גמרא
פירוש
לֹא כִּיפֵּר קַמֵּי שְׁמַיָּא. מִי לָא תְּנַן {ויקרא י״ד:י״ח} וְהַנּוֹתָר בַּשֶּׁמֶן אֲשֶׁר עַל כַּף וְגוֹ׳ {ויקרא י״ד:כ״ט} לְכַפֵּר עָלָיו לִפְנֵי ה׳ אאִם נָתַן כִּיפֵּר וְאִם לֹא נָתַן לֹא כִּיפֵּר דִּבְרֵי כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
לא כיפר מתנות הראש – פי׳ בקונט׳ ויביא לוג אחר ויתן מתנות הראש ולר׳ עקיבא צריך להתחיל בבהונות ותימה דבסוף הוציאו לו (יומא דף סא.) משמע דלכולי עלמא אין מתנות הראש מעכבות ואפילו נשפך הלוג דפליגי התם ר״א ור״ש ורבנן בנתן מקצת מתנות שבבהונות ונשפך הלוג וקתני סיפא גמר מתנות שבבהונות ונשפך הלוג דברי הכל מתנות שבראש אינן מעכבות כלל דאין צריך להביא אחר דבענין אחר אי אפשר לפרש וזהו דלא כתנאי דהכא וצ״ל דלר׳ יוחנן בן נורי נמי אין מעכבות כלל ואין צריך לעשותן ומעיקרא ס״ד לא כיפר קמי שמיא אפילו מה שעשה כבר כגון מתנות בהונות עצמן אע״פ שנתנן אין בהן ריצוי גמור לפי שחיסר מתנות הראש אע״ג דלא מעכבי כמו שאמר לעיל שקרבן שעשה לא כיפר קמי שמיא בשביל סמיכה שלא עשה אע״ג דלא מעכבת והדר מסיק ומתן בהונות שכבר עשה כיפר לגמרי שיש בהן ריצוי גמור אבל מתנות הראש לא כיפר קמי שמיא ואין צריך לעשותן דכתיב והנותר וגו׳ וכן הקרבן כשר וכיפר על כל עשה שקודם לכן אבל סמיכה לא כיפר דהויא לאחר הפרשה עד שיביא קרבן אחר אבל קשה על זה דלא הוי ליה לתרץ רק התם כתיב והנותר וגבי סמיכה לא כתיב והנותר וצ״ל דהתם ה״פ מתנות הראש לא מעכבי דכיון שקיבל מדם האשם ומן השמן על הבהונות אינו קרוי עוד מחוסר כפורים אלא מותר לאכול בקדשים וליכנס למקדש דמתן שמן נמי קרוי קרבן כדאמר פרק בית שמאי (לקמן מד:) לכל קרבנם לרבות לוג שמן של מצורע ולכן לכל הפחות צריך ליתן על הבהונות קודם שיהא מותר בקדשים. ברוך. וליקו ולימא ליה לקרא דכי כתיבא בזה אחר זה כתיבא – הא לא פריך דלימא ליה לקרא שלא חייב להביא שנים אלא כשהפריש בזה אחר זה אבל הפריש שנים בבת אחת [אינו חייב] שזו אינו קושיא דאפי׳ הפריש שנים בבת אחת נהי כשקרב האחד לא מהני השני שהופרש עמו מכל מקום יכול להפריש אחר כן ולהקריב ומועיל דלעולם חייבה תורה להביא שנים אלא הכי פריך דאטו מי לימא ליה לקרא דכי משתעי [שצריך להקריב ב׳ דוקא כשמפריש בזה אחר זה וקשה ליפרך נמי דאטו מי לימא ליה לקרא דכי משתעי] ע״י לב ב״ד ונראה דבלאו קרא הוה קשיא ליה משעירי עצרת שעושין כל שנה שדוחק הוא להעמידם ולומר שהיו מפרישין אותן בזה אחר זה. סכין מושכתן למה שהן – בסוף פרק קמא דשבועות (שבועות יב:) אמרינן דשמואל סבר להא דר׳ יוחנן דהתם ובסמוך מייתי לה אמר רבי יוחנן תמידין שלא הוצרכו לצבור לדברי ר״ש אין נפדין תמימים פירוש אלא מקיצין בגופן את המזבח כדקאמר התם לר׳ שמעון ופי׳ שם בקונט׳ דשמואל סבר לה להא דאמר רבי יוחנן לדברי ר״ש אין נפדין תמימים ומקיצין בהן את המזבח דאמר שמואל סכין מושכתן למה שהן פי׳ סכין השוחטן סתם מושכתן לקרבן שהופרשו מתחילה כגון עולת תמיד לעולת קיץ אע״פ שאין זה אותו קרבן כיון דמעיקרא עולה והשתא עולה והשתא קשה מאי מייתי התם תניא נמי הכי מברייתא הלא ממתני׳ דהתם הוה ליה לאיתויי ועוד דבהדיא מוכח בשמעתין דמילתיה דשמואל דווקא כרבנן דפליגי עליה דרבי שמעון דאית להו לב בית דין מתנה עליהן ויש פירושים ברש״י שמוגה בהן נראה בעיני דלא גרסינן הא דשמואל הכא דהא בפרק קמא דשבועות מוקמינן לה אליבא דמאן דלית ליה לב בית דין מתנה עליהן וזהו דוחק למחוק כל מילתיה דשמואל מן הספרים ועוד נראה שדברי הקונטרס סותרים זה את זה שפירש סכין מושכתן למה שהן ראויין ועומדין כגון תמידין שלא הוצרכו לצבור שנקחו מתרומה ישנה והגיע אחד בניסן מקיצין בהן את המזבח ואף על גב דלשם תמידין נלקחו ולא לשם עולות נדבת צבור הואיל ולא חזו תו לציבור קרבי למאי דחזו משום דלב בית דין מתנה עליהן אם הוצרכו הוצרכו ואם לאו יקיצו בהן אלמא לפירושו לא מהני תנאי בית דין למיקרב תו לתמידין ואחר כך פירש לדברי חכמים נפדין תמימים דאית להו לב בית דין מתנה עליהן להכשירן לתמידי שנה הבאה שאם לא הוצרכו יהיו לדמיהן שיפדו אותן ממעות חולין בלא מום ויוציאום לחולין ויפלו דמיהן למותר תרומה ואחר כך יקחו אותן מתרומה חדשה ויוכשרו לתמידים ונראה כפירוש הערוך וזה לשונו סכין מושכתן למה שהן פירוש למה שהן אם תמידין אם מוספין סכין מושכתן להיות כן אבל טרם שמושכתן הסכין אין לומר איזה תמיד ואיזה מוספין אלא תלויין ועומדין בתנאי לב בית דין שכך מתנה עליהן לב בית דין אף על פי שאמרו שהן תמידין אם ירצו להקריבן לשם זבח אחר רשאין לפי שבזמן שמשך הסכין לשחיטת התמיד הרי הוא תמיד ובזמן שמשך זה הסכין לשל מוסף הרי הוא מוסף וזה סייעתא לר׳ יוחנן [דאמר] שאם לא הוצרכו להן [אליבא דרבנן] נפדין תמימים שלא משכתן סכין לעולם והשתא להאי פירושא לא גרסינן תניא נמי הכי דמילתא דשמואל כרבנן אלא גרסי׳ תניא מודה ר׳ שמעון כו׳ וטעמא משום דבאין לכפר על [טומאת] מקדש וקדשיו כמתניתין דהתם ובברייתא חידש טפי ממתניתין והא דקתני שתחלתו לא בא אלא לכפר על מזבח החיצון לאפוקי שעיר הפנימי דבעינן תרתי טומאת מקדש ומזבח החיצון ואף על גב דמשמע התם דאי לא משום גזירה הוי מקיצין בגופן אפי׳ במותר חטאות הפנימיות היינו משום דהכי גמירי דמותר חטאות צבור לעולה ורבינו חננאל מפרש כפירוש הערוך וגריס התם תניא נמי הכי וקאי אמילתא דרבי יוחנן דאמר דלרבי שמעון מקיצין בהן בגופן הואיל ומעיקרא עולה והשתא עולה אבל לא במותר חטאת כו׳ ותימה אמאי נטר עד לסוף דלעיל הוה ליה לאתויי.רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
הערות
הערות
Gemara
Peirush