(1) 
נוֹתֵן לוֹ דְּמֵי זֶרַע אָמְרוּ לוֹ הַרְבֵּה לוֹקְחִין אוֹתוֹ לִדְבָרִים אֲחֵרִים.
נוֹתֵן לוֹ דְּמֵי זֶרַע אָמְרוּ לוֹ הַרְבֵּה לוֹקְחִין אוֹתוֹ לִדְבָרִים אֲחֵרִים.The seller gives back to the buyer the value of the seeds. Since the majority of flaxseeds are sold are for planting, it is a mistaken transaction. They said to him, i.e., to Rabbi Yosei: Many, i.e., a majority of people, purchase flaxseeds for purposes other than planting. Consequently, the sale stands.
1. טינופות: כבתוספתא כאן (וינה), וכן ברמב״ם משנ״ת הל׳ מכירה (יח:יא): ״טנופות״, כבתשובת ר׳ נחשון גאון לחונאי (בגניזה) (כמשקל ״נישובות״ בברייתא הסמוכה). דפוסים: ״טינופת״. וכן בר״ח (ספר הנר). וברמב״ם פיהמ״ש: ״טנופת״. כ״י סוטרו : ״טינופות״. חסר בכ״י נ .
הרבה לוקחין אותו לדברים אחרים – לאכילה ולרפואה ולא לזריעה. ואמאי חייב באחריות:
מר אזל בתר רובא דאינשי – אמרו לו חכמים אזלי בתר רובא דאינשי דלאו לזריעה קא בעו להו דלאו כולהו בני שדות נינהו ומשום הכי סברי דאינו חייב באחריותה. ור׳ יוסי אזל בתר רובא דזריעה ורובא של זרע פשתן לזריעה עומד דבין י׳ כורים של זריעה 1 לית בהו חדא דלאכילה משום הכי חייב באחריותו ונותן לו דמים של זריעה. אלא הני תנאי דאמרינן אי תנא קמא ור׳ יוסי דת״ק סבירא ליה אע״פ שזרע פשתן רובא לזריעה קיימי ומיעוט לאכילה אזלינן בתר מיעוט ור׳ יוסי ס״ל דבתר הרוב אזלינן ומשום הכי נותן לו דמי זרע:
1. נראה דצ״ל דלית בהו אלא חדא דלאכילה וכו׳.
נותן לו דמי זרע – שרוב פשתן שבעולם נזרע.
אמרו לו – אינו חייב באחריותו שהרבה בני אדם לוקחין לדברים אחרים למאכל ולרפואה וכנגד אדם אחד שקנה י׳ סאין לזריעה יש מאה בני אדם שקונין מיהת סאה אחת למאכל ולרפואה ובתר רוב לוקחין אזלינן ורבי יוסי בתר רובא דזריעה אזיל שהיחיד הקונה לזריעה קונה יותר ממאה הקונין למאכל ולרפואה ומיהו ת״ק דר׳ יוסי היינו טעמיה דודאי בתר רובא דזריעה הוה לן למיזל כר׳ יוסי ולחייבו אלא שאין הולכין בממון אחר הרוב דאי לא תימא הכי אלא אזיל נמי בתר רובא דאינשי אם כן מאי איכא בין תנא קמא לאמרו לו.
יח. ת״ש המוכר פירות לחבירו ולא צמחו אפילו זרע פשתן אינו חייב באחריותן מאי לאו אפילו זרע פשתן דרובא לזריעה זבני אפי״ה לא אזלינן בתר רובא לאפוקי ממונא, וקשיא לרב. ואסיקנא תנאי היא דתניא המוכר פירות לחבירו ולא צמחו זרעוני גינה שאין נאכלין חייב באחריותן זרע פשתן אינו חייב באחריותו רבי יוסי אומר נותן לו דמי זרע. במאי קא מפלגי, ת״ק סבר זרעוני גינה שאינן נאכלין כלל הוא דחייב באחריותן דודאי לזריעה זבנינהו, אבל זרע פשתן אינו חייב באחריותו ואע״ג דרובא לזריעה זבני ליה כיון דאיכא מיעוטא דאכלי ליה יכיל למימר ליה לאכילה מכרתיו לך כטעמיה דשמואל. ורבי יוסי סבר זיל בתר רובא ורובא לזריעה זבני. וקם ליה סתמא דמתניתין וסתמא דברייתא כוותיה דשמואל דאמר אין הולכין אחר הרוב בממון אלא המוציא מחבירו עליו הראיה. ושמעינן מינה לענין המוכר פירות לחבירו ולא צמחו, דאי זרעוני גנה שאינן נאכלין כלל נינהו חייב באחריותן דודאי לזריעה זבינינהו, ואין צריך לומר היכא דזבן מיניה לזריעה בפירוש. ודוקא נמי בשלא צמחו מחמת עצמן, אבל מחמת דבר אחר כגון שלקו בברד וכיוצא בו, אע״ג דזאבין כלהו לזריעה בפירוש אינו חייב באחריותן:
יט. הרי אמרו זרעוני גינה שאין נאכלין כלל חייב באחריותן, וכל שכן היכא שלקחן לזריעה בפירוש, ת״ר מהו נותן לו דמי זרע ויש אומרים אף ההוצאה. וקימא לן כתנא קמא. וכן הא דתנן (לעיל צב,א) רשב״ג אומר זרעוני גנה שאינן נאכלין חייב באחריותן, ת״ק נמי ה״ק זרעוני פשתן הוא דאינו חייב באחריותן, דאיכא מיעוטא דאכלי להו, הא זרעוני גנה שאין נאכלין חייב באחריותן אלא לאו הוצאה איכא בינייהו דתנא קמא סבר דמי זרע אין הוצאה לא ורשב״ג סבר אף ההוצאה. וממאי דילמא איפכא הא לא קשיא כל תנא בתרא לטפויי מילתא קא אתי. וקי״ל כת״ק דאמר זרע אין הוצאה לא:
כ. והא דתניא המוליך חטים לטחון טחנן ולא לתתן ועשאן סובין או מורסן קמח לנחתום ואפאו ועשאו פת ניפולין בהמה לטבח ונבלה חייב מפני שהוא כנושא שכר רשב״ג אומר נותן לו דמי בשתו ודמי בשת ארחיו וכן היה רשב״ג אומר מנהג היה בירושלם המוסר סעודה לחברו וקלקלה נותן לו דמי בשתו ודמי בשת ארחיו. וליתא לדרשב״ג דאמר נותן לו דמי בשתו ודמי בשת ארחיו, וכן במוסר סעודה לחברו וקלקלה לא מיחייב לשלומי ליה אלא דמי היזק ממונו. ודוקא במי דאקדים ליה דינר, אבל לא אקדים ליה דינר פטור. והא דקתני מפני שהוא כנושא שכר, תריצנא בפרק הגוזל (ב״ק צט,ב) מפני שהוא נושא שכר:
ב. המוכר פירות לחבירו הרי זה מקבל עליו רובע טנופת לסאה תאנים מקבל עליו עשר מתליעות למאה מרתף של יין מקבל עליו עשר קוססות למאה קנקנים בשרון מקבל עליו עשר פיטסאות למאה. הא דקתני מרתף של יין מקבל עליו עשר קוססות למאה, אוקימנא בגמרא (לקמן צה,ב) דאמר ליה מרתף [זה] של יין למקפה, וה״ה גבי היכא דלא אמר ליה מרתף זה של יין ולא אמר ליה למקפה אלא א״ל מרתף של יין סתם. והוא הדין גבי פירות ותאנים, דאמר פירות סתם או תאנים סתם, ואמטול הכי מקבל עליו טנופת רובע קב לסאה פירות ועשר תאנים מתליעות למאה תאנים ועשר חביות של יין קוססות למאה. אבל לא של יין אפילו כולו חומץ הגיעו. וכן היכא דא״ל מרתף של יין ולא א״ל למקפה נותן לו יין הנמכר בחנות. מרתף של יין ואמר ליה למקפה נותן לו יין שכולו יפה, כדבעינן למימר קמן. והוא הדין גבי פירות, היכא דאמר ליה פירות אלו ולא א״ל יפות, אפילו כולן מתליעות הגיעו, והוא שיהו כיוצא בהן נמכרין בשוק לאכילה. ואי א״ל פירות יפות ולא א״ל אלו, נותן לו פירות שכולן יפות. ומתני׳ דקתני מקבל, דא״ל פירות יפות אלו, אי נמי דאמר ליה פירות סתם ולא א״ל יפות. והא דקתני סופא קנקנים בשרון מקבל עליו עשר פיטסאות למאה, כלומר סדוקות כעין סידוק שבחמץ. ודוקא פיטסאות נאות ומגופרות בגופרית לסתום סדקיהן כדבעינן למימר קמן (צז,ב):
מסתברא לי דאי איכא פחות מרובע עפרורית וקטניות משלימו לרובע דמקבל אבל אי קטניות משלימו ליותר מרובע לא מקבל. משיטה לא נודעה למי. עפרורית פחות מרובע אף על פי שאין ביניהם אלא משהו כל שיעורי חכמים כך הם. תוספי הרא״ש ז״ל.
נותן לו דמי זרע, שרוב זרעי הפשתן שימושם לזריעה. אמרו לו: הרבה לוקחין (קונים) אותו לדברים אחרים ולא לזריעה.
The seller gives back to the buyer the value of the seeds. Since the majority of flaxseeds are sold are for planting, it is a mistaken transaction. They said to him, i.e., to Rabbi Yosei: Many, i.e., a majority of people, purchase flaxseeds for purposes other than planting. Consequently, the sale stands.
הכל
(2) מַאן תַּנָּאֵי אִילֵּימָא רַבִּי יוֹסֵי וְאָמְרוּ לוֹ תַּרְוַיְיהוּ בָּתַר רוּבָּא אָזְלִי מָר אָזֵיל בָּתַר רוּבָּא דְאִינָשֵׁי וּמָר אָזֵיל בָּתַר רוּבָּא דִזְרִיעָה.
The Gemara asks: Who are the tanna’im in this baraita who have a dispute that parallels the dispute between Rav and Shmuel? If we say that they are Rabbi Yosei and the opinion cited as: They said to him, that is incorrect, as both of them hold that one follows the majority in monetary matters. Their dispute concerns only which majority to follow: One Sage, i.e., the opinion cited as: They said to him, follows the majority of people making purchases, and one Sage, i.e., Rabbi Yosei, follows the majority of the volume of seeds that are sold overall. The disparity arises because the majority of sales are each made with a relatively small quantity of seeds that are purchased for purposes other than planting. The minority of sales involve large quantities of seeds that are purchased for planting. This means that the majority of the seeds sold overall are purchased for planting, but the majority of people purchasing seeds do so for purposes other than planting.
אי תנא קמא ואמרו ליה – דת״ק אזיל בתר מיעוט ואמרו ליה אזלי בתר רובא דאינשי והיינו פלוגתא דתנאי ורב סבירא ליה אי כר׳ יוסי אי כאמרו לו:
אילימא ר׳ יוסי ואמרו לו – דר׳ יוסי מחייב כרב דאזיל בתר רובא ואמרו לו פטרי כשמואל דלא חייש לרובא.
הא תרוייהו בתר רובא אזלי – דאפילו תנא דאמרו לו סבירא ליה כרב והאי דפטר היינו טעמא דאזיל בתר רובא דאינשי כדמפרש טעמא הרבה לוקחין אותו כו׳.
ושואלים: מאן תנאי [מי הם אותם התנאים] שאמרנו שחולקים בשאלה האם הולכים אחר הרוב בממונות? אילימא [אם תאמר] שהכוונה לר׳ יוסי ואותם המצויינים כ״אמרו לו״, והרי תרוייהו בתר רובא אזלי [שניהם אחר הרוב הולכים], אלא שנחלקו אחר איזה רוב יש ללכת: מר אזיל בתר רובא דאינשי [חכם זה, ״אמרו לו״, הולך אחר רוב האנשים], שמספר האנשים שקונים לדברים אחרים גדול מהקונים לזריעה, ומר אזיל בתר רובא [וחכם זה, ר׳ יוסי, הולך אחר רוב] הזריעה שרוב הזרעים הנמכרים — נמכרים לזריעה!
The Gemara asks: Who are the tanna’im in this baraita who have a dispute that parallels the dispute between Rav and Shmuel? If we say that they are Rabbi Yosei and the opinion cited as: They said to him, that is incorrect, as both of them hold that one follows the majority in monetary matters. Their dispute concerns only which majority to follow: One Sage, i.e., the opinion cited as: They said to him, follows the majority of people making purchases, and one Sage, i.e., Rabbi Yosei, follows the majority of the volume of seeds that are sold overall. The disparity arises because the majority of sales are each made with a relatively small quantity of seeds that are purchased for purposes other than planting. The minority of sales involve large quantities of seeds that are purchased for planting. This means that the majority of the seeds sold overall are purchased for planting, but the majority of people purchasing seeds do so for purposes other than planting.
הכל
(3) אֶלָּא אִי תַּנָּא קַמָּא ור׳ וְרַבִּי יוֹסֵי אִי ת״ק תַּנָּא קַמָּא וְאָמְרוּ לוֹ.
Rather, the dispute that parallels the dispute between Rav and Shmuel is either the dispute between the first tanna and Rabbi Yosei, or the dispute between the first tanna and the opinion cited as: They said to him.
אי תנא קמא ורבי יוסי אי ת״ק ואמרו – פי׳ דליכא למימר דתנא קמא היינו אמרו לו דא״כ מאי אפילו זרע פשתן דקתני מתניתין כיון דרובא דאינשי לאכילה זבני דין הוא שלא יהא חייב באחריותן ואי פליגא אמאן תרמיא אי נמי מדקא נסיב רישא זרעוני גנה שאין נאכלין חייב דכולהו לזריעה נינהו מכלל דבשאר פירי לא אזלינן בתר רובא.
אלא אי תנא קמא ואמרו לו. דתנא קמא ודאי לא אזיל בתר רובא, הואיל ופטר בזרע פשתן. ואם תאמר דילמא משום דסבירא ליה דהרבה לוקחין אותו לדברים אחרים. לא היא, דאם כן אמרו לו היינו תנא קמא. ועוד, דאם איתא, מתניתין דקתני אפילו זרע פשתן דדייקא דלא אזלינן בתר רובא, אמאן תרמיה.
אי תנא קמא ואמרו לו. הא דמשמע ליה דאמרו לו תנא אחרינא הוא ולא אמרינן דאמרו לו היינו תנא קמא גופיה דאהדר ליה לרבי יוסי הכי וכולהו אזלי בתר רובא אלא דתנא קמא אזיל בתר רובא דאינשי ורבי יוסי בתר רובא דזריעה. משום דאי הכי מתניתין דקתני אפילו זרע פשתן אינו חייב באחריותן מני. אי כתנא קמא ומשום דאזיל בתר רובא דאינשי מאי אפילו. אי נמי מגופא דברייתא קא דאיק דמדקתני רישא זרעוני גנה שאין נאכלין חייב שמע מינה דהא שאר פירי שאין נאכלין אף על גב דמיעוטא לאכילה בין באינשי בין בגופייהו דפירי פטור. הר״ן ז״ל.
וכן כתב הרמב״ן ז״ל.
ועוד דאם כן אמרו לו היינו תנא קמא. הרשב״א ז״ל.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]
אלא, מחלוקת התנאים בענין רוב בממונות היא אי [או] מחלוקתם של התנא קמא [הראשון] ור׳ יוסי, אי [או] מחלוקתם של התנא קמא [הראשון] ו״אמרו לו״, שהתנא הראשון סבור שאין הולכים בממון אחר הרוב.
Rather, the dispute that parallels the dispute between Rav and Shmuel is either the dispute between the first tanna and Rabbi Yosei, or the dispute between the first tanna and the opinion cited as: They said to him.
הכל
(4) ת״ר תָּנוּ רַבָּנַן מַהוּ נוֹתֵן לוֹ אדְּמֵי זֶרַע וְלֹא הוֹצָאָה וְיֵשׁ אוֹמְרִים אַף הוֹצָאָה.
§ The Sages taught in a baraita: When the seller bears financial responsibility for selling seeds that did not sprout, what is he liable to give to the buyer? He is liable to give him only the value of the seeds themselves, but not the expenses that the buyer incurred in planting them, e.g., the hire of laborers. And some say: He is liable to give him even the expenses that the buyer incurred.
ת״ר מהו נותן לו דמי זרעו. יש אומרים אף ההוצאה. ודייקינן מאן יש אומרים, תנא קמא דקאמר מהו נותן לו דמי זרע ודאי ר׳ יוסי היא דהא אמר ר׳ יוסי בהדיא נותן לו דמי זרע ולא ההוצאה משום הכי דייקינן מאן יש אומרים, ואע״ג דתנא קמא דר׳ יוסי קאמר זרעוני גנה שאין נאכלין חייב באחריותן, היינו טעמא דלא אמרינן הא מני תנא קמא דר׳ יוסי היא, חדא דתנא קמא ור׳ יוסי לענין זרע פשתן הוא דפליגי, אבל לענין הוצאה איכא למימר דמודה ליה תנא קמא דר׳ יוסי לר׳ יוסי היכא דחייב לשלם דאין משלם אלא דמי זרע בלבד, והא דקתני חייב באחריותן ליכא למשמע מינה דמיחייב נמי בהוצאה, תדע דקא בעי לאוקומה למאן יש אומרים כר׳ שמעון בן גמליאל דמתניתין דאמר זרעוני גנה שאין נאכלין חייב באחריותן אלא דאדמי זרע בלחוד הוא ולאו הוצאה. ועוד דאי נמי אמר תנא קמא בהדיא דמיחייב בהוצאה, כיון דסתמא הוא ולא ידעינן נמי האי תנא קמא מאן ניהו לא אמרינן דיש אומרים היינו תנא קמא. ואוקימנא כר׳ שמעון בן גמליאל דהמוליך חטיו לטחון ולא לתתן ועשאן סובין דמיחייב לשלם בשתו ובשת אורחיו, דאלמא מחייב בכל מה שגרם ללוקח מהפסדא, וכיון דיש אומרים אפשיטא כר׳ שמעון בן גמליאל אי איכא למימר דתנא קמא דר׳ יוסי מיחייב נמי בהוצאה, ממילא נמי אפשיט דתנא קמא דר׳ יוסי ר׳ שמעון בן גמליאל הוא דהיינו יש אומרים:
מהו נותן לו – המוכר זרעוני גינה שאין נאכלין דאמרינן חייב באחריותן מה ישלם מוכר ללוקח.
דמי זרע – ולא דמי יציאה דגרמא בעלמא הוא ופטור.
אף הוצאה – יציאת חרישה ושכר פועלים ונראה בעיני דקנסא הוא.
ויש אומרים אף דמי הוצאה. יש מפרשים משום דינא דגרמי. ואוקימנא דמאן יש אומרים רשב״ג, וכיון דפליגי רבנן עליה לית הלכתא כותיה. וכן פסק הרב אלפסי ז״ל. ותמיה לי, כיון דמשום דינא דגרמי מחייב ליה, למה לא פסקו כותיה, דהא קיימא לן (ב״ק ק.) כמאן דדאין דינא דגרמי.
יש אומרים אף דמי הוצאה. יש מפרשים משום דינא דגרמי. ואוקימנא דמאן יש אומרים רבי שמעון בן גמליאל וכיון דפליגי רבנן עליה לית הלכתא כוותיה וכן פסק הריא״ף ז״ל. ותמיהא לי כיון דמשום דינא דגרמי מחייב ליה למה לא פסקו כוותיה דהא קיימא לן כמאן דדאין דינא דגרמי. הרשב״א ז״ל.
וזה לשון הר״ן ז״ל לענין פסק הלכה פסק הריא״ף ז״ל כמאן דאמר נותן לו דמי זרע דאף על גב דמתניתין רבי שמעון בן גמליאל היא וקיימא לן כוותיה ורבי שמעון בן גמליאל גופיה אסיקנא דסבירא ליה דנותן לו דמי הוצאה לא קיימא לן כוותיה אלא במאי דאיתא במתניתין דהיינו בחייב ובאינו חייב אבל בכמה הוא חייב כיון דפליגי תנא קמא ואחרים דהיינו רבי שמעון בן גמליאל וברייתא כתנא קמא קיימא לן דאין נותן לו אלא דמי זרע דהוצאה לא איתנייא במתניתין כלל וכן כתבו בתוספות בשם הרב אלחנן ז״ל. עד כאן לשונו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]
א על האמור שזרעוני גינה שלא צמחו חייב באחריותם תנו רבנן [שנו חכמים]: מהו נותן לו המוכר לקונה? — דמי זרע, דמי הזרעים עצמם ואולם לא הוצאה שהוציא בזריעתם, כגון שכירת פועלים וכיוצא בזה. ויש אומרים שאף את ההוצאה משלם לו.
§ The Sages taught in a baraita: When the seller bears financial responsibility for selling seeds that did not sprout, what is he liable to give to the buyer? He is liable to give him only the value of the seeds themselves, but not the expenses that the buyer incurred in planting them, e.g., the hire of laborers. And some say: He is liable to give him even the expenses that the buyer incurred.
הכל
(5) מַאן יֵשׁ אוֹמְרִים אָמַר רַב חִסְדָּא רשב״ג רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל הִיא.
The Gemara asks: Who is the tanna whose opinion is cited as: Some say? Rav Ḥisda said that it is Rabban Shimon ben Gamliel.
מאן יש אומרים רשב״ג – אע״ג דקיימא לן דיש אומרים היינו ר׳ נתן כדאמר בסוף הוריות (דף יג:) דאסיקו ליה לר׳ נתן יש אומרים הכא קבלה היתה בידן דהאי יש אומרים רשב״ג וכן בפרק חזקת הבתים (לעיל דף לו:) גבי ניר דקאמר מאן יש אומרים רבי אחא ובפרק קמא (שם דף טו: ושם) פליגי יש אומרים ור׳ נתן גבי איוב.
מאן יש אומרים כו׳. תנא קמא דקאמר מהו נותן לו דמי ורע ודאי רבי יוסי היא דהא אמר רבי יוסי בהדיא נותן לו דמי זרע ולא הוצאה משום הכי דייקינן מאן יש אומרים ואף על גב דתנא קמא דרבי יוסי קאמר זרעוני גנה שאינן נאכלין חייב באחריותן היינו טעמא דלא אמרינן הא מני תנא קמא דרבי יוסי היא חדא דתנא קמא ורבי יוסי לענין זרע פשתן הוא דפליגו אבל לענין הוצאה איכא למימר דמודה ליה תנא קמא דרבי יוסי לרבי יוסי היכא דחייב לשלם דאינו משלם אלא דמי זרע בלבד והא דקתני חייב באחריותן ליכא למשמע מינה דמחייב נמי בהוצאה תדע דקא בעי לאוקמה ליה כרבי שמעון בן גמליאל דמתניתין זרעוני גנה שאינן נאכלין חייב באחריותן אלא אדמי זרע בלחוד הוא ולאו הוצאה. ועוד דאי נמי אמר תנא קמא בהדיא דמיחייב בהוצאה כיון דסתמא הוא ולא ידעינן נמי האי תנא קמא מאן ניהו לא אמרינן דיש אומרים היינו תנא קמא ואוקימנא כרבי שמעון בן גמליאל דהמוליך חטיו לטחון כו׳ דמחייב לשלם בשתו ובשת אורחיו דאלמא מיחייב בכל מה שגרם ללוקח מהפסידא וכיון דיש אומרים איפשיטא כרבי שמעון בן גמליאל אי איכא למימר דתנא קמא דרבי יוסי מיחייב נמי בהוצאה ממילא נמי איפשט דתנא קמא דרבי יוסי רבי שמעון בן גמליאל הוא דהיינו יש אומרים. הרא״ם ז״ל.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]
בד״ה מאן יש אומרים כו׳ קבלה היתה בידו דהאי י״א רשב״ג כו׳ עכ״ל ר״ל דקבלה היתה בידו דהאי י״א רשב״ג הוא דאמר כך בשום מקום ואהא מסיק הי רשב״ג כו׳ וק״ל:
The Gemara asks: Who is the tanna whose opinion is cited as: Some say? Rav Ḥisda said that it is Rabban Shimon ben Gamliel.
הכל
(6) הֵי רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אִילֵּימָא רשב״ג רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל דמתני׳ דְּמַתְנִיתִין דִּתְנַן הַמּוֹכֵר פֵּירוֹת לַחֲבֵירוֹ וּזְרָעָן וְלֹא צִמֵּחוּ וַאֲפִילּוּ זֶרַע פִּשְׁתָּן אֵינוֹ חַיָּיב בְּאַחְרָיוּתָן (הָא זֵרְעוֹנֵי גִינָּה שֶׁאֵינָן נֶאֱכָלִין חַיָּיב בְּאַחְרָיוּתָן).
The Gemara clarifies: From which statement of Rabban Shimon ben Gamliel is it apparent that he holds the seller is liable for the buyer’s expenses? One possibility is if we say that the statement in question is that of Rabban Shimon ben Gamliel in the mishna, as we learned in the mishna: One who sells to another produce that is sometimes purchased for consumption and sometimes for planting, and the buyer planted it and it did not sprout, and even if he had sold flaxseeds, which are only occasionally eaten, the seller does not bear financial responsibility for them. The Gemara extrapolates: By inference, if this tanna holds that he had sold seeds for garden plants, which are not eaten at all, then the seller bears financial responsibility to compensate the buyer for them.
גמ׳ המוכר פירות לחבירו וזרען ולא צמחו ואפילו זרע פשתן אינו חייב באחריותן אימא סיפא רשב״ג כו׳ פירות לחבירו וזרען ולא צמחו ואפילו זרע פשתן אינו חייב באחריותן דברי רשב״ג שרשב״ג אומר זרעוני גנה שאינן נאכלין חייב באחריותן הא זרע פשתן אינו חייב באחריותן אלא הא רשב״ג כו׳ כצ״ל:
ושואלים: הי [לאיזה] דבר מדברי רבן שמעון בן גמליאל מתכוון רב חסדא? אילימא [אם תאמר] רבן שמעון בן גמליאל דמתניתין [של משנתנו], דתנן [ששנינו במשנה]: המוכר פירות לחבירו וזרען ולא צמחו, ואפילו זרע פשתן — אינו חייב באחריותן, ונדייק: הא [אבל] אם מכר זרעוני גינה שאינן נאכלין כלל — חייב באחריותן.
The Gemara clarifies: From which statement of Rabban Shimon ben Gamliel is it apparent that he holds the seller is liable for the buyer’s expenses? One possibility is if we say that the statement in question is that of Rabban Shimon ben Gamliel in the mishna, as we learned in the mishna: One who sells to another produce that is sometimes purchased for consumption and sometimes for planting, and the buyer planted it and it did not sprout, and even if he had sold flaxseeds, which are only occasionally eaten, the seller does not bear financial responsibility for them. The Gemara extrapolates: By inference, if this tanna holds that he had sold seeds for garden plants, which are not eaten at all, then the seller bears financial responsibility to compensate the buyer for them.
הכל
(7) אֵימָא סֵיפָא רשב״ג רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר זֵרְעוֹנֵי גִינָּה שֶׁאֵינָן נֶאֱכָלִין חַיָּיב בְּאַחְרָיוּתָן ת״ק תַּנָּא קַמָּא נָמֵי הָכִי קָאָמַר זֶרַע פִּשְׁתָּן הוּא דְּאֵינוֹ חַיָּיב בְּאַחְרָיוּתָן הָא זֵרְעוֹנֵי גִינָּה שֶׁאֵינָן נֶאֱכָלִין חַיָּיב בְּאַחְרָיוּתָן.
The Gemara continues: But accordingly, say the latter clause: Rabban Shimon ben Gamliel says: If he had sold seeds for garden plants, which are not eaten at all, then the seller bears financial responsibility for them. The Gemara asks: But according to the inference made from the first clause, the first tanna is also saying this, as he holds that it is only for the sale of flaxseeds that the seller does not bear financial responsibility to compensate the buyer for them, but with regard to the sale of seeds for garden plants, which are not eaten at all, the seller bears financial responsibility for them. What, then, is the dispute between the first tanna and Rabban Shimon ben Gamliel?
אימא סיפא [אמור את סופה של המשנה], רבן שמעון בן גמליאל אומר: זרעוני גינה שאינן נאכלין — חייב באחריותן; והרי התנא קמא [הראשון] נמי הכי קאמר [גם כן כך אמר] כפי שדייקנו: זרע פשתן הוא שאינו חייב באחריותן, ומכאן: הא [אבל] זרעוני גינה שאינן נאכלין — חייב באחריותן!
The Gemara continues: But accordingly, say the latter clause: Rabban Shimon ben Gamliel says: If he had sold seeds for garden plants, which are not eaten at all, then the seller bears financial responsibility for them. The Gemara asks: But according to the inference made from the first clause, the first tanna is also saying this, as he holds that it is only for the sale of flaxseeds that the seller does not bear financial responsibility to compensate the buyer for them, but with regard to the sale of seeds for garden plants, which are not eaten at all, the seller bears financial responsibility for them. What, then, is the dispute between the first tanna and Rabban Shimon ben Gamliel?
הכל
(8) אֶלָּא לָאו הוֹצָאָה אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ מָר סָבַר דְּמֵי זֶרַע ומ״ס וּמָר סָבַר אַף הוֹצָאָה.
The Gemara therefore suggests: Rather, is it not that the differ-ence between them is whether the seller is liable for the buyer’s expenses? One Sage, i.e., the first tanna, holds that the seller is liable only for the value of the seeds, and the other Sage, i.e., Rabban Shimon ben Gamliel, holds that the seller is liable even for the buyer’s expenses.
דמי זרע קא יהיב ליה לחוד – ורבן שמעון סבר אף היציאה:
ממאי – מצית למימר דרבן שמעון דמתני׳ היא. דלמא איפכא דת״ק סבירא ליה היציאה ורבן שמעון לא ס״ל אלא דמי זרע בלבד ואכתי הא דתני לעיל ויש אומרים אף היציאה לאו רבן שמעון היא:
אלא לאו [האם לא] נאמר כי בענין הוצאה איכא בינייהו [יש ביניהם מחלוקת], מר סבר [חכם זה, תנא קמא, סבור] שנותן לו רק דמי זרע, ומר סבר [וחכם זה, רבן שמעון בן גמליאל, סבור] שנותן לו אף הוצאה, ומכאן סבור רב חסדא שרבן שמעון בן גמליאל הוא ״יש אומרים״ שבברייתא.
The Gemara therefore suggests: Rather, is it not that the differ-ence between them is whether the seller is liable for the buyer’s expenses? One Sage, i.e., the first tanna, holds that the seller is liable only for the value of the seeds, and the other Sage, i.e., Rabban Shimon ben Gamliel, holds that the seller is liable even for the buyer’s expenses.
הכל
(9) מִמַּאי דִּלְמָא אִיפְּכָא הָא לָא קַשְׁיָא כׇּל תַּנָּא בָּתְרָא לְטַפּוֹיֵי מִילְּתָא קָא אָתֵי.
The Gemara asks: From where is it apparent that it is Rabban Shimon ben Gamliel who holds that the seller is liable for the expenses? Perhaps it is the opposite, i.e., it is the first tanna who holds that the seller is liable for the expenses, and Rabban Shimon ben Gamliel holds that he is liable only for the value of the seeds. The Gemara rejects this suggestion: This is not difficult, because the last tanna cited always comes to add something to the ruling of the first tanna, not to detract from it.
לעולם ר׳ שמעון היא דמתני׳ – ודקא קשיא לך 1הא לא קשיא דכל תנא בתרא לטפויי מלתא קאתי ומטפי אף היציאה:
1. צ״ל ודקא קשיא לך דלמא איפכא הא לא קשיא וכו׳.
ערך תן
תן – א(זבחים מג) א״ל אי תניא תניא (בבא בתרא י.) גם כי יתנו בגוים עתה אקבצם פי׳ גם בהיותם בגוים אם אראה אותם כי יתנו תנויי התלמיד עתה אקבצם ואם לא יתעסקו אלא המעט ויחלו ממשא מלך ושרים כלומר יעלו ממשא מלך ושרים פ״א יחלו יבטלו כמו לא יחל דברו תרגום לא יבטל (סוכה יח) מקרא ומשנה במטללתא ותנויי בר ממטללתא (בבא בתרא צג:) כל תנא ברא לטפויי מילתא קאתי ותנא תונא פי׳ והתנא שנאה כלומר ששנינו במשנתינו כשמעתיה ושננתם תרגום ותתנינון ויגד לשני אחיו תרגום ירושלמי ותני וגם אתה לא הגדת לי וענתה שמה כימי נעוריה תרגום ויתנהון תמן למימרי תקראי אישי תרגום תתנהון לפולחני.
א. [לערנען שטידורען.]
דלמא איפכא – דרשב״ג לא מחייב אלא דמי זרע ומנלן דהא רשב״ג היא אימא רבנן היא ותנא קמא דברייתא היינו רשב״ג.
הא לא קשיא – אם אין קושיא אחרת זו אינה קושיא וכל היכא דאיכא פירכא אחריתי קאמר גמרא הא לא קשיא.
על כך יש להקשות: ממאי [ממה] אתה יודע שרבן שמעון בן גמליאל הוא האומר שמשלם אף דמי הוצאה? הרי במשנה לא מפורש במה נחלקו, דלמא איפכא [שמא ההיפך], שתנא קמא הוא זה האומר שמשלם לו גם דמי הוצאה! ומשיבים: הא לא קשיא [זה אינו קשה], שכן כל תנא שדבריו באו בתרא [מאוחר], לטפויי מילתא קא אתי [להוסיף דברים על מה שלפניו הוא בא], ולפיכך יש לפרש את דברי רבן שמעון בן גמליאל כהוספה על דברי התנא הראשון.
The Gemara asks: From where is it apparent that it is Rabban Shimon ben Gamliel who holds that the seller is liable for the expenses? Perhaps it is the opposite, i.e., it is the first tanna who holds that the seller is liable for the expenses, and Rabban Shimon ben Gamliel holds that he is liable only for the value of the seeds. The Gemara rejects this suggestion: This is not difficult, because the last tanna cited always comes to add something to the ruling of the first tanna, not to detract from it.
הכל
(10) וְדִלְמָא כּוּלָּהּ רשב״ג רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל הִיא וְחַסּוֹרֵי מְחַסְּרָא וְהָכִי קָתָנֵי הַמּוֹכֵר פֵּירוֹת לַחֲבֵירוֹ וּזְרָעָן וְלֹא צִמֵּחוּ אֲפִילּוּ זֶרַע פִּשְׁתָּן אֵינוֹ חַיָּיב בְּאַחְרָיוּתָן (הָא זֵרְעוֹנֵי גִינָּה שֶׁאֵינָן נֶאֱכָלִין חַיָּיב בְּאַחְרָיוּתָן) דִּבְרֵי רשב״ג רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל שרשב״ג שֶׁרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר (זֶרַע פִּשְׁתָּן הוּא דְּאֵינוֹ חַיָּיב בְּאַחְרָיוּתָן הָא) זֵרְעוֹנֵי גִינָּה שֶׁאֵינָן נֶאֱכָלִין חַיָּיב בְּאַחְרָיוּתָן.
The Gemara suggests: But perhaps all of the mishna is stating the opinion of Rabban Shimon ben Gamliel, and the mishna is incomplete, and this is what it is teaching: With regard to one who sells produce to another that is sometimes purchased for eating and sometimes for planting, and the buyer planted it and it did not sprout, and even if he had sold flaxseeds, which are only occasionally eaten, the seller does not bear financial responsibility for them. But if he sold seeds for garden plants, which are not eaten at all, the seller bears financial responsibility for them. This is the statement of Rabban Shimon ben Gamliel, as Rabban Shimon ben Gamliel says that it is only for the sale of flaxseeds that the seller does not bear financial responsibility to compensate the buyer for them, but by inference, for the sale of seeds for garden plants, which are not eaten at all, the seller bears financial responsibility for them. Interpreted in this way, there is no evidence from the mishna that Rabban Shimon ben Gamliel holds that the seller is liable for the expenses.
וחסורי מחסרא כו׳ – אין זה תירוץ דחוק כו׳ דטוב לנו לחסרה מעט כדרך משנה שמדברת בקוצר ולא נימא יציאה איכא בינייהו דהא לא משמע ממתניתין מידי אלא על ידי דוחק דמשמע דרשב״ג היינו ת״ק והלכך טוב לפרש דכולה רבן שמעון היא כדמשמע מתני׳ דרשב״ג היינו ת״ק ונראה בעיני דה״ג ודלמא כולה רשב״ג היא והכי קאמר המוכר פירות לחבירו ולא צמחו אפילו זרע פשתן אינו חייב באחריותן שרשב״ג אומר זרעוני גינה שאין נאכלין חייב באחריותן הא נאכלין אין חייב באחריותן אלא הא ר׳ שמעון בן גמליאל דתניא כו׳.
המוליך חטיו לטחון ולא לתתן ועשאן סובין או מורסן קמח לנחתום ואפאה פת ניפולין בהמה לטבח ונבלה חייבין לשלם בד״א בשכר וזה שאמרו מפני שהוא כנושא שכר כבר תירצוה בבבא קמא מפני שהוא נושא שכר ר״ל שיש לו שכר על זה ואינו משלם עוד דמי בשתו ודמי בשת ארחיו אבל בחנם אם היה אומן פטור מכל וכל ואם הוא הדיוט חייב וכבר ביארנוה בתשיעי שבקמא:
ומקשים קושיה אחרת: ודלמא [ושמא] כולה, כל המשנה, שיטת רבן שמעון בן גמליאל היא, וחסורי מחסרא והכי קתני [וחסרה המשנה וכך היא שנויה]: המוכר פירות לחבירו וזרען ולא צמחו, אפילו זרע פשתן — אינו חייב באחריותן, הא [הרי מכאן] שזרעוני גינה שאינן נאכלין — חייב באחריותן, אלו דברי רבן שמעון בן גמליאל, שרבן שמעון בן גמליאל אומר: זרע פשתן הוא שאינו חייב באחריותן, הא [הרי מכאן] שזרעוני גינה שאינן נאכלין — חייב באחריותן, ואם כן ממשנתנו אין להוכיח שרבן שמעון בן גמליאל חולק בענין הוצאה!
The Gemara suggests: But perhaps all of the mishna is stating the opinion of Rabban Shimon ben Gamliel, and the mishna is incomplete, and this is what it is teaching: With regard to one who sells produce to another that is sometimes purchased for eating and sometimes for planting, and the buyer planted it and it did not sprout, and even if he had sold flaxseeds, which are only occasionally eaten, the seller does not bear financial responsibility for them. But if he sold seeds for garden plants, which are not eaten at all, the seller bears financial responsibility for them. This is the statement of Rabban Shimon ben Gamliel, as Rabban Shimon ben Gamliel says that it is only for the sale of flaxseeds that the seller does not bear financial responsibility to compensate the buyer for them, but by inference, for the sale of seeds for garden plants, which are not eaten at all, the seller bears financial responsibility for them. Interpreted in this way, there is no evidence from the mishna that Rabban Shimon ben Gamliel holds that the seller is liable for the expenses.
הכל
(11) אֶלָּא הָא רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל דְּתַנְיָא בהַמּוֹלִיךְ חִטִּין לַטָּחוֹן וְלֹא לְתָתָן וַעֲשָׂאָן סוּבִּין אוֹ מוּרְסָן קֶמַח לַנַּחְתּוֹם וַאֲפָאוֹ פַּת נִיפּוּלִין בְּהֵמָה לַטַּבָּח וְנִיבְּלָהּ חַיָּיב מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּנוֹשֵׂא שָׂכָר.
Rather, the statement in question is this statement of Rabban Shimon ben Gamliel, as it is taught in a baraita (Tosefta, Bava Kamma 10:9) In a case of one who brought wheat to a miller to grind, and the miller did not wet the grains sufficiently for the grinding to be performed effectively, and as a result he converted the grain into bran or coarse bran [mursan], or in a case of one who gave flour to the baker and the baker made it into bread that is underbaked and tends to crumble, or if one gave an animal to a butcher and the butcher killed it in a way that rendered it an unslaughtered animal carcass, in all these cases the worker is liable, because he is like a paid bailee.
ודלמא לעולם לאו רבן שמעון דמתני׳ היא משום דכולי מתני׳ רבן שמעון היא וכו׳ 1חייב באחריות וזרעוני גינה נותן לו דמי זרע ולא הוצאה. ואכתי יש אומרים דלעיל הי רשב״ג היא:
ולא לתתן – כעין שמלתתין אותן שהקליפה שעל החיטין קולפין ומן הגרעינין גופה בלא הקליפה עושה ממנו סולת:
סובין – זהו אותו קליפה שמקלפת מעל החטין:
מורסן – זהו מורסן הדק:
פת ניפולין – שנופל מאליו ומתמקמק:
מפני שהוא כנושא שכר – כדמפרשינן בב״ק (דף צט) שהוא נושא שכר עצמו:
רשב״ג אומר נותן לו דמי בשתו – שעשה לו בושת שהיה סבור לאכול ועלתה בידו שלא אכל. ודמי בושת אורחיו. שלא היה להן מזומן לאכול. וכי היכי דסבירא ליה הכא דנותן לו דמים ודמי בשתו נמי הכי סבירא ליה להיכא דזבין ליה זרעוני גינה שאין נאכלין ולא צמחו דיהיב ליה הדמים של זרע ודמי הוצאתו:
1. זרעוני גינה שאינן נאכלין חייבין באחריותן ונותן לו דמי זרע וכו׳.
לתתן – במים.
מורסן – היא הקליפה העליונה שמוציאין מחטין הכתושין במכתשת.
סובין – כשטוחנין גסין ולא הדק נשאר בנפה והוא סובין.
ניפולין – שנופל פתיתין.
מפני שהוא כנושא שכר – בהגוזל קמא מתרצינן אימא מפני שהוא נושא שכר אבל בחנם פטור אם אומן הוא כדאמרינן התם זיל אייתי ראיה דמומחית לתרנגולי ואיפטרך וכן הלכה דאומן בשכר חייב בחנם פטור כדאמר רבי יוחנן התם.
חייב מפני שהוא כנושא שכר – בהגוזל קמא (ב״ק דף צט: ושם) מגיה וקאמר אימא מפני שהוא נושא שכר דפריך מינה לר׳ יוחנן דאמר התם טבח אומן שקלקל פטור כיון דעביד בחנם ואם תאמר ומעיקרא דס״ד דמיירי הך ברייתא בחנם למה היה לו להיות כנושא שכר ויש לומר משום דמרבינן מפצע תחת פצע לחייב אדם המזיק על אונס כרצון אע״ג דלאו בכל אונס חייב כדאמר בהמניח (שם דף כז: ושם) דבאפלה ובקרן זוית פטור משום דאונס הוא ואמר נמי טבחוה ואכלוה משלמין דמי בשר בזול וגבי בעל חבית ראשון ובעל קורה אחרון תנן בהמניח (שם דף לב. ושם) דאם עמד פטור ובירושלמי נמי מוקי הא דאדם מועד לעולם בין ער בין ישן כשקדמו כלים אבל קדם הוא וישן ואח״כ העמידו כלים אצלו ושברן פטור וטבח אומן נמי שקלקל קאמר ר׳ יוחנן שפטור מ״מ אונס שקרוב לפשיעה כעין אבידה חשיב ליה בהשואל (ב״מ דף צד:) קרוב לפשיעה ואדם המזיק חייב והוה ס״ד טבח אומן שקלקל הוי כעין אבידה וחייב כמו נושא שכר ומשני אימא מפני שהוא נושא שכר אבל בחנם פטור והוי כעין גניבה שקרובה לאונס ופטור בה אדם המזיק דאע״ג דשומר שכר חייב והכי נמי אמר בפרק השוכר את האומנין (שם דף פב: ושם) דתנן המעביר חבית ממקום למקום ונתקל ושברה שומר חנם ישבע ונושא שכר ישלם אלמא אע״ג דבשכר חייב בחנם פטור אע״ג דהוי אדם המזיק והיינו משום דבאונס שהוא כעין גניבה פטור.
בד״ה חייב מפני כו׳ דס״ד דמיירי הך ברייתא בחנם למה היה לו להיות כנושא שכר כו׳ עכ״ל ולא ניחא להו למימר דס״ד דחייב אף בחנם מטעם דאמר שמואל התם טבח אומן שקלקל חייב מזיק הוא פושע הוא ומסיק כר״מ דנתקל פושע הוא דלישנא דכשנושא שכר לא משמע הכי כיון דפושע הוא וש״ח חייב ביה לא ה״ל למתני כנושא שכר וק״ל:
המוליך חטין כו׳. רשב״ג אומר נותן לו דמי בושתו כו׳. וקשה דהא רשב״ג מחייב מדינא דגרמי ומאי קאמר מנהג כו׳ דמשמע אינו אלא מנהג וע״ק מלת גדול ומה ענין מפה הפרוסה ויש לפרש דרשב״ג לא קאמר דינא אלא בנושא שכר אבל בחנם לא מחייבו משום גרמא וקאמר דאעפ״כ היו מנהג בירושלים המוסר כו׳ אף לתקן בחנם דהיינו דנקט לחבירו היו נוהגין מנהג גדול משום דגדולה מצוה זו כדאמרינן דגדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה וכן קאמר עוד מנהג גדול כו׳ ע״ש גדולה מצוה זו ומפה פרוסה כו׳ דכל זמן הכנסת אורחים היה הפתח פתוח לרוחה כמ״ש במדרשות גבי אברהם אבינו על והוא יושב פתח האהל והוא היה דר במקום שאין בו היזק ראייה ולא יהיה צריך למפה בפני הפתח אבל בירושלים שהיה בו היזק ראייה כל זמן שהיה פתוח כדי שיכנסו האורחים היה מפה פרוסה נגד כל חלל בפנים הפתח מפני היזק ראיית בני ר״ה שמבחוץ ואפשר שהיה זה במפה ע״ש הסעודה כדאמרינן פורס מפה כו׳ וקאמר נסתלקה המפה והיו נועלין הדלת שלא יכנסו עוד אורחים ואפשר שעשו זה לדקדק באורחים שיהיו מהוגנים כמו שיבואר לקמן אההיא דקל מחתן אורח כו׳ ע״ש:
אלא רב חסדא, שאמר שדברי ״יש אומרים״ דעת רבן שמעון בן גמליאל היא, כוונתו להא [זו] שאמר רבן שמעון בן גמליאל, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: המוליך חטין לטוחן לטחון, ולא לתתן (לא נתנם במים לפני הטחינה כדי לרככן ולהפריד מהן את קליפתן), ועשאן בטחינה סובין פסולת דקה, או מורסן שהוא קמח מעורב בפסולת גסה, של שיירי קליפות החיטים. או שנתן אדם קמח לנחתום כדי לאפותו, ואפאו הנחתום פת ניפולין שמתפוררת לחתיכות. או שנתן אדם בהמה לטבח (שוחט) לשוחטה, וניבלה עשה אותה נבילה בשחיטתו — על כל אלה חייב בעל המלאכה לשלם, מפני שהוא כשומר נושא שכר ומשלם מה שהזיק ברשלנות כזו.
Rather, the statement in question is this statement of Rabban Shimon ben Gamliel, as it is taught in a baraita (Tosefta, Bava Kamma 10:9) In a case of one who brought wheat to a miller to grind, and the miller did not wet the grains sufficiently for the grinding to be performed effectively, and as a result he converted the grain into bran or coarse bran [mursan], or in a case of one who gave flour to the baker and the baker made it into bread that is underbaked and tends to crumble, or if one gave an animal to a butcher and the butcher killed it in a way that rendered it an unslaughtered animal carcass, in all these cases the worker is liable, because he is like a paid bailee.
הכל
(12) רשב״ג רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר נוֹתֵן לוֹ דְּמֵי בוֹשְׁתּוֹ וּדְמֵי בּוֹשֶׁת אוֹרְחָיו וְכֵן הָיָה רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר (ב)מִנְהָג גָּדוֹל הָיָה בִּירוּשָׁלָיִם הַמּוֹסֵר סְעוּדָה לַחֲבֵרוֹ וְקִלְקְלָהּ נוֹתֵן לוֹ דְּמֵי בׇשְׁתּוֹ וּדְמֵי בּוֹשֶׁת אוֹרְחָיו.
The baraita continues: Rabban Shimon ben Gamliel says: If the owner had invited guests to eat the food and due to the worker’s actions he was unable to serve them, then the worker must give him compensation for his humiliation and compensation for the humiliation of his guests. And similarly, Rabban Shimon ben Gamliel would say: There was a great custom in Jerusalem that if one gives raw materials for a meal to another to prepare the meal for him, and that person spoils it, that person gives the former compensation for his humiliation and compensation for the humiliation of his guests.
(ב). (ב) טור אורח חיים ק״ע
דמי בשתו – שזימן אורחים ואין לו מה יאכילם וכל שכן יציאה דחסריה ממונא ומיהו לית הלכתא אלא כרבנן דפטרי מבשת דגרמא הוא והא ליכא למימר דמדהשתא נוקי מתניתין דביציאה פליגי כי היכי דמיפלגי בהך ברייתא וליהוי הלכה כרשב״ג במשנתנו הא לא אמרינן דרבי שסתם המשנה לא בעי לאוקומי מתניתין כרשב״ג ביציאה דלא ס״ל כרשב״ג אלא כולה מתניתין רבן שמעון בן גמליאל היא כדאמר לעיל וביציאה לא איירי מידי כן נראה בעיני דמהיכא תיתי דביציאה פליגי במתניתין וניהוי הלכה ביציאה כיש אומרים מאחר דאיכא לאוקומי כולה כרשב״ג ולא איירי ביציאה כלל.
רבן שמעון בן גמליאל אומר: נותן לו גם דמי בושתו ודמי בושת אורחיו, אם על סמך זה הזמין אורחים לסעודה, ועתה בעל המלאכה לא יכול לתת להם אוכל. וכן היה רבן שמעון בן גמליאל אומר: מנהג גדול היה בירושלים, המוסר סעודה לחברו שיכין עבורו וקלקלה החבר — נותן לו דמי בשתו ודמי בושת אורחיו.
The baraita continues: Rabban Shimon ben Gamliel says: If the owner had invited guests to eat the food and due to the worker’s actions he was unable to serve them, then the worker must give him compensation for his humiliation and compensation for the humiliation of his guests. And similarly, Rabban Shimon ben Gamliel would say: There was a great custom in Jerusalem that if one gives raw materials for a meal to another to prepare the meal for him, and that person spoils it, that person gives the former compensation for his humiliation and compensation for the humiliation of his guests.
הכל
(13) עוֹד מִנְהָג גָּדוֹל הָיָה בִּירוּשָׁלָיִם מַפָּה פְּרוּסָה עַל גַּבֵּי הַפֶּתַח כׇּל זְמַן שֶׁמַּפָּה פְּרוּסָה אוֹרְחִין נִכְנָסִין נִסְתַּלְּקָה הַמַּפָּה אֵין הָאוֹרְחִין נִכְנָסִין.:
The baraita continues: Another great custom that was followed in Jerusalem was that when one made a feast, there would be a cloth [mappa] spread over the entrance to the hall. As long as the cloth was spread, the guests would enter, as the presence of the cloth indicated that there was food for more guests. When the cloth was removed, the guests would not enter any more.
אורחין נכנסין – שכך היה סימן זה מסור להן שרצון בעל הבית שיכנסו אורחין. אבל לא היתה מפה פרוסה אין אורחין נכנסין לפי שלא היה רצון בעל הבית שיכנסו יותר:
פיס׳ הרי זה מקבל – הלוקח:
במסכת בכורות התבאר שהשוחט את הבכור ומכרו ונודע שלא הראהו למומחה לראות את מומו מה שאכל אכל והוא יחזיר את הדמים ר״ל מוכר ומה שלא נאכל אלא שהוא עדין ביד הלוקח יקבר ומחזיר מוכר את הדמים שחט את הפרה ומכרה ונודע שהיא טרפה מה שאכל אכל והוא יחזיר לו הדמים ר״ל מוכר ומה שלא אכל יחזיר את הבשר והלה מחזיר לו את הדמים מכרה הלוקח לגוים או האכילה לכלבים מחשב עם הטבח בדמי טרפה ומחזיר לו הטבח את המותר מכר בשר לחברו ונמצא בכור פירות ונמצאו טבלים יין ונמצא יין נסך מה שאכל אכל ויחזיר את הדמים ודברים אלו באיסורי תורה אפילו בחייבי לאוין אבל באיסורי סופרים אם הפירות קיימין מחזירן ונוטל דמים ואם אכלן אכל ואין מוכר מחזיר לו דמים ואיסורי הנאה שמכרן אפילו מדבריהם מחזיר את הדמים ואין בהן דין מכירה כלל:
המשנה השניה והכוונה בה בביאור טעות הנמצא במכירה על איזה צד יש לו עליו לקבלו המוכר פירות לחברו הרי זה מקבל עליו רובע טנופת לסאה תאנים מקבל עליו עשר מתליעות למאה מרתף של יין מקבל עליו עשר קוססות למאה קנקנים בשרון מקבל עליו עשר פטיסאות למאה אמר הר״ם טנופת מטונפות בעפר מתליעות אכולות מתולעים קוססות מחמיצות אם היה המרתף חביות עשר חביות ואם המרתף כדים עשרת כדים זהו כשאומר לו מרתף של יין אני מוכר לך נותן לו יין שכלו יפה אמר לו מרתף זה של יין אני מוכר לך ולא זכר לו מקפה נותן לו יין הנמכר בחנות שאינו בתכלית היופי ואם אמר מרתף של יין אני מוכר לך ולא זכר מקפה ולא ייחדו שלא אמר לך זהו גם כן מקבל עליו עשרה קוססות למאה כמו שאמרה המשנה אבל אם אמר לו מרתף זה ולא זכר יין ואפילו כלו חומץ הגיעו הקנקנים בשרון במישור ופירוש פיטסאות ר״ל כעורות שאינם מבושלות כל צרכן ובלבד שיהו נאות ומזופתות:
אמר המאירי המוכר פירות לחברו הרי זה מקבל עליו רובע טנופת לסאה וכלל הדברים שכל שמכר לחברו ומסר לו אותו דבר בעצמו בלא שום שינוי אלא שיש אונאה בדמיו זו היא אונאה הנידונת בשתות ובפחות משתות וביתר משתות ואם לא מסר לו אותו דבר שמכר אלא שנשתנה בקצת ענינים הוא מקח טעות ואם מסר לו הדבר בעצמו אלא שפיחת בגוף הדבר או הוסיף בו אין זה אונאה ולא מקח טעות גמור אלא ישלם הנכוי או יפחות התוספת ובענין זה באה משנה זו שיש דברים שאין צריך המוכר להשלימו ויש על הלוקח לקבלו מצד שדרך בני אדם לקבל עליהם כך הא כל שחסר ביתר ממה שאין דרך בני אדם לקבלו ישלים ועל זה אמר שהמוכר פירות לחברו ר״ל מיני תבואות וקטניות שהלוקח מקבל עליו רובע קב טנופת לכל סאה ופירשו בגמ׳ בחטים רובע קב קטנית בשעורים רובע קב נישובת ר״ל שעורים קלים שפורחים בנשוב ובעדשים רובע קב עפרורית שכך דרכן ליגדל חטים בקטנית ושעורים בנישובת ועדשים בעפרורית וכל שאר מיני תבואות וקטניות מקבל עליהן רובע קב טנופת שאותה תבואה רגילה בו לכל סאה מכר לו קציעות של תאנים מקבל עליו עשר מתליעות למאה שהוא אחת לכל עשרה שכך דרכן להתליע אחת מעשרה מכר לו מרתף של יין סתם מקבל עליו עשר קוססות למאה ר״ל עשר חביות שהתחיל יינן להחמיץ קנקנים בשרון ר״ל באותה מלכות שהיו רגילים למכור שם חביות הרבה מקבל עליו עשר פיטסאות למאה ר״ל כדים שלא נאפו בכדי צרכן והן מזיעות את היין ומ״מ פירשו בגמ׳ דוקא שיהו נאות ר״ל שלמות ומגופרות ר״ל שועות בגפרית ויש מפרשים בזפת ועיקר הכונה שהן עשויות כדין שהחשובות עשויות ואין ביניהן שנוי אחר אלא שאינן נאפות כראוי:
זהו ביאור המשנה וכולה הלכה פסוקה היא וממנה אתה למד לכל מיני סחורות ודברים אלו כלם במקום שאין שם מנהג ידוע על כך הא כל מקום שיש בו מנהג דנין בו אחר המנהג וכל שרוצה לחזור ואינו רוצה לקבל כמה שהוקבע בדין זה מקבל מי שפרע ודברים שנכנסו תחת משנה זו בגמ׳ כך הם:
כשם שביארנו בחטים שהוא מקבל עליו רובע קטנית לסאה כך הדין בעפרורית אלא שדבר בהוה ומ״מ יש פוסקין לפי סוגיא זו שבחטים אינו מקבל עליו רובע שלם עפרורית אלא פחות מרובע ומ״מ הן לרובע הן לפחות מרובע כל שבירר צרור מתוך חטיו של חברו נותן לו דמי חטים עד שישלים בשיעור צרור שבירר משם שהרי הפסידו בידים שאלו הניחו היה נמכר במדת החטים ולחזור ולערב אי אפשר שכל לערב לכתחלה אסור אף בכל שהוא:
ודרך אגב מוסיפים: עוד מנהג גדול היה בירושלים, כשהיו עושים סעודה או משתה היתה מפה פרוסה על גבי הפתח, כל זמן שמפה פרוסה — אורחין נכנסין, שיודעים שיש מקום לסעוד שם. נסתלקה המפה — אין האורחין נכנסין עוד.
The baraita continues: Another great custom that was followed in Jerusalem was that when one made a feast, there would be a cloth [mappa] spread over the entrance to the hall. As long as the cloth was spread, the guests would enter, as the presence of the cloth indicated that there was food for more guests. When the cloth was removed, the guests would not enter any more.
הכל
(14) מתני׳ מַתְנִיתִין : גהַמּוֹכֵר פֵּירוֹת לַחֲבֵירוֹ הֲרֵי זֶה מְקַבֵּל עָלָיו רוֹבַע טִנּוֹפֶת לִסְאָה תְּאֵנִים מְקַבֵּל עָלָיו עֶשֶׂר מְתוּלָּעוֹת לְמֵאָה ד מַרְתֵּף שֶׁל יַיִן מְקַבֵּל עָלָיו עֶשֶׂר קוֹסְסוֹת לְמֵאָה ה קַנְקַנִּים בַּשָּׁרוֹן מְקַבֵּל עָלָיו עֶשֶׂר פִּיטָסוֹת לְמֵאָה.:
MISHNA: When selling a significant quantity of produce or a number of items, there is a possibility that there will be a certain proportion of impurities in it or that some of the product will be of substandard quality. The mishna delineates what proportion is considered acceptable, for which a buyer may not demand compensation. With regard to one who sells produce, i.e., grain, to another, this buyer accepts upon himself that up to a quarter-kav of impurities may be present in each se’a of produce purchased. When purchasing figs, he accepts upon himself that up to ten infested figs may be present in each hundred figs purchased. When purchasing a cellar containing barrels of wine, he accepts upon himself that up to ten barrels of souring wine may be present in each hundred barrels purchased. When purchasing jugs of wine in the Sharon region, he accepts upon himself that up to ten inferior-quality jugs [pitasot] of wine may be present in each hundred jugs purchased.
רובע טנופת לסאה – שבסאה דרכו שיתאסף לשם רובע הקב ולא ערבו המוכר אבל יותר עירבו המוכר ואינו מקבל:
עשר מתולעות למאה – כלומר תאנים מתולעים: תני רב קטינא המוכר פירות לחבירו מקבל עליו רובע קטנית שמתאסף בפירות אבל עפרורית לא:
ומקשי׳ ועפרורית רובע לא מקבל והתניא וכו׳ רובע נישובת. היינו אבק קש שנישוב:
ערך טנף
טנף – א(בבא בתרא צג:) הרי זה מקבל עליו רובע טנופת לסאה פי׳ רובע הקב שהוא חלק אחד מארבע ועשרים לסאה. טנופת הוא עפרורית. (בכורות כ) בבהמה דקה טינוף פי׳ דם ומים ומיאוס. (בבא קמא ג) טינפה פירות להנאתה פי׳ לולי שעשתה צרכיה היתה מצטערת לפיכך חייב שנהנית.
ערך פטס
פטס – ב(בבא בתרא צג:) קנקנים בשרוץ מקבל עליו עשר פטסות למאה פי׳ פטסאת בלשון יוני כדים וחביות וקנקנים דשחלי. והן השואבות היין ומזיעות אותו בחוץ ונראות מגויירות נאות ומגופרות פי׳ כשמבשלן נותן בהן גופרית ומלחכתן האור בגפרית מבושלות נאות (ביצה טז) הללו בעלי פטסין פי׳ פטסין הם דני ודומין לקנקנים אלא שהקנקנים ארוכים ואילו עגולין (ראש השנה כז.) התוקע לתוך הבור או לתוך הפיטס בעלי פיטסין הם בעלי חביות גדולות כלומר יש להן יין הרבה ומשכימין לשתייה בעלי כדים פחות מהם לגינין פחות מן הכדים כוס פחות מן הלגין כת ששית בעלי מאירה אין להם כלום לא קיימו שמחת יו״ט ולא מצות בית המדרש שכבר יצאו.
ערך קסס
קסס – ג(מעשר שני פרק ד) כגון היין שקסס. (בבא בתרא צג:) מקבל עליו י׳ קסוסאות למאה (בריש אלה תולדות נח בב״ר) לאחד שהיה לו מרתף של יין פתח חבית אחת ומצאה חומץ ב׳ ומצאה חומץ ג׳ ומצאה קוסס א״ל קוסס הוא א״ל אית הכא טב מיניה א״ל לא פי׳ בל״י קיוהא הוא קוסס והוא קרוב להחמיץ.
ערך פל
פל – ד(חולין קכ:) מה נפשך אי מיתה עושה ניפול ליטמא משום אבר מן החי פי׳ אם דלדול האבר חשוב כמת כיון שנדלדל כאילו נופל ליטמא משום אבר מן החי אם אין מיתת האבר חשובה ניפול ליטמא משום אבר מן הנבלה (חולין קכג:) תירגמה רבי אבין ראשון ראשון עושה ניפול (משנה פאה ה. בבא מציעא קה) כדי נפילה (ירושלמי) א״ר אבהו בנופל לה כדי לזורעה וכההיא אמר הכן נפילה מה שזרע בה מפולת יד שאין לו שוורים לחרוש ומנכש בידו וזורע או למפולת שורים בחרישת שורים פ״א כדי נפילה דהמקבל כדי זריעתה כדי נפילה דפיאה שיעור לקט שרגיל להיות בשאר שדות לכור זרע או לכור תבואה פי׳ לכל כור וכור שזרע נותן ד׳ קבין או לכל כור וכור שליקט ממנה ואם תימצי לומר לכור זרע למפולת יד שזורעין ביד או למפולת שורים מתקנין במחרישה מקום ונותנין שם תבואה וכשהיה שור חורש את תלם היתה תבואה יורדת על יד על יד לתוך התלם וכענין הזה אינן יכולין לזורעה כי אם בחטין הרבה (בבא בתרא כג) ניפול שנמצא לתוך נ׳ אמות פי׳ גוזל שאינו פורח אלא מדדה ברגליו ונמצא נופל בארץ (עבודה זרה עב. ובירושלמי בסוף פרק המקבל בדמאי) לא יאמר אדם לגוי פול תחתי לעוצר פ׳ הפל עצמך לפייס את העוצר השלטון כמו זה יעצור בעמי לפי שיש לחוש שמפייסו ביין נסך וכשזה מתן דמים לגוי שמפייסו נותן לו דמי יין נסך פול תחתי קאמר כיון דאמרי תחתי והוא היה רגיל להאכילו ולהשקותו וזו שנופל תחתיו ומשקהו יין נסך אסור הא לא דמיא אלא להא דמותר לומר לו מלטני מן העוצר (בבא בתרא קמד) האחין השותפין שנפל אחד מהן לאומנות נפל לאמצע (גמרא) תנא לאומנות המלך פירוש האחין השותפין שנפל אחד מהן לאומנות שלא חלקו ירושת אביהם ונפל אחד מהן לאומנות המלך מה שמרוויח באותה האומנות יחלוק לאמצע עם אחיו זהו אומנות המלך שהיו מתחילין מבית שבראש המבוי למנות בעל הבית גבאי מנת המלך מבני העיר ומה שמרוויח באותו ממון הוא שלו בשכר שמקבצו והקרן נותן לאוצר המלך. וחדש או שנה יהיה זה גבאי וחדש האחר שכינו הסמוך לו וכן הולכין כסדר הבתים לכל בעל הבית חדשו וכשהגיע לבית של אחין הללו ומינו אחד מהן השכר לאמצע (בבא קמא צט: בבא בתרא צג) המוליך חטין לטחון ולעשותן סלת ולא לתתן ועשאן סובין או מורסן קמח לנחתום ועשאו פת ניפולין פירוש ולא לתתן כעין שלותתין אותן להסיר הקליפה שעל החטים ומן הגרעינין גופן בלא קליפה עושין סלת סובין אותן הקליפין שנקלפין מעל החיטין מורסן הוא הדק פת ניפולין שנופל מאליו ונתמקמק.
א. [בעשמוצט, דינגער.]
ב. [פאס.]
ג. [שארף, זויער.]
ד. [אבפאללען.]
מתני׳ המוכר פירות – תבואה.
הרי זה – הלוקח.
מקבל עליו רובע – הקב של טנופת לכל סאה דסתם תבואה דרכה להיות בה רובע טנופת אבל יותר מרובע לא כדמפרש טעמא בגמרא אי משום דינא אי משום קנסא.
מתולעות – דאורחייהו בהכי והוא הדין אחת לעשר.
מרתף של יין – ויש בו חביות הרבה.
קוססות – יין רע כלומר עשר חביות של יין רע דסתם מאה חביות אורחייהו בעשר קוססות ומחיל איניש ובגמרא מוקי לה כדאמר ליה מרתף זה של יין אני מוכר לך. קוססות נראה לי כמו פריה יקוסס ויבש דיחזקאל (יז).
קנקנים – כדים.
בשרון – באותו המלכות.
פיטסות – כדים רעים ובגמרא מפרש לה.
הא דתנן הרי זה מקבל עליו וכו׳ – כתב רבינו הגדול ז״ל כל הני שיעורי באתרא דליכא מנהגא וכו׳. ורבינו הגאון ז״ל פי׳ בה יותר בס׳ המקח, וכך אמר כל השיעורין הללו שהן במשנה הן לפי מנהג אותו מקום ששם נישנית המשנה וכן בשאר מקומות הולכין אחר מנהג אותו המקום ובמקום שאין שם מנהג ידוע אין דנין בו כאלו השיעורין שהזכרנו אלא רואין היאך מביאין אנשי אותו המקום הפירות מן השדה ולפי אותו ענין עושין כדאמרינן במתניתין (ב״מ מ,א) בכגון זה הענין יוציא לו שתות ליין רבי יהודה אומר חומש ואתמר בגמ׳ ולא פליגי מר כי אתריה ומר כי אתריה, ע״כ לשון הגאון ז״ל.
(יד-טו) המוכר פירות לחבירו מקבל עליו רובע טנופת. תני רב קטינא רובע קב קטנית לסאה, אבל עפרורית פחות מרובע מקבל רובע לא מקבל. ותניא המוכר פירות לחבירו חיטין מקבל עליו רובע קטנית וכו׳. כתב הרב אלפסי ז״ל, דכל הני שיעורי באתרא דליכא מנהגא, אבל באתרא דאיכא מנהגא, קיימא לן דבכל כי הני הכל כמנהג המדינה. והגאון רב האי ז״ל (ספר המקח שער נז) כתב דאין הולכין בכל אלו אלא כדרך שמביאין אותן שם באותו מקום, וכמו שאמרו בכיוצא באלו בפרק המפקיד (ב״מ מ.) ולא פליגי מר כי אתריה ומר כי אתריה.
כבר ביארנו במסכת חולין פרק טרפות שהמוכר בהמה לחברו ונמצא מחט בעובי בית הכוסות שלה משני צדדין שהיא טרפה והוגלד פי המכה בידוע ששלשה ימים קודם שחיטה ננעצה ואם קנאה תוך שלשה מחזיר לו המוכר מעותיו ומיטפל בנבלה שמקח טעות הוא ואם לא הגלד פי המכה הדבר בספק שמא תכף לשחיטה היה ועל הטבח להביא ראיה ואפילו לא פרעו כופין אותו לפרוע כמו שביארנו שם ומ״מ בטרפות המצוי אין דנין כן וכן כתבו קצת גאונים כמו שביארנו שם שעל דעת כן קבלו:
מתניתין המוכר פירות לחבירו הרי זה מקבל עליו רובע טנופת לסאה. תאנים מקבל עליו כו׳. כתב הריא״ף ז״ל דהני שיעורי דמתניתין באתרא דליכא מנהגא אבל באתרא דאיכא מנהגא כמנהגא עבדינן וכן כתב הרמב״ם ז״ל בפרק י״ח מהלכות מכירה. ולא כן דעת רבינו האיי גאון ז״ל שכתב בספר המקח שכל השיעורים הללו לפי מנהג אותו מקום ששם נשנית המשנה אבל בשאר מקומות הכל לפי המנהג ובמקום שאין מנהג ידוע אין דנין בו באלו השיעורים אלא רואין היאך מביאין אנשי המקום פירותיהן מן השדה ומקבל עליו כיוצא בו וכמו ששנינו בכענין זה בפרק המפקיד יוציא לו שתות ליין רבי יהודה אומר חומש ואמרינן עלה בגמרא דלא פליגי מר כי אתריה ומר כי אתריה.
תאני רב קטינא רוב קטנית לסאה אבל עפרורית פחות מרובע וקיימא לן כוותיה דהא אידחי בגמרא כל מאי דמקשינן עלה ואף על גב דמסקינן עדשים אצטריכא ליה הכי קאמר מהא לא תפשוט וכך הם דברי הרמב״ם ז״ל בפרק י״ח מהלכות מכירה. והא דאמרינן לקמן בשמעתין אבל גבי עפרורית מסיק אדעתיה לקבל רובע עפרורית בסאה לאו בדוקא נקט רובע אלא משום דכולהו לבד מעפרורית שערינהו שיעורייהו רובע נקט הכי. הר״ן ז״ל.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]
ב משנה המוכר פירות (מיני תבואה וכיוצא בהם) לחבירו — הרי זה הקונה, מקבל עליו רובע קב של טנופת (מיני לכלוך), לכל סאה מהפירות שקנה. הקונה תאנים — מקבל עליו עשר תאנים מתולעות לכל מאה. הקונה מרתף של יין — מקבל עליו עשר חביות קוססות חמוצות מעט, למאה. הקונה קנקנים בשרון — מקבל עליו עשר פיטסות (כדים רעים) למאה.
MISHNA: When selling a significant quantity of produce or a number of items, there is a possibility that there will be a certain proportion of impurities in it or that some of the product will be of substandard quality. The mishna delineates what proportion is considered acceptable, for which a buyer may not demand compensation. With regard to one who sells produce, i.e., grain, to another, this buyer accepts upon himself that up to a quarter-kav of impurities may be present in each se’a of produce purchased. When purchasing figs, he accepts upon himself that up to ten infested figs may be present in each hundred figs purchased. When purchasing a cellar containing barrels of wine, he accepts upon himself that up to ten barrels of souring wine may be present in each hundred barrels purchased. When purchasing jugs of wine in the Sharon region, he accepts upon himself that up to ten inferior-quality jugs [pitasot] of wine may be present in each hundred jugs purchased.
הכל
(15) גמ׳ גְּמָרָא : תָּאנֵי רַב קַטִּינָא רוֹבַע קִטְנִית לִסְאָה וְעַפְרוּרִית לָא וְהָאָמַר רַבָּה בַּר חִיָּיא קְטוֹסְפָאָה מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבָּה ובּוֹרֵר צְרוֹר מִגׇּרְנוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ
GEMARA: Rav Ketina taught: When the mishna states that a buyer accepts upon himself that a quarter-kav of impurities per se’a may be present, that means only that he accepts upon himself the presence of a quarter-kav of legumes, but he does not accept upon himself the presence of a quarter-kav of dirt. The Gemara asks: And is it so that the buyer does not also accept upon himself that some quantity of dirt might be present in the produce? But doesn’t Rabba bar Ḥiyya Ketosfa’a say in the name of Rabba: One who picks out a pebble from the wheat on another’s threshing floor
גמ׳ תני רב קטינא – הא רובע טנופת דמתניתין לאו בעפרורית מיירי דעפרורית רובע לא מחיל איניש אלא רובע קטנית לסאה של תבואה.
ועפרורית לא – בתמיה.
צרור – היינו עפרורית.
ג גמרא תאני [שנה] רב קטינא: ״רובע טינופת״ שאמרו במשנה, אין הכוונה ללכלוך ממש, עפר וכיוצא בו, אלא לרובע קטנית לכל סאה של פירות. ושואלים: וכי עפרורית לא מקבל הקונה על עצמו? והאמר [והרי אמר] רבה בר חייא קטוספאה (מקטיספון) משמיה [משמו] של רבה: מי שבורר צרור (אבן או עפר) ומוציא אותו מגרנו של חברו —
GEMARA: Rav Ketina taught: When the mishna states that a buyer accepts upon himself that a quarter-kav of impurities per se’a may be present, that means only that he accepts upon himself the presence of a quarter-kav of legumes, but he does not accept upon himself the presence of a quarter-kav of dirt. The Gemara asks: And is it so that the buyer does not also accept upon himself that some quantity of dirt might be present in the produce? But doesn’t Rabba bar Ḥiyya Ketosfa’a say in the name of Rabba: One who picks out a pebble from the wheat on another’s threshing floor
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.