גמרא
פירוש
לֹא אָמַר וְלֹא כְּלוּם אאָמַר לָהּ לְשִׁפְחָתוֹ הֲרֵי אַתְּ מוּתֶּרֶת לְכׇל אָדָם לֹא אָמַר וְלֹא כְּלוּם.
אָמַר לָהּ לְאִשְׁתּוֹ הֲרֵי אַתְּ לְעַצְמֵךְ מַהוּ מִי אָמְרִינַן לִמְלָאכָה קָאָמַר לַהּ אוֹ דִילְמָא לִגְמָרֵי קָאָמַר לַהּ.
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
י רמב״ם הלכות שופר וסוכה ולולב ח׳:י׳
סמ״ג מצוות עשה מ״ד
טור אורח חיים תרנ״ח:ד׳
שולחן ערוך אורח חיים תרנ״ח:ד׳
סמ״ג מצוות עשה מ״ד
טור אורח חיים תרנ״ח:ד׳
שולחן ערוך אורח חיים תרנ״ח:ד׳
1 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״לעובד כוכבים״.
גמרא אמר לשפחתו הרי את מותרת לכל אדם לא אמר כלום – פרש״י לפי שאינו מתירה לכל אדם ע״י חירות לפי שהיא נאסרת לעבדים ע״י חירות אבל גבי אשה הוא מתירה לכל אדם שהיתה אסורה לו מחמתו וק׳א לי א״ה בשפחה נמי נימא הכי שהוא מתירה לכל אדם שנאסרה להם מחמתו שהיתה שפחתו הילכך נ״ל לפרש דלא אמר כלום לפי שאיסור השפחה תלוי בעבדות דכל זמן שלא הפקיע ממנה העבדות אין לשון היתר מועיל לה:
המקדש במלוה אינה מקודשת – כשאמר לה התקדשי לי במלוה שאת חייבת לי דאפי׳ הלוה לה המעות ועדיין הם בעין בידה הני מעות דידה נינהו דמלוה להוצאה ניתנה ולא יהיב לה מידי אבל אם אמר בהנאת מחילת מלוה מקודשת דלא גרע מארווח לה זימנא כ״ש כאן שמארי׳ לה הזמן לעולם ויש בהנאה זו כמה פרוטות תדע דאמרי׳ לקמן דבמכר נמי לא קנה אם לקח קרקעות במלוה ואמרינן לקמן בפירקין ובפרק הזהב יש דמים שהם כחליפי׳ כיצד החליף דמי שור בפרה או דמי חמור בשור שאם אמר לו אחר שמכר השור קני דמי השור שאתה חייב לי ופרתך תהא קנויה לי קנה משום דדבר תורה מעות קונות ואח״כ תקנו שלא יהו קונות ומילתא דלא שכיח׳ כי האי לא תקנו ואוקמוה אדאורייתא והיאך קנה באלו המעות והא מלוה נינהו אלא במחילת המלוה וה״ה לענין קידושין, והא דאמרי׳ בפ״ב דסנהדרין שאמר שאול לדוד מלוה אית לך גבאי והמקדש במלוה אינה מקודשת מיירי כשקדשה דוד בעושר שהיה חייב לו ולא במחילת העושר.
הגה״ה ואפי׳ במלוה דמטא זימנא למיגבא אינה מקודשת דאין לך מלוה שהגיע זמנה לגבות יותר משכר שכיר דעבר ע יה משום בל תלין ואפ״ה אינה מקודשת וא״כ כי מסא זמנא למיגבה ומרווח לה זימנא וקא מקדש לה בההיא הנאה דקא מרווח לה אמאי מקודשת מי אלימא הנאת מלוה ספי ממלוה גופיה דאפי׳ מחל לה למלוה גופה אמרת אינה מקודשת והיכא דלא מחיל מלוה אלא במרווח לה זימנא אמרת מקודשת יציבא בארעא וכו׳ וכ״ת בההיא הנאה דלא בעיא למיתב פרוטה למאן דמפייס לבעל לארווחי זימנא לא הוה מקודשת ממה נפשך איבעיא ממונא דשכיח לה לבעל או לאשה הנאת מלוה נמי לאו ממונא דשכיח ואי משום ממונא דמתהני לה לאשה הוא דבעי׳ וע״כ היא מקודשת בהנאת מלוה [וא״כ] קדשה במלוה גופה דנפיש׳ הנאתה טפי דתו לא צריכא למפרע ולא מידי כ״ש דתהוי מקודשת אלא מסתמ׳ דהיינו טעמא דאלימא הנאת מלוה ממלוה גופה משום דהנאת מלוה שכיח לה לאשה טפי כמלוה גופה דאלו מלוה כי מחסרא גוביינא ויכלה לאטרוחי לבעל עילויה לבי דינא כי מחיל לה לאו כמאן דיהיב לה ממונא דשכיח לההיא דקדושי שי ביה דאלו הכא מלוה דאיהי גופה ניחא לה למיתב פרוטה למאן דמפייס ליה לבעל לארווחי לה זימנא כי מקדשא לה בההיא הנאה מקודשת וכ״ש בהנאת מחילת מלוה אלא אפי׳ בהנאה דארווח לה זימנא מקודשת ולא דמי להא דאמר בשכר שאעשה עמך דקי״ל דאינה מקודשת דהתם לא גמרה איהי לאיקדושי ליה דשלמא עבידתא ולכי שלמא הויא ליה כמלוה וה״ה בהנאה מחילת שכר או בהנאת עשייה דהכי דייקי׳ לקמן בפ׳ האומר דאינה מקודשת כיון דההיא שעתא דקא מיקדש׳ לא מיחייבא ליה מדעם מה שאין כן בהנאת מחילה או בהנאה כשארווח לה זימנא דכיון דברשותא קיימי מעידנא דאמר לה מרווחנא לך עד זמן פלו׳ קניא להו הכא לא מחסרה משיכה ואישתכח דבעידן קידושי׳ איתיה להנאת הרוחה: הדה הוא דארווח ליה זימנא – פרש״יב שאמר לה התקדשי לי בהנאה זו שאת היית נותנת פרוטה לאדם שיפייסני על כך ונ״ל שאין צריך להזכיר הפרוטה אלא שיאמר הרי את מקודשת לי במה שאני מרווח לך זמן הלואתיך וכיון שאנו שמין שיש באותה הרוחה הנאת שוה פרוטה מקודשת כדאמרינן לקמן גבי הילך מנה ואקדש אני לך מקודשת ומוקמינן לה באדם חשוב דבההיא הנאה דמקבל מתנה כינה גמרא ומקנייא נפשה אעפ״י שלא הזכיר אותה הנאה אלא אמר הרי את מקו׳ באותה מנה שנתת לי וכיון שאנו שמין שיש באותו הנאה שוה פרוטה מקודשת וק׳ לר״ת דאין שייך לקרות זה הערמת רבית דהיינו רבית גמורה שאם היתה נותנת לו אותה פרוטה שהיא מתקדשת בה הוי כעין אגר נטר ולא איקרי הערמת רבית אלא כדהיא דמנה אין לי חטים במנה יש לי ולא הוי אגר נטר ולא היתר גמור אלא שמערים להרבות מעותיו ופר״ת כגון שהיתה חייבת מעות לאדם אחר והגיע זמן הפרעון ונתן לה פרוסה למלוה והרווח לה זמן וקדשה באותה פרוטה וא״ת מה הערמת רבית יש כאן הא אמר רבא בפ׳ איזהו נשך דשרי ליה לאיניש למימר לחבריה הילך ד׳ זוזי ואוזפיה לפלניא מאה זוזי דלא אסרה תורה אלא רבית הבאה מלוה למלוה וי״ל דה״מ כשאין הלוה נותן לו כלום לנותן אבל אם היה נותן לו היה נראה כשלוחו ואסור וא״ת אמאי מוקי לה דארווח לה זמנא הא בתחלת הלואה נמי היה יכול לפרש דבהנאת מלוה מקודשת כגון שהמקדשה נותן למלוה פרוטה להלוות לה מעות ובאותה פרוסה מתקדשת לו וי״ל דבהנאת מלוה משמע מלוה שהיתה עליה כבר ור״ח פי׳ דארווח לה זימנא דמסר לו הממון שהיתה חייבת לו והחזירה לזה ליהנות בו עד זמן שהרווח לה ואמר לה בההיא הנאה דשביקנא לך עד כען זימנא מקודשת לי שאם לא נאמר כן נמצא הטפל חמור מן העיקר דקי״ל המקדש במלוה אינה מקודשת כ״ש בהנאת כלוה ולא מחשיב ליה רבית גמורה כיון דלא קץ ליה מידי אלא ערמת רבית הוי ואסור: הילך אתרוג זה ע״מ שתחזירהו לי וכו׳ – אין התלמוד מדקדק בלשונו להזכיר תנאי קודם למעשה והן קודם ללאו ותנאי כפול לפי שלא בא להשמיענו דין תנאים אלא דין מתנה ע״מ להחזיר ומיהו מיירי בכל דין תנאים דאל״כ היה התנאי בסל והמתנה קיימת ולא דמי לתנאי ומעשה בדבר אחד דהיינו כששניהם סותרים זה את זה כההיא דע״מ שהנייר שלי אבל הכא אפשר לקיים התנאי אחר המעשה וא״ת כיון דאמר ע״מ שתחזירהו לי א״כ אם הקדישו אינו מקודש כדמוכח בסוף מי שמת דכיון דאמ׳ לי מידי דחזי לי קאמר וא״כ היאך יצא והתנן בנדרים פ׳ השותפין גבי מעשה דבית חורין כל מתנה שאינה שאם הקדיש אינה מוקדשת לא שמה מתנה וי״ל דהכא נמי הרי בידו להקדישו שיהא קדוש קדושת דמים כל זמן שהוא בידו עד שיחזיר, ועי״ל דלאו בהקדש תלוי הטעם מה שאינה מתנה ולא הזכיר הקדש אלא משום שעל הקדש היה המעשה ולפי שלא היה המתנה לשום דבר אלא לדבר זה בלבד שיבא אביו ויאכל הוא דהוה אסור כדמפ׳ התם סעודתו מוכחת עליו שלא היה בדעתו ליתן כלל לענין שום דבר רק שיבא אביו ויאכל וכן מוכח נמי לשון כל מתנה שאינה דמשמע שאינה מתנה לשום דבר אבל אם אדם נותן מתנה לחבירו לצורך דבר אחר אעפ״י שאינו יכול להקדישו הויא מתנה כדתנן בפ׳ בתרא דנדרים המודר הנאה מחתנו שנותן מעות לבתו ואומר לה אין לך בהם אלא מה שאת נושאת בפיך ולקמן נמי אמרי׳ שנותנים כסף עבד ע״מ שיצא בו לחירות: לבר מאשה לפי שאין האשה נקנית בחליפין – וא״ת במאי דמי לחליפין אי משום דחליפין הדרי הא בחליפי׳ גופייהו אמרי׳ בנדרים פ׳ השותפין דאי תפיס ליה מיתפיס ונראה דלאו חליפין נינהו ומדרבנן הוא דלא הוו קידושין לפי שדרך העולם להחזיר חליפין והני כחליפין דמו ואתי למימר דאשה נקנית בחליפין הילכך אפקעינהו רבנן לקידושי מיניה תדע דאי חליפין נינהו במכר היאך קנה בהאי מנה הא אין מטבע נעשה חליפין וכן בפדיון הבן למה בנו פדוי כסף חמשת שקלים כתי׳ ולא חליפין:מהדורת על־התורה (כל הזכויות שמורות) הבנויה על תשתית דיקטה (CC BY-NC 4.0)
הגה״ה ואפי׳ במלוה דמטא זימנא למיגבא אינה מקודשת דאין לך מלוה שהגיע זמנה לגבות יותר משכר שכיר דעבר ע יה משום בל תלין ואפ״ה אינה מקודשת וא״כ כי מסא זמנא למיגבה ומרווח לה זימנא וקא מקדש לה בההיא הנאה דקא מרווח לה אמאי מקודשת מי אלימא הנאת מלוה ספי ממלוה גופיה דאפי׳ מחל לה למלוה גופה אמרת אינה מקודשת והיכא דלא מחיל מלוה אלא במרווח לה זימנא אמרת מקודשת יציבא בארעא וכו׳ וכ״ת בההיא הנאה דלא בעיא למיתב פרוטה למאן דמפייס לבעל לארווחי זימנא לא הוה מקודשת ממה נפשך איבעיא ממונא דשכיח לה לבעל או לאשה הנאת מלוה נמי לאו ממונא דשכיח ואי משום ממונא דמתהני לה לאשה הוא דבעי׳ וע״כ היא מקודשת בהנאת מלוה [וא״כ] קדשה במלוה גופה דנפיש׳ הנאתה טפי דתו לא צריכא למפרע ולא מידי כ״ש דתהוי מקודשת אלא מסתמ׳ דהיינו טעמא דאלימא הנאת מלוה ממלוה גופה משום דהנאת מלוה שכיח לה לאשה טפי כמלוה גופה דאלו מלוה כי מחסרא גוביינא ויכלה לאטרוחי לבעל עילויה לבי דינא כי מחיל לה לאו כמאן דיהיב לה ממונא דשכיח לההיא דקדושי שי ביה דאלו הכא מלוה דאיהי גופה ניחא לה למיתב פרוטה למאן דמפייס ליה לבעל לארווחי לה זימנא כי מקדשא לה בההיא הנאה מקודשת וכ״ש בהנאת מחילת מלוה אלא אפי׳ בהנאה דארווח לה זימנא מקודשת ולא דמי להא דאמר בשכר שאעשה עמך דקי״ל דאינה מקודשת דהתם לא גמרה איהי לאיקדושי ליה דשלמא עבידתא ולכי שלמא הויא ליה כמלוה וה״ה בהנאה מחילת שכר או בהנאת עשייה דהכי דייקי׳ לקמן בפ׳ האומר דאינה מקודשת כיון דההיא שעתא דקא מיקדש׳ לא מיחייבא ליה מדעם מה שאין כן בהנאת מחילה או בהנאה כשארווח לה זימנא דכיון דברשותא קיימי מעידנא דאמר לה מרווחנא לך עד זמן פלו׳ קניא להו הכא לא מחסרה משיכה ואישתכח דבעידן קידושי׳ איתיה להנאת הרוחה: הדה הוא דארווח ליה זימנא – פרש״יב שאמר לה התקדשי לי בהנאה זו שאת היית נותנת פרוטה לאדם שיפייסני על כך ונ״ל שאין צריך להזכיר הפרוטה אלא שיאמר הרי את מקודשת לי במה שאני מרווח לך זמן הלואתיך וכיון שאנו שמין שיש באותה הרוחה הנאת שוה פרוטה מקודשת כדאמרינן לקמן גבי הילך מנה ואקדש אני לך מקודשת ומוקמינן לה באדם חשוב דבההיא הנאה דמקבל מתנה כינה גמרא ומקנייא נפשה אעפ״י שלא הזכיר אותה הנאה אלא אמר הרי את מקו׳ באותה מנה שנתת לי וכיון שאנו שמין שיש באותו הנאה שוה פרוטה מקודשת וק׳ לר״ת דאין שייך לקרות זה הערמת רבית דהיינו רבית גמורה שאם היתה נותנת לו אותה פרוטה שהיא מתקדשת בה הוי כעין אגר נטר ולא איקרי הערמת רבית אלא כדהיא דמנה אין לי חטים במנה יש לי ולא הוי אגר נטר ולא היתר גמור אלא שמערים להרבות מעותיו ופר״ת כגון שהיתה חייבת מעות לאדם אחר והגיע זמן הפרעון ונתן לה פרוסה למלוה והרווח לה זמן וקדשה באותה פרוטה וא״ת מה הערמת רבית יש כאן הא אמר רבא בפ׳ איזהו נשך דשרי ליה לאיניש למימר לחבריה הילך ד׳ זוזי ואוזפיה לפלניא מאה זוזי דלא אסרה תורה אלא רבית הבאה מלוה למלוה וי״ל דה״מ כשאין הלוה נותן לו כלום לנותן אבל אם היה נותן לו היה נראה כשלוחו ואסור וא״ת אמאי מוקי לה דארווח לה זמנא הא בתחלת הלואה נמי היה יכול לפרש דבהנאת מלוה מקודשת כגון שהמקדשה נותן למלוה פרוטה להלוות לה מעות ובאותה פרוסה מתקדשת לו וי״ל דבהנאת מלוה משמע מלוה שהיתה עליה כבר ור״ח פי׳ דארווח לה זימנא דמסר לו הממון שהיתה חייבת לו והחזירה לזה ליהנות בו עד זמן שהרווח לה ואמר לה בההיא הנאה דשביקנא לך עד כען זימנא מקודשת לי שאם לא נאמר כן נמצא הטפל חמור מן העיקר דקי״ל המקדש במלוה אינה מקודשת כ״ש בהנאת כלוה ולא מחשיב ליה רבית גמורה כיון דלא קץ ליה מידי אלא ערמת רבית הוי ואסור: הילך אתרוג זה ע״מ שתחזירהו לי וכו׳ – אין התלמוד מדקדק בלשונו להזכיר תנאי קודם למעשה והן קודם ללאו ותנאי כפול לפי שלא בא להשמיענו דין תנאים אלא דין מתנה ע״מ להחזיר ומיהו מיירי בכל דין תנאים דאל״כ היה התנאי בסל והמתנה קיימת ולא דמי לתנאי ומעשה בדבר אחד דהיינו כששניהם סותרים זה את זה כההיא דע״מ שהנייר שלי אבל הכא אפשר לקיים התנאי אחר המעשה וא״ת כיון דאמר ע״מ שתחזירהו לי א״כ אם הקדישו אינו מקודש כדמוכח בסוף מי שמת דכיון דאמ׳ לי מידי דחזי לי קאמר וא״כ היאך יצא והתנן בנדרים פ׳ השותפין גבי מעשה דבית חורין כל מתנה שאינה שאם הקדיש אינה מוקדשת לא שמה מתנה וי״ל דהכא נמי הרי בידו להקדישו שיהא קדוש קדושת דמים כל זמן שהוא בידו עד שיחזיר, ועי״ל דלאו בהקדש תלוי הטעם מה שאינה מתנה ולא הזכיר הקדש אלא משום שעל הקדש היה המעשה ולפי שלא היה המתנה לשום דבר אלא לדבר זה בלבד שיבא אביו ויאכל הוא דהוה אסור כדמפ׳ התם סעודתו מוכחת עליו שלא היה בדעתו ליתן כלל לענין שום דבר רק שיבא אביו ויאכל וכן מוכח נמי לשון כל מתנה שאינה דמשמע שאינה מתנה לשום דבר אבל אם אדם נותן מתנה לחבירו לצורך דבר אחר אעפ״י שאינו יכול להקדישו הויא מתנה כדתנן בפ׳ בתרא דנדרים המודר הנאה מחתנו שנותן מעות לבתו ואומר לה אין לך בהם אלא מה שאת נושאת בפיך ולקמן נמי אמרי׳ שנותנים כסף עבד ע״מ שיצא בו לחירות: לבר מאשה לפי שאין האשה נקנית בחליפין – וא״ת במאי דמי לחליפין אי משום דחליפין הדרי הא בחליפי׳ גופייהו אמרי׳ בנדרים פ׳ השותפין דאי תפיס ליה מיתפיס ונראה דלאו חליפין נינהו ומדרבנן הוא דלא הוו קידושין לפי שדרך העולם להחזיר חליפין והני כחליפין דמו ואתי למימר דאשה נקנית בחליפין הילכך אפקעינהו רבנן לקידושי מיניה תדע דאי חליפין נינהו במכר היאך קנה בהאי מנה הא אין מטבע נעשה חליפין וכן בפדיון הבן למה בנו פדוי כסף חמשת שקלים כתי׳ ולא חליפין:מהדורת על־התורה (כל הזכויות שמורות) הבנויה על תשתית דיקטה (CC BY-NC 4.0)
הערות
א (ולענ״ד נר׳ ליישב פירש״י ז״ל דה״ק דכשאו׳ הרי את מותרת לכל אדם ר״ל מלבד מה שהיא מותרת לו עכשיו הוא מתירה ג״כ לישראל שהיתה אסורה כבר משא״כ גבי שפחה דלא שייך לו׳ כן שהוא מתירה גם כן למי שהיתה אסורה דמשמע דמלבד שהיתה מותרת לעבד היא מותרת ג״כ לישראל דזה אינו דהא כשנתרת לישראל נאסרת לעבד ודו״ק כי נכון הוא הקטן ע״ה ב״ה יצחק בכמוהר״ר יהודה קורייאס ס״פ:)
ב (סברא דילן מיחזיא לרבוותא רי״ף ורש״י ור׳ יוסף ן מיגאש דהוו מוקמי לה להא הנאת מלוה בהנאת מלוה דמעיקרא:)
הערות
Gemara
Peirush