גמרא
פירוש
וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר אאֵלּוּ מַעֲלִין מִכָּאן וְאוֹכְלִין וְאֵלּוּ מַעֲלִין מִכָּאן וְאוֹכְלִין. תְּנַן אֵלּוּ עוֹלִין מִכָּאן וְאוֹכְלִין וְאֵלּוּ עוֹלִין מִכָּאן וְאוֹכְלִין עוֹלִין אֵין מַעֲלִין לָא. הָכִי קָאָמַר יֵשׁ בּוֹ אַרְבָּעָה עַל אַרְבָּעָה עוֹלִין אֵין מַעֲלִין לָא אֵין בּוֹ אַרְבָּעָה עַל אַרְבָּעָה מַעֲלִין נָמֵי. וְאַזְדָּא רַבִּי יוֹחָנָן לְטַעְמֵיהּ דְּכִי אֲתָא רַב דִּימִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מָקוֹם שֶׁאֵין בּוֹ אַרְבָּעָה עַל אַרְבָּעָה מוּתָּר לִבְנֵי רְשׁוּת הָרַבִּים וְלִבְנֵי רְשׁוּת הַיָּחִיד לְכַתֵּף עָלָיו וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַחֲלִיפוּ. וְרַב לֵית לֵיהּ דְּרַב דִּימִי אִי בִּרְשׁוּיוֹת דְּאוֹרָיְיתָא הָכִי נָמֵי. הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן בִּרְשׁוּיוֹת דְּרַבָּנַן בוַחֲכָמִים עָשׂוּ חִיזּוּק לְדִבְרֵיהֶם יוֹתֵר מִשֶּׁל תּוֹרָה. אָמַר רַבָּה (אָמַר) רַב הוּנָא אָמַר רַב נַחְמָן גכּוֹתֶל שֶׁבֵּין שְׁתֵּי חֲצֵירוֹת צִידּוֹ אֶחָד גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה טְפָחִים וְצִידּוֹ אֶחָד שָׁוֶה לָאָרֶץ נוֹתְנִין אוֹתוֹ לָזֶה שֶׁשָּׁוֶה לָאָרֶץ. מִשּׁוּם דְּהָוֵה לָזֶה תַּשְׁמִישׁוֹ בְּנַחַת וְלָזֶה תַּשְׁמִישׁוֹ בְּקָשֶׁה וְכׇל לָזֶה בְּנַחַת וְלָזֶה בְּקָשֶׁה נוֹתְנִין אוֹתוֹ לָזֶה שֶׁתַּשְׁמִישׁוֹ בְּנַחַת. אָמַר רַב שֵׁיזְבִי אָמַר רַב נַחְמָן דחָרִיץ שֶׁבֵּין שְׁתֵּי חֲצֵירוֹת צִידּוֹ אֶחָד עָמוֹק עֲשָׂרָה וְצִידּוֹ אֶחָד שָׁוֶה לָאָרֶץ נוֹתְנִין אוֹתוֹ לָזֶה שֶׁשָּׁוֶה לָאָרֶץ מִשּׁוּם דְּהָוֵה לֵיהּ לָזֶה תַּשְׁמִישׁוֹ בְּנַחַת וְלָזֶה תַּשְׁמִישׁוֹ בְּקָשֶׁה וְכוּ׳. וּצְרִיכִי דְּאִי אַשְׁמְעִינַן כּוֹתֶל מִשּׁוּם דִּבְגוּבְהָא מִשְׁתַּמְּשִׁי אִינָשֵׁי אֲבָל חָרִיץ בְּעוּמְקָא לָא מִשְׁתַּמְּשִׁי אִינָשֵׁי אֵימָא לָא. וְאִי אַשְׁמְעִינַן בְּחָרִיץ מִשּׁוּם דְּלָא בְּעִיתָא תַּשְׁמִישְׁתָּא אֲבָל כּוֹתֶל דִּבְעִיתָא תַּשְׁמִישְׁתָּא אֵימָא לָא צְרִיכָא. בָּא לְמַעֲטוֹ אִם יֵשׁ בְּמִיעוּטוֹ אַרְבָּעָה מוּתָּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּכׇל הַכּוֹתֶל כּוּלּוֹ וְאִם לָאו אֵין מִשְׁתַּמֵּשׁ אֶלָּא כְּנֶגֶד הַמִּיעוּט. המָה נַפְשָׁךְ אִי אַהֲנִי מִעוּטָא בְּכוּלֵּיהּ כּוֹתֶל לִישְׁתַּמֵּשׁ אִי לָא אַהֲנִי אֲפִילּוּ כְּנֶגֶד הַמִּיעוּט נָמֵי לָא אָמַר רָבִינָא וכְּגוֹן שֶׁעָקַר חוּלְיָא מֵרֹאשׁוֹ. אָמַר רַב יְחִיאֵל זכָּפָה סֵפֶל מְמַעֵט. וְאַמַּאי דָּבָר הַנִּיטָּל בְּשַׁבָּת הוּא וְדָבָר הַנִּיטָּל בְּשַׁבָּת אֵינוֹ מְמַעֵט לָא צְרִיכָא דְּחַבְּרֵיהּ בְּאַרְעָא. וְכִי חַבְּרֵיהּ בְּאַרְעָא מַאי הָוֵי וְהָא תַּנְיָא פַּגָּה שֶׁהִטְמִינָהּ בְּתֶבֶן וַחֲרָרָה שֶׁהִטְמִינָהּ בְּגֶחָלִים אִם מְגוּלָּה מִקְצָתָהּ נִטֶּלֶת בְּשַׁבָּת. הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן דְּאִית לֵיהּ אוֹגְנַיִים. וְכִי אִית לֵיהּ אוֹגְנַיִים מַאי הָוֵי וְהָתְנַן הַטּוֹמֵן לֶפֶת וּצְנוֹן תַּחַת הַגֶּפֶן בִּזְמַןמהדורת על־התורה (כל הזכויות שמורות)כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
ורבי יוחנן אמר אלו מעלין כו׳ – פירוש מן הבית דמן החצר אפילו ברחב ד׳ שרי דכר״ש מוקי לה רבי יוחנן לקמן בריש כל גגות (דף צב.). עולין אין מעלין לא – תימה דמאי קס״ד וכי לא ידע דרבי יוחנן איירי באין לו ארבעה וי״ל דס״ד דטעמא דרבי יוחנן משום דאין רגילות להשתמש שם ולא אסרי אהדדי והוא הדין ברוחב ד׳ כיון שהוא גבוה י׳ ואין נח להשתמש שם ולהכי לא פריך אלא לר׳ יוחנן אבל לרב דטעמא משום דבטל הוא לא שייך אלא באין בו ד׳ על ד׳. הכא במאי עסקינן ברשויות דרבנן – נראה דוקא כי הכא שהכל רה״י אלא שלא עירבו אבל מקום שאין בו ד׳ על ד׳ שבין רה״י לכרמלית אין נראה שיחלוק רב אלא מותר לבני רה״י ולבני כרמלית לכתף עליו וקצת מוכח כן בפ״ק (עירובין ט.) דמוקי רבא הא דאמר רב תוך הפתח אע״פ שאין בו ד׳ על ד׳ צריך לחי אמר להתירו הפתוח לכרמלית משום דמצא מין את מינו ולרה״ר שרי ולא קאמר משום דעשו חיזוק אלא ודאי אף לרב בין כרמלית לרה״י לא עשו חיזוק ומיהו מצינו למימר דהתם לא נקט טעמא דחיזוק משום דאית ליה טעמא אחרינא. ברשויות דרבנן – בפרק כיצד משתתפין מיקל רב דימי טפי משמיה דרבי יוחנן ברשויות דרבנן ושרי אחילו להחליף כשיש בין רשות היחיד לכרמלית מקום שאין בו ד׳ על ד׳ והא דאמר ר׳ יוחנן הכא אלו מעלין מכאן ואוכלין מסיק דזעירי אמרה. כותל שבין ב׳ חצירות גבוה עשרה וצדו אחד שוה לארץ – לאו שוה ממש קאמר דאם כן לאו היינו כותל אלא הכל היא קרקעית חצר אלא כל שאין גבוה י׳ שוה לארץ קרי ליה כך פי׳ בקונטרס וא״ת לרב חסדא דאמר בפרק כל גגות (לקמן דף צג:) גידוד ה׳ ומחיצה ה׳ אין מצטרפין מאי קאמר נותנין אותו לזה ששוה לארץ הא אין מטלטלין בעליונה אלא בד׳ וי״ל דמכל מקום נפקא מינה דתוך ד׳ מיהא שרי לטלטל מן הכותל לעליונה. הטומן לפת וצנון כו׳ – בשלא השרישו איירי דכשהשרישו לא היו ניטלין בשבת וא״ת בשלמא גבי כלאים ושביעית אצטריך לאשמועי׳ דלא גזרינן כשמתכוון להטמין אמו דילמא אתי ליטע אבל מעשר מה שייך כאן אפי׳ השריש כיון דליכא תוספת ואי נקטינן לענין דשרי לעשר עליו מן התלוש או ממנו על התלוש ולא חיישינן דילמא אתי לפרושי מן התלוש על המחובר ומן המחובר על התלוש א״כ הוה ליה למנקט תרומה דגבי מחובר ותלוש רגיל להזכיר תרומה בכל מקום אין תורמין מן התלוש על המחובר פירות ערוגה זו תלושין יהיו תרומה על פירות מחוברין ואור״י דרגילות הוא שמתוספין מחמת ליחלוחית הקרקע כעין שאנו רואין שומין ובצלים שמתוספין אפילו כשמונחים בחלון ועל אותה תוספת קאמר דאין צריך לעשר הואיל והיו מתוקנים מקודם לכן ודוקא נקט הטומן אבל אם לשם נטיעה עושה חושש משום כולם.רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
הערות
הערות
Gemara
Peirush