(1) 
קַבְּלָן אהֲוָה הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר קַבְּלָן אע״ג אַף עַל גַּב דְּלֵית לֵיהּ נְכָסִים לְלֹוֶה מִשְׁתַּעְבַּד אֶלָּא למ״ד לְמַאן דְּאָמַר אִית לֵיהּ מִשְׁתַּעְבַּד לֵית לֵיהּ לָא מִשְׁתַּעְבַּד מַאי אִיכָּא לְמֵימַר.
קַבְּלָן אהֲוָה הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר קַבְּלָן The Gemara responds: Moshe bar Atzrei was a guarantor who accepted unconditional responsibility [kablan] for the payment of the marriage contract. The Gemara objects: This works out well according to the one who says that with regard to a kablan, even though the debtor has no property at the time of the loan, nevertheless the kablan is responsible for payment. But according to the one who says that if the debtor has property then the kablan is responsible, but if he does not have property then the kablan does not agree to become responsible for the payment, what can be said? Since Rav Huna owned no property, how could payment of the marriage contract be collected from Moshe bar Atzrei?
דמשאיל ליה קא משמע לן:
אמר רבן שמעון בן גמליאל [הערב לאשה בכתובתה] כו׳15: גרסינן בערכין ההוא גברא דזבנינהו לניכסיה וגירשה לדביתהו שלחה רב יוסף בריה דרבא לקמיה דרב פפא ערב תנן הקדש תנן לוקח מהו אמר ליה תנא16 כי רכולא17 ניחשוב וניזיל נהרדעי אמרי דתנן תנן דלא18 תנן לא תנן אמר רב שרביה מאי טעמיהו דנהרדעי בשלמא מקדיש משום רויחא דהקדש ערב נמי מצוה הוא דעבד ולא מידי חסרה אלא לוקח מיכדי מידע ידע דכל חד וחד איכא עליה כתובה אמאי ניזיל ניזבון19 איהו הוא דאפסיד אנפשיה וקימא לן כותיהו:
1. תנן: גלא : ״תנינן״.
2. נותנין: גה , כ״י נ , דפוסים. כ״י סוטרו : ״נותן״.
3. וסנדליו: גה , גלא , דפוסים. כ״י סוטרו : ״וסנדלו״, ונראה שכך גם כ״י נ .
4. ממועט: דפוסים : מועט .
5. הממועט: דפוסים : המועט .
6. הממועט: דפוסים : המועט .
7. מעלין...נכסיו: כ״י נ , דפוסים. חסר בכ״י סוטרו (שמא מחמת הדומות).
8. אותה: וכן גה , כ״י נ , דפוסים [בסוגריים מרובעים]. חסר בדפוס קושטא .
9. לאטלס: וכן גה , מנוקד בכ״י סוטרו . דפוס קושטא : לאטילס . דפוסים : לאיטליז .
10. גמ׳: וכן כ״י נ , דפוס קושטא . הציון חסר ב-גלא , דפוסים .
11. כו׳: וכן כ״י נ גלא . דפוסים: שלשים יום .
12. אשתו ובניו: וכן גה , גלא , כ״י נ . דפוסים: בניו ואשתו .
13. הנהו: דפוסים: הני .
14. ממועט, הממועט: וכן כ״י נ , דפוס קושטא . גלא : ״ממועט, המועט״. דפוסים : מועט, המועט .
15. כיוצא בו...בכתובתה וכו׳: כ״י הספרייה הבריטית , דפוסים. כ״י סוטרו עד ״גמליאל וכו׳ ״.
16. תנא: דפוסים : אטו תנא .
17. כי רכולא: וכן דפוס קושטא . כ״י הספרייה הבריטית : ״בי רכולא״. דפוסים : כי רוכלא .
18. דלא: דפוסים: ודלא .
19. ניזיל ניזבון: כ״י הספרייה הבריטית לפני הגהה: ״אזיל וניזבון״, ושם אחרי הגהה: ״אזיל וזבון״. דפוס קושטא : ניזיל וניזבון . דפוסים : ניזיל וניזבין .
קבלן הוה – כגון שהתפיסה לה בעלה כתובה בשעת נשואיה והיא נתנה לחמיה והוא האמין לבנו ולכך היה משועבד א״נ שאמר לה חמיה תן לבעליך ואני קבלן:
אע״ג דלית ליה נכסי ללוה – בשעת קבלנות משעבד עצמו במקומו הלכך יכולה לגבות כתובה מחמיה:
מאי איכא למימר – דקא ס״ד דרב הונא לא הוו ליה נכסי בשעה [שנעשה] אביו קבלן ולא נשתעבד. ואיבעית אימא אבא לגבי בריה משעביד נפשיה למיהוי קבלן ואע״ג דלית נכסי לבנו:
קבלן הוה – שהתפיסה רב הונא מטלטלי לכתובתה והיא השלימתו לאביו והיינו קבלן שנושא ונותן ביד.
אי לית ליה – נכסי ללוה בשעת הלואה לא משתעבד ערב באמירתו דכיון דאין לו ממה ליפרע מן הלוה לא גמר ומשעבד נפשיה.
ומשיבים: לא סתם ערב, אלא ערב קבלן הוה [היה], שקיבל על עצמו את תשלום החוב, והוא אכן משתעבד. ושואלים: הניחא למאן דאמר [זה נוח לדעת מי שאומר]: ערב קבלן, אף על גב דלית ליה [אף על פי שאין לו] נכסים ללוה בשעת ההלוואה — בכל זאת משתעבד, אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר]: אית ליה [אם יש לו] נכסים ללווה — משתעבד ערב זה, לית ליה [אם אין לו] נכסים — לא גומר הערב בלבו ומשתעבד, מאי איכא למימר [מה יש לומר]? כיצד ניתן היה לגבות ממשה בר עצרי? והרי לא היו כלל נכסים לרב הונא בנו!
The Gemara responds: Moshe bar Atzrei was a guarantor who accepted unconditional responsibility [kablan] for the payment of the marriage contract. The Gemara objects: This works out well according to the one who says that with regard to a kablan, even though the debtor has no property at the time of the loan, nevertheless the kablan is responsible for payment. But according to the one who says that if the debtor has property then the kablan is responsible, but if he does not have property then the kablan does not agree to become responsible for the payment, what can be said? Since Rav Huna owned no property, how could payment of the marriage contract be collected from Moshe bar Atzrei?
הכל
(2) אִיבָּעֵית אֵימָא רַב הוּנָא הֲוָה לֵיהּ וְאִישְׁתְּדוּף וְאִיבָּעֵית אֵימָא באַבָּא לְגַבֵּיהּ בְּרֵיהּ שעבדה מְשַׁעְבֵּד נַפְשֵׁיהּ.
The Gemara responds: If you wish, say that Rav Huna had property at the time that his father accepted upon himself to be a guarantor, and it became blighted. And if you wish, say instead that a father, with regard to his son, accepts responsibility upon himself even if his son owns no property.
ומתרצים, איבעית אימא [אם תרצה אמור]: רב הונא הוה ליה ואישתדוף [היו לו נכסים בשעה שקיבל אביו את הערבות על עצמו, והשתדפו] ופחת ערכם. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: אבא לגביה בריה שעבדה משעבד נפשיה [האב לגבי בנו משעבד עצמו], למרות שאין לבנו נכסים.
The Gemara responds: If you wish, say that Rav Huna had property at the time that his father accepted upon himself to be a guarantor, and it became blighted. And if you wish, say instead that a father, with regard to his son, accepts responsibility upon himself even if his son owns no property.
הכל
(3) דְּאִיתְּמַר עָרֵב דִּכְתוּבָּה דִּבְרֵי הַכֹּל לָא מִשְׁתַּעְבַּד קַבְּלָן דְּבַעַל חוֹב דִּבְרֵי הַכֹּל מִשְׁתַּעְבַּד עָרֵב דְּבַעַל חוֹב וְקַבְּלָן דִּכְתוּבָּה פְּלִיגִי אִיכָּא לְמַאן דְּאָמַר אִית לֵיהּ נִכְסֵי לְלֹוֶה מִשְׁתַּעְבַּד לֵית לֵיהּ לָא מִשְׁתַּעְבַּד וְאִיכָּא לְמַאן דְּאָמַר אע״ג אַף עַל גַּב דְּלֵית לֵיהּ מִשְׁתַּעְבַּד.
The Gemara cites the aforementioned dispute in detail. As it was stated: Everyone agrees that an ordinary guarantor of a marriage contract does not resolve to become responsible for paying the marriage contract. Everyone also agrees that a kablan for a creditor is responsible for paying the debtor’s debt. By contrast, with regard to an ordinary guarantor of a debt owed to a creditor and a kablan for the payment of a marriage contract, the Sages disagree. There is one Sage who says: If the debtor or the husband has property then the guarantor becomes responsible, but if he does not have property then he does not become responsible. And there is another Sage who says: Even though the debtor or the husband does not have property, the guarantor becomes responsible for payment of the obligation.
דאיתמר – לעיל קאי דאמרן הניחא למ״ד קבלן וכו׳.
ערב דכתובה דברי הכל לא משתעבד – דמצוה קא עביד לזווגם ולא מידי מחסר לה דהא לא יהיבא זוזי.
דאיתמר [שנאמר] בענין זה: מי שהוא ערב לכתובה — דברי הכל לא גומר בלבו להיות משתעבד, מי שהוא ערב קבלן לבעל חוב — דברי הכל משתעבד, אבל במי שהוא ערב סתם לבעל חוב, וכן במי שהוא ערב קבלן לכתובה — פליגי [נחלקו] חכמים, איכא למאן דאמר [יש מי שאומר]: אית ליה נכסי [אם יש לו נכסים] ללוה או לבעל — משתעבד, לית ליה [אם אין לו] נכסים ללווה או לבעל — לא משתעבד; ואיכא למאן דאמר [ויש מי שאומר]: אף על גב דלית ליה [אף על פי שאין לו] נכסים ללווה או לבעל — משתעבד הערב.
The Gemara cites the aforementioned dispute in detail. As it was stated: Everyone agrees that an ordinary guarantor of a marriage contract does not resolve to become responsible for paying the marriage contract. Everyone also agrees that a kablan for a creditor is responsible for paying the debtor’s debt. By contrast, with regard to an ordinary guarantor of a debt owed to a creditor and a kablan for the payment of a marriage contract, the Sages disagree. There is one Sage who says: If the debtor or the husband has property then the guarantor becomes responsible, but if he does not have property then he does not become responsible. And there is another Sage who says: Even though the debtor or the husband does not have property, the guarantor becomes responsible for payment of the obligation.
הכל
(4) וְהִלְכְתָא בְּכוּלְּהוּ גאע״ג אַף עַל גַּב דְּלֵית לֵיהּ נָמֵי מִשְׁתַּעְבַּד לְבַר מֵעָרֵב דִּכְתוּבָּה דאע״ג דְּאַף עַל גַּב ד דְּאִית לֵיהּ לָא מִשְׁתַּעְבַּד מ״ט מַאי טַעְמָא מִצְוָה קָעָבֵיד וְלָא מִידֵּי חַסְּרֵיהּ.
And the halakha in all of these cases is: Even though the principal does not have property of his own, the guarantor still becomes responsible for paying the obligation, except for the case of an ordinary guarantor of a marriage contract, with regard to which, even though the husband has property of his own when he draws up the marriage contract, the guarantor does not resolve to become responsible. What is the reason? He performs a mitzva, i.e., he agrees to be a guarantor only so that the woman will consent to the marriage but he does not actually resolve to become responsible. And furthermore, the woman did not lose anything in exchange for which the guarantor would have accepted responsibility, as the husband did not borrow money from her.
ומסכמים: והלכתא בכולהו [והלכה היא בכולם, בכל המקרים]: אף על גב דלית ליה [אף על פי שאין לו] למתחייב נכסים משל עצמו — נמי [גם כן] משתעבד הערב, לבר [חוץ] מערב סתם לכתובה, דאף על גב דאית ליה [שאף על פי שיש לו] לבעל באותה שעה נכסים — לא גומר הערב בלבו להיות משתעבד, מאי טעמא [ומה טעם הדבר]? מצוה קעביד [הוא עושה] שעזר לה להחליט להינשא, ולכך נתכוון, ולא להשתעבד. וכן לא מידי חסריה [לא חיסר דבר] מהאשה שישתעבד בגללו, שהרי לא הלוותה כסף לבעל על סמך הערבות.
And the halakha in all of these cases is: Even though the principal does not have property of his own, the guarantor still becomes responsible for paying the obligation, except for the case of an ordinary guarantor of a marriage contract, with regard to which, even though the husband has property of his own when he draws up the marriage contract, the guarantor does not resolve to become responsible. What is the reason? He performs a mitzva, i.e., he agrees to be a guarantor only so that the woman will consent to the marriage but he does not actually resolve to become responsible. And furthermore, the woman did not lose anything in exchange for which the guarantor would have accepted responsibility, as the husband did not borrow money from her.
הכל
(5) הָהוּא גַּבְרָא דְּזַבְּנִינְהוּ לְנִכְסֵיהּ וְקָא גרשה לִדְבֵיתְהוּ שַׁלְחַהּ רַב יוֹסֵף בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב פָּפָּא עָרֵב תְּנַן הֶקְדֵּשׁ תְּנַן לוֹקֵחַ מַהוּ אֲמַר לֵיהּ תַּנָּא כִּי רוֹכְלָא נִיחַשֵּׁיב וְנֵיזִיל.
§ The Gemara relates that there was a certain man who sold his property and later when he divorced his wife he had no property with which to pay the marriage contract. The wife therefore sought to collect payment from the buyers. Rav Yosef, son of Rava, sent the case before Rav Pappa: When a wife’s marriage contract is paid by a guarantor, we learned in the mishna that the husband vows that benefit from her is forbidden to him. Similarly, when she collects her marriage contract from consecrated property, we learned in the mishna that the husband takes such a vow. What is the halakha when she collects payment from a buyer? Rav Pappa said to him: Should the tanna have continued reckoning cases like a peddler, who announces all his wares? Obviously, the halakha is the same in the case of a buyer, as the identical reasoning applies despite the fact that the tanna neglected to mention this case.
ההוא גברא דזבינהו לנכסיה – בלא דעת אשתו:
[וקא גרשה לדביתהו – והיתה רוצה לגבות כתובה מן הלקוחות:
ערב תנן המגרש תנן הקדש תנן – שצריך להדירה הנאה דחיישינן שמא עשו קנוניא:
לוקח מהו – מי צריך מוכר המגרש להדירה הנאה דחיישינן שמא עשו קנוניא על הלקוחות:
תנא כי רוכלא כו׳ – כלומר ה״ה ללוקח:
ערב תנן – דחיישינן שמא יעשו קנוניא עליו וידור הנאה.
לוקח מהו – מי חיישינן לקנוניא שלאחר שתטרוף זו קרקע מן הלוקח יחזירנה וידור הנאה.
כרוכלא ליחשוב וליזיל – כסוחר זה שמונה מעותיו. כלומר תנא הני והוא הדין ללוקח.
ערב תנן הקדש תנן לוקח מהו – תימה לרבי וכי לא ידע שבכל הש״ס דאשה גובה כתובתה מן הלקוחות ונהרדעי דאמרי נמי לא גביא אמאי אינה גובה מן הלקוחות ושמא י״ל שמכר נכסיו וגירשה מיד לכך היה חושש משום קינוניא אבל אם היה המכר קודם הרבה מן הגירושין שגירשה לאחר זמן לא היינו חוששין מן הקנוניא.
א ושבים לעיקר דין משנתנו, שהבא לגרש את אשתו, אם הקדיש נכסיו, או שהיה אדם אחר ערב לכתובתה, והיא באה לגבות כתובתה מן ההקדש או מן הערב לכתובה — צריך לידור הנאה ממנה, מחשש לקינוניא. מסופר: ההוא גברא דזבנינהו לנכסיה וקא גרשה לדביתהו [מעשה באיש אחד שמכר את נכסיו ואחר כך גירש את אשתו], ולא היה לבעל במה לפרוע את כתובתה, ובאה האשה לגבות את כתובתה מן הלקוחות, שקנו נכסים מן הבעל לאחר שנשאה. שלחה [שלח שאלה זו] רב יוסף בריה [בנו] של רבא לקמיה [לפני] רב פפא: כשהכתובה עומדת לגבייה מן הערב תנן [שנינו במשנה] שהבעל נודר הנאה מגרושתו, כדי למנוע אפשרות לקינוניא, וכן כשהיא עומדת לגבייה מן ההקדש תנן [שנינו] שכך הדין, אבל כשהכתובה עומדת להיגבות מלוקח מהו הדין? אמר ליה [לו]: תנא כי רוכלא ניחשיב וניזיל [וכי התנא כרוכל המציע את מרכולתו ילך וימנה] את כל האפשרויות? בוודאי שגם בגבייה מלקוחות צריך הבעל לידור הנאה מאשתו, מחשש לקינוניא.
§ The Gemara relates that there was a certain man who sold his property and later when he divorced his wife he had no property with which to pay the marriage contract. The wife therefore sought to collect payment from the buyers. Rav Yosef, son of Rava, sent the case before Rav Pappa: When a wife’s marriage contract is paid by a guarantor, we learned in the mishna that the husband vows that benefit from her is forbidden to him. Similarly, when she collects her marriage contract from consecrated property, we learned in the mishna that the husband takes such a vow. What is the halakha when she collects payment from a buyer? Rav Pappa said to him: Should the tanna have continued reckoning cases like a peddler, who announces all his wares? Obviously, the halakha is the same in the case of a buyer, as the identical reasoning applies despite the fact that the tanna neglected to mention this case.
הכל
(6) נְהַרְדָּעֵי אָמְרִי דִּתְנַן תְּנַן דְּלָא תְּנַן לָא תְּנַן אָמַר רַב מְשַׁרְשְׁיָא מַאי טַעְמָא דִּנְהַרְדָּעֵי בִּשְׁלָמָא הֶקְדֵּשׁ מִשּׁוּם רֶיוַח דְּהֶקְדֵּשׁ עָרֵב נָמֵי מִצְוָה הוּא דַּעֲבַד וְלָאו מִידֵּי חַסְּרֵיהּ.
The Sages of Neharde’a say: That which we learned in the mishna we learned, and that which we did not learn in the mishna we did not learn, i.e., the husband does not need to make the vow when the payment of the marriage contract is collected from buyers. Rav Mesharshiyya said: What is the reasoning of the Sages of Neharde’a? Granted, when the payment of the marriage contract is collected from consecrated property the husband must make the vow due to the importance of maintaining the profit of the Temple treasury. In the case of a guarantor as well, the husband must make the vow, as the guarantor performed a mitzva and the woman did not lose anything, i.e., the guarantor received nothing from the wife, and he nevertheless accepted responsibility for the payment of the marriage contract. The husband therefore vows in order that others should not be discouraged from performing this mitzva.
דלא תנן לא תנן – לוקח שלא שנינו שיהא צריך להדירה אין מדירה]:
משום רווחא דהקדש – נזקקין להדירה:
ערב נמי משום דמצוה עבד – שזווגן משום הכי נזקקין להדירה שלא [יהא] אדם נמנע מלעשות מצוה:
נהרדעי אמרי [חכמי נהרדעא אומרים]: דתנן תנן [מה ששנינו במשנה שנינו], דלא תנן לא תנן [מה שלא שנינו לא שנינו], ולדעתם, כשהכתובה נגבית מלקוחות אין הבעל צריך לידור הנאה. אמר רב משרשיא: מאי טעמא דנהרדעי [מה טעמם של חכמי נהרדעא]? בשלמא [נניח] הקדש — משום ריוח של הקדש הצריכו לידור הנאה, וכן לגבי ערב לכתובה נמי [גם כן] הצריכו לידור הנאה — מפני שמצוה הוא דעבד [שעשה], שסייע בידם להחליט להינשא, ולאו מידי חסריה [ולא קיבל ממנה דבר], ולמרות זאת השתעבד (באותם מקרים שאמרו חכמים שהוא משתעבד), ויש מקום להדיר את הבעל, כדי שלא יימנעו אנשים מלעשות מצוה.
The Sages of Neharde’a say: That which we learned in the mishna we learned, and that which we did not learn in the mishna we did not learn, i.e., the husband does not need to make the vow when the payment of the marriage contract is collected from buyers. Rav Mesharshiyya said: What is the reasoning of the Sages of Neharde’a? Granted, when the payment of the marriage contract is collected from consecrated property the husband must make the vow due to the importance of maintaining the profit of the Temple treasury. In the case of a guarantor as well, the husband must make the vow, as the guarantor performed a mitzva and the woman did not lose anything, i.e., the guarantor received nothing from the wife, and he nevertheless accepted responsibility for the payment of the marriage contract. The husband therefore vows in order that others should not be discouraged from performing this mitzva.
הכל
(7) אֶלָּא לוֹקֵחַ המִכְּדֵי מִידָּע יָדַע דְּכֹל חַד וְחַד אִיכָּא עֲלֵיהּ כְּתוּבָּה אַמַּאי נֵיזִיל וְנִיזְבּוֹן אִיהוּ הוּא דְּאַפְסֵיד אַנַּפְשֵׁיהּ.:
But in the case of a buyer, since he knows that each and every married man has upon him the potential obligation to pay a marriage contract, why should he go and purchase a field from the husband when there is a lien on it due to the marriage contract? Since it is he who caused himself to lose out, it is unreasonable to prevent the husband from remarrying his wife merely for the benefit of the buyer.
דכל חד וחד – שהוא נשוי מידע ידע דנכסיו משועבדין לכתובת אשתו אמאי זבין האי לוקח שלא מדעת אשתו הלכך אין נזקקין להדירה:
אלא לוקח (קונה) השדה מן הבעל, מכדי מידע ידע דכל חד וחד איכא עליה כתובה [הואיל וידוע הדבר שכל אחד ואחד שנשוי יש עליו כתובה], אמאי ניזיל וניזבון [מדוע שילך ויקנה] שדה כשיש עליה חשש של שיעבוד לכתובה? איהו הוא דאפסיד אנפשיה [הוא שהפסיד לעצמו], ואין מקום לגזור על הבעל שלא יוכל להחזיר את אשתו לעולם רק משום חשש טובת הלוקח.
But in the case of a buyer, since he knows that each and every married man has upon him the potential obligation to pay a marriage contract, why should he go and purchase a field from the husband when there is a lien on it due to the marriage contract? Since it is he who caused himself to lose out, it is unreasonable to prevent the husband from remarrying his wife merely for the benefit of the buyer.
הכל
(8) מתני׳ מַתְנִיתִין : והַמַּקְדִּישׁ נְכָסָיו וְהָיְתָה עָלָיו כְּתוּבַּת אִשָּׁה וּבַעַל חוֹב אֵין הָאִשָּׁה יְכוֹלָה לִגְבּוֹת כְּתוּבָּתָהּ מִן הַהֶקְדֵּשׁ וְלֹא ב״ח בַּעַל חוֹב אֶת חוֹבוֹ אֶלָּא הַפּוֹדֶה ז פּוֹדֶה ע״מ עַל מְנָת לִיתֵּן לְאִשָּׁה בִּכְתוּבָּתָהּ וּלְבַעַל חוֹב אֶת חוֹבוֹ ח הִקְדִּישׁ תִּשְׁעִים מָנֶה וְהָיָה חוֹבוֹ מֵאָה מָנֶה מוֹסִיף עוֹד דִּינָר וּפוֹדֶה אֶת הַנְּכָסִים הָאֵלּוּ עַל מְנָת לִיתֵּן לָאִשָּׁה כְּתוּבָּתָהּ וּלְבַעַל חוֹב אֶת חוֹבוֹ.:
MISHNA: In the case of one who consecrates his property and there was an outstanding debt of the marriage contract of his wife and of a creditor, the woman may not collect the payment of her marriage contract from the Temple treasury, nor may the creditor collect his debt. Rather, the one who redeems the property redeems it for a cheap price in order to give the woman her marriage contract payment and the creditor his debt. For example, if one consecrated property worth nine thousand dinars and his debt was ten thousand dinars, leaving no property for redemption, the creditor lends an additional dinar to the debtor and the debtor redeems the property with that dinar, in order to give the woman her marriage contract payment and the creditor his debt.
אין האשה יכולה לגבות כתובתה מן ההקדש – להדיא דאין הקדש יוצא בלא פדיון והקדש נמי לא חייל עלייהו דאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו:
אלא הפודה פודה כו׳ כלומר הרוצה לפדות אלו נכסים יכול לפדות בדבר מועט על מנת ליתן לאשה כתובתה כו׳ וכיצד פודה בדבר מועט הקדיש בצ׳ מנה והיה חובו ק׳ מנה מוסיף הב״ח עוד דינר ופודה את ההקדש באותו דינר ע״מ כו׳ אע״ג דאיכא למימר הואיל ולא הוי כנגד חובו לא ליפוק לחולין:
מתני׳ והיתה עליו כתובת אשה – שקדמו גירושין להקדש דליכא קינוניא.
אלא הפודה פודה – בעלים פודין אותן מן ההקדש בזול בדינר או בדבר מועט על מנת לשלם דודאי לא חייל עלייהו הקדש שהרי אינו שלו והאי דבר מועט משום גזירה הוא כדמפרש בגמרא.
מוסיף עוד דינר – בעל חוב יוסיף עוד להלוותו דינר לזה ופודה את הנכסים האלו.
הפודה פודה – לפרש״י משמע דהיינו האי דמפרש אחר כך הקדיש תשעים והיה חובו מנה מוסיף עוד דינר ואין הלשון משמע כן לפיכך נראה לפרש דהכא מיירי שאין בחוב כנגד הנכסים אלא מיירי כגון הקדיש מאה והיה בחובו צ׳ מנה וה״פ הפודה כל הרוצה לפדות יפדה מן ההקדש ויתן כנגד המותר שהנכסים יתירים על החוב ויצאו כל הנכסים לחולין ע״י כך שהרי כנגד החוב לא חל ההקדש והיה נראה שפדה הכל ולא אמרי׳ שיצא הקדש בלא פדיון והפודה יתן לאשה כתובתה או לבעל חוב.
מוסיף עוד דינר כו׳ – פירש״י בעל חוב יוסיף להלוותו דינר ופודה הנכסים האלו משמע לפירושו שהבעל חוב עצמו פודה ואין לשון המשנה משמע כן דקתני על מנת ליתן כו׳ לכן נראה לפרש שהלוה יוסיף להלוות עוד דינר ופודה הנכסים האלו כדי ליתן לאשה כתובתה ולבעל חוב חובו.
המקדיש כל נכסיו וכבר היתה עליו התחייבות לפרעון כתובת אשתו ולבעל חוב. ואין לו ממה לפורעם, והם רוצים להוציא את הנכסים המשועבדים להם מיד ההקדש — אין האשה יכולה לגבות כתובתה ישירות מן הנכסים שביד ההקדש, ולא בעל חוב את חובו, אלא צריך לפדות תחילה את הנכסים מיד ההקדש, והפודה כלומר, הבעל או הלווה, פודה אותם בזול, במחיר שאדם מוכן לפדות נכסים על מנת ליתן אותם לאשה בכתובתה ולבעל חוב את חובו. ואם הקדיש תשעים מנה, שכך היה שווי נכסיו, והיה חובו מאה מנה, ונמצא שאין לו במה לפדות — מוסיף המלוה ללווה עוד דינר, והלה פודה את הנכסים האלו בזול, על מנת ליתן לאשה כתובתה ולבעל חוב את חובו.
MISHNA: In the case of one who consecrates his property and there was an outstanding debt of the marriage contract of his wife and of a creditor, the woman may not collect the payment of her marriage contract from the Temple treasury, nor may the creditor collect his debt. Rather, the one who redeems the property redeems it for a cheap price in order to give the woman her marriage contract payment and the creditor his debt. For example, if one consecrated property worth nine thousand dinars and his debt was ten thousand dinars, leaving no property for redemption, the creditor lends an additional dinar to the debtor and the debtor redeems the property with that dinar, in order to give the woman her marriage contract payment and the creditor his debt.
הכל
(9) גמ׳ גְּמָרָא : לְמָה לִי לְמֵימַר הַפּוֹדֶה פּוֹדֶה מִשּׁוּם דר׳ דְּרַבִּי אֲבָהוּ דא״ר דְּאָמַר רַבִּי אֲבָהוּ שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ הֶקְדֵּשׁ יוֹצֵא בְּלֹא פִּדְיוֹן.
GEMARA: The Gemara asks: Why do I need the mishna to state that the one who redeems, redeems, i.e., why isn’t the property given directly to the creditor without redemption? The Gemara answers: This is due to the explanation of Rabbi Abbahu, as Rabbi Abbahu says: The property is redeemed so that people will not say that consecrated property exits to non-sacred status without redemption.
גמ׳ למה לי למימר הפודה פודה – תשקול אשה ובעל חוב בלא פדיון דהא לא חל הקדש עלייהו ואין אדם מקדיש דבר שאינו שלו.
דרבי אבהו – בפ׳ בתרא (לקמן לג.).
משום דר׳ אבהו – מכאן מביא רש״י ראייה דהא דאמר רבא (כתובות דף נט:) הקדש מפקיע מידי שיעבוד דוקא הקדש דקדושת הגוף דחמיר אבל קדושת דמים לא דהא הכא דמן הדין אין הקדש חל על הנכסים כיון דמשועבדים הם ואין צריך פדיון אלא משום דר׳ אבהו שלא יאמרו כו׳ וספק ביד מורי אם הלוה אין לו כי אם מטלטלין דהיינו קדושת דמים והקדישן הלוה אם יחול הקדש אם לא דודאי אם מכרן המכר מכר ולא יתפוס המלוה מיד הלוקח לפי שאין שיעבוד המלוה על המטלטלין אבל הקדש ספק הוא אם יחול עליהן ואין להוכיח מהא דפרש״י אהא דאמר רבא (ב״ק דף לג:) עשה שורו אפותיקי והקדישו אין ב״ח גובה הימנו דדוקא קדושת הגוף הוא דמפקיע מידי שיעבוד אבל קדושת דמים לא משמע אפי׳ מטלטלין אין ההקדש חל עלייהו אם הוא קדושת דמים אין זו ראייה דאפשר להעמידה כגון שהקנה למלוה מטלטלי אגב מקרקעי דכה״ג חל שיעבוד המלוה על המטלטלין כדאיתא פ׳ חזקת הבתים (ב״ב מד:) ואפי׳ מן הלוקח יגבה ונראה דמתני׳ מיירי בכל נכסי בין מקרקעי בין ממטלטלי וקאמר דלא יחול ההקדש ואין צריכין פדיון אלא משום דר׳ אבהו.
ג גמרא ושואלים, למה לי למימר [לומר]: ״הפודה פודה״? כלומר, מדוע לא יתנוהו ישירות לבעל החוב? ומשיבים: משום הסברו של ר׳ אבהו, שאמר ר׳ אבהו: כדי שלא יאמרו אנשים: הקדש יוצא לחולין בלא פדיון.
GEMARA: The Gemara asks: Why do I need the mishna to state that the one who redeems, redeems, i.e., why isn’t the property given directly to the creditor without redemption? The Gemara answers: This is due to the explanation of Rabbi Abbahu, as Rabbi Abbahu says: The property is redeemed so that people will not say that consecrated property exits to non-sacred status without redemption.
הכל
(10) מַתְנִיתִין דְּלָא כְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל דְּתַנְיָא רשב״ג רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר אִם הָיָה חוֹבוֹ כְּנֶגֶד הֶקְדֵּשׁוֹ פּוֹדֶה.
The mishna teaches that if one consecrated property worth nine thousand dinars and his debt was ten thousand dinars, the creditor lends an additional dinar to the debtor for him to redeem the property. The Gemara notes: The mishna is not in accordance with the opinion of Rabban Shimon ben Gamliel, as it is taught in a baraita that Rabban Shimon ben Gamliel says: If his debt corresponded to the value of his consecrated property, then the debtor redeems the property in the manner prescribed in the mishna.
אם חובו כנגד הקדישו פודה – בדבר מועט כדאמרן השתא איכא למימר כי אוזפיה מעיקרא אדעתא למיגביה מהנך נכסי אוזפיה. ואי לאו דחובו יותר מהקדישו לאו אדעתא דהכי אוזפיה אלא המוני מהמניה הלכך לא גבי מהקדש. ל״א ואם לאו אינו פודה אלא בלא פדיון יקח והראשון שמעתי והוא עיקר.
על מה ששנינו: היה חובו מאה מנה והקדיש תשעים מנה — מוסיף עוד דינר ופודה וכו׳, מעירים: מתניתין [משנתנו] שלא כשיטת רבן שמעון בן גמליאל היא, דתניא [ששנויה ברייתא], רבן שמעון בן גמליאל אומר: אם היה חובו כנגד הקדשו — פודה הלווה באופן זה, שנותן סכום קטן בפדיון הנכסים, והמלוה (או האשה) מקבל את שלו,
The mishna teaches that if one consecrated property worth nine thousand dinars and his debt was ten thousand dinars, the creditor lends an additional dinar to the debtor for him to redeem the property. The Gemara notes: The mishna is not in accordance with the opinion of Rabban Shimon ben Gamliel, as it is taught in a baraita that Rabban Shimon ben Gamliel says: If his debt corresponded to the value of his consecrated property, then the debtor redeems the property in the manner prescribed in the mishna.
הכל
(11) וְאִם לָאו אֵינוֹ פּוֹדֶה וְרַבָּנַן עַד כַּמָּה אָמַר רַב הוּנָא בַּר יְהוּדָה אָמַר רַב שֵׁשֶׁת עַד פַּלְגָא.:
But if the value of the consecrated property is not enough to cover the debt, he does not redeem the property in this manner. Instead, it must be redeemed in accordance with its value. The Gemara asks: And according to the Rabbis, up to what amount may the property be redeemed in the manner described in the mishna? Rav Huna bar Yehuda says that Rav Sheshet says: The consecrated property must be worth at least half of the debt. If the property is worth less, it may be redeemed only in accordance with its monetary value.
ואם לא היה חובו כנגד הקדשו שחובו היה יותר אינו פודה הואיל דצריך להמתין שאין לו מהיכן לגבות אותו מותר הכי נמי ימתין מכל החוב עד שיהא לו ללוה נכסים אחרים ואינו גובה כלום מן ההקדש:
ורבנן – דמתני׳:
עד כמה – כלומר כמה יהא הקדש פחות מחובו שרשאי ב״ח להוסיף לו דינר וליטלו:
עד פלגא – עד שיהא ההקדש אפילו כנגד מחצית חובו אבל אם הוא פחות מחצי חובו הואיל וצריך להמתין (מן) רוב חובו ימתין לכל החוב עד שיהא ללוה ויניח להקדש את שלו:
ואם לאו אינו פודה – פירש רש״י ואם לאו דחובו יותר מהקדישו לאו אדעתא דהכי אוזפיה ליה עליו הלכך לא גבי מהקדש ל״א ואם לאו אינו פודה אלא בלא פדיון יקח והראשון שמעתי והוא עיקר עכ״ל אבל בתוספתא דמכילתין משמע כלישנא בתרא דתני בהדיא ואם לאו אין הקדשו כלום.
עד פלגא – יש לישבו כשתי לשונות דכיון שאינו שוה אלא בציר מפלגא ודאי לאו אדעתא דהכי אוזפיה וללישנא בתרא כיון דהחוב טפי מפלגא לא חל הקדש עליו ולא שייך שמא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון.
ואם לאו [לא], שאין בנכסים שביד ההקדש כדי לכסות החוב — אינו פודה את הנכסים אלא בשוויים. ושואלים: ו* לדעת רבנן [חכמים] עד כמה ניתן לפדות באופן זה? אמר רב הונא בר יהודה אמר רב ששת: כשהנכסים שביד ההקדש שווים עד פלגא [מחצית] מהחוב. אבל אם הם שווים פחות ממחצית החוב — לא יפדה אותם אלא בשוויים.
But if the value of the consecrated property is not enough to cover the debt, he does not redeem the property in this manner. Instead, it must be redeemed in accordance with its value. The Gemara asks: And according to the Rabbis, up to what amount may the property be redeemed in the manner described in the mishna? Rav Huna bar Yehuda says that Rav Sheshet says: The consecrated property must be worth at least half of the debt. If the property is worth less, it may be redeemed only in accordance with its monetary value.
הכל
(12) מתני׳ מַתְנִיתִין : טאע״פ אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ חַיָּיבֵי עֲרָכִין מְמַשְׁכְּנִין אוֹתוֹ נוֹתְנִין לוֹ מְזוֹן שְׁלֹשִׁים יוֹם וּכְסוּת שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ מִטָּה מוּצַּעַת וְסַנְדָּלָיו וּתְפִלָּיו לוֹ אֲבָל לֹא לְאִשְׁתּוֹ וּלְבָנָיו.
MISHNA: Although the Sages said (21a): With regard to those obligated to pay valuations, the court repossesses their property to pay their debt to the Temple treasury; nevertheless, the treasurer gives him permission to keep food sufficient for thirty days, and garments sufficient for twelve months, and a bed made with linens, and his sandals, and his phylacteries. The treasurer leaves these items for him, but he does not leave items for his wife or for his children.
מתני׳ ממשכנין אותו – גזבר נכנס לבתיהן ונוטל בעל כרחן:
מזון וכסות ומטה ותפילין אכולהו משיירינן לו מעות לקנותן אם אין לו.
מזון וכסות ומטה ותפילין אכולהו משיירינן לו מעות לקנותן אם אין לו.
ד משנה אף על פי שאמרו במשנה לעיל (כא,א) חייבי ערכין ממשכנין אותו, שנכנסים הגזברים לביתו של הנודר ונוטלים מה שיש לו לצורך תשלום הנדר, נותנין (משאירים) לו מעות כדי מזון שלשים יום, וכסות המספיקה לשנים עשר חדש, ומטה מוצעת (עם מצעים) וסנדליו ותפליו. ומשאירים לו, אבל לא לאשתו ולבניו.
MISHNA: Although the Sages said (21a): With regard to those obligated to pay valuations, the court repossesses their property to pay their debt to the Temple treasury; nevertheless, the treasurer gives him permission to keep food sufficient for thirty days, and garments sufficient for twelve months, and a bed made with linens, and his sandals, and his phylacteries. The treasurer leaves these items for him, but he does not leave items for his wife or for his children.
הכל
(13) אִם הָיָה יאוּמָּן נוֹתֵן לוֹ שְׁנֵי כְּלֵי אוּמָּנוּת מִכׇּל מִין וּמִין חָרָשׁ נוֹתְנִין לוֹ שְׁנֵי מצעדין וּשְׁנֵי מְגֵירוֹת רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר אִם הָיָה אִיכָּר נוֹתֵן לוֹ צִמְדּוֹ חַמָּר נוֹתֵן לוֹ חֲמוֹרוֹ.
If the one obligated to pay was a craftsman, the treasurer gives him permission to keep two tools of his craft of each and every type, e.g., for a carpenter, the treasurer gives him permission to keep two adzes [matzadin] and two saws. Rabbi Eliezer says: If he was a farmer, the treasurer gives him permission to keep his pair of oxen with which he plows the field. If he was a donkey driver, the treasurer gives him permission to keep his donkey.
ערך מעצד
מעצד – א(שבת קב:) המכה בפטיש ובמעצד (בבא קמא קיט) מה שחרש מוציא במעצד והנפסל במגירה (ערכין כג:) ונותנים לו שני מעצדין ושני מגורות פי׳ מעצד קופיץ קטן ומשוה בו הנסרים וקוצן בו חתיכות קטנות מעשה ידי חרש במעצד.
ערך צר
צר – ב(בבא קמא מט: בבא בתרא עו:) וכי לצור על פי צלוחיתו הוא צריך (בבא מציעא קח) הני צירי וחתימי והני שראי ושראי לית בה משום דינא דבר מיצרא. פי׳ ביד בר מיצר צרור הכסף צרור וחתום ואומר הניחוהו אצלי עד שיעמדו במשקלם וימסרו׳ לי ועכשיו יבאו (כלים פכ״ו) צרור המרגלין טמא צרור המעות רבי אליעזר מטמא פי׳ בגד או עור עשוי לצור בו מרגליות או מעות (כתובות סז) רבי אבא הוה צייר זוזי בסודריה ושדי ליה לאחוריה (עבודה זרה נו) והא קא מנסיך בידיה דציירנא ליה לידיה. (בבא בתרא קעד) (ערכין כג) רב הונא בריה דרב יהושע אמר אימר צררי אתפסיה פי׳ שמא צרור של כסף התפישו הלוה למלוה קודם מיתתו שיפרע חובו מהם (שבת נב) העזים יוצאין צרורות לייבש.
ערך קל
קל – גלא יקל אדם את ראשו (ברכות נד.) פי׳ נטיית גרון כלומר לא יהלך בהרמת ראש בקומה זקופה אלא בכפיפת קומה ובהרכנת ראש (נדרים יח) שלא ינהגו קלות ראש (בפרק עקביא) הוי קל לראש (בריש דמאי) הקלין שבדמאי פי׳ שהקלו חכמים על פירות הללו הזכירים במשנה זו שהלוקח אותם מעם הארץ א״צ לעשר (מעילה יא.) הדם קל בתחילתו וחמור בסופו בתחילה אין מועלין בו יצא לנחל קדרון מועלין בו (ברכות כד) זה קל וחומר שאין עליו תשובה (חגיגה טו) בענין אחר (סנהדרין מז) אר״מ בזמן שאדם מצטער מה הלשון אומרת קלני מראשי קלני מזרועי (גמ׳) מאי משמע אביי כמ״ד קל לית כלומר שאין בו קלות בכאב ודחה רבא ואמר מי שאין בו קלות כובד יש בו כבד עלי ראשי מבעי ליה אלא רבא כמ״ד קליל לי עלמא ופי׳ תששה הרוח ונעשית מעוטה כלומר רוחו של אדם נכאב בזמן שנכאב אחד מן האברים (חולין צח: ערכין כג) ת״ר ונתן את הערכך ביום ההוא שלא ישהא שאפילו מרגלית בקלים אין לך אלא מקומה ושעתה הכי כתב בתורת כהנים פי׳ אם הקדיש אדם מרגלית ורוצה לפדותה בזה המקום ונמכרת בזול ובמקום אחר נמכרת ביותר אין משלחין אותה לשם אלא מוכרין אותה בשוה במקומה בזול וכן אם ממתינין אותה מתייקרת אין ממתינין אותה אלא מוכרין אותה בשוויה כשעתה בזול. פ״א ונתן את הערכך ביום ההוא שלא ישהא מרגלית לקלים פי׳ אם העריך עצמו והוא אדם קל וערי ויש לו מרגלית ואינה שוה בידו ובמקומו אלא שקל מחשבין אותה בשקל ונידון בהשג יד ופטור ואין אומרים ישהה עד שתמכר ביוקר ולא יהא נידון בהשג יד ת״ל ביום ההוא.
א. [היביל.]
ב. [בינדען.]
ג. [לייכט. לייכטזינניג, גרינג.]
מכל מין ומין – שיש (לו) אומנות שצריכה ד׳ וחמש כלים.
מעצדין – דלדור״ש. מגירה שייג״א סכין מלא פגימות וחותך מהר כעין שיש לעושי מסריקות.
צמדו – צמד בקר הן כלי אומנתו.
אם היה החייב אומן — נותן לו הגזבר גם שני כלי אומנות מכל מין ומין של מלאכתו, וכגון חרש (נגר) — נותנין לו שני מצעדין (מעצדים, מקצועות) ושני מגירות (משורים). ר׳ אליעזר אומר: אם היה איכר — נותן לו צמדו, צמד הבקר שחורש בו, אם היה חמר, מוביל משאות על חמורו — נותן לו חמורו.
If the one obligated to pay was a craftsman, the treasurer gives him permission to keep two tools of his craft of each and every type, e.g., for a carpenter, the treasurer gives him permission to keep two adzes [matzadin] and two saws. Rabbi Eliezer says: If he was a farmer, the treasurer gives him permission to keep his pair of oxen with which he plows the field. If he was a donkey driver, the treasurer gives him permission to keep his donkey.
הכל
(14) הָיָה לוֹ מִין אֶחָד מְרוּבֶּה וּמִין אֶחָד מוּעָט אֵין אוֹמֵר לִמְכּוֹר אֶת הַמְרוּבֶּה וְלִיקַּח מִן הַמּוּעָט אֶלָּא נוֹתְנִין לוֹ שְׁנֵי מִינִין מִן הַמְרוּבֶּה וְכֹל שֶׁיֵּשׁ לוֹ מִן הַמּוּעָט הַמַּקְדִּישׁ נְכָסָיו מַעֲלִין לוֹ תְּפִילָּיו.:
If one had many tools of one type and few tools of one other type, e.g., three adzes and one saw, he may not say to the treasurer to sell one tool of the type of which he has many and to purchase for him one tool of the type of which he has few. Rather, the treasurer gives him two tools of the type of which he has many and he retains whatever he has of the type of which he has few. In contrast to one whose property is repossessed to pay valuations, from one who consecrates all his property, the treasurer takes his phylacteries, as they are included in the category of all his property.
היה לו מין אחד מרובה – כגון שהיה לו הרבה מעצרין וממין אחד מועט כגון שאין לו אלא מגירה אחת אין אומרים ימכור מן המעצרין שיש לו הרבה ויקח לו מן המועט כדי שיהו לו שתי מגירות:
וכל שיש לו מן המועט – כלומר אין מוסיפין לו מן המועט אלא יתנו לו אותו עצמו ולא יותר הואיל ולא היה קודם לכן אלא אחד:
מעלין לו תפיליו – נוטלין ממנו תפיליו שאף הן קרוי נכסים]:
מין אחד הרבה ומין אחד מועט – כגון ג׳ מעצדים ומגירה אחת נותן שנים מן המרובה והשלישית לגזבר.
וכל שיש לו מן המועט – כמה שיש לו ולא זבנינא ליה אחריתי דכי היכי דעד השתא הוה סגי ליה בהכי השתא נמי תיסגי ליה.
המקדיש נכסיו – תפילין בכלל נכסיו.
מעלין לו תפיליו – ופודה אותן.
היה לו מין אחד של כלי אומנות מרובה ממה שהתירו חכמים להשאיר בידו, ומין אחד מועט, כגון שלושה מעצדים ומגירה אחת — אין אומר לגזבר למכור את המרובה (מעצד אחד) וליקח (לקנות) מן המועט (מגירה אחת), אלא נותנין לו שני מינין מן המרובה וכל שיש לו מן המועט. ומעירים: מה שנאמר שמשאירים לו תפילין, הוא במי שממשכנים אותו, אבל המקדיש כל נכסיו — מעלין (נוטלים) לו תפיליו, מפני שהם בכלל כל נכסיו.
If one had many tools of one type and few tools of one other type, e.g., three adzes and one saw, he may not say to the treasurer to sell one tool of the type of which he has many and to purchase for him one tool of the type of which he has few. Rather, the treasurer gives him two tools of the type of which he has many and he retains whatever he has of the type of which he has few. In contrast to one whose property is repossessed to pay valuations, from one who consecrates all his property, the treasurer takes his phylacteries, as they are included in the category of all his property.
הכל
(15) גמ׳ גְּמָרָא : מַאי טַעְמָא דְּאָמַר קְרָא
GEMARA: The Gemara asks: What is the reason that the treasurer leaves him with all of the tools mentioned in the mishna? The Gemara explains that the reason is that the verse states:
ה גמרא ושואלים: מאי טעמא [מה טעם הדבר], שמשאירים למעריך העני את כל מה שמנינו במשנתנו? ומשיבים, דאמר קרא [שאמר הכתוב]:
GEMARA: The Gemara asks: What is the reason that the treasurer leaves him with all of the tools mentioned in the mishna? The Gemara explains that the reason is that the verse states:
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.