גמרא
פירוש
בִּכּוּרִים לְפֵירָא קָא אָמְרִינַן לְמִזְבֵּחַ קָא אָמְרִינַן וְהָא אָכֵיל לֵהּ מִזְבֵּחַ מִפֵּירֵי דְּהָא שַׁתָּא. בָּעֵי רָמֵי בַּר חָמָא שְׁתֵּי הַלֶּחֶם הֲנָצָה שָׁרְיָא אוֹ חֲנָטָה שָׁרְיָיה מַאי הֲנָצָה וּמַאי חֲנָטָה אִילֵּימָא הֲנָצָה דְּפֵירָא וַחֲנָטָה דְּפֵירָא הַשְׁתָּא הַשְׁרָשָׁה שָׁרְיָא הֲנָצָה וַחֲנָטָה מִיבַּעְיָא. אֶלָּא הֲנָצָה דְּעָלֶה וַחֲנָטָה דְּעָלֶה מִי הָוֵי כִּי הַשְׁרָשָׁה אוֹ לָא אתֵּיקוּ. בָּעֵי רָבָא בַּר רַב חָנָן חִטִּין שֶׁזְּרָעָן בַּקַּרְקַע עוֹמֶר מַתִּירָן אוֹ אֵין עוֹמֶר מַתִּירָן הֵיכִי דָמֵי אִי דְּאַשְׁרוּשׁ תְּנֵינָא אִי דְּלָא אַשְׁרוּשׁ תְּנֵינָא. דִּתְנַן אִם הִשְׁרִישׁוּ קוֹדֶם לָעוֹמֶר עוֹמֶר מַתִּירָן וְאִם לָאו אֲסוּרִין עַד שֶׁיָּבֹא עוֹמֶר הַבָּא. לָא צְרִיכָא דְּחַצְדִינְהוּ בוְזַרְעִינְהוּ קוֹדֶם לָעוֹמֶר וַאֲתָא עוֹמֶר וַחֲלֵיף עֲלַיְיהוּ וְקָא מִיבַּעְיָא לֵיהּ מַהוּ לְנַקּוֹטֵי וּמֵיכַל מִינַּיְיהוּ כְּמַאן דְּשַׁדְיָיא בְּכַדָּא דָּמְיָא וּשְׁרִינְהוּ עוֹמֶר אוֹ דִלְמָא בַּטֵּיל לְהוּ לְגַבֵּי אַרְעָא. יֵשׁ לָהֶן אוֹנָאָה אוֹ אֵין לָהֶן אוֹנָאָה. הֵיכִי דָּמֵי אִילֵימָא דְּאָמַר לֵיהּ שְׁדַאי בַּהּ שִׁיתָּא וַאֲתוֹ סָהֲדִי וְאָמְרִי דְּלָא שְׁדָא בַּהּ אֶלָּא חַמְשָׁה וְהָאָמַר רָבָא גכׇּל דָּבָר שֶׁבְּמִדָּה וְשֶׁבְּמִשְׁקָל וְשֶׁבְּמִנְיָן כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
והאמר רבא כל דבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין אפי׳ פחות מכדי אונאה חוזר – לא שיחזיר אונאה קאמר אלא אפילו ביטול מקח הוי כדמוכח לקמן בפרק התודה (מנחות עז.) ובפרק המוכר את הספינה (ב״ב דף צ.) ויש לדקדק מכאן דמילתא דרבא איתמר אפילו אקרקעות וכן משמע בפ״ב דקידושין (דף מב:) דקאמר אבל פלגי במשחתא לא כדרבא כו׳ ורבינו שמואל לא פי׳ כן בפרק בית כור (ב״ב קג:) [ושם קד. ד״ה פחות] דתנן בית כור עפר אני מוכר לך מדה בחבל פיחת כל שהוא ינכה הותיר כל שהוא יחזיר משמע כי המקח קיים ופירש רבינו שמואל כי מקח קיים דאע״פ שטעו במדה לא איתמר דרבא אלא במטלטלי ולא משמע הכי כדפרישית אלא היינו טעמא התם שיודע ומכיר בשדה שהוא מוכר לו ויודע שיש שם או פחות או יותר אלא לפי מה שיעלה לפי חשבון בית כור מצומצם יפחות וינכה. שדאי בה כדבעי ואתו סהדי כו׳ – אין מכחישין אותו במה שזרע אלא שאומרים שאין לה די בכי האי שיעורא. פיל שבלע כפיפה מצרית כו׳ – האי דבעא מיניה רב אדא בר אהבה מרב דימי מנהרדעא בפ׳ לא יחפור (ב״ב כב.) פיל שבלע כפיפה מצרית והקיאה דרך בית הרעי מהו לאו בכפיפה ממש בעא מיניה דאם כן אמאי לא הוה בידיה מתני׳ היא דאין עולין מטומאתן אלא בשינוי מעשה אלא בהוצין ועבד להו כפיפה בעא מיניה והא דטפח ליה התם בסנדליה אע״ג דההיא נמי קיימא בתיקו מ״מ ה״ל למידק עלה כדדייקי׳ הכא מההיא דעולא. דבלע הוצין ועבדינהו כפיפה מי הוי עיכול כו׳ – תימה מי גרע מחיטין שבגללי בהמה דלעיל דלקטן לאכילה מטמאין טומאת אוכלין ואי הוו עיכול לא ליטמו טומאת אוכלין ויש לומר שאני טומאת אוכלין דתלוי בראויה לגר או לכלב והתם היא חזיא אפי׳ לגר אבל מזאבים שבלעו תינוקות וטהרו את הבשר וטמאו את העצמות אתי שפיר דטומאת מת לא תליא אלא בעיכולי וא״ת דהכא מסקי׳ דבשר דרכיך הוי עיכול ובפ״ק דבכורות (דף ז:) תנן דג טהור שבלע דג טמא אסור באכילה ולא הוי עיכול ותירץ רב האי דשאני טומאה דאפושי טומאה לא מפשינן עוד י״ל דהיכא דיצא דרך בית הרעי הוי עיכול טפי מהתם דנמצא במעיו וא״ת דבפ׳ י״א דאהלות תנן ומייתי לה בפרק בתרא דשבת (שבת קנה:) כמה תשהה במעיו בעופות ובדגים כדי שתפול לאור ותשרף ובעודו במעיו נמי קאמר דהא מייתי לה אכלב שאכל בשר המת ומת ומוטל על האסקופה וי״ל דמתניתין דבכורות כרבי יהודה בן בתירא דאמר התם בעופות ובדגים מעת לעת ובלא שהה מיירי אי נמי דגים הנבלעים קשי טפי א״נ נהי דאיפסיל מתורת אוכל לענין טומאת אוכלין מ״מ לענין איסור לא ליהוי עיכול מידי דהוה חלב שבכפרים ונבלת עוף טהור בכל מקום (עוקצים פ״ג מ״ג) שצריך מחשבה אע״ג דלענין איסורא לקי בלא שום מחשבה וזהו כתירוצו של רב האי מיהו אין ראיה מזה דאין לך מחשבה גדולה מזו שמשים החלב בפיו ואוכלו וא״ת והאמרינן בפ״ב דיומא (דף פא.) זר שבלע שזפין של תרומה והקיא ובא אחר ובלעו הראשון משלם קרן וחומש והשני אינו משלם אלא דמי עצים לראשון אלמא לענין איסור חשיב עיכול ותירץ ה״ר חיים דהתם לאו משום דהוי עיכול אלא לפי שכבר נתחללה התרומה כדאשכחן בפ״ק דכריתות (דף ז.) כהן שסך תרומה בן בתו ישראל מתעגל בה ואינו חושש ומפרש התם טעמא משום דמחוללת כבר וטבעת דלא חשיב עיכול בפ׳ בהמה המקשה (חולין עא:) התם משום דאקושי טפי ונבילה דלא חשיב התם עיכול היינו בדלא שהה כדי עיכול כדקאמר מי לא עסקינן דאכל סמוך לשקיעת החמה ומתוך הסברא היה נראה בין לענין איסור בין לענין טומאה דכל דבר שהוא שלם שניכר בשלימותו שלא נתעכל ולא נלעס בפיו כגון חיטין שלימים שבגללי בקר ודגים שלימין כגון דג טהור שבלע דג טמא דלהכי נקט בלע דלא הוו עיכול וזר שבלע שזפין של תרומה אע״פ שהן שלימין ולא הוי עיכול פטור השני שכבר נתחללה וזאבים שבלעו תינוקות אע״ג דנקט שבלעו מסתברא שלא היו שלימין ואותם חיטים שנמצאו במעי תרנגולת בפסח או בשאר עופות ראוי להחמיר עליהם ולאסור אם נתבשלו או נצלו עמהן דלא הוי עיכול ויש בהן איסור חמץ דלא דמיא לההיא דבעופות ובדגים כדי שתפול לאור ותשרף דמיירי בבשר הנלעס ולא נכנס שלם בגוף או מטעם שפירשתי דחיטין קשין הן.רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
הערות
הערות
Gemara
Peirush