גמרא
פירוש
אבָּעֵי רַב פָּפָּא יֵשׁ יָד לְקִידּוּשִׁין אוֹ לָא הֵיכִי דָמֵי אִילֵימָא דְּאָמַר לַהּ לְאִשָּׁה הֲרֵי אַתְּ מְקוּדֶּשֶׁת לִי וְאָמַר לַחֲבֶירְתָּהּ וְאַתְּ נָמֵי פְּשִׁיטָא בהַיְינוּ קִידּוּשִׁין עַצְמָן אֶלָּא כְּגוֹן דְּאָמַר לַהּ לְאִשָּׁה הֲרֵי אַתְּ מְקוּדֶּשֶׁת לִי וְאָמַר לַהּ לַחֲבֶירְתָּהּ וְאַתְּ מִי אָמְרִינַן וְאַתְּ נָמֵי אֲמַר לַהּ לַחֲבֶירְתָּהּ וְתָפְסִי בַּהּ קִידּוּשִׁין לַחֲבֶירְתָּהּ אוֹ דִּלְמָא וְאַתְּ חֲזַאי אֲמַר לַהּ לַחֲבֶירְתַּהּ וְלָא תָּפְסִי בָּהּ קִידּוּשִׁין בַּחֲבֶירְתַּהּ.
וּמִי מִיבְּעֵי לֵיהּ לְרַב פָּפָּא וְהָא מִדַּאֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְאַבָּיֵי מִי סָבַר שְׁמוּאֵל יָדַיִם שֶׁאֵין מוֹכִיחוֹת הָוְיָין יָדַיִם מִכְּלָל דִּסְבִירָא לֵיהּ לְרַב פָּפָּא דְּיֵשׁ יָד לְקִידּוּשִׁין חֲדָא מִגּוֹ מַאי דִּסְבִירָא לֵיהּ לִשְׁמוּאֵל אֲמַר לֵיהּ לְאַבָּיֵי.
גבָּעֵי רַב פָּפָּא יֵשׁ יָד לְפֵאָה אוֹ אֵין יָד לְפֵאָה הֵיכִי דָמֵי אִילֵימָא דְּאָמַר הָדֵין אוּגְיָא לֶיהֱוֵי פֵּאָה וְהָדֵין נָמֵי הָהִיא דפֵּיאָה מְעַלַּיְיתָא הִיא כִּי קָא מִיבַּעְיָא לֵיהּ כְּגוֹן דְּאָמַר וְהָדֵין וְלָא אָמַר נָמֵי מַאי.
מִכְּלָל דְּכִי אָמַר שָׂדֶה כּוּלָּהּ תֶּיהְוֵי פֵּאָה הָוְיָא פֵּאָה.
אִין וְהָתַנְיָא המִנַּיִן שֶׁאִם רוֹצֶה לַעֲשׂוֹת כׇּל שָׂדֵהוּ פֵּאָה עוֹשֶׂה כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
יש יד לקידושין – תימה מהיכא תיתי יד לקידושין והלא בנדרים לא ידעינן יד אלא מדאתקוש נדרים לנזירות כדאמרי׳ לעיל וא״כ אמרינן היכא דגלי גלי היכא דלא גלי לא גלי ועוד תדע דהא בסמוך בענין דפאה וצדקה לא מספקא ליה אלא משום דאיתקש לקרבנות וי״ל דקידושין נמי כיון דאסר לה אכ״ע כהקדש לכך מספקא לן דשמא יש יד לקידושין כמו הקדש מיהו אכתי קשה דלעיל אשכחן דפליגי ר׳ יהוד׳ ורבנן בידים שאין מוכיחות בגיטין משמע לכ״ע יש יד לגיטין והשתא מהיכא תיתי דיש יד לגיטין ואפילו אם ת״ל דגיטין וקידושין משום ויצאה והיתה דאיתקש יציאה להוייה גם בקדושין איבעיא לן ולא איפשוט ויש לומר דודאי בגיטין לא פליגי ביד דהא לשונות גמורים כתובים בתוך הגט וגם מגרש בלשון גירושין גמורין ומה שהזכיר לעיל ידים לאו דוקא אלא כלומר פליגי ר׳ יהודה ורבנן אי בעינן דיבור מוכיח או לא וא״ת והא מדמה לעיל פלוגתא דר׳ יהוד׳ ורבנן בגיטין לפלוגתא דאביי ורבא דפליגי בנדרים בידים שאין מוכיחות בידים ממש וי״ל דמ״מ מדמה שפיר כי היכי דפליגי ר׳ יהודה ורבנן בגיטין אי בעי שיהא מוכיח מתוך הגט שמגרש הוא הלכך בנדרים דגלי קרא בהו ידות הוו פליגי ר׳ יהודה ורבנן בידים שאין מוכיחות אי מהני אי לא.
או דלמא ואת חזאי קאמר לה – פי׳ דשמא אין יד ולכך תלינן לומר ואת חזאי קאמר תימה למה האריך כל כך הו״ל לומר או דלמא לא וי״ל דאי לאו משום דאית ליה למיתלי במילתא אחריתי ואת חזאי קאמר הוה פשיטא ליה דיש יד לקידושין ול״נ דהא גבי ידות דנדרים אע״ג דליכא למיתלי במידי אחרינא אפ״ה ה״א דאין יד אי לאו דגלי קרא וע״כ האומר ככר זה עלי דהוי יד להקדש כדאמר לעיל ליכא למיתלי במידי אחרינא [דאי] איכא למיתלי במידי אחרינא א״כ לא הוה מהני למ״ד ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים וגם מודרני ממך שאני אוכל לך כשאמר שניהם לשמואל [דאי] תרוייהו אמר ודאי ליכא למיתלי במידי אחרינא ואפ״ה לא הוה מועיל אי לאו דגלי קרא ידות וא״כ הוה ליה למימר או דלמא אין יד ולכן לא מהני אף כי ליכא למיתלי במידי אחרינא לכ״נ לומר דשמא הכא כיון שאמר בפירוש לשון קדושין גמורין לאחת מן הנשים שאמר לה הרי את מקודשת לי הלכך כי אמר לחברתה בתר הכי ואת אי לא דאיכא למיתלי במידי אחרינא לומר דשמא הכי כיון שאמר ואת חזאי הוי משתמע לשון קידושין גמורין ולא יד לקידושין ולא דמי לידות דנדרים דמיירי שלא הוזכרה קודם לכן כלל [ובזה] ניחא קושיא אחריתי שיש להקשות דמשמע הך בעיא דאי יש יד לקידושין מהני אע״ג דאיכא למיתלי באת חזאי ואמאי והלא סוף סוף ידים שאין מוכיחות הויין ולמ״ד לא הויין [ידים] אינו מועיל אלא ודאי כדפרישית דכיון שהזכיר קודם לכן לשון קדושין גמורין שפיר הוי יד מוכיח ומיירי שאחת נעשית שליח לחברתה ונתן לה שתי פרוטות דאיכא שיעור קידושין לשתיהן ובשלא היה מדבר עם השניה כלל בעסקי קידושין דאם היה מדבר על עסקי קידושין א״כ היתה מקודשת אפי׳ בלא אמר ואת. בתוס׳ פי׳ דמיירי שנתן לכל אחת פרוטה והקשה אמאי לא קאמר או דלמא שקולי לשם מתנה קאמר כדקאמר בתר הכי כה״ג גבי צדקה [ותי׳] דמשמע ליה ואת דקאמר קאי אדיבור הרי את מקודשת לי שאמר מיד וצ״ע. חדא מגו מאי דס״ל לשמואל א״ל לאביי – כלומר לדבריו של שמואל דמשמע דפשיטא ליה דיש יד לקידושין ויש ספרים דגרסי חדא מאי דס״ל ליה לשמואל קאמר ליה לאביי כלומר לאחד מן הדברים שיש להסתפק בדברי שמואל הזכיר לו רב פפא לאביי שאמר לו לימא קסבר שמואל ידים שאין מוכיחות הוויין ידים ה״ה שהיה לו לומר לימא קסבר שמואל דיש יד לקידושין והלא בעיא היא ולא איפשיטא אלא עדיפא למנקט אותה סברא דידים שאין מוכיחות משום דמירמא משמואל לשמואל. בעי רב פפא יש יד [לפאה] – פי׳ את״ל אין יד [לקידושין] דלמא שאני פאה דאיתקש לקרבנות משום שהפסיק בקושיא ומי בעיא ליה לרב פפא וכו׳ לכך חוזר ומפרש בעיא דרב פפא בתחילת הבעיא כמו באינך בעיות דבסמוך שלא הזכיר רב פפא.
הדין אוגיא ליהוי פאה – אוגיא ערוגה ועל שם החריץ שסביב הערוגה קורין ליה אוגיא.
כי קמיבעיא ליה כגון דאמר והדין ולא אמר נמי מאי – אור״י דמספקא ליה [אי] והדין נמי קאמר או דלמא והדין לעצמו קאמר דומיא דבעיא דצדקה דמספקא ליה והדין לנפקותא בעלמא הוא ואע״ג דלא מפרש ליה תלמודא הכי מ״מ כך רגילות התלמוד שמקצר במקום אחד ומאריך במקום אחר א״נ משום הכא לא פירש משום שהקשה ליה מיד מכלל דכי אמר כולו שדה. מכלל דכי אמר כולה שדה ליהוי פאה – תימה מהיכא דייק ליה ופירש דדייק ליה מדקאמר תלמודא אי דאמר והדין נמי ההיא פאה מעלייתא ומשמע דאפי׳ כל השדה הויא פאה מדעביד שתי הערוגות פאה ול״נ חדא דמי לא עסקינן בשדה גדולה דגם כי עבד שתי ערוגות פאה אכתי יש שאר לעצמו ועוד דא״כ הוה קאי מכלל אסוגיא דתלמודא שאומר אי דאמר והדין כו׳ ולא אמילתיה דרב פפא ומכלל משמע דקאי אעיקר מילתיה דרב פפא לכ״נ לומר דהכי נמי קאי אבעיא דרב פפא שהוא מסופק או דלמא והדין לעצמו שמשייר הערוגה השניה לעצמו ואם היה שם שאר הרבה מלבד זה א״כ לא שייך לומר והדין לעצמו כיון שמלבד זה יש הרבה לעצמו לו אלא ש״מ שאותן שתי הערוגות הן שוין כל השדה ואפ״ה אמר דאי והדין קאמר תרווייהו הוויין פאה אלמא כי אמר תיהוי כל השדה פאה הוי פאה ולהכי פריך מכלל וכו׳ ומשני אין והתניא מנין שאם רצה לעשות כל השדה פאה עושה וכו׳ וא״ת והלא בירושל׳ (פ״ג דפאה) גבי קרקע כל שהוא חייבת בפאה אי עד שלא קצר אין כאן חיוב אי שקצר אין כאן פאה דבעינן שיתחיל לקצור ואפי׳ כשהתחיל קודם שיתחייב בפאה י״ל דה״נ קאמר הכא כל שדהו פאה אחר שיתחיל מעט ואפי׳ כשהתחיל לקצור שבולת לבד שרי בכך ולעיל נמי דבעי מיירי שהתחיל לקצור מעט ומ״מ שפיר קאמר והדין לעצמו כדפרישית לפי דבאותה קציר אין בו שוה פרוטה הלכך לא חשיב שיור לעצמו אותו קציר ראשון. ת״ל פאת שדך – ולא כתיב פאת משדך ש״מ אפי׳ כל השדה קאמר וכגון שהתחיל לקצור מעט כדפרישית והא דתנא נמי פאה אין לה שיעור מיירי נמי כשהתחיל לקצור כדפרישית וא״ת א״כ אמאי לא תנן נמי תרומה בהדי דברים שאין להם שיעור דתרומה יכול אדם לעשות כל גורנו תרומה רק שישאר מעט משום ראשית דמשמע ששיריה ניכרים דהא פאה נמי בעינן שישאר מעט לעצמו תחלה כדפרישית ואפ״ה חשיב ליה בהדי דברים שאין להם שיעור וי״ל דמ״מ לא דמי דגבי פאה קודם שהתחיל לקצור אין שום חיוב עליו דכי תקצור אמר רחמנא והדר לא תכלה פאת שדך ומכיון שמתחיל לקצור החיוב מיד אין לו שיעור אבל בתרומה מכיון שנתמרח בכרי חל עליה חיוב תרומה ואפ״ה אין יכול לעשות כל גורנו תרומה דבעינן שיריה ניכרים הילכך בתרומה לא מתני ליה אין לו שיעור וה״נ מתרץ ליה בירושלמי דפאה.רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
או דלמא ואת חזאי קאמר לה – פי׳ דשמא אין יד ולכך תלינן לומר ואת חזאי קאמר תימה למה האריך כל כך הו״ל לומר או דלמא לא וי״ל דאי לאו משום דאית ליה למיתלי במילתא אחריתי ואת חזאי קאמר הוה פשיטא ליה דיש יד לקידושין ול״נ דהא גבי ידות דנדרים אע״ג דליכא למיתלי במידי אחרינא אפ״ה ה״א דאין יד אי לאו דגלי קרא וע״כ האומר ככר זה עלי דהוי יד להקדש כדאמר לעיל ליכא למיתלי במידי אחרינא [דאי] איכא למיתלי במידי אחרינא א״כ לא הוה מהני למ״ד ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים וגם מודרני ממך שאני אוכל לך כשאמר שניהם לשמואל [דאי] תרוייהו אמר ודאי ליכא למיתלי במידי אחרינא ואפ״ה לא הוה מועיל אי לאו דגלי קרא ידות וא״כ הוה ליה למימר או דלמא אין יד ולכן לא מהני אף כי ליכא למיתלי במידי אחרינא לכ״נ לומר דשמא הכא כיון שאמר בפירוש לשון קדושין גמורין לאחת מן הנשים שאמר לה הרי את מקודשת לי הלכך כי אמר לחברתה בתר הכי ואת אי לא דאיכא למיתלי במידי אחרינא לומר דשמא הכי כיון שאמר ואת חזאי הוי משתמע לשון קידושין גמורין ולא יד לקידושין ולא דמי לידות דנדרים דמיירי שלא הוזכרה קודם לכן כלל [ובזה] ניחא קושיא אחריתי שיש להקשות דמשמע הך בעיא דאי יש יד לקידושין מהני אע״ג דאיכא למיתלי באת חזאי ואמאי והלא סוף סוף ידים שאין מוכיחות הויין ולמ״ד לא הויין [ידים] אינו מועיל אלא ודאי כדפרישית דכיון שהזכיר קודם לכן לשון קדושין גמורין שפיר הוי יד מוכיח ומיירי שאחת נעשית שליח לחברתה ונתן לה שתי פרוטות דאיכא שיעור קידושין לשתיהן ובשלא היה מדבר עם השניה כלל בעסקי קידושין דאם היה מדבר על עסקי קידושין א״כ היתה מקודשת אפי׳ בלא אמר ואת. בתוס׳ פי׳ דמיירי שנתן לכל אחת פרוטה והקשה אמאי לא קאמר או דלמא שקולי לשם מתנה קאמר כדקאמר בתר הכי כה״ג גבי צדקה [ותי׳] דמשמע ליה ואת דקאמר קאי אדיבור הרי את מקודשת לי שאמר מיד וצ״ע. חדא מגו מאי דס״ל לשמואל א״ל לאביי – כלומר לדבריו של שמואל דמשמע דפשיטא ליה דיש יד לקידושין ויש ספרים דגרסי חדא מאי דס״ל ליה לשמואל קאמר ליה לאביי כלומר לאחד מן הדברים שיש להסתפק בדברי שמואל הזכיר לו רב פפא לאביי שאמר לו לימא קסבר שמואל ידים שאין מוכיחות הוויין ידים ה״ה שהיה לו לומר לימא קסבר שמואל דיש יד לקידושין והלא בעיא היא ולא איפשיטא אלא עדיפא למנקט אותה סברא דידים שאין מוכיחות משום דמירמא משמואל לשמואל. בעי רב פפא יש יד [לפאה] – פי׳ את״ל אין יד [לקידושין] דלמא שאני פאה דאיתקש לקרבנות משום שהפסיק בקושיא ומי בעיא ליה לרב פפא וכו׳ לכך חוזר ומפרש בעיא דרב פפא בתחילת הבעיא כמו באינך בעיות דבסמוך שלא הזכיר רב פפא.
הדין אוגיא ליהוי פאה – אוגיא ערוגה ועל שם החריץ שסביב הערוגה קורין ליה אוגיא.
כי קמיבעיא ליה כגון דאמר והדין ולא אמר נמי מאי – אור״י דמספקא ליה [אי] והדין נמי קאמר או דלמא והדין לעצמו קאמר דומיא דבעיא דצדקה דמספקא ליה והדין לנפקותא בעלמא הוא ואע״ג דלא מפרש ליה תלמודא הכי מ״מ כך רגילות התלמוד שמקצר במקום אחד ומאריך במקום אחר א״נ משום הכא לא פירש משום שהקשה ליה מיד מכלל דכי אמר כולו שדה. מכלל דכי אמר כולה שדה ליהוי פאה – תימה מהיכא דייק ליה ופירש דדייק ליה מדקאמר תלמודא אי דאמר והדין נמי ההיא פאה מעלייתא ומשמע דאפי׳ כל השדה הויא פאה מדעביד שתי הערוגות פאה ול״נ חדא דמי לא עסקינן בשדה גדולה דגם כי עבד שתי ערוגות פאה אכתי יש שאר לעצמו ועוד דא״כ הוה קאי מכלל אסוגיא דתלמודא שאומר אי דאמר והדין כו׳ ולא אמילתיה דרב פפא ומכלל משמע דקאי אעיקר מילתיה דרב פפא לכ״נ לומר דהכי נמי קאי אבעיא דרב פפא שהוא מסופק או דלמא והדין לעצמו שמשייר הערוגה השניה לעצמו ואם היה שם שאר הרבה מלבד זה א״כ לא שייך לומר והדין לעצמו כיון שמלבד זה יש הרבה לעצמו לו אלא ש״מ שאותן שתי הערוגות הן שוין כל השדה ואפ״ה אמר דאי והדין קאמר תרווייהו הוויין פאה אלמא כי אמר תיהוי כל השדה פאה הוי פאה ולהכי פריך מכלל וכו׳ ומשני אין והתניא מנין שאם רצה לעשות כל השדה פאה עושה וכו׳ וא״ת והלא בירושל׳ (פ״ג דפאה) גבי קרקע כל שהוא חייבת בפאה אי עד שלא קצר אין כאן חיוב אי שקצר אין כאן פאה דבעינן שיתחיל לקצור ואפי׳ כשהתחיל קודם שיתחייב בפאה י״ל דה״נ קאמר הכא כל שדהו פאה אחר שיתחיל מעט ואפי׳ כשהתחיל לקצור שבולת לבד שרי בכך ולעיל נמי דבעי מיירי שהתחיל לקצור מעט ומ״מ שפיר קאמר והדין לעצמו כדפרישית לפי דבאותה קציר אין בו שוה פרוטה הלכך לא חשיב שיור לעצמו אותו קציר ראשון. ת״ל פאת שדך – ולא כתיב פאת משדך ש״מ אפי׳ כל השדה קאמר וכגון שהתחיל לקצור מעט כדפרישית והא דתנא נמי פאה אין לה שיעור מיירי נמי כשהתחיל לקצור כדפרישית וא״ת א״כ אמאי לא תנן נמי תרומה בהדי דברים שאין להם שיעור דתרומה יכול אדם לעשות כל גורנו תרומה רק שישאר מעט משום ראשית דמשמע ששיריה ניכרים דהא פאה נמי בעינן שישאר מעט לעצמו תחלה כדפרישית ואפ״ה חשיב ליה בהדי דברים שאין להם שיעור וי״ל דמ״מ לא דמי דגבי פאה קודם שהתחיל לקצור אין שום חיוב עליו דכי תקצור אמר רחמנא והדר לא תכלה פאת שדך ומכיון שמתחיל לקצור החיוב מיד אין לו שיעור אבל בתרומה מכיון שנתמרח בכרי חל עליה חיוב תרומה ואפ״ה אין יכול לעשות כל גורנו תרומה דבעינן שיריה ניכרים הילכך בתרומה לא מתני ליה אין לו שיעור וה״נ מתרץ ליה בירושלמי דפאה.רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
הערות
הערות
Gemara
Peirush