ולא אמרן אלא דחזו לתשמישתן – פי׳ שהם מי׳ זכין ראויין לתשמישתן של חצר דבהכי חשיבי כפירות שבחצר. אבל לא חזו לתשמישתן דהוו מים עכורין אסור כדין זרעים. וכי חזי לתשמישתן נמי לא אמרן אלא שאין בעמק׳ יותר מבית סאתי׳ יש שפירשו דלמקומ׳ קרי עומקם מפני שא״א למים בלא שום עומק והנכון דעומקן ממש קאמר וסתם עומק היינו של עשרה טפחים דאנו מה שאינו עמוק כל כך בטל הוא בחצר ואינו עולה לחשבון בית סאתים ולהכי קאמר שאם יש בעומקן יותר מבית סאתים אז הוו כזרעים לבטל תורת דיר׳ מן החצר ולעשותו כקרפף יותר מבית סאתים שלא הוקף לדיר׳ ואפילו הם מיעוטו של חצר. ולעניין החצר הרי הוא ג״כ אסור שהרי נפרץ במלואו למקום האסור לו ואפילו לר״ש ואף על פי שיש בכאן עומק עשר׳ שהוא חשוב מחיצה הא לא מינכרא כיון שכולה מכוסה במים. אבל י״א שאם החצר סמוך לעומק עשר׳ בתוך גי׳ טפחים שהוא כלבוד הרי החצר כמוקף מחיצה ומותר וכן דעת מורי נר״ו. ונפקא מינה אליבא דהלכתא להיכא דלא חזו לתשמישתן דאסרי בזרעים כאלו היכא דחזו לתשמישתן הא אסיקנא דלא חסר כלל מיירי.

דהויא אכריא דפירי – פרש״י ז״ל כריא דפירי שוחה עמוקה שמצניעין בה פירות כי אף על פי שהיא עמוקה הרבה נוטלין ממנה בשבת ולא נהיר דכי הא ודאי אם היא יותר מבית סאתים אסור להוציא ממנה לחצר דבקרפף יותר מסאתי׳ שלא הוקף לדיר׳ הוא דכריא דפירא כי הא לא חשיבא אלא כמוקפת שלא לדירה כדאמרי׳ לקמן בעובדא דאבי דנקא גבי תורא דבי תורי. והנכון דכרי׳ דפירי פירושו כרי גדול של פירות שעומד בתוך החצר שאפילו הוא גבוה הרבה ויש בו יותר מבית סאתי׳ טפל הוא לחצר דהכל לצורך תשמישי שני אדם הדרין בחצר ותו לא מידי.

ההוא רחבה דהוה בפום נהרא כו׳ – פי׳ והיתה יתירה מבית סאתי׳ שלא הוקפה לדירה ודינא ככרמלית ולהכי היתה אוסרת על המבוי והשביל כשנפרצו לה מפני שנפרץ למקום האסור להן הא אלו הוקפה לדירה או שאין בה אלא בית סאתים הרי היא מותר׳ לעצמה ואינה אוסרת לא על המבוי ולא על השביל והיינו דאמר בפ״ק שאם היה מבוי כולו לרחבה אינה צריך כלום דמיירי התם כשהוקפה לדירה או שאין בה יותר על בית סאתים שמותר לטלטל בכולה. חד גיסא מאידך פתוח למתא וחד גיסא פתוח לשביל של כרמים. פי׳ ואחד השביל ואחד המבוי היו להם ג׳ מחיצו׳ אלא שהיו פרוצין במלואן לרחבה אבל הרחבה אינה פרוצה כלום. ומדינה בין המבוי בין השביל מותר הוא בפני עצמו אלא שהרחבה אוסרתם מפני שהיא אסורה ואוסרת דכל שנפרץ במלואו במקום האסור לו הרי זה אסור ומ״מ הרחבה אינה פרוצ׳ במילואה גם אין הפלוש יותר מעשר שאלו היתה ג״כ פרוצה במלואה א״כ הרי נתערבו המבוי והרחבה והשביל ונעשו רשות אחת כמבוי גדול שהוא סתום מכל צד. ואלו היה הפלוש יותר מעשר כשסות׳ ממנו מעט לשם רחבה מוקפת לדירה ומותרת לעצמ׳ ואינה אוסרת אלא ודאי כדאמרן וכן פירש״י ז״ל. ושביל של כרמים סליק לגודא דנהרא. ופרש״י ז״ל כי דיורין היו קצת בשביל זה וכן עיקר שאלמלא כן לא שייך להכשירו בלחי כדלקמן שאין תורת לחי אלא למבוי שיש בו דיורין.

אמר אביי היכי ניעבד – פי׳ שורת הדין דכל שהוא כשרה הרחבה הוכשרה הכל ולא היו רוצין לטרוח ולקצר הרחבה לעשות בה מחיצה אחת לשם דירה חוץ לד׳ טפחים מן הכותל הראשון. גם אומר רש״י ז״ל כי חומת הרחבה היתה חזקה מאד והיה הדבר קשה לפרוץ בה פרצה ביותר מעשר או להשלים על הפלוש עד יות׳ מעשר ולחזור ולהעמידה בעשר. וא״כ היכי נעביד נעביד מחיצה אגודא דנהרא אין עושין מחיצה על גבי מחיצה פי׳ נעביד מחיצה אחור׳ דשביל שעל הנהר וכיון שהשביל פרוץ במילואו לרחבה אותה סתימה שעושה לשביל לסותמו חשוב כאלו עשה ברחבה עצמה מחיצה אחת לשם דירה ואע״ג דסתימה זו אינה ביותר מעשר מ״מ כיון שקודם לכן היתה השביל כעומד בפני עצמו עתה שסותם אותו ונעשו הרחבה והשביל דבר אחד הרי כאלו נעשה עתה מן הרחבה השביל והרחבה מקום א׳ וכאלו הוקיף השביל על הרחבה ועדיפא הא מעשה מחיצה אחת ברחבה לשם היקף דירה וכן פרש״י ז״ל אבל טעמא דמגו ליכא למימר הכא כי הסתימה הזאת הכשירה כלום בשביל לבדו כדי שנאמר מגו.

אין מחיצה ע״ג מחיצה – פרש״י ז״ל דלא חשיב היקף דירה מפני שיגביה לשם דידה אפי׳ כל כותלי הקרפף שלא הוקפו בתחלתן לשם דירה והכא גודא דנהרא שהוא עמוק עשר׳ חשוב מחיצה גמורה וא״ת גודא דנהרא היאך חשובה מחיצה ניחוש דילמא מסיק נהרא שרטון למאן דחייש הכי בפ״ק. י״ל דהכא הנהר היה קצר בעניין דליכא למיחש להכי. והקשו בתוספ׳ דהא אמרי׳ לקמן בעושה מחיצה ע״ג תל גבוה עשרה דהויא מחיצה להכשיר קרפף יותר מבי׳ סאתים דהא באויר מחיצות האחרונות הוא דר והיכירא רבא איכא. והא לא קשיא לפי מה שגורס רש״י ז״ל לקמן כדבעי׳ למימר ר״ל דאביי ורבא לית להו ההי׳ דר׳ יוחנן ובתו׳ פירשו כי בסוף השביל הסמוך לגודא היה תל המתלקט עשרה מתוך ד׳ דהוה חשיב מחיצ׳ ועולין דרך שם ויורדין אחרי כן באלכסון אל הנהר: אי נמי כי הנהר היה קצר ומצד הנהר השני היו מחיצות נראות עולות למעלה מן השביל שהיו רואין עצמו תוך מחיצות: וקשה קצת היאך לא פי׳ בתלמוד כשם שפירש דשביל סליק לגודא. ואין לומר שהיתה כותל גמורה בסוף השביל ולדידיה קרי גודא דהא בכל דוכתא קרי׳ דנהרא לשפת הנהר מלשון והנהר מלא על כל גדותיו וכדפריש הראב״ד ז״ל. וא״ת אי משום דאין מחיצה על גב מחיצ׳ יכניסו החדשה ד׳ טפחים. י״ל דא״כ היה השביל מתקצר להם ליעבד ליה ט״פ אפומא דשביל של כרמים. פי׳ הפתוח לרחבה והשתא מהני ט״פ להתיר השביל הנפרץ במילואו. לרחבה ומגו דמהני לשביל מהני לרחבה ושמו ותועלתו שעושה לשביל חושבו כאלו עושה סתימה גמורה לרחבה לשם דירה. כשעושה פתח לשם דירה כשעשה פתח זה דאע״ג דאפי׳ הוקף ולבסוף פתח לא מהני בעלמא הכא מהני במגו וא״ת וכיון דמדין מגו הוא דמהני למה לא הזכירו כמו שהזכיר בסמוך גבי לחי וי״ל דכיון דלא קאי לא חייש להזכירו ובלחי דקאי לפום סבריה דאביי פי׳ טעמי׳ ועוד דגבי לחי הוצרך לפרש מפני שהוא רבותא גדולה לומר שיועיל לחי במשהו להתיר הרחבה ולעשות היקף לדירה.

גמלא שדיין ליה – פירש״י ז״ל גמלים הבאים מן העיר דרך הרחבה לשאוב מן הנהר. ותמה א״כ היכי ס״ד לעשותו כותל בסוף השביל. ר״ל כי יניחו שם מן הצד דרך מעבר לגמלים שיעבר לנהר: ויש לפרש כי אלו הגמלים עוברים דרך הרחבה אל הכרמים או לזבל או להוציא משאות פירות משם: אלא אמר לעביד לחי או אשביל של כרמי׳ פי׳ הסמוך לרחב׳ להכשירו כמבוי הסתום שהיא כל הכרמלי׳ בלחי תל שהוא גבוה עשר׳ בלבד לא שרו לי׳ גמל ומגו דחשיב לאכשורי מבוי חשוב כסתימה ומחיצה גמורה לשם דירה להכשיר הרחבה. וא״ת והלא כבר יש לשביל לחי מן הגפופין של הרחבה שהרי הוא אינה פרוצ׳ במילואה. וקי״ל דנראה מבחוץ ושוה מבפנים נדון משום לחי. וכיון שכן הלחי שהוסיף אינו מועיל כלום ויתר שהוא כנטול דמו ואין כאן שום היקף לדירה לרחבה זו ובתוס׳ תירצו דשאני הכא שכיון שהגפופין נעשו לצורך הרחבה ולא יועילו לה אם לשביל ולמבוי לא יועילו לה דלנפש׳ לא מצלה והיכי מצלה לאחריני ואין לדבר הזה טעם נכון אבל הנכון דמיירי שהיו הגפופין ד׳ אמות שאינן נדונין משו׳ לחי כיון שהיו עשויין מאיליהן ואע״ג דסובר אביי דבלחי סגי להכשיר היה סבר מעיקרא לאכשורה בצורת פתח כיון דחשיב טפי ועדיף כדי לעשות הכשר יותר א״ל רבא אם כן יאמרו לחי מועיל לשביל של כרמים דעלמא פרש״י ז״ל שיבאו לטעות להתיר לחי של כרמים בעלמא דלא קאי אגודא דנהרא ואין לו מחיצה שלישית כי הכא דגודא חשיבא מחיצ׳ כיון שגבו׳ עשרה ויבואו להתיר מבוי מפולש בלחי. והקשו עליו דמאי שנא דבעלמ׳ לא גזרינן מבוי סתום אטו מפולש. וי״ל דשאני הכא דמחיצה דגודא לא מינכרא וכיון שכן וגם שרוב השבילי׳ לא סלקי לגודא דנהר קרוב הדבר שלא יתנו לבם על הגודא ויתירו כן בעלמ׳. ובתוס׳ פירשו בשם הש״ר ז״ל שאין בשבילין של דיורין מועטין במיעוטו של שביל לא יחשבו אותם ויבאו להתיר כן בשביל של כרמים שאין בו שום דיורין. והוא צריך מן הדין פס או שני לחיים כדין מבוי שאין בתים וחצרות פתוחים לתוכו. וליכא למימר שעשו בהן פס ד׳ דא״כ אתו גלולי ושתי ליה. אלא אמר רבא ליעביד לחי מהך גיסא דלגבי מתא מיגו דמהני למתא פי׳ מגו דמהני למבוי הכלה לרחבה כמבוי סתום היוצא לרשו׳ הרבים או לכרמלית שנכשר בלחי מהני נמי לרחבה כאלו עשה לה מחיצ׳ גמור׳ לשם דירה דהכשרו למבוי חושבו. ובודאי כי שורת הדין דכיון שהוכשרה הוכשר גם השביל שהרי הוא פרוץ למקום המותר לו אבל רש״י ז״ל סובר דאפי הכי אוסרין את השביל שלא יתכשר בלחי זה שלא יאמרו לחי מועיל לשביל של כרמים. ובתוס׳ אומרין דכיון שלא נעשה הלחי לשם השביל ומאליו השביל ניתר מפני שכלה לרחבה המותר לעצמה תו ליכא למגזר וכן עיקר.

טלטולי במתא גופא שרי ברחבה גופא שרי – ממתא לרחבה ומרחבה למתא פליגי בה רב אחא ורבינא חד שרי וחד אסר. מאן דשרי דהא לית בה דיורין פי׳ שיאסרו על בני המבוי וכחצר אחת הם ומאן דאסר חיישי׳ דילמא דממלכי והוו בה דיורין שיפתחו לרחבה פתחים מן הבתים שסביבותיה ויהיו ברחב׳ דיורין ואותן דיורין אוסרין מלהכניס ולהוציא מן המבוי לרחבה עד שישתתפו ביחד והיו צריכין להשתתף אלו על אלו בשתי חצרות שפתח אחד בהם ביניהם ושמא לא יתנו לבם וישתמשו בו בלא שתוף כדרך שמשתמשין. פירוש כי זה דבר קרוב לטעות: וא״ת מהאי טעמא נאסור גם המבוי לעצמו והרחבה לעצמה. זה אינו שאפילו היו בה דיורין ולא נשתתפו אלו עם אלו אלו משתמשין לעצמן ואלו משתמשין לעצמן כשתי חצרות שיש פתח ביניהן ונראין דברים שלא גזרו כן אלא במבוי שיש לחי ביניהם שמפסיקין ונראין כשתי מבואו׳ ואפ״ה הם משתמשים שם ויבואו להתיר כן גם לאחר שהיו דיורין ברחבה. אבל השביל שנראה אחר מן הרחב׳ ובמבוי אחד שוב לא יטעו וידעו בטוב דמבוי שנתוספו דיורין צריכין הם להשתתף אלו עם אלו כי כלא׳ מבני המבוי אוסר על חבירו אם לא ישתתף עמו והלכתא כמאן דשרי דקי״ל רב אחא ורבינ׳ הלכה כדברי המיקל ואע״ג דקי״ל בפ״ק כמאן דחיישי׳ ברחבה דילמא מימליך ובנו בה בתים התם בשל יחיד אבל ברחבה דרבים לא חיישי׳ להם והראב״ד ז״ל פי׳ דהתם חששו למבוי הפתוח לרשות הרבים דאורייתא אבל הכא למבוי שהוא רשות היחיד דאורייתא לא גזרו לכך.