גמרא
פירוש
וְכִי תֵּימָא דְּמַבְלַע לְהוּ בַּהֲדֵי שִׁבְעָה סַמְמָנִין וּמְעַבַּר לְהוּ לְכוּלְּהוּ כְּחַד וְהָתְנַן אהֶעֱבִירָן שֶׁלֹּא כְּסִדְרָן אוֹ שֶׁהֶעֱבִיר שִׁבְעָתָן כְּאֶחָד לֹא עָשָׂה וְלֹא כְלוּם.
וְכִי תֵּימָא דְּמַיבְלַע לְהוּ בַּהֲדֵי חַד מִסַּמְמָנִין וְהָא בצָרִיךְ לְכַסְכֵּס שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בְּכׇל אֶחָד וְאֶחָד תְּנַן אֶלָּא דְּמַבְלַע לְהוּ בְּרוֹק תָּפֵל דְּאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ רוֹק תָּפֵל צָרִיךְ שֶׁיְּהֵא עִם כׇּל אֶחָד וְאֶחָד.כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
וכי תימא דמבלע להו בהדי [ואם תאמר שמבליע אותם, את מי הרגלים, יחד עם] שאר שבעה סממנין, ומעבר להו לכולהו כחד [ומעביר אותם את כולם ביחד] על הבגד, באופן שאין מי הרגלים ניכרים לעצמם — והתנן [והרי שנינו במשנה] לענין בדיקת כתם, האם דם נדה הוא: אם העבירן את הסממנים הללו שלא כסדרן האמור במשנה, או שהעביר שבעתן כאחד — לא עשה ולא כלום! וכי תימא דמיבלע להו בהדי חד [ואם תאמר שמבליע אותם, את מי הרגלים, בתוך אחד] משבעת הסממנין — והא [והרי] צריך לכסכס לשפשף את הכתם שלש פעמים בכל אחד ואחד מהסממנים הללו לעצמו, תנן [שנינו במשנה]! אלא צריך לומר דמבלע להו [שמבליע, מבטל אותם את מי הרגלים] ברוק תפל (שאין בו טעם), רוק של אדם שלא טעם כלום קודם לכן, שכן אמר ריש לקיש: רוק תפל צריך שיהא עם כל אחד ואחד מהסממנים. א משנה אחד כלי שבישל בו בשר חטאת על גבי האש, ואחד כלי שעירה לתוכה תבשיל רותח, וכן אחד קדשי הקדשים ואחד קדשים קלים שנתבשלו בכלי נחושת טעונין (חייבים) מריקה ושטיפה. ר׳ שמעון אומר: כלים שבישלו בהם קדשים קלים אין טעונין מריקה ושטיפה. ב גמרא בענין ששנינו במשנתנו, שגם כלי שעירו לתוכו רותח טעון שבירה, מביאים מה שתנו רבנן [שנו חכמים]: נאמר בפרשת החטאת ״וכלי חרס אשר תבשל בו ישבר״ (ויקרא ו, כא) — אין לי שנוהג דין זה אלא בכלי שבישל בו, אם עירה לתוכו רותח מנין לנו? תלמוד לומר: ״ואשר תבשל בו ישבר״ (ויקרא ו, כא), מצירוף המלים ״בו ישבר״ אנו למדים שבכל אופן בו נמצא בו החטאת (״בו״) הריהו חייב שבירה. ג בעי [שאל] רמי בר חמא: אם תלאו את בשר החטאת באויר תנור (חרס) כדי לצלותו, מהו דין התנור? וצדדי השאלה: האם על בישול וגם בילוע של טעם החטאת בכלי הוא דקפיד רחמנא [שהקפידה התורה], כשהצריכה שבירה בכלי חרס, או דילמא [שמא] על בישול בכלי בלבד, ואפילו בלא בילוע מגוף החטאת הקפידה תורה, ולכן אף חטאת התלויה באויר התנור מחייבת לשוברו, שהרי נתבשל בשר החטאת בחללו? אמר רבא, תא שמע [בוא ושמע] פתרון לשאלה ממה ששנינו במשנתנו: אחד שבישל בו ואחד שעירה לתוכו רותח טעון שבירה. הרי שהכלי נאסר גם אם לא בושלה בו החטאת, אלא רק נבלע בו טעמה על ידי עירוי. ואם כן, אין צורך בבישול ובילוע גם יחד. ודוחים: באופן של בלוע בכלי בלא בישול לא קמיבעיא לן [נשאלה לנו], שהוא בוודאי טעון שבירה, שהרי אין כלי חרס פולט לעולם מה שבלע. כי קמיבעיא לן [כאשר נשאלה לנו השאלה] בתלוי באוירו של תנור, הרי זה באופן של בישול בלא בילוע, מאי [מה] יהא הדין? ומציעים: תא שמע [בוא ושמע], ממה שאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: תנור של מקדש, של מתכת היה. ואי סלקא דעתך [ואם עולה בדעתך] שבישול בלא בלוע לא קפיד [הקפידה] התורה, ואין כלי חרס חייב שבירה באופן זה, ניעביד [נעשה] אותו של חרס! ומשיבים: כיון דאיכא [שיש] גם שירי מנחות הנאכלים לכהנים, שאפייתן בתנור ואיכא [ויש בהם] בישול ובילוע, שהרי מניחים את השיריים על התנור עצמו, ולא בחללו, ויש בהם שמן הנבלע בו, עבדינן [עושים אנו] של מתכת. ד מסופר, ההוא תנורא דאטחו בה טיחייא [תנור אחר של חרס שטחו בו, בדפנותיו וקרקעיתו, שומן בשר], ואפו בו לחם, אסרה רבה בר אהיליי למיכלה לריפתא [לאכול את הפת] שאופים בתנור זה לעולם, ואפילו במילחא [במלח] בלבד, גזירה דילמא אתי למיכלה בכותחא [שמא יבוא לאכול אותה יחד עם כותח] שיש בו חלב. שלדעתו אין השומן נפלט מדפנותיו לעולם. מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו בברייתא: אין לשין את העיסה בחלב, ואם לש עיסה בחלב — כל הפת כולה אסורה, מפני הרגל עבירה, שמא יבואו לאכול אותה עם בשר. כיוצא בו אין טשין (מורחים) את התנור באליה שהיא שומן מן החי, ואם טש — כל הפת שאפה בו כולה אסורה עד שיסיק את התנור, ועל ידי כך יישרף השומן שהיה בלוע בו. על כל פנים הרי זו תיובתא [קושיה חמורה] על רבה בר אהיליי, שלדעתו אין תקנה לתנור כזה בכלל! ומשיבים: אכן, תיובתא [קושיה חמורה היא] ונדחו דבריו. אמר ליה [לו] רבינא לרב אשי: וכי מאחר דאיתותב [שהושב] ונדחו דברי רבה בר אהיליי, אמאי [מדוע] אמר רב: קדירות של חמץ בפסח ישברו? מדוע לא יבער את החמץ שבהן על ידי הסקה? אמר ליה [לו] רב אשי: רב מוקי לה [מעמיד אותה] את הברייתא ההיא, שיש תקנה לתנור על ידי הסקה, דווקא בתנור של מתכת, שעל ידי ההיסק הוא פולט את השומן. ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור]: אפשר לומר שמדובר גם בתנור של חרס, ומכל מקום אין להכשיר קדרות בדרך זו, שכן זה, תנור — דרך הסיקו מבפנים, והאש שורפת את השומן שבדפנות. וזה, בקדירות — דרך הסיקו מבחוץ, כשהקדירות עומדות על האש, ואין החום מספיק כדי לבער את החמץ שבצד הפנימי. ושואלים: ונעביד [ושיעשה] בקדירות גם כן הסקה מבפנים, ויתקן אותם על ידי זה! ומשיבים: אין מתירים להכשירם באופן זה, משום שאדם חייס עלייהו דמתברי [חס עליהם שמא יישברו], ויש לחשוש שלא יעשה היסק כראוי מבפנים. ומכאן מסקנה למעשה: הילכך, האי כוביא [רעף של חרס] שמשתמשים בו כתבנית לאפיה, על גבי האש, הסיקו מבחוץ הוא, ואסיר [ואסור].מהדורת ויליאם דוידסון של תלמוד קורן נאה, עם ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ אבן-ישראל (CC-BY-NC 4.0)
הערות
הערות
Gemara
Peirush