וחזינן ההוא אבן טבא כו׳. הביאור הנה אבותינו ראו בכל דור גם אנו מיום שעמדה מלכות הרשעה גזרו עלינו שלא יעסקו בתורה ובמצות כדאמרינן בברכות ובמגילה ובכמה דוכתין אבל הוא אלהינו ית׳ ב״ה עזרנו בעצתו ובסבות רחוקים ע״י מלכיות המתגרות בהם בכל דור ודור אשר ע״י זה יתבטל גזרתם הרעה וכההיא דקטיעא בר שלום דלא יכלת ליה לכולהו והנה רבב״ח ראה מלכיות המתגרות זו בזו בכלל הם נחלקים לב׳ מחנות ואמונות עד ביאת גואלנו בב״י והם מלכות הרשעה ומלכות ישמעאל וע״ז אמר הוה אזלינן בספינה כו׳ הוא בגלות מלכות הרשעה כמ״ש לעיל וחזינן ההוא אבן טבא שהוא רמז לתורה מפנינים היא יקרה וכל חפציך לא ישוו בה והדרא ליה תנינא שהוא מלכות הרשעה שהוא נחש הקדמוני שנקרא כן ע״ש אכזריותו עם אומה הישראלית כמ״ש לעיל בכוונת ההוא אקרוקיתא כו׳ וי״ל דהדר לההוא אבן טבא התנין ועשה לו גדר שלא יגע לו בן ישראל שלא יעסקו בתורה ואמר נחית בר אמוראי הם הת״ח שהם משיטים בים התורה אתא תנינא וקא בעי למבלע ספינתא שגזרו עלינו גזירות רעות על כל מי שיעסוק בתורה כדאי׳ פרק הרואה בעובדא דרבי עקיבא ואמר עד דאתא פושקנצא כו׳ שהוא מלכות ישמעאל שנקרא ע״ש עורב נקבה כמ״ש ג״כ לעיל ופסקיה לרישיה במלחמות ההם כו׳ והוה דמא ע״י ש״ד שנעשה במלחמות ההם כו׳ או רמז על ש״ד שעשו העובדי כוכבים באומה הישראלית במלחמות בבעלי התורה כמפורש בשבט יהודה ואמר דאתא תנינא חבריה שקליה ותלי לה וחיה כו׳ הוא רמז למלכי חסד שיהיו בו כמו אנטונינוס וחביריו דשקל לההוא אבן טוב ותליה ליה כו׳ שמצינו בו שהוא גופיה עסק בתורה וזכה בו לחיי עוה״ב ואמר הדר אתא תנין אחר שעמד מלכות אחרת ממלכי יון אתא קבעי ליטבע לספינתא דהיינו שרצה שוב לגזור גזרות רעות הדר אתא ההוא פושקנצא שהוא מלכות ישמעאל ופסקיה לרישיה דההוא תנין במלחמות ההם עד שנתבטל גזרתם הרעה עלינו ושקלה לההוא אבן טבא כמו שראינו בכל דור על הרוב במלכי ישמעאל שהיו מלכי חסד נתנה הרשות לנו בכל מלכותם לכל אדם לקבל עול תורה ומצותיה ואמר דהוה ציפרי מליחי בהדן כו׳ הם שליפי הגזירה וציפרי הוא רמז לת״ח העוסקים ומפטפטין בתורה כמפורש לעיל בההוא דחזינן ההוא ציפרא כו׳ והוי כאלו כבר מתו בגלות ההוא המר והוו מליחי ר״ל שלא הסריחו לעבור על דת ועמדו בנסיון עד כי מהת״ח ההם אותבינהו שלקחו לההוא אבן טבא שהיא התורה בהדן ופרחו בכמה גרושים שעברו עלינו בארצות מלכי יון ובאו בארצות ישמעאל להיות לנו שם הצלה ותשועה מגזירות רעות התם והאל יעזרנו בב״י א״ס:

א״ל מאור גדול ראיתי אמר מאור גדול ולא אמר אור גדול יש לפרש שר׳ יהושע חשב כדעת חכמי האומות דאמרינן בפרק מי שהיה דביום חמה מהלכת למעלה מן הרקיע ובלילה למטה מן הרקיע ונראין דבריהם שביום מעיינות צוננות ובלילה רותחין והיה זה המעשה בלילה כדמשמע שהיה ר״א ישן והוא שאמר ר׳ יהושע החמה שהיא מאור הגדול ראיתי בים שהיא מהלכת תחת התהום בלילה ור״א א״ל לפי דעתו בפרק לא יחפור דהעולם דומה לאכסדרה כו׳ וכיון שהגיעה חמה אצל קרן מערבית צפונית נכפפת ועולה למעלה מן הרקיע והוא כדעת חכמי ישראל בפרק מי שהיה דבלילה עולה למעלה מן הרקיע ולזה אמר ליה ר״א שא״א לראות החמה בים אבל עיניו של לויתן ראית בים דכתיב ועיניו כעפעפי שחר וע״ש זיכוך בריאותו כעצם השמש לטוהר כי הוא יהיה מאכל ותענוג נפשיי לצדיקים לעוה״ב כדלקמן וק״ל:

ההוא עישבא סמתרי כו׳. יש לפרש שנקרא כן שזה סם דבעי ליה לתרי לעשותו חד וק״ל:

את התנינים כו׳. אורזילי דימא כו׳ יראה לפי שכל מה שיש ביבשה יש בים כדאמרינן בחולין והמין היותר גדול הנזכר ביבשה הוא הראם כדלעיל יש לנו לומר שהניכר בים בבריאה ממין היותר גדול דהיינו תנינים הגדולים הוא ג״כ מין ראם ומה שפרט אותן התורה בבריאת רמש המים טפי מבריאת רמש האדמה שלא פרט בהן ראם י״ל שאלו במים יותר גדולים בהפלגה יותר מאותן שביבשה אע״ג שהפליגו ג״כ בהם הרבה לעיל בגדולתן ולמ״ד נמי שהם לויתן נחש כו׳ פרט בהן יותר בבריאה לפי שהן תענוג ומאכל נפשיי לצדיקים לעתיד ומה שלא פרט ג״כ ברמש האדמה בהמות בהררי אלף הכי נמי לפי שאינן גדולים כ״כ בהפלגה כמו הלויתן שמקיף כל העולם וק״ל:

אף לויתן נחש בריח כו׳. זכר ונקבה בראם כו׳ ר״ל אע״ג דלא נבראו לקיום המין כדמסיק אלמלא נזקקים כו׳ אפ״ה נבראו זכר ונקבה וכן ואף בהמות כו׳ ואפשר שניתן להם מתחלה כח ההולדה כפי טבע הבריאה כי כל הנולד מסורס הוא תש כח בטבע אבל המסורס אח״כ הוא טוב למאכל וע״כ הוא מזומן לסעודה לעתיד לבא וסירס את הזכר בלויתן אינו מפורש אבל ילמוד סתום דהיינו בלויתן מן המפורש דהיינו מן הבהמות ופירוש הנה נא כחו במתניו כי הבנים הנולדים לזכר הם כחו כמו כחי וראשית אוני גם נקראים יוצאי חלציו וע״כ אמר בו כחו נשאר במתניו ולא יצא לחוץ ורש״י באיוב פי׳ בע״א וז״ל כחו במתניו ביציו מעוכים ונסתרים כו׳ ע״ש:

וליעבד איפכא כו׳. לאו אקרא פריך דאימא דקושטא הכי הוא דצינן הנקבה והרג הזכר אבל אדרב יהודה שאמר שהרג הנקבה וסירס הזכר פריך דאימא איפכא ועוד יש לומר דאקרא נמי פריך דמדכתיב תנין בנו״ן ולא תנים כמו ותנים בהיכלי עונג בנוה תנים למעון תנים והרבה כמוהו משמע ליה דהרג הנקבה שנו״ן תבא לנקבות במקום המ״ם לזכרים וק״ל:

ה״נ לימלחה לנקבה כו׳. ופר״ש מה בצע להחיותה וק״ק דא״כ מאי פריך מעיקרא גבי דגים ולצננה לנקבה ומסיק נמי אי לאו משום פריצות דדגים החיה נמי הנקבה ואפשר לפרש ולקיים פרשב״ם למאי דמסיק נקבה מליחה מעלי פירושו דמליחה מעלי ויותר טוב מלצננה ולהחיות לא איצטריך לן טעמא דפריצות בדגים ותו לא מידי וק״ל: ודע כי יש לנו להאמין בכל הדברים האלו בפשטן ואף שהמפרשים האריכו בדרוש הזה לפי כוונתם יעוין שם אין הדברים יוצאין ממשמען ודו״ק:

בשעה שבקש הקב״ה לברוא העולם א״ל לשר של ים כו׳. גם זה המאמר שנסמך למאמר לויתן דלעיל יש לפרשו כפשטיה השר של ים הוא בריה גדולה בים דוגמת לויתן והוא מבואר כי לפי הטבע שיהיו המים עולים על הארץ בהיקף כ״א מהיסודות הפשוטים לחבירו וכפי אותו הטבע היה שר של ים ממונה על המימות ורצה הקב״ה לבטל אותו הטבע שתראה היבשה לישוב העולם וע״כ א״ל לשר של ים שיבלע כל מימות שבעולם לבטל הטבע והוא השיב די שאעמוד בשלי כפי טבע הבריאה ואמר דבעט בו והרגו וביטל אותו הטבע ובמאמרו ית׳ ב״ה כינס המים למקום א׳ היפך הטבע כדאיתא במסכת תענית אפסוק נותן באוצרות תהומות חול וגו׳ וז״ש בכחו ובמאמרו רגע והשקיט כל המימות תוך הים היפך הטבע ובתבונתו מחץ וביטל כח וטבע הרהב שלא עשה רצונו ית׳ בזה וע״ז אמר ר״י ש״מ שר של ים רהב שמו דלפי פשוטו קאי על המצריים הוא שם התואר מלשון מתגאה כמו שהם הרהבוני ירהבו הנער בזקן אבל לפי דרש זה אינו שם התואר אבל שרו של ים כך שמו ולא ע״ש הגאוה נקרא כך דמה שהשיב די שאעמוד בשלי אינו ממדת הגאוה והוא קרוב לענין ענוה ושאמר אין כל בריה יכולה לעמוד מריחו כי בריה גדולה כזו ודאי היה מסריח במקום מגולה ביבשה כיון שלא נמלח לקיום כמו הלויתן שאמרו לעיל שנמלח לקיום לעתיד לסעודה לצדיקים אבל במים אינו מסריח כדאמרינן בעלמא דמיא מטרשי ליה ושאמר אל תקרי לים מכסים כו׳ דלפי פשוטו מאי כמים לים וגו׳ דים היינו מים כפרשב״ם ולא ניחא להו למימר דים היינו הגומא וקרקע המקוה כפי׳ הרמב״ן בפרשת בראשית דלמקוה המים קרא ימים לא משמע כן אלא דכינוס המים הם עצמם קרוים ימים ודו״ק:

אימתי בהמות בהררי אלף בטוחות כו׳. דכל זמן שהוא חי בטוחין הן כמו כן כפר״ש ויש לשאול למה תלה בטחונן בחיות הלויתן ולמה הן מובטחין בראותם בחיי הלויתן טפי מבחיותן ויש לפרש דאיתא במדרשות על פסוק אחד באחד יגשו איש באחיו ידובקו וגו׳ כי לעתיד הלויתן ובהמות בהררי אלף ילחמו זה בזה ויהרוג זה לזה שהבהמות ינגחו אותו בקרניו וימיתו אותו בזנבו והוא ישחוט אותו בסנפיריו וע״ז אמר הכא שרמז הכתוב אימתי בהמות בהררי אלף בטוחים להיות חי כי יגיח ירדן בפיו של לויתן ולא כשהם יגיחו את הלויתן בקרניו שאז גם הם אינן בטוחים שישחוק אותן הלויתן בסנפיריו כדאיתא במדרשות וק״ל:

כי הוא על ימים כו׳. שמקיפין א״י ואלו הן כו׳ משמע ליה דהאי מזמור כי לה׳ הארץ ומלואה וגו׳ בא״י הכתוב מדבר וכמפורש בקרא דבתר הכי דכתיב מי יעלה בהר ה׳ ומי יקום וגו׳ וק״ל: