(1) 
אוְהָא קַיְימָא לַן דְּרַבָּנַן וְעוֹד הָאָמַר ר׳ רַבִּי יוֹסֵי בֶּן ר׳ רַבִּי חֲנִינָא ב בְּדַף שֶׁל מַתֶּכֶת מַחְלוֹקֶת.
אוְהָא קַיְימָא לַן דְּרַבָּנַן וְעוֹד הָאָמַר But this is difficult, as we maintain that the halakha that drawn water invalidates a ritual bath applies only by rabbinic decree. And furthermore, doesn’t Rabbi Yosei ben Rabbi Ḥanina say that the dispute between Rabbi Eliezer and the Rabbis is with regard to a board of metal, and a metal vessel, even if it is flat and lacks a receptacle, is susceptible to ritual impurity by Torah law? This means that, according to Rabbi Eliezer, even a vessel that is susceptible to ritual impurity by Torah law loses its status as a vessel when it is affixed to the ground. Consequently, the question returns: Whose opinion is cited in the baraita that states that if one first hollowed out a duct and afterward fixed it to the ground, it is still considered a vessel and water flowing through it invalidates a ritual bath, but if he first fixed it to the ground and afterward hollowed it out, the water flowing through it does not invalidate a ritual bath?
והא קי״ל – דמים שאובין האי דפסלי מדרבנן היא כדאמרי׳ במס׳ יבמות [דף פב] היו עושין מקוה של מ׳ סאה ונטל סאה ונתן סאה כשר עד כמה אמר ר׳ יוחנן עד רובה יותר מרובה פסיל ליה. ל״א שאיבה לטבילה מדרבנן פסול ולא מדאוריתא דמן התורה כשר דלא מצינו בתורה שצריך מים חיים אלא זב דכתיב וכי יטהר הזב וגו׳:
ועוד – קושיא אחריני הא אמר ר׳ יוסי בר חנינא בדף של מתכת מחלוקת. ר׳ אליעזר ורבנן דפשוטי כלי מתכת דאורייתא מיטמו ואפי׳ הכי קאמר ר׳ אליעזר כי קבעו בכותל טהור ולטעמיה אמאי חקקו ולבסוף קבעו פוסל את המקוה:
ועוד הא אמר ר׳ יוסי בר׳ חנינא בדף של מתכת מחלוקת ופשוטי כלי מתכות מדאוריתא נמי מטמו, דתנן כלי מתכות פשוטיהן ומקבליהן טמאין. אלא לעולם רבנן היא, דסבירא להו דבין חקקו ולבסוף קבעו בין קבעו ולבסוף חקקו לאו כקרקע הוא חשוב. ושאני הכא לענין צינור, דשאובה דרבנן היא, משום הכי קאמרי דהיכא דקבעו ולבסוף חקקו כקרקע הוא חשוב ואינו פוסל את המקוה. אי הכי כיון דשאובה דרבנן, אפילו חקקו ולבסוף קבעו נמי תהוי כקרקע. ופריק שאני התם דאיכא תורת כלי עליו כשהוא תלוש קודם שיקבענו:
ועוד – אפילו אם תמצא לומר דאחמירו ביה רבנן כשל תורה הכא גבי דף נמי בדאורייתא מיירי דבדף של מתכת מיירי דטומאתו מן התורה דבשלמא עץ אתקש לשק [דכתיב] כלי עץ או בגד או עור או שק (ויקרא יא) מה שק מיטלטל מלא וריקן אף כלי עץ כו׳ אבל כלי מתכת בפרשת מדין הוא [דכתיב] (במדבר לא) אך את הזהב וגו׳ ולא אתקש לשק ואכתי דלא כרבי אליעזר היא ההיא דצינור דרבי אליעזר לא קמפליג מידי בין חקקו מעיקרא לחקקו ולבסוף קבעו.
האמר רבי יוסי ברבי חנינא כו׳ – משום דפשוטי כלי עץ לית להו טומאה כלל הלכך אוקמה בדף של מתכת.
שלח ליה רב נחמיה בריה דרב יוסף לרבה בריה דרב הונא זוטי לנהרדעא בי אתיא הך איתתא קמך אגבי עישור נכסי מאיצטרובלי. אמר רב אשי כי הוינן בי רב כהנא מגבי׳ עישור נכסי מעמל׳ דבתי. פי׳ רבינו שמואל זצ״ל עישור נכסי שהבת נוטלת מנכסי אביה בשביל פרנסת הבעל להנשא בו. וקיי״ל בכתובות לפרנסה שמין באב. והיכא שאין אנו יודעים דעתו נוטלת עישור נכסי ממקרקעי אבל לא ממטלטלי כדאמרינן בכתובות אפילו מאיצטרובל כר׳ אליעזר דכל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע. ופי׳ רבינו חננאל זצ״ל וקיי״ל הכי דהא לית מאן דפליג עליה ולדברי הכל פרנסה דהיא עישור נכסי ממקרקעי ולא ממטלטלי הוא אפי׳ בזמן הזה דהא פסק רבא בפ׳ מציאת האשה הילכתא ממקרקעי ולא ממטלטלי בין לכתובה בין למזוני בין לפרנסה אע״ג דעבוד רבותינו הגאונים ז״ל תקנה לגבות כתובה ממטלטלי גובין גם מזוני אפילו ממטלטלי דהא קיי״ל תנאי כתובה ככתובה דמי. וה״מ בכתובה ומזוני אבל לפרנסה אינה תנאי כתובה הילכך במקומה עומדת וממקרקעי גביא ולא ממטלטלי:
סימן מו
שמעינן מינה דסוגיא דשמעי׳ כר׳ אליעזר סלקא דסבר כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע. וכן פר״ח זצ״ל והכי פסקא אליבא דהילכתא וכן עיקר. מעמלא דבתי. משבח בתים דכמקרקעי חשיב ליה דשכר מקרקעי כמקרקעי עכ״ל. וכן כתב רבינו ברוך בר שמואל זצ״ל מארץ יון ומיהא שמעינן דסוגיין כרבי אליעזר. כתב רבינו יצחק בר מרדכי זצ״ל מעמלא דבתי איני יודע היכי דמי אם היו מושכרין בחיי אביהן דמה עומד בזה שע״י קרקע נעשת מלוה וכי אם מכר קרקע אביהם והניח להם אביהם מעות יחשבו כקרקע ואם לאחר מיתת אביהם הושכרו פשיטא. ומו׳ מפרש כגון שהשכיר אביהן לשנה ומת בתוך חצי שנתו. והא קמ״ל הואיל ושכירות אינה משתלמת אלא לבסוף לא חשבינן כאילו חצי שבחיי אביהן נעשת מטלטלין. עכ״ל:
ופרקינן לעולם רבי אליעזר היא ושאני פשוטי כלי עץ דרבנן. כגון דף של נחתומים דאע״ג דמיחד ליה למלאכה, כיון דלית ביה בית קבול אפילו בתלוש נמי מדרבנן הוא דמטמאו, וכי גזרו רבנן עליהו בתלוש אבל במחובר לא. ומתמהינן עלה מכלל דפיסול שאובה דאורייתא. ואמטול הכי פסיל בחקקו ולבסוף קבעו . והא קימא לן דשאובה דרבנן ועוד מי מצית דאמרת דטעמת דמטהר בדף של נחתומין משום דפשוטי כלי עץ דרבנן והא״ר יוסי בר חנינא בדף של מתכת מחלוקת.
אלא לעולם ברייתא דצנור רבנן היא ושאני שאובה דרבנן. כדבעינן למימר קמן, והכא גבי דף של נחתומים דסבירא להו לרבנן דאע״ג דמחובר לקרקע הוא כיון דהוה עליה תורת כלי בתלוש מקבל טומאה התם בדף של מתכת דטומאה דאורייתא היא כדרבי יוסי בר חנינא דאמר בדף של מתכת מחלוקת אבל בשל עץ דברי הכל טהור, דפשוטי כלי עץ לא מיטמו אלא מדרבנן, וכי גזרו רבנן בתלוש אבל במחובר לא גזרו רבנן, מידי דהוה אשאובה דפסולה דרבנן היא, ואמטול הכי כי קבעו ולבסוף חקקו לא גזרו ביה רבנן.
ושמעינן מינה דכל היכא דפיסולא דרבנן היא קבעו ולבסוף חקקו לא גזרו ביה רבנן והוה ליה כקרקע, אבל אם חקקו לבסוף קבעו גזרו ביה רבנן. וכל היכא דפיסולא דאורייתא הוא, אפילו קבעו ולבסוף חקקו גזרו ביה רבנן וכתלוש דמי. ונפקא מינה לכוורת דבורים, לרבנן דאמרי מקבלת טומאה במקומה אפילו במחובר נמי מקבלת טומאה. חדא דבית קיבול הוא ומדאורייתא נמי מטמא, ועוד דאפילו בטומאה דרבנן נמי כיון דהוה עליה תורת כלי בתלוש אף על גבי דחבריה לקרקע נמי מקבל טומאה:
מה. והא דתניא צנור שקבעו ולבסוף חקקו אינו פוסל את המקוה, אסיקנא אפילו לרבנן דלית להו כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע ושאני שאובה דרבנן, כלומר, עד כאן לא שמעת להו לרבנן דאמרי כל המחובר לקרקע אינו כקרקע אלא במידי דמדאורייתא שאני לן בין תלוש למחובר, כגון דף של מתכת דמדאורייתא בתלוש טמא ואי הוי כקרקע טהור וכיון דהכי אפילו במחובר נמי גזרו ביה רבנן, אבל שאובה דאפילו בתלוש נמי עיקר פיסולא מדרבנן הוא דמדאורייתא לא שנא בתלוש ולא שנא במחובר לא פסיל ורבנן הוא דגזרו ביה, כי גזרו ביה רבנן בתלוש אבל במחובר לא גזרו ביה רבנן.
ומקשינן אי הכי אפילו חקקו ולבסוף קבעו נמי לא ליפסול. ופרקינן התם משום דאיכא תורת כלי עליו בתלוש גזרו ביה רבנן, דכי גזרו רבנן בתלוש לגמרי גזרי ביה ואפילו חברו.
מיהא שמעינן דשאובה דרבנן. אלא מיהו הני מילי כשאין רובו שאוב, דומיא דצנור דהכא דקתני פוסל את המקוה ואינו פוסל את המקוה, דמשמע דהאי מקוה לא על ידי צנור זה נתמלא אלא בהכשר נתמלא אלא שהיה חסר ובא צנור זה ופסלו, אבל כולו שאוב מדאורייתא נמי שלא על ידי המשכה פסול. דבהדיא גרסינן בתורת כהנים בפרשת ויהי ביום השמיני (פרשתא ט,א) יכול מילא בכתפו ועשה מקוה בתחלה יהא טהור ת״ל אך מעין ובור מקוה מים יהיה טהור מה מעין בידי שמים אף מקוה בידי שמים.
הדין סברא דילן, ורבואתא בתראי נמי הכין הוה סבירא להו, ומייתו לה ראיה נמי מהא דגרסינן נמי בפ״ב דזבחים (כה,ב) אך מעין ובור וגו׳ יהיה טהור הויתו על ידי טהרה תהא כלומר ולא על ידי דבר המקבל טומאה. ותניא בתוספתא (מקוואות רפ״ב) מקוה שהניחו ריקן ובא ומצאו מלא כשר מפני שזה ספק מים שאובין וחזקת המקואות כשרות מדלא קתני וספק מים שאובין כשר, ש״מ ספק כולו שאוב לא מכשרינן משום דודאי פסיל מדאורייתא, והכא היינו טעמא דכשר משום דחזקת המקואות ממי הגשמים נעשו וכשרות עד שיתברר לן שהן פסולין. תדע נמי דקתני סופא צנור המקלח (לא קנה) [למקוה] והמכתשת נתונה בצדו ספק, מן הצנור למקוה ספק, מן המכתשת למקוה פסול מפני שהפיסול מוכיח, ואם יש בו רוב מקוה כשר מפני שזה ספק מים שאובים למקוה, ש״מ דלא אכשרוה רבנן ספק מים שאובים למקוה אלא היכא דאיכא רוב מקוה כשר, דפיסולא דרבנן הוא, דמדאורייתא ברובא בטיל, אבל היכא דליכא רובא כשר כיון דמדאורייתא פסול לא מכשרינן מספק כדקתני רישא. והיינו טעמא דלא אמרינן התם שחזקת המקואות כשרות מפני שהפיסול מוכיח שיש לתלות במכתשת כמו שיש לתלות בצנור וכיון דאתחזק ריעותא קמן לא תלינן בהכשר. וההיא דאמרינן בפ״ק דפסחים (יז,ב) גבי משקה בית מטבחיא בקרקע טהורין דחזו להטביל מחטין וצנורות, ואע״ג דכולו שאוב, דמדאורייתא מחזא חזו, התם משום דאי אפשר בלא המשכה, משום דכי נפלו מיא ארצפה ממשכי אילך ואילך, והוה ליה כשאובה שהמשיכוה כולה דטהורה:
מו. בעי רב יוסף מי גשמים שחשב עליהן להדיח בהן את האצטרוביל שהוא עיגול שסביב לרחים התחתונה מהו. מי מכשירי להו לפרי לקבולי טומאה או לא. והיכא דניחא לך בנפילתן על גבי פירות מקמי דננגבו לא תבעי לך, דאע״ג דלא ניחא ליה בשעת נפילה ולא אחשיבינהו למיא מעיקרא כלל ודאי מכשרי, כדאיתא בפרק אלו מציאות (ב״מ כב,ב) גבי עודהו הטל עליהם, כי תבעי לך היכא דלא ניחא ליה בנפילתן על גבי פירות כלל, מיהו חשיב עליהו מעיקרא להדיח בהן את האצטרוביל, מ(י)הו, כמאן דחשיב עליהו לדבר התלוש דקיימא לן דמכשרי להו לפירי שלא לרצון כדבעינן לברורי בפרק המוכר פירות (לקמן צז,א סי׳ מו) דתלוש ולבסוף חיברו לענין הכשר זרעים כתלוש דמי, כדאסקה רב פפא בפרק הכל שוחטין (חולין טז,א), או דילמא כקרקע דמי ומחשבה לירד על גבי קרקע לאו מחשבה היא, דעל כרחיך בלא מחשבה נמי כי נחתי על גבי קרקע נחתי, וגבי מכשירין מחשבה בעינן כדתניא בספרא (שמיני פרשתא ח,ג) יכול אפילו חישב עליהן שירדו לבורות לשיחין ולמערות יהו מכשירין, ת״ל אשר ישתה, אין לי אלא שמילא לשתייה מניין שאם חישב להדיח בהן עצים שהן מכשירין את הפירות, ת״ל מים, אי מים יכול אפי׳ חשב עליהן לבורות לשיחין ולמערות יהו מכשירין, ת״ל אשר ישתה, מה שתייה מיוחדת עמה מחשבה אף כל שיש עמה מחשבה. ומפני מה מרבה אני מרבה [אני] את שחישב להדיח בהן עצים שהרי יש בה מחשבה [ומוציא] אני את שחישב שירדו לבורות שאין עמה מחשבה. והכא גבי אצטרוביל תבעי לך, כקרקע דמי ומחשבה להדיח את הקרקע לאו מחשבה היא עד שיחשב עליה לדבר התלוש, או דילמא כתלוש דמי ומכשרי.
אליבא דרבי אליעזר דדף לא תבעי לך דהא אמר כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע כי תבעי לך אליבא דרבנן דאמרי דלגבי מכר הוי מכור, מיהו לענין טומאה סבירא להו דכלי המחובר לקרקע לאו כקרקע דמי, מי אמרינן כיון דלגבי מכר מודו דהוי מכור הוא הדין לענין טומאה ולא מכשירי, או דילמא לגבי טומאה לדף של נחתומין מדמינן ליה וכתלוש דמי ומכשרי. ועלתה בתיקו:
והאמר ר׳ יוסי בר חנינא בדף של מתכת עסקינן. פירש ר״ש ז״ל דמשום דלא מצינו לפשוטי כלי עץ שום טומאה ואפילו מדרבנן, אלא בראויין למדרסות, דכלי עץ ושל עצם ושל עור איתקוש לשק, משום הכי אוקמוה רבי יוסי לדף זה בשל מתכת. וגם זה אינו מחוור, דאם כן מאן דאמר שאני פשוטי כלי עץ דרבנן מיטעא טעי וסבר דאית ליה טומאה מדרבנן, ואם איתא, הכי הוה ליה למימר, ופשוטי כלי עץ בר קבולי טומאה כלל נינהו והא דומיא דשק בעינן, ואמר ר׳ יוסי ב״ר חנינא בדף של מתכת עסקינן, ומדלא פריך הכי, ודאי משמע דמאן דמוקי לה בשל עץ לא טעי, אלא דמדר׳ יוסי מקשה אמאי דקא מוקי לה בשל עץ, אבל בשל מתכת אפילו רבי אליעזר מטמא, דאילו רבי יוסי קאמר דאפילו בשל מתכת פליגי, ואפילו בהכי מטהר רבי אליעזר וכח דטהרה אתא לאשמועינן ואי נמי אפילו רבנן מודו בשל עץ, דכיון דאין להן טומאה מדאורייתא, כי קבעו בטלו מתורת כלי, אבל בשל מתכת דטומאתן מדאורייתא הוא דמטמו, כנ״ל. ועוד דהא תניא בתורת כהנים (שם יא, לב הל׳ קטז) יכול שאני מוציא השולחן והטבלא והדולפקי תלמוד לומר מכל כלי עץ, אלמא אלו משמשין אדם ומשמשין משמשי אדם מקבלין טומאה אפילו מדאורייתא.
ויש אומרים ששלשה חלוקי פשוטי כלי עץ יש, יש מקבלין טומאה מדאורייתא, ויש מקבלין טומאה מדרבנן, ויש שטהורין לגמרי. כלים הראויים למדרסות, מקבלין טומאה מדאורייתא, וכדאמרינן בבכורות בפרק על אלו מומין (בכורות לח.) ואי אין לו תוך לכלי שטף מדאורייתא בר קבולי טומאה הוא. והא דומיא דשק בעינן, ופריק בהנך דחזו למדרסות, וכן אם משמשין את האדם ומשמשיו טמאין מן התורה, כדתניא (שם) יכול שאני מוציא את השולחן ואת הטבלא ואת הדולפקי תלמוד לומר מכל כלי עץ רבה [וכו׳] אף אני ארבה את השולחן והטבלא והדולפקי שהן משמשין את האדם ומשמשי אדם, ודוקא משמשי אדם ומשמשיו, אבל משמשין משמשי האדם ואינן משמשין את האדם טמאין מדרבנן, והיינו דף דאוקימנא מעיקרא בשמעתין בדף של מתכת, אבל פשוטין שאינן משמשין אפילו משמשי אדם לכולי עלמא טהורין מכלום, וכדאמרינן במסכת סוכה (סוכה יב:) גבי חיצין בזכרים כשרה, ואמרינן התם (ט:) נמי גבי מחצלת עשאה לסיכוך מסככין בה. ויש אומרים דכל פשוטי כלי עץ ואפילו משמשין אדם ומשמשיו כשלחן והטבלא, אין להם טומאה מדאורייתא, ודרשא דתורת כהנים מדרבנן, וקרא אסמכתא בעלמא, כדדרשינן נמי התם מעשר ירק ואילן מקראי, ודבר ברור שאינן אלא מדרבנן, אלא קראי אסמכתא בעלמא נינהו, ומביאין ראיה מהא דתנן בכלים ומייתו לה בפרק קמא דשבת (שבת טז.) כלי עץ [כלי עור כלי] עצם כלי זכוכית אין להם טומאה מן התורה, ושמעינן מינה דפשוטיהן לא מקבלי טומאה מן התורה כלל אלא מדרבנן.
כבר ביארנו בראשון של חולין שהזרעים אין מוכשרין לקבל טומאה אא״כ נתלשו המים ממקומם ברצון ושיהא אותו רצון לצרך דבר התלוש ר״ל שאם חשב עליהם לירד לבורות שיחין ומערות או להדיח כותל מערה שלא נעשה תלוש מעולם אין מכשירין הא אם חשב להדיח בהם קערה או עצים וכיוצא באלו הוכשרו אפילו חישב בהם להדיח כותל בנין שהוא תלוש ולבסוף חברו הוכשרו שתלוש ולבסוף חברו לענין הכשר זרעים כתלוש גמור הוא נדון אחר שכן מי גשמים שחישב עליהם להדיה בהם את האיצטרובל והוטבלו הפירות בהם או הזרעים הוכשרו ויש אומרים שהדבר בספק ממה שנשארה השאלה בכאן לדעת חכמים בתיקו ומ״מ יראה שלא נשאלה לדעת האומר שהתלוש ולבסוף חברו נדון כתלוש לענין זרעים ומאחר ופסקנו כן אין מקום לשאלה זו והדבר פשוט שהוכשרו:
בעי רב יוסף מי גשמים שחשב עליהם להדיח בהם את האיצטרוביל וירדו על הפירות מהו להכשיר אותם פירות אליבא דרבי אליעזר לא תיבעי לך דהא אמר כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע ומחשבה במים שירדו על הקרקע לאו מחשבה היא כדתניא בספרא יכול אפילו חשב עליהם שירדו לבורות לשיחין ולמערות יהו מכשירין תלמוד לומר אשר ישתה אין לי אלא שמלא לשתיה מנין שאם חשב להדיח בהם עצים שהם מכשירין את הפירות תלמוד לומר מים אי מים יכול אפילו חשב עליהם שירדו לבורות תלמוד לומר אשר ישתה מה שתיה מיוחדת שיש עמה מחשבה אף אני ארבה כל מה שחשב להדיח בהם עצים שהרי יש עמה מחשבה ואוציא אני את שחשב שירדו בבורות שאין עמה מהשבה. פירוש לפי שהמחשבה שירדו על הקרקע היא ומחשבה על הקרקע אינה מחשבה אלא עד שחשב שירדו על דבר שהוא מקבל טומאה. כי תיבעי לך אליבא דרבנן מאי כיון דסבירי להו דאיצטרוביל אינו מכור בכלל הבית אלמא כמטלטלי הוא חשוב כי חשב שירדו עליהם גשמים מחשבה גמורה היא ומכשירין את הפירות או דילמא כי קאמרי רבנן לאו כקרקע הוא חשוב הני מילי לענין מכירה משום דסבירי להו דמוכר בעין רעה מוכר אבל לענין מידי אחרינא כקרקע הוא חשוב תיקו. הרא״ם ז״ל.
לפירוש התוספות הא דלא בעי באצטרוביל לענין קבלת הטומאה דאצטרוביל כלי העשוי לנחת הוא ואינו מקבל טומאה. תוספות הרא״ש ז״ל.
(67a:1) אפילו מעמלא דבתי. פירוש שכירות הבתים כגון שמת האב והיה לו אצל השוכר שכירות הבית אבל שכירות שהיה לאחר מיתת האב לא מגבינן מיניה משום דברשות היורשים היה. הרא״ם ז״ל.
אצטרובלא דריחייא. יש מפרשים השכב. והקלת הרכב וקורין אותה קלת שהיא קלה ומעגלת על השכב לטחון התבואה והוא כענין שאמרו בברייתא מכר את הריחים התחתונה אבל לא את העליונה. הרשב״א ז״ל.
והא קיימא לן [והרי מוחזק בידינו] שפסול שאיבה במקוה הוא רק דרבנן [מדברי סופרים]! ועוד, האמר [הרי אמר] ר׳ יוסי בן ר׳ חנינא על המחלוקת בדף של נחתומים: בדף של מתכת מחלוקת, וכלי של מתכת, אף על פי שהוא פשוט, הריהו מקבל טומאה מן התורה! ונמצא שלדעת ר׳ אליעזר אפילו כלי המקבל טומאה מן התורה, כיון שנקבע בקרקע בכך יצא מתורת כלי, וחוזרת השאלה: אם כן, כשיטת מי היא אותה ברייתא בענין צינור, שאם קבעו ואחר כך חקקו — אינו פוסל את המקוה?
But this is difficult, as we maintain that the halakha that drawn water invalidates a ritual bath applies only by rabbinic decree. And furthermore, doesn’t Rabbi Yosei ben Rabbi Ḥanina say that the dispute between Rabbi Eliezer and the Rabbis is with regard to a board of metal, and a metal vessel, even if it is flat and lacks a receptacle, is susceptible to ritual impurity by Torah law? This means that, according to Rabbi Eliezer, even a vessel that is susceptible to ritual impurity by Torah law loses its status as a vessel when it is affixed to the ground. Consequently, the question returns: Whose opinion is cited in the baraita that states that if one first hollowed out a duct and afterward fixed it to the ground, it is still considered a vessel and water flowing through it invalidates a ritual bath, but if he first fixed it to the ground and afterward hollowed it out, the water flowing through it does not invalidate a ritual bath?
הכל
(2) לְעוֹלָם רַבָּנַן הִיא וְשָׁאנֵי שְׁאִיבָה דְּרַבָּנַן.
The Gemara answers: Actually, one can explain that the baraita is in accordance with the opinion of the Rabbis, who deem the baker’s metal board susceptible to ritual impurity even when it is fixed to a wall, but the halakha governing drawn water added to a deficient ritual bath is different, because drawn water invalidates a deficient ritual bath only by rabbinic law, and therefore the Rabbis were lenient.
אלא לעולם רבנן – דדף הוא ודקשיא לך גבי צינור אפילו קבעו ולבסוף חקקו נמי יפסול למקוה לרבנן דמטמאי ליה גבי דף וחשיבי ליה כלי בכל ענינים אפי׳ בקבעו ולבסוף חקקו שאני שאיבה דרבנן כדפרישית לעיל הלכך גבי צינור הוא דמקילי רבנן ואמרי אינו פוסל בקבעו ולבסוף חקקו אבל לגבי דף דטומאתו מן התורה לעולם טמא אפי׳ בקבעו ולבסוף תקנו דסבירא להו לרבנן דכל המחובר לקרקע אינו כקרקע.
יז. ושאני שאיבה דמדרבנן – מה שפירש רבינו שמואל זצוק״ל והביא ראיה מנתן סאה1 ונטל סאה2 אינה ראיה דההיא בשאר משקין מיירי ואם כן נאמר דפסול שאר משקין מדרבנן. ועיין כל משפטי השאיבה באר היטב בפרק במה אשה במהדורא בתרא.
1. כן תוקן בדפוסים. בכ״י ששון 557, ירושלים 131: ״מאה״.
2. כן תוקן בדפוסים. בכ״י ששון 557, ירושלים 131: ״מאה״.
שאני שאובה דרבנן – יש מפרשין כל שאובה שבעולם אפילו מלאו בכתף מדרבנן היא וראיה לדבר זה מה ששנו בתוספתא דמסכת מקואות פרק שני מקוה שהניחו ריקם ובאו ומצאו מלא טהור מפני שספק מים שאובין למקוה וחזקתן למקואות כשרין משמע דאפילו כולה שאובה מרבנן דהא הניחו ריקם קתני ולא קתני שהניחו חסר ואי מדאורייתא ספיקא דאורייתא ודאי לחומרא ועוד דאמרי׳ במסכת פסחים (יז,ב) גבי מטבחיא בכלין טמאין בקרקע טהורין פירש רב פפא בקרקע טהורין משום דחזו למטבל בה מחטין וצנורות משמע דאפילו כולה שאובה מדרבנן.
ורבינו תם ז״ל היה אומר דשלשת לוגין מים שאובין בתחלה פוסלין את המקוה מן התורה ואין צריך לומר כולה שאובה ועל פני המים הוי מדרבנן והיה אומר דהא דתניא מפני שספק מים שאובין טהור משום דחזקה מאן קא ממלא לה למקוה אדם טמא שצריך טבילה ודאי לא ממים שאובין מליי׳ דהא מידע ידיע דלא סלקא ליה טבילה ולפי׳ כשר וכן משמע התם דקתני מפני שכשרותו מוכיח עליו פירוש כיון שמלא כשיעור מקוה אני אומר אדם טמא בא ומלוהו לטבול ולאו מים שאובין הן.
ומביא ראיה לדבריו מדתנן התם במקואות (ב,ד) ר׳ אליעזר אומר רביעי׳ מים שאובין בתחלה פוסלין את המקוה ושלשת לוגין על פני המים וחכמים אומרים וכו׳. משמע מדקא מפליג ר׳ אליעזר בין בתחלה בין בסוף משום דבתחלה דאורייתא ובסוף כלומר על פני המים דרבנן ותניא בספרא בהדיא אלו אמר מקוה מים יהיה טהור יכול אף מלאו בכתף ועשה מקוה בתחלה יהא טהור תלמוד לומר מעין מה מעין בידי שמים אף מקוה בידי שמים.
ובעלי הסברא הראשונה אמרו אין אלו ראיות, דהתם היינו טעמיה דר׳ אליעזר דמחמיר בתחלה יותר מעל פני המים משום דבתחלה חזו למטבל בה מחטין וצינורות ומקוה פסול הוא הואיל ונקרא עליו שם פסול אינן בטלין ואפי׳ רביעית דבר חשוב וראוי הוא לפיכך אינו בטל אבל על פני המים לאו מקוה הוא ובטיל.
ואי קשיא אי שאובה כולה דרבנן אמאי פסלי למקוה הניחא אי שאובה דאורייתא שלשה לוגין גזרו בה רבנן אלא אי אמרת דרבנן אמאי גזרו בהו כלל למפסל מקום איכא למימר הואיל ומקוה הוא שרובו של אדם עולה בהן כשנפלו במקוה גזרו בהן משום דאתי למטבל בכלי כדאמרי׳ התם שהיו משליכין על ראשו ורובו שלשה לוגין והיו אומרים אלו מטהרין.
ומה שרבינו תם ז״ל מביא ראיה מדתניא בספרא אלו אמר מקוה מים טהור וכו׳ איכא למימר מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא הוא דהא מדומע מדרבנן הוא וכדאמרינן במסכת נדה בהדיא ומעשר ירק ידוע הוא שהוא מדבריהם והתם מפקי להו מקראי תדע שהרי צנור שקבעו ולבסוף חקקו אינו פוסל את המקוה כלל ואפילו בתחלה וטעמא משום דשאובה לאו דאורייתא. וכן נראה שכשם שאינו פוסל כך הוא משלים למקוה ועושה מקוה שלם דרך הצנור.
והרב ר׳ אברהם ברבי דוד ז״ל מפרש דכי אמרינן שאובה מדרבנן הני מילי בשאובה על ידי כלים מאיליהן כגון בצנור זה שאין בה תפיסת ידי אדם וכיוצא בו שמאיליהן נתמלאו ולא נשאבו אבל מילא בכתף שאובה מדאורייתא כדתני בספרא יכול אפילו מילא בכתף וכו׳.
ונראה שרבינו הגדול ז״ל שהכשיר כולה שאובה בהמשכה טובה דשאובה לאו דאורייתא אבל הגאונים ז״ל לא הכשירו אלא ברבייה והמשכה ואין כאן מקום להאריך בה, ואפילו לדבריהם משמע דשאובה דרבנן היא לגמרי אפילו לטבול בה.
ורבינו תם ז״ל היה אומר דשלשת לוגין מים שאובין בתחלה פוסלין את המקוה מן התורה ואין צריך לומר כולה שאובה ועל פני המים הוי מדרבנן והיה אומר דהא דתניא מפני שספק מים שאובין טהור משום דחזקה מאן קא ממלא לה למקוה אדם טמא שצריך טבילה ודאי לא ממים שאובין מליי׳ דהא מידע ידיע דלא סלקא ליה טבילה ולפי׳ כשר וכן משמע התם דקתני מפני שכשרותו מוכיח עליו פירוש כיון שמלא כשיעור מקוה אני אומר אדם טמא בא ומלוהו לטבול ולאו מים שאובין הן.
ומביא ראיה לדבריו מדתנן התם במקואות (ב,ד) ר׳ אליעזר אומר רביעי׳ מים שאובין בתחלה פוסלין את המקוה ושלשת לוגין על פני המים וחכמים אומרים וכו׳. משמע מדקא מפליג ר׳ אליעזר בין בתחלה בין בסוף משום דבתחלה דאורייתא ובסוף כלומר על פני המים דרבנן ותניא בספרא בהדיא אלו אמר מקוה מים יהיה טהור יכול אף מלאו בכתף ועשה מקוה בתחלה יהא טהור תלמוד לומר מעין מה מעין בידי שמים אף מקוה בידי שמים.
ובעלי הסברא הראשונה אמרו אין אלו ראיות, דהתם היינו טעמיה דר׳ אליעזר דמחמיר בתחלה יותר מעל פני המים משום דבתחלה חזו למטבל בה מחטין וצינורות ומקוה פסול הוא הואיל ונקרא עליו שם פסול אינן בטלין ואפי׳ רביעית דבר חשוב וראוי הוא לפיכך אינו בטל אבל על פני המים לאו מקוה הוא ובטיל.
ואי קשיא אי שאובה כולה דרבנן אמאי פסלי למקוה הניחא אי שאובה דאורייתא שלשה לוגין גזרו בה רבנן אלא אי אמרת דרבנן אמאי גזרו בהו כלל למפסל מקום איכא למימר הואיל ומקוה הוא שרובו של אדם עולה בהן כשנפלו במקוה גזרו בהן משום דאתי למטבל בכלי כדאמרי׳ התם שהיו משליכין על ראשו ורובו שלשה לוגין והיו אומרים אלו מטהרין.
ומה שרבינו תם ז״ל מביא ראיה מדתניא בספרא אלו אמר מקוה מים טהור וכו׳ איכא למימר מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא הוא דהא מדומע מדרבנן הוא וכדאמרינן במסכת נדה בהדיא ומעשר ירק ידוע הוא שהוא מדבריהם והתם מפקי להו מקראי תדע שהרי צנור שקבעו ולבסוף חקקו אינו פוסל את המקוה כלל ואפילו בתחלה וטעמא משום דשאובה לאו דאורייתא. וכן נראה שכשם שאינו פוסל כך הוא משלים למקוה ועושה מקוה שלם דרך הצנור.
והרב ר׳ אברהם ברבי דוד ז״ל מפרש דכי אמרינן שאובה מדרבנן הני מילי בשאובה על ידי כלים מאיליהן כגון בצנור זה שאין בה תפיסת ידי אדם וכיוצא בו שמאיליהן נתמלאו ולא נשאבו אבל מילא בכתף שאובה מדאורייתא כדתני בספרא יכול אפילו מילא בכתף וכו׳.
ונראה שרבינו הגדול ז״ל שהכשיר כולה שאובה בהמשכה טובה דשאובה לאו דאורייתא אבל הגאונים ז״ל לא הכשירו אלא ברבייה והמשכה ואין כאן מקום להאריך בה, ואפילו לדבריהם משמע דשאובה דרבנן היא לגמרי אפילו לטבול בה.
לעולם רבנן ושאני שאובה דרבנן. כבר כתבתי למעלה שר״ש ז״ל פירש שאובה זו שנפלה על מקוה שלם, וכדאמרינן פוסל את המקוה, דאלמא מעיקרא מקוה שהיה, וגם כתבתי מה שיש עליו מן הקושיות ממשנתנו שבמסכת מקואות. והראב״ד ז״ל פירש שאובה בזו שלא נשאבו מימיה על ידי אדם אלא על ידי שמים, שירדו מי גשמים ונפלו למקוה דרך צנור. ויש אומרים שכל שאובה בקרקע מדרבנן, והדתניא בספרי (תורת כהנים ויקרא יא, לו הל׳ קמ״ג) יכול מלא בכתף ועשה מקוה בתחלה יהיה כשר, ההיא דרשא אסמכתא בעלמא היא.
והריני כותב מה שכתב רבינו שמשון ז״ל בפירוש המשניות שלו במסכת מקואות בפרק שני במשנת ספק מים שאובין (משנה מקואות ב׳:ג׳), ואכתוב המשנה ומה שפירש הוא ז״ל עליה כדי לעמוד על עיקרן של דברים ולהתלמד מהן במקום אחר. שנינו: ספק מים שאובין שטיהרו חכמים ספק נפלו ספק לא נפלו, אפילו נפלו ספק יש בהם ארבעים סאה ספק אין בהם. שני מקואות אחד יש בו ארבעים סאה והאחד אין בו, נפלו לאחד מהם ואינו ידוע לאי זה מהם, ספקו טהור, מפני שיש לו במה יתלה. היו שניהם פחותים מארבעים סאה, ונפל לאחד מהם ואינו יודע לאי זה א׳ מהם נפל, ספקו טמא, שאין לו במה יתלה. פירוש: ספק מים שאובין שטיהרו חכמים כלומר, במקום אחר, כדתנן במסכת טהרות פרק רביעי (משנה טהרות ד׳:ז׳) אלו ספקות שטיהרו חכמים ספק מים שאובין. ספק יש בהן ארבעים סאה, כלומר ספק היה במקוה ארבעים סאה כשרים קודם שנפלו השאובין, דשוב אין השאובין פוסלין אותו. שיש לו במה יתלה, כלומר, שיש לו מקום לתלות נפילתם שלא גרמו בו פסול. שאין לו במה יתלה, דממה נפשך בהי מנייהו דנפול פסלוהו, ולכך שניהם פסולין. והאי דמטהרין הכא ספק מים שאובין במקום שיש לו במה יתלה, היינו משום דשאובה דרבנן כדאיתא במרובה (ב״ק סז.) ובפרק המוכר את הבית, ואפילו כולו שאוב דרבנן, כדמשמע בתוספתא (פ״ב, ה״א) דקתני: מקוה שהניחו ריקן ובאו ומצאו מלא כשר, מפני שזה ספק מים שאובין וחזקת המקואות כשירות, כלומר, ספק מים שאובין חזקת כשרות למקוה, מדקתני ריקן ולא קתני שהניחו חסר ומצאו שלם, שמע מינה שריקן נמי דלא הוה ליה כלום מעיקרא מטהרינן מספק. ועוד אמרינן בפרק קמא דפסחים (פסחים יז:) גבי משקין בית מטבחיא בקרקע טהורין דחזו להטביל מחטין וצנורות, והתם כולו שאוב הוא, שמע מינה דמדאורייתא מחזא חזו. והא דתניא בתורת כהנים בפרק ויהי ביום השמיני (שם): יכול מלא מים בכתפו ועשה מקוה בתחלה יהא טהור תלמוד לומר אך מעין ובור מקוה מים יהיה טהור מה מעיין בידי שמים אף מקוה בידי שמים, אסמכתא בעלמא היא, כדאשכחכן גבי מעשר פירות וירק דרבנן ודימוע דרבנן, ואין עולין באילן דרבנן כולהו דריש מקראי בתורת כהנים ובספרי. ואם תאמר אי כולו שאוב מדאורייתא כשר, אמאי פסלו חכמים שאובה כלל, וי״ל דגזרו אטו בכלי, ובכלי עצמו לא שרי לטבול, דבעינן מקוה דומיא דמעיין שהוא בקרקע. ומיהו אי אפשר לומר בשום ענין דכולו שאוב מדרבנן, מהא דתנן במסכת פרה (פ״ו, מ״ד) ומייתי לה בפרק שני דזבחים (זבחים כה:): נתן ידו או רגלו כדי שיעברו מים לחבית פסולין עלי קנים ועלי אגוזים כשרים, זה הכלל דבר המקבל טומאה פסולין דבר שאין מקבל טומאה כשרין, ואמרינן בפרק שני דזבחים (זבחים שם): מנא הני מילי אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי בר אבא אמר קרא אך מעיין ובור מקוה מים יהיה טהור, הוייתן על ידי טהרה תהא, והאי קרא גבי מקוה כתיב, ומייתי מיניה ראיה אל מים חיים אל כלי דגבי פרה, משום דמשמע קרא שכל הוויות יהו על ידי טהרה ולא על ידי דבר שמקבל טומאה, שמע מינה דשאובה מדאורייתא לכל הפחות כולו שאוב ואפשר דשאובה שעל ידי כלי גללים כלי אבנים כלי אדמה דפסלי מקוה, כדאיתא בפרק קמא דשבת (שבת טז:) דאפילו כולו שאוב דרבנן דהוייתן על ידי טהרה, דאינן מקבלין טומאה, והא דפריך בפרק המוכר את הבית מכלל דשאובה דאורייתא בתמיה, דמשמע דליכא שום שאובה דאורייתא, מדלא מוקי לה בכולו שאוב מדאורייתא, ומשום דסתמא קתני צנור שחקקו ולבסוף קבעו פוסל את המקוה, דמשמע כדקיימא לן אפילו בשלשת לוגין בסוף. וההיא דפסחים בקרקע טהורין דחזו להטביל, משום דאי אפשר בלא המשכה, דכי נפלו מיא ארצפה ממשיכו אילך ואילך, והוה ליה כשאובה שהמשיכוה כולה דטהורה. וההיא דמקוה שהניחו ריקם לא דמיא כלל, דהתם טעמן כדקתני שחזקת המקואות כשירות, דהכי פירושה, דסתם מקוה עשוי לטבול בו, ומספיקא תלינן להכשר, דחזקת העושה מקואות עושהו בכשרות. ותדע דקתני סופא צנור המקלח למקוה והמכתשת נתונה בצדו ספק מן הצנור למקוה ספק מן המכתשת למקוה פסול, מפני שהפסול מוכיח, ואם יש בו רוב מקוה כשר, מפני שזה ספק מים שאובין למקוה, כלומר, שהפסול מוכיח שיש לתלות בזה כמו בזה, וחזקת המקואות כשירות לא שייך הכא, אבל כי איכא רוב מקוה כשר מספק, שמע מינה שלא טיהרו חכמים ספק מים שאובין למקוה אלא היכא דאיכא רוב מקוה כשר, דמשם ואילך שאובה דרבנן, דמדאורייתא ברובא בטל. ועוד, בברייתא שהבאתי לעיל, דקתני שני מקואות של ארבעים סאה אחד שאוב ואחד כשר וטבל באחד מהם מטומאה חמורה ועשה טהרות תלויות, אי כולו שאוב מדרבנן היה לנו לטהר כי היכי [ד]כשרים ספק מים שאובין למקוה, אלא שמע מינה כולו שאוב דאורייתא. ובירושלמי [דריש] פרק בתרא דע״ז (ירושלמי ע״ז ה׳:ד׳) משמע דמודו (כולו) [כותאי] בשאובה דפסולה, מכלל דהויא דאורייתא. ויש לדחותה. ולקמן אפרשנה בפרק שמיני. עד כאן לשון הרב ז״ל.
כתב הראב״ד ז״ל: אי קשיא לך כיון דחזינן דרבי אליעזר סבירא ליה תלוש ולבסוף חברו מחובר הוא, ואפילו טמאה דאורייתא נמי מטהר, טעמא דרבי אליעזר מיערת הדבש למה לי. ההוא לדבש שבתוכו הוא דאתא אבל לכוורת גופה לא צריך.
ומשיבים: לעולם הלכה זו בצינור כשיטת רבנן [חכמים] החולקים על ר׳ אליעזר היא, שמטמאים דף (מתכת) של נחתומים שקבעו בכותל, ולענין הצינור — שאני [ושונה] שאיבה שכל כולה פוסלת את המקוה רק דרבנן [מדברי סופרים].
The Gemara answers: Actually, one can explain that the baraita is in accordance with the opinion of the Rabbis, who deem the baker’s metal board susceptible to ritual impurity even when it is fixed to a wall, but the halakha governing drawn water added to a deficient ritual bath is different, because drawn water invalidates a deficient ritual bath only by rabbinic law, and therefore the Rabbis were lenient.
הכל
(3) אִי הָכִי אפי׳ אֲפִילּוּ חֲקָקוֹ וּלְבַסּוֹף קְבָעוֹ נָמֵי שָׁאנֵי הָתָם דְּאִיכָּא תּוֹרַת כְּלִי עָלָיו בְּתָלוּשׁ.
The Gemara asks: If so, then even if one first hollowed out the duct and only afterward fixed it to the ground, water flowing through it should not invalidate the ritual bath as well. The Gemara answers: It is different there, where the duct was hollowed out before being affixed to the ground, as the duct had the status of a vessel when it was still detached from the ground, and therefore the Rabbis were not willing to be lenient to such an extent and rule that water flowing through the duct does not invalidate a ritual bath.
אי הכי – לטעמייהו בקבעו ולבסוף חקקו אמאי אינו פוסל את המקוה. היינו טעמא דשאיבה דרבנן היא ולאו מדאורייתא. אי הכי אפי׳ חקקו ולבסוף קבעו אמאי פוסל את המקוה:
שאני התם דאיכא תורת כלי עליו בתלוש – משום הכי לא קמבטל אפי׳ בדרבנן:
א״ה – דלרבנן הכל שוה בין קבעו ואח״כ חקקו בין חקקו ואח״כ קבעו לא בטיל לגבי קרקע וחשיב כלי גמור וגבי שאיבה הוא דאקילו לבטלו אגב קרקע אפי׳ חקקו ולבסוף קבעו נמי לא יפסול מקוה ולבטיל אגב קרקע.
ומשני התם דאיכא תורת כלי כו׳ – וכל כך לא רצו להקל דאין לך שאיבה גדולה מזו הואיל והוה שם כלי עליה קודם שהוקבע בקרקע ואי לא חשבת ליה כלי בטלה גזירתם לגמרי.
ומקשים: אי הכי [אם כך], אפילו צינור אשר חקקו ולבסוף קבעו נמי [גם כן] לא יפסול את המקוה! ומשיבים: שאני התם דאיכא [שונה שם שעל כל פנים יש] תורת כלי עליו בתלוש, ועד כדי כך לא הקלו בפסול שאובים.
The Gemara asks: If so, then even if one first hollowed out the duct and only afterward fixed it to the ground, water flowing through it should not invalidate the ritual bath as well. The Gemara answers: It is different there, where the duct was hollowed out before being affixed to the ground, as the duct had the status of a vessel when it was still detached from the ground, and therefore the Rabbis were not willing to be lenient to such an extent and rule that water flowing through the duct does not invalidate a ritual bath.
הכל
(4) בָּעֵי רַב יוֹסֵף מֵי גְשָׁמִים שֶׁחִשֵּׁב עֲלֵיהֶם לְהַדִּיחַ אֶת הָאִיצְטְרוֹבְלִין מַהוּ לִזְרָעִים.
§ Rav Yosef raises a dilemma: With regard to rainwater that was falling and the owner consciously desired that it should fall so that it would wash his immovable lower millstones, what is the halakha with regard to the seeds in the millstones? The verse “But if any water be put upon the seed…it shall be unclean to you” (Leviticus 11:38) teaches that seeds and other food become susceptible to ritual purity only after they have been detached from the ground, and water, or another of the seven liquids specified in the mishna (Makhshirin 6:4), has been put on them. The food must be exposed to the liquid willfully by the owner; that is, he must desire or at least be pleased that the food should become wet. Rav Yosef asks about a case where the owner wants the rain to fall on the millstones: Does that water make the seeds upon which it falls susceptible to ritual impurity?
בעי רב יוסף מי גשמים שחישב להדיח בהן את האיצטרוביל – שהוא מחובר לקרקע מי הוו חשיבי הני מים להכשיר הזרעים אי לא. מי אמרינן דאין מכשירין כי היכי דגרסינן בשחיטת חולין הכופה קערה על הכותל אם בשביל שיודח הכותל אינו בכי יותן משום דחשיב דבר המחובר לקרקע וכל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע ולא חשיב כלום ואם בשביל שיודח הקערה הרי זה בכי יותן. הא גופא קשיא. הא בכותל מערה דהוה מחובר מעיקרו אינו בכי יותן דכקרקע דמי. בכותל בנין הרי זה בכי יותן משום דהוי תלוש ולבסוף חיברו דתורת כלי עליו הכא נמי לגבי אצטרוביל המחובר לקרקע מכשירין מי גשמים אי לא:
בעי רב יוסף מי גשמים שחשב עליהן להדיח בהן את האיצטרוביל. וירדו על הפירות, מהו להכשיר אותן פירות. אליבא דר׳ אלעזר לא תבעי לך, דאמר כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע, ומחשבה במים שירדו על הקרקע לאו מחשבה היא, כדתניא בספרא יכול אפילו חשב עליהן שירדו לבורות לשיחין ולמערות שיהיו מכשירין את הפירות, ת״ל אשר ישתה, אין לי אלא שמילא לשתיה, מנין שאם חשב עליהן להדיח בהן עצים שהן מכשירין את הפירות, ת״ל מים, אי מים יכול אפילו חשב עליהן שירדו לבורות שיחין ומערות, ת״ל אשר ישתה, מה שתיה מיוחדת שיש עמה מחשבה אף אני מרבה את שחשב עליהן להדיח בהן עצים שהרי יש עמה מחשבה, ומוציא אני את שחשב עליהן שירדו לבורות שאין עמה מחשבה. פי׳ לפי שמחשבה שירדו על הקרקע היא, ומחשבה על הקרקע אינה מחשבה עד שיחשב שירדו על דבר המקבל טומאה. כי תבעי לך אליבא דרבנן מאי, כיון דסבירא להו דאיצטרוביל אינו מכור בכלל הבית דאלמא כמטלטלי הוא חשוב, כי חשב שירדו עליהם גשמים מחשבה גמורה היא ומכשירין את הפירות, או דילמא כי קאמרי רבנן לאו כקרקע הוא חשוב, ה״מ לענין מכירה משום דסבירא להו דמוכר בעין רעה מוכר, אבל לענין מידי אחרינא כקרקע הוא חשוב, תיקו:
בעי רב יוסף מי גשמים – שהיו יורדין וחישב עליהן שידיחו האיצטרובלין מהו שאותן גשמים יכשירו זרעים אם נפלו עליהן לקבל טומאה דתנן (מכשירין פ״א מ״א) כל משקה שתחלתו לרצון אע״פ שאין סופו לרצון מכשיר והכא נמי כיון דניחא ליה בירידתן לצורך איצטרוביל אע״ג דלא ניחא ליה בירידתן על הפירות הוי הכשר ובלבד שיהא איצטרוביל חשוב כתלוש דלא מהני מחשבתו ולא קרינא ביה וכי יתן אלא היכא דמחשב שירדו על דבר תלוש כדאמרינן בפ״ק דשחיטת חולין (דף טז.) תלוש ולבסוף חיברו לענין הכשר זרעים מחלוקת דתנן הכופה קערה על גבי הכותל כו׳ ופרכינן רישא לסיפא ודייקינן מינה דכותל בנין חשוב תלוש ואם חישב שיודח הרי זה בכי יותן אבל בכותל מערה שהוא מחובר מעיקרו לא מהניא מחשבתו להכשיר זרעים ובתורת כהנים יליף מקראי דבעינן מחשבה לצורך דבר התלוש והאי איצטרוביל נמי תלוש ולבסוף חיברו הוא ואליבא דרבנן דלעיל דפליגי במכתשת קבועה קמיבעיא ליה כדמפרש ואזיל אי סבירא להו דתלוש ולבסוף חיברו לענין הכשר זרעים הוי תלוש או לא.
בעי רב יוסף מי גשמים שחישב עליהם להדיח בהן את האיצטרובלין מהו להכשיר בהן את הזרעים – פירש הקונטרס דבכל תלוש ולבסוף חיברו מיבעיא ליה לענין הכשר זרעים ואליבא דרבנן דמכתשת ואין נראה לר״י דאם כן לימא סתמא תלוש ולבסוף חיברו לענין הכשר זרעים לרבנן מהו כדנקיט בפרק קמא דחולין (דף טז. ושם) ולא הוה ליה למינקט איצטרוביל טפי משאר מילי ועוד דאין סברא לדמות הכשר זרעים למכר שתהא מכתשת חשובה כתלוש לענין הכשר זרעים כמו שחשובה לענין מכר ועוד דלענין שחיטה נמי תיבעי לרבנן תלוש ולבסוף חיברו מהו אי הוי כתלוש או לא ועוד דפירש דלרבנן דדף לא מיבעיא ליה דלדידהו ודאי הוי כתלוש א״כ אדמיבעיא ליה לרבנן דמכתשת אי סבירא ליה כר׳ אליעזר או כרבנן דדף לענין הכשר זרעים תיבעי ליה לענין טומאת דף גופיה דאיפליגו בה רבי אליעזר ורבנן ועוד כיון דלרבנן דדף פשיטא ליה דהוה כתלוש ה״נ לרבנן דמכתשת דאמאי אית לן למימר דפליגי הני רבנן דרבי אליעזר אהנך רבנן דר״א ועוד דאינו מחלק בין דף למכתשת לכותל ואיצטרוביל ובפרק קמא דחולין (חולין טז:) מחלק בין סכין הקבועה לצור היוצא מן הכותל דקאמר שאני סכין דלא מבטל ליה ונראה לר״י דלרבנן דדף מיבעיא ליה דחשבי ליה לדף תלוש לענין טומאה והוא הדין לענין הכשר זרעים דהכשר וטומאה דמו אהדדי ואליבא דמאן דאמר בפ״ק דחולין (דף טז. ושם) דתלוש ולבסוף חיברו דכותל בנין לענין הכשר זרעים הוי כמחובר והשתא מיבעיא ליה לרבנן דדף ומכתשת דכולהו רבנן דרבי אליעזר מסתמא חדא נינהו באיצטרוביל מהו ובאיצטרוביל דוקא מיבעיא ליה והכי קמבעיא ליה איצטרוביל דבטל לגבי קרקע גבי מכר לרבנן דמכתשת אי הוי בטל לגמרי כמו כותל וחשיב נמי מחובר לענין הכשר זרעים או דלמא לענין הכשר זרעים לא חשיב מחובר כמו כותל אלא דוקא לענין מכר משום עין יפה אע״ג דלא מהני עין יפה לענין מכתשת היינו משום שאין סופה כל כך להתעכב בבית כמו האיצטרוביל ומיהו לענין הכשר זרעים לא חשיב האיצטרוביל מחובר לפי שעשוי לינטל יותר מכותל ואליבא דרבי אליעזר לא מיבעיא ליה דהא חשיב דף מחובר לענין טומאה והוא הדין לענין הכשר זרעים וכ״ש איצטרוביל והא דקאמר אליבא דרבי אליעזר לא תיבעי לך דאמר כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע לאו דוקא נקט ההוא לישנא דהא ממכר אין להוכיח אהכשר זרעים אלא אמאי דמטהר בדף קא סמיך.
המוכר את הבית
{שמעתא דאצטרוביל לענין הכשר זרעים}
בעי רב יוסף, מי גשמים שחשב עליהם להדיח את האצטרוביל מהו. אליבא דר״א לא תיבעי לך – דהא אמר, כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע – אפי׳ בדף של נחתומין דלא קביעא כולי האי, כי תיבעי לך, אליבא דרבנן – דתלוש ולבסוף חברו לא חשיב להו כקרקע בכגון כלים הללו. מי אמרי׳, כיון דקביעא לעולם קביעותא יתירתא כמחובר מעיקרו דמי, והרי הוא כקרקע, או דלמא לא שנא. תיקו.
פרק המוכר את הבית
[במאור דף לה: ד״ה בעי רב יוסף. לרי״ף סי׳ תשסח (בבא בתרא דף סו:)]
כתוב שם: בעי רב יוסף מי גשמים שחשב עליהם להדיח בהם את האיצטרוביל מהו, אליבא דרבי אליעזר לא תיבעי לך דהא אמר כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע וכו׳.
אמר אברהם: טעם זה אינו נכון, והלא לענין מכירה אינו מועיל בו קביעות לעולם.
יח. מי גשמים שחישב עליהן לדוח בהן את האצטרובילין כול׳ – פירוש: במכתשת קבועה ליכא למיבעי דבודאי לר׳ אליעזר דאמר כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע לא הוי הכשר ולרבנן דלא הוי כקרקע הוי הכשר ואתיא פלוגתיהו גבי מכתשת קבועה כמו דף של נחתומין אלא כי קמיבעיא ליה באצטרובילין דאפילו רבנן מודו דמכר את האצטרוביל מי אמרינן כיון דמכר האצטרוביל הרי הוא ככותלי הבית לא הוי הכשר או דילמא כיון דלית להו לרבנן כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע אילו האבנים של אצטרוביל כתלושות דמיאן ולא דמו לכותל שפעמים שאדם מפנה ביתו ומסלק אבני האצטרוביל משם ומוליכם למקום שהוא הולך והינו טעמא דמכר את האצטרוביל מפני שאינו כלי אלא בינין אבנים והילכך בטל הוא אצל הבית ולעולם לאו כמחובר לקרקע הוי והוי הכשר אבל כותל הבית פשיטא ליה דלא הוי הכשר כדכתבית במהדורה קמא.
בעי [שאל] רב יוסף: מי גשמים שחשב עליהם כשירדו שיועילו להדיח את האיצטרובלין (בסיסי הריחיים) שמחוברים לקרקע, מהו לענין הכשר זרעים בהם? שהרי כל מים שיורדים על דבר מה לרצונו של אדם נחשבים כמים ששפך בכוונה תחילה, ומים כאלה מכשירים את הזרעים לקבל טומאה.
§ Rav Yosef raises a dilemma: With regard to rainwater that was falling and the owner consciously desired that it should fall so that it would wash his immovable lower millstones, what is the halakha with regard to the seeds in the millstones? The verse “But if any water be put upon the seed…it shall be unclean to you” (Leviticus 11:38) teaches that seeds and other food become susceptible to ritual purity only after they have been detached from the ground, and water, or another of the seven liquids specified in the mishna (Makhshirin 6:4), has been put on them. The food must be exposed to the liquid willfully by the owner; that is, he must desire or at least be pleased that the food should become wet. Rav Yosef asks about a case where the owner wants the rain to fall on the millstones: Does that water make the seeds upon which it falls susceptible to ritual impurity?
הכל
(5) אַלִּיבָּא דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר דְּאָמַר כׇּל הַמְחוּבָּר לַקַּרְקַע הֲרֵי הוּא כַּקַּרְקַע לָא תִּיבְּעֵי לָךְ כִּי תִּיבְּעֵי לָךְ אַלִּיבָּא דְּרַבָּנַן דְּאָמְרִי אֵינוֹ כַּקַּרְקַע מַאי תֵּיקוּ.
The Gemara clarifies Rav Yosef’s question: Do not raise this dilemma according to the opinion of Rabbi Eliezer, who says: Anything attached to the ground has the same legal status as the ground. Since the lower millstones are attached to the ground, they therefore have the same legal status as the ground, and water that falls on the ground, even if it is pleasing to the owner, does not make food susceptible to ritual impurity. When should you raise this dilemma? Raise it according to the opinion of the Rabbis, who say: It does not have the same legal status as the ground. What is the halakha with respect to imparting susceptibility to ritual impurity? The Gemara concludes: An answer to this question was not found; therefore, the dilemma shall stand unresolved.
אליבא דר׳ אליעזר דאמר כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע לא תיבעי לך. דודאי אפי׳ בכותל בנין סבירא ליה דכקרקע דמי ואין מכשירין:
כי תיבעי לך אליבא דרבנן דאמרי כל המחובר לקרקע אינו כקרקע. מאי מי אמרינ דהאי דקאמרי כל המחובר לקרקע אינו כקרקע לכל מילי קאמרי אפי׳ לגבי איצטרוביל ומכשיר או דלמא בעלמא כגון כותל בנין אמרי׳ דאינו כקרקע דזימנין משנהו אבל גבי איצטרוביל דקביע הוא כקרקע דמי ואין מכשירין תיקו:
אליבא דר׳ אליעזר לא תיבעי לך – דודאי חשיב מחובר ולא מיבעיא איצטרוביל דדמי לקרקע טפי ממכתשת קבועה דודאי חשיב מחובר אלא אפילו מכתשת קבועה דחשבו לה רבנן תלוש פליג איהו ואמר כל המחובר כו׳ והא ליכא למימר דטעמיה התם משום דבעין יפה מוכר דהא כללא קאמר ועוד דשמעינן ליה גבי דף דמטהר אפי׳ בתקנו ולבסוף קבעו ואליבא דרבנן דדף נמי לא קמיבעיא ליה דודאי תלוש ולבסוף חיברו הוי תלוש כדקא חשיבי ליה תלוש גבי טומאה אפי׳ בקבעו ולבסוף תקנו והוא הדין להכשיר.
כי תיבעי לך אליבא – דהנהו רבנן דלעיל דפליגי עליה דרבי אליעזר במכתשת קבועה מאי מי אמרינן היינו טעמייהו דסבירא להו דכל תלוש ולבסוף חיברו חשיב תלוש והלכך לא מכר את הקבועה והוא הדין לגבי הכשר טומאה וכיון דטעמייהו משום דחשיבי ליה תלוש לא מבעיא היכא דחשיב להדיח מכתשת קבועה דמכשירין אלא אפילו חשיב להדיח בהן איצטרוביל מכשיר את הזרעים דעל כרחך טעמייהו גבי אצטרוביל דאמרי מכור לא משום דחשיב מחובר דהא גבי מכר מכתשת חשבי ליה לתלוש ולבסוף חיברו כתלוש ואצטרוביל נמי תלוש ולבסוף חיברו הוא דקודם שיקבענו בקרקע הוי בנוי ועומד ואלא היינו טעמייהו משום דעיקר עשייתו לקביעות בקרקע טפי ממכתשת חשיב כבית לענין מכירת בית דומיא דכותלי הבית דחשיבי תלוש לענין הכשר זרעים ולגבי מכר הרי הן בכלל בית וחשיבי כקרקע או דלמא טעמייהו גבי מכתשת משום דבעין רעה מוכר אבל לגבי הכשר כקרקע משוו ליה וכר״א סבירא להו תיקו האי דנקט להדיח בהן את האצטרוביל ולא נקט מכתשת אורחא דמילתא נקט שהיו רגילין להדיחו אי נמי רבותא הוא דנקט כדפרישי׳ דאע״ג דאמרי רבנן מכר את האצטרוביל איכא למימר דחשבי ליה תלוש לענין הכשר זרעים כדפרישית.
ומעירים: אליבא [לפי שיטת] ר׳ אליעזר שאמר: כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע — לא תיבעי [תישאל] לך השאלה, שהרי האיצטרובלין הם מחוברים לקרקע ודינם כקרקע, ומים היורדים על הקרקע, ואף לרצונו — אינם מכשירים לקבל טומאה. כי תיבעי [כאשר תישאל] לך השאלה הרי זה אליבא דרבנן דאמרי [לשיטת חכמים שאומרים] שהמחובר לקרקע אינו כקרקע, מאי [מה] יהא הדין לענין הכשר זרעים? לשאלה זו לא נמצאה תשובה, ולכן תיקו [תעמוד] במקומה.
The Gemara clarifies Rav Yosef’s question: Do not raise this dilemma according to the opinion of Rabbi Eliezer, who says: Anything attached to the ground has the same legal status as the ground. Since the lower millstones are attached to the ground, they therefore have the same legal status as the ground, and water that falls on the ground, even if it is pleasing to the owner, does not make food susceptible to ritual impurity. When should you raise this dilemma? Raise it according to the opinion of the Rabbis, who say: It does not have the same legal status as the ground. What is the halakha with respect to imparting susceptibility to ritual impurity? The Gemara concludes: An answer to this question was not found; therefore, the dilemma shall stand unresolved.
הכל
(6) שְׁלַח לֵיהּ רַב נְחֶמְיָה בְּרֵיהּ דְּרַב יוֹסֵף לְרַבָּה בְּרֵיהּ דְּרַב הוּנָא זוּטֵי לִנְהַרְדְּעָא כִּי אָתְיָא הָךְ אִיתְּתָא לְקַמָּךְ
§ Rav Neḥemya, son of Rav Yosef, sent a message to Rabba son of Rav Huna the Short at Neharde’a: When this woman bearing this letter comes before you,
שלח ליה רב נחמיה לרבא כי אתיא הך איתתא קמך אגב[ה] עשור נכסי [אפילו] מאצטרובלי, למימרא דאצטרוביל כקרקע דמי, דקי״ל דעשור הבת לא [ממטלטלי אלא מ]מקרקעי, כדגרסינן בפרק מציאת האשה אמר רבא הילכתא ממקרקעי ולא ממטלטלי בין למזוני בין לפרנסה.
א שלח ליה [לו] רב נחמיה בריה [בנו] של רב יוסף לרבה בריה [בנו] של רב הונא זוטי [הקטן] לנהרדעא מכתב, ובו כתב כך: כי אתיא הך איתתא לקמך [כאשר תבוא אישה זו לפניך] (שעימה שלח את המכתב),
§ Rav Neḥemya, son of Rav Yosef, sent a message to Rabba son of Rav Huna the Short at Neharde’a: When this woman bearing this letter comes before you,
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.