גמרא
פירוש
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
א גמרא שנינו במשנה: המזבח מקדש את הראוי לו. ומדייקים, כלל זה בא למעט: דוקא את הראוי לו — אין [כן], מקדש המזבח, ואילו את שאין ראוי לו — לא מקדש המזבח, ואף שעלה — ירד. ומעתה יש לברר: למעוטי מאי [למעט את מה]? אמר רב פפא: למעוטי [למעט] קמצין שקומצים הכהנים מן המנחות כדי להקטירם על המזבח, שלא קידשו אותם בכלי שרת קודם ההקטרה, ואינם ראויים עדיין למזבח. מתקיף לה [מקשה על כך] רבינא: מאי שנא [במה שונה] דבר זה מדברי עולא? שאמר עולא: אימורי קדשים קלין (החלקים המוקטרים על גבי המזבח) שהעלן על המזבח לפני זריקת דמן, ועדיין אינם ראויים למזבח, בכל זאת לא ירדו, משום שנעשו לחמו של מזבח! ומשיבים: יש לחלק, הנך [אלה] אימורים קודם שנזרק דם הקרבן, לא מיחסרו [חסרים] מעשה בגופייהו [בגופם] כדי לעשותם ראויים למזבח, ואינם צריכים אלא לזריקת הדם. ואילו הני [אלה] הקמצים מיחסרו [חסרים] מעשה בגופייהו [בגופם עצמם] קידוש בכלי, ולכן אינם בכלל הראוי למזבח. ב שנינו במשנה כי ר׳ יהושע אומר: כל הראוי לאישים, למרות שנפסל להקרבה, אם עלה לא ירד, שנאמר: ״היא העולה על מוקדה״ (ויקרא ו, ב) לומר שדבר הראוי להישרף על המוקד הוא שלא ירד. ושואלים: ורבן גמליאל נמי [גם כן], שלדעתו כל הראוי למזבח לא ירד, הכתיב [הרי נאמר]: ״עלה על מוקדה״! ומשיבים: ההוא [אותו פסוק] לאהדורי [להחזיר] פוקעין חלקי קרבן שמחמת האש ניתקו ועפו מן המזבח הוא דאתא [שבא], שצריך להחזיר אותם למוקד. ושואלים: ואידך [והתנא האחר, ר׳ יהושע] הלכה זו שיש לאהדורי [להחזיר] פוקעין מנא ליה [מנין לו]? ומשיבים: נפקא ליה [יוצאת, נלמדת לו] הלכה זו ממה שנאמר ״אשר תאכל האש את העולה על המזבח״ (ויקרא ו, ג) שכוונתו: מה שכבר אכלה ממנו האש, אף שפקע — מחזירים אותו על המזבח. ומבררים: ואידך [והאחר, רבן גמליאל] מה לומד הוא מכתוב זה? ההוא מיבעי ליה [אותו כתוב נצרך לו] ללמד: דווקא עכולי עולה (חלקי קרבן שאחזה בהם האש ופקעו) אתה מחזיר למזבח, ואי (אין) אתה מחזיר עכולי קטורת שנפלו ממזבח הזהב שבהיכל. דתני [וכפי ששנה] ר׳ חנינא בר מניומי בר׳ אליעזר בן יעקב: ״אשר תאכל האש את העלה על המזבח״ — מכאן למדים שעכולי עולה שנפלו אתה מחזיר למזבח, ואי אתה מחזיר עכולי קטורת. ושואלים: ואידך [והאחר, ר׳ יהושע], הרי לצורך עיכולי קטורת הוצרך כתוב זה, שאין מחזירים אותם. ומנין הוא לומד הלכה זו? ומשיבים: לאו ממילא שמע מינה [האם לא מאליו אתה למד] שעכולי עולה מהדרינן [מחזירים] למזבח? ומכאן הוא למד את שתי ההלכות. ג שנינו במשנה שרבן גמליאל אומר: כל הראוי למזבח, אם עלה לא ירד, שהרי נאמר ״העולה על מוקדה על המזבח״ (ויקרא ו, ב). ושואלים: ור׳ יהושע נמי, הכתיב [גם כן, הרי נאמר]: על המזבח״ ולא רק ״על מוקדה״! ומשיבים: ההוא מיבעיא ליה [אותו פסוק נצרך לו] ללמד כדי להסיק ממנו את עיקרה של ההלכה שהמזבח מקדש כל שעלה עליו, וכך נדרש הפסוק: מאי (טעמא) קאמר רחמנא [מה טעם אומרת התורה] כל הראוי למוקדה לא ירד — משום שמקדש אותו מזבח. ושואלים: ואידך [והאחר, רבן גמליאל] מנין למד הוא דבר זה? ומשיבים: ״מזבח״ אחרינא כתיב [אחר כתוב] (״כל הנוגע במזבח יקדש״, שמות כט, לז), וממנו אנו למדים זאת. ושואלים: ואידך [והאחר, ר׳ יהושע] מה הוא למד משני כתובים שנאמר בהם ״מזבח״? ומשיבים: חד להיכא [אחד נצרך להיכן, למקרה] שהיתה לה שעת הכושר (זמן שהיתה כשירה) לעלות למזבח ואחר כך נפסלה, כגון בשר שנטמא, וחד להיכא [ואחר להיכן, למקרה] שלא היתה לה מעולם שעת הכושר, כגון קרבן שנפסל בשחיטתו, ללמד שגם הוא לא ירד. ושואלים: ואידך [והאחר, רבן גמליאל] מנין לו שגם זה שלא היתה לו שעת הכושר, אם עלה למזבח לא ירד? ומשיבים: כיון שפסולין נינהו [הם] ובכל זאת רבינהו רחמנא [ריבתה אותם התורה] שלא ירדו, לא שנא [אינו שונה] אם היתה לו שעת הכושר, לא שנא [אינו שונה] אם לא היתה לו שעת הכושר. ד שנינו במשנה: ר׳ שמעון אומר לגבי נסכים הבאים עם הזבח: בין אם היה הזבח כשר והנסכים פסולים, ובין אם היו הנסכים כשרים כשלעצמם אך הזבח פסול, הזבח לא ירד והנסכים ירדו. ובטעם הדבר תניא [שנויה ברייתא], ר׳ שמעון אומר: בכתוב ממנו למדנו כי קרבן פסול שעלה על המזבח לא ירד נאמר: ״היא העולה על המזבח״ (ויקרא ו, ב), ויש ללמוד מכאן: מה עולה הבאה בגלל עצמה, אף כל הבאין בגלל עצמן. יצאו מכלל זה נסכים הבאין בגלל זבח ולא כקרבן לעצמם, שאינם בכלל אלה שלא ירדו. ה ועוד שנויה ברייתא בענין משנתנו, ר׳ יוסי הגלילי אומר: מתוך שנאמר ״כל הנגע במזבח יקדש״ (שמות כט, לז), שומע אני לכאורה שהמזבח מקדש כל שעלה עליו, בין שהוא ראוי ובין שאינו ראוי — תלמוד לומר בפסוק שלאחריו: ״וזה אשר תעלה על המזבח כבשים״ (שמות כט, לח) ללמדנו: מה כבשים ראויין למזבח, אף כל שהוא ראוי למזבח. ר׳ עקיבא אומר: נאמר בכתוב שבספר ויקרא: ״היא העולה על המזבח״ (ויקרא ו, ב), ללמד: מה עולה ראויה למזבח — אף כל ראויה. ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל ביניהם למעשה]? אמר רב אדא בר אהבה: עולת העוף פסולה איכא בינייהו [יש ביניהם], מר מייתי לה [חכם זה, ר׳ עקיבא, מביא לומד אותה] ממה שנאמר ״עולה״, ואם כן אף עולת העוף פסולה בכלל זה, ואם עלתה על המזבח לא תרד. ומר מייתי לה [וחכם זה, ר׳ יוסי הגלילי, מביא אותה] ממה שנאמר ״כבשים״, ומכאן שרק בבהמה פסולה הדין כן. ושואלים: ולמאן דמייתי לה [ולמי שמביא אותה] מ״כבשים״, הכתיב [הרי נאמר] גם: ״עלה״! ומשיבים: לשיטתו, אי כתב [אם היה נאמר] רק ״כבשים״ ולא כתיב [היה נאמר] ״עולה״, הוה אמינא [הייתי אומר] אפילו נפסלו מחיים אם עלו לא ירדו, לכן כתב רחמנא [כתבה התורה] ״עולה״, לומר שמדובר במה שעולה על המזבח, ולא בכבשים חיים. ושואלים: ולמאן דמייתי לה [ולשיטת מי שמביא לו לדין זה] מקור מ״עולה״, הא כתיב [הרי נאמר]: גם ״כבשים״! ומשיבים: אי כתיב [אם היה נאמר] רק ״עלה״ ולא כתיב [היה נאמר] ״כבשים״, הוה אמינא [הייתי אומר] שכל דבר שראוי לעלות על המזבח בכלל זה, אפילו מנחה, לכן כתב רחמנא [כתבה התורה] ״כבשים״, לומר שרק בקרבנות מן החי מדובר, ולא במנחות. ושואלים: מאי איכא [מה, איזה הבדל יש] בין שיטת הני תנאי [תנאים אלה שבברייתא], ר׳ יוסי הגלילי ור׳ עקיבא, להני תנאי דמתניתין [לאותם התנאים של משנתנו]? אמר רב פפא: לגבי קמצים של מנחות שקדשו בכלי ונפסלו איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל], לתנאי דידן [לשיטת התנאים שלנו של משנתנו] — לא ירדו, שהרי ראויים הם למזבח ולאישים. לתנאי דמתניתא [לשיטת התנאים של הברייתא] — ירדו, שלשיטת שניהם, רק בעלי חיים אמורים בענין זה. ובסיכום דעות התנאים בענין זה, ריש לקיש אמר: מנחה הבאה בפני עצמה, כקרבן בפני עצמו, ולא כנספחת לזבח, ונפסלה, לדברי כולן — לא תרד, לדעת ר׳ יהושע ורבן גמליאל — משום שהיא ראויה לאישים, ולדעת ר׳ שמעון — משום שהיא באה בפני עצמה. אבל לדברי ר׳ יוסי הגלילי ור׳ עקיבא —מהדורת ויליאם דוידסון של תלמוד קורן נאה, עם ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ אבן-ישראל (CC-BY-NC 4.0)
הערות
הערות
Gemara
Peirush