(1) 
תְּנוּ לִי בַּעְלִי וְאֶשְׂמַח עִמּוֹ הָכָא נָמֵי אנֵימָא תְּנוּ לִי שׁוֹשְׁבִינִי וְאֶשְׂמַח עִמּוֹ.
תְּנוּ לִי בַּעְלִי וְאֶשְׂמַח עִמּוֹ הָכָא נָמֵי אנֵימָא תְּנוּ לִי שׁוֹשְׁבִינִי וְאֶשְׂמַח עִמּוֹ.Give me my husband and I will rejoice with him, i.e., it is not my fault that we are not getting married, she is not required to return the betrothal money. Here too, let him say: Give me my groomsman and I will rejoice with him.
1. דלא קרינא ביה לא יגוש: חסר בכ״י נ .
3. למיתי: כ״י נ : ״לאודעיה״.
4. ועד: דפוסים : עד .
5. גננא: גכו , כ״י נ , דפוסים. כ״י סוטרו : ״גנאבא״.
לימא תנו לי בעלי ואשמח עמו תנאי היא, דתניא המארס את האשה בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה. דהדר ביה איהו. פי׳ אי לא הדר ביה איהו לא מיחייב לה כתובה. ואם מתה קודם, מקום שנהגו להחזיר קדושין מחזירין מקום שלא נהגו להחזיר אין מחזירין. מת הוא אין מחזירין מאי טעמא יכולה היא שתאמר תנו לי בעלי ואשמח עמו. ואתא ר׳ יהודה הנשיא למימר בין שמת הוא בין שמתה היא, אם הוא מקום שנהגו להחזיר מחזירין [מקום שלא נהגו להחזיר אין מחזירין] ולא מציא אמרה תנו לי בעלי ואשמח עמו. ומהדרינן לא דכולי עלמא יכולה היא שתאמר תנו לי בעלי ואשמח עמו, ואם מת הוא אין מחזירין כלל.
1הכא בקדושין לטיבועין כו׳. פירוש במתה היא. טיבועין כמו טבעו בארז שעריה דבר שאינו יוצא משם לעולם.
2והילכך קדשה בעשרים סלעים נותן לה שלשים חצאין. ובכתובת אלמנה קמיירי שהיא מנה והוא עשרים וחמשה סלעים ואף על פי שכתובת אלמנה אינה אלא שלש סלעים וחצי דינר לא תפש עשרים ושלשים אלא למשל בעלמא.
3אמר רב פפא הלכתא בין שמת הוא בין שמתה היא. (בין) דהדר בה איהו מוהר דהיינו סבלונות הדרי במקום שאין מנהג והכל על ענין האמור במשנתנו שאם שלת לה סבלונות מרובים כדי שיבואו עמה מבית אביה לבית בעלה דהיינו בענין שאינם עשוים לבלות האמור בברייתא אפילו אכל שם סעודת חתן חוזרין. ואם היו מועטים ועשוים לבלות שם אם אכל שם סעודת חתן או אפילו שתה אינם נגבין ואם לא אכל ולא שתה נגבין.
1. פיסקה זו מובאת בשטמ״ק בשם ראב״ד.
2. פיסקה זו מובאת בשטמ״ק בשם ראב״ד.
3. פיסקה זו מובאת בשטמ״ק בשם ראב״ד.
אמר רב יוסף הב״ע כגון ששמחה עמו שבעת ימי המשתה ולא הספיק לפורעה עד שמת ויבם אחר את אשתו. ושושבינות זו ראויה היא הילכך תחזור לאמצע. אמר רב פפא הילכך בין שמת הוא בין שמתה היא בין הדר ביה הוא מוהרי הדרי. קידושי לא הדרי. הדרא ביה היא אפילו קידושי נמי הדרי. אמימר אמר קידושי לא הדרי דשמא יאמרו טעות היה לפיכך חזרו ונמצא קידושין תופסין באחותה ומותרת לו הילכך לא הדרי. רב אשי אמר גיטה מוכיח עליה הילכך הדרי. והא דרב אשי ברותא היא איכא דשמע בחזרת קידושי׳ ולא שמע בהא בגט הילכתא קידושין לא הדרי:
סימן קע
כתב רבינו ברוך זצ״ל מארץ יון והילכתא כאמימר. וכן פסק רבינו יצחק אלפס זצ״ל דתרי גווני נינהו מוהר וסבלונות. דהא גבי סבלונות הכא פסקי׳ לקמן גבי מתני׳ דסבלונו׳ ותרי זימני למה לי. וי״ל מוהר הוא ממון שמקדים לה עתה באירוסין שיהא כתוב בכתובה לכשתנשא לו ולהכי מיקרי מוהר עכ״ל. ורבינו ברוך זצ״ל מארץ יון כתב מוהר פי׳ תכשיטין ששיגר לה כדכתיב הרבו עלי מאד מוהר ומתן. ויש אומ׳ מוהר ממון הנותן בעל לאשתו בתנאי חוץ מן הקידושין כמנהג מקצת מקומות. והוא בל׳ ישמעאל מוהר עכ״ל. כתב רבינו יצחק בר מרדכי השתא פסיק הילכת׳ דקירושין לטיבועי׳ ניתנו ואפי׳ נהגו להחזיר לא אזלינן בתר מנהגא אם יבואו לב״ד. והאי דלא קאמר הילכתא קידושין לטיבועין ניתנו משום דבעי למיפלג בהדרא ביה איהי עכ״ל. ואע״ג דקיימא לן דהולכין בתר מנהגא לענין דיני ממונות כדפרי׳ בפ׳ השוכר את האומנין הכא לא אזלינן בתר מנהגא. כדי שלא יאמרו שקידושין תופסין לו באחותה. מתני׳ שהשושבינות נגבית בב״ד. ת״ר חמשה דברי׳ נאמרו בשושבינות נגבית בב״ד. וחוזרת בעונתה כשישא זה אשה יחזיר לו שושבינותו ולא קודם מפני שהיא כמלוה עד הזמן. ואין בה משום דבית אם הרבה לו דורון יותר דלאו אדעתא דהכי קא יהיב לה.
נח. ושמואל אמר מתני׳ ביבם עסיקינן דאינו נוטל בראוי כבמוחזק. כגון אחד מן האחים ששלח אביו שושבינות לאחרים על שמו, ואח״כ נשא אשה, ולא הספיק המשתלח להחזירה לו עד שמת החתן, ויבם אחיו את אשתו, כשהשושבינות חוזרת [חוזרת] לאמצע לכל האחים, שאע״פ שזכה היבם בנכסי אחיו המת, אין לו בשושבינות זו אלא כאחד מן האחים, דהו״ל ראוי ואין היבם נוטל בראוי כבמוחזק. ומתמהינן מכלל דהאיך משלם לימא תנו לי שושביני ואשמח עמו. דקא סלקא [דעתא] דבשמת קודם נישואין עסיקינן, א״נ לאחר נישואין בתחלת ימי חופתו, שלא הספיק עדיין לשמוח עמו. אמר רב יוסף הכא במאי עסיקינן כגון ששמח שבעת ימי המשתה ולא הספיק לפרעו עד שמת. ודרבי אסי ודשמואל תרווייהו הילכתא נינהו ולא פליגן הדדי, אלא מר מוקים לה למתניתין בחדא ומר מוקים לה בחדא ולא פליגי.
וש״מ דהיכא דשמח השושבין עם שושבינו שבעת ימי המשתה ולא הספיק לפרעו עד שמת ויבם אחיו את אשתו, השושבינות חוזרת לכל האחים, דה״ל ראוי ואין היבם נוטל בראוי כבמוחזק. וה״ה היכא דלא שמח עמו, כגון שהיה יכול לשמחו עמו ולא שמח, בין הודיעו בין לא הודיעו. אבל היכא דלא שמח עמו כגון שלא כנס, מצי אמר תנו לי שושביני ואשמח עמו ולא מיחייב לשלומי מידי, ואי שלים מידי ליבם מתנה בעלמא הוא דיהב ליה, ולא מיחייב יבם למפלג בהדי אחין:
נט. ומדמקשינן מכלל דהאיך משלם לימא [תנו] לי שושביני ואשמח עמו, ש״מ לענין האב ששלח שושבינות על שם בניו סתם או ששלח אחד מבניו משל אב על שם האחים סתם וחוזר השושבינות לאחד מהם, דכל היכא דהאיך משלם מדינא בעל כרחיה אע״ג דאהדר מדעתיה חזרה לאמצע. וכל היכא דמדינא לא משלם על כרחיה אי מהדר ליה מדעתיה מתנה בעלמא הוא דיהיב ליה ולית להו לאחים זכותא בגויה:
ס. ושמעינן נמי מינה דהשולח לשושבינות לחבירו ושמח עמו בימי שמחה לפי מנהג המקום ומת המשלח עד שלא נשא אשה, או שנשא אשה ולא הספיק השושבין לשמוח עמו עד שמת החתן, אין המשתלח חייב לשלם ליורשיו, דאמר להו תנו לי שושביני ואשמח עמו בימי חופתו כדרך ששמח גם הוא עמי. ואין צריך לומר בזמן שבא לשמוח ולא קבלו שהוא פטור מן השושבינות. אבל אם שמח עמו כפי מנהג המקום ולא הספיק לפרעו עד שמת המשלח, או שהיה יכול לשמוח עמו ולא שמח חייב לשלם לו, ואם מת המשלח מחזיר ליורשיו.
והני מילי כשמת המשלח, אבל אם מת המשלח ועדיין המשתלח קיים מאי, אם נשא המשלח אשה ושמח המשתלח עמו בימי חופתו כפי מנהג המקום ומת המשתלח, כבר נתחייב לשלם. לפיכך אם נתברר שלא פרע יורשין חייבין לשלם מממונו. ואם לא נתברר שלא פרע פטורין, דחיישינן דילמא פרעיה וטענינן להו ליתמי כל מידי דהוה יכיל אבוהון למטען.
ואם מת המשתלח עד שלא נשא המשלח ואח״כ נשא המשלח, יורשי המשתלח חייבין לשלם לו, ומנכו ליה שיעור מאי דחזי לנכויי ליה במאי דאכל משלח בהדיה, דעכובא לא מחמת משלח קא אתי אלא מחמת המשתלח קאתי דמית, מאי הוה ליה למשלח למעבד ליה. השתא אלו הוה משתלח קיים ולא הוה במאתא ולא אודעיה חתן, קאמרינן דשלומי משלם אע״ג דהוה איפשר ליה לאודועיה ומצי א״ל אי אודעתן הוה אתינא וחדינא בהדך כמה דחדית בהדי, אפי״ה כיון דאיתרמי ליה מילתא דלא הוה במאתא ועכובא מחמתיה הוא דאתי מיחייב לשלומי, היכא דמית משתלח דלא הוה למשלח מידי למעבד ליה לא כ״ש דמיחייב.
הילכך דינא הוא דמשלמי יורשין דיליה כל מאי דמברר דשדר ליה משלח בשושבינותיה, לבר ממיני מיכלא ומשתיא דלא הדרי, דקאמרינן בהדיא במתני׳. ולא חיישינן דילמא פרעיה, דהא כי מית משתלח אכתי לא מטא זימניה למפרע, וכבר איפסיקא הילכתא כריש לקיש (לעיל ה,ב) דאמר הקובע זמן לחבירו ואמר לו פרעתיך בתוך זמני דגבי בלא שבועה ואפי׳ מיתמי. אלא מיהו לא מיחייבי יורשים למפרע אלא עד דנסיב משלח איתתא, כי היכי דנסיב אבוהון בשושבינותיה (דהוה) [דהאי] משלח.
כללא דמילתא, כל היכא דאי הוה אבוהון קיים מיחייב אינהו נמי מחייבי למפרע מממונא דאבוהון, וכל היכא דאלו הוה אבוהון קיים לא מיחייב(י) אינהו נמי לא מיחייבי. ומנכו ליה שיעור מאי דאכל איהו בהדי אבוהון. ואפילו אודועינהו לדידהו וזימנינהו למיכל בהדיה ולא בעו דינא הוא דמנכו ליה. ואע״ג דאלו הוה אבוהון קיים והוה שמע ולא אתי הוה משלם ליה כולה שושבינותא עד גמר׳, שאני אבוהון דשושביניה הוה והוה ליה מדינא למיכל בהדיה, ואי לא אכל איהו דאפסיד אנפשיה, אבל הכא יורשין לאו שושביניה דהאי נינהו ואע״ג דקרינאו כמאן דקרא לאיניש מעלמא דמי, אלא הו״ל כמאן דשלח שושביניה למדינת הים, דלאו כל כמיניה לזמוני אחריני בחופתיה.
ואי קשיא לך, מכדי שושבינות וקידושין היכא דמית בעל קודם נישואין א״נ היכא דמת משלח קודם נישואיו, תרויהו בגמרא חדא מחתא מחתינן להי, דכי היכי דגבי קדושין לא הדרי דאמרה איתתא תנו לי בעלי ואשמח עמו, גבי שושבינות נמי לא הדרא דאמר משתלח תנו לי שושביני ואשמח עמו, ובהדיא אייתינן מינה ראיה בגמ׳ לגבי שושבינות להאי ענינא, אלמא תרויהו בהאי ענינא חד דינא אית להו, וא״כ כי מת משתלח בחיי משלח נמי לידמינהו להדדי. דאי באתרא שנתבאר מנהגא עבדינן לפום מנהגא, כדקתני מקום שנהגו להחזיר קידושין לכתובה מחזירין מקום שנהגו שלא להחזיר אין מחזירין. ואי באתרא דליכא מנהגא הא איפסיקא הילכתא דמוהרי הדרי קידושי לא הדרי.
לא ס״ד, דנהי דמדמו רבנן שושבינות לקידושין, באנפא דדמו להדדי, כגון שמת הבעל המשלח דשייך בהו בתרוייהו טעמא דתנו לי בעלי ואשמח עמו, אבל היכא דמת המשתלח או שמתה האשה ודאי לא דמו להדדי. חדא דאיכא למימר דגבי קידושין הוא דלא הדרי דקידושין לטבועין ניתנו, דהאי גברא כי יהבינהו להאי איתתא לאו לאהדורינהו נהליה יהבינהו נהלה אלא לקדושה בגויהו יהבינהו נהלה, והא אקדשה, וכיון דמתה מאי הוה ליה למעבד ליה. אבל הכא גבי שושבינות כי שדר ליה אדעתא דאהדורי ליה שדר ליה וכהלואה לזמן קצוב דמיא, הילכך הלואה הוא דאית ליה גביה, אע״ג דמית בגו זימניה נמי מיחייבי יורשין לשלומיה מדיליה. ואי משום דלא שמח עמו הא ברירנא דשושבינות לאו בשמחת המשתלח עם שושבינו תליא מילתא, אלא כיון דנשא המשלח אשה נישואין הראויין לשמוח עמו אע״ג דלא איתרמי ליה למשתלח למחדא בהדיה, ואפי׳ היכא דהוה ליך להאיך לאודועיה ולא אודעיה לא פקעא שושבינות (בהדי) [בכדי], וכל שכן היכא דמית משתלח דמאי הוה ליה להאיך למעבד ליה. ועוד דגבי קידושין איכא טעמא דגזירה שמא יאמרו קידושין תופסין באחותה אבל שושבינות דליכא למימר הכי לא.
הדין הוא כללא דנקיטינן בשושבינות היכא דמת משלח בחיי משתלח או שמת משתלח בחיי משלח. ועוד נקיטינן מיהא שמעתא בענין האב ששלח שושבינות על שם בניו לאחרים או שנשתלחה לאב שושבינות בנישואי אחד מבניו, שאם שלח האב שושבינות לאחרים על שם בניו סתם, או ששלח אחד מן הבנים משל אב שושבינות לאחרים על שם האחים סתם מדעת האב, בין שחזרה בחיי האב בין שחזרה לאחר מיתת האב, הרי זו לכל האחים, שכיון ששלח האב ע״ש בניו הרי זו כמלוה את אחרים על מנת שיחזיר לבניו, דלית ליה למלוה זכותא בגויה אלא ממונא דבניו הוא. הילכך הו״ל כמאן דשדרוה בניו להאי שושבינותא להאי חתן מדידהו, וכי מטי זימניה לאהדוריה לבנים הוא דמהדר. לפיכך אם שלח ע״ש בניו סתם הרי זו לכל הבנים בשוה. ואם שלח על שם אחד בפירוש וסיים את שמו, כשהיא חוזרת חוזרת לו לבן שנשתלחה על שמו ואין לאחין בה זכות, דכמאן דשדרה ההוא בן מדנפשיה דמי, וכי נסיב איהו הדרא ליה. אלא מיהו היכא דנשתלחה על שם האחין סתם, דקימא לן כשהיא חוזרת חוזרת לאמצע, כיון דכולהו אחין אית לה חולקא בהאי שושבינותא הו״ל כמאן דשדרוה כולהו אחין להאי שושבינותא מדידהו, דאע״ג דנסיב חד מיניהו איתתא לא מיחייבי לאהדורי כולה שושבינותא מדידהו, דאע״ג דאי נסיב חד מיניהו איתתא לא מיחייב לאהדורי כולה שושבינותא אלא מהדר ליה מאי דמטי ליה בחולקיה מכולה שושבינותא, וכל חד וחד משאר אחין לכי נסיב איתתא מהדר ליה מאי דחזי ליה בחולקיה, ואי אמרת דקמא דנסיב מיניהו מחייב לאהדורה לכולה שושבינותא, נמצא זה מחזיר שושבינות לשושביניו קודם נישואיהן.
מיהו לענין שמחת המשתלח עם האחין בנישואיהן איכא לפלוגי, דאי שמחו כולהו אחין בהדי האי משתלח בימי שמחתו, כי מהדר ליה איהו לכל חד מיניהו אית ליה למחדא בהדי, ואי לא איפשר ליה למחדא בהדי מנכי ליה כשיעור מאי דחזי ליה לנכויי ליה. ואם לא שמח עמו אלא אחד מהם, לית ליה לדיליה למחדא אלא בהדיה ההוא דחדי בהדיה. ואי לא הוה איפשר למחדא בהדיה מנכי ליה מחולקיה. אבל להנך, לכי נסיב כל חד מיניהו מהדר ליה חולקיה ולא מנכי ליה ולא מידי. וה״מ בשושבינות שנשתלחה על שם הבנים או על שם אחד מהם, אבל אם שלח האב שושבינות לאחרים סתם ולא אמר על שם בניו, אע״פ שהאב נשואי הרי זו של אב עצמו ואינה חוזרת אלא לאב לכשישא אשה, ואם מת עד שלא נשא שוב אינה חוזרת דמצי משתלח למימר תנו לי שושביני ואשמח עמו.
והיכא דנשתלחה לאב שושבינות, לא מיבעיא היכא דנשתלחה לו בנשואי עצמו, דכי הדרא מדידיה הדרא, אלא אפי׳ נשתלחה לו בנישואי אחד מבניו, כיון שנשתלחה לאב ועילא לרשותיה ואתהני בה, כשהיא חוזרת אם חזרה בחייו חוזרת משלו ואם לאחר מיתתו חוזרת מן האמצע. והיכי משכחת לה דנשתלחה שושבינות לאב בנישואי אחד מבניו, כגון שהשיאו האב אשה ועשה לו שבעת ימי המשתה משלו, נמצא האב בעל המשתה וכל השולח שם שושבינות סתם להנאת האב הוא משלח וכאלו הלוה את האב דמי, לפיכך חוזרת משל אב. ומסתברא דהני מילי היכא דידע בה האב וגלי אדעתא דניחא ליה בגוה בעידנא דאשתלחה ולא אהדרה מיד, אבל היכא דלא איתידע ליה אלא בתר הכין ולא מטיא לידיה לא מיחייב בגוה אלא ההוא דמטיא לידיה. ואם לא היה האב לבדו בעל המשתה ונשתלחה שם שושבינות סתם, סתמה לחתן ואין האב חייב בה, אלא א״כ נשתלחה בפירוש על שמו ולא צוה להחזירה, או שבאה לידו ואע״פ שנשתלחה סתם.
ומנא תימרה דהא דקתני בבריתא נשתלחה לאביו שושבינות כשהיא חוזרת חוזרת מן האמצע כשנשתלחה לאב בנשואי בנו קאמרינן ולא בנשואי עצמו. חדא, דאי בנשואי עצמו, פשיטא, צריכא למימר, ועוד נשתלחה לאביו קתני, ואי בנשואי האב עצמו מה ענין לאב ולבן בכאן דקתני נשתלחה לאביו דמשמע דבן שייך בהאי שושבינותא. ועוד מדאוקמה רבי יוחנן למתני׳ דקתני האחין שעשו מקצתן שושבינות בחיי האב חזרה השושבינות חזרה לאמצע כשנשתלחה לאביו, וקאמר כי תנן נמי מתני׳ נשתלחה לאביו תנן דומיא דבריתא, ש״מ דהאי נשתלחה לאביו שושבינות דקתני בבריתא לאו בנשואי עצמו הוא אלא בנשואי הבן, דאי בנשואי האב אם כן היכי מיתוקמא ליה מתניתין בשנשתלחה לאביו, והא האחין שעשו מקצתן שושבינות בחיי האב קתני, ואי בנשואי האב מה ענין לאחין בכאן. אלא ודאי לא מיתוקמא אלא בשנשתלחה לו בנשואי אחד מבניו כדברירנא דכשהיא חוזרת חוזרת משל אב משל אמצע.
ואע״ג דחוזרת מן האמצע אין אומרין הרי נעשו כל האחין שושבינין למשתלח ואינה חוזרת עד שישמחו כולן עמו, דהאי דהדרה מן האמצע לאו משום דעבד המשלח בהדי הני אחין הוא. תדע דהא חיובא לאו גבי אחין הוא אלא גבי ממונא דאבוהון הוא, ואי לא ירית מידי מאבוהון לא מיחייבי לשלומי מהאי שושבינותא ולא מידי דהא לא שדר להו לדידהו ולא מידי, וכי שדר לאבוהון הוא דשדר וחיובא גבי אבוהון הוא. ואי משום דחדא איהו בהדי אבוהון, שתי תשובות בדבר, חדא דכי חדא בהדיה לאו בנישואי האב הוא דחדא בהדיה כי היכי דתיהוי שושבינות דאבוהון, אלא בנשואי הבן הוא דחדא בהדיה, ואין שמחת השושבינות תלויה אלא בחתן, ונמצא שהאב חייב למשלחו בממון השושבינות, דכי שדריה לאב שדריה, ואין המשלח חייב בשמחת השושבינות אלא לבן שנשתלחה השושבינות בנישואיו שאין שמחת השושבינות אלא עם החתן. ואפילו האב קיים והוה בעי למחדא בהדי האי משלח בנשואיו מחמת האי שושבינות דקא מהדר ליה לאו כל כמיניה. תדע דעיקר שמחת השושבינות עם החתן היא שהרי אין המשתלח חייב להחזיר השושבינות למשלח עד שישא המשלח כדי שישמח עמו המשתלח כדרך ששמח המשלח עמו, ואי אמרת דעיקר השמחה עם האב היא מפני מה אין האב מחייב להחזיר אלא בנשואי המשלח והרי המשלח כששלח לו לאו בשעת נשואיו שדר ליה.
אלא משום דעיקר השמחה עם החתן היא וכשחייב להחזירה אינו חייב להחזירה אלא לחתן. ואע״ג שכשאכל המשלח בנשואי הבן ממונא דאפיק ליה האב בנשואיו הוא דאכל, על כרחיך כיון דעבדה האב לההיא סעודתא לבן קנייה הבן לגמרי. ומאן דאכיל מיניה כי מחייב לבן הוא דמחייב ונמצא המשלח לאב כמלוה את האב סיוע בנשואי הבן על דעת שישמח עם הבן בנשואיו. לפיכך אין האב ולא יורשיו חייבין להחזירה עד שישמח בן זה עם המשלח נמי (בשמי) בנישואיו. אבל שאר האחין אין להם זכות לשמוח עמו מחמת שושבינות זו דלאו שושביניה נינהו, דאפי׳ אבוהון לא הויא ליה זכותא גבי האי משלח בהכין וכל שכן אינהו דאתו מחמתיה. ועוד דאפילו היכא דשדרה האי משלח להאי שושבינותא לאב בנשואי האב עצמו ושמח הבן עמו ומת האב קודם נשואי משלח, אע״ג דמיחייבי בניו לאהדורה לשושבינות לית להו זכותא למחדא בהדי משלח בנישואיו אלא נכויי בעלמא הוא דמנכו ליה. וכל שכן הכא דכי שדר ליה לאב לאו בנשואי האב שדר ליה וכששמח לא שמח אלא עם הבן, הילכך כי נסיב איהו נמי לית ליה לחד מן הבנים למחדא בהדיה מחמת האי שושבינותא אלא אותו הבן ששמח המשלח עמו בנשואיו בלבד:
סא. והא דתניא מקום שנהגו להחזיר קידושין לכתובה מחזירין מקום שנהגו [שלא] להחזיר אין מחזירין. היכא דכנסה לכולי עלמא לא הדרי. ואפי׳ אי מרדה, דאדעתא דאינסובי ליה יהיב לה והא אינסבה ליה. אלא הכא במאי עסיקינן היכא דלא כנס, כגון שמתה היא או שחזרה בה, ועלה קאמרינן מקום שנהגו כו׳, כלומר מקום שנהגו להחזיר הקידושין לבעל בדין הכתובה, שאינו חייב בה אלא בזמן שמת והיא תחתיו או שגרשה, מחזירין וחייבת להחזיר לו. מקום שנהגו שלא להחזיר אין מחזירין. ואמר רב יוסף בר אבא אמר מר עקבא אמר שמואל לא שנו שמחזירין אלא שמתה היא אבל מת הוא אין מחזירין אלמא יכולה היא שתאמר תנו לי בעלי ואשמח עמו. כלומר כיון דאלו מינסבא ליה תו לא הוה מיחייבא לאהדורי, השתא דמת הוא נמי ולא אינסיבה ליה לא מחייבה, דהא עיכובא לאו מחמתה דידה קאתי אלא מחמתיה דבעל קאתי, ומציא אמרה תנו לי בעלי ואנשא לו. והא מתניתא הילכתא היא. ואע״ג דפסק רב פפא הלכתא לקמן בין שמת הוא בין שמתה היא כיה דהדר כין איהו מוהרי הדרי קידושי לא הדרי, התם היכא דליכא מנהגא כדמיברר מסוגיא דגמרא לקמן, אבל היכא דאיכא מנהגא עבדינן כי הא מתניתא, דקיימא לן בכל כי האי גוונא הכל כמנהג המדינה:
סג. תניא קדשה בככר זהב בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה ומחזרת לו השאר רבי יוסי אומר קדשה בעשרים נותן לה שלשים [חציין] קדשה בשלשים נותן לה עשרים [חציין]. במאי עסקינן אילימא שמתה היא מי אית לה כתובה ואלא שמת הוא תימא תנו לי בעלי ואשמח עמו ואלא באשת ישראל שזינתה ובמאי אי ברצון מי אית לה כתובה אלא באונס מישרא שריא להו אלא באשת כהן שנאנסה ר׳ מאיר סבר קידושין לטיבועין נתנו. הילכך אפילו קדשה בככר זה זכתה בו וגובה כתובתה משאר נכסיו, ורבי יהודה סבר לאו לטיבועין נתנו. אלא שיחזרו אצל הבעל כדין הכתובה. וכיון דעיכובא לאו מחמתיה דבעל קאתי, כי היכי דתימא תנו לי בעלי ואשמח עמו, אלא אונסא דאיתתא הוא, דינא הוא דהדרי קידושין לכתובתה. הילכך גובה כתובתה מן הככר ומחזרת לו את השאר. ורבי יוסי מספקא ליה אי לטיבועין נתנו ואם לאו לטיבועין נתנו, הילכך הוו להו הני קידושי ממון המוטל בספק וחולקין. ואפילו לרבנן דפליגי עליה דסומכוס התם הוא דאיכא למימר המוציא מחבירו ועליו הראיה, אבל הכא דאיהי קא אתיא למגבא כתובה מיניה לא שייך למימר המוציא מחבירו עליו הראיה משום דספיקא לן אי בתר ממונא אזלינן וממונא בחזקתיה דבעל קאי, ואי בתר שטר כתובה אזלינן והא מיתחזק וקאי ואין לך ראיה גדולה מזו. ואי משום דידיע דנקיטא כסף קידושי, הא לא ידעינן אי מחייבא למחשבינהו מכתובתה, הילכך דינא הוא דפלגי להו לקדושי. לפיכך אם קדשה בעשרים נותן לה שלשים חציין, קדשה [בשלשים] נותן לה עשרים חציין.
ועיקר הא מלתא, דהני מנה מאתים דכתובה בכסף מדינה נינהו, דהוו חד מתמניא בכסף צרי, כדקימא לן דכל כסף קצוב האמור בתורה כסף צרי ושל דבריהם כסף מדינה, וכסף מדינה חד מתמניא בכסף צרי הוא כדאמרינן בבא קמא בפ׳ החובל (צ,ב) גבי ההוא גברא דתקע ליה לחבריה, ואסיקנא בסלע מדינה תנן דהוה ליה פלגא דזוזא דסלע צרי דהוה ליה חד מתמניא בסלע צרי. וכיון דאתברר דהני מאתים זוז דכתובת בתולה כסף מדינה נינהו, הוו להו חמשה ועשרים זוז בכסף צרי. והכא בכתובת בתולה עסקינן, הילכך אם קדשה בעשרים דינר צרי הוו להו ממון המוטל בספק וחולקין. צא מהם עשרה שזכתה בהן מספק, נשארו בידה עשרה מכתובתה, נותן לה שלשים חצאי דינר צרי שהם חמשה עשר דינרין, נמצאו בידה חמשה ועשרים דינרין כסף צרי שהן סך כסף כתובתה. וכן אם קדשה בשלשים זוז נותן לה עשרים חצאין, דהנך שלשים זוז דקידושין הוו להו ממון המוטל בספק וחולקין, צא מהן חמש עשרה שזכתה בהן מספק, נשארו בידה מכתובתה חמש עשרה דינרין לפיכך נותן לה עשרים חצאי דינר שהן עשרה דינרין, נמצאו בידה מכתובתה חמשה ועשרים דינרין כסף צרי שהן כלל כתובתה חוץ ממה שזכתה בו מספק. והא מתניתא באתרא דליכא מנהגא היא. וכבר פסקינן לקמן הילכתא בין שמת הוא בין שמתה היא בין דהדר ביה איהו מוהרי הדרי קידושי לא הדרי, אלמא קידושין לטיבועין נתנו. והכא גבי אשת כהן שנאנסה כיון דאית לה כתובה זכתה במה שבידה מקידושיה וגובה כתובתה משאר נכסיו. וכן הלכתא:
סג. ואגב ארחיך ש״מ דאשת ישראל שזינתה ברצון הפסידה כתובתה, אבל באונס לא מבעיא דלא הפסידה כתובתה אלא משרא נמי שריא ליה. ואשת כהן שזינתה יוציא ויתן כתובה:
סד. אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן בכל מקום שנהגו להחזיר קידושין לכתובה דמי ומחזירין. תרגמה נהרדעא שאר בבל מאי רבה ורב יוסף דאמרי תרויהו מוהרי הדרי קדושי לא הדרי. אמר רב פפא הלכתא בין שמת הוא בין שמתה היא בין דהדר ביה איהו מוהרי הדרי קידושי לא הדרי הדרה איהי אפי׳ קידושי הדרי אמימר אמר קידושי לא הדרי גזרה שמא יאמרו קידושין תופסין באחותה. כלומר דכיון דחזו דהדרי קידושי סברי קדושי טעות הוו ואתו למימר דתפסי ליה לבעל קידושין באחותה דלאו אחות אשה היא.
רב אשי אמר גיטא מוכיח עליה. והא דרב אשי בדותא היא דאיכא דשמע בהא ולא שמע בהאי. נקיטינן השתא מיהא שמעתא, דמקום שנהגו להחזיר קידושין לכתובה מחזירין. לא שנא מת הוא ולא שנא מתה היא ולא שנא הדר ביה איהו ולא שנא הדרה בה איהי לא שנא מוהרי ולא שנא קידושי הדרי. ולא חיישינן שמא יאמרו קידושין תופסין באחותה, דכיון דמקום שנהגו להחזיר קידושין הוא, מידע ידעי דקידושי מעליי הוו ומשום מנהגא הוא דהדרי. והיכא דליכא מנהגא, בין שמת הוא בין שמתה היא בין דהדר ביה איהו בין דהדרא בה איהי, מוהרי הדרי קידושי לא הדרי. ומוהרי נמי דקאמרינן דהדרי, דוקא בסבלונות העשויין להבלות. והוא דלא אכל שם סעודת חתן. אבל בסבלונות שאין עשויין להבלות [או] היכא דאכל שם סעודת חתן אינן נגבין, כדבעינן למימר קמן:
אמר רבא אמר רב נחמן שכיב מרע שאמר ידור פלוני בבית זה יאכל פלוני פירות דקל זה לא אמר כלום דליתא בבריא אפילו בקנין כיון שלא הזכיר דבר הנקנה.
״תנו לי בעלי ואשמח עמו״, כלומר, אני מוכנה להשלים את התנאי מצידי, ואין העיכוב תלוי בי, הכא נמי נימא [כאן גם כן שיאמר]: ״תנו לי שושביני ואשמח עמו״!
Give me my husband and I will rejoice with him, i.e., it is not my fault that we are not getting married, she is not required to return the betrothal money. Here too, let him say: Give me my groomsman and I will rejoice with him.
הכל
(2) אָמַר רַב יוֹסֵף הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן בכְּגוֹן שֶׁשָּׂמַח עִמּוֹ ז׳ שִׁבְעָה יְמֵי מִשְׁתֶּה וְלֹא הִסְפִּיק לְפוֹרְעוֹ עַד שֶׁמֵּת.
Rav Yosef said: With what are we dealing here? Shmuel’s statement is referring to a case where the original recipient, in reciprocation, rejoiced with the brother who brought the gifts of groomsmen during the seven days of the wedding feast, but did not suffice to repay him before the brother died. Since it was the usual practice to send the gifts of groomsmen after the groomsman rejoiced with the betrothed man for seven days, he is obligated to reciprocate the gifts of groomsmen, and the yavam cannot claim them for himself.
ואמר רב יוסף לא שנו – דמחזיר אלא כשמתה היא אבל מת הוא דהיא תפסה אין מחזירין ליורשיו מאי טעמא יכולה היא כו׳ הכי נמי יכול לומר האי תנו לי שושביני שאשמח עמו ואם לאו לא אחזיר:
הכא במאי עסקינן – דלא מצי למטען הכי בשכבר שמח עמו האי דמת ולא הספיק לפורעו עד שמת והואיל דכבר שמח עמו מחזיר אע״ג דמת:
אמר רב יוסף – בעלמא אמרי׳ תנו לי שושביני ואשמח עמו כדקאמרת אבל הכא במאי עסקינן כגון ששמח ואכל עם המת בחופתו אותו שחייב לו השושבינות ונתחייב השושבין מיד לפרעו אחרי ששמח עמו אלא שמת וייבם אחיו את אשתו ושושבינות זו ראויה היא ותחזור לאמצע דרך שושבינות אוכל עמו ואח״כ מביא הדורון.
אמר רב יוסף: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — כגון שהאח שמת שמח עמו שבעה ימי משתה, ולא הספיק לפורעו עד שמת. ונמצא שאינו יכול לטעון דבר, שהרי שמח עם שושבינו. ומכל מקום, כאמור, אין היבם (הבא במקומו) זכאי לקבל את השושבינות לעצמו בלבד, והיא חוזרת לאמצע.
Rav Yosef said: With what are we dealing here? Shmuel’s statement is referring to a case where the original recipient, in reciprocation, rejoiced with the brother who brought the gifts of groomsmen during the seven days of the wedding feast, but did not suffice to repay him before the brother died. Since it was the usual practice to send the gifts of groomsmen after the groomsman rejoiced with the betrothed man for seven days, he is obligated to reciprocate the gifts of groomsmen, and the yavam cannot claim them for himself.
הכל
(3) לֵימָא תְּנוּ לִי בַּעְלִי וְאֶשְׂמַח עִמּוֹ תַּנָּאֵי הִיא דְּתַנְיָא הַמְאָרֵס אֶת הָאִשָּׁה גבְּתוּלָה גּוֹבָה מָאתַיִם וְאַלְמָנָה מָנֶה מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לְהַחְזִיר קִדּוּשִׁין מַחְזִירִין מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לְהַחְזִיר קִדּוּשִׁין אֵין מַחְזִירִין דִּבְרֵי רַבִּי נָתָן רַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא אוֹמֵר בֶּאֱמֶת אָמְרוּ מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לְהַחְזִיר מַחְזִירִין מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לְהַחְזִיר אֵין מַחְזִירִין.
The Gemara suggests: Shall we say that Shmuel’s statement that a betrothed woman can claim: Give me my husband and I will rejoice with him, is a dispute between tanna’im? As it is taught in a baraita: With regard to one who betrothed a woman and then he divorces her or dies, if she is a virgin, she collects two hundred dinars in payment of her marriage contract. And if she is a widow, she collects one hundred dinars. In a place where people were accustomed to return the betrothal money when the betrothed man or woman died, they return it. In a place where people were accustomed not to return the betrothal money, they do not return it. This is the statement of Rabbi Natan. Rabbi Yehuda HaNasi says: Actually they said: In a place where people were accustomed to return it, they return it; in a place where people were accustomed not to return it, they do not return it.
לימא תנו לי בעלי ואשמח עמו תנאי היא – למר מחזירין קדושין אם מת הארוס ולמר אין מחזירין.
בתולה גובה מאתים – אם מת או גירשה ובדכתב לה מן האירוסין דהיכא דלא כתב לה בעיא היא בכתובות (דף פט:) ולא איפשיטא.
מקום שנהגו להחזיר קדושין מחזירין – לקמיה מפרש לה ואזיל.
ר׳ יהודה הנשיא אומר כו׳ – לקמן פריך עלה.
ורבי יהודה הנשיא אומר באמת אמרו מקום שנהגו להחזיר קדושין כו׳ – ל״ג הכא קדושין דלקמן מוקי לה בסבלונות.
מי שמת
{שמעתא דכתובה לגרושה מן האירוסין}
המארס את האשה, בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה. דהדר ביה איהו – מדקאמרי׳, דהדר ביה איהו, ולא אמרי׳, שמת הוא, שמעינן מינה דאפי׳ במקום שאין כותבין כתובה לארוסה ולא כתב לה גובה כתובתה אם גרשה, אבל אלמנה, אם כתב לה גובה כתובתה ואם לא כתב לה אינה גובה. כדאמרי׳ התם (כתובות פט:, ב״מ י״ז:), אלמנה מן האירוסין מנא לן דאית לה כתובה וכו׳, דילמא דכתב לה.
ויש מי שמפרש שאין אנו למדין מזה שאמרו, בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה, אלא שהיא גובה את כולן חוץ מקדושיה, שאינן נחשבין לה בכלל כתובתה. ולעולם בדכתב לה, ואם לא כתב לה, אחת אלמנה ואחת גרושה אינה גובה כתובה. והפי׳ הזה גם הוא נכון.
כל שדברנו בדין זה בין בחוזרת לאמצע בין בחוזרת לזה בין בחוזרת מן האמצע בין מחלקו של זה הוא שהשושבינין קיימים ואע״פ שמת זה ששלח או שנשתלח לו ר״ל האב מ״מ כשהוא משלח על שם בניו הוא משלח אם בסתם אם במפרש וכשנשתלח לו על שם נשואי הבן נשתלח לו וכגון שהוא עושה ההוצאה ובכל אלו הבנים נעשים שושבינין ולא הוא ואין כאן תביעה ליורש ולא יורש שהוא נתבע אבל האב ששלח שושבינות ולא בשם אחד מבניו אלא בשם עצמו שהרי הוא נעשה עכשו שושבין ולא בניו או אחד מן הבנים ששלח שושבינות בשם עצמו או איזה אדם שנשלח שושבינות בשם עצמו ומת המשלח קודם שתחזור לו השושבינות או זה שנשתלח לו יש בה צדדים לפטור ויש בה צדדין לחיוב וכיצד הוא הדין כל שמת המשלח קודם שנשא אשה או שנשא ומת תוך שבעה ובאו יורשיו לתבוע אין מי שנשתלחו לו חייב להחזיר כלום ליורשיו מפני שאף הוא אומר להם תנו לי שושביני ואשמח עמו אבל אם שלמו שבעת ימי המשתה כבר התחייב בהחזרה ומשלם ליורשיו וזהו שתירצו בגמ׳ ששמח עמו שבעת ימי המשתה ולא הספיק לפרעו עד שמת מת זה שנשתלחו לו אם מת לאחר שנשא המשלח ושלמו ימי המשתה גובה משלח זה מיורשיו שכבר נתחייב אביהם לשלם ואם מת קודם שנשא המשלח או קודם ששלמו שבעת ימי המשתה כתבו גאוני האחרונים שהדבר תלוי במנהג מקום שנהגו לגבות שושבינות מן היורשים גובה מיורשיו אלא שמנכין לו מה שהיה ראוי לשמח עמו על הדרך שיתבאר מקום שלא נהגו אין משלמין כלום והביאו ראיה ממה שאמרו בסוגיא זו כן לענין קדושין ויש אומרים שבכל מקום נגבית מן היורשין:
יתבאר למטה בסוף סוגיא זו שחמשה דברים נאמרו בשושבינות נגבית בבית דין מפני שהיא כעין מלוה כמו שביארנו במשנה ואינה חוזרת אלא בעונתה והיא שעת הנשואין ואין זה יכול לכופו קודם לכן וכן זה אין רשאי להחזיר קודם לכן אא״כ מדעתו ואם עשה לא הופקע שעבודו ואין בה משום רבית אפילו שלח לו כפלים או כמה ביתר ממה ששלח לו חברו שלא לשם מה שעשה הוא מוסיף לו אלא לכבוד עצמו ואין שביעית משמטתה שהרי אינו בר נגישה עד שישא ופירשו גדולי המפרשים שאפילו נשא ועבר זמנו אין שביעית משמטתה הואיל ועבר הראשון ולא השמיט דומיא דמלוה את חברו לעשר שנים שאינו משמט לעולם וכמו שביארנוה במסכת מכות (ג׳:) וכן יש בו שאר דברים שאפשר שיהו בה שמפקיעין את החזרה ואין הבכור נוטל בה פי שנים מפני שהוא ראוי וכן אין היבם נעשה בה יורש של אחיו לבדו אלא כל האחים יורשים אותו בשוה אם מת לאחר ששלמו שבעת ימי המשתה שכבר נתחייב בהם מי שנשתלחו לו ואין מקום לדין תנו לי שושביני ואשמח עמו:
זה שביארנו במשנה שיש דברים שמפקיעין שעבודו של שושבינות וחזרתו כך הדברים מתבארים למטה בסוף סוגיא זו שאין זה שנשתלחו לו חייב להחזיר עד שישא המשלח נשואין הדומין לנשואיו של זה שנשתלחו אם בתולה בתולה ואם אלמנה אלמנה אם זוג ראשון זוג ראשון ואם שני שני ומעתה עשה עמו באחת ומתה וחזר ונשא אינו חייב לעשות עמו אלא באחת ואם עשה הוא עמו בשתים אף הוא עושה עמו בשתים שמח זה עמו בגלוי ובפרהסיא ורוצה זה לשמוח עמו בהחזרתו בצנעה יכול לומר לו בפומבי אני עושה עמך כדרך שעשית עמי וכן ההפך להפך:
כבר ביארנו שהמשלח דרכו היה לשמח ולאכול ולשתות עם אותו ששלח לו השושבינות וכן זה כשמחזיר לו אוכל ושותה עמו אם אירע שזה שנשתלחו לו לא אכל ושתה עמו והלה תובע שושבינותו בבית דין והלה רוצה לנכות לו דמי מה שהיה ראוי לאכול ולשתות רואין אם במקום שנהגו לקרות קרא לו זה המשלח ראשון ולא רצה לבא ואם במקום שלא נהגו לקרות אלא שמקישין בטבלא וכל השומע מבין שבהקשה זו קוראין לאותם הראויים לאכול שם והיה זה במדינה ושמע ולא בא אינו מנכה לו כלום שהרי קראו במקום שדרכן לקרא ובמקום שלא נהגו לקרוא כבר הודיעו בהקשת טבלא ומה לו לעשות עוד אבל אם לא היה זה בעיר היה לו להודיעו וכל שלא הודיעו והוא תובעו שושבינותו הרי זה יכול לנכות לו דמי מה שהיה ראוי לאכול ולשתות ומחזיר השאר וכן הדין אם היה במדינה במקום שדרכן לקרוא ולא קראו או אם לא הקיש בטבלא במקום שנהגו בכך ואע״פ שמנכה לו יש לו עליו תרעומת על שלא הודיעו וכיצד מנכה לו אם לא שלח לו זה אלא דינר אינו מחזיר כלום שמה שאכל אי אפשר שאינו שוה דינר ותצא פרה בטלית והוא שאמרו כאן אכלה בכרסיה כלומר כבר אכל באתו שיעור ואם שלח לו יותר מדינר עד סלע מנכה לו מחצה מסלע ולמעלה הכל לפי חשיבותו שאם הוא רחב לב ורגיל בסעודה משפעת מנכה לו הרבה וההפך להפך וכל שגובה מן היורשים או שהיורשים גובים הימנו גובה או גובים על הדרך שהיה נגבה ממנו או היה גובה הוא אם היה קיים אם כלה אם בנכוי על הדרך שביארנו:
ארוסה כבר ביארנו בראשון של מציעא (ב״מ י״ז:) ששיטת התלמוד מוכחת שיש לה כתבה מנה מאתים ולענין פסק כתבנו שם דוקא בכתב לה ובא ללמדנו שאין אומרין בעיקר כתבה שלא כתב על מנת לכנסה ואפילו נאסרה לו אח״כ כגון אשת כהן שנאנסה שהיא אסורה לו לא הפסידה כתבתה הואיל ונאנסה:
הקדושין אין חוזרין לעולם אפילו קדשה בככר זהב ואח״כ נמלכו לגרש הן שגרמה היא את הגירושין הן שגרם הוא או מת הוא או מתה היא אין חוזרין כלל ואפילו לפרעון כתבתה אינן עולים כלל שהקדושין לטיבועין נתנו שהרי גוף האשה נקנית בהן ואינן בדין חזרה כלל בשום פנים אחר שלא היו קדושי טעות אע״פ שכתבנו שהקדושין אין חוזרין ואין הלכה כדברי האומר קדושין לאו לטבועין נתנו מ״מ יש אומרים שאם אנו מכירים במרדה ושהיא מצערתו הרבה עד שהוא מוכרח לגרש מתוך צערה קונסין אותה להחזיר הכל אע״פ שהלכה קדושין לטבועין ניתנו מדרך קנס עושין בה כן ויש שואלין בה היאך עלה בדעת שום אדם לומר במתה היא לאו לטיבועין ניתנו ויחזרו הקדושין אחר שלא נשאת והלא האשה נקנית בהן היאך הכסף חוזר והלא כשמתה היא הרי הוא כלוקח קרקע ושטפה נהר שאין הכסף חוזר לבעלה ותירצו כיון שאין דמים לאשה ועיקר קנינה בפרוטה הוא סובר שכל מה שמוסיף על שוה פרוטה אינו אלא כעין סבלונות ולא אמר חוזרין אלא על מה שיש בהן יותר משוה פרוטה שנקנית בה אלא שמתוך שאין לה חשיבות לא הוזכרה:
לפי דרכך למדת שאע״פ שאמרנו שהקדושין אין חוזרין הסבלונות מיהא חוזרין והוא שאמרו כאן מוהרי הדרי ואין כאן הפרש בין במת הוא בין במתה היא בין חזר בו הוא בין חזרה היא אלא שיש חלוק בזה בין סבלונות לסבלונות וכמו שיתבאר בסמוך וכן אם היה מנהג העיר שלא להחזיר אף סבלונות אין חוזרין ובסמוך יתבאר ענין זה וכל שנשא מיהא אין ספק שאף סבלונות אין חוזרין:
א ומבררים: לימא [האם לומר] כי הנימוק הזה של ״תנו לי בעלי ואשמח עמו״ תנאי [מחלוקת תנאים] היא? ומהי אותה מחלוקת? — דתניא [שכן שנינו בברייתא]: המארס את האשה ובטלו האירוסין, אם היתה בתולה — גובה מאתים דינרים בכתובתה, ואלמנה — גובה מנה (מאה דינרים). מקום שנהגו להחזיר קדושין — מחזירין, מקום שנהגו שלא להחזיר קדושין — אין מחזירין, אלו דברי ר׳ נתן. ר׳ יהודה הנשיא אומר, באמת אמרו: מקום שנהגו להחזיר — מחזירין, מקום שנהגו שלא להחזיר — אין מחזירין.
The Gemara suggests: Shall we say that Shmuel’s statement that a betrothed woman can claim: Give me my husband and I will rejoice with him, is a dispute between tanna’im? As it is taught in a baraita: With regard to one who betrothed a woman and then he divorces her or dies, if she is a virgin, she collects two hundred dinars in payment of her marriage contract. And if she is a widow, she collects one hundred dinars. In a place where people were accustomed to return the betrothal money when the betrothed man or woman died, they return it. In a place where people were accustomed not to return the betrothal money, they do not return it. This is the statement of Rabbi Natan. Rabbi Yehuda HaNasi says: Actually they said: In a place where people were accustomed to return it, they return it; in a place where people were accustomed not to return it, they do not return it.
הכל
(4) רַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא הַיְינוּ תַּנָּא קַמָּא אֶלָּא לָאו תְּנוּ לִי בַּעְלִי וְאֶשְׂמַח עִמּוֹ אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ.
The Gemara clarifies: The opinion of Rabbi Yehuda HaNasi is identical to the opinion of the first tanna, i.e., Rabbi Natan. Rather, is it not that the difference between them concerns the validity of the claim: Give me my husband and I will rejoice with him?
1 וכשמת הוא כולי עלמא לא פליגי דיכולה לומר תנו לי בעלי כו׳ אפי׳ לר׳ יהודה ואין מחזירין. כי פליגי (בין) ר׳ נתן ור׳ יהודה הנשיא שמתה היא ובקדושין לטיבועין נתנו אי הדרי אי לא הדרי הוא דמיפלגי. ר׳ נתן סבר קדושין לאו לטיבועין נתנו משום הכי מקום שנהגו להחזיר מחזירין דלא נתנו לטיבועין. ור׳ יהודה הנשיא סבר קדושין לטיבועין נתנו משום הכי מקום שנהגו שלא להחזיר אין מחזירין. משום דאכתי לאו תירוצא מקשינן ליה לאלתר אכתי איכא למיפרך לתרוייהו והא מקום שנהגו כו׳ ור׳ יהודה היינו ת״ק דר׳ נתן. ומתרץ לעולם ר׳ יהודה סבירא ליה קדושין לטיבועין נתנו מפיק טעמא מסיפא מקום שנהגו שלא להחזיר אין מחזירין ודקא קשיא רישא והא מקום שנהגו להחזיר מחזירין. רבי יהודה רישא מתרץ לה בסבלונות. מתנות שמשגו לה חתן זולת הקדושין והכי קאמר סבלונות ודאי באמת אמרו מקום שנהגו להחזיר סבלונות מחזירין אזלינן בתר מנהג אבל קדושין לא הדרי ואי קשיא לך הא סיפא נמי דמוקמת בקדושין לר׳ יהודה קתני מקום שנהגו כו׳ הא לא קשיא ההוא שנהגו לאו דוקא אלא דאיידי דאצטריך למתני רישא דסבלונות מנהגא תנא בסיפא נמי מנהגא. ור׳ נתן נמי דאמר קדושין לאו לטיבועין נתנו מפיק טעמא מרישא מקום שנהגו להחזיר מחזירין וסיפא מוקי לה בסבלונות ונהגו דרישא לאו דוקא:
והני תנאי – דפליגי בקדושין אי לטיבועין נתנו:
כי הני תנאי דתניא קדשה בככר – ששים מנה וכתב לה כתובה מן האירוסין:
1. נראה דצ״ל לא דאם מת הוא דכולי עלמא כו׳.
ותחילה תוהים: שיטת ר׳ יהודה הנשיא היינו [הרי זו] בדיוק שיטת התנא קמא [הראשון, ר׳ נתן] ומה מוסיף הוא בדבריו?! אלא לאו [האם לא] בנימוק של ״תנו לי בעלי ואשמח עמו״ איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל,
The Gemara clarifies: The opinion of Rabbi Yehuda HaNasi is identical to the opinion of the first tanna, i.e., Rabbi Natan. Rather, is it not that the difference between them concerns the validity of the claim: Give me my husband and I will rejoice with him?
הכל
(5) וְחַסּוֹרֵי מְחַסְּרָא וְהָכִי קָתָנֵי הַמְאָרֵס אֶת הָאִשָּׁה בְּתוּלָה גּוֹבָה מָאתַיִם וְאַלְמָנָה מָנֶה בד״א בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים דַּהֲדַר בֵּיהּ אִיהוּ אֲבָל מֵתָה מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לְהַחְזִיר מַחְזִירִין מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לְהַחְזִיר אֵין מַחְזִירִין וְדַוְקָא שֶׁמֵּתָה הִיא אֲבָל מֵת הוּא אֵין מַחְזִירִין מַאי טַעְמָא יְכוֹלָה הִיא שֶׁתֹּאמַר תְּנוּ לִי בַּעְלִי וְאֶשְׂמַח עִמּוֹ.
And the statement in the baraita is incomplete and this is what it is teaching: With regard to one who betrothed a woman and then the betrothal is terminated, if she is a virgin, she collects two hundred dinars in payment of her marriage contract, and if she is a widow, she collects one hundred dinars. In what case is this statement said? It is said where he retracted, i.e., he died or divorced her. But with regard to where she died, the halakha is as follows: In a place where people were accustomed to return the betrothal money, they return it; in a place where people were accustomed not to return the betrothal money, they do not return it. And this applies specifically to where she died; but if he died, they do not return it. What is the reason for this? It is because she can say: Give me my husband and I will rejoice with him. This is the statement of Rabbi Natan.
במה דברים אמורים – דגביא:
דהדר בית הבעל – מן הקדושין ונתן גט בדידה מותרינן למימר תנו בעלי ואשמח עמו הא לאו הכי לא אחזיר הקדושין. אבל בדידיה לא איתרינן למימר תנו לי אשתי ואשמח עמה הא לאו הכי לא אחזיר הקדושין משום דהוא לא תפיס ברשותיה הקדושין:
בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה – לבד מן הככר שנתקדשה [דר״מ]. אלמא דסבר ר׳ מאיר דקדושין לטיבועין ניתנו:
ר׳ יהודה אומר בתולה גובה מאתים – מן ההוא ככר והנשאר מן הככר מחזרת. אלמא דסבר דקדושין לאו לטיבועין נתנו לפיכך פורע לה מן הקדושין עצמן. טעמא דר׳ יוסי מפרש לקמן:
במאי עסקי׳ – ברייתא דגבייא כתובה:
אי בשמתה – והא הבעל יורש את אשתו:
אלא שמת הוא ואמאי אמר ר׳ יהודה מחזרת לו את השאר והא מציא למימר תני בעלי ואשמח עמו. אלא ודאי דלא מת הוא ובמאי עסקי׳ דגביא כתובתה בשזינתה:
דהדר ביה איהו – חוזר בה ורוצה לגרשה הלכך תטול כתובתה מלבד קדושין והוא הדין אם מת הוא כדמפרש ואזיל ומשום דמיבעי ליה לפרושי באנפי נפשיה טעמא דמת הוא משום תנו לי בעלי ואשמח עמו נקט הכא לישנא דהדר ביה איהו.
מהא דאמרינן: המארס את האשה בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה דהדר בה הוא. משמע דארוסה יש לה כתובה ואף על פי שלא כתב לה. ויש מדקדקין ממנה מדקאמרינן דהדר ביה הוא ולא אמר בדמת הוא, דדוקא גרושה דבעל כרחה יוצאה והוא מוציאה מדעתו, אבל בשמת הוא דיוצא[ה] בעל כרחו אין לה כתובה אלא אם כן כתב לה. ויש מפרשים דהכא דוקא בכותב, אבל בשלא כתב בין אלמנה בין גרושה אין לה. ולי נראה דארוסה אפילו בשלא כתב לה יש לה. וכבר כתבתיה בארוכה בריש פרק נערה שנתפתתה בסייעתא דשמיא.
וחסורי מחסרא והכי קתני [וחסרה הברייתא וכך יש לשנותה]: המארס את האשה, אם היתה בתולה — גובה מאתים, ואלמנה — מנה. במה דברים אמורים — דהדר ביה איהו [שחזר בו הוא]. אבל אם מתה האשה, מקום שנהגו להחזיר — מחזירין, מקום שנהגו שלא להחזיר — אין מחזירין. ודוקא שמתה היא, אבל מת הוא — אין מחזירין, מאי טעמא [מה טעם הדבר]? יכולה היא שתאמר: ״תנו לי בעלי ואשמח עמו״, אלו דברי ר׳ נתן.
And the statement in the baraita is incomplete and this is what it is teaching: With regard to one who betrothed a woman and then the betrothal is terminated, if she is a virgin, she collects two hundred dinars in payment of her marriage contract, and if she is a widow, she collects one hundred dinars. In what case is this statement said? It is said where he retracted, i.e., he died or divorced her. But with regard to where she died, the halakha is as follows: In a place where people were accustomed to return the betrothal money, they return it; in a place where people were accustomed not to return the betrothal money, they do not return it. And this applies specifically to where she died; but if he died, they do not return it. What is the reason for this? It is because she can say: Give me my husband and I will rejoice with him. This is the statement of Rabbi Natan.
הכל
(6) וַאֲתָא רַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא לְמֵימַר בֶּאֱמֶת אָמְרוּ בֵּין מֵת הוּא וּבֵין מֵתָה הִיא מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לְהַחְזִיר מַחְזִירִין מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לְהַחְזִיר אֵין מַחְזִירִין וְלָא מָצְיָא אָמְרָה תְּנוּ לִי בַּעְלִי וְאֶשְׂמַח עִמּוֹ.
And Rabbi Yehuda HaNasi came to say: Actually they said: Whether he died or whether she died, in a place where people were accustomed to return it, they return it; in a place where people were accustomed not to return it, they do not return it, and she cannot say: Give me my husband and I will rejoice with him.
ערך אציץ
אציץ – א(מגילה טז.) שקילא אציצא דבית הכסא שדיא ליה ארישיה (בבא בתרא קמה.) בגמר׳ דאם אמרה ראו מה הניח לי רב פפא אמר אעילו אציצא דהרסנא פי׳ אציץ ועציץ וגסטרא אחד הן ופירושו בערך ג׳.
א. [נאכט טאפ. בעקן.]
ורבי יהודה סבר באמת אמרו כו׳ – ואין לומר דלמא ר׳ יהודה סבר (דבמת) היא יכולה לומר כו׳ דתנא בתרא לטפויי קא אתי.
ואתא [ובא] ר׳ יהודה הנשיא למימר [לומר], באמת אמרו: בין מת הוא ובין מתה היא, מקום שנהגו להחזיר — מחזירין, מקום שנהגו שלא להחזיר — אין מחזירין, ולא מציא אמרה [יכולה לומר]: ״תנו לי בעלי ואשמח עמו״!
And Rabbi Yehuda HaNasi came to say: Actually they said: Whether he died or whether she died, in a place where people were accustomed to return it, they return it; in a place where people were accustomed not to return it, they do not return it, and she cannot say: Give me my husband and I will rejoice with him.
הכל
(7) לָא דְּכוּלֵּי עָלְמָא יְכוֹלָה שֶׁתֹּאמַר תְּנוּ לִי בַּעְלִי וְאֶשְׂמַח עִמּוֹ וּדְמִית הוּא כ״ע כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי כִּי פְּלִיגִי שֶׁמֵּתָה הִיא וְהָכָא בְּקִדּוּשִׁין לְטִיבּוּעִין נִיתְּנוּ קָא מִיפַּלְגִי רַבִּי נָתָן סָבַר קִדּוּשִׁין לָאו לְטִיבּוּעִין נִיתְּנוּ ור׳ וְרַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא סָבַר קִדּוּשִׁין לְטִיבּוּעִין נִיתְּנוּ.
The Gemara rejects this explanation: No, everyone agrees that she can say: Give me my husband and I will rejoice with him, and in a case where he died, everyone agrees that she does not have to return the betrothal money. They disagree in a case where she died, and here it is with regard to the question of whether betrothal money is given as a sunk cost, i.e., that it is not returned even if the betrothal is not consummated, that they disagree. Rabbi Natan holds that betrothal money is not given as a sunk cost, and in a place where people were accustomed to return it, they return it. And Rabbi Yehuda HaNasi holds that betrothal money is given as a sunk cost.
ערך טבע
טבע – א(בבא בתרא קמה.) ר״מ סבר קדושין נטיבועין ניתנו פי׳ והלכתא בהא כרבי מאיר והלכך אפילו נתן לה בשעה שקדש. אלף זהובים ואמר לה הרי את מקודשת לי באלו וקבלתם מידו כגון זה אמרו לטיבועין ניתנו בין מת הוא ובין מתה היא בין חזר בו הוא ובין חזרה בה היא בין היא קדשה עצמה ובין קדשה אביה או אחיה כל שתפסו לה קדושין באותו ממון אין לו להחזיר ממנו כלום וקי״ל כאמימר דאמר לעולם קדושי לא הדרי והא דרב אשי לא קמה הלכך כרבי מאיר וכאמימר עבדינן (א״ב פי׳ לדבר טבוע בים שהבעלים מתיאשים ממנו והענין כמו איבוד שהמקדש אבד מה שנתן לשם קדושין).
א. [פערזונקען.]
והכא בקדושין לטיבועין נתנו קא מפלגי. כלומר במתה היא פליגי. ר׳ נתן סבר קדושין לאו לטיבועין נתנו, הילכך אם מת הוא דעיכובא מחמתיה ולאו מחמתה מציא אמרה תנו לי בעלי ואשמח עמו, אבל מתה היא דעיכובא מחמתה ולא מחמתיה כיון דקדושין לאו לטיבועין נתנו מחזירין. ר׳ יהודה סבר אע״ג דמתה היא דעיכובא מחמתה אין מחזירין דקדושין לטיבועין נתנו. והא דקאמר רב יהודה מקום שנהגו להחזיר מחזירין, אוקימנא לענין סבלונות דודאי לאו לטיבועין נתנו. וקאמר סבלונות מאי מקום שנהגו להחזיר מחזירין, והאי דאפליגו בקידושין לאו לטיבועין נתנו קאמר וסבלונות מאי מקום [שנהגו] או לא, כהני תנאי דתני קדשה בככר בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה. פי׳ בלי להעלות עליה אותו ככר שקדשה בו משום דקדושין לטיבועין נתנו, דברי ר׳ מאיר. ר׳ יהודה אומר בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה ומחזרת לו את השאר. כלומר גובה כתובה מאותו ככר ומחזירין לו את השאר משום דקדושין לטיבועין נתנו לא. ר׳ יוסי אומר קדשה בעשרים נותן לה שלשים [חצאין] בל׳ נותן כ׳ [חצאין], במאי עסיקינן אילימא דמתה היא ומ״ה מחזרת לו השאר דסבר קדושין לטיבועין נתנו ועכובא לאו מחמת דידיה הוא דתימא תנו לי בעלי ואשמח עמו, כיון דאיהי מתה מי אית ל(י)ה כתובה. ו[א]לא כשמת הוא ומ״ה אית ל(י)ה כתובה כיון דאיהו מת ה״ל עכובא מחמתיה בכי הא א״ר יהודה דמחזרת לו את הקדושין, והא מציא אמרה תנו לי בעלי ואשמח עמו.
דמית הוא כולי עלמא לא פליגי – דאינה מחזרת קדושין דמציא אמרה תנו לי בעלי ואשמח עמו כדאוקמה רב יוסף בר אבא לברייתא דלעיל.
לטיבועין ניתנו – שאם תמות ולא יזכה לישאנה יהיו אבודין ולא יחזרו לו.
והכא בקידושין לטיבועין נתנו קא מפלגי. כלומר במתה היא פליגי רבי נתן סבר קדושין לאו לטיבועין ניתנו הילכך אם מת הוא דעיכובא מחמתיה ולאו מחמתה מצית אמרה תנו לי בעלי ואשמח עמו אבל מתה היא דעיכובא מחמתה ולא מחמתיה כיון דקדושין לאו לטיבועין ניתנו מחזירין. (רבי יהודה סבר אף על גב דמת הוא דעכובא מחמתיה כיון דקדושין לאו לטיבועין ניתנו מחזירין) רבי יהודה סבר אף על גב דמתה היא דעכובא מחמתה אין מחזירין דקדושין לטבועין נתנו והא דקאמר מקום שנהגו להחזיר מחזירין אוקמיה לענין סבלונות דודאי לאו לטיבועין נתנו. הרא״ם ז״ל.
וכן כתב הראב״ד ז״ל. וזה לשונו: הכא בקדושין לטיבועין כו׳. פירוש במתה היא. טיבועין כמו טבעו בארז שעריה דבר שאינו יוצא משם לעולם. עד כאן לשונו.
ודוחים: לא, דכולי עלמא [לדעת הכל] יכולה האשה שתאמר: ״תנו לי בעלי ואשמח עמו״. ודמית [וכאשר מת] הוא כולי עלמא לא פליגי [והכל אינם חולקים] שאין מחזירים את הקידושין. כי פליגי [כאשר נחלקו] הוא במקרה שמתה היא, והכא [וכאן] בשאלה של קדושין לטיבועין ניתנו קא מיפלגי [חלוקים הם], כלומר, האם הקידושין ניתנו לצמיתות, כאילו לטבוע בידי האשה, אף על פי שלא התקיימו הנישואין, או שמא הם מוחזרים, שר׳ נתן סבר [סבור]: קדושין לאו [לא] לטיבועין ניתנו, ולכן הדברים תלויים במנהג, ואם נהגו להחזיר — מחזירים, ור׳ יהודה הנשיא סבר [סבור]: קדושין לטיבועין ניתנו.
The Gemara rejects this explanation: No, everyone agrees that she can say: Give me my husband and I will rejoice with him, and in a case where he died, everyone agrees that she does not have to return the betrothal money. They disagree in a case where she died, and here it is with regard to the question of whether betrothal money is given as a sunk cost, i.e., that it is not returned even if the betrothal is not consummated, that they disagree. Rabbi Natan holds that betrothal money is not given as a sunk cost, and in a place where people were accustomed to return it, they return it. And Rabbi Yehuda HaNasi holds that betrothal money is given as a sunk cost.
הכל
(8) וְהָא מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לְהַחְזִיר מַחְזִירִין קָתָנֵי הָכִי קָאָמַר וְסִבְלוֹנוֹת וַדַּאי מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לְהַחְזִיר מַחֲזִירִין.
The Gemara asks: But doesn’t the baraita teach that according to Rabbi Yehuda HaNasi, in a place where people were accustomed to return it, they return it? This indicates that Rabbi Yehuda HaNasi does not hold that the betrothal money was given as a sunk cost. The Gemara replies: This is not referring to the betrothal money, which is not returned in any event. This is what the baraita is saying: But with regard to presents, which the betrothed man sent his betrothed following the betrothal, certainly in a place where people were accustomed to return them, they return them.
ופרכינן והא מקום שנהגו להחזיר מחזירין קתני – במילתיה דר׳ הודה הנשיא והיכי מוקמת לה לדידיה דלטיבועין ניתנו.
הכי קאמר – רבי יהודה.
סבלונות ודאי – בההוא מודינא לך דבמנהגא תליא מילתא והוא תכשיטים ששולח לארוסתו לאחר שקדשה אבל קדושין ודאי לטיבועין ניתנו.
והא מקום שניהגו להחזיר מחזירין קתני. קשיא לי, לימא לי לעולם בקידושין לטיבועין נתנו קא מפלגי כדאמרינן, ורבי נתן הכי קאמר, לא לטבועין נתנו והילכך סתמא בנהגו להחזיר מחזירין, אבל במקום שנהגו שלא להחזיר ודאי אין מחזירין, ורבי יהודה הנשיא סבר איפכא דלטבועין ניתנו והילכך מקום שנהגו בהדיא להחזיר מחזירין הא מקום סתם כמקום שנהגו שלא להחזיר אין מחזירין. וי״ל דלא ניחא למימר שנפרש מקום שנהגו ושלא נהגו דרבי יהודה הפך מנהגו ולא ניהגו דרבי נתן, וכיון דאשכח פרוקא אחרינא לברייתא דסליק בלא הכי ניחא לי טפי לאוקמא כאידך פירוקא ולא באפוכי דנהגו ושלא נהגו. כנ״ל.
והא מקום שנהגו להחזיר מחזירין קתני. וזה לשון הר״י ז״ל בעליות: ואם תאמר מאי שנא דלא קשיא לי דמילתיה דר״נ כו׳ ז״ל (תמצאנו בסוף שיטה מקובצת הנדפסת להרב ז״ל).
ותוהים: כיצד יכול אתה לפרש כך? והא [והרי] ״מקום שנהגו להחזיר מחזירין״ קתני [שנה] בדברי ר׳ יהודה הנשיא! ומשיבים: דברים אלו אינם אמורים בקידושין, שאלו אינם חוזרים בכל מקרה, אלא הכי קאמר [כך אמר]: וסבלונות, מתנות שנתן החתן לכלה אחר האירוסין, ודאי מקום שנהגו להחזיר — מחזירין.
The Gemara asks: But doesn’t the baraita teach that according to Rabbi Yehuda HaNasi, in a place where people were accustomed to return it, they return it? This indicates that Rabbi Yehuda HaNasi does not hold that the betrothal money was given as a sunk cost. The Gemara replies: This is not referring to the betrothal money, which is not returned in any event. This is what the baraita is saying: But with regard to presents, which the betrothed man sent his betrothed following the betrothal, certainly in a place where people were accustomed to return them, they return them.
הכל
(9) וְהָנֵי תַּנָּאֵי כְּהָנֵי תַּנָּאֵי דְּתַנְיָא קִדְּשָׁהּ בְּכִכָּר בְּתוּלָה גּוֹבָה מָאתַיִם וְאַלְמָנָה מָנֶה דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר בְּתוּלָה גּוֹבָה מָאתַיִם וְאַלְמָנָה מָנֶה וּמַחְזֶרֶת לוֹ אֶת הַשְּׁאָר רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר קִדְּשָׁהּ בְּעֶשְׂרִים נוֹתֵן לָהּ שְׁלֹשִׁים חֲצָאִין קִדְּשָׁהּ בִּשְׁלֹשִׁים נוֹתֵן לָהּ עֶשְׂרִים חֲצָאִין.
The Gemara notes: The dispute between these tanna’im, in the following baraita, is like the dispute between those tanna’im just mentioned, as it is taught in a baraita: In a case where the man betrothed a woman with a talent of silver, equivalent to six thousand dinars, if she was a virgin she collects in payment of her marriage contract two hundred dinars over and above this amount, and if she was a widow she collects one hundred dinars over and above this amount. This is the statement of Rabbi Meir. Rabbi Yehuda says: A virgin collects two hundred dinars and a widow one hundred dinars, and she returns the rest of the betrothal money to him. Rabbi Yosei says: If he betrothed her with twenty, he gives her thirty halves; if he betrothed her with thirty, he gives her twenty halves, as the Gemara will explain.
ערך שש
שש – א(בבא בתרא קמה.) רב אשי אומר אנסביה לבריה ותלי ליה שישא דמשחא הוא אשישר שפי׳ במקומו.
א. [קוחין.]
והני תנאי – דלקמן כי הני תנאי דלעיל דפליגי בקדושין לטיבועין ניתנו.
בככר – כסף היינו כ״ה מנה.
בתולה גובה כו׳ – לקמן מיפרשא כולה.
בתולה גובה מאתים זוז – דהיינו שני מנין והיינו חמשים שקל כמוהר הבתולות מלבד קדושין תטול כתובתה.
ככר – כ״ה מנים מנה כ״ה שקלים שקל ד׳ דינר דהיינו ד׳ זוזים.
ר׳ יהודה אומר בתולה גובה מאתים – מן הככר של קדושין ומחזרת השאר לארוסה.
רבי יוסי אומר – לקמיה מפרש לה.
נותן לה שלשים חצאים – שכך היו רגילין לעשות חשבון מחצאי סלעים כדקאמר לקמן בפ׳ גט פשוט (בבא בתרא קסו:) ספ״ל מלמעלה וקפ״ל מלמטה כו׳ ומפרש רבינו יעקב ספ״ל ס׳ פלגי קפ״ל ק׳ פלגי.
הא דאמרינן: קדשה בעשרים נותן לה שלשים חצאין קדשה בשלשים נותן לה עשרים חצאין. תמיהא לי (אהא) אמאי נקט לה ר׳ יוסי בחצאין, (מיהני) [לימא] חמשה עשר ועשרה. ונ״ל דמשום דמספיקא אית ליה לרבי יוסי דאין לה אלא החצי ממה שנתן לה בקידושין, ואם קדשה בעשרים אין לה אלא העשרה שהן החצי, נקט לה נמי כולה בחצאין. כנ״ל.
ר״ש בד״ה והני תנאי דלקמן כי הני תנאי וכו׳ פירוש דקשה ליה והלא תנאי דאייתי לא מוכחי דפליגי בקדושין לטבועין נתנו אם לא דאמרינן דכ״ע סברי דלימא תנו לי בעלי כו׳ וא״כ איך אמר כהני תנאי והני תנאי גופא לא מוכחי אלא כלומר ה״ק והני תנאי נמי דאייתינא אוקי לך כהני תנאי קמאי דדחינא דלא פליגי בתנו לי אלא בקדושין נתנו לטבועין ה״נ אוקי הני תנאי בתרייתי ודו״ק:
בד״ה רבי יהודה ומחזרת השאר לאורסה ר׳ יוסי כו׳ כצ״ל:
תוס׳ בד״ה ור׳ יהודה סבר באמת אמרו כו׳ וא״ל דלמא ר׳ יהודה סבר היא יכולה לומר כו׳ כצ״ל:
קדשה בככר. רבותא אשמועינן דאף על פי שקדשה בדבר גדול יש לה כתובה מלבד הקדושין. והככר הוא ששים מנה וכן מוכח בבכורות. נותן לה שלשים חצאים והא דלא נקט חמש עשרה סלעים דלאו חשבון שלם הוא ואיידי דנקט שלשים חצאין נקט נמי עשרים חצאין. תוספי הרא״ש ז״ל.
ומעירים: והני תנאי כהני תנאי [ותנאים אלה שלהלן נחלקו כתנאים אלה הקודמים], דתניא [שכן שנינו בברייתא]: קדשה את האשה בככר של כסף, שהוא סכום גדול (ששת אלפי דינרים) — בתולה גובה בכתובתה מאתים בנוסף לכסף קידושיה זה, ואלמנה מנה, אלו דברי ר׳ מאיר. ר׳ יהודה אומר: בתולה גובה מאתים, ואלמנה מנה, ומחזרת לו את השאר, את כסף הקידושין. ר׳ יוסי אומר: אם קדשה בעשרים — נותן לה שלשים חצאין, אם קדשה בשלשים — נותן לה עשרים חצאין, כמבואר להלן.
The Gemara notes: The dispute between these tanna’im, in the following baraita, is like the dispute between those tanna’im just mentioned, as it is taught in a baraita: In a case where the man betrothed a woman with a talent of silver, equivalent to six thousand dinars, if she was a virgin she collects in payment of her marriage contract two hundred dinars over and above this amount, and if she was a widow she collects one hundred dinars over and above this amount. This is the statement of Rabbi Meir. Rabbi Yehuda says: A virgin collects two hundred dinars and a widow one hundred dinars, and she returns the rest of the betrothal money to him. Rabbi Yosei says: If he betrothed her with twenty, he gives her thirty halves; if he betrothed her with thirty, he gives her twenty halves, as the Gemara will explain.
הכל
(10) בְּמַאי עָסְקִינַן אִילֵימָא שֶׁמֵּתָה מִי אִית לַהּ כְּתוּבָּה וְאֶלָּא שֶׁמֵּת הוּא אַמַּאי מַחְזֶרֶת לוֹ אֶת הַשְּׁאָר וְנֵימָא תְּנוּ לִי בַּעְלִי וְאֶשְׂמַח עִמּוֹ וְאֶלָּא בְּאֵשֶׁת יִשְׂרָאֵל שֶׁזִּינְּתָה וּבְמַאי אִי בְּרָצוֹן מִי אִית לַהּ כְּתוּבָּה וְאֶלָּא בְּאוֹנֶס מִישְׁרֵא שַׁרְיָא לֵיהּ.
The Gemara clarifies the baraita: With what are we dealing? If we say the baraita is referring to when she died, is she entitled to receive payment of her marriage contract? Rather, perhaps the baraita is referring to where he died, in which case why does Rabbi Yehuda state that she returns the rest of the betrothal money to him? Let her say: Give me my husband and I will rejoice with him. Rather, perhaps the baraita is referring to the case of the wife, i.e., the betrothed, of an Israelite, who committed adultery, who cannot claim that she is available to marry her betrothed, as it is prohibited for her to engage in intercourse with him. The Gemara challenges: This is also difficult, as with what circumstance is the baraita dealing? If it is referring to where she committed adultery willingly, is she entitled to receive payment of her marriage contract? Rather, it is referring to a case of rape. But in that case, she is permitted to him. Why should she return the betrothal money?
וליכא בהא פלוגתא בהני תנאי דהא אמרינן לעיל כ״ע מציא אמרה תנו לי בעלי. וכיון דליכא לאוקומה בשמת הוא אי נמי בדהדר(ה) איהו דהא אית לה כתובה, ומתה היא או הדרא בה איהי [נמי] ליכא לאוקומה משום דא״ר יהודה מחזיר[ה] לו את השאר, ובדמת הוא אי נמי הדר ביה איהו ליכא מאן דפליג דמציא אמרה תנו לי בעלי ואשמח עמו. הא דייקינן במאי מוקמינן לה. ועל דא אמרינן באשת ישראל שזינתה שאסורה על בעלה. ובמאי אי ברצון מי אית לה כתובה, אלא באונס משרא שרי. פי׳ וכיון שכן הדר קושיין לדוכתה דהא איהי הדרא בה אמאי אית לה כתובה ואי איהו הדר ביה אמאי מחזיר[ה] לו השאר. אלא באשת כהן (שנאסרת כשהיא) [שנאנסה שהיא] אסורה לו ויש לה כתובה דהא אנוסה היא, וליכא למימר לענין קדושין תנו לי בעלי ואשמח עמו דהאי עיכוב לאו מחמת דידיה הוא. ובהא הוא דפליגי לענין קדושין, דר׳ מאיר סבר קדושין לטיבועין נתנו משום הכי נותן לו בלי להעלות עליה מאותן קדושין (שיקדש) [שקידש] אותה כלום. ר׳ יהודה סבר קדושין לטיבועין נתנו לא, הילכך כיון דעיכובא לאו מחמתיה הוא מחזיר לו את השאר.
אילימא שמתה – היא ומשום הכי קאמר ר׳ יהודה מחזרת לו את השאר דקדושין לאו לטיבועין ניתנו.
אלא בשמת הוא – והלכך גובה כתובתה כדין אלמנה ואמאי קמחזרת לר׳ יהודה את השאר והא אוקימנא לעיל יכולה היא שתאמר תנו לי בעלי ואשמח עמו.
שזינתה – תחת ארוס [שלה] ובאה לגבות כתובתה כשיגרשנה בעלה.
מישרא שריא ליה – כדנפקא לן בסוטה (דף ב:) מוהיא לא נתפשה אסורה הא נתפשה מותרת ואם בא לגרשה שלא כדין למה תחזיר [לו] את השאר.
ונברר: במאי עסקינן [במה אנו עוסקים]? אילימא [אם תאמר] שעוסקים במקרה שמתה האשה, מי אית [האם יש] לה כתובה? ואלא, יש לפרש שמדובר שמת הוא, ואם כן, יש לשאול: אמאי [מדוע] לדעת ר׳ יהודה מחזרת לו את השאר, כלומר, את כסף הקידושין? ונימא [ונאמר] שיכולה היא לטעון: ״תנו לי בעלי ואשמח עמו״! ואלא יש לפרש שמדובר כאן באשת ישראל שזינתה, שאינה יכולה לטעון כך משום שהיא אסרה עצמה עליו. ונברר: ובמאי [ואולם יש לשאול במה דברים אמורים], באיזה מקרה מדובר? אי [אם] ברצון זינתה, מי אית [האם יש] לה כתובה כלל? ואלא תאמר שזינתה באונס, והלא מישרא שריא ליה [מותרת היא לו] ומדוע תחזיר לו את דמי הקידושין?
The Gemara clarifies the baraita: With what are we dealing? If we say the baraita is referring to when she died, is she entitled to receive payment of her marriage contract? Rather, perhaps the baraita is referring to where he died, in which case why does Rabbi Yehuda state that she returns the rest of the betrothal money to him? Let her say: Give me my husband and I will rejoice with him. Rather, perhaps the baraita is referring to the case of the wife, i.e., the betrothed, of an Israelite, who committed adultery, who cannot claim that she is available to marry her betrothed, as it is prohibited for her to engage in intercourse with him. The Gemara challenges: This is also difficult, as with what circumstance is the baraita dealing? If it is referring to where she committed adultery willingly, is she entitled to receive payment of her marriage contract? Rather, it is referring to a case of rape. But in that case, she is permitted to him. Why should she return the betrothal money?
הכל
(11) וְאֶלָּא בְּאֵשֶׁת כֹּהֵן שֶׁנֶּאֶנְסָה וּבְקִדּוּשִׁין לְטִיבּוּעִין נִיתְּנוּ קָמִיפַּלְגִי רַבִּי מֵאִיר סָבַר קִדּוּשִׁין לְטִיבּוּעִין נִיתְּנוּ ור׳ וְרַבִּי יְהוּדָה סָבַר לָאו לְטִיבּוּעִין נִיתְּנוּ וְרַבִּי יוֹסֵי מְסַפְּקָא לֵיהּ אִי לְטִיבּוּעִין נִיתְּנוּ אִי לָא.
Rather, the baraita is referring to the wife, i.e., the betrothed, of a priest, who was raped and is prohibited from engaging in intercourse with her betrothed. She therefore cannot claim: Give me my husband and I will rejoice with him, yet she is entitled to receive payment of her marriage contract, and the tanna’im disagree with regard to whether betrothal money is given as a sunk cost: Rabbi Meir holds that betrothal money is given as a sunk cost. Rabbi Yehuda holds that it is not given as a sunk cost. And Rabbi Yosei is uncertain if it is given as a sunk cost or not.
אלא באשת כהן שנאנסה – דאפי׳ באונס אסיר׳ לי׳ דעשאה זונה:
ר׳ מאיר סבר קדושין לטיבועין נתנו – וגובה כתובתה לבד הקדושין:
ור׳ יהודה סבר כו׳ – אלמא דפלוגתא דתנאי היא:
ור׳ יוסי מספקא ליה אי לטיבועין נתנו אי לא – הלכך ממון המוטל בספק הוא וחולקין דאי פשיטא לן דלטיבועין נתנו היכא דקדשה בעשרים צריך לפרוע לה עוד לאלמנה בכתובה מנה לבד מן הקדושין ואי נמי פשיטא לן דלאו לטיבועין נתנו להיכא דקדשה בכ׳ סלעים צריך שיתן לה עוד חמש על אותם עשרים דהיינו מנה כתובת אלמנה והכי נמי מפרש להיכא דקדשה [בל׳ סלעים] דאי לטיבועין נתנו נותן לה עוד לבר מקדושין כתובה מנה אי לאו לטיבועין נתנו תחזיר לו היא ה׳ סלעים שהן על כ״ה של כתובה. אבל השתא דמספקא ליה אי לטיבועין אי לא חולקין הקדושין בשוה בינו ובינה דאי קדשה בכ׳ סלעים תעכב י׳ בידה חצי קדושין וי׳ שנשתיירו הן שלו לפיכך נותן לה עוד ל׳ חצאי סלע שהן ט״ו סלעים על י׳ סלעים שלו שנשתיירו בידה הרי כ״ה סלעים והיינו שיעור כתובה מנה. וה״נ להיכא דקדשה בל׳ סלעים חציין תטול היא לעצמה משום ספק וחצין הן של בעל ועוד צריך שיתן לה עוד כ׳ חצאי סלעים דהיינו י׳ סלעים על אותן ט״ו סלעים של קדושין שנשארו לו בידה הרי כ״ה סלעים שיעור כתובה מנה:
ור׳ יוסי מספקא ליה [אי לטיבועין נתנו] או לא, הילכך אם קדשה בכ׳ דינרים נותן לה ל׳ מַחצאין שהן ט״ו דינרים. פי׳ והני מנה מאתים שתקנו חכמים בכתובה תמנן שיש מהן במנה צורי שהן ח׳ דינרים, שנמצא ק״ק דינרים של בעל תולה שהן כ״ה דינרים צורי וכיון דמספקא ליה לר׳ יוסי קדושין אי לטיבועין נתנו או לא חולקים ביניהם אותם קדושין, כדקימא לן ממון המוטל בספק חולקים, הילכך אם קדשה בעשרים מנכה מהם י׳ ומעלה מהם י׳ ונשאר לה מכתובתה ט״ו דינרים, הילכך נותן לה ל׳ חצאים שהן ט״ו דינרים תשלום כ״ה דינרים. ואם קדשה בל׳ דינרים מנכה לו מהן חציין שהן ט״ו דינרים ומעלה לה ט״ו דינרים [יוצא] הנשאר לה מכתובתה י׳ דינרים, הילכך נותן לה כ׳ חצאים שהן י׳ דינרים.
שנאנסה – ואסורה לו כדנפקא לן (כתובות דף נא:) מוהיא לא נתפשה הא יש לך אחרת אע״פ שנתפשה אסורה ואיזו זו אשת כהן וכיון דלא פשעה לא הפסידה כתובתה לד״ה אבל בקידושיה פליגי.
ר׳ יוסי מספקא ליה – והוו קדושין ממון המוטל בספק וחולקין ומחזרת לו את החצי או חושבת בכתובתה ותטרוף ממנו מותר כתובתה הלכך קידשה לאלמנה בכ׳ שקלים דהיינו שמונים זוזים המ׳ זוזים צריכה להחזיר לו וחושבת בכתובתה והוא נותן לה ל׳ חצאי שקלים דהיינו ס׳ זוז הרי נתקבלה האלמנה ק׳ זוז דהיינו מנה בכתובתה.
ורבי יוסי מספקא ליה קדושין אי לטיבועין נתנו אי לאו לטיבועין נתנו – וא״ת ולמה חולקין הוה ליה למימר המוציא מחבירו עליו הראיה כדין כל ממון המוטל בספק כרבנן דסומכוס ולעיל בהמוכר את הבית (דף סב: ד״ה איתמר) פירשתי לה.
ואלא, צריכים לומר שמדובר כאן באשת כהן שנאנסה שהיא אסורה עליו, שמצד אחד זכאית היא לכתובתה, אבל מצד אחר, לגבי כסף הקידושין אינה יכולה לטעון ״תנו לי בעלי ואשמח עמו״, שהרי היא עצמה נאסרה. ואם כן בשאלה האם בקדושין לטיבועין ניתנו קמיפלגי [חלוקים הם], ר׳ מאיר סבר [סבור]: קדושין לטיבועין ניתנו וכסף הקידושין לעולם אינו חוזר, ור׳ יהודה סבר [סבור]: קידושין לאו [לא] לטיבועין ניתנו, ולפיכך היא מחזירה את דמי הקידושין. ור׳ יוסי מספקא ליה [מסופק היה לו] אי [אם] לטיבועין ניתנו אי [או] לא,
Rather, the baraita is referring to the wife, i.e., the betrothed, of a priest, who was raped and is prohibited from engaging in intercourse with her betrothed. She therefore cannot claim: Give me my husband and I will rejoice with him, yet she is entitled to receive payment of her marriage contract, and the tanna’im disagree with regard to whether betrothal money is given as a sunk cost: Rabbi Meir holds that betrothal money is given as a sunk cost. Rabbi Yehuda holds that it is not given as a sunk cost. And Rabbi Yosei is uncertain if it is given as a sunk cost or not.
הכל
(12) וְהַלָּכֵךְ קִדְּשָׁהּ בְּעֶשְׂרִים נוֹתֵן לָהּ שְׁלֹשִׁים חֲצָאִין קִדְּשָׁהּ בִּשְׁלֹשִׁים נוֹתֵן לָהּ עֶשְׂרִים חֲצָאִין.
The Gemara explains Rabbi Yosei’s opinion: And since it is uncertain whether or not she is required to return the betrothal money, therefore, she returns only half the money: If he betrothed her with twenty sela, which are equivalent to eighty dinars, she owes him forty dinars. Yet, if she is widowed or divorced, she is entitled to one hundred dinars in payment of her marriage contract, so he or his estate gives her thirty halves of a sela, which are equivalent to sixty dinars, so that she receives one hundred dinars in all. If he betrothed her with thirty sela, which are equivalent to one hundred twenty dinars, she owes him sixty dinars. Since she is entitled to one hundred dinars in payment of her marriage contract, he gives her twenty halves of a sela, equivalent to forty dinars.
קדשה בל׳ שקלים – דהיינו מאה ועשרים זוז חציים תחשוב בכתובתה דהיינו ס׳ זוז וארבעים החסרים לה הוא יתן עשרים חצאי שקל דהיינו מ׳ זוז.
והילכך קדשה בעשרים סלעים נותן לה שלשים חצאין. ובכתובת אלמנה קמיירי שהיא מנה והוא עשרים וחמשה סלעים ואף על פי שכתובת אלמנה אינה אלא שלש סלעים וחצי דינר לא תפש עשרים ושלשים אלא למשל בעלמא. הראב״ד ז״ל.א
א. אולי סובר הראב״ד כי כתובת בתולה מאתים זוז מדרבנן ועיקרה מהתורה כמו שכתוב כמוהר הבתולות הוא חמשים זוז צורי שהם חצי דינר והסלע ארבעה דינרין הם ששה סלעים ודינר אם כן כתובת אלמנה שהוא החצי עולה חשבון הראב״ד מכוון. עיין רא״ש ועיין רמב״ם הלכות אישות פרק י׳ הלכה ח׳.
והלכך [ועל כן] מפני הספק, היא מחזירה לו מחצית מכסף הקידושין. ולכן אם קדשה בעשרים סלעים (שהם שמונים דינרים) היא חייבת לו ארבעים דינרים. אלא שמצד אחר, אם היתה זו אלמנה, הריהי זכאית לכתובתה בסך מאה דינרים, ולכן הוא נותן לה שלשים חצאין (חצאי סלעים) שהם ששים דינרים, ונמצא כל שבידה מאה. אם קדשה בשלשים סלעים (שהם מאה ועשרים דינר) והיא מחזירה מחציתם, דהיינו שישים, ומצד אחר היא זכאית למאה דינרים בכתובתה — נותן לה עשרים חצאין שהם ארבעים דינר.
The Gemara explains Rabbi Yosei’s opinion: And since it is uncertain whether or not she is required to return the betrothal money, therefore, she returns only half the money: If he betrothed her with twenty sela, which are equivalent to eighty dinars, she owes him forty dinars. Yet, if she is widowed or divorced, she is entitled to one hundred dinars in payment of her marriage contract, so he or his estate gives her thirty halves of a sela, which are equivalent to sixty dinars, so that she receives one hundred dinars in all. If he betrothed her with thirty sela, which are equivalent to one hundred twenty dinars, she owes him sixty dinars. Since she is entitled to one hundred dinars in payment of her marriage contract, he gives her twenty halves of a sela, equivalent to forty dinars.
הכל
(13) אָמַר רַב יוֹסֵף בַּר מִנְיוֹמֵי אָמַר רַב נַחְמָן בְּכׇל מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לְהַחְזִיר מַחְזִירִין וְתַרְגּוּמָא נְהַרְדְּעָא שְׁאָר בָּבֶל מַאי רַבָּה וְרַב יוֹסֵף דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ מוּהְרֵי הָדְרִי קִדּוּשֵׁי לָא הָדְרִי אָמַר רַב פָּפָּא הִלְכְתָא בֵּין שֶׁמֵּת הוּא בֵּין שֶׁמֵּתָה הִיא וַהֲדַר בֵּיהּ הוּא דמוּהְרֵי הָדְרִי קִדּוּשֵׁי לָא הָדְרִי הֲדַרָא בָּהּ אִיהִי אפי׳ אֲפִילּוּ קִדּוּשֵׁי נָמֵי הָדְרִי.
Rav Yosef bar Minyumi says that Rav Naḥman says: In every place where they were accustomed to return the betrothal money, they return it. And the interpretation of this statement is that it is referring to Neharde’a. The Gemara asks: With regard to the rest of Babylonia, what is the halakha? Rabba and Rav Yosef both say: The presents are returned and the betrothal money is not returned. Rav Pappa said: The halakha is that whether he died or whether she died or whether he retracted his agreement to the betrothal and divorced her, the presents are returned and the betrothal money is not returned. If she retracted her agreement to the betrothal and requested a divorce, even the betrothal money is returned.
א״ר נחמן 1 בכל מקום שנהגו להחזיר קדושין דמי. כלומר סתם עיירות של בבל שאין ידוע אם שלא נהגו בהם להחזיר אם לאו אם עומדות הן אותן עיירות וסמוכות לעיר שנהגו בה להחזיר מחזירין כמו כן אותן עיירות:
ותרגומא נהרדעא – הן סתם עיירות אם סמוכה לנהרדעא עיר שמחזירין בה תדון כל נהרדעא כמוה. שאר בבל חוץ מנהרדעא מאי. כלומר היאך נוהגין:
מוהרי הדרי – היינו סבלונות תכשיטין שנותן לה לאחר קדושין נהגו להחזיר אם מיתה או שגירשה. קדושי לא הדרי:
אמימר אמר אפילו הדרא בה היא קדושי לא הדרי – דאי הדרי דמי להו לבני אדם (דחשיב) כאילו מעולם לא קדשה ויאמרו בני אדם מותר לו לישא אחותה וטעו הואיל דקדשה אסור לו אחותה משום ואשה אל אחותה לא תקח אבל השתא כל זמן שקדושיה בידה לא אתו למיטעי:
1. צ״ל בבל מקום כו׳ וכן הגיה הת״ח בפנים וכ״ה בדפו״י ועי׳ בד״ס.
אמר רב פפא הילכתא בין שמת הוא בין שמתה היא בין דהדר ביה איהו, מוהרי הדרי, שהן הסבלונות. קדושי לא הדרי. פי׳ היכא דמית איהו אי נמי הדר ביה איהו קדושי לא הדרי, דאי נמי קדושין לאו לטיבועין נתנו כיון דעיכובא מחמתיה הוא מציא אמרה תנו לי בעלי ואשמח עמו, וכל שכן דקדושין לטיבועין נתנו. והיכא דמתה איהי נמי קדושין לא הדרי, דאע״ג דעיכובא לאו מחמתיה הוא דליכא למימר תנו לי בעלי ואשמח עמו, כיון דלטיבועין נתנו לא הדרי קדושי. הדרא בה איהי אפילו קדושי נמי הדרי. אמימר אמר קדושי לא הדרי גזירה שמא יאמרו קדושין תופסין באחותה. פי׳ דכיון דחזו דהדרי קדושי אתו למימר קדושי טעות הוו הילכך לא הדרי קדושי. וכן הילכתא:
נראה בעיני דה״ג אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן בכל מקום שנהגו להחזיר מחזירין. היכא דמתה אשה.
מוהרי הדרי – ששולח אחר קדושין והן סבלונות הדרי במיתת האשה ונראה בעיני דתרי גווני נינהו מוהרי וסבלונות דהא גבי סבלונות נמי הכי פסקינן לה לקמן גבי מתני׳ דסבלונות ותרי זימני למה לי וי״ל דמוהר הוא ממון שמקדים לה עתה בימי אירוסין שיהא כותב בכתובתה כשתנשא לו ולהכי מיקרי מוהר.
אמר רב פפא הלכתא בין שמת החתן בין שמתה הכלה ביןא הדר ביה חתן מוהרי הדרי, הם סבלונות שאין עשויין ליבלות ששיגר להב, שלא שיגר לה אלא על מנת חיבת חופה וכיון דליתה הדרי. והעשויין ליבלות הוו מחילה מעיקרא דעל כן שיגרן ואפילוג לא בלו. קידושין לא הדרי דלטיבועין נתנןד. ואי הדרא בה היא היה מן הדין שיחזרו קידושין משום קנסא, אלא שמא יאמרו להכי הדרי דלא הוו קידושין ויכול לישא את אחותה, לא הדרי. ואע״ג דנתן לה גט שמא יהיה שום חכם ששמע בחזרה ולא שמע בגט וסבור דלהכי הדרן קידושין דטעות הוו ואם יש לה אחות לזו במדינת הים יאמרו לו מותרת היא לך. אבל סבלונות אפילו העשויין ליבלות ואפילוה בשר ויין ששיגר ואפילו ירק ששיגר הדרא. אבל שמין לו בשר ויין בזול כל זוז בד׳ דנקי, כלומר שליש פוחתין לו.
א. כגירסת דק״ס.
ב. כמבואר להלן קמו ע״א. ומפרש דמוהרי וסבלונות היינו הך. ועי׳ רשב״ם.
ג. בעיא דלא איפשיטא בדף קמו ע״א והממע״ה (ב״י אהע״ז סי׳ נ).
ד. בכת״י ׳נתנו׳.
ה. קרי: ושייר וכו׳ פרנסתו, וקנו וכו׳.
אמר רב פפא הלכתא בין שמת הוא בין שמתה היא. (בין) דהדר בה איהו מוהר דהיינו סבלונות הדרי במקום שאין מנהג והכל על ענין האמור במשנתנו שאם שלת לה סבלונות מרובים כדי שיבואו עמה מבית אביה לבית בעלה דהיינו בענין שאינם עשוים לבלות האמור בברייתא אפילו אכל שם סעודת חתן חוזרין. ואם היו מועטים ועשוים לבלות שם אם אכל שם סעודת חתן או אפילו שתה אינם נגבין ואם לא אכל ולא שתה נגבין. הראב״ד ז״ל.
והרא״ם ז״ל פירש וזה לשונו: הלכתא בין שמת הוא כו׳. מוהר הדרי שהן הסבלונות. קידושין לא הדרי פירוש היכא דמית איהו אי נמי הדר ביה איהו דאי נמי קדושין לאו לטיבועין ניתנו כיון דעיכובא מחמתיה הוא מציא אמרה תנו לי בעלי ואשמח עמו וכל שכן דאי קדושין לטבועין ניתנו דהיכא דמתה היא נמי קידושי לא הדרי דאף על גב דקדושין דעכובא לאו מחמתיה הוא כיון דלטיבועין ניתנו לא הדרי עד כאן.
גמרא אמר רב נחמן בכל מקום שנהגו להחזיר כו׳ כצ״ל:
תוס׳ צ״ל דבור מתחיל ולא מצי אמרה כו׳ וליכא למימר דר״י סבר היא יכולה כו׳ כצ״ל:
אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן: בכל מקום שנהגו להחזיר את כסף הקידושין — מחזירין. ותרגומא [ותרגומו, פירושו של הדבר]: שמדובר במנהג בנהרדעא. ושואלים: שאר בבל מאי [מה דינה]? רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: מוהרי הדרי, קדושי לא הדרי [המוהר חוזר, הקידושין אינם חוזרים]. אמר רב פפא, הלכתא [הלכה פסוקה] היא כך : בין שמת הוא, בין שמתה היא, אם הדר ביה [חזר בו] הוא — מוהרי הדרי, קדושי לא הדרי [המוהר חוזר, הקידושין אינם חוזרים]; הדרא בה איהי [חזרה בה היא] — אפילו קדושי נמי הדרי [הקידושין גם כן חוזרים].
Rav Yosef bar Minyumi says that Rav Naḥman says: In every place where they were accustomed to return the betrothal money, they return it. And the interpretation of this statement is that it is referring to Neharde’a. The Gemara asks: With regard to the rest of Babylonia, what is the halakha? Rabba and Rav Yosef both say: The presents are returned and the betrothal money is not returned. Rav Pappa said: The halakha is that whether he died or whether she died or whether he retracted his agreement to the betrothal and divorced her, the presents are returned and the betrothal money is not returned. If she retracted her agreement to the betrothal and requested a divorce, even the betrothal money is returned.
הכל
(14) אַמֵּימָר אָמַר הקִדּוּשֵׁי לָא הָדְרִי גְּזֵירָה שֶׁמָּא יֹאמְרוּ קִדּוּשִׁין תּוֹפְסִין בַּאֲחוֹתָהּ רַב אָשֵׁי אָמַר גִּיטָּהּ מוֹכִיחַ עָלֶיהָ וְהָא דְּרַב אָשֵׁי בְּדוּתָא הִיא דְּאִיכָּא דְּשָׁמַע בְּהָא וְלָא שָׁמַע בְּהָא.:
Ameimar said: The betrothal money is not returned. This is a rabbinic decree, lest people say that betrothal takes effect with her sister. If the betrothal money is returned, people are likely to think that the betrothal is retroactively nullified and that the man can betroth her sister, whereas in fact the betrothal was not retroactively nullified and he cannot betroth her. Rav Ashi said: Her bill of divorce proves for her that she was betrothed, so this concern is not in effect. The Gemara comments: And this statement of Rav Ashi is a mistake, since there are those who heard about this, i.e., the return of the betrothal money, but did not hear about that, i.e., the bill of divorce.
רב אשי אמר אפי׳ אי הדרי קדושי לא אתי למטעי דמכל מקום אף על גב דהדרי קדושי גט היא צריכה מפני הקדושין. וגיטה מוכיח עליה שהיתה אשתו ואסור באחותה:
ודרב אשי בדותא היא – דאי מהדרא קדושי. איכא דשמע דמתדרי קדושי וסבר דדמי כאילו לא נתקדשה כלל. ולא שמע בגט שנתן ואתי למטעי:
גזירה שמא יאמרו – קדושי טעות היו ולכך חזרו ונמצאו קדושין תופסין באחותה ומותרת לו.
איכא דשמע – בהחזרת קדושין.
ולא שמע בהא – בגט הלכך קדושין לא הדרי.
הא דמסקינ׳ בקדושין דלא הדרי משום גזרה שמא יאמרו קדושין תופסין באחותה – מצאתי תשובה לגאון ז״ל דבממאנ׳ הדרי, דתנן (יבמות קח,א) הממאנת באיש הוא מותר בקרובותיה והיא מותרת בקרוביו ומוטב שיאמרו קדושין תופסין באחותה אבל קטנה יוצאה בגט כיון דאסור בקרובותיה איתיה לטעמיה דאמימר.
קדושין לא הדרי גזרה שמא יאמרו קדושין תופסין באחותה. מהא שמעינן דלמאן דאמר הדרי כולהו הדרי לגמרי, דאי לא היאך יאמרו, אדרבא הא חזי דמקודשת היא כיון דלא מהדרא כולהו. ואם תאמר אם כן היאך אפשר שיהו הקדושין קדושין ושלא יהו קדושין תופסין באחותה, ובמה נתקדשה אם חוזרין כולן. וי״ל דההיא הנאה דיהיב לה והוו דידה עד דהדרא בה מקדשא, ותדע דהא בהילך מנה על מנת שתחזירהו לי שורת הדין מקודשת, אלא דמשום שלא יאמרו אשה מתקדשת בחליפין אמרו באשה אינה מקודשת, כדאיתא בפרק קמא דקידושין (קידושין ו:), והילכך הכא דלא אמר לה על מנת אלא דמשום מעשה שאירע לאחר הקדושין וחזרו בהן הוא שחוזרין הקדושין הרי זו מקודשת. כנ״ל.
כתב הרמב״ן ז״ל בשם גאון ז״ל דבממאנת הדרי, דתנן (יבמות קח.) הממאנת באיש הוא מותר בקרובותיה והיא מותרת בקרוביו, ומוטב שיאמרו קדושין תופסין באחותה. אבל קטנה יוצאה בגט, כיון דאסור בקרובותיה איתיה לטעמיה דאמימר.
אמימר אמר: קדושי לא הדרי [הקידושין אינם חוזרים], גזירה שמא יאמרו קדושין תופסין באחותה, שיחשבו אנשים שהקידושין הללו בטלו מעיקרם, וכאילו לא קידשה, ואותו אדם רשאי אחר כך לקדש את אחותה. ולא היא, שכיון שכבר קידש את האחות האחת — אינו יכול לקדש את השניה. רב אשי אמר: גיטה מוכיח עליה שהיא גרושה, ולכן יודעים הכל שאינו רשאי לשאת את אחותה. ומעירים: והא [וזו] של רב אשי בדותא היא [דבר שאינו נכון הוא], שאי אפשר לסמוך על מה שנתנו לה גט, דאיכא [שיש] ששמע בהא [בזו, בהחזרת הקידושין] ולא שמע בהא [בזו, בגט], ויבואו לטעות.
Ameimar said: The betrothal money is not returned. This is a rabbinic decree, lest people say that betrothal takes effect with her sister. If the betrothal money is returned, people are likely to think that the betrothal is retroactively nullified and that the man can betroth her sister, whereas in fact the betrothal was not retroactively nullified and he cannot betroth her. Rav Ashi said: Her bill of divorce proves for her that she was betrothed, so this concern is not in effect. The Gemara comments: And this statement of Rav Ashi is a mistake, since there are those who heard about this, i.e., the return of the betrothal money, but did not hear about that, i.e., the bill of divorce.
הכל
(15) שֶׁהַשּׁוֹשְׁבִינוּת נִגְבֵּית בב״ד בְּבֵית דִּין .: ת״ר תָּנוּ רַבָּנַן וחֲמִשָּׁה דְּבָרִים נֶאֶמְרוּ בְּשׁוֹשְׁבִינוּת נִגְבֵּית בְּבֵית דִּין וְחוֹזֶרֶת בְּעוֹנָתָהּ וְאֵין בָּהּ מִשּׁוּם רִבִּית
§ The mishna teaches: If the gifts of groomsmen are reciprocated after the father’s death, they are reciprocated to the middle, because gifts of groomsmen are a legal debt owed to the father, collectible in court. The Sages taught (Tosefta 10:8): Five statements were said with regard to gifts of groomsmen: They are collectible in court; and they are reciprocated only at their relevant time, i.e., at the time of the groomsman’s own wedding; and they are not subject to the prohibition of interest, i.e., it is permitted to reciprocate with a gift of greater value than the original gift;
וחוזרת בעונתה – בעת שישא זה אשה יפרע לו ולא קודם מפני שהיא כמלוה דכי היכי דמלוה לא מצי תבע בבי דינא קודם זמן שושבינות נמי:
שהשושבינות נגבית בבית דין. תנו רבנן חמשה דברים נאמרו בשושבינות, נגבית בבית דין. כלומר מי שנשתלחה אליו שושבינות ולא החזירה, כופין אותו בבית דין להחזירה. וחוזרת בעונתה. פי׳ בשעת הנישואין, אבל קודם שישא המשלח אשה אין כופין מי שנשתלחה אליו השושבינות להחזירה:
אמר רב פפא כללא דשושבינותא הוה במתא איבעי ליה למיתי וכו׳. כבר פירשנו למעלה:
וחוזרת בעונתה – כשישא זה אשה יחזיר לו שושבינותו ולא קודם.
ואין בה משום רבית – אם הרבה לו בדורון יותר.
וחוזרת בעונתה – פי׳ הרב ר׳ שמואל ז״ל שאם עבר עונתה דהיינו שבעה ימי חופה ולא תבע שוב לא יפרע. ולא מחוור, אלא נגבית בעונתה ולא קודם לכן ולא שלא בעונתה, כגון עשה עמו בבתולה ונשא הוא אלמנה אבל נשא כיוצא בה פורע והולך לעולם שנעשי׳ עליו מלוה.
וחוזרת בעונתה. אבל לא שלא בעונתה, שמא ימות המשלח ויכול לומר (מה) [מי] שנשתלחו תנו לי שושביני ואשמח עמו. וכן אם עשה עמו בבתולה ורצה לעשות עמו באלמנה, וכדאיתא בסמוך. וכן אפילו רצה מי שנשתלחו לו להחזיר למשלח קודם שישא אשה יכול לומר לו איני רוצה לקבל, שאני רוצה לשמוח עמך כדרך ששמחת עמי, ודומה למלוה היא גם בזה, כי פעמים שאין הלוה רשאי לפרוע שלא מדעת המלוה, כגון שהלוה בישוב ובקש להחזירו במדבר, וזה כמדבר הוא לו, שהוא מגרע בכבודו, והרי לא הגיע עונתה של שושבינות עדיין.
ב שנינו במשנה: שהשושבינות נגבית בבית דין. תנו רבנן [שנו חכמים], חמשה דברים נאמרו בשושבינות: נגבית בבית דין שהיא כחוב גמור. וחוזרת בעונתה, כלומר, אין מחזירים אותה, אלא דווקא בזמן נישואין. ואין בה משום רבית אם כשמחזיר הוא מוסיף יותר על מה שקיבל.
§ The mishna teaches: If the gifts of groomsmen are reciprocated after the father’s death, they are reciprocated to the middle, because gifts of groomsmen are a legal debt owed to the father, collectible in court. The Sages taught (Tosefta 10:8): Five statements were said with regard to gifts of groomsmen: They are collectible in court; and they are reciprocated only at their relevant time, i.e., at the time of the groomsman’s own wedding; and they are not subject to the prohibition of interest, i.e., it is permitted to reciprocate with a gift of greater value than the original gift;
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.