והא דומיא דחצר שאינה של שניהם קתני. בדין הוא דהוה מצי למפרך מהיא גופא דחצר שאינה של שניהם גופא דינה כרשות הרבים אלא דניחא ליה למפרך הכי לאוקמי פירכיה קמא בדוכתא דפריך מאי לאו ברשות הרבים. הר״ן ז״ל.

אלא דתרווייהו. אם תשאל היכי סלקא דעתין מעיקרא דהאי חצר שאינה של שניהם דקתני חצר של אדם אחר הוא דאלמא כליו של לוקח ברשות שאינה של שניהם אלא לאדם אחר קניא והא קתני בהדיא ברשות הלה המופקדים אצלו לא קנה עד שיגביהנה או עד שיוציאנה אצלו ברשותו אלמא כליו של לוקח בחצר שאינה של שניהם לא קנה. תשובתך רשות שאינה של שניהם היינו רשות שאינה של שניהם אלא לאדם אחר ולית ליה בה רשותא לחד מינייהו ולא למוכר ולא ללוקח ומשום הכי סלקא דעתין כלי של לוקח קניא ביה דהא לית ביה רשותא למוכר אבל רשות הלה המופקדים אצלו כיון שהשאילו בעל החצר מקום למוכר להניח שם פקדונו נמצא אותו מקום קנוי למוכר וכרשותו דמי ומשום הכי לא קנה עד שיגביהנה או עד שיוציאנה מרשותו. תדע דהא גבי רשות מוכר קתני ליה אלמא דיניה כדין רשות מוכר. הרא״ם ז״ל.

בעא רב ששת מרב הונא כליו של לוקח ברשות מוכר קנה או לא קנה אמר ליה לא קנה. כך היא הגירסא בהלכות הריא״ף ז״ל ואינה ברוב הנסחאות. ומיהו אף על גב דלהנך נסחי משמע דלא איפשיטא נקטינן דלא קנה דכיון דאיכפול ואתו כל הנך אמוראי למחויי מאה עוכלי כי היכי דלא נפשוט דקנה משמע דלא קנה ורבא נמי משמע דהכי סבירא ליה מדמפרש טעמא דרבי יוחנן אלמא דהכי הלכתא דלא קנה כיון שהוצרך תנא דההיא ברייתא לומר דטעמא דמגורשת משום דמקום חיקה קנוי לה מקום קלתה קנוי לה ואף על גב דלא פשטינן לה הכא מההיא אשכחן דכוותה בתלמודא והכי נמי משמע בפרק איזהו נשך דאמרינן התם אמר מר זוטרא משמיה דרב פפא האי משכנתא באתרא דמסלקי מסלקים ואפילו מתמרי דאבודיא ואי אגבהינהו בסיסני קני ולמאן דאמר כליו של לוקח ברשות מוכר קנה לוקח אף על גב דלא אגבהינהו בסיסני נמי קני אלמא דאיהו אליבא דנפשיה סבירא ליה דלא קנה והיינו דמהדרינן מעיקרא דמסלק ליה אפילו מתמרי דעל בודיא הלכך כליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה אלא היכא דאמר ליה דליקני וכמסקנא דשמעתין וכן נמי כל היכא שאינו מקפיד על כל מקום כליו ומשאיל לו מקום דומיא דאשה.

ולענין כליו של מוכר ברשות לוקח לכאורה משמע דקנה דהא בהא תליא מדאמרינן והא מדכליו של מוכר ברשות לוקח קנה לוקח כליו דלוקח ברשות מוכר נמי לא קנה לוקח ומדמסקינן דכליו דלוקח ברשות מוכר לא קנה דבתר רשות אזלינן מינה דכליו של מוכר ברשות לוקח קנה. אלא שהריא״ף ז״ל פסק בשניהם לא קנה וכן הרמב״ם ז״ל בפרק ד׳ מהלכות מכירה וצריך טעם למה ואפשר דכי פרכינן הכי בגמרא מכל שכן מקשינן דאי כליו של מוכר ברשות לוקח קנה כל שכן דכליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה שמרובה מדת לא קנה ממדת קנה לפי שהקונה מוציא מחברו וכן כתב רשב״ם ז״ל.

אבל מלא קנה. דמסקינן בכליו דלוקח ברשות מוכר לא שמעינן קנה בכליו של מוכר ברשות לוקח. אבל עדיין צריך עיון דאף על גב דלא איפשיטא לא הוה להו ז״ל לכתוב בהדיא דלא קנה. אלא שאפשר שכיון שהוא ספק ודינו לא קנה כתבוה ז״ל כאלו איפשיטא ויש כיוצא בזו בעיא דסלקא בתיקו. וכתב הריא״ף ז״ל כאלו איפשיטא לפטור וכמו שכתבתי בפרק קמא דבבא מציעא בשמעתא דתקפה אחד בפנינו ושם נתבאר מאי דלא איפשיט בגמרא בדיני ממונות מהו דינו אם בא תובע ותקף. הר״ן ז״ל.

וכן דעת הרא״ם ז״ל, ולהלן אכתוב לשונו.

תא שמע זרקו לה לתוך חיקה או לתוך קלתה כו׳. וקסלקא דעתין כגון שמונחת על גבי קרקע. כגון שהיה בעלה מוכר קלתות. פירש הרא״ם ז״ל כגון שמכר לה הבעל קלתה זו דבההיא הנאה דזבנה לה מיניה קא מושאל ביתו לקלתא זו וגבי כליו של לוקח ברשות מוכר לא שייך לומר דמוכר משאיל מקום לכליו של לוקח בההוא הנאה דקא זבין ליה מינה כיון שעדיין לא נגמרה המכירה אינו משאיל מקום לכלי דמה לו למהר הקנאתו ולהשאיל מקום לכליו של לוקח וכדי שיקנה בו הפירות ושמא יותר טוב בעיניו שלא תגמר הקנייה עד שימשוך כדי שיוכל לחזור בו בתוך כך אבל אחר שמכר הכלי משאיל הוא מקום לכלי עד שיקחנו הלוקח. ולי נראה לפרש כגון שהיה בעלה מוכר קלתות וטוב בעיניו שיהיו קלתות של אשתו מצויות בבית שאם יצטרך אדם לקנות בעת שמכר כל הקלתות הנמצאות בידו ימכור לו הקלתא של אשתו ויעשה לאשתו קלתא אחרת ובקלתא חדשה הראויה למכירה מיירי. עליות.

והקשו בתוספות נהי דנותן לה רשות ומשאילה כו׳. ותירץ ריב״א דאף על גב דאין המקום קנוי לה כו׳ והשתא ניחא הא דמתרץ לקמן הא דאמר ליה זיל קני דבדיבורא בעלמא שנתן לו רשות להניח כליו שם קונה לו ואף על פי שהמקום אינו קתי לו שהרי המקום אינו יכול להקנותו לו אלא בקנין כדפרישית לעיל. תוספי הרא״ש ז״ל.

רבי יוחנן אמר מקום חיקה קנוי לה. פירוש כי היכי דפשיטא מלתא דזרקו לתוך חיקה מגורשת דמקום חיקה קנוי לה והם שולי בגדיה הנגררים לארץ כך מקום קלתה קנוי לה. עליות.

לא בכליו של מוכר. מהכא משמע דמשיכה מועלת ללוקח כו׳ ככתוב בתוספות. ועוד היה נראה להביא ראיה מהא דאמרינן בפרק ב׳ דעבודה זרה דאמר ליה רב להנהו סבוייתא כי כייליתו חמרא לעכו״ם שקילו זוזי מינייהו והדר כיילן להו משום דמדמשכיה עכו״ם קניה ויין נסך לא הוי עד דנגע ביה וקאמר התם אי דקאי במנא דישראל הכי נמי הכא במאי עסקינן דקאי במנא דעכו״ם משמע דאי אמרינן משיכה בעכו״ם קונה משיכה קונה במנא דישראל אלמא משיכה קניא בכליו של מוכר. ואין ראיה משם דמשיכה דהתם על כרחך לאו דוקא משיכה אלא הגבהה דהא ברשותו של ישראל איירין כדמוכח בתר הכי. תוספות הרא״ש ז״ל.

והא דאיבעיא לן בפרק שנים אוחזין קנה בהמה וקני כלים שעליה מהו דוקא בבהמה איבעיא לן ובכפותה כדאיתא התם לפי שאין דרך משיכת כלים בבהמה כפותה אי נמי לפי שאין הבהמה נעשית בסיס וטפלה לכלים הנמשכים אבל כלים נעשים בסיס לפירות ומשום הכי איכפל וקא בעי לה בבהמה כפותה במשיכה ולא בעי לה בכליו של מוכר. ואיכא מאן דאמר דלהכי לא פשטוה התם מהא דקתני הכא עד שיוציאנה מרשותו משום דאיכא למימר דמרשותו ומכליו קאמר ועודן דדלמא בכליו דלוקח מיירי דספוקי מספקא לן מלתא בשמעתין.

ואי בכליו דמוכר אמאי קנה לוקח. דכי היכי דכליו של לוקח כו׳ והוה מצי לדחויי אף על גב דכליו של לוקח לא בטיל כו׳ ככתוב בתוספות. אלא דאיכא למימר גם סברא אחרת שאין המוכר חפץ במהירות קיום המקח שאם יוקרו הפירות שיהיו ברשותו לחזרה. תוספות הרא״ש ז״ל.

וזה לשון הרא״ם ז״ל: ואי בכליו דמוכר אמאי קנה לוקח. כלומר אי אמרת בשלמא הא דקתני רישא ברשות מוכר לא קנה לוקח כו׳ בכליו דלוקח דאלמא כליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה דשמעינן מינה דבתר חצר אזלינן ולא בתר כלי היינו דקתני סיפא ברשות לוקח כיון שקבל עליו קנה לוקח משום דחצר וכלי תרווייהו דלוקח נינהו ואפילו הוה ליה כלי דמוכר נמי כיון דחצר דלוקח נינהו בתר חצר אזלינן ולא בתר כלי אלא אי אמרת דרישא בכליו של מוכר הוא אבל בכליו של לוקח ברשות מוכר קנה דבתר כלי אזלינן אמאי קתני סיפא ברשות לוקח כו׳ ואף על גב דכליו דמוכר הוא והא אמרת דבתר כלי אזלינן ולא איכפת לן בחצר וכו׳. עד כאן לשונו.

תא שמע משך חמרין ופועלין. ואית דגרסי חמריו ופועליו. פירוש חמריו ופועליו של לוקח וכגון שלא נתכוונו לזכות בפירות ללוקח בהגבהתן. והכניסן לתוך ביתו כו׳ שניהם יכולים לחזור בהם ואתא לאשמועינן דאין משיכת החמרין והפועלין נחשבת משיכה לגבי הפירות שעליהן ואשמועינן נמי שאין רשותו של לוקח קונה לו הפירות קודם שפורקן דכל זמן שהחמרין והפועלים טוענין אותם אינן כמונחין ברשותו ואף על פי שמשכן והכניסן לתוך ביתו המה וחמוריהם אין משיכת החמורים משיכה לגבי פירות שעליהן דעד כאן לא מיבעיא לן בפרק שנים אוחזין משוך בהמה זו וקנה כלים שעליה מהו אלא כשאומר לו בפירוש שיקנה הכלים שעליו באותה המשיכה. ועוד הא מסיק התם על האי בעיא והלכתא בכפותה קא מיבעיא ליה אם תועיל המשיכה לגבי כלים שעליה כשהיא כפותה דמיא טפי למשיכה שמושך פירות בכלי. בין מדד עד שלא פסק בין פסק עד שלא מדד. יש מפרשים דהוא הדין אף על גב דמדד ופסק ואיידי דבעי למיתני בסיפא כו׳ ככתוב בתוספות. והוא הדין מדד עד שלא פסק דקתני רישא כגון שמדד על צוארי החמורים דהא רישא לא בפרקן איירי ואי הוה מיירי בפרקן אם כן פסק עד שלא מדד אמאי לא קני תיקני ליה רשותו. וזה הפירוש דחוק מאד דפסק עד שלא מדד משמע בהדיא הא מדד קנה. לפיכך אני אומר דמיירי כשמדד הלוקח בבית המוכר או בשוק ואלו פסק ומדד קנה בהגבהה. עליות.

בין פסק עד שלא מדד כו׳. פירוש כגון שמדדן החמר מעל גבי החמור ולא הורידן לקרקע שלו. מדדן בעל הבית אם פסק עד שלא מדד אין שניהם יכולין לחזור בהן לפי שכיון שמדדן בעל הבית הרי הגביהן באותה מדידה וקנאן בהגבהה הלכך הא דקתני בין פסק עד שלא מדד כו׳ אי אפשר להעמידן אלא כשמדדן החמר ולפיכך לא קנה בעל הבית שהרי לא הגביה ולא משך ולא הורידן לקרקע כדי שתקנה לו חצרו. פרקן. פירוש בין החמר בין בעל הבית ונתנן בקרקע שהוא חצרו של בעל הבית פסק עד שלא מדד אין שניהן יכולין לחזור בהן. פירוש דלא מהניא משיכה והגבהה וכל מיני הקנאה אלא לאחר פסיקת הדמים דסמכא דעתיה דמוכר ולוקח כדבעינן למימר קמן. אבל אם לא פסק אף על פי שמשך והגביה או נעשו בחצרו כיון שיכול המוכר לומר לו איני מוכר לך אלא בכך וכך וגם הלוקח יכול לומר איני לוקח ממך אלא בכך וכך עדיין לא קנה הלוקח כלום ולפיכך אף על פי שפרקן והכניסן לתוך ביתו ונעשו ברשותו דלוקח אם מדד עד שלא פסק עדיין לא קנה הלוקח כלום ואף על פי שהם בחצרו אמר ליה הונא בריה דמר זוטרא מכדי פרקן קתני. פירוש כלומר כיון שפרקן והכניסן לחצרו דלוקח תיקני ליה חצרו ואמאי מפליג בין פסק עד שלא מדד למדד עד שלא פסק אמר ליה פסק סמכא דעתיה כו׳. ושמע מינה דמשיכה והגבהה ומסירה וכלהו אנפי דהקנאה לא מקניאן וקני בהו לוקח אלא בפסק עד שלא עשאן אבל אם לא פסק עדיין לא סמכא דעתיה דמוכר ולא מקנה ליה ללוקח מידי. ומסתברא לי דהני מילי במידי דאין דמיו קצובין אבל מידי דדמיו קצובין אינו צריך פסיקא ואף על גב דקא תבע השתא טפי לאו כל כמיניה דאמרינן האי מהדר קא הדר ביה הלכך כיון דמשך או הגביה או עבדינהו לחד מאנפי דהקנאה ואף על פי שלא פסק הדמים קני לה הלוקח ויהיב ליה דמים כמה דשוה. הדין סברא דילן אבל רבינו הרב ז״ל לא הוה סבירא ליה הכי אלא אפילו בדברים שדמיהן קצובין נמי פסק אין לא פסק לא דכיון דלא פסק לא סמכא דעתיה ואכתי אית ליה למוכר למיתבע ביה טפי ממאי דשוה. הרא״ם ז״ל.