טו. אמר רבא ומאי קושיא ודילמא ר׳ מאיר באילן אחד ספוקי מספקא ליה כול׳ – עיין מה שכתבתי בשלהי לא יחפור במהדורא תליתאה.

יו. וניחוש דילמא לאו ביכורין נינהו וקא מעייל חולין לעזרה – אי קשיא: וכי אסור להכניס חולין לעזרה והא תנן בזבחים בפרק כל התדיר ובכולן הכהנים רשאין לשנות באכילתן לאוכלן צלויין שלוקין ומבושלין ולתת לתוכן תבלי חולין ותבלי תרומה אלמא מעייל תבלי חולין לעזרה ומבשל להו עם בשר חטאת¹ ואשם. תשובה: אינו אסור אלא להגישן על גבי המזבח ולעשות בהם מעשה קדשי מזבח שהביכורין טעונין תנופה ודכוותה אמרינן נמי בריש פרק הזרוע דמקשה התם ויהיו חולין חייבין בחזה ושוק מקל וחומר. ומהדר: דאי איפשר למעבד בהו תנופה לינפינהו אבראי לפני י״י כת׳ אי אגואי קא מעייל חולין לעזרה ודכוותה אמרינן נמי בפרק בתרא דמנחות דתנן התם פירשתי מנחות של עשרונות ואיני יודע מה פירשתי יביא מנחה של ששים עשרון ר׳ אומר יביא מנחות של עשרונות מאחד ועד ששים ואמרינן בגמ׳ במאי קא מיפלגי אמר רב חסדא במותר להכניס חולין בעזרה קא מיפלגי דרבנן סברי מותר להכניס חולין בעזרה ור׳ סבר אסור להכניס חולין לעזרה והתם נמי בעיא מנחה הגשה וקמיצה על גבי המזבח ובתר הכי מסיק רבא אמר דכולי עלמא אסור להכניס חולין לעזרה כול׳ וקשיא לי ממאי דתנן בשלהי פרק השולח גט המוכר שדהו לנכרי וחזר ולקחה ממנו ישראל הלוקח מביא ביכורים מפני תיקון העולם ואמרינן בגמ׳ מפני תיקון עולם אין דאוריתא לא אלמא מביאין ביכורין אף על פי שאינו חייב מן התורה אלא אמרינן דקא מעייל חולין לעזרה ותנן נמי בפרק בתרא דחלה אריסטון הביא ביכורים מאפמיא וקיבלו ממנו מפני שאמרו הקונה שדה בסוריא כקונה בפרוורי ירושלם. ותנן בפרק ששי דשביעית אין מביאין תרומה מחוצה לארץ לארץ אמר ר׳ שמעון שמעתי בפירוש שמביאין מסוריא ואין מביאין מחוצה לארץ. ומקשה בירושלמי: תמן תנינן אריסטון הביא ביכורים מאפמיא וקיבלו ממנו ויביא תרומה אמ׳ ר׳ הושע בכורים באחריות בעלים תרומה אינה באחריות בעלים אם אומר את כן אף הן מרדפין אחריה לשם – פירוש: מקשה לתנא קמא דאמר אין מביא תרומה מחוצה לארץ ולא מפיק סוריא מכללה כדמפיק ר׳ שמעון אלא סבר דאף מסוריא אין מביאים ומאי שנא תרומה מביכורים שמביאים מסוריא. ותירץ ר׳ הושע שהביכורים הן אחריות הבעלים להביאן להר הבית כדתנן בפרק קמא דביכורים ומנין שהוא חייב באחריותן עד שיביאם להר הבית שנאמר ראשית ביכורי אדמתך תביא בית י״י אלהיך – פירוש: ואין לגזור שמא יהו הכהנים מרדפין אחריהן אבל התרומה אינה באחריות הבעלים להגיעה ביד הכהנים אלא הן מחזרין בגרנות לקבלה ואם אתה מתיר להביא תרומה מסוריא יהיו הכהנים יוצאין מארץ ישראל לסוריא לקבל התרומה ואסור לצאת מן הארץ לחוצה לארץ הנה מוכיח מכאן דסוריא הוי חוצה לארץ ומדאוריתא אין מביאין ממנה ביכורים וחכמים אמרו שיביאו ואמאי והא קא מעייל חולין לעזרה. ונראה לי לתרץ דודאי כל היכא דפטירי מדאוריתא ורבנן אחמור דלייתו לא חישי׳ משום חולין בעזרה דחולין בעזרה לא אסירי מדאוריתא אלא חולין שנשחטו בעזרה כדנפקא לן מכי ירחק ממך המקום וזבחת דילפינן מהתם בריחוק מקום אתה זובח ואי אתה זובח בקירוב מקום אבל להכניס חולין בעזרה אינו אסור אלא מפני שנראה דרך בזיון לנהוג בחולין קדושה ולהגישן על גבי המזבח כמו הקדשים ודבר זה אינו אסור אלא מדרבנן וכיון שחייבו חכמים להביא אין כאן ביזיון שהרי חכמים הצריכוהו לכך וכיון שחכמים הצריכוהו אין שם ספק אלא בודאי הן קדושים אבל הכא דהן ספק קודש ספק חולין איכא למיחש לחולין בעזרה ודמי האי קצת למאי דאמרינן שני ימים טובים של ראש השנה שהן קדושה אחת וכיומא אריכתא דמו ונולדה בזה אסורה בזה. וטעמא דמילתא הוא מפני שלא היו מקבלין העדות אלא עד המנחה ואם באו מן המנחה ולמעלה אין מקבלין אותן ונוהגין אותן היום קודש ולמחר קודש ואף על פי שאותו היום הוא חול גמור כיון שאין מקבלין העדות אפילו הכי עשו אותו קודש וביצה שנולדה בו אסורה למחר. ובשני ימים טובים של גליות שהוא ספק תורה אמרה נולדה בזה מותרת בזה. שהאחד הוא חול גמור אלמא בדבר שהוא ודאי חול והן עשאוהו קודש הוי קודש ובספק חול ספק קודש דאוריתא הוי חול והם הכי נמי בביכורים בדבר שהן חולין מן התורה והם עשאום קודש לית בהו משום חולין בעזרה ובדבר שהן ספק קודש ספק חולין מדאוריתא יש בהן משום חולין בעזרה. עיין מה שכתבתי בפרק כל הזבחים שנתערבו עיין בפרק הזרוע במהדורא תליתאה שהוכחתי שאיסור להכניס חולין בעזרה הוא מדאוריתא.

יז. ודילמא לאו ביכורים נינהו וקא מפקע להו מתרומה וממעשר – פירוש: אבל בסוריא אין להקשות² כן שהתרומה ומעשר שלהן הן מדרבנן והם אמרו והם אמרו שיביא ביכורים וייפטרו מן המעשרות וכן נמי במוכר שדהו לנכרי אם יש לו קינין אינן חייבין במעשרות כיון שגדלו ברשות גוי והילכך אם יחייבוהו להביא ביכורים אין בכך כלום.

יח. אלא מעשר ראשון דלוי הוא – פירוש: ואין לומר ניתננו ללוי והוא יחזור וימכרנו לכהן דאיכא למיחש דאי יהבינן ליה ללוי דילמא אכיל מיניה ונמצאו ביכורים נאכלין לזרים.

דיהיב ליה לכהן כר׳ אלעזר בן עזריה כול׳ – פירוש: בפרק יש מותרות מוכיח דפליגי קודם דקנסינהו עזרא. וטעמא דר׳ אלעזר משום דקסבר בכ״ד מקומות נקראו הכהנים לויים והילכך קרא דכתיב לוים גבי מעשר גם הכהנים בכלל אלא בתר דקנסינהו עזרא גם ר׳ עקיבה מודה שניתן לכהנים. וראיתי מקשים התינח רבנן מצינן למימר דסברי כר׳ אלעזר אלא ר׳ מאיר הא אשכחן בפירוש התם בפרק יש מותרות דפליג אדר׳ אלעזר וסבירא ליה כר׳ עקיבה ומתרצים דהכא לרבנן קא שקיל וטרי אבל לר׳ מאיר איכא תקנה כגון דיהיב ליה ללוי ויחזור וימכרנו לכהן. ואינו נראה לי שאם זה היה ראוי לעשות לא הות קשי לן מידי. אלא ודאי משום דחישי׳ לתקלה. אלא לר׳ מאיר צריך לתרץ בתר דקנסינהו עזרא דכולי עלמא מודו דלכהן יהבינן ליה ואם היה רוצה היה יכול לתרץ לו דכיון שהדבר ספק אומר לו ללוי הבא ראיה וטול ומעכבן הכהן לעצמו שהרי הכהן צריך לעשרן ולא ישראל כדפרישית במהדורה קמא אלא רבותא עשה שמקיים מצות נתינה.

יט. והאמר ר׳ זירא כל הראוי לבילה כול׳ – כתב רבינו יצחק זצוק״ל איני יודע מאי קאמר שהרי בכאן הוא משום ספיקא דאינו ראוי לקריאה ומה נפשך אי ביכורים נינהו הרי הן ראויין לקריאה ואמאי מעכבא ולא דמי לס״א עשרונות בכלי אחד דהתם על ידי מעשה ביטל את הבילה שהרי מצווה לעשות ואינו יכול לקיים את המצוה וגם הקשה דאי לא מצי למיכלינהו מה בכך אטו אכילה מעכבא. ונראה לי דלא קשיא ולא מידי דכיון דמספיקא אינו רשיי לקרוא נמצא שאינן ראוין לקריאה הן. וקריאה מעכבת בהן והיאך מחייבים חכמים להביא ביכורים דלא חזו לאכילה למה חייב הבורא להביא ביכורים כי אם לתתן לכהן ולאוכלם.

כ. דעביד להו כרבי יוסי בר׳ חנינה דאמ׳ ר׳ יוסי בר׳ חנינה בצרן ושיגרן ביד שליח ומת שליח בדרך מביא ואינו קורא – פירוש: לא מיבעיא אם הביאן השליח דאינו קורא כדתנן בפרק קמא דביכורים אלא אף על פי שמת השליח ורוצה הוא לגמור הבאתן מביא ואינו קורא דבענן לקיחה והבאה כאחת. וכיון שתחלת הלקיחה היתה על יד שליח פטור. והאי דאמר ר׳ יוסי בצרן ולא אמר שיגרן ביד שליח ומת שליח בדרך מביא ואינו קורא משום דאינו רשיי לשלוח ביכוריו על ידי שליח ולהיפטר מקריאה אלא אם כן בצרן מתחלה על דעת כן לשולחם על ידי שליח. דהכי אמרינן בירושלמי: ר׳ זירא ור׳ אמי ור׳ שמע׳ בן לקיש בשם ר׳ הושעיה בשליקטן לשולחם ביד אחר אבל אם ליקטן להביאם הוא לא ישלחם ביד אחר שכל הביכורים שנראו ליתור בקריאה אינן ניתרין אלא בקריאה. ומשום הכי הזכיר ר׳ יוסי בר׳ חנינה בצרן שאם בצרן על דעת לשולחם על ידי שליח ולהיפטר מקריאה ואחר כך מת אף על פי שהוא רוצה לגמור הבאתן פטור. והאי דקאמר כדר׳ יוסי בר׳ חנינה ולא אמר דמשדר להו על ידי שליח ולא יקרא כלל. משום דרוצה לקיים דברי המשנה דתני מביא ואינו קורא אלא עד דעביד כר׳ יוסי וכל הני מקשי׳ לרבא דתלי טעמא דמתני׳ משום ספיקא דאי הוה טעמא משום דהוה ילפינן ליה מקרא לא הות קשיא לן מידי והילכך מידחיק רבא לפרושי האי דתני מביא ואינו קורא כדר׳ יוסי. וכל דברי רבינו שמואל בזה אין בהם ממש.