גמרא
פירוש
לֹא מִשּׁוּם כִּלְאַיִם וְלֹא מִשּׁוּם שְׁבִיעִית וְלֹא מִשּׁוּם מַעֲשֵׂר וְנִיטָּלִין בְּשַׁבָּת תְּיוּבְתָּא.כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
1 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: "נכרים".
כסהו ונתגלה מותר לכסותו – נראה לר״י דה״ה דמותר לגלותו בידים ולחזור ולכסותו כמו שמותר ליטול הקדרה ולהחזירה והא דנקט כסהו ונתגלה משום דנתגלה מבעוד יום איירי דומיא דרישא לא כסהו מבעוד יום וקאמר דמותר לכסותו משתחשך אבל אם גילהו בידים מבעוד יום כדי לכסותו משתחשך אסור לכסותו משתחשך דדמיא לתחלת הטמנה. אילו היה ר׳ יוסי קיים היה כפוף כו׳ – פי׳ רבינו שלמה מחמת נשיאותו דהא ר״י היה גדול מרבי כדמוכח בפ״ב דנדה (דף יד: ושם) דאמר ליה רבי ישמעאל ברבי יוסי לר׳ חמא בר ביסנא כדברי רבי אומר לך או כדברי אבא אמר ליה כדברי רבי אמור לי אמר ליה זהו שאומרים עליו דאדם גדול הוא שמניח דברי הרב ושומע דברי התלמיד ור״ת מפרש דודאי מתחלה היה רבי תלמידו של רבי יוסי אבל אח״כ נתחכם רבי כדקאמ׳ התם ור׳ חמא סבר רבי ריש מתיבתא שכיחי רבנן גביה ומחדדן שמעתתיה. כיצד הוא עושה רשב״ג אומר נוטל את הסדינין כו׳ – נראה לר״י ולה״ר פור״ת דל״ג כיצד הוא עושה דרשב״ג פליג את״ק דלא שרי אלא להוסיף אבל להחליף אסור ורשב״ג שרי אף להחליף וכ״ש ליטול ולהחזיר אותו דבר דלא הוי כל כך תחלת הטמנה והיינו דקאמר וכן היה רשב״ג אומר כלומר שהיה מיקל קולא אחריתי גבי הטמנה. אבל פינה ממיחם למיחם מותר – ול״ד לההוא דכירה דבעי בפרק כירה (לעיל לח:) פינה ממיחם למיחם מהו דהתם רוצה בחמימותן לכך יש לאסור כשהוא צונן אבל הכא גבי הטמנה כל כמה שהוא צונן טפי שפיר דמי כדאמר לעיל רבי התיר להטמין את הצונן וא״ת ורבי לא ידע לעיל דמותר להטמין את הצונן וכי לא ידע דשמיע ליה מאבוה הכא דשרי וי״ל דהכא דוקא דמוכח מילתא שנתכוין לצנן שפינהו ממיחם למיחם אבל קיתון של מים דלא מוכח מידי יהא אסור להטמין. מתוספות רבינו יהודה (ת״י). או שטמן בדבר הניטל וכיסה בדבר שאינו ניטל – הקשה בקונט׳ יפנה סביבה ויאחזנה בדופניה ויגביהנה ויטנה על צדה כדתנן בפרק נוטל (לקמן קמב:) היתה בין החביות מגביהה כו׳ ומתרץ דהא אוקמינן התם בשכח אבל במניח נעשה בסיס לדבר האסור וקשה דאי חשיב הכא כמניח אם כן במגולה מקצתה היאך נוטל ומחזיר מה בין זה לאבן שעל פי החבית דאסרי׳ במניח אפי׳ להטותה על צדה ועוד קשה לר״ת דהא תנן נוער את הכיסוי והן נופלות אפי׳ אינן מגולות מקצתן ועל כן אומר ר״ת דלא חשיב כמניח כיון שדעתו ליטלו בשבת ובפ׳ נוטל (שם דף קמג.) נמי תנן בית שמאי אומרים מגביהין מעל גבי השלחן עצמות וקליפים וב״ה אומרים מסלק את הטבלא ומנערה ולא חשיב לב״ה כמניח והכא מיירי בכיסוי כעין כלי חרס שנותנים על הקדרה שהקדרה בלועה בתוכה ואי אפשר לנער הכיסוי אלא אם כן יגביהו קצת ור״י מפרש כגון שטמן הקדרה בקופה בדבר הניטל ולמעלה מן הקדרה מילא כל הקופה בדבר שאינו ניטל שאי אפשר לו להגיע לקדרה אם לא יטלטל דבר שאינו ניטל בידים.רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
הערות
הערות
Gemara
Peirush