אמר רבא אמר רב נחמן שכיב מרע שאמר ידור פלוני בבית זה6 יאכל פלוני פירות דקל זה לא אמר כלום עד שיאמר תנו בית זה לפלוני וידור בו תנו דקל זה לפלוני ויאכל פירותיו
(1) 
לִתְפִלָּתוֹ שֶׁל כֹּהֵן גָּדוֹל.
לִתְפִלָּתוֹ שֶׁל כֹּהֵן גָּדוֹל.The Gemara answers: The difference is with regard to the prayer of the High Priest, who would pray on Yom Kippur for beneficial weather, and this knowledge enabled him to formulate his prayers accordingly.
1. מוחל: כ״י נ , דפוסים. כ״י סוטרו : ״מוחל״. ראה נוסחאות בכתובות שם.
2. למחלו: וכן כ״י נ . דפוסים: למחול .
3. למוחלו: כ״י נ , דפוסים: ״למחול״.
4. חוזר: כ״י נ , דפוסים. השני חסר בכ״י סוטרו . ראה במקביל ברי״ף כתובות שם.
5. ברי״ף כתובות פרק ט (דף מד ע״ב), שם הרחיב לפרש.
6. זה: דפוסים: הזה .
7. לי: גיד , כ״י נ , דפוסים. כ״י סוטרו : ״לו?״.
לתפלתו של כהן גדול – דאי חמים ההוא יומא בידוע שכל השנה מחוממת וצריך לבקש רחמים שתהא גשומה ואי קריר צריך לבקש רחמים שאם גשומה תהא שחונה:
לתפלתו של כהן גדול – שהיה מתפלל ביום הכפורים שתהיה שנה זו גשומה ושחונה ועתה לפי הענין שיראה בראש השנה יתפלל ביוה״כ.
1ידור פלוני בבית זה לא אמר כלום. (לא מיבעיא) לאו דוקא בית דלא קנה אלא אפילו לדירה נמי לא קנאו שאין מתנה חלה אלא על דבר שיש בו ממש. כך שמעתי מיסודו של מקח וממכר. ולי נראה לפי שאינה נקראת דירה אלא על שם עמידתו שמה ואותה עמידה אינה עד שיעמוד שמה והרי הוא כמו יאכל פלוני פירות דקל זה שלא באו לעולם ודיקא נמי דהא קתני להו בחד גוונא ואי כטעמא קמא איבעי ליה לפרושי דהא לא אידכר ההוא טעמא בכוליה תלמודא.
1. פיסקה זו מובאת בשטמ״ק בשם ראב״ד.
אמר שמואל המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול. ואפי׳ יורש מוחל. ומודה שמואל שאם נתנו במתנת שכיב מרע שאינו יכול למחול. פי׳ רבינו שמואל זצ״ל שמסר לו המלוה את השטר ליד לוקח ומכר לו וכתב לו קני לך הוא וכל שיעבודיה. אי נמי כדפסקי׳ התם הילכתא אותיות נקנות במסירה בפ׳ המוכר את הספינה וחזר המוכר ומחלו ללוה מחול דלא מכר לו ראשון לשני אלא זכות שתבא לידו. ולא עדיף האי לוקח ממלוה דאתי מחמתיה. ומיהו מעותיו יחזיר לו מוכר ללוקח דהא הילכתא היא דדייני׳ דינא דגרמי. וזה הפסיד מעותיו כשורף שטרותיו ש״ח דקיי״ל דחייב. כדאמרי׳ הוה עובדא ואכפייה לרב אשי כו׳ ואפי׳ יורש מוחל. סברא הוא דלא אלים כח דלוקח במה שנמסר לו שטר המלוה אלא לזכות בחוב הכתוב במקום המלוה או היורש אז לא עוקר שעבוד מן המלוה וקרינן ביה עבד לוה לאיש מלוה ויכול למחול שעבודו. ומודה שמואל שאם נתנו המלוה לאיש אחר במתנות ש״מ וכגון שחילק נכסיו. אי נמי על ידי קנין כדין מתנת שכיב מרע במקצת. אי נמי בלא קנין דכיון דמכרו לו בחייו אין לך קנין גדול מזה. ומיהו אם עמד חוזר אם מתנת שכיב מרע היא במקצת כדפסקי׳ לקמן עכ״ל. וכבר כתבתי סוף פ׳ כיצד הרגל בבא קמא. ירושלמי דקידושין בפ׳ האומר דן דמחיל שטרא לחבריה ר׳ חיננא ור׳ מנא חד אמר מחיל וחד אמר לא מחיל ליה עד דמהדר ליה שטריה. ונראה בעיני אני המחבר דאפי׳ למ״ד דלא מחיל ליה עד דמהדר ליה שטריה היינו דוקא היכא שהשטר ביד המלוה. ולא מכרו ולא מסרו ללוקח שאין בידו להחזירו ללוה כ״ע מודו שהוא מחול אע״פ שלא החזיר לו שטרו הואיל שהוא אנוס בזה במה שלא החזירו לו. והילכתא אתיא שפיר מה שפי׳ רבינו שמואל זצ״ל שמסר לו המלוה את השטר:
[שם]
אמר רבא אמר רב נחמן שכיב מרע שאמר ידור פלו׳ בבית זה ויאכל פלו׳ פירות דקל זה לא אמר לא וכלום עד שיאמר תנו בית זה לפלו׳ וידור בו. תנו דקל זה לפ׳ ויאכל פירותיו. פי׳ רבינו שמואל זצ״ל שהדירה אינו דבר שיש בו [ממש] כדי להקנותה. ופירות דקל נמי אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. וכיון דמתנת בריא אפי׳ בקנין סודר לא קני. דמילתא דלית׳ בבריא ליתא בשכיב מרע. שאין שכיב מרע חמור מן הבריא אלא דאמירתו במקום קנין של בריא הוא. והיכא דאין קנין מועיל בבריא אמירה בשכיב מרע לא מהניא מידי. הילכך אין מועיל עד שיאמר תנו בית זה כו׳. למימרא דסבר רב נחמן מילתא [דאיתא] בבריא אית׳ בשכיב מרע. מילתא דליתא בבריא ליתא בשכיב מרע.
אמר רבא אמר רב נחמן שכיב מרע שאמר ידור פלו׳ בבית זה ויאכל פלו׳ פירות דקל זה לא אמר לא וכלום עד שיאמר תנו בית זה לפלו׳ וידור בו. תנו דקל זה לפ׳ ויאכל פירותיו. פי׳ רבינו שמואל זצ״ל שהדירה אינו דבר שיש בו [ממש] כדי להקנותה. ופירות דקל נמי אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. וכיון דמתנת בריא אפי׳ בקנין סודר לא קני. דמילתא דלית׳ בבריא ליתא בשכיב מרע. שאין שכיב מרע חמור מן הבריא אלא דאמירתו במקום קנין של בריא הוא. והיכא דאין קנין מועיל בבריא אמירה בשכיב מרע לא מהניא מידי. הילכך אין מועיל עד שיאמר תנו בית זה כו׳. למימרא דסבר רב נחמן מילתא [דאיתא] בבריא אית׳ בשכיב מרע. מילתא דליתא בבריא ליתא בשכיב מרע.
ואסיקנא אמר רבא אמר רב מתנת שכיב מרע באמירה בעלמא מדרבנן בעלמא הוא דתקינו ליה הכי, גזירה שמא תטרף דעתו עליו. כלומר דאי מצרכת ליה קנין אי נמי חדא מאנפי הקנאות אדהכי והכי מיטרפא דעתיה ולא מפקיד. דבר (אחד) [אחר], תטרף דעתו עליו מתוך שאתה מטריחו לעשות דבר אחר יתר על דבורו.
ודוקא למי שאין ראוי ליורשו, אי נמי למי שראוי ליורשו היכא דלא אמר בלשון ירושה. אבל למי שראוי ליורשו היכא דאמר בלשון ירושה מדאורייתא נמי קני, כרבי יוחנן בן ברוקא דכתיב והיה ביום הנחילו את בניו התורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה מבניו.
ודוקא היכא דאמר בלשון ירושה, דקרא בלשון ירושה משמע, אבל היכא דלא אמר אלא בלשון מתנה, אפי׳ בראוי ליורשו לא קני באמירה בעלמא אלא מדרבנן. והכי נמי מסתברא, דאי ס״ד אפילו בלשון מתנה נמי למי שראוי ליורשו מדאורייתא קני, אלמא קרא דוהיה ביום הנחילו את בניו בין בלשון ירושה בין בלשון מתנה קאי, אם כן כי השוה להן את הבכור אפילו בלשון מתנה נמי אמאי דבריו קיימין, הרי* כאן לא יוכל לבכר. אלא לאו ש״מ דקרא בלשון ירושה בלחוד קאי, אבל היכא דלא אמר אלא בלשון מתנה אפי׳ בבן בין הבנים ואפי׳ היכא דליכא בכור לא קני מדאורייתא באמירה בעלמא, אלא רבנן הוא דתקין ליה למקני שלא תטרף דעתו עליו, דכי היכי דתקינו רבנן היכא דליכא בכור הכי נמי תקינו ליה היכא דאיכא בכור שלא תטרף דעתו עליו כדבעינן לברורי טעמא לקמן.
וההיא דאמרינן לקמן (קמט,א) מתנת שכיב מרע כירושה שויוה רבנן, לאו לכל מילי שויוה כירושה אלא לההיא מילתא בלחוד, דכל מאן דליתיה בירושה לירש את אביו ליתיה במתנת שכיב מרע למקני באמירה בעלמא כדבעינן לפרושה לקמן, אבל למילתא אחריתי כגון הני אנפי דתקינו רבנן דלקני, לא שויוה רבנן כירושה, דאם כן מאי אהניא תקנתא דרבנן. וכי תימא אהני למי שראוי ליורשו, דאע״ג דאמר נמי בלשון מתנה קני, הא תינח לגבי מי שראוי ליורשו מאי איכא למימר. אי אמרת דכי היכי דבלשון ירושה לא קני בלשון מתנה נמי לא ליקני, אם כן גזירה שמא תטרף דעתו עליו מה תהוי עלה. ואפי׳ למי שראוי ליורשו נמי, כיון דמצי מקני ליה בלשון ירושה מאי דוחקיהו דרבנן למיקם ולתקוני ליה לאקנויי ליה בלשון מתנה. אי משום שלא תטרף דעתו עליו הא יכיל לאקנויי ליה בלשון ירושה בלא טירחא כלל, אטו מי טריח לשון ירושה טפי מלשון מתנה.
אלא להכי אהנו לן רבנן דאפי׳ גבי מי שאין ראוי ליורשו דלא מצי מקני ליה מדאורייתא באמירה בעלמא כלל לא בלשון ירושה ולא בלשון מתנה. והוא הדין בראוי ליורשו היכא דאיכא בכור דרחמנא אמר לא יוכל לבכר, תקינו ליה רבנן לאקנויי בלשון מתנה, דכי כתיב לא יוכל לבכר בלשון ירושה הוא דכתיב דה(י)א אקרא דוהיה ביום הנחילו את בניו קאי ולשון ירושה משמע, וגבי אחר במקום בן נמי תקינו ליה רבנן דליקני בלשון מתנה.
וטעמא דמילתא בתרויהו דכיון דמדאורייתא אידי ואידי מצי מקני ליה בלשון מתנה בקנין או בשאר אנפי הקנאות, לא שנא לאחר במקום בן ולא שנא לפשוט במקום בכור, תקינו ליה רבנן דליקני בלשון מתנה ואפילו באמירה בעלמא שלא תטרף דעתו עליו, ולא מתנה על הכתוב שבתורה הוא. אבל בלשון ירושה דמדאורייתא ליכא אנפא דמצי לאקנויי לאחר במקום בן ולא לפשוט במקום בכור, אפי׳ בחד מאנפי הקנאות לא תקינו רבנן. ועוד דגבי לשון ירושה הויה מתנה על הכתוב שבתורה שאין זו ירושה האמורה בתורה. אבל גבי לשון מתנה לא מתנה על הכתוב שבתורה הוא דעקר מתנה למיתב למאן דלא הוה חזיא ליה מסתמא הוא. מיהו ודאי כי תקינו רבנן בשכיב מרע דאיכא למיחש שמא תטרוף דעתו עליו והוא הדין להנך ארבעה דדמו בתפקדתיהו כשכיב מרע דאינון היוצא בקולר והמפרש בים והיוצא בשיירה והמסוכן, דכולהו לא רויחא להו שעתא ולא דעתא לאקנויי כשאר אינשי, אבל בבריא וכיוצא בו כגון מתנת שכיב מרע במקצת, היכא דלא הוי מסוכן ולא פריש מחמת מיתה ולא ענינא דמשמע מיניה מחמת מיתה, לא תקינו ליה רבנן לאקנויי באמירה בעלמא, כשאר כל אדם דמו ולא מקנו אלא בחד מאנפי הקנאות:
פג. ומי אמר רב נחמן הכי והאמר רבא אמר רב נחמן אע״ג דאמר שמואל המוכר שטר חוב לחבירו וחזר המוכר ומחלו ללוה מחול ואפי׳ יורש מוחל, כלומר אפילו יורשו של מוכר יכול למחול ללוה שטר החוב שמכרו אביו לאחרים, מודה שמואל שאם נתנו במתנת שכיב מרע שאינו יכול למחול. כלומר שאם נתנו האב במתנת שכיב מרע לאחרים שאין היורש יכול למוחלו ללוה. לגבי מוכר וכיוצא בו הוא דיכיל לממחל משום דלא קנייה לוקח לממונא דשטרא קנין גמור, דהא אין אדם מקנה לחבירו דבר שאינו ברשותו אלא שעבודא דשטרא בלחוד הוא דקני, הילכך כיון דחזר המלוה ומחלו מחול דהא ממונא ברשותיה דלוה קאי, ותניא (לעיל פה,א) ברשות לוקח כיון שקיבל עליו מוכר קנה לוקח, וכיון דקנייה לוה לממונא ממילא פקע ליה שעבודא דשטרא. והוא הדין ליורש, דכיון דלאו קני ליה לוקח לממונא קנין גמור אכתי אית ליה למוכר זכותא בגויה, וכי מאית ירית לה יורש לההוא זכותא, ואמטול הכי יכול למחול. אבל אם נתנו האב במתנת שכיב מרע קנייה (ו)מקבל מתנה לממונא כל היכא דאיתיה לגמרי, דדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו, ולפיכך אין היורש יכול למחול. והני מילי יורש, אבל שכיב מרע גופיה יכול לחזור ולמחול, דהא קיימא לן כל שאלו עמד חוזר במתנתו.
ודייקינן השתא מדקאמר רב נחמן מודה שמואל שאם נתנו במתנת שכיב מרע שאין היורש יכול למחול אי אמרת בשלמא מתנת שכיב מרע דאורייתא היא משום הכי אינו יכול למחול. דהוה ליה כמאן דירית לה מקבל מתנה לההיא מלוה בתורת ירושה דאורייתא, אלא אי אמרת דרבנן אמאי אינו יכול למחול. נהי דאקילו רבנן בשכיב מרע לאלומה למתנתיה טפי ממתנת בריא, הני מילי לאקני באמירה בעלמא, דמאי דלא יכיל בריא לאקנויי אלא בכתיבה ומסירה יכיל שכיב מרע לאקנויי באמירה בעלמא, אלא לאלומיה למתנתיה דשכיב מרע טפי ממתנת בריא היכא דמקני בכתיבה ומסירה לא תקינו רבנן, וכיון דגבי בריא אע״ג דאקני בכתיבה ומסירה יכיל יורש דידיה לממחל, כי אקני נמי במתנת שכיב מרע אמאי לא יכיל יורש לממחל. ופרקינן אינה של תורה ועשאוה כשל תורה.
ושמעינן מינה דהני תרי אחי דירתי שטר חוב מאבוהון, לא יכיל חד מינייהו לממחל מיניה אלא חולקיה בלחוד, דהא כל חד מיניהו ירית מיניה פלגא, ולא מצי חד לאחולי פלגא דירית ליה האיך מדאורייתא. ואפילו המוכר שטר חוב לחבירו דקאמרינן דאפי׳ יורש מוחל, אי שביק תרי יורשין לא מצי חד מיניהו לאחולי מיניה טפי מחולקיה.
ושמעינן נמי דמכירת שטר חוב דקני ליה לוקח לאפוקי לממונא בדינא מיניה דלוה או ממאן דאתי מחמתיה, מדרבנן בעלמא הוא, דאי מדאורייתא כי חזר המוכר או היורש ומחלו אמאי מחול, הא אמרת דכל היכא דקני ליה הקונה מדאורייתא לא מצי מקנה לממחליה גבי לוה. אלא לאו ש״מ מדרבנן. וכי תימא ואי מדאורייתא לא קני ליה, אמאי אצטריך קרא למעוטי שטרות מאונאה. כי אצטריך קרא למעוטי בשטר פקדון, דכיון דפקדון כל היכא דאיתיה ברשותא דמריה קאי ומצי מקני ליה לגופיה קנין גמור, כי מזבין ליה לשטרא נמי וכתב ליה קני לך הוא וכל זכותא דאית ביה, קני ליה לשטרא ולממונא דכתיב ביה כל היכא דאיתיה קנין גמור ושוב אין המוכר יכול למחול. והוא דקני ליה אגב ארעא, דקני ליה לשטרא וקני להו למטלטלי כל היכא דאיתיה, אי נמי דקנו מיניה והוי ההוא פקדון מידי דלאו מטבע, אבל בכתיבה ומסירה גרידתא לא קנו ליה לפקדון, דמטלטלי בשטרא לא מיקנו. וכיון דאיכא אנפא דמדאורייתא הויא מכירה אצטריך קרא למעוטי מאונאה.
ואי בעי תימא אפי׳ בשטרי חוב, וכגון דאמחיי ללוקח גבי לוה במעמד שלשתן, דקני לממונא מדאורייתא ואינו יכול למחול, כדבעינן לברורי לקמן. אבל שאר אנפי דהמוכר שטר חוב דלא קנו אלא מדרבנן, אע״ג דלענין אונאה חד דינא נינהו, דכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תקון, לא אצטריך קרא למעוטינהו. והא דמיא למיעוטא דקרקע משבועה, דאע״ג דקרקע הילך הוא אצטריך קרא למעוטי אנפי דלא הוו הילך, ואף זו כיוצא בה:
פד. אמר רבא אמר רב נחמן שכיב מרע שאמר ידור פלוני בבית זה יאכל פלוני פירות דקל זה לא אמר כלום עד שיאמר תנו בית זה לפלוני וידור בו תנו דקל זה לפלוני ויאכל פירותיו. ועיקר הדברים, לפי שהדירה אין בה ממש והפירות אינן בעולם, ואין אדם יכול להקנות דבר שאין בו ממש ולא דבר שלא בא לעולם עד שיאמר תנו בית זה לפלוני וידור בו, שנמצא מקנה לו גוף הבית לדור בו, שכיון שגוף הבית יש בו ממש והוא מקנהו לדור בו קנה, וכן בדקל עד שיאמר תנו דקל זה לפלוני ויאכל פירותיו. ושמעינן מינה דמאן דבעי לאקנויי מידי לחבריה לאשתמושי ביה, לא קאני עד דמקני ליה גופיה דההוא מדעם דאית ביה ממש. אבל אי אקני ליה תשמישא בלחוד, אע״ג דתלי ליה בדבר שיש בו ממש, כיון דהקנאה גופא לא חיילא אלא אתשמישא, ותשמישי גופיה לית ביה ממש, לא קני ליה. ואפי׳ בשכיב מרע, ואין צריך לומר בבריא. ואין צריך לומר בדבר שלא בא לעולם כפירות דקל וכיוצא בהן, עד דתאלי לה להקנאה בדבר המצוי ברשותו כגופו של דקל דמקני ליה לפירותיו. ונפקא מינה דאי איתניהו לפירי בעולם אע״ג דלא אמר אלא יאכל פלוני פירות דקל זה או פירות הללו קני.
ושמעינן נמי דמאן דמקני ליה לחבריה בית לדור בו אי נמי דקל לאכול פירותיו, אע״ג דלא אמר תנו בית זה לפלוני לדור בו ודקל זה לאכול פירותיו, אלא קאמר וידור בו ויאכל פירותיו, כמאן דאמר לדור בו ולאכול פירותיו דמי. דהא הכא דהאי גברא דקאמר ידור פלוני בבית זה ויאכל פלוני פירות דקל זה, לא קא מכוון לאקנויי לבית נהליה אלא לדור בו בלבד, ולא קא מכוין לאקנוייה לדקל נהליה אלא לאכול פירותיו בלבד, וקאמרינן דלא יכיל לאקנויי ליה הדירה והפירות דאיכוון לאקנויי עד שיאמר תנו בית זה לפלוני וידור בו, תנו דקל זה לפלוני ויאכל פירותיו, וכי אמר הכי מיהת קני. וליכא למימר דלמיקנא גופא קאמרינן, חדא דהא ודאי האי גברא לא קא מיכוין לאקנויי גופא כלל.
וליכא למימר דאתא גמרא לאחויי לן אנפא דמקני ביה מאי דלא ניחא ליה למקנה לאקנויי. ותו דאי לאקנויי גופא לגמרי קאמרינן, (לימא) [למה] ליה לגמרא למימר עד שיאמר תנו בית זה לפלוני וידור בו, תנו דקל זה לפלוני ויאכל פירותיו, לימא עד שיאמר תנו בית זה לפלוני תנו דקל זה לפלוני ולא לצטריך לאדכורינהו לדירה ולפירות כלל. אלא להכי אצטריך גמרא לאדכורינהו לדירה ולפירות, לאשמועינן אנפא דיכיל לאקנויי ביה הדירה והפירות בלבד. וטעמא דמילתא דדיקינן לישנא יתירא, דאי סלקא דעתא האי גברא לאקנויי גופא לגמרי קא מיכוון, מכי אמר תנו בית זה לפלוני תנו דקל זה לפלוני קני להו לגמרי, (לימא) [למה] לי למימר וידור בו ולמה לי למימר ויאכל פירותיו, אלא לאשמועינן דלא מקני ליה לבית נהליה אלא לדור בו בלבד, ולא מקני ליה לדקל נהליה אלא לאכילת פירותיו בלבד.
ואיכא מאן דמוקים להי לתרויהי בחד טעמא, דכשם שהדירה אין בה ממש כך האכילה אין בה ממש, אלא מעשה בעלמא הוא, וכי היכי דלא מקניאן בבריא אפי׳ בקנין, דקנין דברים בעלמא הוא, בשכיב מרע נמי לא מקניאן. ונפקא מינה דאפי׳ היכא דאיתינהו לפירי בעולם לא מהני בהו לישאנא דיאכל. וכי תימא להאי פירוש מאי שנא מלישנא דיטול דמהני בש״מ, התם כיון דמשמע דלישנא דנטילה בעלמא ומשמע לישנא דזכיה, גבי שכיב מרע כיון דאין אדם משטה בשעת מיתה ללישנא דמהני ביה קא מיכוון, ואלו לישנא דיאכל אכילה ממש משמע והאכילה לאו דבר שיש בו ממש היא. מיהו מחוורתא כדפרשינן מעיקרא, דאי מהאי טעמא מאי שנא דלא פשטינן מינה לישנא דיהני בהן דאיבעיא לן לקמן ולא איפשיט, תפשוט מהכא דלא קני. ועוד אי בדאיתינהו לפירי בעולם, אדאשמועינן יאכל פלוני פירות דקל זה לישמועינן פירות הללו וכ״ש פירות דקל זה. אלא לאו שמע מינה כדפרשינן.
ואי איכא למימר דתרויהי דומיא דהדדי קא מיירי, לפי שהדבר הנקנה אינו מצוי בשעת ההקנאה הוא דאיכא למימר, שהרי לא הקנה לו בבית אלא הדירה ולא הקנה לו בדקל אלא הפירות שעדיין לא באו. והדירה והפירות שלא באו לעולם לאו דבר המצוי בשעת הקנאה נינהו. אבל בפירות שבאו לעולם מהני בהו לישנא דיאכל, דלא גרע מלישנא דיטול, ולא דמי (דיהנה) [ליהנה] בהן, דאלו התם כיון דלא משמע דלשקלינהו לגמרי ולא משמע נמי דאקני ליה זכותא בגוף הדבר המצוי לאתהנויי ביה, כידור פלוני בבית זה דאמי, אבל יאכל דשקיל להו לגמרי משמע, דאי לא שקיל מהיכא אכיל, וכמאן דאמר יטול דאמי. ולא עוד אלא דמשמע דלשקלינהו לגמרי טפי מלישנא דיטול, ודינא הוא דליקנינהו היכא דאיתינהו בעולם בשעת הקנאה.
וכי תימא בין לפירושא קמא בין לפירושא בתרא מאי שנא ידור פלוני בבית זה דלא אמר כלום, דדבר שאין בו ממש הוא, ומאי שנא ההיא דגרסינן בפ׳ השולח גט (גיטין מ,א) מי שאמר בשעת מיתתו פלנית שפחתי עשת לי קורת רוח יעשה לה קורת רוח, כופין את היורשין ועושין לה קורת רוח מצוה לקיים דברי המת. ואע״ג דקורת רוח ממלאכה לאו דבר שיש בו ממש הוא אמרינן מצוה לקיים דברי המת, הכא נמי לימא מצוה לקיים דברי המת. שאני התם, דלא לאקנויי ליה מידי מעלמא קאתי, אלא למפטרה ממילתא דמיחייבה בגוה קאתי, וכל כי האי גוונא איתה נמי בבריא, אפילו בדבר שאין בו ממש. מידי דהוה אשבועה דאע״ג דלית בה ממש מהני קנין למפטר מינה:
לתפלתו של כהן גדול שהיה מתפלל ביום הכיפורים על מזג האויר של השנה, ולפי מה שרואה בראש השנה ידע כיצד לכוון בתפילתו.
The Gemara answers: The difference is with regard to the prayer of the High Priest, who would pray on Yom Kippur for beneficial weather, and this knowledge enabled him to formulate his prayers accordingly.
הכל
(2) וְרָבָא אָמַר רַב נַחְמָן מַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע מִדְּרַבָּנַן בְּעָלְמָא הִיא שֶׁמָּא תִּטָּרֵף דַּעְתּוֹ עָלָיו.
The Gemara resumes the discussion with regard to the gifts of a person on his deathbed: And Rava says that Rav Naḥman says: The halakha that the gift of a person on his deathbed does not require an act of acquisition is merely by rabbinic law, and it is instituted lest he see that his will is not being carried out and he lose control of his mind due to his grief, exacerbating his physical state.
אמר רבא אמר רב נחמן מתנת שכיב מרע מדרבנן היא – דקניא באמירה וכל מתנה דאשכחן באוריית׳ בבריא מיירי. ומה שיכול ליתן למי שאינו יורש באמירה רבנן תקינו להו למיעבד כל רעותיה דאי לא מצי למיעבד שמא תטרוף דעתו עליו מחמת צער. איכא דאמרי להכי לא בעי לא קנין ולא כתיבה ולא משיכה אלא באמירה בעלמא דזימנין דמתרמי דמית בשבת ולא מצי למיעבד קנין ולא משיכה ולא כתיבה ותטרוף דעתו עליו ושכיב ולא פקיד להכי תקינו דבאמירה סגי:
ורבא אמר רב נחמן מתנת שכיב מרע מדרבנן היא. כלומר דאי מדאוריתא הקנאה מעלייתא מחיים בעיא, אבל בצואה בעלמא לא. והיינו טעמא דתקינו רבנן דקניא בצואה בעלמא בלי הקנאה, משום דחיישינן דילמא אדקנינן מיניה מיטרפא דעתיה ולא יכיל לאקנויי, ומשום הכי תקינו למיקנא בצואה בעלמא. ואקשינן ומי אמר רב נחמן הכי, והאמר רב נחמן ואע״ג דאמר שמואל המוכר שטר [חוב] לחבירו וחזר ומחלו מחול ואפילו יורש מוחל, מודה שמואל שאם נתנו במתנת שכיב מרע שאין יכול למחול. כלומר שאין היורש יכול למוחלו. פי׳ שכיון שנתנו מורישו במתנת שכיב מרע הרי זה קנה אותו בעל המתנה, ונעקרה ממנו ירושת זה היורש, ונעשה לענין זה החוב כאילו אינו יורש אלא נכרי בעלמא הוא שאינו יכול למחול. אי אמרת בשלמא דמתנת שכיב מרע מדאוריתא היא, היינו דאין היורש יכול למחול, משום דלגבי האי חיוב אינו נקרא יורש כלל אלא כנכרי הוא חשוב, ומקבל המתנה הוא היורש. אלא אי אמרת מדרבנן היא, אבל מדאוריתא לא קני האי מקבל מתנה כלל אלא היורש הוא דקני לה, אמאי אין היורש יכול למחול. ומהדרינן אינה של תורה ועשאוה כשל תורה:
מתנת שכיב מרע – שקונה באמירה בעלמא אינה מן התורה וקראי דלעיל עצה טובה קמ״ל שיצוה לביתו בשעת מיתתו מה שיש לו לצוות הן על ידי קנין הן ע״י דבור כגון דברים שאין צריכין קנין שאדם מודיע לבני ביתו מי חייב לו כלום וממונו וחפציו ביד מי והיכן מונחין אלא מדרבנן בעלמא קונה גזירה שמא עד שיבאו עדים לקנות תטרף דעתו של חולה קודם שיבאו ולא יוכל להקנות ונמצאת צוואתו בטלה וקשיא לי מה בכך אם תבטל מאחר שאינו קונה באמירה תבטל ותבטל ולישנא אחרינא מפרשינן ונראה בעיני דלהכי תקון רבנן שיקנו דבריו באמירה שאם אין דבריו נקנין חיישינן שמא תטרף דעתו בחליו מתוך צער שהוא יודע שלא יקיימו בניו צוואתו.
ומתנ[ת] מצוה מחמת מיתה שהוא קונה באמירה בלא קנין, מדרבנן הוא. שמאא תטרף דעתו עליו אם ימות בשבת ולא מצי להקנות בשבת.
א. ר״ל ותקנו בחול אטו שבת. וכ״ה בפי׳ רגמ״ה דקמ״ז ע״ב בשם איכא דאמרי: זימנין דמתרמי דמית בשבת ולא מצי למיעבד קנין וכו׳. והדברים צ״ת, הא אמרינן להלן דקנ״ו ע״ב והביאה רבינו להלן אמר ר׳ לוי קונין קנין משכיב מרע אפילו בשבת. ואולי ס״ל לרבינו כמש״כ בשטמ״ק בשם הראב״ד וכ״ה בפסקי הרי״ד דכל מה שהתיר ר׳ לוי לקנות בשבת הוא משום דבלא״ה דבריו ככתובין וכמסורין דמו, והיינו דקאמר רבינו, תקנו שיהיו ככתובין וכמסורין דאל״ה היה אסור להקנות ותטרף דעתו. [ומהו מקור רבינו דהתקנה משום שבת, הנה שנינו במשנה דקנ״ו ע״ב ר׳ אליעזר אומר בשבת דבריו קיימין מפני שאין יכול לכתוב, ולכן תקנו שלא תטרף כדפי׳ רשב״ם, ור׳ יהושע אומר בשבת אמרו ק״ו בחול דראוי לבילה, ואולי מפרש רבינו דגם ר״י מודה דהתקנה מפני השבת, אלא שסובר שאחר שתקנו בשבת ק״ו בחול].
ורבא אמר רב נחמן מתנת שכיב מרע מדרבנן היא. כלומר דאי מדאורייתא הקנאה מעלייתא מחיים בעיא אבל בצוואה בעלמא לא והיינו טעמא דתקינו רבנן הכי משום דחיישינן דילמא אדקנינן מיניה מיטרפא דעתיה ולא יכיל לאקנויי. הרא״ם ז״ל.
וזה לשון הר״י ז״ל בעליות: רבא אמר רב נחמן כו׳. (תמצאנו בסוף שיטה מקובצת להרב ז״ל).
אי אמרת בשלמא דמתנת שכיב מרע מדאורייתא הוא דהיינו טעמא דאין היורש יכול למחול משום דלגבי האי חוב אינו נקרא יורש כלל אלא כנכרי הוא חשוב ומקבל המתנה הוא כיורש. אלא אי אמרת מדרבנן הוא אבל מדאורייתא לא קני האי מקבל כלל אלא היורש הוא דקני ליה אמאי אין היורש יכול למחול. הרא״ם ז״ל.
וזה לשון הר״י ז״ל בעליות אי אמרת בשלמא כו׳. (תמצאנו בסוף שיטה מקובצת להרב ז״ל).
א ושבים לעיקר הענין, שהבאנו ראיות מן הכתובים לקיומה של מתנת שכיב מרע. ורבא אמר בשם רב נחמן: מתנת שכיב מרע מדרבנן בעלמא [מדברי חכמים בלבד] היא, והטעם שתיקנו חכמים דבר זה — שמא תטרף דעתו עליו, שכאשר החולה יראה שמתמהמהים בעשיית רצונו, עד שיכתבו ויעשו את כל הנתינה כדין — עלולה דעתו להיטרף עליו.
The Gemara resumes the discussion with regard to the gifts of a person on his deathbed: And Rava says that Rav Naḥman says: The halakha that the gift of a person on his deathbed does not require an act of acquisition is merely by rabbinic law, and it is instituted lest he see that his will is not being carried out and he lose control of his mind due to his grief, exacerbating his physical state.
הכל
(3) וּמִי אָמַר רַב נַחְמָן הָכִי וְהָא אָמַר רַב נַחְמָן אע״ג אַף עַל גַּב דְּאָמַר שְׁמוּאֵל אהַמּוֹכֵר שְׁטַר חוֹב לַחֲבֵירוֹ וְחָזַר וּמְחָלוֹ מָחוּל וַאֲפִילּוּ יוֹרֵשׁ מוֹחֵל ב מוֹדֶה שְׁמוּאֵל שֶׁאִם נְתָנוֹ בְּמַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע דְּאֵינוֹ יָכוֹל לְמוֹחְלוֹ.
The Gemara asks: And did Rav Naḥman actually say this? But doesn’t Rav Naḥman say: Even though Shmuel says that with regard to one who sells a promissory note to another and then forgives the debt, the debt is forgiven and the note is nullified, and even the heir of the creditor can forgive the debt, Shmuel concedes that if the creditor gave the promissory note as the gift of a person on his deathbed, his heir cannot forgive the debt?
ומי אמר רב נחמן הכי – דמדרבנן הויא מתנת שכיב מרע:
והאמר רב נחמן אע״ג דאמר שמואל המוכר שטר חוב לחבירו וחזר לאחר מכיר׳ ומחלו. לבעל חובו [מחול] דנייר בעלמא הוא דזבין ליה ומלוה ליתה בעינה דלהוצאה נתנה. אבל זוזי דיהיב לוקח בשביל שטר מהדר ליה ללוקח:
אפי׳ יורש של מוכר מצי מחיל החוב – הואיל דיורש הוא:
מודה שמואל שאם נתנו – לשטר חוב במתנת שכיב מרע לשום אדם שאין יורש יכול למחול דמתנה אלימא ממכר:
מי אמר רב נחמן הכי – דמדרבנן היא ולא מדאורייתא.
המוכר שטר חוב – שחייב לו לוה למלוה ממון ומסר לו המלוה את השטר ליד לוקח ומכרו לו וכתב לו קני לך וכל שעבודיה אי נמי כדפסקינן התם הלכתא אותיות נקנות במסירה בפרק המוכר את הספינה (לעיל עז.).
וחזר – המוכר ומחל ללוה.
מחול – דלא מכר לו ראשון לשני אלא כל זכות שתבא לידו ולא עדיף האי לוקח ממלוה דאתי מחמתיה דמלוה ומיהו מעותיו יחזיר לו מוכר ללוקח דהא הלכתא היא דדיינינן דינא דגרמי וזה הפסיד מעותיו כשורף שטרותיו של חבירו דקיימא לן דחייב מההוא עובדא דכפייה רפרם לרב אשי ואגבי מיניה כי כשורא לצלמי.
ואפילו יורש – של מלוה מוחל וסברא הוא דלא אלים כח של לוקח במה שנמסר לו שטר המלוה אלא לזכות בחוב הכתוב במקום המלוה או היורש אך לא נעקר שעבודו מן המלוה וקרינא ביה עבד לוה לאיש מלוה ויכול למחול שעבודו.
מודה שמואל שאם נתנו – המלוה לאיש אחר במתנת שכיב מרע וכגון שחלק כל נכסיו אי נמי על ידי קנין כדין כל מתנת שכיב מרע במקצת אי נמי בלא קנין דכיון דמסרו לו בחייו אין לך קנין גדול מזה ומיהו אם עמד חוזר אם מתנת שכיב מרע במקצת הוא כדפסקי׳ לקמן דאינו יכול למחול דדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו ואלימי ממתנת בריא ואין היורש יכול למחול.
המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול כו׳ – פי׳ רבינו שמואל דלמאן דדאין דינא דגרמי הוה מוחל צריך להחזיר ללוקח מה שנתן לו ואור״י א״צ להחזיר אלא מעות שנתנו בו הלקוחות ולא כל השטר וראיה לדבר מדאמר בפרק החובל (ב״ק פט: ושם) אלא הא דתניא וכן היא שחבלה בבעלה לא הפסידה כתובתה ואמאי לא הפסידה תזבין לה לכתובתה לבעלה בטובת הנאה דהאי חבלה דאי מחלה לה גבי בעל ליכא קפידא ומוקי לה כרבי מאיר ומשמע דוקא גבי בעל יכולה למכור אבל לגבי אחריני לא תוכל למכור כי האי גוונא פן תמחלנה לבעלה והיאך תמחלנה לרבי מאיר דאית ליה בהגוזל קמא (שם ק.) דינא דגרמי ע״כ נראה אפי׳ למאן דאית ליה דינא דגרמי היינו דוקא לענין שיש לה לשלם מה שנתנו בה הלקוחות ולא כל דמי הכתובה שהפסידתם והא דאמר בהגוזל קמא (שם דף צח:) מאן דדאין דינא דגרמי מגבי שטרא מעליא גבי שורף שטרותיו של חבירו וכן בפ׳ הכותב (כתובות דף פו.) על הך מלתא דשמואל לאו דוקא נקט שטרא מעליא שהרי לא תחזיר אלא מה שנתנו בה הלוקחין אלא משום דנקט לעיל התם ניירא בעלמא קלאי מינך נקט בתר הכי שטרא מעליא ועוד ראיה מרב נחמן דאית ליה בהגוזל בתרא (ב״ק קטז:) דינא דגרמי גבי ההוא גברא דאחוו יאכריא דחבריה אתא לקמיה דרב נחמן חייביה כו׳ ואילו בפרק הכותב (כתובות פה: ושם פו. ד״ה תיזיל) אמר קריבתיה דרב נחמן זבינתה לכתובתה בטובת הנאה ואיגרשא ושכיבא אתו לקוחות וקתבעי לה לברתה כו׳ אמר רב נחמן מאן לימא לה דתיזיל ולימחלה לכתובתה לגבי אבוה והדר תירתה מיניה ומה תרויח לרב נחמן והא איהו גופיה אית ליה בהגוזל בתרא דינא דגרמי ואם כן צריכה להחזיר לו כל הדמים ומה תרויח בזה אלא שמע מינה שתרויח בזה שלא היתה צריכה להחזיר להם אלא מה שנתנו בה ואם תאמר מכל מקום הפסידתם הרבה שהרי גרושה היתה והיה להם ללקוחות אז לגבות כתובתה מן הגרושה ואומר רבי דשמא קטנה היתה ולא היו יכולים אז לגבות ממנה כלום ומכל מקום מחילתה מחילה כיון שהגיעה לפעוטות כדאמר בהנזקין (גיטין דף נט.) דמתנתה מתנה עוד קשה לי רב נחמן איך השיאה עצה למחול כתובת אמן והא אמר בפרק לא יחפור (לעיל כב: ושם) דגרמא בנזקין אסור פי׳ אע״ג דפטור הוא איסורא מיהא איכא וכל שכן למאן דדאין דינא דגרמי כמו רב נחמן דאיכא איסור יותר כשמורה לה למחול דאפילו בגרמא בניזקין שפטור לגמרי אסור וכ״ש דינא דגרמי שיש מחייבין שאסור ואומר ר״י דכיון שהיה לה הפסד לדבר שרי וגם שלא היו מפסידין כלל בדבר שמחזרת להם מה שנתנו בה ועוד ראיה מדאמר בפרק שני דקדושין (קידושין מז:) התקדשי לי בשטר חובי או שהיה לו מלוה ביד אחרים (וקדשה) עלייהו רבי מאיר אומר מקודשת וחכמים אומרים אינה מקודשת ומסקנא דמילתא דפליגי בדשמואל דאמר שמואל המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול מאן דאמר אינה מקודשת אית ליה דשמואל דלא סמכה דעתה כי שמא ימחול ואם צריך להחזיר כל הדמים למה ימחול ושפיר סמכה דעתה ועוד דקאמר התם בתר הכי דסמכה דעתה דלא שביק נפשה ויהיב לאחריני הוה ליה למימר שיתחייב לשלם הכל אם ימחול ומיהו יש לדחות כי שמא היה לה בושת לבוא לב״ד ולתבוע מבעלה מה שמחלה ולכך לא סמכה דעתה בכך יותר ועוד ראיה ממה דאמר בפרק קמא דבבא מציעא (דף יט: ושם) גבי מצא שובר בזמן שהאשה מודה יחזיר לבעל וליחוש שמא כתבה ליתן בניסן ולא נתנה אלא עד תשרי ואזלה וזבנתה לכתובתה בטובת הנאה מניסן עד תשרי ומפיק ליה לשובר דכתיב בניסן ואתי למיטרף לקוחות שלא כדין ואמר רבא שמע מינה איתא לדשמואל דאמר שמואל המוכר שטר חוב לחבירו כו׳ פי׳ ואם כן לא טריף שלא כדין שהרי יכולה היא למחול לבעלה ותימה למאן דדאין דינא דגרמי איך יטרוף שלא כדין והלא אם תמחול לבעלה יחזרו עליה הלקוחות ויגבו ממנה הכל על כן נראה שאין צריכה להחזיר להם אלא מה שנתנו בה ומיהו קשה לר״י מ״מ יטרוף לקוחות שלא כדין שהרי יחזרו עליה ממה שנתנו בה לכל הפחות ואומר ר״י דבדבר מועט כזה אין לחוש דאין כאן טריפה שלא כדין ועוד הוה קשיא לי דהא הוה מצי התם למיפרך מגרושה שכתבה ליתן בניסן ולא נתנה עד תשרי ואזלה וזבנא לכתובה דמניסן ועד תשרי ומפיק ליה לשובר דכתיב בניסן ואתי למיטרף לקוחות שלא כדין וכיון שהיא גרושה א״כ מוכרת כתובתה בדמים יקרים ואם כן הפסידה הרבה ללקוחות וטורף בעלה שלא כדין שהרי לא תוכל למחול מה שהפסידתם ואי הוה מוקי לה לההיא ברייתא כמאן דלא דאין דינא דגרמי הוה אתי שפיר אך לא היינו יכולים עוד להביא ממנה ראיה מיהו לפי מה שפי׳ ר״י בפ״ק דבבא מציעא דבגרושה ליכא למיחש הכי הוה א״ש וכן הוא עיקר כמו שפי׳ שם דלא הוי מצי למיפרך מגרושה וא״ת מאי האי דקאמר בפ״ק דבבא מציעא (דף כ.) ש״מ איתא להא דשמואל דאמר המוכר שטר חוב כו׳ ניחוש דלמא כתבה ליתן בניסן ולא נתנה עד תשרי והלכה והכניסתה לבעלה שאז אינה יכולה למחול דידו כידה כדאמר בהכותב (כתובות פה:) וצ״ל דמיירי שיודעין שאין לה בעל.
זה שאמרו במתנת שכ״מ שקונה בלא שום דרך קנין אלא בצואה בעלמא כאלו היא נחלה מדברי סופרים הוא וטעם תקנה זו שמא תטרף דעתו עליו ר״ל שאם אתה מצריכו קנין בעוד שהם משתדלים על דרכי ההקנאה תטרף דעתו ר״ל שיבא לידי שבוש הדעת ולא יוכל להקנות ומתוך כך תקנו שכל שהוא מצוה בין בחול בין בשבת בין כתבו בין לא כתבו יהו המקבלים זוכים כשימות ואין צריך להזמין עדים ולומר אתם עדי אלא כל השומע הרי זה עד ואע״פ שאינה של תורה עשאוה כשל תורה לענין זה שאע״פ שאמרו המוכר שטר חוב לחברו וחזר ומחלו מחול ואפילו יורש מוחל וטעם הדבר שמכירת השטר הואיל ואין גופה ממון אין לה מכירה מן התורה אף בכתיבה ומסירה והמחילה בין מבעל דבר בין מיורשו מועלת מן התורה אם נתן החוב במתנת שכ״מ ומת אין היורש יכול למחול שעשו מתנת שכ״מ כזוכה בה מן התורה ונעשה המקבל יורש עליה אבל הוא עצמו אין צריך לומר שיכול למחול שכל שאלו עמד חוזר במתנתו:
גמ׳ והאמר רב נחמן אמר שמואל המוכר כו׳ כצ״ל:
ר״ש בד״ה ומודה שמואל כו׳ במקצת הוא כדפסקינן לקמן כצ״ל והס״ד:
תוס׳ בד״ה המוכר כו׳ שנתנו בה ומכל מקום וכו׳ ואתי למטרף לקוחות כו׳ נ״ב פירוש לאו דוקא שיטרוף אלא כלומר שיחזיק הבעל בקרקע המיוחד לכתובתה שלא כדין וכן פרש״י שם:
בא״ד ומכל מקום יטרף לקוחות שלא כדין כו׳ אין לחוש אין כאן טריפה וכו׳ כצ״ל:
בד״ה המוכר שטר כו׳ ומשמע דוקא גבי בעל כו׳ אבל לגבי אחריני לא תוכל למכור כו׳ עכ״ל בהדיא נמי אמרינן התם הכי דלגבי אחריני לא תוכל למכור מה״ט פן תמחול לבעלה אלא דאיכא לאוקמא הך מלתא כמאן דלא דאין דינא דגרמי ומש״ה הוצרכו להקשות מדיוקא דדוקא גבי בעל כו׳ דההיא מוקמינן לה התם כר״מ דדאין דינא דגרמי וק״ל:
בא״ד וא״ת מ״מ הפסדתם הרבה שהרי גרושה היתה כו׳ עכ״ל כ״ה בכל נוסחות שלפנינו גם בתוס׳ ישנים ומהרש״ל מחק ואם תאמר מלשון התוס׳ והגיה ומכל מקום כו׳ בוי״ו והוא מוסב אדלעיל ולא ידענא מהיכא פסיקא דלא נאמר כן לקושייתם וא״ת כו׳ שצריכה להחזיר כל ההפסד שהיה להם עכשיו [א] כשהיתה גרושה מדין דינא דגרמי דכ״כ גרמו להפסיד ללקוחות אע״ג שלא נתנו בה רק מועט דהיינו טובת הנאה אם תתגרש או שתמות קודם לבעלה ובהך דמוכר שט״ח לחבירו וחזר ומחלו שאין צריך להחזיר ללוקח אלא מה שנתן בו היינו נמי משום דכך הוא שוה החוב עכשיו למכרו בשלא נגבה עדיין והלוקח יגבנו וכן לקמן בגרושה שהפסידה הלקוחות הרבה שכך נתנו לה כמו ששוה עכשיו למכור ובההיא דהחובל כיון דמחלה לבעלה קודם שנתגרשה אז נתחייבה מדינא דגרמי ולא תחייב לשלם לו רק מה שנתנו לה אף אם נתגרשה אח״כ דהא בשעה שמחלה לא היה שוה רק כפי מה שנתנו לה והשתא מכח קושית וא״ת מ״מ כו׳ הוצרכו לומר תירוץ אחר ואומר ר״י דשמא קטנה כו׳ דהשתא אין ראיה מכאן (לעיל) אדלעיל וק״ל:
בא״ד ומיהו קשה לי מכל מקום יטרוף לקוחות שלא כדין שהרי יחזרו עליה ממה שנתנו בה לכל הפחות ואומר ר״י דבדבר מועט כזה כו׳ עכ״ל צריך לומר דודאי גם אם השובר ניתן בניסן היא צריכה להחזיר ללקוחות מה שנתנו לה אלא שאנו אומרין שעשתה קנוניא עם בעלה אבל למחול לבעלה בחנם לא תעשה כיון דלכל הפחות יחזרו עליה מה שנתנו לה אבל ק״ק דאם כן כיון דלא אמרינן במחילה שעשתה קנוניא עם בעלה תקשי להו נמי לעיל בההיא דהחובל למה תמחול לבעלה בחנם כיון שצריכה להחזיר לכל הפחות ללקוחות מה שנתנו לה גם בדברי הרא״ש בפ״ק דמציעא משמע דשייך במחילה קנוניא ודו״ק:
בא״ד וא״ת מאי האי כו׳ ניחוש דלמא כתבה ליתן בניסן כו׳ והלכה והכניסתה לבעלה שאז כו׳ עכ״ל פי׳ לבעלה שני וע״כ בגרושה שנשאה בעל שני בין ניסן לתשרי והכניסתה לו כתובתה מבעלה הראשון ולפי מה שפירשו בפ״ק דב״מ דבגרושה ליכא למיחש הכי כמ״ש התוספות לעיל אין מקום לקושייתם הכא אבל קושייתם לפי מה שכתבו לעיל דבגרושה נמי איכא למיחש הכי אלא דמוקמינן להך ברייתא כמאן דלא דאין דינא דגרמי ולפי זה הקשו הכא שפיר אכתי מגרושה ושמא הכניסתה כתובתה לבעל שני ודו״ק:
רשב״ם ד״ה מודה שמואל כו׳ א״נ ע״י קנין כדין כל מתנת שכ״מ במקצת. תמוה לי דא״כ הוי מתנת בריא ויכול למחול [וכן הקשה הגר״א בח״מ סי׳ רנ״ג ס״ק מב]:
ושואלים: ומי [והאם] אמר רב נחמן הכי [כך]? והא [והרי] אמר רב נחמן, אף על גב [אף על פי] שאמר שמואל: המוכר שטר חוב לחבירו, וחזר אחר כך המוכר ומחלו ללווה את חובו — הרי זה מחול ונפקע השטר, ואפילו יורש מוחל על חוב שבשטר שמכר מורישו לאחר. מכל מקום מודה שמואל, שאם נתנו את השטר הזה במתנת שכיב מרע, שאינו יכול למוחלו; ומעתה,
The Gemara asks: And did Rav Naḥman actually say this? But doesn’t Rav Naḥman say: Even though Shmuel says that with regard to one who sells a promissory note to another and then forgives the debt, the debt is forgiven and the note is nullified, and even the heir of the creditor can forgive the debt, Shmuel concedes that if the creditor gave the promissory note as the gift of a person on his deathbed, his heir cannot forgive the debt?
הכל
(4) אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא דְּאוֹרָיְיתָא מִשּׁוּם הָכִי אֵינוֹ יָכוֹל לִמְחוֹל אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ דְּרַבָּנַן הִיא אַמַּאי אֵינוֹ יָכוֹל לִמְחוֹל גאֵינָהּ שֶׁל תּוֹרָה וַעֲשָׂאוּהָ כְּשֶׁל תּוֹרָה.
Granted, if you say that the gift of a person on his deathbed is valid by Torah law without an act of acquisition, due to that reason the heir cannot forgive the debt, as the debt was acquired by another. But if you say that it is valid by rabbinic law, why is the heir unable to forgive the debt? The Gemara replies: Rav Naḥman maintains that although this gift is not effective by Torah law, nevertheless, the Sages made it a halakha with the force of Torah law.
אי אמרת בשלמא [דאוריית׳] משום הכי – אלימא מתנה ממכר:
אלא אי אמרת מדרבנן – אמאי אלימא מתנה ממכר. ש״מ מדאורייתא וקשיא דרב נחמן אדרב נחמן. ומשני לעולם אימא לך מדרבנן ולא מדאורייתא ומשום הכי אינו יכול למחול דעשאוה רבנן ואלמוה רבנן (כתיבתי׳) [מתנתו] כמדאורייתא משום גזירה שמא תטרוף דעתו עליו:
אלא אינה כשל תורה כו׳ – מה שפירש רבינו יעקב שאין להוכיח מכאן דמכר שטר חוב חל מן התורה פירשנו לעיל בפרק המוכר את הספינה (דף עו: ד״ה קני).
אי אמרת לאו דאורייתא אמאי אינו יכול למחול. מהא שמעינן דמכירת שטרות לאו דאורייתא, דאי דאורייתא אינו יכול למחול, וטעמא דיכול למחול משום דמכירתן אינה תורה. וכן דקדק הרב אלפסי ז״ל (כתובות פ״ט דף מד מד״ה) מכאן.
אבל בשם רבינו תם ז״ל (בבא בתרא עו, ב, תוס׳ ד״ה קני לך) אמרו דמכירת שטרות דאורייתא, ותדע דה(י)א ממעטינן להו מאונאה בפרק הזהב (ב״מ נו:) מכי תמכרו ממכר לעמיתך מי שגופו מכור וגופו קנוי יצאו שטרות שאין גופן מכור ואין גופן קנוי, ואי מכירת שטרות דרבנן איצטריך קרא למעוטינהו מאונאה. וטעמא דמוכר שיכול לחזור ולמחול אף על פי שמכירתן מן התורה, לפי שאין אדם יכול למכור אלא זכות השעבוד שיש לו בנכסי אביו, אבל חיוב הגוף שחבירו מחוייב לפרוע לו חובו, כדאמרינן (בבא בתרא קעד.) פריעת בעל חוב מצוה, אינו יכול למכור לו, ונכסוהי דבר איניש אינון ערבין ביה, וכל שזה מוחל ללוה חיוב הגוף פקע שעבוד הנכסים. ומיהו אם נתנה במתנת שכיב מרע ותמצא לומר שבמתנת שכיב מרע מדאורייתא אי אפשר ליורש למחול, משום דמתנת שכיב מרע כירושה היא, והרי מקבל מתנה זה כיורש בחלק זה שנתן לו השכיב מרע, והילכך אי אפשר לשאר היורשים למחול, דמאי אולמייהו ממקבל המתנה שהוא יורש כמותם, דאטו אם הוריש ראובן לאחד מבניו נכסיו והיו בהן שטרות מי מצו שאר יורשים למחול. וזהו שאמרו כאן אי אמרת בשלמא דאורייתא היינו דאינו יכול למחול.
ולא ירדתי לסוף דברים אלו, שאלו תאמר שאינו מוכר לו אלא שעבוד הנכסים שיש לו על חבירו, השיעבוד אין לו גוף שיהא קנוי ומכור, ואילו נכסי הלוה אינן של מלוה שיוכל למוכרן, דאקדיש מלוה וזבין מלוה לא עשה ולא כלום, דקיימא לן כרבא דאמר מכאן ולהבא הוא גובה (פסחים ל:). ואם חל על השעבוד ועל הגוף מכירה מדאורייתא, מה שהוא קנוי לו היאך אפשר לאחר למחול, שאין אדם מוחל נכסי חבירו. ועוד שאם אתה אומר שכל שפקע חיוב הגוף פקע השעבוד, אם כן אף אנו נאמר דאפילו מלוה בשטר אינה גובה מן היורשים, דשעבוד גוף הלוה פקע עם גמר מיתתו וכל שאין גוף אין שעבוד, וכי תימא שאני התם דלא פקע לגמרי, אלא משום דליתא, הא איתא אכתי מחוייב הוא, והרי זה כמי שהלך למדינת הים דיורדין לנכסין ונפרעין מן הנכסים של ערבים, כל שידענו שלא התפיסו צררי ושלא פרעו, אבל כאן אפילו איתיה לא מחייב, דהא פטריה מלוה זו אינה תורה, דאם חלה המכירה לא על השעבוד בלבד חלה אלא אף על [גוף] הלוה, ואילו אתא לוקח לבית דין לגבות את חובו אין בית דין מורידין לנכסים מקמי דלודעיה ללוה, דקיימא לן (בבא בתרא קעג:) אין נפרעין מן הערב תחלה, ואם איתא דאין המכירה חלה על שעבוד הגוף [של] הלוה אין כאן לוה לגבי דהאי, וכיון שכן או אז תפקע המכירה, דכיון דאין לוה אין ערב, או יורידו ללוקח לנכסים אף על פי שלא הודיעו ללוה, לפי שאין כאן לוה דידיה. ועוד דאפילו מת מלוה בחיי לוה לגביה אין יורשי המלוה גובין מן ה(מ)לוה, שלא נשתעבד להן אלא לאביהן, דכל שאינו יכול למכור שעבוד גופו כך אין יכול להוריש. ואי אמרת שחלה על שעבוד גופו [מכירה] מדאורייתא כבר נסתלק המלוה ונכנס לוקח תחתיו ומשעבד הוא לו ולא למלוה ואין המוכר יכול למחול.
ונראה לי דברי הרב אלפסי ז״ל, והראיה שהוציאו שהיא מדאורייתא ממאי דאיצטריך קרא למעוטי שטרות מאונאה, אינה ראיה, חדא, דהא התם אדרבא אמרו יצאו שטרות שאין גופן מכור ואין גופן קנוי, אלמא התורה העידה עליו שאינה ממכר ואינו קנוי ומכור. ועוד אטו בקרא מי כתיב יצאו שטרות ויצאו קרקעות ועבדים, אלא קרא וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך כתיב, ואנן הוא דדרשינן מיניה דאי אפשר להיות אונאה מדיניה דקרא אלא במה שהוא מטלטל ובמה שיש לו גוף, והילכך למאי דתקינו רבנן מכירת שטרות כי תקנו בהו כדאורייתא תקינו, ואילו היתה מכירתן דאורייתא לא היתה אונאה נוהגת בהן, אף עכשיו אין דין אונאה נוהג בהן, דכל מאי דתקון רבנן כעין דאורייתא תיקון. כנ״ל.
אי אמרת בשלמא [נניח אם אתה אומר] שמתנת שכיב מרע היא דאורייתא [מן התורה], משום הכי [כך] אינו יכול למחול, שאין בכוח היורש למחול דבר שכבר הוקנה לאחר. אלא אי אמרת דרבנן [אם אתה אומר שמדברי חכמים] היא, אמאי [מדוע] אינו יכול למחול? יהא זה כשאר שטרי החוב! ודוחים: סבור רב נחמן שאמנם מתנת שכיב מרע אינה של תורה, ואולם עשאוה חכמים תקיפה וחזקה כשל תורה.
Granted, if you say that the gift of a person on his deathbed is valid by Torah law without an act of acquisition, due to that reason the heir cannot forgive the debt, as the debt was acquired by another. But if you say that it is valid by rabbinic law, why is the heir unable to forgive the debt? The Gemara replies: Rav Naḥman maintains that although this gift is not effective by Torah law, nevertheless, the Sages made it a halakha with the force of Torah law.
הכל
(5) אָמַר רָבָא אָמַר רַב נַחְמָן דשְׁכִיב מְרַע שֶׁאָמַר יָדוּר פְּלוֹנִי בְּבַיִת זֶה יֹאכַל פְּלוֹנִי פֵּירוֹת דֶּקֶל זֶה לֹא אָמַר כְּלוּם עַד שֶׁיֹּאמַר תְּנוּ בַּיִת זֶה לִפְלוֹנִי וְיָדוּר בּוֹ תְּנוּ דֶּקֶל זֶה לִפְלוֹנִי וְיֹאכַל פֵּירוֹתָיו.
Rava says that Rav Naḥman says: With regard to a person on his deathbed who says: So-and-so shall reside in this house, or who says: So-and-so shall eat the fruit of this palm tree, he has not said anything, as one cannot give that which is not tangible, such as the right to use property, or the right to consume fruit that has not yet grown. His statement is ineffective until he says: Give this house to so-and-so and he shall reside there, or: Give this palm tree to so-and-so and he shall eat its fruit.
לא אמר כלום – דאין זה זכיית מתנה כדאמר לקמן יטול ויזכה ויחזיק ויקנה כולן לשון מתנה הם. אבל היכא דאמר ידור ויאכל פירותיו לא עד שיאמר תנו בית זה לפלוני וידור בו. והאי דאמר ידור ויאכל לאו דוקא הוא דכיון דאמר תנו לחוד קנה קאמר אלא אגב דאמר ברישא ידור ויאכל קתני סיפא נמי ידור ויאכל:
והאמר רב נחמן שכיב מרע שאמר תנו הלואתי לפלוני – כלומר חוב שחייב לי פלוני תהא של פלוני הרי הוא שלו וקנה לאלתר:
אמר רבא אמר רב נחמן שכיב מרע שאמר ידור פלוני בבית זה יאכל פלוני פירות דקל זה לא אמר כלום. פי׳ משום דדבר שאין לו ממש ואין לו גוף מצוי בעולם הוא, דהוה ליה כקנין דברים, שהרי הקנין לא היה בגוף הבית ולא בגוף הדקל ולא בגוף הפירות שהן גופין מצויין בעולם, אלא על האכילה ועל הדירה היתה ההקנאה, והאכילה והדירה מעשה הן ואינן דבר שיש להן ממש ולא גוף מצוי בעולם כדי שיהו בתורת הקנאה, וזה הוא שמחלקין בו חכמי אומות העולם בין אל ג׳והר ואל ערץ׳ כי חשבון העצם והמקרה. אלא עד שיאמר תנו בית זה לפלוני וידור בו תנו דקל זה לפלוני ויאכל פירותיו, שנמצאת ההקנאה בגופין מצויין בעולם.
א״ר נחמן שכיב מרע שאמר ידור פלוני בבית זה יאכל פלוני פירות דקל זה לא אמר כלום – שהדירה אין בה ממש להקנותה ופירות דקל נמי אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם וכיון דמתנת בריא אפי׳ בקנין סודר לא קני דמילי לא מיקנו אלא א״כ הקנה לו החפץ כגון דקל לפירותיו ובית לדור מתנת שכיב מרע נמי לא קניא דמילתא דליתא בבריא ליתא בשכיב מרע שאין שכיב מרע חמור מן הבריא אלא דאמירתו במקום קנין של בריא הוא והיכא דאין קנין מועלת בבריא אמירה בשכיב מרע לא מהניא מידי הלכך אין מועיל עד שיאמר תנו בית זה לפלוני כו׳.
שכיב מרע שאמר ידור פלוני בבית זה יאכל פלוני פירות דקל זה לא אמר כלום למימרא דסבר רב נחמן מילתא דליתא בבריא שאינו יכול להקנות הדירה דדבר שאין בו ממש הוא ופירות הדקל דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם.
שכיב מרע שאמר ידור פלוני בבית זה יאכל פלוני [פירות] דקל זה לא אמר כלום. יש מפרשים דאין טעם שניהם אחד, אלא ידור פלוני בבית זה מפני שהדירה הוא דבר שאין לו גוף, ואפילו בשכיב מרע לא תקנו שיהא קונה מה שאינו קונה במתנת בריא. ויאכל פלוני פירות דקל זה, מפני שלא באו לעולם. וכן פירש רבינו האיי גאון ז״ל וכן הרב ר׳ יהוסף הלוי ז״ל. אבל הראב״ד ז״ל פירש את שניהם מטעם אחד, ולפי שאינן בעולם, שאינה נקראת דירה אלא על שם עמידתו שם, ואותה עמידה אינה עד שיעמוד שם. והיינו דנקטו להו כחדא דאלמא חד גוונא אית להו.
ומיהו לענין דינא לא נפקא מינה מידי, דבין דבר שאינו גוף בין דבר שאינו בעולם אינו בשכיב מרע אלא כמו שישנן בבריא, ועד שיאמר תנו לו בית לדירה ודקל לפירותיו לא קנה. ושמעינן מינה דלא מתקני׳ לישנא במתנות שכיב מרע, אלא דייניה ליה כדיינים בבריא, דדברי שכיב מרע כדכתובין וכדמסורין אמרו, אבל להוסיף על דבריו לא אמרו, דאי לא אף אנו נתקן הלשון ונדון המחשבה ונאמר כיון שאמר ידור כבר גלה בדעתו שרצה לדור זה בביתו ונתקן ונאמר דבית לדירה קאמר. וזה נראה לי ברור. ולפיכך שכיב מרע שאמר תנו שטר חוב שיש לי על פלוני לפלוני לא קנה אלא הנייר דעלמא לצור על פי הצלוחית, כמו שאמר נמי במוכר שטר חוב לחבירו, ועד שיאמר הוא וכל מה שכתוב בתוכו כבריא לא קנה. ומלוגא דשטרי דאימיה דרב עמרם דלקמן (בבא בתרא קנא.), בשאמרה ליהוו לעמרם ברי הן וכל שעבודן קאמר, ואף על גב דלא אדכרו התם בגמרא אלא אמרה ליהוו לעמרם ברי, לישנא קיטא נקטון, דלאו משום האי דינא אתינן לה, וליהוו לעמרם כדינייהו קאמרה כלומר, דאמרה בהדיא ליהוו לעמרם ברי הן ושעבודן.
הא דאמרינן [אמר] רב נחמן שכיב מרע שאמר יאכל פלוני פירות דקל זה לא אמר כלום, מסתברא דלאו דוקא לטעמיה דאית ליה המוכר פירות דקל לחבירו יכול לחזור בו, אלא לכולי עלמא היא, ואילו לרבי מאיר דאמר (בבא בתרא עט:) אדם מקנה לחבירו דבר שלא בא לעולם, משום דכשבאו הפירות כבר מת, ואילו נכסים שנפלו [לו] בשעה שהוא גוסס אינו יכול להקנות, וכדאמרינן לעיל (בבא בתרא קכז:) גבי זה בני נאמן.
זה שביארנו שהשטר אין לה מכירה מן התורה אף בכתיבה ומסירה יש שואלין בה והלא אמרו במציעא (ב״מ נ״ו.) על מכירת השטר שאין בה אונאה וממעט לה מדכתוב ממכר מי שגופו מכור יצאו שטרות וכו׳ ואם מכר השטר אינו אלא מדברי סופרים היאך ממעט לה מן התורה עד שכתבו מזו קצת חכמי צרפת שמכר השטרות ונתינתם מן התורה אלא שאין יכול למכור ההלואה שאינה בעין שהרי להוצאה נתנה אבל שעבוד הקרקעות שהוא בעין מוכר וחלה המכירה על השעבוד מן התורה אבל אינה חלה בגוף ההלואה ונמצאת הלואה ברשות מוכר ויכול למחול וכשמחל פקע השעבוד מאליו שהשעבוד תלוי במלוה והיא עיקר וכשהמלוה בטלה השעבוד בטל וסוגיא שבכאן הם מפרשים אותה אי אמרת בשלמא שמתנת שכיב מרע נקנית בדבור בעלמא מן התורה שהיא כירושה דין הוא שלא יהא יכול למחול שהרי יש זכיה למקבל בגוף ההלואה כמו היורש אלא אם מדברי סופרים היא שעשאוה כמתנת בריא בקנין מפני מה אין יכול למחול והיאך כחה גדול ממתנת בריא וכתבו מכאן שאם מכר שטר חוב לחברו ומחל הקונה אין מחילתו מחילה ויכול לחזור ולומר שעבוד הקרקע קניתי גוף ההלואה לא קניתי ולא מחלתי אלא שעבוד הקרקע ונשארה מלוה על פה ואין זה נראה כלל שלא אמרו שאינו קונה גוף ההלואה אלא מפני שאין יכול להקנות לו מה שאינו ברשותו אבל מ״מ דעתו להקנות לו כל חובו והרי הוא כשלוחו לעשות מן החוב כל מה שירצה הגע עצמך הרי ודאי יכול לקבל המעות אע״פ שלא מכר לו גוף ההלואה אלא השעבוד וכשקבלם אינו יכול לומר תנם לי שלא מכרתי אלא השעבוד אלו היה פורעך בקרקע ואחר שכן הרי כל מחילה הרי היא קבלת פרעון:
ויש להקשות לגופן של דבריהם היאך המתנה חלה על השעבוד והרי אינו יכול להקדיש שכבר פסקנו בפסחים (ל״א.) כרבא שבעל חוב מכאן ולהבא הוא גובה ואם הקדיש מלוה אינו קדוש וכל מתנה שאם הקדישה אינה מוקדשת אינה מתנה ואפשר שאע״פ שאין יכול להקדיש גוף הקרקע עד שיהא שלו חל הוא מ״מ על שטר החוב ולכשיתברר שעבודו יהא קדוש מכאן ולהבא וא״ת מי איכא מידי דהשתא לא קדיש ולקמיה קדוש מ״מ הואיל ויש עליו קנין כל שהו לגבי השעבוד מתפשט ההקדש מחמת אותו קנין וכן באומר הרי עלי מנה להקדש נשתעבדו כל נכסיו להקדש ואין ההקדש חל עליהם עד שיגבנו בחובו ואף לרבא שאמר מכאן ולהבא מודה שיש לו קניה באותם קרקעות למפרע שטורפם מיום ההלואה ואם לא שקנה היאך הוא טורפם מאותה שעה אלא שיש לו בהם קניה אלא שאינה מועלת לחול עליה הקדש מעכשו שכל לגבי הקדש לרשותו ממש אנו צריכים וכל שיכול לדחותו מאותו שעבוד אין זו רשותו ממש תדע שהרי מטלטלין אע״פ שיכול להוציא בדיינין אין יכול להקדישם ומ״מ כל שמקדיש שטר החוב חל ההקדש באותו כח שיש לשעבוד מכח השטר שהוא ברשותו וההקדש יהא תובע החוב כקונה שטר חוב מחברו:
אע״פ שדברי שכ״מ ככתובים וכמסורים הם מ״מ במקום שאין לבריא בו דרך הקנאה אין דבריו כלום דיו שבמה שהבריא צריך הקנאה יהא רשאי הוא להקנות באמירה אבל מה שאף הבריא אין יכול להקנותו אף בדרכי ההקנאה אף שכ״מ אין דבריו בהם כלום מעתה הקנה דבר שלא בא לעולם או דבר שאין בו ממש לא אמר כלום אחר שכן שכ״מ שאמר תהא דירת בית זה קנויה לפלני כל ימי חייו או לזמן פלני או ידור פלני בבית זה שנמצא שלא הקנה לו אלא דבר שאין בו ממש או יאכל פירות דקל זה כל העתידין לבא שנמצא שהקנהו דבר שלא בא לעולם לא אמר כלום עד שיאמר תנו בית זה לפלני לדור בו ותנו דקל זה לפלני לאכול פירותיו ויש מפרשים אף בפירות שהם בדקל ומצד דבר שאין בו ממש שהדירה והאכילה אין בהם ממש והרי הם כדבור בעלמא וכמקנה ריח האתרוג או טעם הצנון הואיל ולא הקנה גוף הפירות אלא אכילתם וכן כל כיוצא בזה וגדולי המפרשים באים בשתיהם מטעם דבר שלא בא לעולם שאין נקראת דירה עד שידור שם ואותה עמידה אינה בעולם עדין והרי הן כפירות העתידין לבא גדולי המחברים כתבו שאם הקדיש ואמר דירת בית זה לעניים ופירות דקל זה לעניים זכו בהם עניים מפני שדין העניים כנדרים והקדש ולא כדין הדיוט ואלו אמר כל שתלד בהמתי הקדש לבדק הבית או יהא אסור עלי או אתננו לצדקה אע״פ שאינו הקדש גמור לפי שלא בא לעולם חייב הוא מ״מ לקיים דבריו שנאמר ככל היוצא מפיו יעשה וכשם שמצווה לקיים את הנדר כך הוא מצווה לקיים את דבריו בצדקה או בהקדש ורוב גאונים חולקים לומר שאין עניים זוכים אלא במה שההדיוט זוכה וכן יראה ממה שכתבנו בקמא (ב״ק ל״ו:) במעשה ההוא גברא דתקע ליה לחברי׳ וכו׳ וכבר כתבנו מענין מחלקת זה במי שאמר נכסי לך ואחר כך לעניים:
שכ״מ שאמר הלוו מאתים זוז לפלני שירויח בהם עד זמן פלני יראה ממה שכתבנו שקנה שהרי זה כבית לדור בו אבל אם אמר תנו לו ריוח מאתים זוז בכל שנה לא אמר כלום אלא אם כן ייחד לו המאתים זוז וצוה להתעסק בהם בשבילו:
אמר רבא אמר רב נחמן שכיב מרע שאמר ידור פלוני בבית זה יאכל פלוני פירות דקל זה כו׳. פירוש משום דדבר שאין בו ממש ואין לו גוף מצוי בעולם הוא דהוה ליה כקנין דברים שהרי הקנין לא היה בגוף הבית ולא בגוף הדקל או בגוף הפירות שהם גופין מצוין בעולם אלא על האכילה ועל הדירה היתה ההקנאה והאכילה והדירה מעשה הם ואינם דבר שיש להם ממש ולא גוף מצוי בעולם כדי שיהו בתורת הקנאה וזהו שמחלקין בו חכמי אומות בין אל גוה״ר ואל ער״ץ כי הוא חשבון העצם והמקרה. אלא עד שיאמר תנו בית זה לפלוני וידור בו תנו דקל זה לפלוני ויאכל פירותיו שנמצאת ההקנאה בגופין מצוין בעולם. הרא״ם ז״ל.
והרב רבי יהונתן ז״ל כתב וזה לשונו: ידור פלוני בבית זה ויאכל פירות דקל זה לא אמר כלום שאין גוף הבית והדקל נקנין לו בלשון זה אלא הפירות לחודייהו רצה לתת לו אבל אין מועיל לו דיבור זה דמצי אמר ליה בעל הדקל עקור פירותיך שקול וזיל כי לא יתבשלו בגוף דקל שלי וכן נמי בידור פלוני בבית זה ואמרו לו יורשיו שהם בעלי הגוף של בית לא תכנס בבית. אבל כשיאמר לו בפירוש תנו דקל זה לפלוני שיאכל פירותיו או בית זה כו׳ ודאי גוף הבית והדקל הקנה לו. עד כאן.
והראב״ד ז״ל פירש וזה לשונו: ידור פלוני בבית זה לא אמר כלום. (לא מיבעיא) לאו דוקא בית דלא קנה אלא אפילו לדירה נמי לא קנאו שאין מתנה חלה אלא על דבר שיש בו ממש. כך שמעתי מיסודו של מקח וממכר. ולי נראה לפי שאינה נקראת דירה אלא על שם עמידתו שמה ואותה עמידה אינה עד שיעמוד שמה והרי הוא כמו יאכל פלוני פירות דקל זה שלא באו לעולם ודיקא נמי דהא קתני להו בחד גוונא ואי כטעמא קמא איבעי ליה לפרושי דהא לא אידכר ההוא טעמא בכוליה תלמודא. עד כאן.
וזה לשון הר״ן ז״ל: שכיב מרע שאמר ידור פלוני בבית זה כו׳. פירוש לפי שאכילה ודירה דבר שאין בו ממש הוא ולפיכך לא קנה עד שיקנה לו גוף לדירה ולאכילת פירות שאין הקנאה חלה אלא בדבר שיש בו ממש וקמשמע לן רב נחמן שאין שכיב מרע יכול להקנות מה שאין בריא יכול להקנות שלא תקנו בשכיב מרע אלא דלהוי דבור דידיה כקנין דברים אבל מאי דלא מהני בבריא בקנין לא מקני בשכיב מרע. עד כאן.
אבל ראיתי להרמב״ם ז״ל בפרק י׳ מהלכות זכייה ומתנה שכתב וכן אם אמר תנו שטר פלוני לפלוני זכה במה שיש בשטר כו׳. ואין היורש יכול למחול. ואפשר לי לקיים דבריו ז״ל דכל שכיב מרע שמתחיל הדבר בדרך שיש לו להתחיל אף על פי שלא גמרו אנו גומרין את דבריו וכדאמרינן בשכיב מרע שאמר כתבו גם לאשתי כתבו ותנו קאמר שכך דרכו של שכיב מרע מתחיל בדבר ונשמט בדרך קצרה ולפיכך אימיה דרב עמרם דאמרה בהנהו שטר ליהוו לעמרם בני כבר התחילה בהקנאתן של שטרות אין לנו אלא לומר שאף השעבוד הוא בכלל דבריה אלא שלא פירשה כל צרכה ומכיון שחלה הקנאתה בגופן של שטרות לא חלה לחצאין אבל שכיב מרע שאמר ידור פלוני בבית זה אין חלות לדבריו כלל לא בכל ולא במקצת ואין לנו לחוש (לשון) ללשון אחר לגמרי כדי שתתקיים כוונתו. ולפי זה האי עובדא דאימיה דרב עמרם חסידא דמלוגא דשטרי אתיא כפשטא דמכיון דאמרה ליהוו לעמרם ברי הרי הכל בכלל ואינו אלא פירוש שאנו עושין לדבריה. כן נראה לי ועולה כהוגן. הר״ן ז״ל.
וכיוצא בזה חלק הרב בעל מגיד משנה עיין שם.
ב אמר רבא אמר רב נחמן: שכיב מרע שאמר ״ידור פלוני בבית זה״, או ״יאכל פלוני פירות דקל זה״ — לא אמר כלום, שאינו יכול לתת דבר שאינו ממשי, כשימוש בנכסים, או באכילת פירות שעדיין לא צמחו, עד שיאמר ״תנו בית זה לפלוני וידור בו״, או ״תנו דקל זה לפלוני ויאכל פירותיו״.
Rava says that Rav Naḥman says: With regard to a person on his deathbed who says: So-and-so shall reside in this house, or who says: So-and-so shall eat the fruit of this palm tree, he has not said anything, as one cannot give that which is not tangible, such as the right to use property, or the right to consume fruit that has not yet grown. His statement is ineffective until he says: Give this house to so-and-so and he shall reside there, or: Give this palm tree to so-and-so and he shall eat its fruit.
הכל
(6) לְמֵימְרָא דְּסָבַר ר״נ רַב נַחְמָן מִילְּתָא דְּאִיתָא בְּבָרִיא אִיתָא בִּשְׁכִיב מְרַע דְלֵיתָא בְּבָרִיא לֵיתָא בִּשְׁכִיב מְרַע וְהָא אָמַר רָבָא אָמַר רַב נַחְמָן
The Gemara asks: Is this to say that Rav Naḥman maintains that only a matter that can be conferred as a gift by a healthy person with an act of acquisition can be conferred as a gift by a person on his deathbed by means of verbal instruction, but a matter that cannot be conferred as a gift by a healthy person cannot be conferred as a gift by a person on his deathbed? Consequently, a person on his deathbed cannot transfer ownership of an intangible right, just as a healthy person cannot do so. But doesn’t Rava say that Rav Naḥman says:
למימרא דקסבר רב נחמן – דאמר ידור ויאכל אין לשון קנית מתנה היא משום דמלתא דלשון קניה הוא (דאיתא) בבריא איתיה בשכיב מרע. דבריא אמר תנו היינו לשון מתנה (היינו) ה״נ שכיב מרע אבל אמר בריא ידור לא הוי לשון מתנה וליתיה נמי בשכיב מרע:
ואקשינן למימרא דסבר רב נחמן דמילתא דאיתה בבריא איתה בשכיב מרע, מילתא דליתה בבריא ליתה בשכיב מרע. כלומר מה שהבריא יכול להקנותו בקנין הוא שיכול שכיב מרע להקנותו, ואין בהן הפרש אלא שהבריא צריך קנין כדרך כל הקנאות דעלמא ושכיב מרע אינו צריך קנין אלא בצואה בעלמא סגיא. ומה שאין הבריא יכול להקנותו בקנין גם שכיב מרע אינו יכול להקנותו לא בצואה ולא בקנין. והאמר רבא אמר רב נחמן שכיב מרע שאמר הלואתי לפלוני הלואתו לפלוני. פי׳ בצואה בעלמא, והנה אע״ג דליתה בבריא דהא אע״פ שקנו מידו שנתן הלואתו לפלוני אין אותו פלוני קונה אותה הלואה, משום דמלוה להוצאה ניתנה ואינו גוף מצוי בעולם, אפילו הכי איתה בשכיב מרע, הכא נמי לענין ידור ויאכל אע״ג דמעשה בעלמא הוא ואינו דבר שיש בו ממש וגוף מצוי בעולם, אפילו הכי נהוי כשכיב מרע.
ושואלים: למימרא [האם לומר] שסבר רב נחמן כי דווקא מילתא דאיתא [דבר שישנו] בבריא שניתן להקנותו במתנת בריא, איתא [ישנו] גם בשכיב מרע באמירה בלבד, אבל דבר דליתא [שאינו] יכול להיות מוקנה בבריא ליתא [אינו] בשכיב מרע, ומשום כך, כיון שאין אדם בריא יכול להקנות לחבירו דבר שאין בו ממש, כך גם שכיב מרע אינו יכול לעשות זאת באמירה? והא [והרי] אמר רבא אמר רב נחמן:
The Gemara asks: Is this to say that Rav Naḥman maintains that only a matter that can be conferred as a gift by a healthy person with an act of acquisition can be conferred as a gift by a person on his deathbed by means of verbal instruction, but a matter that cannot be conferred as a gift by a healthy person cannot be conferred as a gift by a person on his deathbed? Consequently, a person on his deathbed cannot transfer ownership of an intangible right, just as a healthy person cannot do so. But doesn’t Rava say that Rav Naḥman says:
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.