים: אם אומר אתה שרב אושעיא לא הוסיף על האמור במשנה אלא נזקי אדם באדם והא [והרי] שומר חנם והשואל, נושא שכר והשוכר, שאף הם בגדר אדם דאזיק [שהזיק] שור הוא, שהרי הזיק חפץ (או שור) ומשלם רק את הנזק בלבד, ובכל זאת קתני [ושנה אותם] רב אושעיא בנפרד!
With regard to the assertion that Rabbi Oshaya added only cases involving a man who injures another person, the Gemara asks: But aren’t there the categories of the unpaid bailee and the borrower, the paid bailee and the renter, which are categories that describe a man who damages another’s ox or other property, as the cases referred to by Rabbi Oshaya are those where the bailee fails to return the deposit that he was entrusted to safeguard? And yet Rabbi Oshaya teaches each type of bailee as distinct categories and does not include them under the rubric of Man, one of the four categories enumerated in the mishna.
הכל
(11) תָּנֵי הֶזֵּיקָא דִבְיָדַיִם וְקָתָנֵי הֶזֵּיקָא דְמִמֵּילָא.
The Gemara answers that the reason why Rabbi Oshaya enumerates Man separately from the bailees is that he teaches one category, Man, referring to damage that is engendered by direct action, e.g., the five types of indemnity payments, and he teaches the four bailees, referring to damage that occurs on its own, e.g., failure of the four bailees to safeguard the deposit.
גמ׳. תני הזיקא דבידים וקתני הזיקא דממילא. משמע דכל ד׳ אבות דנזקין דמתניתין היזיקא דבידים הם. וקשה למה נקראו ד׳ אבות נזקין דמתניתין הזיקא דבידים והרי בור בכללן ובור הוא הזיקא דממילא.א
ויתכן להגדיר הזיקא דממילא בד׳ שומרים שר״ל ששומרים חייבים בגלל ששעבדו את עצמם להתחייב משום מזיק והוא חיוב מיוחד ואינו דומה למזיק אחר. עיין ברמב״ם בפ״ב מהל׳ שכירות (הל״ג) ששומר הפושע חייב משום מזיק ועוד כתב וז״ל וכן הורו רבותי שהמוסר כרמו לשומר בין באריסות בין בשמירות חנם והתנה עמו שיחפור או יזמור או יאבק משלו ופשע ולא עשה חייב כמי שהפסיד בידים כו׳ עכ״ל. הרמב״ם פסק ששומר אריס שלא עשה את העבודה המוטלת עליו חייב לשלם מדין מזיק עבור הרווחים שבעל הכרם לא הרויח. ולכאורה תמוה שהרי רק בחבלה משלמים שבת בגלל מניעת הריוח ולא במזיק אחר שכן המבטל כיסו של חבירו פטור ומ״ש שומר שהזיק ממזיק אחר.ב ונראה לבאר שמניעת הריוח אינה מחייבת מזיק כשהמחייב הוא מעשה מזיק דעלמא. מאידך במזיק של שומר ששעבד את עצמו להתחייב כמזיק אף מניעת הריוח בכלל חיוב המזיק. הזיקא דבידים הוא כשהתורה חייבתו בשביל מעשה ההיזק, והזיקא דממילא הוא כשהשתעבדות מחייבת את השומר מדין מזיק.ג
א. עי׳ בחזון איש סי׳ א׳ סק״ו.
ב. עי׳ במ״מ שם. ועיין בתוס׳ בגיטין (דף מב: ד״ה ושור) שבאמת חולקים על הרמב״ם וסוברים שאין שומר חייב בשבת.
ג. עי׳ ברשימות שיעורים לשבועות ונדרים ח״ב דף קצה.
ומשיבים: יש מקום לחלוקה נוספת, אף בנזקי אדם בשור: תני הזיקא [שנה במשנה היזק] שנעשה בידים כלומר על ידי פעולה, וקתני הזיקא [ושנה והוסיף בברייתא סוגים של היזק] שבאים ממילא (מעצמם) שהרי השומרים משלמים גם על נזקים שנגרמו מעצמם, שלא הם עשו אותם בידים. עד כאן לבירור שיטת רב אושעיא.
The Gemara answers that the reason why Rabbi Oshaya enumerates Man separately from the bailees is that he teaches one category, Man, referring to damage that is engendered by direct action, e.g., the five types of indemnity payments, and he teaches the four bailees, referring to damage that occurs on its own, e.g., failure of the four bailees to safeguard the deposit.
הכל
(12) תָּנֵי ר׳ רַבִּי חִיָּיא עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה אֲבוֹת נְזִיקִין תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל וְתַשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה וְגַנָּב וְגַזְלָן וְעֵדִים זוֹמְמִין.
The Gemara cites a third listing of primary categories of damage. Rabbi Ḥiyya teaches that there are twenty-four primary categories of damage: Payment of double the principal, paid by a thief who is apprehended and convicted based on the testimony of witnesses and who does not admit his crime; and payment of four or five times the principal, paid by a thief who steals an ox or sheep, respectively, and then slaughters or sells it; and payment of the principal, by a thief who admits his crime; and a robber, who steals openly and by force or threat of violence; and conspiring witnesses who pay the individual against whom they falsely testified with regard to a sum that they conspired to cause him to lose.
תשלומי כפל – אם המצא תמצא בידו הגנבה.
תשלומי ארבעה וחמשה – בטובח ומוכר.
וגנב – שמשלם ע״פ עצמו ואינו משלם כפל אלא קרן בלבד וכגון שהודה מעצמו דמודה בקנס פטור כדאמרינן אשר ירשיעון אלהים ישלם שנים והיינו קנס ואמרינן בפ׳ מרובה (לקמן דף סד:) פרט למרשיע את עצמו.
וגזלן – נמי אב הוא דכתיב והשיב את הגזלה אשר גזל (ויקרא ה).
(יב-יג) [סימן תמג]
תני רבי חייא ארבעה ועשרים אבות נזיקין הן ואילו הן השור והבור והמבעה וההבער שומר חנם והשואל נושא שכר והשוכר נזק וצער וריפוי ושבת ובושת תשלומי (נזק) [כפל] ותשלומי ארבעה וחמשה וגנב וגזלן ועדים זוממין והאונס והמפתה והמוציא שם רע והמטמא והמדמע והמנסך הרי כ״ד.
יש מהן שדנין אותן בזמן הזה, ויש מהן שאין דנין אותם. כי לא דיינינן בזמן הזה אלא מילתא דשכיחא ואית בה חסרון כיסא. וכולהו דנין מומחין שנקראין אלהים, דכתיב (שמות כב ז ח) עד האלהים יבא וגו׳ וכן ונקרב בעל הבית אל האלהים אשר ירשיעון אלהים, ואין נקראין אלהים אלא הסמוכין והמומחין על פי נשיא שבארץ ישראל. ושבחוצה לארץ שאינן סמוכין ומומחין על פי הנשיא, שליחות דנשיא דארץ ישראל עבדי ודייני ההודאות והלוואות, שאם לא כן לא היה נושא ונותן עם חבירו ושכיחי ואית בהו חסרון כיס. וכן כל מידי דשכיחא ואית בה חסרון כיס עבדי׳ שליחותייהו מידי דהוה אהודאות והלואות. אבל מידי דשכיחא ולית בהו חסרון כיס או אית בה חסרון כיס ולא שכיח לא עבדינן שליחותייהו ואין דנין בחוץ לארץ. וכן כל דבר של קנס אין דנין.
הלכך השור שיש בו ג׳ אבות קרן ושן ורגל, קרן ותולדותיו שהןב נשיכה רביצה ובעיטה פלגי ניזקא משלמי, ופלגי ניזקא קנסא ואין דנין. ומיהוג בית דין שמין לו חצי ניזקו כמה הוא, ואי תפס משלו תפס ולא מפקינן מיניהד.
ושן חלוק על שני דרכים, אם אכל פירות או כל דבר שדרכו לאכול ברשות הניזק, דנין אותו דלאו קנס הוא ושכיחי ואית בה חסרון כיס. אבל נשך בהמה אחרת בשיניה או כססה כלים או כסות בשיניה, אין דנין דתולדות דקרן הוא ושמין בית דין את חצי נזקו ואי תפס לא מפקינן מיניה. וכן אם אלס בשיניו יד תינוק, שמין התינוק כעבד הנמכר בשוק כמה נפחת מדמיו, וחצי נזקו אם יתפוס משלו משתלם. כדאמרינן (בבא קמא פד ע״א) ההוא תורא דאלס ידא דינוקא אמר ליה רבא שומו ליה כעבדא אמ׳ ליה הא מר הוא דאמר כל הנישום כעבד אין גובין אותו בבבל לא צריכא דאיתפסה. כלומר לא נשום אותו לגבות מיד אלא נשום אותו מיד דאי אתי משל מזיק לידו שידע כמה יתפוס.
ורגל נמי חלוק לשני דרכים, הזיקה בגופה דרך הילוכהו או בשערה או בכל מה שעליה דרך הילוכה, משלמין נזק שלם ודנין אותו בזמן הזה דשכיחא הוא ואית בה חסרון כיס והוי ממונא ולא קנסא. כדתנן (בבא קמא יז ע״א) הרגל מועדת להלך כדרכה ולשבר. אבל הזיקה בביעוטיה תולדה דקרן הוא וחצי נזק משלם ואין דנין אותן. ואם על ידי צרורות הזיקה שהיתיזה צרור ושיברה כלים או חבלה באדם או בבהמה אחרת, אע״פ שאינן משלמין אלא חצי נזק דנין אותו בזמן הזה דהילכתא גמירו להז דממונא הוא ולא קנס, ושכיחא ואית בה חסרון כיס. ועל זה אמר רבא (בבא קמא פד ע״א) ניזקי שור בשור וניזקי שור באדם גובין אותוח בבבלט, ופרכינן עלה והאמר רבא שור שהיזיק שור אין גובין אותו בבבל, ומשני הא דאין גובין אותו בתם דפלגוי נזקא קנסא והא דאמר רבא גובין במועד דממונא משלם ולא קנס. ופריך והאמר רבא אין מועד בבבל, ומסקנא כי אמר רבא דיש מועד בבבל בשן ורגל דמועדין מתחילתן. והכי קאמר רבא, נזקי שור בשור ונזקי שור באדם בדרך הילוכו שדרכו להזיק שדרס עליהן ושיברןכ או בגופה או במשאו שעליו או על ידי התזת צרורות, אותו נזק גובין בבבל דממון הוא ועבדינן שליחותייהו כמו בהודאות והלואות.
ובשן לא משכחת לה דדנין בבבל בניזקי שור בשור ושור באדם אלא בנתחככה בכותל להנאתה ונפלה על שור אחרל או על אדםמ והזיקו דהוא תולדה (דנין) [דשן] וגובין בבבל דממונא הוא ונזק שלם, דאי בשן ממש דנשך והזיק, תולדה דקרן ואין גובין בבבל כדפרישית. וכדין השור כן דין הבהמה חיה ועוף. דילפינן שור שור משבת.
ונזקי בור ותולדותיו כיון דלא שכיחי אין דנין בבבלנ.
ומבעה למאן דאמר מבעה זה אדם, האמר רבא נזקי אדם אין דנין בבבלס. ולמאן דאמר מבעה זה השן הרי פירשתיע דיני השן.
וההבער כיון דאשו משום חציופ הוא הוי להו ניזקי אדם ואין דנין בבבלצ. שומר חנם דנין בבבל והוא על כמה פנים, אם הודה שפשע מחייבין אותו לשלם וגובין. ואם טוען שנגנב או אבד בלא פשיעה ישבע. ואם טען טענת גנב ונשבע והודה משלם, ואם באו עדים וחייבוהו כפל אין גובין בבבל ואי תפס תפסק. והשואל דנין בבבל דממון הוא ולא קנס ומילתא דשכיחא הוא ואית בה חסרון כיס. וכן נושא שכר דנין כי אינו קנס. ושוכר בין למאן דאמר כשומר חנם בין למאן דאמר כשומר שכר דנין בבבל. זולתי אם יטעון טענת גנב ונשבע [ו]באו עדים דחייב כפל, דאין גובין ממנו למאן דאמר כשומר חנם. ונזק וצער וריפוי ושבת ובושת אע״פ דממונא הוא אין דנין, דניזקי אדם באדם הוא ואמר רבא ניזקי אדם באדם וניזקי אדם בשור אין גובין בבבל, דאע״ג דאית בהו חסרון כיס מילתא דלא שכיחא הוא, ובושת אע״ג דשכיחא לית בה חיסרון כיס. תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמישה אין דנין ואין גובין דקנס הם. גנב וגזלן, גנב שהודה גובין דממונא הוא ולאר משלם אלא קרן. וכן גזלן ממונא הוא וגובין ודנין. עדים זוממין אף על גב דממונא הוא ולא קנס, אין דנין ואין גובין דלא שכיחא ואין בה חסרון כיס דאכתי לא חסריה, דכאשר זמם כתיב ולא כאשר עשה אף על גב דלא עשה. ואם פרע ממון על פיהם והוזמו ואי אפשר לאהדורי משלמיןש גובין בבבלת. והמסור נמי דנין בבבלא. והמטמא והמדמע והמנסך אין דנין דהיזק שאינו ניכר הן ואומר לו הרי שלך לפניך. וכל אותן שאין גובין בזמן הזה אין דנין בזמן הזה דמומחין על פי הנשיא בעינן.
א. פד ע״ב.
ב. בדפוסים נוסף ׳נגיחה׳ וטס״ה וליתא בכת״י.
ג. כשיטת הרי״ף שכתבו הרא״ש פ״ח סי׳ ב והטור חו״מ סי׳ א. וכ״פ רש״י ד״ה דאי תפס. אבל הרא״ש פליג וס״ל דאין שמין כלל לגבות הנזק אלא אם תפס הניזק שמין ואומרים לניזק כך וכך תחזיר לו. ומלשון ר״ח (פירוש ר״ח לב״ק ירושלם תשנ״א) שכתב ׳אי תפש הניזק ממון וכו׳ שיימינן ליה׳ משמע כהרא״ש. וכ״מ מלשון תשוה״ג (אוצה״ג סי׳ קפד): ׳לא צריכא דקדים ותפיס׳.
ד. טו ע״ב.
ה. כך הגירסא בשני כת״י של הגמ׳ (פלור׳ דאיתפש; ואט׳ דאיתפיס). לפנינו דאי תפס. אבל צ״ע אם אכן כן גרס רבינו שהרי לשון ׳דאיתפס׳ אינו מתפרש אלא שכבר תפס. ועי׳ ברא״ש שם שכתב ששיטת הרי״ף ששמין קודם תפיסה בנויה על גירסתו ׳דאי תפס׳ שמשמעותה אם יתפוס לעתיד (כך פירש דבריו בפ״ח שם).
ו. בכת״י ובד״פ ׳הילוכא׳ (וכן להלן) וכן להלן ׳היזיקא׳.
ז. טו ע״ב.
ח. אותן.
ט. רבינו מפרש נזקי שור באדם, שהזיק השור אדם, נזקי אדם בשור, שהזיק אדם שור, לא כשא״ר שפירשו שור באדם, אדם הזיק שור, אדם בשור, שהזיק שור אדם. ולפי״ז אתי דשור שהזיק אדם גובין ואדם שהזיק שור אין גובין. הפך משיטת שא״ר. וכך מתפרשים כל דבריו שלהלן. עי׳ בהערות הבאות. ודין זה שאין דנין אדם שהזיק שור, מצינו גם בסה״מ להרמב״ם מ״ע רלו, אלא שלשיטתו גם שור שהזיק אדם דינו כן. ועמד ע״ז הגר״ח העליר].
י. כגירסת כתה״י של הגמ׳. עי׳ דק״ס לב״ק טו ע״א.
כ. כנראה את השור או את האדם. ולשיטתו אזיל שמפרש נזקי שור באדם שור דאזיק אדם.
ל. וכ״ה בנמוק״י ד״ל ע״ב: כגון שנתחכך בכותל להנאתו והפילו על שור אחר דהיינו תולדה דשן. וכ״ה אות באות ברש״י כת״י (שהובא בס׳ שנו״ס לב״ק הוצ׳ הרש״ף) פד ע״ב ד״ה בשן. וכ״ה בדפוסים ישנים של רש״י אלא ששם ׳בחבירו׳ במקום ׳בכותל׳. ולפי״ז קרוב שצריך להגיה בספרנו ונפל על שור אחר. [ואף יתכן שנפלה לא הוי תולדה דשן שהרי מעשה ההזק אינו בדרך הנאה שאין הוא קשור למעשה החיכוך]. ועמש״כ הר״י אשכנזי ב׳כונן למשפט׳ שעל ס׳ חוקת הדיינים עמ׳ רנא ואישתמיטיה כ״ז.
מ. כשיטתו שמפרש נזקי שור באדם שור דאזיק אדם.
נ. וכתב בהג״א ר״פ שנסתפק בזה מהרי״ח. הו״ד בש״ך ריש סי׳ א. ועי׳ שבות יעקב ח״א סי׳ קלו.
ס. לשיטתו שמפרש נזקי אדם בשור אדם דאזיק שור.
ע. כנראה לעיל בד״ה ובשן. בד״פ נוסף: ׳למעלה בין סדר מועד לסדר ישועות׳. ואינו מובן.
פ. כב ע״ב.
צ. לשיטתו הנ״ל דאדם המזיק אין גובין. וכ״כ רבינו להלן עמ׳ יז: אבל אם לא היה לו לגודרה דהוי חציו אין גובין בבבל. אבל צ״ע שבכמה מקומות כתב רבינו דאדם המזיק באש גובין בבבל: להלן עמ׳ יט, גמל טעון פשתן וכו׳ בעל הגמל חייב שהרי הוא מזיק בידים וכו׳ וגובין בבבל. ואם הניח חנוני וכו׳ והאי נמי גובין בבבל. [ומהלשון משמע דחשיב חציו דאדם. עי״ש בהע׳]. והמדליק את הגדיש וכו׳ גובין בבבל (שם). וכן לענין שורף שטרותיו של חבירו: וכיון דדיינינן דינא דגרמי אזלו להו כולהו פטורי דרבה (עמ׳ סה). ומה שתירץ באבן לשם עפ״י מש״כ רבינו להלן עמ׳ כא ׳וכי אמרינן נזקי אדם באדם אין גובין היינו במתכוין דלא שכיחא אבל בלא מתכוין דשכיח גובין׳, אינו מתרץ ההיא דשורף שטרותיו דמסתמא מיירי במתכוין. ועוד יש להקשות, שמשמע מדברי רבינו שאם אשו משום ממונו היינו גובין בבבל, ש״מ דחשיב שכיח, וא״כ מה לי דאשו משום חציו הא גם באדם מאי דשכיח גבינן. וראשונים אחרים דנו באש מצד שאינו שכיח. עי׳ פת״ש סי׳ א אות ב.
ק. משמע דמהני תפיסה גם לכפל. ועי׳ יש״ש פ״א סי׳ מג שכ״ד הרי״ף ויש שכתבו שאין שייך תפיסה אלא כשיעור נזקין, אבל כפל ודו״ה וכה״ג אי תפס מפקינן מיניה.
ר. בכת״י דלא.
ש. מיותר.
ת. וכ״ה בפירוש ר״ח לב״ק פד ע״ב. וכ״כ המאירי עמ׳ רמה בשם הגאונים וכ״כ ראבי״ה באביאסף הו״ד במרדכי רמז ר״פ. [וס״ל דלא אמרינן בממון כאשר זמם ולא כאשר עשה גם היכא דא״א בחזרה, ולכאורה תלי ד״ז במחלוקת ר״י וריב״א בתוס׳ ב״ק ד ע״ב, דלריב״א מאי דמחייבינן אפילו עשה משום דאפשר בחזרה ולר״י מק״ו דזמם]. ותמה באב״ש מה בכך דאית ביה ח״כ, הרי הקדים רבינו ואמר דלא שכיחא.
א. וכ״כ ר״ח וכ״פ בטושו״ע סי׳ א ס״ד. ועי׳ באה״ג ובאהגר״א שם.
ועדים זוממין – פירש ריב״א דאפילו שילם על פי העדים זוממין חייבין דלא שייך בממון כאשר זמם ולא כאשר עשה דאפשר בחזרה ור״י מפרש דלא צריך להאי טעמא דגבי ממון מחייבינן להו בק״ו דגבי ממון עונשין מן הדין והא דאמרינן במכות (דף ה:) הרגו אין נהרגים היינו משום דהתם אין עונשין מן הדין.
ועדים זוממים. תימה מה שייך למיתני עדים זוממים בהדי אבות נזיקין והלא לא עשו שום היזק דאילו שילם כבר על פיהם פטורים דאמרינן כאשר זמם ולא כאשר עשה. לכך פירש ריב״א וכו׳ כמו שכתוב בתוספות. תוספי הרא״ש ז״ל.
וכן כתב הרב ר׳ ישעיה ז״ל וז״ל פירש ריב״ם דאפילו שילם ממון וכו׳. דהתם כיון שנהרג אין יכול להחזירו לקדמותו אבל בממון אפילו שילם על פיהם לאו מעשה הוא שיכול להחזיר לו ממונו ולהכי קרי ליה לקמן דיבורא דלית ביה מעשה דהא לאו מעשה הוא הואיל ויכול לחזור. ע״כ.
ועוד יש רשימה אחרת של אבות נזיקין אותה תני [שנה] ר׳ חייא ובה נמנו עשרים וארבעה אבות נזיקין, והם: תשלומי כפל שמשלם הגנב שלא הודה מעצמו בגניבה, ותשלומי ארבעה וחמשה שמשלם מי שגנב וטבח (או מכר) שור או שה, וגנב המודה מעצמו בגניבה, וכן גזלן (שודד), ועדים זוממין שהעידו באדם עדות שקר, ומשלמים כפי הסכום שניסו לחייב בו את הנאשם,
The Gemara cites a third listing of primary categories of damage. Rabbi Ḥiyya teaches that there are twenty-four primary categories of damage: Payment of double the principal, paid by a thief who is apprehended and convicted based on the testimony of witnesses and who does not admit his crime; and payment of four or five times the principal, paid by a thief who steals an ox or sheep, respectively, and then slaughters or sells it; and payment of the principal, by a thief who admits his crime; and a robber, who steals openly and by force or threat of violence; and conspiring witnesses who pay the individual against whom they falsely testified with regard to a sum that they conspired to cause him to lose.
הכל
(13) וְהָאוֹנֶס וְהַמְפַתֶּה וּמוֹצִיא שֵׁם רַע וְהַמְטַמֵּא וְהַמְדַמֵּעַ וְהַמְנַסֵּךְ וְהָנֵי תְּלֵיסַר הָא עֶשְׂרִים וְאַרְבְּעָה.
And the rapist, and the seducer, who seduces an unmarried young woman, who pay a fine of fifty sela; and the defamer, i.e., one who defames his wife by claiming falsely in court that he discovered that she was not a virgin when he consummated the marriage and alleges that she engaged in intercourse with another man while betrothed, who pays a fine of one hundred sela; and one who causes another’s teruma to become ritually impure, rendering it prohibited to partake of that teruma; and one who mixes teruma with another’s non-sacred food, rendering it prohibited for any non-priest to partake of it; and one who pours another’s wine as a libation for idolatry. When one combines the eleven categories enumerated by Rabbi Ḥiyya and these thirteen categories enumerated by Rabbi Oshaya, this totals twenty-four principal categories of damage.
אונס ומפתה – כתיבי חמשים כסף כתיב באונס (דברים כב) ובמפתה כתיב (שמות כב) כסף ישקל כמוהר הבתולות כמוהר בתולים של אונס דהיינו חמשים כסף.
מוציא שם רע – כתיב וענשו אותו מאה כסף (דברים כב).
מטמא – תרומה.
מדמע – תרומה בחולין.
ומנסך – יין לע״ז ובמס׳ גיטין (דף נב:) מפרש אמאי לא קם ליה בדרבה מיניה. מטמא מדמע ומנסך לא כתיבי בהדיא ואפ״ה הוו אבות שבכלל נזק הן ונזק ממון כתיב בתורה (ויקרא כד) מכה נפש בהמה ישלמנה. ומנסך את היין ליכא למימר שניסכו ביין נסך שזרק בו דלא קמחסריה ולא מידי דהא מזבין ליה בר מדמי יין נסך שבו.
ומטמא – שמגיע שרץ בתרומת כהן דאפסדה מיניה.
והמנסך – פיר׳ בגיטין בפרק הניזקין1 איתמר מנסך רב אמ׳ מנסך ממש ושמואל אמ׳ מערב. ורב דאמ׳ מנסך והא קים ליה בדרבה מיניה, אמ׳ ר׳ ירמיה משעת הגבהה הוא דיקנה ומתחייב בנפשו לא הוי עד שעת ניסוך. ומה טעם אמרו בשוגג [פטור] כדי שיודיעו, פיר׳ כדי שיודיעו לבעל הממון כי נטמאו פירותיו או נתערבו חוליו עם מעשר או נתנסך יינו, ואם תאמר לו חייב אתה לשלם לא יודיע לבעל הפירות כי יאמר אם אודיע אותו יחייב אותי לשלם ויביא בעל הפירות לידי איסור2.
1. גיטין נב,ב.
2. הטעם שבשוגג פטור מלשלם כדי שיוריעו, הוא לפי דעת חזקיה שהיזק שאינו ניכר שמי׳ היזק, שדבר תורה גם בשוגג חייב לשלם, אך כדי שלא יבא הבעלים לידי אסור פטרוהו רבנן בשוגג.
והמנסך – כתב המורה ליכא למימר שעירבו ביין נסך דלא קא חסריה ולא מידי דהא מזבין ליה כוליה בר מדמי יין נסך. ואינו נראה לי דמדמע נמי מזבין ליה לכהנים. אלא פסידא הוי דכהנים מזלזלי וזבני הכא נמי גוים מזלזלי וזבני. ובפרק הניזקין פליגי ביה רב ושמואל. דרב אמר מנסך ממש ושמואל אמר מערב והתם מפרש טעמיהו.
בפרש״י בד״ה ומנסך יין לעבודת כוכבים כו׳ ליכא למימר שנסכו בי״נ שזרק בו דלא קמחסריה כו׳ עכ״ל צ״ע לפירושו דהא איכא מאן דמפרש לה מערב ומ״ד נמי מנסך ממש היינו משום דאל״כ היינו מדמע ויש ליישב בדוחק דה״ק דלא קחסרי׳ ממש אלא דצריך למוכרו יותר בזול לעובד כוכבים וא״כ היינו מדמע ודו״ק:
רש״י ד״ה ומנסך. ז״ל ומנסך את היין ליכא למימר שניסכו ביין נסך שזרק בו דלא קמחסריה ולא מידי דהא מזבין ליה בר מדמי יין נסך שבו עכ״ל. דברי רש״י דורשים עיון: מה לי אם מכרו חוץ מדמי י״נ שבו, סוכ״ס הפסידו ממון, כי לא יקנהו ישראל אלא העכו״ם יקנהו בזול והרי פחתו מדמיו. ועלינו לעיין בגוף המחלוקת דהיזק שאינו ניכר אם שמיה היזק או לא שמיה היזק - דמאחר שהפסיד דמים לניזק למה לא ישלם המזיק עבור היזק שאינו ניכר.
והאונס והמפתה, שנותנים חמשים סלעים, ומוציא שם רע על אשתו שנבעלה לאחר בהיותה מאורסת, שנותן מאה סלעים, והמטמא תרומה של חבירו ופוסלה על ידי כך מאכילה, והמדמע (המערב תרומה בחולין) ואוסר בכך את הדבר באכילה למי שאינו כהן, והמנסך יין של חבירו לעבודה זרה, ועל ידי כך אוסר את היין בהנאה. והני תליסר [ואותם שלושה עשר] שמנה רב אושעיא — הא [הרי] עשרים וארבעה בסך הכל.
And the rapist, and the seducer, who seduces an unmarried young woman, who pay a fine of fifty sela; and the defamer, i.e., one who defames his wife by claiming falsely in court that he discovered that she was not a virgin when he consummated the marriage and alleges that she engaged in intercourse with another man while betrothed, who pays a fine of one hundred sela; and one who causes another’s teruma to become ritually impure, rendering it prohibited to partake of that teruma; and one who mixes teruma with another’s non-sacred food, rendering it prohibited for any non-priest to partake of it; and one who pours another’s wine as a libation for idolatry. When one combines the eleven categories enumerated by Rabbi Ḥiyya and these thirteen categories enumerated by Rabbi Oshaya, this totals twenty-four principal categories of damage.
הכל
(14) וְרַבִּי אוֹשַׁעְיָא מַאי טַעְמָא לָא תָּנֵי הָנֵי בְּמָמוֹנָא קָמַיְירֵי בִּקְנָסָא לָא קָמַיְירֵי.
The Gemara asks: And as for Rabbi Oshaya, what is the reason that he did not teach these eleven additional categories? The Gemara answers: It is with regard to cases where one is liable to pay monetary restitution that Rabbi Oshaya speaks. With regard to cases where one is liable to pay a fine, Rabbi Oshaya does not speak.
ושואלים: ור׳ אושעיא מאי טעמא לא תני הני [מה טעם לא שנה את אלה]? ומשיבים: בממונא [בתשלומי ממון] שאדם משלם כפי הממון שהזיק וחיסר מחבירו קמיירי [הוא עוסק], בקנסא לא קמיירי [בתשלומי קנס אינו עוסק].
The Gemara asks: And as for Rabbi Oshaya, what is the reason that he did not teach these eleven additional categories? The Gemara answers: It is with regard to cases where one is liable to pay monetary restitution that Rabbi Oshaya speaks. With regard to cases where one is liable to pay a fine, Rabbi Oshaya does not speak.
הכל
(15) גַּנָּב וְגַזְלָן דְּמָמוֹנָא הוּא לִיתְנֵי הָא קָתָנֵי לֵיהּ שׁוֹמֵר חִנָּם וְהַשּׁוֹאֵל.
The Gemara asks: What of the cases of a thief and a robber, which are cases where one is liable to pay monetary restitution? Let Rabbi Oshaya also teach those cases and include them in his list. The Gemara answers: Doesn’t he teach those cases, as he enumerates in his list the unpaid bailee and the borrower? An unpaid bailee who takes a false oath that the deposit was stolen, when in fact it remained in his possession, is liable to pay restitution like a thief.
גנב – המודה מעצמו וגזלן דלא משלמי אלא קרן ליתני.
תנא ליה שומר חנם והשואל – דהתם נמי שייך גניבה כגון שטען שנגנב הימנו והרי היא בידו ואמרינן בפרק מרובה (לקמן דף סג:) דטוען טענת גנב כגנב וטוען טענת גזלן כגזלן והא דנקט הכא והשואל לאו דוקא דהא לא משכחת ביה דנפטר לא בטוען טענת גנב ולא בטוען טענת גזלן שהרי הוא חייב בכולו.
1הנחתי מלמעלה: הא דקמקשי: גנב וגזלן דממונא הוא ליתני, ושני ליה: הא תנא ליה שומר חנם והשואל – כלומר שומר חנם אם טען טענת גנב הרי הוא גנב עצמו. שואל אם שלח בה יד הרי הוא גזלן עצמו ותנא להו וכל אביזרייהו2 והרי גנב וגזלן בכללן. קשיא לן שוכר אי3 כשומר חנם הוא4 הא תנא ליה ואי כנושא שכר הא תנא ליה. ואיכא למימר כיון דהוא רשאי לאשתמושי בה והנך אי אשתמשו הוו גזלנין ומשום הכי חשיב ליה.
1. ביאור זה מופיע בכ״י לונדון 852 לפני הביאור לדף ה׳. ״מטמא״, ולכן הוקדם לו: ״הנחתי מלמעלה״.
2. בכ״י לונדון 852 נוסף כאן ביאור המלה בין השיטין: ״מילייהו״.
3. כך תוקן בין השיטין בכ״י לונדון 852. במקור: ״בה״.
4. כן צ״ל. בכ״י לונדון 852: ״היא״.
גנב וגזלן דממונא הוא ליתני הא תנא ליה שומר חנם והשואל. כלומר דשומר חנם שטוען טענת גנב א״נ טוען טענת גזלן ונמצא שהוא גנבה ושואל כדי נקטיה אלא משום גררא דשומר חנם דתני להו בהדדי ד׳ שומרים שומר חנם השואל וא״נ י״ל דלאו אשואל דקרא קאי אלא ש״ח ששלח בה יד ושואל שלא מדעת הוי גזלן. והראב״ד ז״ל כתב שואל דאמר מתה מחמת מלאכה והוא בידו.
(5a:1) עדים זוממים. ודוקא כשהוזמו ועדיין לא שילם מי שהעידו עליו שאם שילם לא מיחייב דגזרת הכתוב הוא דכתיב לעשות ולא שכבר עשה ואם יודו מעצמן אחר שהעידו שעדות שקר העידו אינן נאמנין ותגמר עדותן כאלו לא הודו ואותו ראובן שהעידו עליו ישלם המאתים זוז דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד והם אינן משלמים לו דמודה בקנס פטור למאן דאמר עדים זוממים קנטא הוא ולמאן דאמר ממונא הוא משלמין הם לו מאתיים זוז והוא אינו משלם כלום. רבי יהונתן ז״ל.
(טו) הא קתני ליה שומר חנם והשואל. פירש רש״י ז״ל השואל לאו דוקא וכו׳. אי נמי י״ל דלאו שואל דקרא קאמר אלא שומר חנם ששלח בה יד ושואל שלא מדעת גזלן הוי. הרשב״א ז״ל.
וביאר הגר״ח זצ״ל שהחיוב של מזיק ממון אינו מתהוה משום שהפסיד לחבירו ממון כי אם משום ההיזק שעשה בגוף החפץ הניזק, דהיינו ההיזק השחית את הדבר הניזק ומשו״ה נתחייב המזיק לשלם דמים תחת החפצא הניזק. כבר הובא למעלה בשיעורים (לדף ג. תוס׳ ד״ה הא מכליא קרנא) שבכך מוסברת שיטת הרמב״ם (בפ״ה מהל׳ טוען ונטען הל״ב) שהמודה במקצת נזק של קרקע פטור משבועה משום שדמי קרקע כקרקע דמי. הרמב״ם סובר שעיקר החיוב של המזיק הוא להחזיר את החפץ הניזק למצבו הראשון כפי שהיה קודם שהוזק. הדמים הם חליפי החפצא, ולכך דמי נזק קרקע הם כקרקע שכן הדמים באים תחת הקרקע שהוזקה. יוצא שרק אם הוזק גוף החפצא יתחייב המזיק להחזיר את החפץ למצבו הראשון. אמנם כשלא הוזק גוף החפצא אלא שהבעלים הפסידו ממון לא יחול חיוב נזקין.
לאור האמור מבוארת גם המחלוקת ביחס להיזק שאינו ניכר אם שמיה היזק או לא. הסוגיא דגיטין (דף נב:) מביאה ראייה לדין מזיק מגזילה וז״ל מתיב רב פפא גזל מטבע ונפסל תרומה ונטמאת חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הרי שלך לפניך ואי אמרת היזק שאינו ניכר שמיה היזק האי גזלן הוא ממונא מעליא בעי שלומי, תיובתא עכ״ל. לפום ריהטא תיובתת רב פפא מתמיהה כי אפילו נאמר שהיזק שאינו ניכר שמיה היזק זה נוגע לכאורה רק לחיוב המזיק עבור הפסד ממון הניזק, אבל בהשבת גזילה מאחר ולא נשתנה גוף החפץ למה לא יוכל לטעון הרי שלך לפניך. מכאן מוכרח שלדעת הסובר היזק שאינו ניכר שמיה היזק חל שנוי בגוף החפץ וחפץ הניזק הואיל ואינו אותו דבר שהיה לפני ההיזק אינו ראוי להשבה. היזק שאינו ניכר שמיה היזק נוגע לדין השבת גזלה כשם שהוא נוגע לדיני מזיק. אף במזיק, אין המחייב הפסד ממון הבעלים בעלמא כי אם איבוד החפץ. אליבא דמ״ד היזק שאינו ניכר שמיה היזק השתנה החפץ שהוזק ולפיכך חייב המזיק לשלם.
מסתבר לפי״ז שאפי׳ ננקוט שהיזק שאינו ניכר שמיה היזק היינו רק כשחל שם פסול או שם איסור בעצם הדבר הניזק וכפי שהוא חל בניסוך היין ובטומאת תרומה שחל שם פסול בחפצא עצמו שנשתנה מחמתו לדבר אחר. ואילו הפסד ממון בעלמא בלי חלות פסול בעצם דבר הניזק לכ״ע אינו נזק כללא.
בכך מבוארים דברי רש״י שהבדיל בין מנסך יין בידים ממש לבין מערב יי״נ ביין חבירו. במנסך יין נסך ממש חל שם פסול ואיסור של יי״נ בעצם היין ובכן משתנה גוף היין ממצבו הראשון ויש חלות נזק המחייבת בתשלומין. במערב יי״נ ביין של היתר לעומת זאת לא חל שם פסול ואיסור בגופו של היין של היתר אלא שמחמת מציאות התערובת ביין נסך א״א לישראל לשתותו ולכן בעליו הפסידו ממון. אמנם מכיון דלא חל שם פסול ואיסור בגופו של היין ליכא חיוב נזק.ב
אך קשה על פרש״י ממדמע שחייב אף שיש רק תערובת חולין עם תרומה ומ״ש מתערובת יין ביין נסך. ונראה שרש״י סובר שבמדומע חל שם איסור גם על גוף החולין שבתערובת ולכן נחשב המדמע למזיק. סימוכין לכך ממצות חלה (עי׳ פרק ג׳ ממס׳ חלה משנה ב׳) שיש מפרשים שמדומע פטור מן החלה אפילו מצוי שיעור כדי חיוב חלה בחולין שבתערובת (שלא כר״ש בפ״א משנה ד׳ שם במס׳ חלה).ג הרי שדין המדומע חל על כל התערובת - כולל החולין שבה. מאידך ביי״נ היין של היתר שבתערובת נשאר בהתירו אך אסור לשתותו מחמת יי״נ שבו. ובכן המערב יי״נ ביין היתר אינו מזיק ואילו המדמע תרומה בחולין הוי מזיק.
אמנם דברי הגמ׳ בגיטין (נב ב - נג א) עומדים בסתירה לכל הנ״ל שכן לשונם שם: ולמאן דאמר מנסך מ״ט לא אמר מערב, אמר לך מערב היינו מדמע, ואידך קנסא הוא ומקנסא לא ילפינן וכו׳ עכ״ל. הנה מפורש דלמ״ד מנסך הוא מנסך ממש בידים, המערב יי״נ ביין בכלל המדמע וכשם שהמדמע חייב כן המערב יי״נ ביין שלא כרש״י לפנינו.
ויתכן ששיטת רש״י כאן תלויה במחלוקת בין ת״ק ורשב״ג במשנה (עי׳ בע״ז דף עד.) ז״ל יין נסך שנפל לבור כולו אסור בהנאה רשב״ג אומר ימכר כולו לעכו״ם חוץ מדמי יי״נ שבו עכ״ל. אליבא דת״ק חל שם איסור אף על היין של היתר שבתערובת עם יי״נ ואילו לרשב״ג היין של היתר נשאר בהתירו. לאור זה י״ל שפרש״י בסוגיין הוא כרשב״ג שלא חל איסור על גוף היין של היתר. מאידך הסוגיא בגיטין היא אליבא דחכמים שאף היין של היתר הפך להיות אסור בהנאה ומאחר שהמערב החיל שם איסור על גופו של ההיתר חל דין היזק שאינו ניכר וחייב.
ובכך מובן מה שאמרו בסוגית הגמ׳ גיטין הנ״ל דקנסא מקנסא לא ילפינן. אילו היה החיוב בהיזק שאינו ניכר משום הפסד ממון דעלמא מה נ״מ בין איסור זה או אחר. אולם הואיל והמחייב הוא חלות שם האיסור ופסול החל בגוף החפצא ניתן להבחין בין פסול אחד לשני שרק בפסול זה ישלם קנס ולא בפסול אחר. ועיין בראב״ד (פ״ז מהל׳ חובל ומזיק הל״ד) שפסק דלמ״ד היזק שאינו ניכר לא שמיה היזק לא קנסו את העושה מלאכה בפרת חטאת לשלם בדיני אדם וז״ל וטעמא דמילתא משום דאין מתכוין להזיק אלא להנאתו הוא מתכוין משו״ה לא קנסו בו מזיד עכ״ל. אך זה שייך רק אם המחייב אינו הפסד הממון כשלעצמו אלא שם הפסול בגופו של הדבר הניזק ובשם של פסול פרת חטאת לא קנסו, דקנסו כל שם ושם פסול בעצמו, ודו״ק.
ב) והנה עד עכשיו נקטנו כהגר״ח זצ״ל שהחסרון בהיזק שאינו ניכר הוא שלא נתקלקל גופו של החפצא שהוזק. אמנם עי׳ ברש״י במס׳ גיטין (דף נג. ד״ה שמיה היזק) שכ׳ וז״ל ובהזיק לא חילקה תורה כשהוא בא בידי אדם עצמו בין שוגג למזיד וכו׳ עכ״ל. ומשמע קצת מלשונו דהחסרון בהיזק שאינו ניכר הוא במעשה הנזק שאינו בא בידי אדם עצמו ומשום שהוא רק גרם את ההיזק ע״י הטלת פסול ופטור מדין גרמא בניזקין. אך כ׳ שם עוד ברש״י (ד״ה היזק שאינו ניכר) וז״ל שלא נשתנו מכמות שהיו עכ״ל. ומפורש ברש״י האחרון שהחסרון הוי שהחפצא לא נשתנה, וכמו שכתבנו.ד
וכן מבואר בדברי הרמב״ם, שהחסרון בהיזק שאינו ניכר הוא שלא נשתנה החפץ וכמו שכתב בפ״ז מהל׳ חובל ומזיק (הל״א) וז״ל המזיק ממון חבירו היזק שאינו ניכר, הואיל ולא נשתנה הדבר ולא נפסדה צורתו הרי זה פטור מן התשלומין דין תורה עכ״ל. ועוד הכרח לזה נמצא ברמב״ם מהא דהביא הל׳ זו לפני שהביא דיני גרמא וגרמי (עיי״ש בסדר הרמב״ם), ומוכח שהוא סובר שהיזק שא״נ אינו תלוי בדיני גרמא בניזקין. בגרמא יש חסרון במעשה המזיק ואילו בהיזק שא״נ יש חסרון מצד החפצא שהוזק.
והנה בקונטרס דגרמי דן הרמב״ן האם גידול כלאים בכרמו של חבירו חשוב היזק ניכר או היזק שאינו ניכר, והרמב״ן טוען שהערבוביא קובע הכלאים להיות היזק ניכר. מאידך לפי הרמב״ם לכאורה יוצא אחרת ושכלאים אינו היזק ניכר שכן לפי הרמב״ם יש בהיזק ניכר שינוי בגוף החפצא מאחר שמתקלקלת צורתו, ושינוי כזה הרי חסר בכלאים ובכן הול״ל היזק שאינו ניכר. ובתוס׳ לקמן (דף ק: ד״ה חייב כו׳) כתבו כרמב״ן שכלאים הוי היזק ניכר, ״שהרי ניכר שהוא כלאים כשרואה הגפנים בשדה״.
ג) בנוגע ליסוד הגר״ח, דמזיק תלוי בהפסד צורת החפצא, לכאורה קשה ממה שהלוקח ממון חבירו וזרקו לים ונאבד שהוא חייב, ואינו חייב מדין גנב אלא מדין מזיק (עי׳ בסוגיא לקמן דף צח. ובתוס׳ שם ד״ה עכורין וברמב״ם פ״ז מהל׳ חובל ומזיק הל׳ י״א), והרי אין בכך השחתת חפץ. ויתכן שההל׳ דבעינן השחתת חפץ להתחייב בתורת מזיק חלה רק במקום שאין נטילת ממון. מאידך כשיש נטילת ממון לא בעינן הפסד צורת החפץ וחייב מדין מזיק. והנה בתוס׳ למס׳ גיטין (דף נג. ד״ה שלא יהא) הקשו למה דיין שטימא את הטהור חייב והא הו״ל היזק שא״נ וז״ל הקשה ה״ר אפרים הא דתנן בפרק עד כמה דן את הדין טימא את הטהור מה שעשה עשוי וישלם מביתו ואמאי והא שוגג הוא וכו׳ אבל למאן דמוקי אפי׳ כרבנן ובנגע בהו שרץ קשה לר׳ יוחנן אמאי חייב וכו׳ עכ״ל. ונראה שלפי דברינו יתכן לתרץ את קושייתם שהרי בדן את הדין וטימא את הטהור יש נטילת ממון ע״י הדיין ולכן חייב ואעפ״י שלא הפסיד את צורת החפץ.
ד) יל״ע בקנס של היזק שאינו ניכר האם דין הקנס הוא שחייבוהו מדרבנן לשלם מדין מזיק או שהוא חיוב תשלומין בפני עצמו. וממה שנמנו בברייתא עם יתר אבות הנזקין לשלם ממיטב מוכח שהוא מחיובי מזיק מדרבנן. ודין המזיק אינו משום שהפסיד ממון חבירו בעלמא אלא משום שהזיקו ע״י שהטיל שם פסול בחפצא. מאידך ממה שיורשי מזיק היזק שא״נ פטורים מלשלם יש ראייה הפוכה כי משמע שאינו מדין מזיק דעלמא אלא קנס וחלות חיוב מיוחד (עי׳ במס׳ גיטין (דף מד:) וברמב״ם פ״ז מהל׳ מזיק הל״ג).
רש״י ד״ה תנא ליה שומר חנם והשואל. ז״ל דהתם נמי שייך גניבה כגון שטען שנגנב הימנו והרי היא בידו וכו׳ דטוען טענת גנב כגנב וטוען טענת גזלן כגזלן והא דנקט הכא והשואל לאו דוקא דהא לא משכחת ביה דנפטר לא בטוען טענת גנב ולא בטוען טענת גזלן שהרי הוא חייב בכולו עכ״ל. אין לפרש את דברי רש״י ששואל חייב באונסין כמו גזלן וליכא נ״מ בשואל הטט״ג אם הוא גזלן או לא שהרי תהיה נ״מ לענין שעת חיובו. שואל חייב לשלם משעת אונסין או משעת שאלה ואילו טט״ג משלם משעת העמדה בדין. אלא פשוט שביאור רש״י הוא שרק טענת פטור מחייבת בטט״ג והשואל שטען נגזל ונגנב חייב לשלם.
והנה בדין השואל המחויב באונסים יל״ע אם מתחייב מדין שומרים ומשלם משעת אונס או שהוא חייב מדין קנין שקנה בחפץ וחייב לשלם משעת משיכה. עיין בשיעורים לקמן (דף יא.) בסוגית שמין לשואל ובתוס׳ שם (ד״ה אין שמין).ה ואם ננקט ששואל משלם מדין קנין דומה לגזלן שגם הוא חייב לשלם מחמת קנין הגניבה שעשה יתכן שכך היא כוונת הגמרא שלפנינו - ״הא קתני ליה ש״ח והשואל״ - ר״ל ש״ח בטט״ג, ואילו בשואל כפשוטו שהשואל חייב מדין קנין כמו גנב וגזלן.ו
א. אולם בשיעוריו לפרק הכונס פי׳ רבינו זצ״ל שיתכן שלחזקיה הסובר היזק שא״נ שמיה היזק שהחיוב הוא משום הפסד ממון בעלמא, עיי״ש.
ב. ואמר מו״ר זצ״ל שאין סברה זו תלויה כלל במחלוקת הראשונים (עיין בתוס׳ חולין (דף ק.) ד״ה בשקדם ובר״ן לסוגית אפשר לסוחטו אסור (שם דף קח) האם אמרי׳ חתיכה עצמה נעשה נבילה בשאר איסורין. דין חנ״נ נוגע לשיעורי ביטול בלבד ולא לשאר דיני התורה. חנ״נ היא שיעור ביטול חדש הקובע שכדי לבטל האיסור צריכים שיעור גם כנגד ההיתר, אך זאת לא אומרת שההיתר התהפך להיות איסור ממש. דוקא באיסור בשר בחלב נהפך ההיתר להיות איסור אך לא ההיתר הנמצא בתערובת בשאר איסורין. ואף לראשונים הסוברים שהיתר מצטרף לכזית ומלקות (עיין בתוס׳ חולין (צח:) ד״ה רבא) עכ״ז ההיתר עצמו לא הפך להיות חפצא של איסור אלא שמצטרף במעשה האכילה. טעם האיסור מחייב את המלקות אך ההיתר נשאר היתר. ורבינו זצ״ל האריך מאד בענין זה בשיעוריו לחולין ויו״ד, ואכמ״ל.
ג. עי׳ בתוס׳ רע״ק לחלה פרק א׳ משנה ד׳ ובתוס׳ אנשי שם ורש״ש שם.
ד. עיין בקונטרס דגרמי לרמב״ן שהביא ראשונים שהשוו דין היזק שאינו ניכר עם דינא דגרמי. והרמב״ן חילק ביניהם. ולפי״ז י״ל שכך כונת הרש״י הראשון (ד״ה שמיה היזק) דר״ל דהיזק שא״נ הוי מזיק בידי אדם ולפי׳ חייב בין שוגג ובין מזיד כאדם המזיק בידים. ורק בחיובי גרמא וגרמי דנזקין ניתן לחלק בין שוגג למזיד, וע״ע בקונטרס הגרמי.
ה. עי׳ ברמב״ם פ״א מהל׳ שאלה (הל׳ ה׳) ובחדושי הריטב״א לבבא מציעא (דף מג:).
ו. עיין ברשימות שיעורים לשבועות ונדרים חלק שני דף ר״א - ר״ב.
ושואלים: גנב וגזלן, דממונא [שתשלום ממון] הוא, ליתני [שישנה אותם] ר׳ אושעיא, שהרי אף שם משלם רק מה שנטל בלי תוספת קנס! ומשיבים: הא תנא ליה [הרי כבר שנה] שומר חנם והשואל, ששומר חינם הטוען במרמה שהפקדון נגנב ממנו בעוד שהוא עצמו לקחו — חייב לשלם כגנב. ואם כן, הריהו כגנב לענין זה.
The Gemara asks: What of the cases of a thief and a robber, which are cases where one is liable to pay monetary restitution? Let Rabbi Oshaya also teach those cases and include them in his list. The Gemara answers: Doesn’t he teach those cases, as he enumerates in his list the unpaid bailee and the borrower? An unpaid bailee who takes a false oath that the deposit was stolen, when in fact it remained in his possession, is liable to pay restitution like a thief.
הכל
(16) וְרַבִּי חִיָּיא נָמֵי הָא תְּנָא לֵיהּ שׁוֹמֵר חִנָּם וְהַשּׁוֹאֵל תָּנֵי מָמוֹנָא דַּאֲתָא לִידֵיהּ בְּהֶיתֵּירָא וְקָתָנֵי מָמוֹנָא דַּאֲתָא לִידֵיהּ בְּאִיסּוּרָא
The Gemara asks: And as for Rabbi Ḥiyya too, doesn’t he teach those cases; as he enumerates in his list the unpaid bailee and the borrower? Why does Rabbi Ḥiyya list them separately? The Gemara answers: Rabbi Ḥiyya makes a distinction between different types of theft: He teaches cases of theft with regard to property that came into one’s possession in a permitted manner, e.g., an unpaid bailee who was entrusted with a deposit and later misappropriated it, and he teaches cases of theft with regard to property that came into one’s possession in a prohibited manner, e.g., the actions of a thief and a robber.
דאתא לידיה בהיתירא – שומר חנם אע״ג דהשתא טוען טענת גנב שנגנב הימנו מיהו מעיקרא כי אתא לידיה בהיתירא אתא לידיה וגנב וגזלן ממונא אתא לידיה באיסורא.
ושואלים: ור׳ חייא נמי [גם כן] הא תנא ליה [הרי כבר שנה] שומר חנם והשואל, ומדוע שנה גם גנב וגזלן שאין בהם חידוש? ומשיבים: שנה אותם משום חילוק אחר שיש ביניהם: תני ממונא דאתא לידיה בהיתירא [שנה דין ממון שבא לידו בהיתר] שהרי מתחילה בא הממון — הפקדון לידי שומרים אלה בהיתר גמור, אף שאחר כך שלחו בו יד וגנבוהו. וקתני ממונא דאתא לידיה באיסורא [ושנה גם כן ממון שבא לידו באיסור] כגון הגנב והגזלן.
The Gemara asks: And as for Rabbi Ḥiyya too, doesn’t he teach those cases; as he enumerates in his list the unpaid bailee and the borrower? Why does Rabbi Ḥiyya list them separately? The Gemara answers: Rabbi Ḥiyya makes a distinction between different types of theft: He teaches cases of theft with regard to property that came into one’s possession in a permitted manner, e.g., an unpaid bailee who was entrusted with a deposit and later misappropriated it, and he teaches cases of theft with regard to property that came into one’s possession in a prohibited manner, e.g., the actions of a thief and a robber.
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.