(1) 
בָּעֵי רָבָא בְּבָרִיא הֵיאַךְ בשכ״מ בִּשְׁכִיב מְרַע הוּא דְּנִיחָא לֵיהּ דְּלִישְׁתַּמְעוּן מִלֵּהּ אֲבָל בְּבָרִיא הָא קָאֵי אִיהוּ אוֹ דִלְמָא אבָּרִיא נָמֵי נִיחָא לֵיהּ דְּלִישְׁתַּמְעוּן מִלֵּהּ מֵהַשְׁתָּא.
בָּעֵי רָבָא בְּבָרִיא הֵיאַךְ With regard to the halakha that a person on his deathbed who wrote a document granting all his property to his wife has appointed her as a steward, Rava raises a dilemma: In the case of a healthy person, what is the halakha? Should it be reasoned that specifically in the case of a person on his deathbed it is assumed that he intended to appoint his wife as a steward, as it is preferable for him that her word be heard and she is honored after his death, but in the case of a healthy person, he is still standing and can ensure that his wife is honored, so he apparently intended to actually give her all of his property? Or perhaps should it be reasoned that in the case of a healthy person as well, it is preferable that his wife’s word be heard and she be given honor from now?
ותניא הרי שהלך בנו למדינת הים ושמע שמת בנו ועמד וכתב כל נכסיו לאחר ואחר כך בא
בנו מתנתו מתנה ר׳ שמעון בן מנסיא אומר אין מתנתו מתנה שאילו היה יודע שבנו קיים לא היה כותבן אמר רב נחמן הלכה כר׳ שמעון בן מנסיא אלמא אזלינן בתר אומדן דעתא וכן הלכה:
1. הנחתום: וכן כ״י נ , דפוסים. כ״י סוטרו : ״התנחום״.
2. אמר ר׳ יהודה...ומיכן: חסר בכ״י הספרייה הבריטית .
3. הא: וכן כ״י נ . כ״י הספרייה הבריטית , דפוסים: ״והא״.
4. בכ״י הספרייה הבריטית נוסף: ״לא״.
5. גרושה ואשתו ארוסה: וכן כ״י נ . דפוס קושטא רק: גרושה . כ״י הספרייה הבריטית , דפוסים : ״ארוסה ואשתו גרושה״.
6. ובעין לא איפשיט: וכן כ״י נ . כ״י הספרייה הבריטית , דפוס קושטא : ״ולא איפשיט בעיין״. דפוסים : ולא איפשיטא בעיין .
7. דכתבנהו: כ״י הספרייה הבריטית : ״דכתבתינהו״.
8. בכסא דמוקרא וליתבר: וכן דפוס קושטא . כ״י הספרייה הבריטית : ״במנא יקרא ואיתבר״. שני הנוסחאות נמצאות בין עדי הנוסח בברכות כח ע״א. דפוסים: במנא יקרא וליתבר , כברא״ש.
9. אפילו חד יומא...וליתבר: בתלמוד כ״י המבורג הוא בלשון התלמוד.
10. כל: וכן כ״י נ , וכן בר״י מיגאש, ובראב״ד (כתוב שם). וכן רי״ף כתובות פרק ה (דף כב ע״א), וברי״ף לקמן פרק ט (דף ע ע״א). חסר בכ״י הספרייה הבריטית , דפוסים, כברא״ש, אור זרוע (סיק קיט). במשנה פאה (ג:ז) חסר גם ברמב״ם.
11. לה: וכן כ״י נ . כ״י הספרייה הבריטית , דפוסים: ״לאשתו״.
12. אמר: וכן גיד , כ״י הספרייה הבריטית . כ״י נ , דפוסים : ״אומר״. חסר בדפוס קושטא .
13. שנו: דפוסים : שנו כאן , וכן כ״י הספרייה הבריטית אחר הגהה.
14. איתמר נמי... כתובתה: וכן גיד , כ״י הספרייה הבריטית , כ״י נ . חסר בדפוסים.
15. והיא: וכן גיד , דפוס קושטא . דפוסים : דהיא .
16. ודוקא והיא שותקת... הנך: חסר בכ״י הספרייה הבריטית . ראה ר״י מיגאש. גיד ממשיך: ״במזכה להן על ידה או באומר לה טלי קרקע זו בכתובתיך דאבדה כתובתה״.
בעי רבא – הא פשיטא לי דהאי דקאמר עשאה אפוטרופא בשכיב מרע הוא. אבל בבריא שכתב לה היאך. מי אמרינן שכיב מרע הוא דעשאה אפוטרופא משום דניחא ליה דלישתמעון מלה בתר דימות עלייהו דבנים דלינהגון בה יקרא אבל בריא הואיל דכתב לה ודאי משום מתנה הוא דכתב דאי משום דאפוטרופא הא קאים איהו בחיים ואי חזא דלא נהגו בה יקרא מצי לאכוחינהו אמאי לא תנהגו לה יקרא לאמכון. או דלמא בריא נמי ניחא ליה דלישתמעון מלה מהשתא מחיים כי היכי דניחא ליה דלאחר מיתתו ינהגו לה כבוד ועשאה אפוטרופא מעכשיו:
ואיבעיא לן אם כתב כל נכסיו לאשתו או לבנו, בבריא מאי. ולא איפשיט, הילכך לקולא עבדינן ולא עשאן אלא אפוטרופוס.
נמצא עכשיו הכלל העולה בידינו בענין זה, דלא אמרינן לא עשאו אלא אפוטרופוס אלא לגבי בנו ואשתו נשואה בין אצל אחים בין אצל בני הבעל, אבל לגבי אחר אי נמי שאר יורשים כגון בת בין הבנות או אח בין האחים לא אמרינן ביה לא עשאו אלא אפוטרופוס. הילכך מאן דכתב מתנה לבנו בין שאר הבנים, אי נמי לאשתו נשואה בין אצל בנים בין אצל בני הבעל בין אצל שאר יורשים כגון אחין, לא שנא מתנת בריא ולא שנא מתנת שכיב מרע, צריך הוא שישייר מקצת, ואם לא שייר מקצת לא קנו כלום לפי שלא עשאן אלא אפוטרופוס. ומי שכתב מתנה לאחר בין במקום בנים בין שלא במקום בנים, אי נמי לאשתו ארוסה ואשתו גרושה דכאחר דמו, אי נמי לבת בין הבנות ואח בין האחים וכל שכן בת בין הבנים ואח בין הבנים דהיינו אחר, אינו צריך שיור מקצת אלא אע״פ שלא שייר כלום קנו. וזה שכותבין עכשיו ואפילו במתנה לאחר, שיור מקצת ליורשים, לרווחא דמילתא הוא דכתבי ליה ואין אנו צריכין לכך.
כתב רבינו הרב זצ״ל משמיה דרבוותא דהא דאמרינן לגבי בנו לא עשאו אלא אפוטרופוס, הני מילי בכותב אבל האומר כל נכסי יירש פלוני בני קנה, דהיינו כר׳ יוחנן בן ברוקה דאמר אם אמר על מי שראוי ליורשו דבריו קיימין, דאיפסיקא הילכתא כוותיה, וכל שכן אם אמר בלשון מתנה שקנה לדברי הכל. והאי מימרא דקאמרי רבוותא ז״ל צריכין הן להביא ראיה על כך, לפי שדברי ר׳ יוחנן בן ברוקה שהביאו ראיה ממנו יש לנו להעמיד אותו בדגלי אדעתיה דלהקנאה גמורה איכוון. ואל תתמה שר׳ יוחנן בן ברוקה לא בא ללמדנו אם להקנאה איכוון אם לעשותו אפוטרופוס איכוון, אלא ללמד היכא דאמר בלשון ירושה אם דבריו קיימין כמו שהם קיימים היכא דאמר בלשון מתנה אם לאו, וכיון שכן אין לנו להעמיד דבריו במקום שאפשר לומר דלעשותו אפוטרופוס איכוון, דאם כן אפילו בלשון מתנה נמי לא אמר כלום, אלא במקום שנתברר ממנו בודאי דלהקנאה גמורה איכוון, והא קמ״ל שאע״פ שלא אמר בלשון מתנה אלא בלשון ירושה דבריו קיימין. וכיון שדברי ר׳ יוחנן בן ברוקה בדגלי אדעתיה דלהקנאה גמורה איכוון הוא, ראיה זו שהביאו ממנו הני רבוותא אינה ראיה, דעד כאן לא אמרינן לא עשאו אלא אפוטרופוס אלא היכא דלא גלי אדעתיה בהדיא ואפשר לומר דלעשותו אפוטרופוס הוא דאיכוון, אבל היכא דגלי אדעתיה בהדיא דלהקנאה גמורה איכוון כיון דגלי גלי, ולעולם יש לומר דאפילו באומר נמי, אי לא גלי אדעתיה בהדיא דלהקנאה גמורה איכוון דינו כדין כותב ולא עשאו אלא אפוטרופוס:
בעי רבא בבריא – שכתב כל נכסיו לאשתו ולכל הני דאיירי שמואל אם כתב להם במתנה מהיום לגמרי אי נמי מהיום ולאחר מיתה מי אמרינן מתנה גמורה היא דאי משום כבודה הא קאי הוא ויכבדוה מאימתו.
דלישתמעון מלה מהשתא – לפי שיודעין שעתידין להיות כפופין לה.
בעי רבא בבריא שכתב כל נכסיו לאשתו ולכל הני מי איירי שמואל שאם כתב להם במתנה מהיום לגמרי. אי נמי מהיום ולאחר מיתה מי אמ׳ מתנה גמורה היא דאי משום כבודה הא קאי הוא ויכבדוה מאימתו או דילמא בבריא נמי ניחא לי׳ דלישתמע מיליה מהשתא לפי שיודעים שעתידין להיות כפופים לה. תא שמע הכותב פירות נכסיו לאשתו במתנה שעכשיו בעין. אי נמי דאקני לה קרקע לפירותיה גובה כל כתובתה מן הקרקע. ואם כתב קרקע ופירותיה לגמרי מחציתו או שליש או רביע גובה כתובתה מן השאר משלם. הכותב כל נכסיו לאשתו קס״ד במקום בנים ויצא עליו שטר חוב שקדם למתנה זו ומיהו לכתובה לא קדם. ר׳ אליעזר אומ׳ תקרע כתובתה ותעמוד על כתובתה ונמצאת קרחת מיכן ומיכן. ולאו דוקא תקרע כתובתה לגמרי דאי קנה נכסים אחרי כן תגבה מהן כתובתה כדאמרי׳ לקמן שהרי כי כן כתב לה דאקנאי ודעתיד אנא למיקני. אלא מהנהו נכסי דיהב לה מחלה שיעבוד כתובתה. אמר רב יהודה הנחתום מעשה אירע בבת אחותי כלה שכתב לה בני כל נכסיו ובא מעשה לפני חכמים ואמרו תקרע כתובתה ותעמוד על מתנתה ונמצאת קרחת מיכן ומיכן. טעמא דיצא עליו שטר חוב הא לא יצא עליו שטר חוב קניא ולא אמרינן עשאה אפוטרופוס. במאי אי בשכיב מרע הא אמרת לא עשאה אפטרופא אלא לאו בבריא וש״מ דבבריא קניא ולא עשאה אפטרופא. לא לעולם בשכיב מרע. רב עוירא מוקי לה בכולהו פי׳ רבינו שמואל זצ״ל רב עוירא מוקי לה בכולהו כדאמ׳ לעיל בכולהו קני דהיינו בת אצל בנים ואשתו ארוסה ואשתו גרושה. והכא נמי הך אשתו ארוסה או גרושה. ומיהו בת אצל הבנים ליכא לאוקמי דהא אשתו קתני. ואי קשיא הא רבינא נמי באשתו ארוסה או באשתו גרושה קאמר לה כדמפרש לקמן וא״כ אמאי קאמר תלמודא רב עוירא מוקי לה בכולהו לימא רב עוירא מוקי לה באשתו ארוסה ואשתו גרושה דהא ליכא בינייהו אלא בת אצל הבנים לחוד כדפרי׳ לעיל. תריץ משום דאמרי׳ לעיל רב עוירא משמיה דרבא אמר כולהו קני כו׳ הילכך נקט הכא נמי כי האי לישנא דלעיל. וה״ג רבינא מוקי לה באשתו ארוסה ואשתו גרושה. עכ״ל:
סימן קיח
ואין נראה לרבינו יצחק בר שמואל זצ״ל זה התירוץ כי דוחק הוא מאד. על כן נראה בעיניו כגירסת ר״ח זצ״ל דגרס ורב עוירא משמיה דרבא דאמר כולהו קני לבד מאשה אצל הבנים ואשה אצל בני הבעל. אבל אשה אצל האחין קניא לרב עוירא. והשתא אתי שפיר הא דקאמר רב עוירא מוקי לה בכולהו שהרי הוא מוסיף אשה אצל האחין דקניא. וכן כתב רבינו יצחק בר מרדכי זצ״ל וזאת הגירסא עיקר. וכן כתב רבינו יצחק אלפס זצ״ל ורב עוירא משמיה דרבא אמר בכולהו קנו לבד מאשה אצל הבנים ואשה אצל בני הבעל. והילכתא כרבינא עכ״ל. ולענין בריא לא איפשיט:
[שם]
אמר רב נחמן הילכתא תקרע כתובתה ותעמוד על כתובת׳ ונמצאת קרחת מיכן ומיכן. אלא תטרוף כתובתה מהני נכסים אע״פ שקדמה לבע״ח שהרי מחלה שיעבודם אצלם מיהו אם קנה נכסים אחרי כן תגבה מהן כתובתה כדאמרי׳ לקמן:
אמר רב נחמן הילכתא תקרע כתובתה ותעמוד על כתובת׳ ונמצאת קרחת מיכן ומיכן. אלא תטרוף כתובתה מהני נכסים אע״פ שקדמה לבע״ח שהרי מחלה שיעבודם אצלם מיהו אם קנה נכסים אחרי כן תגבה מהן כתובתה כדאמרי׳ לקמן:
[שם]
תניא הרי שהלך בנו למדינת הים ושמע שמת ועמד וכתב כל נכסיו לאחרים ואחר כך בא בנו מתנתו מתנה בשביל שאני סבור שמת בני אני נותן מתנה זו ר׳ שמעון בן מנסיא אומר אין מתנתו מתנה שאילו היה יודע שבנו קיים בידוע לא היה כותבו. ואע״פ שלא פירש כמי שפירש דמי:
תניא הרי שהלך בנו למדינת הים ושמע שמת ועמד וכתב כל נכסיו לאחרים ואחר כך בא בנו מתנתו מתנה בשביל שאני סבור שמת בני אני נותן מתנה זו ר׳ שמעון בן מנסיא אומר אין מתנתו מתנה שאילו היה יודע שבנו קיים בידוע לא היה כותבו. ואע״פ שלא פירש כמי שפירש דמי:
סימן קיט
אמר רב נחמן הלכה כר׳ שמעון בן מנסיא. וכתב רבינו יצחק אלפס זצ״ל וכן הלכה:
[שם]
הכותב נכסיו לבניו וכתב לאשתו קרקע כל שהו ולא פירש אם לפרעון כתובתה או לשם מתנה דאי לפרעון כתובתה הרי היא כפי שאי פרע לה קצת כתובתה ולא נתן לה כלום. וכולי עלמא מודו שמתנתו שנתן לבניו אינה כלום שהרי נכסיו היו משועבדים לה בכתובת האשה ולא נתן לה כלום ולא עבד לה מידי דניח נפשה במידי דתמחול שיעבוד כתובתה מהני נכסי אלא כתב לה קרקע כל שהו בסתם איבדה כתובתה מהני נכסי שאם לא יקנה הבעל נכסים אחרים הרי הפסידה. ופרכי׳ משום דכתב לה קרקע כל שהו איבדה כתובתה. אמר רב במזכה להם על ידה עסקי׳ דמוכחא מילתא דנתרצית להם במתנה זו ומחלה להם השיעבוד שעל נכסים הללו. ושמואל אמר אפי׳ אם לא מזכה על ידה אלא שהיתה שם בשעת שכתב נכסיו לבניו והיא שתקה דכיון כתב לה כל שהו קרקע נתרצית בשתיקתה וכהודאה דמיא אבל אם לא נתן לה כלום שתיקתה אינו אלא נחת רוח לבעלה. ר׳ יוסי בר חנינא אמר אפי׳ לא היתה שם ולא חילק בפניה אלא שאמר לשון זה כשכתב לה ההוא קרקע כל שהו טלי קרקע זו בכתובתיך והיא לא עירערה ודאי מחלה משאר הנכסים ואחרון אחרון מקיל מקולי כתובתה שנו כאן דשאר בעלי חוב לא איבדו בכך עד שיאמרו בפירוש אנו מוחלים השעבוד שעל הנכסים:
הכותב נכסיו לבניו וכתב לאשתו קרקע כל שהו ולא פירש אם לפרעון כתובתה או לשם מתנה דאי לפרעון כתובתה הרי היא כפי שאי פרע לה קצת כתובתה ולא נתן לה כלום. וכולי עלמא מודו שמתנתו שנתן לבניו אינה כלום שהרי נכסיו היו משועבדים לה בכתובת האשה ולא נתן לה כלום ולא עבד לה מידי דניח נפשה במידי דתמחול שיעבוד כתובתה מהני נכסי אלא כתב לה קרקע כל שהו בסתם איבדה כתובתה מהני נכסי שאם לא יקנה הבעל נכסים אחרים הרי הפסידה. ופרכי׳ משום דכתב לה קרקע כל שהו איבדה כתובתה. אמר רב במזכה להם על ידה עסקי׳ דמוכחא מילתא דנתרצית להם במתנה זו ומחלה להם השיעבוד שעל נכסים הללו. ושמואל אמר אפי׳ אם לא מזכה על ידה אלא שהיתה שם בשעת שכתב נכסיו לבניו והיא שתקה דכיון כתב לה כל שהו קרקע נתרצית בשתיקתה וכהודאה דמיא אבל אם לא נתן לה כלום שתיקתה אינו אלא נחת רוח לבעלה. ר׳ יוסי בר חנינא אמר אפי׳ לא היתה שם ולא חילק בפניה אלא שאמר לשון זה כשכתב לה ההוא קרקע כל שהו טלי קרקע זו בכתובתיך והיא לא עירערה ודאי מחלה משאר הנכסים ואחרון אחרון מקיל מקולי כתובתה שנו כאן דשאר בעלי חוב לא איבדו בכך עד שיאמרו בפירוש אנו מוחלים השעבוד שעל הנכסים:
קמה. בעי רבא בריא היאך בשכיב מרע הוא דניחא ליה דלשמעינן מיליה לאחר מיתה משום דחייש דילמא מזלזלי ביה אבל בבריא הא קאי איהו. ולא חייש לזילותא, וכי איכוון להקנאה גמורה איכוון, או דילמא בריא נמי ניחא ליה דלישמען מיליה דבנו או דאשתו מהשתא. ולא איפשיטא. הילכך לא עבדינן בה עובדא בבריא אלא מוקמינן להו לנכסי בחזקת מריהו ואידך הוי עליהו איפיטרופוס. ואי בעי מריהו לבטולה לאפיטרופוסתיה מחיים הרשות בידו, דכשליחות בעלמא דמיא ומצי מרה דשליחותיה לבטולה:
קמו. ת״ש הכותב פירות נכסיו לאשתו גובה כתובתה מן הקרקע למחצה לשליש ולרביע גובה כתובתה מן השאר כתב כל נכסיו לאשתו ויצא עליו שטר חוב רבי אליעזר אומר תקרע מתנתה ותעמוד על כתובתה וחכמים אומרים תקרע כתובתה ותעמוד על מתנתה ונמצאת קרחת מכאן ומכאן א״ר יהודה הנחתום מעשה שאירע הדבר בבת אחותי כלה ובא מעשה לפני חכמים ואמרו תקרע כתובתה ותעמוד על מתנתה ונמצאת קרחת מכאן ומכאן. היכי דמי הכותב פירות נכסיו לאשתו, כגון פירות המחוברין לקרקע דמצי לאקנוייניהו נהלה באנפי נפשיהו דדבר שבא לעולם הוא. ואם תימצא לומר היכא דלא באו לעולם, משכחת לה כגון דאקני לה גוף הנכסים לאכול פירותיהן, כי ההיא דאמרינן (לקמן קמז,ב) תנו דקל זה לפלוני ויאכל פירותיו. והיינו (פירותיו) טעמא דגובה כתובתה מן הקרקע, דכיון דשייר גוף הנכסים לנפשיה לאו כותב כל נכסיו לאשתו הוא כי היכי דלימא לא עשאה אלא איפיטרופיא אי נמי כי היכי דלימא איבדה כתובתה, אלא ההוא פרי דאקני לה קניא ושארא גביא כתובתה מיניה.
ואם כתב לה גופו של קרקע למחצה לשליש ולרביע, כלומר שהקנה לה מחצה בגוף הקרקע או שלישו או רביע ושייר השאר לעצמו, גובה כתובתה מן השאר. כתב כל נכסיו לאשתו ולא שייר כלום לעצמו, ויצא עליו שטר חוב שזמנו קודם לשטר המתנה ומאוחר לזמן כתובתה, רבי אליעזר אומר תקרע מתנתה ותעמוד על כתובתה, וטעמא מאי תקרע מתנתה, דאי הדר קני נכסי אחריני לא תיגבי מיניהו, דהא שקלתינהו להני נכסי בכתובתה, ואי לא מיקרעא מתנתה אמרה קמאי במתנתה הוא דשקלתינהו והני אחריני גבינא להו בכתובתי. וחכמים אומרים תקרע כתובתה, דהא אחילתה מחמת מתנה דכתב לה, ותעמוד על מתנתה, היינו טעמא דקרעינן לה לכתובתה, והיינו דאחילתה לגמרי אחילתה ולית לה למגבה בה.
ולא דמי לכותב כל נכסיו לבניו וכתב לאשתו קרקע כל שהוא, דאע״ג דאבדה כתובתה מהני נכסי אי הדר קני נכסי אחריני גביא מיניהו, דהתם לאו מחמת דאחילתה לכתובתה הוא דאיבדה כתובתה אלא ממאי דכתב להון אבוהון, אבל לגביה בעל לא אחילתה לכתובתה. ואלו הכא על כרחיך אחילתה לכתובתה גבי בעל לגמרי, דאי לא תימא הכי, גבי מאן אחילתיה לשעבודא ואמאי לא תהדר ותגבי כתובתה. אי לגבי בעל חוב מאי עבד לה דמחלה גביה, ואי לגבי בעל כי מס[ת]לק איניש מנכסים ידועים ולא מחיל ליה לעיקר ממונא, אבל לגמרי לא מסתלק אלא למרי הנהו נכסי דמסתלק מיניהו ואיהי לא אחילתיה לשעבודה לגביה אלא לבתר דיהבינהו לנכסי נהלה במתנה, וההיא שעתא כי אחילה שעבודא מהני נכסי כנכסי דידיה הוו ואי אחילה שיעבודא מיניהו לנפשה אחילה וא״כ מאי אית ליה לבעל חוב גבה.
אלא ודאי היינו טעמא דלא גביא כתובתה מהני נכסי משום דאחילתה לכתובתה לגבי בעלה מחמת האי מתנה דיהיב לה, וכיון דיצא עליו שטר חוב תקרע כתובתה ותעמוד על מתנתה כי היכי דלא כבשיה לשטר מתנה ותפקיה לשטר כתובה ותטרוף ביה מבעל חוב. ואי קני בעל נכסי אחריני נמי לא תיגבי מיניהו. והיינו טעמיהו דרבנן דאמרי תקרע כתובתה ותעמוד על מתנתה ונמצאת קרחת מכאן ומכאן, קרחת מכתובתה קרחת ממתנתה, דהא אחילתה מחמת מתנתה וקרחת ממתנתה דאתי בעל חוב דקדים זימניה וטריף לה.
דייקינן מינה טעמא דיצא עליו שטר חוב הא לא יצא עליו שטר חוב קניא במאי אילימא בשכיב מרע הא אמרת לא עשאה אלא איפיטרופא אלא לאו בבריא. ושמע מינה בבריא קניא. ואסיקנא לעולם בשכיב מרע ורב עוירא מוקים לה בכולהו לבר מאשה אצל הבנים ואשה אצל בני הבעל, ואשתכח דמוקים לה באשה אצל האחין ואשה אצל שאר היורשין הרחוקים מן האחים, וכל שכן באשתו ארוסה ואשתו גרושה, ורבינא מוקים לה באשתו ארוסה (ואחותו) [ואשתו] גרושה. ותו לא. וקי״ל כרבינא, הילכך האי מתנתא לא משכחת לה אלא באשתו ארוסה ואשתו גרושה דקנו לדברי הכל ואפי׳ בש״מ, וא״צ לומר בבריא, אבל בשארא אימא לך לא קנו ואפילו בבריא, ואע״ג דלא יצא עליו שט״ח נמי תעמוד על כתובתה דהא לא אקני לה מידי כי היכי דתיחלה לכתובתה, נמצא חומרא קולא.
והני מילי היכא דלא כתב לה לשון מתנה בפירוש, אבל כתב לה לשון מתנה בפירוש דגלי אדעתיה דלאקנאה גמורה איכוון, בכולהו קניא. ואם יצא עליו שט״ח תקרע כתובתה ותעמוד על מתנתה ונמצאת קרחת מכאן ומכאן. והיינו טעמא דלא אוקימנא להאי מתניתא בהכין משום דכתב כל נכסיו סתמא קתני ולא ניחא ליה לאפוקי מתני׳ מפשטה. ולסברא דקמאי דס״ל כל בכותב אפי׳ כתב בלשון מתנה בפירוש נמי לא עשאה אלא אפיטרופא ניחא לן טפי, דעל כרחין צריך לשנויי כדשנין אי כרבינא ואי כרב עוירא.
ואי קשיא לך במאי אוקימתא להא מתניאתא, בשכיב מרע ובאשתו ארוסה ואשתו גרושה, אשתו ארוסה אמאי קניא, אפי׳ שייר נמי לא תיקני, דהא קימא לן כרבי אלעזר בן עזריא שלא כתב לה אלא על מנת שהוא כונסה והכא לא כנסה, דהא אוקימנא במתנת ש״מ דלא קניא אלא בדאיפטר מגו מרעיה, שאני שכיב מרע דכי יהיב אדעתא דמיית מגו מרעיה הוא דיהיב, גלי אדעתיה דלאו על מנת שהוא כונסה קא יהיב ואמטול הכי קניא:
קמז. א״ר יוסף בר מניומי א״ר נחמן הלכה תקרע כתובתה ותעמוד על מתנתה ונמצאת קרחת מכאן ומכאן. ודוקא דכתבינהו מדעתה נהלה, דאזלינן בתר אומדן דעתה, דכיון דאירצי לה למיכתב לה כל נכסיו אחילתה לכתובתה לגביה. אבל היכא דלא כתבינהו נהלה מדעתה לא איבדה כתובתה. מדדייקינן עלה למימרא דלא אזיל ר״נ בתר אומדנא, כלומר דכי אירצאי בהאי מתנה אדעתה דתיקום בידה, אבל אדעתא דתהוי קרחת מכאן ומכאן לא, וש״מ דהכא בדאירצאי איהי בהאי מתנה עסיקינן. אבל היכא דכתבינהו נהלה מדעתא דנפשיה שלא מדעתה לא פקעה כתובתה בהכין, דא״כ נמצא כל אחד כותב שטר חוב על עצמו לאחד וחוזר וכותב כל נכסיו לאשתו, ונמצאת קרחת מכאן ומכאן. ועוד דלא עדיף האי דינא מדין הכותב כל נכסיו לבניו וכתב לאשתו קרקע, דקימא לן דכל היכא דלא חילק לפניה והיא שותקת לא איבדה כתובתה:
קמח. ודיקינן למימרא דלא אזיל ר״נ בתר אומדנא והא תניא הרי שהלך בנו למדינת הים ושמע שמת בנו ועמד וכתב כל נכסיו לאחרים אח״כ בא בנו מתנתו מתנה ר״ש בן מנסיא אומר אין מתנתו מתנה שאלו היה יודע שבנו קיים לא היה כותבן וא״ר נחמן הלכה כר״ש בן מנסיא. אלמא אזיל ר״נ בתר אומדנא, ה״נ אמאי תקרע כתובתה, הא אומדן הוא דאי הוה ידעא דאתי בע״ח וטריף לה למתנתה לא הוה מחלה אכתובתה. ופרקינן ה״נ הכותב כל נכסיו לאשתו בתר אומדן דעתא קא אזיל, דניחא לה דתחלה לכתובתה ולכתבינהו נהלה לכולה ניכסה כי היכי דליפוק לה קלא דלכתבינהו נהלה ואע״ג דאתי בעל וטריף להו כדאמרי אינשי נשתי חד יומא במאן יקר ולתבר. וש״מ דהני מילי מדעתא, אבל היכא דכתבינהו נהלה שלא מדעתה לא פקעא כתובתה בהכין דמאי אומדן דעתא איכא דניחא לה:
דברים אלו שכתבנו באשה ובן שלא נעשו אלא אפטרופסין לא סוף דבר בשכיב מרע אלא אף בבריא ובקנין ויראה לי אף במעכשו שהרי אמרו עליה ניחא ליה דלישתמען מילי מהשתא עד שישייר או שיברר שלא לאפטרופסות הוא מכוין וכן כתבוה גדולי הפוסקים והמחברים ומ״מ הואיל ובגמ׳ שאלוה ונשארה אצלם בספק יראה שאם תפשו אין מוציאין מידם מעתה כל הרוצה ליתן נכסיו לבן בין הבנים או לאשתו נשואה בין היורשים צריך שישייר במקצת ובשאר מתנות אינו צריך שיור שמא תאמר זה שאמרו למטה הכותב כל נכסיו לבנו צריך שיכתוב לו מהיום וכו׳ אף במהיום היאך מועיל והרי לא עשאו אלא אפטרופוס שמא באין שם בנים אחרים או שבירר שלהקנאה גמורה הוא מתכוין או שמא בנותן מקצת נכסים וכן מצאנוה בספרים מדוייקים הכותב נכסיו ולא כל נכסיו:
בעי רבא בבריא היאך. פירש רשב״ם ז״ל דאפילו בנותן להם כל נכסיו לגמרי מהיום נסתפק בה רבא אי הויא מתנה גמורה או דלמא אפוטרופוס בעלמא שויה. ואחרים כתבו דבכי האי גוונא פשיטא דקני קנין גמור אלא בעיא דרבא בכותב כל נכסיו מהיום ולאחר מיתה. ובעיין לא איפשיטא וכיון שכן מסתברא דקנו קנין גמור דכיון דהלכתא בלא טעמא הויא לא נקטינן מינה אלא מאי דפשיטא בהדיא. הר״ן ז״ל.
א לאחר שאמרנו ששכיב מרע שכתב כל נכסיו לאשתו, לא עשאה אלא אפוטרופסית, בעי [שאל] רבא: בבריא שכתב כל נכסיו לאשתו, היאך הדין? וצדדי השאלה: האם נאמר כי דווקא בשכיב מרע הוא דניחא ליה [שנוח לו] שתהיה אשתו אפוטרופסית, כדי דלישתמעון מלה [שיישמעו דבריה] ויכבדו אותה, אבל בבריא הא קאי איהו [הרי עומד הוא] ויכול לדאוג שיכבדוה כראוי, ולכן יש לומר שכוונתו באמת להקנות לה את כל הנכסים. או דלמא [שמא] בריא נמי [גם כן] ניחא ליה דלישתמעון מלה מהשתא [נוח לו שיישמעו דבריה ויכבדו אותה כבר מעכשיו]?
With regard to the halakha that a person on his deathbed who wrote a document granting all his property to his wife has appointed her as a steward, Rava raises a dilemma: In the case of a healthy person, what is the halakha? Should it be reasoned that specifically in the case of a person on his deathbed it is assumed that he intended to appoint his wife as a steward, as it is preferable for him that her word be heard and she is honored after his death, but in the case of a healthy person, he is still standing and can ensure that his wife is honored, so he apparently intended to actually give her all of his property? Or perhaps should it be reasoned that in the case of a healthy person as well, it is preferable that his wife’s word be heard and she be given honor from now?
הכל
(2) תָּא שְׁמַע הַכּוֹתֵב פֵּירוֹת נְכָסָיו לְאִשְׁתּוֹ גּוֹבָה כְּתוּבָּתָהּ מִן הַקַּרְקַע לְמֶחֱצָה לִשְׁלִישׁ וְלִרְבִיעַ גּוֹבָה כְּתוּבָּתָהּ מִן הַשְּׁאָר.
The Gemara suggests: Come and hear a resolution of the dilemma from a baraita: If one writes a document that the profits of his property should go to his wife in the event that he dies or divorces her, she collects payment of her marriage contract, which he wrote her at the time of their marriage, from the land itself. The profits are hers as a result of his gift. Similarly, if he wrote a document granting her one-half, one-third, or one-quarter of his property, she collects payment of her marriage contract from the rest of his property, which he did not give her as a separate gift.
ת״ש הכותב פירות נכסיו לאשתו – במתנה גובה מן הקרקע ששייר דהני פירות לא יהיב לה משום כתובתה אלא משום מתנה:
כתב לה הני פירות למחצה או שליש או רביע – יהב לה במתנה גובה כתובתה מן שאר פירות. והכותב כל נכסיו קרקע ופירות לאשתו במתנה ויצא עליו שטר חוב ר״א אומר תקרע מתנתה ותעמוד על כתובתה וכתובתה קודמת לשטר חוב ואמאי [לא] תעמוד על מתנתה דאזלינן בתר אומדן דעתיה דהאי דיהיב לה כל נכסיו משום הנאתה עבד. ולהרווחה סבר אי מציא למינקטינהו כולהו הרי מוטב ואם יבואו בעלי חובות שלי איני רוצה שיאמרו לה מחלת כתובתיך בשביל מתנתיך ושטרינו קודם למתנתך משום דהא נתכוון להרווחה 1 כולה כשנתן לה מתנה ולא להפסידה הלכך אינה מועלת לה מתנה משום בעלי חובות של בעלה ולא תפסיד בשביל מתנתה. אלא תקרע מתנתה ותעמיד על כתובתה ותגבה כתובת׳ מן הנכסים משום דשטר כתובתה קודם לשטר חובו. וחכ״א לא אזלינן בתר אומדנא אלא תקרע כתובתה ותעמיד על מתנתה משום דאיכא למימר דמחלה כתובתה לבעל בשביל המתנה. 2ואח״כ הוציא בעל חוב שטר חובו שקדם שיעבודו לשיעבוד מתנתה והוציא מידה הנכסים ונמצא קרחת מכאן ומכאן מכתובה וממתנה:
1. אולי צ״ל להרווחה דילה.
2. נראה דצ״ל ואם אח״כ הוציא וכו׳ מוציא מידה הנכסים ונמצאת קרחת וכו׳.
הא דתניא הכותב פירות נכסיו לאשתו ולא כתב לה קרקע, גובה כתובתה מן הקרקע. יש לפרש כגון שהיו פירות אלו מחוברין בקרקע, שכיון שהרי ישנן בעולם מתנה גמורה היא, ולפי שהרי הניח לעצמו גוף הקרקע לא אבדה כתובתה שהרי איפשר לה לגבות כתובתה מאותו גוף הקרקע שהניח לעצמו. ויש לפרש כגון שכתב לה גוף הנכסים לאכול פירותיהן ואע״פ שהפירות עדיין אינן בעולם, כי ההיא דאמרינן שכיב מרע שאמר ידור פלוני בבית זה יאכל פלוני פירות דקל זה לא אמר כלום עד שיאמר תנו בית זה לפלוני וידור בו תנו דקל זה לפלוני ויאכל פירותיו, שאע״פ שגוף הנכסים כתב לה, כיון שלאכילת פירות הוא שכתבו לה, נמצא שלענין הפירות הוא שנתכוון להקנותן לה, אבל הגוף עצמו לאחר שתאכל הפירות לרשותו הוא חוזר, ולפיכך לא אבדה כתובתה שהרי איפשר לה לגבות מגוף הקרקע. למחצה ולשליש ולרביע. כלומר אם כתב לה מחצית הקרקע עצמו או שלישו או רביעו, גובה כתובתה משאר הקרקע.
הכותב – במתנה.
פירות נכסיו – שעכשיו בעין אי נמי דאקני לה קרקע לפירותיה דאקני לה בגופא דארעא דקנייה.
גובה – כל כתובתה מן הקרקע דבשביל מתנה זו לא מחלה שעבוד כתובתה שעל הקרקע ואם כתב לה קרקע ופירות לגמרי מחציתן או שליש או רביע גובה כתובתה מן השאר ולא זו אף זו קתני כתב לה פירות ואפי׳ קרקע ומיהו האי דקתני למחצה לשליש ולרביע בזו ואין צ״ל זו מיפרש׳ ולאו דוקא נקט כי האי סידרא הכא אלא משום דבכל דוכתא רגיל לומר כן.
למחצה לשליש ולרביע גובה כתובתה מן השאר – תימה מאי קמ״ל פשיטא ואומר ר״י דרבותא קמ״ל דכשנותן לה פירות שדה אחת שתי שנים או שלש לא יוכלו היתומין לטעון ולומר שתטול כתובתה מאותה שדה שיש לה פירות אלא גובה כתובתה משאר שדות שאין לה בהן כלום לפי שרוצה ליטול כתובתה מיד ובשדה שיש לה פירות אינה יכולה ליהנות מכתובתה עד שתי שנים או שלש שהן זמן פירותיה.
ר״ש בד״ה הכותב במתנה הס״ד:
בד״ה גובה כל כו׳ גובה כתובתה מן השאר כו׳ נ״ב פי׳ מותר כתובתה מה שלא תוכל לגבות מן הפירות כמו שפירש רשב״ם לקמן בהיפוך הדף וכן פי׳ הר״ן להדיא:
בד״ה ומשני כו׳ דניחא לה בהך כו׳ כצ״ל:
תוס׳ בד״ה למחצה ולשליש ולרביע גובה כתובתה כו׳ פשיטא ואומר ר״י כו׳ כצ״ל ונ״ב פי׳ שהתוס׳ הבינן עכשיו שלמחצה ולשליש ולרביע דקאמר היינו אגוף הקרקע כמ״ש רשב״ם ומשום הכי הקשו פשיטא דגובה כתובתה מן השאר שלא נתן לה במתנה ומרישא דקאמר גובה מן הקרקע לק״מ דסד״א מאחר שנתן כל פירות נכסים ואם כן מסתלק שיעבודא מקרקע קמ״ל דלא ומשני הא דקאמר למחצה ולשליש ולרביע לפירות קאמר כלומר שנתן לה פירות מחצי נכסיו או משליש וקמ״ל שגובה כתובה משאר שדות שאין לה בהן פירות כלום וגובה דקאמר היינו גובה בעל כרחם של היתומים מן השאר:
הא דתניא הכותב פירות נכסיו לאשתו ולא כתב לה כו׳. יש לפרש כגון שהיו פירות אלו מחוברים בקרקע כו׳ ויש לפרש כגון שכתב לה גוף הנכסים לאכול פירותיהם ואף על פי שהפירות עדיין אינן בעולם כההוא דאמרינן שכיב מרע שאמר ידור פלוני בבית זה תאכל פלוני פירות דקל זה לא אמר כלום עד שיאמר תנו בית זה פלוני וידור בו כו׳ שאף על פי שגוף הנכסים כתב לה כיון שלאכילת פירות הוא שכתבן לה נמצא שלענין פירות הוא שנתכוון להקנותן לה אבל הגוף עצמו לאחר שתאכל הפירות לרשותו הוא חוזר ולפיכך לא אבדה כתובתה שהרי אפשר לה לגבות מגוף הקרקע.
למחצה ולשליש ולרביע. כלומר אם כתב לה מחצית קרקע עצמו או שליש גובה כתובתה משאר הקרקע. וחכמים אומרים תקרע כתובתה ותעמוד על מתנתה ונמצאת קרחת כו׳ שהרי בעל חוב טורף את הנכסים מידה הואיל וזמנו קודם זמן המתנה. וטעמא דהא מלתא כיון דכל נכסיו כתב לה ולא הניח מהיכן תגבה כתובתה וקבלה היא המתנה ודאי אחולי אחילתא לשעבודא דכתובתה שהרי יודעת היא שלא נשאר לו מהיכן תגבה כתובתה וכשקבלה המתנה על דעת זו קבלתה ובודאי דמחלה לה לכתובתה ואפילו אם כתב לה מתנה זו כשהוא בריא דאיכא למימר דלא מחלה דסברה הדר קני וגביה מיניה מכל מקום הא אחלה לה לשעבוד כתובתה מהני נכסי דכתב לה במתנה. אבל ודאי אי לא כתב לה מתנה אלא מקצת נכסיו בלבד יש לה לגבות כתובתה מן השאר כמו שאמרנו למעלה. וכשיצא עליו שטר חוב שזמנו לאחר שעבוד הכתובה וקודם זמן המתנה יש לו לטרוף מידה אותו מקצת שנתן לה במתנה ולגבות חובו ממנו הואיל וכבר מחלה ליה לשעבוד כתובתה ממנו ושאר הנכסים שלא כתבן לה במתנה אין לו לבעל חוב לגבות מהן כלום שהרי לא כתבן לה במתנה כדי שתמחול שעבוד כתובתה מהם אלא שעבוד כתובתה עדיין עומדת היא עליהם ויש לה לגבות אותה מהם ותפסיד השאר. הרא״ם ז״ל.
וכן כתב הר״ן ז״ל וזה לשונו: במתנה אבדה כתובתה דקיימא לן כרבנן דהכותב כל נכסיו לאשתו תקרע כתובתה כו׳. ומשום דמחלה כתובתה מהני נכסי. וכן הדין בשנתן לה מקצת שמחלה כתובתה מאותן שנתן לה דלעולם מוחלת כתובתה מנכסי מתנתה. והכי דייק לישנא דמתניתין דקתני למחצה לשליש ולרביע גובה כתובתה מן השאר וכן כתב הרא״ם ז״ל. ואין נראים כן דברי הרמב״ם ז״ל בפרק ו׳ מהלכות זכיה. עד כאן.
בד״ה למחצה לשליש כו׳ תימה מאי קמ״ל פשיטא ואומר ר״י כו׳ עכ״ל נראה מדבריהם שהבינו כמשמעו דהאי למחצה לשליש כו׳ דקתני ברישא ולכך הקשו דבלמחצה ולשליש דלא סילקה עצמה מכלום אף מהפירות ומן השאר פשיטא דגובה כתובתה מהשאר ומהרש״ל נדחק לפרש שהתוס׳ הבינו אגוף הקרקע כפרשב״ם ואין צורך וק״ל:
ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לבעיה זו ממה ששנינו בברייתא: הכותב פירות נכסיו לאשתו — אם תתגרש או תתאלמן גובה כתובתה שהתחייב לה משעת הנישואין מן הקרקע. וכן אם כתב לה את הנכסים עצמם למחצה לשליש ולרביע — גובה כתובתה מן השאר, מן החלק שלא נתן לה במתנה.
The Gemara suggests: Come and hear a resolution of the dilemma from a baraita: If one writes a document that the profits of his property should go to his wife in the event that he dies or divorces her, she collects payment of her marriage contract, which he wrote her at the time of their marriage, from the land itself. The profits are hers as a result of his gift. Similarly, if he wrote a document granting her one-half, one-third, or one-quarter of his property, she collects payment of her marriage contract from the rest of his property, which he did not give her as a separate gift.
הכל
(3) כָּתַב כׇּל נְכָסָיו לְאִשְׁתּוֹ וְיָצָא עָלָיו שְׁטַר חוֹב רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר תִּקָּרַע מַתְּנָתָהּ וְתַעֲמוֹד עַל כְּתוּבָּתָהּ וחכ״א וַחֲכָמִים אוֹמְרִים בתִּקָּרַע כְּתוּבָּתָהּ וְתַעֲמוֹד עַל מַתְּנָתָהּ וְנִמְצֵאת קֵרַחַת מִכָּאן וּמִכָּאן.
The baraita continues: If one wrote a document granting all his property to his wife, and subsequently a promissory note emerged against him for a loan he took while they were married but before he gave her this gift, Rabbi Eliezer says that she should tear up her deed of gift and remain with her marriage contract, so that the creditor will not be able to collect the property she received, as her marriage contract preceded the promissory note. And the Rabbis say: She must tear up her marriage contract and remain with her deed of gift, as by accepting the gift of all her husband’s property she waived her right to receive payment of her marriage contract. Since the promissory note preceded the deed of gift, the creditor receives the property, and the wife is found to be bald from here and from there, i.e., she receives neither her gift nor her marriage contract.
הכותב כל נכסיו לאשתו ויצא עליו שטר חוב שזמנו לאחר שעבוד הכתובה וקודם זמן המתנה. ר׳ אליעזר אומר [תקרע מתנתה ותעמוד על כתובתה], וחכמים אומרים תקרע כתובתה ותעמוד על מתנתה שנמצאת קרחת מכתובתה וממתנתה, שהרי בעל חוב טורף את הנכסים מידה הואיל וזמנו קודם זמן המתנה. וטעמא דהא מילתא, דכיון דכל הנכסים כתב לה ולא הניח מהיכן תגבה כתובתה, וקיבלה היא המתנה, ודאי אחולי אחילתיה לשעבוד כתובתה, שהרי יודעת היא שלא נשאר לו מהיכן תגבה כתובתה, וכשקבלה המתנה על דעת זו קבלתה ובודאי דמחלה לכתובתה, ואפילו אם כתב לה מתנה זו כשהוא בריא דאיכא למימר דלא מחלה דסברה הדר קני וגבינא מיניה, מכל מקום הא אחלה לה לשעבוד כתובתה מהני נכסי דכתב לה במתנה. אבל ודאי אי לא כתב לה במתנה אלא מקצת נכסיו בלבד, יש לה לגבות כתובתה מן השאר כמו שאמרנו למעלה, וכשיצא עליו שטר חוב שזמנו לאחר שעבוד הכתובה וקודם זמן המתנה, יש לו לטרוף מידה אותו מקצת שנתן לה במתנה ולגבות חובו ממנו, הואיל וכבר מחלה ליה לשעבוד כתובתה ממנו, ושאר הנכסים שלא כתבן לה במתנה אין לו לבעל חוב לגבות מהן כלום, שהרי לא כתבן לה במתנה כדי שתמחול שעבוד כתובתה מהן, אלא שעבוד כתובתה עדיין עומדת היא עליהן ויש לה לגבות אותה מהן ותפסיד השאר.
כתב כל נכסיו לאשתו – וקא סלקא דעתך השתא אפי׳ במקום בנים דאמר שמואל לעיל לא עשאה אלא אפוטרופא והכא קאמר דקניא.
ויצא עליו שטר חוב – שקדם למתנה זו ומיהו לכתובתה לא קדם.
תקרע מתנתה ותעמוד על כתובתה – דליפות כחה נכתבה מתנה זו לזכות במותר נכסים אבל היא לא מחלה שעבוד כתובתה שעל נכסים הללו בשביל מתנה זו שאם תיבטל מתנה זו בשביל בעל חוב הקודם תחזור עליהם מכח שעבוד כתובתה והלכך רוצה היא שתקרע מתנתה.
תקרע כתובתה – לאו דוקא שהרי אינה מוחלת כתובתה בשביל שום מתנה שנותן לה בעל דאי קנה נכסים אחרי כן תגבה מהן כתובתה כדאמרינן לקמן בשמעתין שהרי כך כתב לה דקנאי ודעתיד אנא למיקני אבל מהנהו נכסים דיהיב לה מחלה שעבוד כתובתה דמינייהו לא תגבי כתובתה הואיל ובמתנת חנם באו לידה דאינה נותנת אל לבה שמא יבא בעל חוב ויטרפם בחובו הלכך תקרע כתובתה לגבי הני נכסים שלא תטרוף.
ותעמוד על מתנתה – אם אפשר לה להתקיים הלכך כיון דלא הויא מתנה נמצאת קרחת מכאן ומכאן ומיהו מחילה בטעות ליתא דההיא מתנה גמורה היתה באותה שעה דהא אי בעי בעל מצי מסלק ליה בזוזי וכדאמר רבא בפסחים בפרק כל שעה (דף ל:) דבעל חוב מכאן ולהבא הוא גובה.
כתב כל נכסיו לאשתו בשטר מתנה, ויצא עליו שטר חוב על מה שלווה לאחר נישואיו, קודם שכתב לה שטר מתנה זה, ר׳ אליעזר אומר: תקרע שטר מתנתה ותעמוד על כתובתה, ולא יוכל בעל החוב לגבות מן הנכסים, שהרי הכתובה מוקדמת לשטר החוב. וחכמים אומרים: תקרע כתובתה ותעמוד על מתנתה, כי כשקיבלה את מתנת כל נכסיו ויתרה על זכותה לגבות את הכתובה מהם. ואולם כיון ששטר החוב קודם למתנה זו — נוטל בעל החוב את הנכסים, ונמצאת האשה קרחת מכאן ומכאן, כלומר, הפסידה גם את מתנתה וגם את גביית כתובתה.
The baraita continues: If one wrote a document granting all his property to his wife, and subsequently a promissory note emerged against him for a loan he took while they were married but before he gave her this gift, Rabbi Eliezer says that she should tear up her deed of gift and remain with her marriage contract, so that the creditor will not be able to collect the property she received, as her marriage contract preceded the promissory note. And the Rabbis say: She must tear up her marriage contract and remain with her deed of gift, as by accepting the gift of all her husband’s property she waived her right to receive payment of her marriage contract. Since the promissory note preceded the deed of gift, the creditor receives the property, and the wife is found to be bald from here and from there, i.e., she receives neither her gift nor her marriage contract.
הכל
(4) וְאָמַר רַבִּי יְהוּדָה הַנַּחְתּוֹם מַעֲשֶׂה וְאֵירַע הַדָּבָר בְּבַת אֲחוֹתִי כַּלָּה וּבָא מַעֲשֶׂה לִפְנֵי חֲכָמִים וְאָמְרוּ תִּקָּרַע כְּתוּבָּתָהּ וְתַעֲמוֹד עַל מַתְּנָתָהּ וְנִמְצֵאת קֵרַחַת מִכָּאן וּמִכָּאן.
And Rabbi Yehuda the baker said: There was an incident where this matter occurred to my sister’s daughter who is my daughter-in-law [kalla], that my son wrote such a document to her, and the incident came before the Sages. And they said that she must tear up her marriage contract and remain with her deed of gift, and she is found to be bald from here and from there.
מעשה ואירע דבר – כענין הזה בבת אחותו של ר׳ יהודה שהיתה כלה ועשה לה ארוס כתובה מן האירוסין ואחר כך כתב לה נכסיו במתנה ומת ובא מעשה לפני חכמים שהוציא בעל חובו של ארוס שטר חובו ואמרו חכמים תקרע כתובתה ותעמיד על מתנתה משום דאיכא למימר דמחלה כתובתה על אותה מתנה ותעמיד על מתנתה כו׳. אלא לאו בבריא ואמרי׳ קניא משום דקאים ותפשוט מהכא בעיא:
בבת אחותי כלה – כלתי אשת בני שכתב לה בני כל נכסיו ואח״כ בא בעל חוב דבני לגבות חובו שקודם למתנה ומאוחר לכתובתה.
וכן אמר ר׳ יהודה הנחתום: מעשה ואירע הדבר הזה בבת אחותי שהיתה כלה, ובא מעשה לפני חכמים ואמרו: תקרע כתובתה ותעמוד על מתנתה, ונמצאת קרחת מכאן ומכאן.
And Rabbi Yehuda the baker said: There was an incident where this matter occurred to my sister’s daughter who is my daughter-in-law [kalla], that my son wrote such a document to her, and the incident came before the Sages. And they said that she must tear up her marriage contract and remain with her deed of gift, and she is found to be bald from here and from there.
הכל
(5) טַעְמָא דְּיָצָא עָלָיו שְׁטַר חוֹב הָא לֹא יָצָא עָלָיו שְׁטַר חוֹב קָנְיָא וּבְמַאי אִילֵּימָא בשכ״מ בִּשְׁכִיב מְרַע וְהָא אָמְרַתְּ לֹא עֲשָׂאָהּ אֶלָּא אַפּוֹטְרוֹפּוֹס אֶלָּא לָאו בְּבָרִיא.
The Gemara infers: The reason she loses her gift is that a promissory note emerged against him, but if a promissory note did not emerge against him, she acquires the gift of his property. And with regard to what case is this stated? If we say it is with regard to a person on his deathbed, but didn’t you say previously that in such a case he merely rendered her a steward? Rather, is it not with regard to a healthy person? Accordingly, Rava’s dilemma is resolved: If a healthy person writes a document granting all his property to his wife, it is hers.
קניא – ולא אמרינן עשאה אפוטרופא.
אלא לאו בבריא – ושמע מינה דבבריא קניא דליכא למימר אפוטרופא עשאה דהא קאי הוא ובשכיב מרע איירי שמואל ולא בבריא.
טעמא דיצא עליו שטר חוב הא לא יצא וכו׳. והא אמרת לא עשה אלא אפוטרופ׳ – יש לדקדק מכאן שהכות׳ כל נכסיו לאשתו שלא עשאה אלא אפוטרופא אע״פ כן איבדה כתובתה דאי לא תימא הכי הוה לן לאקשויי בהדיא אברייתא אמאי תקרע כתובתה והא אמר לא עשאה אלא אפוטרופא.
ומיהו לא מיסתבר לי, דכיון שלא קנתה מאי כסא דמינקר׳ היא בשלמא יצא עליו שטר חוב מתנה גמורה היתה דאי מסלקה לבעל חוב בזוזי קנתה לגמרי אבל הכא מאי יהב לה אלא משמע דלא אבדה כתובתה.
והאי דלא אקשינן הכא אמאי תקרע כתובתה, דפשיטא לן אקשי שאע״פ שהדין כך הוא שלא הפסידה משום אפוטרופסות אם היה רוצה לדחותו יכול הוא לדחות אבל עכשיו הקשה לו בהדיא ומכיון דאוקימנא במתנה גמורה זכינן בדין לומר שלא הפסידה משום אפוטרופא כלום מכתובתה אי נמי דא ודא אחת היא הכי קאמר דהא לא יצא עליו שטר חוב קני׳ דאי אמרת לא קני כי יצא עליו שטר חוב אמאי תקרע כתובתה ואורח׳ דתלמודא הוא לארווחי קושיא וכן מצאתי בתשובתו של הגאון ז״ל היכא דהוי אפוטרופא לא פקע׳ כתובתה אלא עומדת היא על כח בתה ואף ע״פ שבטל׳ מתנתא ושמעתא היכא דבטלה כתובתה וקיימ׳ על מתנתא היא כגון באשתו ארוס׳ לרבינא וכו׳.
ומיהו לא מיסתבר לי, דכיון שלא קנתה מאי כסא דמינקר׳ היא בשלמא יצא עליו שטר חוב מתנה גמורה היתה דאי מסלקה לבעל חוב בזוזי קנתה לגמרי אבל הכא מאי יהב לה אלא משמע דלא אבדה כתובתה.
והאי דלא אקשינן הכא אמאי תקרע כתובתה, דפשיטא לן אקשי שאע״פ שהדין כך הוא שלא הפסידה משום אפוטרופסות אם היה רוצה לדחותו יכול הוא לדחות אבל עכשיו הקשה לו בהדיא ומכיון דאוקימנא במתנה גמורה זכינן בדין לומר שלא הפסידה משום אפוטרופא כלום מכתובתה אי נמי דא ודא אחת היא הכי קאמר דהא לא יצא עליו שטר חוב קני׳ דאי אמרת לא קני כי יצא עליו שטר חוב אמאי תקרע כתובתה ואורח׳ דתלמודא הוא לארווחי קושיא וכן מצאתי בתשובתו של הגאון ז״ל היכא דהוי אפוטרופא לא פקע׳ כתובתה אלא עומדת היא על כח בתה ואף ע״פ שבטל׳ מתנתא ושמעתא היכא דבטלה כתובתה וקיימ׳ על מתנתא היא כגון באשתו ארוס׳ לרבינא וכו׳.
במאי אילימא בשכיב מרע והא אמרת לא עשאה אלא אפטרופוס. ואם תאמר דעדיפא מיניה הוה ליה לאקשויי, ולימא אילימא בשכיב מרע אמאי תקרע כתובתה, והא אמרת לא עשאה אלא אפטרופוס, ומשום אפטרופיא שנעשית על נכסיו אינה מפסדת כתובתה. ויש מי שאומר דמדלא אקשי הכי שמעינן דאפילו בכותב לה כל נכסיו ונעשית אפטרופא אבדה כתובתה. וליתא, דהא אפילו בהא דנותן לה מתנה גמורה כל נכסיו אקשינן כי יצא עליו שטר חוב אמאי אבדה כתובתה, דלאו אומדן דעתא הוא דתיחול כתובתה אי טריף בעל חוב הנכסים ותהא קרחת מכאן ומכאן, ואם כן מדהקשו כאן ולא הקשו כן גבי הא דרב יהודה שמע מינה דהתם לא אבדה כתובתה. ואפילו תאמר דהכא דתני בהדיא תקרע כתובתה אקשינן התם דלא מפרשא בהדיא לא אקשינן, מכל מקום ודאי כיון דאזלינן בתר אומדנא אומדן דעתא הוא ודאי שאינה מוחלת על כתובתה משום שנעשית אפטרופיא בלחוד (סגי), דכי כתב לה כל נכסיו מתנה גמורה והיא סבורה שישארו הנכסים בידה, חשיבה לה מילתא ועומדת על הספק שמא יצא עליו חוב שמא לא יצא, וכיון דנפיק עליה קלא שבעלה מחשיבה וכותב לה כל נכסיו, (ו)אינה חוששת לספק מלוה ומוחלת, אבל כשנעשה אפטרופיא בלחוד אינה מוחלת כתובתה. והא דלא אמר הכא אי בשכיב מרע אמאי תקרע כתובתה, אפשר לומר משום דלא לידחייה דילמא אף כשנעשת אפטרופיא תקרע כתובתה. ואי נמי י״ל דהכל בכלל מה שאמר אילימא בשכיב מרע והא אמרת לא עשאה אלא אפטרופיא, ולא קנתה ולא תקרע כתובתה. וכן אמרו משם הגאון ז״ל שכתב בתשובה, היכא דהויא אפטרופיא לא פקעה כתובתה אלא עומדת היא על הכתובה.
במאי אילימא בשכיב מרע והא אמרת לא עשאו אלא אפוטרופיא ומשום אפוטרופיא שנעשית על נכסיו אינה מפסדת כתובתה. יש מי שאומר דמדלא אקשי הכי שמעינן דאפילו בכותב לה כל נכסיו ונעשית אפוטרופיא אבדה כתובתה. וליתא דהא דאפילו בהא דנותן לה מתנה גמורה כל נכסיו אקשינן כי יצא עליו שטר חוב אמאי אבדה כתובתה דלאו אומדן דעתא היא דתיחול כתובתה אי טריף בעל חוב הנכסים ותהא קרחת מכאן ומכאן ואם כן מדהקשו כן ולא הקשו כן גבי ההיא דרב יהודה שמע מינה דהתם לא אבדה כתובתה. ואפילו תאמר דהכא דתני בהדיא תקרע כתובתה אקשינן התם לא מפרש בהדיא לא אקשינן מכל מקום ודאי כיון דאזלינן בתר אומדנא אומדן דעתה הוא ודאי שאינה מוחלת על כתובתה משום שנעשית אפוטרופא בלחוד דאי כתב לה כל נכסי מתנה גמורה והיא סבורה שישארו הנכסים בידה חשיבא לה מלתא ועומדת על הספק שמא יצא עליו חוב שמא לא יצא וכיון דנפיק קלא עליה שבעלה מחשיבה וכותב לה כל נכסיו אינה חוששת לספק מלוה ומוחלת אבל כשנעשית אפוטרופיא בלחוד אינה מוחלת כתובתה. והא דלא אמר הכא אי בשכיב מרע אמאי תקרע כתובתה. אפשר לומר משום דלא לדחייה דלמא אף כשנעשית אפוטרופיא תקרע כתובתה. ואי נמי יש לומר דהכל בכלל מה שאמרו אילימא בשכיב מרע והא אמרת לא עשאה אלא אפוטרופיא ולא קנתה ולא תקרע כתובתה. וכן אמרו בשם הגאון ז״ל שכתב בתשובה היכא דהוי אפוטרופיא לא פקעה כתובתה אלא עומדת היא על כתובתה. הרשב״א ז״ל.
הכא נמי בתר אומדנא אזיל. אף על גב דרב נחמן לא אזיל בתר אומדנא ככתוב בריש אף על פי אין להשוות אומדנא זו לזו אלא דוקא אותם שהתלמוד משוה. תוספות הרא״ש ז״ל.
ונדייק: טעמא [הטעם, דווקא] יצא עליו שטר חוב יהא הדין כן, הא [הרי] אם לא יצא עליו שטר חוב — קניא [קונה היא] את מה שכתב לה במתנה. ונברר: ובמאי [במה] מדובר כאן? אילימא [אם תאמר] בשכיב מרע — והא [והרי] אמרת לעיל כי שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאשתו לא עשאה אלא אפוטרופוס ולא קנתה דבר! אלא לאו [האם לא] מדובר בבריא. ומכאן נמצאה תשובה לשאלה ששאל רבא, שבריא שכתב כל נכסיו לאשתו — קנתה האשה.
The Gemara infers: The reason she loses her gift is that a promissory note emerged against him, but if a promissory note did not emerge against him, she acquires the gift of his property. And with regard to what case is this stated? If we say it is with regard to a person on his deathbed, but didn’t you say previously that in such a case he merely rendered her a steward? Rather, is it not with regard to a healthy person? Accordingly, Rava’s dilemma is resolved: If a healthy person writes a document granting all his property to his wife, it is hers.
הכל
(6) לְעוֹלָם בִּשְׁכִיב מְרַע וְרַב עַוִּירָא מוֹקֵי לַהּ בְּכוּלְּהוּ רָבִינָא מוֹקֵי לַהּ בְּאִשְׁתּוֹ אֲרוּסָה וְאִשְׁתּוֹ גְּרוּשָׁה.
The Gemara rejects this proof: Actually, the halakha of the baraita is stated with regard to a person on his deathbed; and Rav Avira would interpret the baraita as referring to all of the cases mentioned above in which, in his opinion, the wife acquires the property and is not appointed as a steward. And Ravina would interpret it specifically in reference to a case where one wrote a document granting all his property to his betrothed wife or his former wife, whom he divorced, where he concedes that she acquires the property.
לא לעולם בשכיב מרע – ודקאמרת הא לא עשאה אלא אפוטרופא ולא קניא איכא דקניא ואיכא דלא קניא. ורב עוירא מוקים לה לעיל בכולה דקני משום מתנה לבד מאשה אצל הבנים ואשה אצל בני הבעל. ורבינא לא מוקים לה דקנו בכלהו אלא אשתו ארוסה ואשתו גרושה בלבד קנו כדפריש לעיל ולעולם בשכיב מרע ומהא לא תפשוט לבריא:
רב עוירא מוקי בכולהו – כדאמרינן לעיל כולהו קנו דהיינו בת אצל הבנים ואשתו ארוסה ואשתו גרושה וה״נ הך אשתו דקתני היינו אשתו ארוסה ואשתו גרושה ומיהו בבת אצל הבנים ליכא לאוקומה דהא אשתו קתני ואי קשיא הא רבינא נמי באשתו ארוסה ואשתו גרושה מוקי לה כדמפרש לקמיה וא״כ אמאי קאמר גמרא רב עוירא מוקי לה בכולהו לימא נמי רב עוירא מוקי לה באשתו ארוסה ואשתו גרושה דהא ליכא בינייהו אלא בת אצל הבנים לחוד כדפרישית לעיל ובבת אצל הבנים ליכא לאוקומה דהא אשתו קתני תריץ משום דאמרן לעיל רב עוירא משמיה דרבא אמר כולהו קני כו׳ הילכך נקט נמי הכא כי ההוא לישנא דלעיל.
הכי גרסינן רבינא מוקי לה באשתו ארוסה ואשתו גרושה.
ודוחים: לעולם מדובר כאן בשכיב מרע, ורב עוירא מוקי לה בכולהו [מעמיד אותה, את ההלכה הזו, בכולם], בכל המקרים האמורים לעיל, בהם לדעתו קונה האשה את הנכסים ואינה נעשית אפוטרופוס, ואילו רבינא מוקי לה [מעמיד אותה] כשיטתו שם, בכותב כל נכסיו לאשתו ארוסה ואשתו גרושה שהן קונות.
The Gemara rejects this proof: Actually, the halakha of the baraita is stated with regard to a person on his deathbed; and Rav Avira would interpret the baraita as referring to all of the cases mentioned above in which, in his opinion, the wife acquires the property and is not appointed as a steward. And Ravina would interpret it specifically in reference to a case where one wrote a document granting all his property to his betrothed wife or his former wife, whom he divorced, where he concedes that she acquires the property.
הכל
(7) אָמַר רַב יוֹסֵף בַּר מִנְיוֹמֵי אָמַר רַב נַחְמָן הֲלָכָה תִּקָּרַע כְּתוּבָּתָהּ וְתַעֲמוֹד עַל מַתְּנָתָהּ וְנִמְצֵאת קֵרַחַת מִכָּאן וּמִכָּאן.
Rav Yosef bar Minyumi says that Rav Naḥman says: The halakha is in accordance with the opinion of the Rabbis. She must tear up her marriage contract and remain with her deed of gift, and she is found to be bald from here and from there.
אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן הלכה תקרע כתובתה ותעמוד על מתנתה ונמצאת קרחת מכאן ומכאן. ומתמהינן למימרא דלא אזיל רב נחמן בתר אומדן דעתא. פי׳ דהא אומדן דעתא הוא דלא אחילתיה לשעבוד כתובתה אלא אדעתא דלוקמו הנהו נכסי בידה בהאי מתנה, ואילו הות ידעא דהאי מתנתא מיטרפא מינה לא הות מחלה ליה לשעבוד כתובתה. והאמר רב נחמן הלכה כר׳ שמעון בן מנסיא דאזיל בתר אומדנא, כדאמרינן לקמן תניא הרי שהלך בנו למדינת הים ושמע בו שמת ואמרו לו נכסיו למאן וכו׳. ומהדרינן הכא נמי בתר אומדן דעתא קא אזיל, דניחא לה דתמחול כתובתה ולמיקם על שעבוד הך מתנתא, כי היכי דליפוק לה קלא דחשיבא גבי בעלה דכתב לה לכולהו נכסיה מחיים, ואפילו אילו ידעא דמיטרפא מינה, מינח ניחא לה לקבולי לה ולאחולי לשעבוד כתובתה משום האי קלא דנפיק לה.
אמר ר״נ הלכה תקרע כתובתה ותעמוד על מתנתה – דלא תטרוף כתובה מהני נכסים אע״פ שקדמה לבעל חוב שהרי מחלה שעבוד אצלם משום דבאו לידה במתנה ומיהו אם קנה נכסים אחרי כן תגבה מהן כתובתה כדאמרי׳ לקמן בשמעתין והא דאיצטריך ר״נ לפסוק הלכה כחכמים היינו משום דאיכא לאקשויי דידיה אדידיה כדמקשי ואזיל ואשמועינן ר״נ דשינויא דקא משנינן דלא תקשי דידיה אדידיה שינויא הוא ואם לא אמר הלכה כחכמים הוה אמינא דס״ל כר״א כדמוכחא הך מילתא דלקמן.
אגב שהוזכרה ברייתא זו, מביאים את מה שאמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן: הלכה היא כדעת חכמים שתקרע כתובתה ותעמוד על מתנתה, ונמצאת קרחת מכאן ומכאן.
Rav Yosef bar Minyumi says that Rav Naḥman says: The halakha is in accordance with the opinion of the Rabbis. She must tear up her marriage contract and remain with her deed of gift, and she is found to be bald from here and from there.
הכל
(8) לְמֵימְרָא דְּלָא אָזֵיל רַב נַחְמָן בָּתַר אוּמְדָּנָא.
The Gemara asks: Is this to say that Rav Naḥman does not follow the principle of assessing intention, meaning that even if one did not state something explicitly, the court assesses what his intention was and decides the halakha based on that assessment? Clearly, upon accepting the gift the wife did not intend to waive payment of her marriage contract and thereby be left with nothing in the event that her husband’s creditor produces a promissory note that predates her gift.
למימרא דרב נחמן לא אזיל בתר אומדנא – דלא אמרינן מסתבר לפי אומד דעתו דהא מתנה כדי ליפות כחה נתנה חוץ מכתובתה ולא כדי להחליש כח כתובתה שתמחול כתובה בשביל מתנתה:
ושואלים: למימרא [האם לומר] וללמוד מפסק זה, שככלל לא אזיל [הולך] רב נחמן בתר אומדנא [אחר אומדן דעת]? שהרי בוודאי לא לכך התכוונה האשה כשמחלה על כתובתה, שלא תקבל דבר.
The Gemara asks: Is this to say that Rav Naḥman does not follow the principle of assessing intention, meaning that even if one did not state something explicitly, the court assesses what his intention was and decides the halakha based on that assessment? Clearly, upon accepting the gift the wife did not intend to waive payment of her marriage contract and thereby be left with nothing in the event that her husband’s creditor produces a promissory note that predates her gift.
הכל
(9) וְהָתַנְיָא הֲרֵי שֶׁהָלַךְ בְּנוֹ לִמְדִינַת הַיָּם וְשָׁמַע שֶׁמֵּת בְּנוֹ וְעָמַד וְכָתַב כׇּל נְכָסָיו לַאֲחֵרִים וְאַחַר כָּךְ בָּא בְּנוֹ מַתְּנָתוֹ מַתָּנָה ר׳ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן מְנַסְיָא אוֹמֵר גאֵין מַתְּנָתוֹ מַתָּנָה שֶׁאִילּוּ הָיָה יוֹדֵעַ שֶׁבְּנוֹ קַיָּים לֹא כְּתָבָן וְאָמַר רַב נַחְמָן הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן מְנַסְיָא.
But isn’t it taught in a baraita (Tosefta, Ketubot 5:9): In a case where one’s son went overseas and he heard that his son died, and then he arose and wrote a document granting all his property to others, and then his son came back, his gift to the other people is a valid gift. Rabbi Shimon ben Menasya says: His gift is not a valid gift, as had he known that his son was alive he would not have written a document granting them his property. And Rav Naḥman says that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon ben Menasya. Apparently, Rav Naḥman follows the principle of assessing intention.
והתניא – דאזיל בתר אומדנא:
דתניא הרי שהלך בנו למדינת הים כו׳ ר״ש בן מנסיא אומר אין מתנתו מתנה. משום דאמידא דעתו למימר אילו היה יודע שבנו קיים לא היה כותבן לאחרים. ואמר רב נחמן הלכה כר״ש בן מנסיא אלמא דאזיל בתר אומדנא. ומשני ודאי אזיל בתר אומדנא והכא נמי בהא איתתא דקאמר הלכה תקרע כתובתה וכו׳ דקא סברת דלא אזיל בתר אומדנא אין ודאי אזיל בתר אומדן דעתה דידה (אזיל) דאמדינן דעתה למימר דניחא לה למירע ליה כתובתה בשביל כבוד שעושה לה דכותב לה כל נכסיו כדי שיצא לה קול שחשובה היא בעיניו כל כך ומחלה לה כתובתה בשביל מתנה הלכך תקרע כתובתה ותעמוד על מתנה:
מתנתו מתנה – שהרי לא פירש בשעת מתנה בשביל שאני סבור שמת בני אני נותן מתנה זו.
יודע – היינו אומדנא אע״פ שלא פירש נמי כמי שפירש דמי.
והתניא [והרי שנינו בברייתא]: הרי שהלך בנו למדינת הים ולא חזר, ושמע שמת בנו, ועמד וכתב כל נכסיו לאחרים, ואחר כך בא בנו — מתנתו שנתן לאחרים — מתנה. ר׳ שמעון בן מנסיא אומר: אין מתנתו מתנה, ומדוע? — שאומדים אנו את דעתו של הנותן, שאילו היה יודע שבנו קיים לא כתבן את נכסיו לאחרים. ואמר רב נחמן: הלכה כר׳ שמעון בן מנסיא. ומכאן רואים שרב נחמן הולך אחר אומדן דעת הנותן, ואין מתנתו מתנה!
But isn’t it taught in a baraita (Tosefta, Ketubot 5:9): In a case where one’s son went overseas and he heard that his son died, and then he arose and wrote a document granting all his property to others, and then his son came back, his gift to the other people is a valid gift. Rabbi Shimon ben Menasya says: His gift is not a valid gift, as had he known that his son was alive he would not have written a document granting them his property. And Rav Naḥman says that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon ben Menasya. Apparently, Rav Naḥman follows the principle of assessing intention.
הכל
(10) דשָׁאנֵי הָתָם דְּנִיחָא לַהּ דְּתִיפּוֹק עֲלַהּ קָלָא דְּכַתְבִינְהוּ נִיהֲלַהּ לְהָנְהוּ נְכָסִים.
The Gemara answers: There, in the case of one who writes a document granting all his property to his wife, it is different, as it is beneficial to her that it be publicized that he wrote a document granting her all of that property, and she was willing to risk not receiving payment of her marriage contract to gain this benefit.
ומשני – ה״נ בתר אומדנא אזיל ר״נ דקאמר תקרע כתובתה דניחא לה בהך מתנה משום דתיפוק קלא דאיהי מהימנא וחשובה גבי בעלה ומשום הכי כתב לה כל נכסיו ובההיא הנאה מחלה שעבוד כתובתה ואמרה אי אתי בעל חוב וטריף להני נכסי לא חיישינא.
גמ׳ דכתבינהו ניהלה להנהו נכסים אפי׳ חד יומא דאמרי אינשי ניהוי חד יומא במנא יקרא ולמחר ליתבר תנן התם כו׳ כצ״ל ונ״ב הוא לשון הרי״ף:
ומשיבים: שאני התם [שונה שם] בענין כותב נכסיו לאשתו, שאומדים אנו את דעתה דניחא [שנוח] לה דתיפוק עלה קלא דכתבינהו ניהלה להנהו [שיצא עליה קול שכתב לה את כל אותם] נכסים, לכן היא מסכימה לבטל את זכותה לכתובתה מכוח מתנה זו.
The Gemara answers: There, in the case of one who writes a document granting all his property to his wife, it is different, as it is beneficial to her that it be publicized that he wrote a document granting her all of that property, and she was willing to risk not receiving payment of her marriage contract to gain this benefit.
הכל
(11) תְּנַן הָתָם ההַכּוֹתֵב נְכָסָיו לְבָנָיו וְכָתַב לְאִשְׁתּוֹ קַרְקַע כׇּל שֶׁהוּא אִבְּדָה כְּתוּבָּתָהּ מִשּׁוּם דְּכָתַב לָהּ קַרְקַע כׇּל שֶׁהוּא אִבְּדָה כְּתוּבָּתָהּ.
§ We learned in a mishna there (Pe’a 3:7): If a man writes a document granting his property to his sons, and he wrote a document granting any amount of land to his wife, she has lost her right to receive payment of her marriage contract. The Gemara questions this: Because he wrote a document granting her any amount of land, she has lost her right to receive payment of her marriage contract? Why should this be?
תנן התם – במס׳ פאה:
וכתב לה קרקע כל שהוא – דוקא כתב אבל אי לא כתב לא אבדה כתובתה משום דאיכא למימר דלא בעיא לצעורי בעלה לא מיחה:
תנן התם במסכת פאה, הכותב נכסיו לבניו וכתב לאשתו קרקע כל שהוא אבדה כתובתה. ודייקינן משום דכתב לה קרקע כל שהוא אבדה כתובתה מלגבות מנכסים אלו שכתב לבניו. ואוקמא רב במזכה להן על ידיה. ושמואל אוקמא במחלק להן והיא שותקת. ור׳ יוסי בר׳ חנינא אוקמא באומר טלי קרקע זה בכתובתיך ומקולי כתובה שנו כאן. ולכולהו הני אמוראי לא בעינן שתקבל עליה מה שכתב לבניו, אלא בזיכוי על ידיה בלחוד סגי ליה לרב ואע״ג דשתקה ולא קבלה. ובחילוק לפניה והיא שותקת סגי ליה לשמואל. ובאומר לה טלי קרקע זה בכתובתיך סגי ליה לר׳ יוסי בר׳ חנינא ואע״ג דשתקה ולא אמרה מידי.
תנן התם – במס׳ פאה בסוף פ״ג (משנה ז) ומשום דבעי עלה רבא בבריא היאך נקט לה נמי הכא.
הכי גרסי׳ לה הכותב נכסיו לבניו ולא גרסינן כל.
וכתב לאשתו קרקע כל שהוא – ולא פירש אם לפרעון כתובתה אם לשם מתנה דאי לפרעון כתובתה הרי הוא כמו שפרע לה קצת כתובה וכ״ע מודו דמה שנתן לבניו אינו כלום דמשועבד היה לכתובתה.
אבדה כתובתה – לא אבדה אבדה ממש שאם יקנה נכסים אח״כ תגבה מהן המותר כדלקמן דהא כתב לה דקנאי ודעתיד אנא למיקני אלא אבדה כתובתה מהני נכסים שאם לא יקנה הבעל נכסים אחרים הרי הפסידה שמאלו שנתן לבניו לא תגבה עוד דנתרצית להם במתנה זו הואיל ונתן גם לה קרקע כל שהוא וכדמפרש טעמא ואזיל וכגון שחלק להן ולה כל נכסיו אבל שייר אפילו חד דיקלא שלא חלק אותו אמרינן לקמן מגו דנחתא אדיקלא נחתא נמי אכולהו.
וקא פריך משום דכתב לה קרקע כל שהוא כו׳ – בתמיה.
(תנו רבנ׳) [תנן התם] שכיב מרע הכותב כל נכסיו לבניו וכתב לאשתו קרקע כל שהוא, איבדה כתובתה על כל הנכסים שיש לו עכשיו, דבההיא הנאה וכבוד דעשאה לה שותף בין הבנים שחילק לה מנכסיו מחלה כתובתה על כל מה שנותן לבניו. ודוקא קרקע ודבר המחובר בקרקע, אבל נתן לה מטלטלי ולבנים מקרקעי לא חשיבא שותף ולא מחלה. ודוקא בהני ניכסי דפלג, דבהון מחלה כתובה לגבי דידהון, אבל אי הדר קני או שכיב חד מהני דפלג להון אית לה כתובתה,
{שמעתא דהכותב נכסיו לבניו ולאשתו קרקע כל שהוא}
תנן התם: הכותב כל נכסיו לבניו וכתב לאשתו קרקע כל שהוא וכו׳, עד אמר רב, במזכה להם על ידה – שכיון שזכתה להם אחולי אחלתיה לשעבודה מינייהו. ובדין הוא אפי׳ לא כתב לה, ודקתני במתני׳, וכתב לאשתו, לאו דוקא, אלא אורחא דמלתא קתני, שאין דרך בני אדם לפטור נשותיהם בלא כלום ודברו חכמים בהווה.
ושמואל אמר, במחלק לפניה והיא שותקת. שכיון שעשתה כך, מחלה שעבודה מהם. וה״ה אע״ג דלא כתב לה, כדפרישית לרב.
אבל לר׳ יוסי בר׳ חנינא, דאמר, אומר לה טלי קרקע זו בכתובתיך, ודאי כתיבה בעי. אבל קבלה, שתתרצה בפירוש במה שצוה בעלה, לא בעינן, שבשתיקה מחלה.
ולפום הכין אותבינן לכולהו מדתנן: ר׳ יוסי אומר, אם קבלה עליה, אע״פ שלא כתב לה. אלמא, שמעיה לת״ק דאמר כתיבה דוקא בעינן, וה״ה נמי בעינן שקבל עליה בפירוש. וכי תימא כולה ר׳ יוסי היא, כי היכי דלא תיהוי תיובתיה דר׳ יוסי בר׳ חנינא, דדלמא כי היכי דבקבלה בלא כתיבה מחלה ה״ה נמי בכתיבה בלא קבלה מחלה, והתניא, אמר ר׳ יהודה, בד״א, שהיתה שם, כלומר, בכלל המתנות, וקבלה עליה. והקבלה הוא שגלתה דעתה בפירוש שנתרצית במה שצוה בעלה, ולא בשתיקה בלבד. וכל מקום שאמר ר׳ יהודה במה, אינו אלא לפרש דברי חכמים. תיובתא דכולהו תיובתא.
אמר ליה רבא לרב נחמן וכו׳, עד שאני אומר, כיון שעשאה שותף בין הבנים אבדה כתובתה. והיינו בכתיבה וקבלה, שאין אדם נעשה שותף עם חבירו אלא בקבלתו בפירוש.
וכל זה האמור בשמועה זו מקולי כתובה הוא, כדאמרי׳ סמוך למימריה דר׳ יוסי בר׳ חנינא, מקולי כתובה שאני.1 ואמימרא דכולהו אמוראי קאי, דכולהו מקולי כתובה הוא מה ששנוי במשנתנו. אבל בע״ח כה״ג לא מחל שעבודו. אפי׳ בכתיבה וקבלה, יכול לומר לו, השני נוח לי והראשון קשה הימנו (בבלי ב״ב ל׳:).
1. נראה דצ״ל כגרסתנו: שנו
[במאור דף ס. ד״ה תנן התם. לרי״ף סי׳ תתנז (בבא בתרא דף קלב.)]
כתוב שם: תנן התם [פאה פ״ג מ״ז] הכותב כל נכסיו לבניו וכתב לאשתו קרקע כל שהיא וכו׳, עד אבל קבלה שתתרצה בפירוש [במה] שצוה בעלה לא בעינן, שבשתיקה מחלה. [ולפום הכין אותבינן] וכו׳.
אמר אברהם: תמה אני איך הוציא הדבר מפשוטו, ורבי יוסי ב״ר חנינא אמר [דף קלב.] באומר לה טלי קרקע זו בכתובתיך, והוא אמר בכותב לה, והראשונים שלא פירשו כל כך ולא הזכירו על כתיבתה כלום פירש בעל החיבור הזה עליהם דלא בעו כתיבה, וכיון שהתנא אמר וכתב לאשתו והם לא דברו על כתיבתה כלום הלא נראה לעינים הרואות שגם הם רוצים הכתיבה. עוד מה שאמר בסוף מילתא דרב נחמן [דף קלב:] דאמר דכיון שעשאה שותף בין הבנים דהיינו כתיבה [וקבלה] שאין שותפות נעשית אלא בכתיבה וקבלה, הנשמע כדבר הזה וכי אין שותפות נעשית בהטלת מעות לכיס ואפילו בדבור בעלמא1. ורב נחמן אמר [כיון] עשאה שותף והוא אמר עד שיעשנה שותף, דלשון כיון בודאי משמע להקל ולא להחמיר. ועוד דההוא מעשה דאתא לקמיה דרב נחמן [דף קלב:] דאמר תלתא לברת [ותלתא לברת] ותלתא לאיתת בפיה וכו׳, וההיא ודאי אמירה בעלמא [הוא] וקאמר איבדה כתובתה. אלא ודאי דלא בעי רב נחמן [לא] כתיבה [ולא] קבלה לשם כתובה אלא במחלק בפניה באמירה וחלק בפניהם וראתה ושתקה, שתיקתה זו היא קבלתה כרבי יוסי. אבל רב חננאל ז״ל דומה דבעי קבלה בפה כדרך שותף שאינו עושה אלא ברצון שניהם, ולשון זה כרבי יהודה דאמר [דף קלב:] היתה שם וקבלה עליה2.
1. עיין ברמב״ם הל׳ שלוחין פ״ד ה״א שלא כתב כן.
2. עיין ברשב״א ב״ב דף קלא: מד״ה והראב״ד והלאה.
{שמעתא דהכותב נכסיו לבניו ולאשתו קרקע כל שהוא}
ועוד, תנן התם, הכותב כל נכסיו לבניו וכו׳, עד וה״ה אע״ג דלא כתב כדפרישית לרב.
אמר הכותב: אין צורך להשיב על זה. דמתני׳ קתני, וכתב לאשתו, והוא אומר אפי׳ בלא כתיבה. וא״כ, היה להם לפרש. וכל עיקר לא נשנית במקומה אלא משום קרקע כל שהוא.
ומה שאמר, כל מקום שאמר ר׳ יהודה במה אינו אלא לפרש, לא אמר כלום. דסוגיין, אימתי לפרש ובמה לחלוק. ועוד, שלא אמרו כן אלא במשנתינו, אבל בברייתא הכל לחלוק, כדאיתא בדוכתא בהדיא.
ומה שפי׳ כדרב נחמן, דאמר, כיון שעשאה שותף בין הבנים, היינו בכתיבה וקבלה בפירוש, אף אלו דברי ר״ח ז״ל הם.
אבל אינם נוחין. שא״כ, רב נחמן מחמיר יותר מכולן. והיאך אמר, כיון שעשאה, היה לו לומר, שאני אומר לא אבדה כתובתה עד שיעשנה שותף בין הבנים. ועוד, וההוא דאמר להו, פלגא לברת ופלגא וכו׳, ואמר רב נחמן עלה שאבדה כתובתה, אע״פ שלא קבלה עליה, שלא אמרו כן בגמ׳. כך השיב ה״ר אברהם בר דוד ז״ל.
ונתקיימו דברי רבינו הגדול ז״ל, שאמר, במחלק לפניה והיא שותקת, שהוא עשאה שותף בין הבנים. שאילו אמרו בגמ׳, תהא שותף לבנים, היה כדברי ר״ח ז״ל, אבל עכשיו שאמרו, שעשאה, מי הזכיר קבלתה כאן, מ״מ הוא עשאה בדבורו שותף בין הבנים.
וכ״כ ה״ר ר׳ שמואל בשם זקנו, הרב הגדול, דרב נחמן כשמואל ס״ל ואליבא דר׳ יוסי, ואע״ג דאיתותבו אליבא דת״ק. והכי נמי כתוב בהלכות גדולות, דבכתב לה קרקע כל שהוא ומחלק לפניה והיא שותקת, אבדה כתובתה, כשמואל ורב נחמן. וכן בתשובות לרבינו שרירא גאון. גם זה דעת רב יהוסף הלוי, שקבל מרבו. זכר כולם לחיי עולם.
מי שכתב לאשתו מקצת נכסיו במתנה מתנתה קיימת וגובה כתובתה מן השאר אפילו זיכה לה כל קרקעותיו לפירות אע״פ שגוף הקרקע זיכה לה הואיל ולאכילת פירות כתבו זוכה בפירות וגובה כתבתה מגוף הקרקע שלא הקנה לה גוף הקרקע אלא לאכילת פירות לבד שאלמלא לא הקנה גוף הקרקע לא היתה זוכה בפירות וכמו שיתבאר (ב״ב קמ״ז:) שאם אמר ידור פלני בבית זה או יאכל פירות דקל זה אינו כלום וצריך להקנות בית לדירה ודקל לפירות ומ״מ איני מכוין להקנאת גוף הקרקע ומעתה לא אבדה כתבתה אלא זכתה בפירות מצד המתנה וגובה כתבה מגוף הקרקע ויש אומרים בשני אלו שהמתנה נכנסה בכלל הכתבה ואין גובה אלא מה שהכתבה יתרה הואיל ולא אמר בראוי לו ואין הדברים נראין כלל ולמטה יתבאר ענין זה:
כתב לה כל נכסיו בלא שום שיור על צד שתזכה בהם כגון שבירר שלא לשום אפטרופסות הוא עושה או שהיא גרושה שלא פרע לה כתבתה עדין איבדה כתבתה שיורדת היא בנכסים מחמת המתנה ומבטלת כח הכתבה מעתה אם יצא חוב על הנכסים והוא קודם למתנה אלא שהכתבה קודמת לו הרי היא קרחת מכאן ומכאן מצד המתנה שהרי החוב קודם לה ומצד הכתבה שהרי נמחלת ואע״פ שהולכין במתנה אחר אומדן הדעת וכמו שבארנו במי שהלך בנו למדינת הים ושמע שמת וכו׳ כל נכסיו לאחרים בלא שום שיור ואח״כ בא בנו שאין מתנתו כלום אא״כ ישייר כל שהו בין קרקע בין מטלטלין שאומדין דעתו שאלו ידע שבנו קיים לא היה כותבם בלא שיור ואף כאן היה לנו לומר שאין דעתה למחול שעבוד הכתבה אלא על דעת שהמתנה תתקיים אצלה אין זה כלום שזו מתוך שהיא נהנית מפרסום חשיבותה אצל בעלה רוצה היא בהפקעת כתבתה ולעמוד על המתנה ובוטחת ואין שם חוב בכדי הכל ואם יש שם בכדי מקצת אינה קפידא להנאת פרסום חשיבותה וכן בוטחת שהבעל יסלק בעלי החוב במעות ומאחר שאין במתנה טעות הופקעה כתבה ויראה מכאן שאפילו באו הנכסים לבעל אינה גובה עוד כתבתה מהם שהרי אמרו תקרע כתבתה ומ״מ גדולי הצרפתים כתבו שלא אמרו דוקא תקרע אלא שהיא כנקרעת אצל נכסים אלו ומ״מ אם קנה נכסים אחר מכן גובה מהם ודברים אלו יראה במנה מאתים ותוספת:
זה שנתגלגל בידינו בשמע שמת בנו וכתב כל נכסיו לאחרים ובא בנו שאינו כלום אף במתנה יש מי שאומר דוקא שנתנם אחר השמועה אבל אם שהה אחר שמועתו זמן מרובה אומדין שמדעתו כתב ואין הדברים נראין וכי אין אדם עשוי להמלך למי יוריש את נכסיו אחר שאין לו בנים ושמא אין שהיה זו אלא להמלכה:
הכותב כל נכסיו לבניו והיה מחלק לזה שדה פלוני ולזה שדה פלני עד שחלק כל נכסיו וכתב לאשתו עמהם קרקע כל שהו או אפילו דקל כל שהו איבדה כתבתה אפילו לא קבלה עליה להתרצות בחלוקו ואפילו לא היתה היא משתדלת בחלוקה זו עד שיהא מזכה להם על ידה ואפילו לא אמר לה טלי קרקע זה בכתבתיך אלא הואיל ועשאה שתף עמהם בפניה ולא מיחה לומר היאך אתה מחלק כל הנכסים ולא יספיק הנשאר לכתבתי אבדה כתבתה וזהו ענין מחלק בפניה והיא שותקת ומ״מ אם שייר לעצמו קרקע כל שהו או אפילו אילן אחד הואיל ויש לאשה עליו שעבוד כתבה לא מחלה כתבתה ומתוך שיורדת לאותו שיור יורדת לכל מה שחלק הא שייר מטלטלין אינו כלום הואיל ואין שעבודה עליהם לא שייר כלום אלא שקנה נכסים לאחר מיכן או באו לו בירושה הרי זו גובה כתבתה מהן וגאוני האחרונים כתבו שלא נאמר כן בשכיב מרע אלא בבריא אבל בשכיב מרע מחלה לגמרי ואפילו בנתרפא וקנה לאח״כ אין לה:
ומ״מ בין בריא בין שכיב מרע מר כדאית ליה ומר כדאית ליה דוקא שקנה בחיים לא שיעשה אחר מיתה יורש בקבר להגבותה כתבתה וזהו שאמרו בההוא דאמר תילתא לברת ותילתא לברת ותילתא לאתתא ושכיבא חדא ברתא ודנו להגבותה אותו חלק פירושו שמתה בחיי האב ונעשה הוא יורש:
לא הניח לה כלום לא אבדה כתבתה ואפילו הניח לה מטלטלין ויש אומרים שעכשו שתקנו הגאונים שעבוד כתבה אצל מטלטלין נעשה שיור המטלטלין שיור הן ששיירו לעצמו הן שכתבם לה וגאוני הראשונים פרשו בשמועה זו שלא נקרא עשאה שותף בין הבנים להיות כתבתה נמחלת אלא בשקבלה להתרצות על חלוקת בעלה אלא שלא מחלה כתבתה שזהו תורת שותפין שאין משתתפין אלא מדעת שניהם ואין הלשון מוכיח כן אלא שראוי לדון כן:
תנן התם הכותב כל נכסיו לבניו וכתב לאשתו קרקע כל שהוא אבדה כתובתה. ומקשינן משום דכתב לאשתו קרקע כל שהוא אבדה כתובתה. אמר רב במזכה להם על ידיה ושמואל אמר במחלק לפניה והיא שותקת וכיון שהיא שותקת על חילוק נכסים לבניו ועל מה שכתב לה קרקע כל שהוא שנראה שבא לסלקה בכך כל כתובתה מנכסים הללו מחלה שעבודה מהם. רבי יוסי בר חנינא מחמיר טפי משמואל ולא סגיא ליה במחלק לפניה והיא שותקת עד דאמר לה טלי קרקע זו בכתובתיך ונתרצית והודית זו שקבלה השטר שכתב לה על אותו קרקע אי נמי ששתקה כשאמר לה כהודאה וכן דעת הרב הגאון זצ״ל דרבי יוסי בר חנינא מחמיר טפי מדשמואל כמו שכתבתי. ורבי יוסי בר חנינא אף על גב דלכאורה לא בעי שיהא מחלק לפניה והיא שותקת מכל מקום בעינן שתדע שחלק נכסיו בשעה שאמר לה טלי קרקע זו בכתובתך שאם אינה יודעת שחלק נכסיו לבניו לא מהני חלוק נכסיו לענין מחילת האשה. ורבינו שמואל זצ״ל פירש דרבי יוסי בר חנינא מיקל טפי מרב ושמואל ואפילו במזכה על ידה ודוקא כתובה אבל בעל חוב לא אמרינן דמחל שעבודא אפילו מאותם הנכסים דמימר אמר השני נוח לי ואף על פי שאמר לו טול קרקע זו בחובך והודה אמרינן שאינו נוטל בכל חובו אלא שהוא נוטלו במקצת חובה כך שמעתי אם לא הודה בפירוש אלא ששתק דליכא למימר שתיקה כהודאה לעשות שתיקה כמחילה.
ב ומביאים הלכה נוספת בענין מתנת שכיב מרע, שגם עליה שואל רבא מה יהא הדין בבריא. תנן התם [שנינו שם] במשנה במסכת פאה: הכותב נכסיו לבניו, וכתב לאשתו קרקע כל שהוא — אבדה את זכותה לגבות כתובתה ממה שקבלו הבנים, כפי שיכולה היתה לעשות אלמלא היה כותב לה קרקע זו. ותוהים על כך: משום שכתב לה קרקע כל שהוא, לכן אבדה כתובתה?
§ We learned in a mishna there (Pe’a 3:7): If a man writes a document granting his property to his sons, and he wrote a document granting any amount of land to his wife, she has lost her right to receive payment of her marriage contract. The Gemara questions this: Because he wrote a document granting her any amount of land, she has lost her right to receive payment of her marriage contract? Why should this be?
הכל
(12) אָמַר רַב בִּמְזַכֶּה לָהֶן עַל יָדָהּ וּשְׁמוּאֵל אָמַר בִּמְחַלֵּק לְפָנֶיהָ וְהִיא שׁוֹתֶקֶת רַבִּי יוֹסֵי בר׳ בְּרַבִּי חֲנִינָא אֲמַר בְּאוֹמֵר לָהּ טְלִי קַרְקַע זוֹ בִּכְתוּבָּתִיךְ
Rav says: This mishna is referring to a case where the husband transfers ownership of his property to his sons through his wife’s participation in a formal act of acquisition. Not only did she not protest the transfer of property to the sons, but she facilitated the transaction. Clearly, she agreed to waive payment of her marriage contract. And Shmuel says: It is referring not only to a case where she actually participates in the act of acquisition, but also to a case where he distributes the property to his sons in her presence, and she is silent and does not ask about her marriage contract. Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, says: It is referring to a case where he says to her: Take only this parcel of land for your marriage contract.
במזכה להן על ידה – שתקבל לכל אחד חלקו שלא בפניהם היה וזיכתה לכל אחד ולא מיחת אמרי׳ דמחלה כתובתה באותו קרקע כל שהוא:
ושמואל אמר במחלק לפניה – כל נכסיו והיא שותקת מחלה. ומקולי כתובה שנו כאן. דכולהו הני תנאי מקילין בכתובה וכולהו הני תנאי סברי אע״ג דלא קבלה עליה קבול גמור אותה קרקע אפי׳ הכי אבדה כתובתה:
אמר רב במזכה להן על ידה – עסקינן שנתנה לו סודר שלה להקנות לבנים כדקיי״ל (ב״מ דף מז:) בכליו של קונה דמוכחא מילתא מדקא משתדלא בזכיית הבנים וגם נתן לה קרקע כל שהוא ואינה מערערת כלום כיון דאיכא תרתי ודאי נתרצית להם בלב שלם להיות קונין מתנה זו שלא תוכל לטרוף מהן כתובתה ומחלה להן השעבוד שעל הנכסים הללו והפסידה כתובתה אם לא תמצא מקום אחר לגבות.
ושמואל אמר – אפילו אין מזכה להו על ידה אלא שהיתה לשם בשעה שכתב נכסיו לבניו והיא שותקת דכיון דכתב לה קרקע כל שהוא נתרצית ושתיקה כהודאה דמיא אבל אם לא נתן לה כלום שתיקה אינה אלא כדי לעשות נחת רוח לבעלה.
רבי יוסי ברבי חנינא אמר – אפילו לא היתה שם ולא חלק בפניה אלא שאמר לשון זה כשכתב לה ההוא קרקע כל שהוא טלי קרקע זו בכתובתיך והיא לא ערערה ודאי מחלה שעבודה משאר הנכסים ואחרון אחרון מיקל.
מב. פיסקא: רב אמר במזכה להן על ידיה – ראיתי מקשים מדאמרינן בפרק בתרא דנדרים בהל׳ המודר חתנו ממנו הנאה והוא רוצה לתת לבתו מעות אומר לה הרי המעות הללו נותנין לך במתנה על מנת שאין לבעליך רשות בהן אלא מה שאת נושאה ונותנת בפיך ואמרינן עלה אמר רב לא שנו אלא דאמר לה מה שאת נושאה ונותנת לפיך אבל אם אמר לה מה שתרצי עשי בו קנה יתהון בעל ורב סבר כר׳ מאיר דאמר יד אשה כיד בעלה דמיא ואם כן היכי מצי להקנות לבנים על ידה ומה היה מועיל הא לא נפקו הנכסים מרשות הבעל ועוד תיקשי דרב אדרב דבפרק חזקת הבתים אמרינן אמר רב המוכר שדה לאשתו קנתה והבעל אוכל פירות במתנה קנתה ואין הבעל אוכל פירות ואם יד אשה כיד בעלה היכי מציא למיקני המתנה הא לא נפקא מרשות בעל ומתרצים דהכי אמרינן התם בנדרים גבי ההיא דתנן בעירובין והמזכה להן על ידי בנו ובתו הגדולים ועל ידי אשתו ורמינן עלה ההיא דתניא ואילו שאין זכין להן בנו ובתו הקטנים ועבדו ושפחתו הכנענים ואשתו ופריק רב אשי מתני׳ דתנן ומזכה להן על יד אשתו בשיש לה חצר באותו מבוי עסיקינן דמיגו דזכיא לנפשה זכיא לאחריני אלמא יש זכייה לאשה מבעלה שהוא רוצה לסלק עצמו ומזכה לאשתו אבל לזכות לאחרים על ידה אינו יכול כי אם על ידי מיגו דזכיא לנפשה והילכך יכול בעל למכור או ליתן במתנה שדה לאשתו והכא נמי מיגו דזכיא לנפשה שהרי כתב לה קרקע כל שהו זכיא נמי לבנים. ורבינו שמואל זצוק״ל פירש במזכה להן על ידה שנתנה לו סודר שלה להקנות בו לבנים כדקימא לן בכליו של קונה ואין הלשון מוכיח כן אלא שאמר לה זכי בעבור פלוני בני.
רב אמר במזכה להן על ידיה. ואם תאמר והא לא זכיה להו, דיד האשה כיד בעלה, וכדאמרינן בעירובין (עירובין עט,) ומזכה להן על ידי בנו ובתו הגדולים אבל לא על ידי אשתו. י״ל כשזכה לה בכללן, דמגו דזכיה לנפשה זכיה נמי לאחריני, וכדאיתא בפרק בתרא דנדרים (נדרים פח:) דיש לה חצר באותו מבוי דכיון דזכיא לנפשא זכיא לאחריני. ואי נמי י״ל אף על פי שהן א[י]נן זוכין על ידה (ממה) [מכל מקום היא מתכונת לזכות להן וגליא דעתא דניחא לה ומוחלת על כתובתה. ולרב אפילו לא כתב לה נמי קרקע, אבדה כתובתה, דהא גליא דעתא דניחא לה במתנת הבנים. והא דנקיט וכתב לאשתו קרקע כל שהוא, אורחא דמילתא נקט, שאין דרך בני אדם לפטור את נשותיהם בלא כלום. כן כתב הרב ר׳ זרחיה הלוי ז״ל.
רבי יוסי בר חנינא אומר באומר לה טלי קרקע זו בכתובתיך. רבי יוסי בר חנינא מחמיר טפי משמואל ולא סגיא ליה במחלק בפניה והיא שותקת אלא בדאמר לה טלי קרקע זו בכתובתיך ונתרצית והודית או שקבלה השטר שכתב לה על אותו קרקע אי נמי ששתקה כשאמר לה כן ושתיקה כהודאה. וכן דעת הרב הגאון ז״ל ורבי יוסי חנינא מחמיר טפי משמואל כמו שכתבנו. ולרבי יוסי בר חנינא אף על גב דלכאורה לא בעינן שיהא מחלק לפניה והיא שותקת מכל מקום בעינן שתדע שחלק נכסיו לבניו בשעה שאמר לה טלי קרקע זו בכתובתה שאם אינה יודעת שחלק נכסיו למאי מהני חילוק נכסיו לבניו לענין מחילת האשה. ומקולי כתובה שנו כאן. אכולהו פירוקי קאי דגבי בעל חוב אף על פי שזכה לבניו על ידו לא אמרינן דמחל שעבודו אפילו מאותן הנכסים דמימר אמר השני נוח לי ואף על גב שאמר לו טול קרקע זו בחובך והודה אמרינן שאינו נוטל בכל חובו אלא שהוא נוטל במקצת חוב כל שכן אם לא הודה בפירוש אלא ששתק דליכא למימר שתיקה כהודאה לעשות שתיקה כמחילה. עליות.
אמר רב: מדובר שם באב המזכה להן לבניו את נכסיו על ידה באמצעות אשתו. וכיון שמזכה להם על ידה והיא לא מחתה, משמע שגם היא מסכימה לכך. ושמואל אמר: מדובר לא רק במזכה על ידה ממש, אלא אף במחלק לפניה (בנוכחותה) את הנכסים בין הבנים והיא שותקת ואינה שואלת ״מה יהיה בחלקי״? ואילו ר׳ יוסי בר׳ חנינא אמר: מדובר באומר לה ״טלי קרקע זו בכתובתך״, כלומר, שקרקע זו תשמש עבור פרעון כל כתובתך.
Rav says: This mishna is referring to a case where the husband transfers ownership of his property to his sons through his wife’s participation in a formal act of acquisition. Not only did she not protest the transfer of property to the sons, but she facilitated the transaction. Clearly, she agreed to waive payment of her marriage contract. And Shmuel says: It is referring not only to a case where she actually participates in the act of acquisition, but also to a case where he distributes the property to his sons in her presence, and she is silent and does not ask about her marriage contract. Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, says: It is referring to a case where he says to her: Take only this parcel of land for your marriage contract.
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.