גמרא
פירוש
כָּרִים וּכְסָתוֹת דְּרַכִּין נִינְהוּ וּתְנַן הָיְתָה שֶׁל עוֹר נוֹתֵן עָלֶיהָ מַיִם עַד שֶׁתִּכְלֶה אֶלָּא אָמַר רָבָא כֹּל כִּיבּוּס דְּלֵית לֵיהּ כִּיסְכּוּס לָא שְׁמֵיהּ כִּיבּוּס.
וְהָא דְּאָמַר רַב חִיָּיא בַּר אָשֵׁי זִימְנִין סַגִּיאִין הֲוָה קָאֵימְנָא קַמֵּיהּ דְּרַב וְשַׁכְשֵׁיכִי לֵיהּ מְסָאנֵיהּ בְּמַיָּא אשִׁכְשׁוּךְ אִין אֲבָל כִּבּוּס לָא אִי בְּרַכִּין וּכְדִבְרֵי הַכֹּל אִי בְּקָשִׁין וְכַאֲחֵרִים.
אִי הָכִי בבֶּגֶד נָמֵי בֶּגֶד שְׁרִיָּיתוֹ זֶהוּ כִּיבּוּסוֹ.
[רָבָא לְטַעְמֵיהּ דְּאָמַר רָבָא זָרַק סוּדָר לְמַיִם חַיָּיב [ב]זָרַק פִּשְׁתָּן לְמַיִם חַיָּיב בִּשְׁלָמָא סוּדָר עָבֵיד כִּיבּוּס] אֶלָּא זֶרַע פִּשְׁתָּן כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
כרים וכסתות שרכין נינהו [הם], ותנן [ושנינו במשנה] לענין שבת: היתה הכר של עור — נותן עליה מים עד שתכלה הלשלשת, משמע שאין כיבוס כלל בכלי עור! אלא אמר רבא: כל כיבוס דלית ליה [שאין לו] כיסכוס שאינו משפשף את הבגד, לא שמיה [אין שמו] כיבוס, ולכן יכול לתת מים על כר או כסת של עור רך, למרות שיש בהם דין כיבוס. והא [וזה] שאמר רב חייא בר אשי: זימנין סגיאין הוה קאימנא קמיה [פעמים הרבה הייתי עומד לפני] רב בשבת, ושכשיכי ליה מסאניה במיא [ושכשכתי לו את נעליו במים], ונדייק: שכשוך במים — אין [כן], אבל כבוס — לא! יש לפרש: אי [אם] בנעלים מעורות רכין וכדברי הכל, אי [אם] בנעלים מעורות קשין, וכשיטת ״אחרים״ (בברייתא שהובאה לעיל) הסבורים שגם בהם יש דין כיבוס של דם חטאת. ושואלים: אי הכי [אם כך], ששכשוך במים בלבד אינו נחשב כיבוס, בגד נמי [גם כן] יתן עליו מים כדי לנקותו, ומדוע שנינו שמותר רק לקנחו בסמרטוט! ומשיבים: בגד — שרייתו זהו כיבוסו, ולכן אסור ליתן מים עליו. ומעירים: [רבא בענין זה הולך לטעמיה [לשיטתו], שאמר רבא: אם זרק סודר למים בשבת — חייב, זרק זרעי פשתן למים — חייב. ודנים לגופה של הלכה זו: בשלמא [נניח] סודר שלא יזרקנו למים — משום שהוא סבור כי שריה עביד [עושה] כיבוס], אלא זרע פשתן מאי טעמא [מה טעם הדבר]? וכי תימא [ואם תאמר] משום דמקדח [שמתחיל לצמוח] ויש בכך משום איסור זריעה, אי הכי [אם כך], חיטי ושערי נמי [חטים ושעורים גם כן]! ומשיבים: טעם הדבר אינו משום זריעה, אלא הנך אית להו רירי [אלה, זרעי פשתן, יש להם ריר] המופרש מהם במים. ושואלים: אי הכי [אם כך], שלחים (עורות) נמי [גם כן], הרי גם להם יש ריר היוצא מהם במים! ומשיבים: התם [שם] בפשתן, הרי זה קעביד [עושה] לישה האסורה בשבת, מה שאין כן בשלחים. ועוד בענין זה מסופר, דרש רבא בציבור: מותר לכבס מנעל בשבת. אמר ליה [לו] רב פפא לרבא, והאמר [והרי אמר] ר׳ חייא בר אשי: זימנין סגיאין הוה קאימנא קמיה [פעמים הרבה הייתי עומד לפני] רב בשבת, ושכשיכי ליה מסאני במיא [ושכשכתי לו נעליו במים]. ונדייק: שכשוך — אין [כן], אבל כיבוס — לא! כיון ששמע זאת הדר אוקי [חזו והעמיד] רבא אמורא עליה [מתורגמן עליו] ודרש בציבור: דברים שאמרתי לפניכם טעות הם בידי, ברם (באמת) כך אמרו חכמים: שכשוך במים בשבת — מותר, כיבוס — אסור. א שנינו במשנה כי הכיבוס של דם החטאת מן הבגד צריך להיעשות במקום קדוש, וכן גם שבירת כלי חרס, ומריקת כלי נחושת שהתבשל בהם קרבן החטאת. ומבררים: מנא הני מילי [מנין הדברים האלה]? דתנו רבנן [ששנו חכמים]: נאמר ״אשר יזה עליה תכבס במקום קדש״ (ויקרא ו, כ). ושבירת כלי חרס מניין לנו שכך הדין? תלמוד לומר מיד בהמשך הדברים: ״וכלי חרס אשר תבשל בו ישבר״ (ויקרא ו, כא). מריקה ושטיפה בכלי נחשת מנין לנו שכך הדין? תלמוד לומר: ״ואם בכלי נחשת בשלה ומרק ושטף במים״ (ויקרא ו, כא). ב שנינו במשנה: זה חומר בחטאות משאר קדשי קדשים. ושואלים: ותו [ועוד] חומרות בחטאת מבשאר קדשי קדשים ליכא [אין]? והאיכא [והרי יש] בהן דין זה: שנכנס דמה של חטאת לפני ולפנים להיכל ולקודש הקדשים לשם הזאה! ומתרצים: לא עסקה המשנה אלא בחטאות החיצונות. וחוזרים ושואלים: הרי אף בחטאות החיצוניות ישנה חומרה מיוחדת, שאם נכנס דמה (לפני ו)לפנים להיכל הריהי פסולה! ומשיבים: התנא של משנתנו סבור כדעת ר׳ עקיבא שאמר: כל דמים, לא רק של חטאת, אלא גם של קרבנות אחרים, שנכנסו להיכל לכפר — פסולה, ואין זו חומרה המיוחדת לחטאת. ושואלים עוד: והרי יש חומרה מיוחדת בחטאות שכן מכפרין קרבנות אלה על חייבי כריתות שעשו בשגגה! ומשיבים: מדובר כאן גם בחטאת הבאה על שמיעת הקול (של אדם שנשבע שאינו יודע עדות לחבירו), שאין בה כרת במזיד. ושואלים עוד: והרי יש בחטאת חומרה מיוחדת שכן טעונה (חייבת) ארבע מתנות (נתינות) דם על ארבע קרנות המזבח. ובשאר קדשי קדשים שתים שהן ארבע! ומשיבים: תנא זה סבור כדעת ר׳ ישמעאל, שאמר: כל דמים של הקרבנות טעונין ארבע מתנות על ארבע קרנות. ולפיכך לדעת התנא של משנתנו, אין בחטאת חיצונה אלא חומרה זאת, של כיבוס דמה. ועל כך מקשים: וליטעמיך [ולטעמך, לשיטתך], שכך אתה מתרץ את המשנה, הרי אפשר לחזור ולשאול עוד ועוד: האיכא [הרי יש] חומרות נוספות, שכן דם החטאת ניתן על קרן המזבח דווקא, ולא למטה מאמצע המזבח, וכן האיכא [הרי יש] חומרה בדם החטאת שהוא ניתן באצבע ולא בכלי, וכן האיכא [הרי יש] חומרה נוספת בחטאת, שכן צריך שדמה יינתן על חודה של קרן המזבח! אלא יש לחזור ממה שסברנו תחילה ולפרש באופן אחר, שמה שנאמר ״זה חומר בחטאת משאר קדשי קדשים״ — חד מתרי תלתא חומרי נקט [אחת משתים שלוש חומרות תפס התנא], ולא התכוון לומר שזו היא החומרה היחידה שיש בחטאת. ג משנה בגד שניתז עליו דם חטאת ויצא אל מחוץ לקלעים (חוץ לעזרה) לפני שכובס — נכנס ומכבסו במקום קדוש. ואם נטמא הבגד חוץ לקלעים, והרי אסור להכניס טומאה לעזרה — קורעו כך ששוב אינו קרוי בגד, ובטלה בכך טומאתו, ונכנס ומכבסו במקום קדוש. וכן כלי חרס שהתבשל בו קרבן חטאת, והריהו חייב שבירה בעזרה, ויצא אל מחוץ לקלעים — נכנס עם הכלי ושוברו במקום קדוש. ואם נטמא הכלי חוץ לקלעים — הרי זה נוקבו (עושה בו חור) כדי לטהרו מטומאתו, ונכנס ושוברו במקום קדוש. וכן הוא הדין בכלי נחשת שהתבשל בו קרבן חטאת, והרי הוא חייב במריקה ושטיפה בעזרה, ויצא אל מחוץ לקלעים — נכנס ומורקו ושוטפו במקום קדוש. ואם נטמא בהיותו מחוץ לקלעים — פוחתו (עושה בו חור גדול), ונכנס ומורקו ושוטפו במקום קדוש. ד גמרא שנינו במשנה שבגד שניתז עליו דם חטאת, ונטמא חוץ לעזרה, יש לקורעו כדי לטהרו, ואז להכניסו ולכבסו. מתקיף לה [מקשה על כך] רבינא: כיון שקורעו, שוב אינו טעון כיבוס, שכן ״בגד״ אמר רחמנא [אמרה התורה] שיש לכבס, ואילו זה לאו [לא] בגד הוא, אלא פיסת בד! ומשיבים: אינו קורע אותו לגמרי, אלא שמשייר ביה [בו] קצת כדי מעפורת (סודר קטן). ושואלים על כך: איני [כך הוא]? וכי באופן זה נטהר הבגד? והאמר [והרי אמר] רב הונא: לא שנו שטלית טמאה שנקרע רובה הריהי נטהרת בכך, אלא שלא שייר בה בחלק שלא נקרע כדי מעפורת, אבל אם שייר בה כדי מעפורת — הרי חבור הוי [הוא], ועדיין הבגד נשאר בטומאתו, ואם כן מה הועיל כששייר כדי מעפורת!מהדורת ויליאם דוידסון של תלמוד קורן נאה, עם ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ אבן-ישראל (CC-BY-NC 4.0)
הערות
הערות
Gemara
Peirush