רבי ינאי – גבאי הוה ויזיף מעות הצדקה לצורכו ופרע.
דכמה דמשהי – רבי ינאי דלית ליה זוזי למפרע ניחא להו לעניים.
דמעשה – רבי ינאי לציבורא ואמר דלית ליה מעות לחלק לעניים וכופה אותם לצדקה ואיכא רווחא לעניים.
(1) 
אִינִי וְהָא רַבִּי יַנַּאי יָזֵיף וּפָרַע שָׁאנֵי רַבִּי יַנַּאי דְּנִיחָא לְהוּ לַעֲנִיִּים דְּכַמָּה דִּמְשַׁהֵי מעשי וּמַיְיתֵי לְהוּ.
אִינִי וְהָא רַבִּי יַנַּאי יָזֵיף וּפָרַע שָׁאנֵי רַבִּי יַנַּאי דְּנִיחָא לְהוּ לַעֲנִיִּים דְּכַמָּה דִּמְשַׁהֵי מעשי וּמַיְיתֵי לְהוּ.The Gemara asks: Is that so? But Rabbi Yannai, who was a charity collector, borrowed money belonging to charity and repaid. The Gemara answers: The case of Rabbi Yannai is different; it is beneficial to the poor that he be allowed to borrow and repay, as the longer he leaves the charity fund empty, the more he impels people to give charity, and he thereby brings more money to the poor.
ושואלים: איני [האמנם]? והא [והרי] ר׳ ינאי, שהיה גבאי צדקה, יזיף ופרע [היה לווה ממעות צדקה שבאו לידו ופורע]! ומשיבים: שאני [שונה דינו של] ר׳ ינאי, דניחא להו [שנוח להם] לעניים בכך, מפני דכמה דמשהי מעשי ומייתי להו [שככל שהיה משהה את קופת הצדקה בלא מעות, כך היה כופה את הציבור ומביא להם] מעות נוספות.
The Gemara asks: Is that so? But Rabbi Yannai, who was a charity collector, borrowed money belonging to charity and repaid. The Gemara answers: The case of Rabbi Yannai is different; it is beneficial to the poor that he be allowed to borrow and repay, as the longer he leaves the charity fund empty, the more he impels people to give charity, and he thereby brings more money to the poor.
הכל
(2) ת״ר תָּנוּ רַבָּנַן איִשְׂרָאֵל שֶׁהִתְנַדֵּב מְנוֹרָה אוֹ נֵר לְבֵית הַכְּנֶסֶת אָסוּר לְשַׁנּוֹתָהּ סָבַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא לְמֵימָר לָא שְׁנָא לִדְבַר הָרְשׁוּת וְלָא שְׁנָא לִדְבַר מִצְוָה אֲמַר לֵיהּ רַב אַמֵּי הָכִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן לֹא שָׁנוּ אֶלָּא לִדְבַר הָרְשׁוּת אֲבָל לִדְבַר מִצְוָה מוּתָּר לְשַׁנּוֹתָהּ.
The Sages taught a baraita that deals with a similar matter: In the case of a Jew who donated a candelabrum or a lamp to the synagogue, it is prohibited to change it and use it for another purpose. Rabbi Ḥiyya bar Abba thought to say that there is no difference whether he wishes to change for a voluntary matter or for a matter involving a mitzva, as in both cases it is prohibited. Rav Ami said to Rabbi Ḥiyya bar Abba: This is what Rabbi Yoḥanan says: When the Sages taught the baraita, they taught only that it is prohibited when he changes it for a voluntary matter, but it is permitted to change it for a matter involving a mitzva.
אלא לא שנא – דבין אמר עלי ובין אמר זו מותר לשנותה:
צדקה הוי כנדר לעבור עליה בבל תאחר:
והא ר׳ ינאי – דהוה גבאי יזיף לעצמו ופרע אע״ג דבאתה לידו:
דכמה דמישתהי – שאינו יכול לפורעה ואין בכיס צדקה מעשה לרבים דלית בו צדקה ומייתי להו לעניים יותר ממה שהוא חייב לכיס והוי הנאה לעניים ולבסו׳ דאית גביה היה פורעה אבל איניש אחרינא אסור לשנותה מאחר שבאתה ליד גבאי:
מנורה – פמוט:
לא שנא לדבר מצוה – אפי׳ לפדיון שבויים:
ועוד בעניינים אלו תנו רבנן [שנו חכמים]: ישראל שהתנדב מנורה או נר לבית הכנסת — אסור לשנותה, להשתמש בה לצורך דבר אחר. סבר [סבור היה] ר׳ חייא בר אבא למימר [לומר]: לא שנא [לא שונה הדין] לדבר הרשות ולא שנא [ולא שונה הדין] לדבר מצוה, אסור לשנותה. אמר ליה [לו] רב אמי, הכי [כך] אמר ר׳ יוחנן: לא שנו שאסור לשנותה, אלא לדבר הרשות, אבל לדבר מצוה — מותר לשנותה.
The Sages taught a baraita that deals with a similar matter: In the case of a Jew who donated a candelabrum or a lamp to the synagogue, it is prohibited to change it and use it for another purpose. Rabbi Ḥiyya bar Abba thought to say that there is no difference whether he wishes to change for a voluntary matter or for a matter involving a mitzva, as in both cases it is prohibited. Rav Ami said to Rabbi Ḥiyya bar Abba: This is what Rabbi Yoḥanan says: When the Sages taught the baraita, they taught only that it is prohibited when he changes it for a voluntary matter, but it is permitted to change it for a matter involving a mitzva.
הכל
(3) מִדְּאָמַר ר׳ רַבִּי אַסִּי אָמַר ר׳ רַבִּי יוֹחָנָן גּוֹי 1 בשֶׁהִתְנַדֵּב מְנוֹרָה אוֹ נֵר לְבֵית הַכְּנֶסֶת עַד שֶׁלֹּא נִשְׁתַּקַּע שֵׁם בְּעָלֶיהָ אָסוּר לְשַׁנּוֹתָהּ מִשֶּׁנִּשְׁתַּקַּע שֵׁם בְּעָלֶיהָ מוּתָּר לְשַׁנּוֹתָהּ.
This halakha is derived from the fact that Rabbi Asi says that Rabbi Yoḥanan says: With regard to a gentile who donated a candelabrum or a lamp to the synagogue, if it is before its owner’s name has been forgotten, i.e., people still remember that he donated the item, it is prohibited to change it and use it for another purpose. Once its owner’s name has been forgotten, it is permitted to change it.
1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: "עובד כוכבים".
עד שלא נשתקע שם בעליה אסור לשנותה (וטעמא דעובד כוכבים כי לא נשתקע בעליה) שאדם זוכר מי הקדישה ואומרין זו מנורה של פלוני:
ערך כח
כח – א(ערכין ו:) עד היכן תוכחה רב אמר עד הכאה ושמואל אמר עד קללה ור׳ יוחנן אמר עד נזיפה ושלשתן מקרא אחד דרשו וכו׳.
א. [צורעכט ווייזען.]
מדאמר ר׳ אסי כו׳ – כלומר מדנקט ר׳ אסי עובד כוכבים דפעי וצועק למה שניתם ממה שנתתי מכלל דישראל דלא פעי שרי לשנויי לדבר מצוה דאי בישראל אסור ל״ל למנקט עובד כוכבים.
שלא נשתקע שם בעליה – ממנה שעדיין אומרים זו היא מנורה נדבתו של פלוני עובד כוכבים.
אסור לשנותה – דפעי.
ודין זה נלמד ממה שאמר ר׳ אסי אמר ר׳ יוחנן: גוי שהתנדב מנורה או נר לבית הכנסת, עד שלא נשתקע (נשתכח) שם בעליה, שאנשים זוכרים שהוא תרם אותה — אסור לשנותה, משנשתקע שם בעליה — מותר לשנותה.
This halakha is derived from the fact that Rabbi Asi says that Rabbi Yoḥanan says: With regard to a gentile who donated a candelabrum or a lamp to the synagogue, if it is before its owner’s name has been forgotten, i.e., people still remember that he donated the item, it is prohibited to change it and use it for another purpose. Once its owner’s name has been forgotten, it is permitted to change it.
הכל
(4) לְמַאי אִילֵימָא לִדְבַר הָרְשׁוּת מַאי אִירְיָא גּוֹי 1 אֲפִילּוּ יִשְׂרָאֵל נָמֵי.
The Gemara clarifies: With regard to what purpose is it stated that one may not change it before the owner’s name was forgotten? If we say that it is prohibited to change it for a voluntary matter, why does the baraita specifically mention a gentile? It is prohibited to change it in this manner even if it was donated by a Jew.
1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: "עובד כוכבים".
1אילימא לדבר הרשות מאי איריא עובד כוכבים אפילו ישראל נמי – הכי נמי מצי למימר מאי איריא לא נשתקע שם בעליה אפי׳ נשתקע נמי.
1. בדפוס וילנא מופיע כאן תוס׳ ד״ה ״עד שלא באתה״. ד״ה זה מופיע במהדורתנו בדף ו׳.
ויש לברר: למאי [למה נאסר לשנותה] קודם שנשתקע שם הבעלים? אילימא [אם תאמר] לדבר הרשות, מאי איריא [מדוע מדובר דווקא] על גוי? אפילו אם ישראל התנדב מנורה, נמי [גם כן] אסור לשנותה לדבר רשות!
The Gemara clarifies: With regard to what purpose is it stated that one may not change it before the owner’s name was forgotten? If we say that it is prohibited to change it for a voluntary matter, why does the baraita specifically mention a gentile? It is prohibited to change it in this manner even if it was donated by a Jew.
הכל
(5) אֶלָּא לִדְבַר מִצְוָה וְטַעְמָא דְּגוֹי 1 הוּא דְּפָעֵי אֲבָל יִשְׂרָאֵל דְּלָא פָּעֵי שַׁפִּיר דָּמֵי.
Rather, the baraita must be dealing with a change for a matter involving a mitzva, and therefore it is prohibited only if the donor is a gentile and his name has not yet been forgotten. And the reason for this halakha is that it is specifically a gentile who would protest and scream: Where is the candelabrum that I donated? But in the case of a Jew, who would not protest and scream if they used his donation for a different mitzva, one may well change it.
1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: "דעובד כוכבים".
וטעמא דעובד כוכבים – כי לא נשתקע שמו ממנה דאסור לשנותה אפי׳ לדבר מצוה דעובד כוכבים מיפעא פעי כשאינו רואה אותה צועק ואומר היכן היא מנורה שהקדשתי:
[שעיזרק טייעא – גוי סוחר]. שנייה רחבה – לדבר מצוה קודם דנשתקע ממנה שמו:
אלא מדובר בשינוי לדבר מצוה, שהוא אסור קודם שנשתקע שם הבעלים, רק אם המתנדב הוא גוי, אבל לא ישראל. וטעמא [וטעם הדבר], מפני שגוי הוא דפעי [שצועק] היכן המנורה שנדבתי, ומוחה על כך. אבל ישראל דלא פעי [שאינו צועק] כשמשנים את נדבתו לצורך מצוה אחרת, שפיר דמי [יפה, נכון הדבר].
Rather, the baraita must be dealing with a change for a matter involving a mitzva, and therefore it is prohibited only if the donor is a gentile and his name has not yet been forgotten. And the reason for this halakha is that it is specifically a gentile who would protest and scream: Where is the candelabrum that I donated? But in the case of a Jew, who would not protest and scream if they used his donation for a different mitzva, one may well change it.
הכל
(6) שַׁעַזְרַק טַיָּיעָא אִינַּדַּב שְׁרָגָא לְבֵי כְנִישְׁתָּא דְּרַב יְהוּדָה שַׁנְּיֵיהּ רַחֲבָא וְאִיקְּפֵד רָבָא אִיכָּא דְּאָמְרִי שַׁנְּיֵיהּ רָבָא וְאִיקְּפֵד רַחֲבָא וא״ד וְאִיכָּא דְּאָמְרִי שַׁנְּיֵיהּ חַזָּנֵי דְּפוּמְבְּדִיתָא וְאִיקְּפֵד רַחֲבָא וְאִיקְּפֵד רַבָּה.
The Gemara relates that Sha’azrak, an Arab [tayya’a] merchant, donated a candelabrum to Rav Yehuda’s synagogue. Raḥava changed its purpose before Sha’azrak’s name was forgotten as the donor, and Rava became angry at Raḥava for not waiting. Some say the opposite: Rava changed its purpose, and Raḥava became angry at Rava. And some say that the attendants of Pumbedita, the charity collectors, changed its purpose, and Raḥava became angry at them, and Rabba became angry at them as well.
מסופר, שעזרק טייעא [סוחר ערבי] אינדב שרגא לבי כנישתא [התנדב נר לבית הכנסת] של רב יהודה, שנייה [שינה אותו] רחבא לדבר אחר, קודם שנשתקע שמו של שעזרק ממנה, ואיקפד [והקפיד] רבא על שלא המתינו. איכא דאמרי [יש שאומרים] להיפך: שנייה [שינה אותו] רבא, ואיקפד [והקפיד] רחבא. ואיכא דאמרי [ויש שאומרים]: שנייה חזני דפומבדיתא [שינו אותה גבאי פומבדיתא], ואיקפד [והקפיד] רחבא ואיקפד [והקפיד גם] רבה.
The Gemara relates that Sha’azrak, an Arab [tayya’a] merchant, donated a candelabrum to Rav Yehuda’s synagogue. Raḥava changed its purpose before Sha’azrak’s name was forgotten as the donor, and Rava became angry at Raḥava for not waiting. Some say the opposite: Rava changed its purpose, and Raḥava became angry at Rava. And some say that the attendants of Pumbedita, the charity collectors, changed its purpose, and Raḥava became angry at them, and Rabba became angry at them as well.
הכל
(7) מַאן דְּשַׁנְּיֵיהּ סָבַר דְּלָא שְׁכִיחַ וּמַאן דְּאִיקְּפֵד סָבַר זִמְנִין דְּמִקְּרֵי וְאָתֵי.:
The Gemara explains: The one who changed its purpose holds that it was permitted to change it, as it was not common for Sha’azrak to be in the city and it was unlikely that he would protest the change. And the one who became angry holds that even so, they should not have changed it, as sometimes he happens to come there.
דהא לא שכיח שהולך תדיר לסחורתו ולא חזי לה ולא פעי ודמי כמי שנשתקע שמו ממנה:
זימנין דמיקרי ואתי – ולא חזי ליה ופעי:
ומסבירים: מאן דשנייה סבר [מי ששינה היה סבור] שמותר הדבר, מפני דלא שכיח [שעזרק אינו מצוי בעיר], ואין לחשוש לכך שימחה. ומאן דאיקפד סבר [ומי שהקפיד היה סבור]: זמנין דמקרי ואתי [פעמים קורה שהוא בא לשם] ויש לחשוש לכך.
The Gemara explains: The one who changed its purpose holds that it was permitted to change it, as it was not common for Sha’azrak to be in the city and it was unlikely that he would protest the change. And the one who became angry holds that even so, they should not have changed it, as sometimes he happens to come there.
הכל
(8) מתני׳ מַתְנִיתִין : הַגּוֹסֵס וְהַיּוֹצֵא לֵיהָרֵג גלֹא נִידָּר וְלֹא נֶעֱרָךְ ר׳ רַבִּי חֲנִינָא בֶּן עֲקַבְיָא אוֹמֵר נֶעֱרָךְ מִפְּנֵי שֶׁדָּמָיו קְצוּבִין רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר דנוֹדֵר וּמַעֲרִיךְ וּמַקְדִּישׁ וְאִם הִזִּיק חַיָּיב.:
MISHNA: One who is moribund and one who is taken to be executed after being sentenced by the court is neither the object of a vow nor valuated. Rabbi Ḥanina ben Akavya says: He is not the object of a vow, because he has no market value; but he is valuated, due to the fact that one’s value is fixed by the Torah based on age and sex. Rabbi Yosei says: One with that status vows to donate the assessment of another person to the Temple treasury, and takes vows of valuation, and consecrates his property; and if he damages the property of others, he is liable to pay compensation.
מתני׳ הגוסס והיוצא ליהרג כו׳ – מפרש בגמרא טעמא.
ר״ח בן עקביא – איוצא ליהרג פליג אבל בגוסס מודה דכתיב (ויקרא כז) והעמיד והעריך אותו וגוסס לאו בר העמדה והערכה הוא.
שדמיו קצובין – בפרשה ערכין אבל אנודר מודה דהא כנמכר בשוק בעי למשיימיה וזה אינו נמכר בשוק כלומר שאין אדם קונהו ויפסיד מעותיו.
נודר ומעריך כו׳ – ובגמרא מפרש מאי קא אתי ר׳ יוסי למימר הא ת״ק לא אמר אינו נודר שאם אמר דמי פלוני עלי יפטר דהא לא נידר קאמר.
א משנה הגוסס (העומד למות) וכן היוצא ליהרג לאחר שנגמר דינו בבית הדין — לא נידר ולא נערך, שמי שנדר את דמיו או את ערכו — פטור. ר׳ חנינא בן עקביא אומר: אמנם אינו נידר, מפני שאין לו דמים, שלא ניתן למוכרו כעבד. אבל נערך, מפני שדמיו קצובין בתורה, לפי גילו. ר׳ יוסי אומר: אדם במצב כזה נודר דמיו של פלוני, ומעריך, ומקדיש מנכסיו, ואם הזיק — חייב בתשלומים.
MISHNA: One who is moribund and one who is taken to be executed after being sentenced by the court is neither the object of a vow nor valuated. Rabbi Ḥanina ben Akavya says: He is not the object of a vow, because he has no market value; but he is valuated, due to the fact that one’s value is fixed by the Torah based on age and sex. Rabbi Yosei says: One with that status vows to donate the assessment of another person to the Temple treasury, and takes vows of valuation, and consecrates his property; and if he damages the property of others, he is liable to pay compensation.
הכל
(9) גמ׳ גְּמָרָא : בִּשְׁלָמָא גּוֹסֵס לֹא נִידָּר דְּלָאו בַּר דָּמִים הוּא וְלֹא נֶעֱרָךְ דְּלָאו בַּר הַעֲמָדָה וְהַעֲרָכָה הוּא אֶלָּא יוֹצֵא לֵיהָרֵג בִּשְׁלָמָא לֹא נִידָּר דְּלָאו בַּר דָּמִים הוּא אֶלָּא לֹא נֶעֱרָךְ אַמַּאי לָא.
GEMARA: The Gemara asks: Granted, it makes sense that one who is moribund is not the object of a vow, as he has no monetary value. And it also stands to reason that he is not valuated, as he is not subject to setting, i.e., standing, and therefore is not subject to valuation. The verse states: “Then he shall be set before the priest, and the priest shall value him” (Leviticus 27:8). This teaches that anyone who cannot stand, such as one who is dying, is not included in the halakha of valuation. But with regard to one who is taken to be executed, granted, he is not the object of a vow, as he has no monetary value, since no one would purchase him. But with regard to the mishna’s statement that he is not valuated, why not?
ב גמרא שנינו במשנה כי הגוסס והיוצא ליהרג לא נידר ולא נערך. ושואלים: בשלמא [נניח] גוסס לא נידר — מפני דלאו בר [שלא בן] דמים הוא, שאין שווי לגוסס, ולא נערך — מפני דלאו בר [שלא בן] העמדה והערכה הוא, ונאמר בתורה: ״והעמידו לפני הכהן והעריך״ (ויקרא כז, ח), ומי שלא ניתן להעמידו — אין לו דין ערכין. אלא יוצא ליהרג, בשלמא [נניח] שלא נידר — מפני דלאו בר [שלא בן] דמים הוא, שאין לו קונים, אלא לא נערך, אמאי לא [מדוע לא]?
GEMARA: The Gemara asks: Granted, it makes sense that one who is moribund is not the object of a vow, as he has no monetary value. And it also stands to reason that he is not valuated, as he is not subject to setting, i.e., standing, and therefore is not subject to valuation. The verse states: “Then he shall be set before the priest, and the priest shall value him” (Leviticus 27:8). This teaches that anyone who cannot stand, such as one who is dying, is not included in the halakha of valuation. But with regard to one who is taken to be executed, granted, he is not the object of a vow, as he has no monetary value, since no one would purchase him. But with regard to the mishna’s statement that he is not valuated, why not?
הכל
(10) דְּתַנְיָא מִנַּיִן הַיּוֹצֵא לֵיהָרֵג וְאָמַר עֶרְכִּי עָלַי שֶׁלֹּא אָמַר כְּלוּם ת״ל תַּלְמוּד לוֹמַר {ויקרא כ״ז:כ״ח,כ״ט} כׇּל חֵרֶם לֹא יִפָּדֶה יָכוֹל אֲפִילּוּ קוֹדֶם שֶׁנִּגְמַר דִּינוֹ תַּלְמוּד לוֹמַר {ויקרא כ״ז:כ״ט} מִן הָאָדָם וְלֹא כׇּל הָאָדָם.
The Gemara answers that the reason is as it is taught in a baraita: From where is it derived that in the case of one who is being taken to be executed and who said: My valuation is upon me to donate to the Temple, that he did not say anything, and the valuation is not collected from his estate? The verse states: “Anything dedicated [ḥerem], that may be dedicated of men, shall not be redeemed” (Leviticus 27:29). This teaches that with regard to one who is worthy of excommunication [ḥerem], i.e., condemned to death, one cannot redeem him, i.e., pay his valuation. One might have thought that this applies even before his verdict is issued, i.e., that this halakha applies even if one issued this statement before being sentenced to death. Therefore, the verse states: “Of men,” and not all men, i.e., only some men destined to be executed have no valuation, and not all of them.
מנין ליוצא ליהרג ואמר ערכי עלי שלא אמר כלום – ומשום דליתא בדמים ליכא למעוטי דהא איתרבו לעיל (דף ב.) מנוול ומוכה שחין.
ומשיבים, דתניא [ששנויה ברייתא]: מנין שהיוצא ליהרג ואמר ״ערכי עלי״, שלא אמר כלום, ולא יגבו מנכסיו? תלמוד לומר: ״כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה מות יומת״ (ויקרא כז, כט), שמי שדינו למות (״אשר יחרם״) אינו בכלל פדיון וערכין. יכול נאמר כן אפילו העריך את הנידון קודם שנגמר דינו למיתה? תלמוד לומר: ״כל אשר יחרם מן האדם״, ולא כל האדם.
The Gemara answers that the reason is as it is taught in a baraita: From where is it derived that in the case of one who is being taken to be executed and who said: My valuation is upon me to donate to the Temple, that he did not say anything, and the valuation is not collected from his estate? The verse states: “Anything dedicated [ḥerem], that may be dedicated of men, shall not be redeemed” (Leviticus 27:29). This teaches that with regard to one who is worthy of excommunication [ḥerem], i.e., condemned to death, one cannot redeem him, i.e., pay his valuation. One might have thought that this applies even before his verdict is issued, i.e., that this halakha applies even if one issued this statement before being sentenced to death. Therefore, the verse states: “Of men,” and not all men, i.e., only some men destined to be executed have no valuation, and not all of them.
הכל
(11) וּלְרַבִּי חֲנִינָא בֶּן עֲקַבְיָא דְּאָמַר נֶעֱרָךְ מִפְּנֵי שֶׁדָּמָיו קְצוּבִין הַאי כׇּל חֵרֶם מַאי עָבֵיד לֵיהּ.
The Gemara asks: And with regard to Rabbi Ḥanina ben Akavya, who says in the mishna that even a person taken to be executed is valuated, due to the fact that one’s value is fixed, what does he do with the phrase “anything dedicated”?
ושואלים: ולדעת ר׳ חנינא בן עקביא שאמר במשנתנו כי היוצא ליהרג נערך מפני שדמיו קצובין, האי [מקרא זה] ״כל חרם״ מאי עביד ליה [מה הוא עושה עמו]?
The Gemara asks: And with regard to Rabbi Ḥanina ben Akavya, who says in the mishna that even a person taken to be executed is valuated, due to the fact that one’s value is fixed, what does he do with the phrase “anything dedicated”?
הכל
(12) לְכִדְתַנְיָא רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר לְפִי שֶׁמָּצִינוּ לַמּוּמָתִים בִּידֵי שָׁמַיִם שֶׁנּוֹתְנִין מָמוֹן וּמִתְכַּפֵּר לָהֶם שֶׁנֶּאֱמַר {שמות כ״א:ל׳} אִם כּוֹפֶר יוּשַׁת עָלָיו יָכוֹל אַף בִּידֵי אָדָם כֵּן תַּלְמוּד לוֹמַר כׇּל חֵרֶם לֹא יִפָּדֶה.
The Gemara answers that he requires it for that which is taught in a baraita: Rabbi Yishmael, son of Rabbi Yoḥanan ben Beroka, says: Since we found with regard to those executed at the hand of Heaven that they give money and their sins are atoned, as it is stated in the case of the owner of a forewarned ox that killed a person: “The ox shall be stoned, and its owner shall also be put to death. If there be laid upon him a ransom, then he shall give for the redemption of his life whatsoever is laid upon him” (Exodus 21:29–30), one might have thought that even with regard to those liable to receive the death penalty at the hands of man it is so, that one can pay in lieu of execution. Therefore, the verse states: “Anything dedicated that may be dedicated of men, shall not be redeemed” (Leviticus 27:29).
שנותנין ממון ומתכפר להן – שנאמר השור יסקל וגם בעליו יומת מיתה בידי שמים וסמיך ליה אם כופר יושת עליו אלמא אית להו פדיון למומתים בידי שמים:
[ת״ל כל חרם לא יפדה – מי שעומד לחרם ליהרג אין לו פדיון. מיתות חמורות שלא ניתנה שגגתן לכפרה כמו מגדף ומכה אביו ואמו:
למומתין בידי שמים – כגון האי דכתיב השור יסקל וגם בעליו יומת והך מיתה ליכא למימר בידי אדם דהא אמרי׳ בפ״ק דסנהדרין (דף טו:) מות יומת המכה רוצח הוא על רציחתו אתה הורגו ואי אתה הורגו על רציחת שורו.
ומשיבים: הוא דורש אותו לכדתניא [לכמו ששנויה ברייתא], ר׳ ישמעאל בנו של ר׳ יוחנן בן ברוקה אומר: לפי שמצינו למומתים בידי שמים שנותנין ממון ומתכפר להם, שנאמר בדין בעליו של שור מועד שהמית אדם: ״השור יסקל וגם בעליו יומת. אם כפר יושת עליו ונתן פדיון נפשו״ (שמות כא, כט—ל), יכול אף חייב מיתה בידי אדם דינו כן, שיתן ממון ויתכפר לו? תלמוד לומר: ״כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה״.
The Gemara answers that he requires it for that which is taught in a baraita: Rabbi Yishmael, son of Rabbi Yoḥanan ben Beroka, says: Since we found with regard to those executed at the hand of Heaven that they give money and their sins are atoned, as it is stated in the case of the owner of a forewarned ox that killed a person: “The ox shall be stoned, and its owner shall also be put to death. If there be laid upon him a ransom, then he shall give for the redemption of his life whatsoever is laid upon him” (Exodus 21:29–30), one might have thought that even with regard to those liable to receive the death penalty at the hands of man it is so, that one can pay in lieu of execution. Therefore, the verse states: “Anything dedicated that may be dedicated of men, shall not be redeemed” (Leviticus 27:29).
הכל
(13) אֵין לִי אֶלָּא מִיתוֹת חֲמוּרוֹת שֶׁלֹּא נִיתְּנָה שִׁגְגָתָן לְכַפָּרָה מִיתוֹת קַלּוֹת שֶׁנִּיתְּנָה שִׁגְגָתָן לְכַפָּרָה מִנַּיִן תַּלְמוּד לוֹמַר כׇּל חֵרֶם.:
I have derived only that one cannot give payment in lieu of execution with regard to severe prohibitions punishable by the death penalty, e.g., blasphemy or cursing one’s father, for which no atonement is designated in the Torah for their unwitting violation. From where is it derived that the same applies to less severe prohibitions punishable by the death penalty, e.g., violating Shabbat or killing, for which atonement of an offering or exile is designated in the Torah for their unwitting violation? The verse states: “Anything dedicated,” to include all prohibitions punishable by court-administered execution.
שלא ניתנה שגגתן לכפרה – כגון מגדף ומקלל אביו דאם עשה בשוגג אינו בקרבן ולא בגלות.
מיתות קלות – כלומר דקלות להך מילתא שניתנה שגגתן לכפרה כגון רוצח דשגגתו גולה ועובד ע״ז ומחלל שבת ובא על הערוה דשגגתו חטאת.
אין לי אלא במיתות על עבירות חמורות, אותן שלא ניתנה שגגתן לכפרה, שאם עשאן בשוגג אין לו כפרה בקרבן או בגלות, כגון מגדף ומקלל אביו, ויש לומר שמטעם זה גם אינם מתכפרים בממון אם עשו במזיד, אבל במיתות קלות, אותן שניתנה שגגתן לכפרה, כגון מחלל שבת בשוגג שמביא חטאת, או רוצח בשוגג שגולה, מנין שלא יתכפר בהם המזיד בממון? תלמוד לומר: ״כל חרם״, והמילה ״כל״ מרבה אף אותם.
I have derived only that one cannot give payment in lieu of execution with regard to severe prohibitions punishable by the death penalty, e.g., blasphemy or cursing one’s father, for which no atonement is designated in the Torah for their unwitting violation. From where is it derived that the same applies to less severe prohibitions punishable by the death penalty, e.g., violating Shabbat or killing, for which atonement of an offering or exile is designated in the Torah for their unwitting violation? The verse states: “Anything dedicated,” to include all prohibitions punishable by court-administered execution.
הכל
(14) רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר נוֹדֵר וּמַעֲרִיךְ כּוּ׳.: וְתַנָּא קַמָּא מִי קָאָמַר דְּלָא.
§ The mishna teaches, with regard to one who is taken to be executed, that Rabbi Yosei says: Such a person vows to donate the assessment of another person to the Temple treasury, and takes vows of valuation, and consecrates his property; and if he damages the property of others, he is liable to pay compensation. The Gemara asks: And does the first tanna say that such a person does not vow to donate the assessment of another person to the Temple treasury and take vows of valuation, such that Rabbi Yosei could be understood as disputing his opinion? The first tanna merely said that such an individual is not subject to vows and valuations. What is the difference between their opinions?
ג בענין היוצא ליהרג נאמר במשנתנו, ר׳ יוסי אומר: נודר ומעריך (את האחרים) ומקדיש, ואם הזיק באותה שעה — חייב בתשלומים. ושואלים: ותנא קמא מי קאמר דלא [והתנא הראשון האם הוא אומר שאינו נודר ומעריך]? והרי רק אמר שאינו נידר ונערך!
§ The mishna teaches, with regard to one who is taken to be executed, that Rabbi Yosei says: Such a person vows to donate the assessment of another person to the Temple treasury, and takes vows of valuation, and consecrates his property; and if he damages the property of others, he is liable to pay compensation. The Gemara asks: And does the first tanna say that such a person does not vow to donate the assessment of another person to the Temple treasury and take vows of valuation, such that Rabbi Yosei could be understood as disputing his opinion? The first tanna merely said that such an individual is not subject to vows and valuations. What is the difference between their opinions?
הכל
(15) אֶלָּא בְּנוֹדֵר וּמַעֲרִיךְ וּמִקַּדִּישׁ כ״ע כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי כִּי פְלִיגִי בְּאִם הִזִּיק תַּנָּא קַמָּא סָבַר אִם הִזִּיק אֵינוֹ חַיָּיב בְּתַשְׁלוּמִין וְרַבִּי יוֹסֵי סָבַר אִם הִזִּיק חַיָּיב בְּתַשְׁלוּמִין.
Rather, with regard to whether or not one who is taken to be executed can vow to donate the assessment of another person to the Temple treasury, and take vows of valuation, and consecrate his property, everyone, including the first tanna, agrees that he can. When they disagree, it is in a case where he causes damage. The first tanna holds that if he causes damage he is not liable for payment, and Rabbi Yosei holds that if he causes damage he is liable to pay compensation.
כי פליגי באם הזיק – ובאם הקדיש לא פליגי שמיד שהקדיש חל הקדש ולא דמיא למלוה אבל יש להקשות אמאי לא פליגי באם נדר והעריך וי״ל דנקט הזיק משום דקתני חיוב בתשלומין (משום) [אהזיק] משמע דאהזיק לחודיה פליגי ובנודר ומעריך שמא יחול מיד אבל גובה מן היורשין ונודר ומעריך איצטריך דס״ד הואיל ואינו נידר ונערך נודר ומעריך נמי אינו קמ״ל דנודר ומעריך ומקדיש כשאר בני אדם.
אלא, בכך שהוא נודר ומעריך ומקדיש — כולי עלמא לא פליגי [הכל אינם חלוקים], וגם התנא הראשון סבור כן. כי פליגי [כאשר הם חלוקים] — הרי זה באם הזיק באותה שעה, תנא קמא סבר [התנא הראשון סבור]: אם הזיק — אינו חייב בתשלומין, ור׳ יוסי סבר [סבור]: אם הזיק — חייב בתשלומין.
Rather, with regard to whether or not one who is taken to be executed can vow to donate the assessment of another person to the Temple treasury, and take vows of valuation, and consecrate his property, everyone, including the first tanna, agrees that he can. When they disagree, it is in a case where he causes damage. The first tanna holds that if he causes damage he is not liable for payment, and Rabbi Yosei holds that if he causes damage he is liable to pay compensation.
הכל
(16) בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי אָמַר רַב יוֹסֵף בְּמִלְוָה עַל פֶּה גּוֹבֶה מִן הַיּוֹרְשִׁין קָמִיפַּלְגִי תַּנָּא קַמָּא סָבַר מִלְוָה עַל פֶּה אֵינוֹ גּוֹבֶה מִן הַיּוֹרְשִׁין וְרַבִּי יוֹסֵי סָבַר המִלְוָה עַל פֶּה גּוֹבֶה מִן הַיּוֹרְשִׁין.
The Gemara asks: With regard to what principle do these tanna’im disagree, as it is an accepted principle that one who causes damage must pay? Rav Yosef said: They disagree as to whether the payment can be collected from his estate. This depends on the question of whether or not one who is owed money from a loan by oral agreement, i.e., a loan given without a document that places a lien on the land, can collect from the heirs. The first tanna holds that one who is owed money from a loan by oral agreement cannot collect from the heirs, and Rabbi Yosei holds that one who is owed money from a loan by oral agreement can collect from the heirs.
מלוה על פה – כגון זה שהזיק ולא עמד בדין על כך קודם למיתה: תשלומי נזק כתובין בתורה ומדאורייתא משעבד ליה בעל כרחיה.
ושואלים: במאי קמיפלגי [במה הם חלוקים]? והלא התורה חייבה כל מי שהזיק לשלם! אמר רב יוסף: באפשרות לגבות את התשלומים מיורשיו, ובשאלה האם במלוה על פה (חוב שאינו כתוב בשטר) גובה בעל החוב מן נכסי החייב שביד היורשין קמיפלגי [חלוקים הם], תנא קמא סבר [התנא הראשון סבור]: מלוה על פה אינו גובה מן היורשין, ור׳ יוסי סבר [סבור]: מלוה על פה גובה מן היורשין.
The Gemara asks: With regard to what principle do these tanna’im disagree, as it is an accepted principle that one who causes damage must pay? Rav Yosef said: They disagree as to whether the payment can be collected from his estate. This depends on the question of whether or not one who is owed money from a loan by oral agreement, i.e., a loan given without a document that places a lien on the land, can collect from the heirs. The first tanna holds that one who is owed money from a loan by oral agreement cannot collect from the heirs, and Rabbi Yosei holds that one who is owed money from a loan by oral agreement can collect from the heirs.
הכל
(17) רָבָא אָמַר דכ״ע דְּכוּלֵּי עָלְמָא מִלְוָה עַל פֶּה אֵינוֹ גּוֹבֶה מִן הַיּוֹרְשִׁין וְהָכָא בְּמִלְוָה כְּתוּבָה בַּתּוֹרָה קָמִיפַּלְגִי תַּנָּא קַמָּא סָבַר מִלְוָה כְּתוּבָה בַּתּוֹרָה לָאו כִּכְתוּבָה בִּשְׁטָר דָּמְיָא וְרַבִּי יוֹסֵי סָבַר כִּכְתוּבָה בִּשְׁטָר דָּמְיָא.
Rava says: In fact, everyone agrees that one who is owed money from a loan by oral agreement cannot collect from the heirs; and here the tanna’im disagree with regard to the status of a loan that is written in the Torah, i.e., a financial obligation decreed by Torah law, such as paying damages. The first tanna holds that a loan that is written in the Torah is not considered as though it is written in a document, and may not be collected from the heirs. Rabbi Yosei holds that such a loan is considered as though it is written in a document, and therefore it may be collected from the heirs.
רבא אמר: דכולי עלמא [לדעת הכל] מלוה על פה אינו גובה מן היורשין, והכא [וכאן], במלוה הכתובה בתורה (כגון חובת המזיק לשלם) האם היא נחשבת כמילוה שבשטר קמיפלגי [הם חלוקים], תנא קמא סבר [התנא הראשון סבור]: מלוה כתובה בתורה — לאו [לא] ככתובה בשטר דמיא [נחשבת], ולכן לא יגבו מהנכסים שהוריש המזיק, ור׳ יוסי סבר [סבור]: ככתובה בשטר דמיא [נחשבת], ולכן יגבו מהנכסים שהוריש המזיק.
Rava says: In fact, everyone agrees that one who is owed money from a loan by oral agreement cannot collect from the heirs; and here the tanna’im disagree with regard to the status of a loan that is written in the Torah, i.e., a financial obligation decreed by Torah law, such as paying damages. The first tanna holds that a loan that is written in the Torah is not considered as though it is written in a document, and may not be collected from the heirs. Rabbi Yosei holds that such a loan is considered as though it is written in a document, and therefore it may be collected from the heirs.
הכל
(18) וְאִיכָּא דְּמַתְנֵי לַהּ אַהָא הַיּוֹצֵא לֵיהָרֵג הוּא שֶׁחָבַל בַּאֲחֵרִים חַיָּיב אֲחֵרִים שֶׁחָבְלוּ בּוֹ פְּטוּרִין רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר אַף הוּא אִם חָבַל בַּאֲחֵרִים פָּטוּר שֶׁלֹּא נִיתַּן לַחֲזָרַת עֲמִידַת בֵּית דִּין
And there are those who teach the dispute between Rava and Rav Yosef with regard to this baraita: In the case of one who is taken to be executed after being sentenced by the court, if he injured another he is liable for payment. But if others injured him they are exempt, as they would be if they injured a dead person. Rabbi Shimon ben Elazar says: Even if it was he who injured others, he is exempt, as he cannot be brought back to stand before the court for judgment, since he must be executed without delay.
ואיכא דמתני להא דר׳ יוסף דאמר במלוה ע״פ גובה כו׳ אהא היוצא ליהרג:
שלא ניתן לחזרת עמידת ב״ד – שהואיל ונגמר דינו ליהרג אין חוזרין ומביאין אותו לפני ב״ד בשביל שחבל לפי שאין מענין את דינו אלא לאחר שנגמר דינו ליהרג [לאלתר] יהרג משום צער בעלי חיים:
ואיכא דמתני לה – להא דרב יוסף ורבה.
חייב – דבר דעה הוא.
פטורין – דאין לו דמים ועומד הוא ליחבל וכל הנך איכא ליהרג בדיני ישראל קאמר.
1לחזרת עמידת ב״ד – שאין אתה יכול להחזירו לב״ד ולעמוד בדין על מה שחבל שאין מענין את דינו.
1. ד״ה זה מופיע בדפוס וילנא בתחילת דף ז׳.
ואיכא דמתני לה אהא [ויש ששונים את מחלוקת רב יוסף ורבא על ברייתא זו]: היוצא ליהרג, שנגמר דינו למיתה, הוא שחבל באחרים — חייב, אחרים שחבלו בו — פטורין, כאילו חבלו באדם מת. ר׳ שמעון בן אלעזר אומר: אף הוא אם חבל באחרים — פטור, מפני שלא ניתן לחזרת עמידת בית דין, כלומר, לא ניתן לחזור ולהעמידו לדין לאחר שנגמר דינו למיתה, מפני שצריך להמיתו מיד.
And there are those who teach the dispute between Rava and Rav Yosef with regard to this baraita: In the case of one who is taken to be executed after being sentenced by the court, if he injured another he is liable for payment. But if others injured him they are exempt, as they would be if they injured a dead person. Rabbi Shimon ben Elazar says: Even if it was he who injured others, he is exempt, as he cannot be brought back to stand before the court for judgment, since he must be executed without delay.
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.