גמרא
פירוש
וְאִם לָאו אָשָׁם זֶה שֶׁל שַׁלְמֵי נְדָבָה וְאוֹתוֹ אָשָׁם טָעוּן שְׁחִיטָה בַּצָּפוֹן וּמַתַּן בְּהוֹנוֹת וּסְמִיכָה וּנְסָכִים וּתְנוּפַת חָזֶה וָשׁוֹק. וְנֶאֱכָל לְיוֹם וְלַיְלָה תַּקּוֹנֵי גַּבְרָא שָׁאנֵי. הָתִינַח אָשָׁם לוֹג מַאי אִיכָּא לְמֵימַר דְּאָמַר לוֹג זֶה יְהֵא נְדָבָה וְדִילְמָא לָאו מְצוֹרָע הוּא וּבָעֵי מִקְמָץ דְּמִקְּמִיץ. וְדִילְמָא מְצוֹרָע הוּא וּבָעֵי מַתַּן שֶׁבַע דְּיָהֵיב. וְהָא חָסַר לֵיהּ דְּמַיְיתֵי פּוּרְתָּא ומלי לֵיהּ דִּתְנַן אחָסַר הַלּוֹג עַד שֶׁלֹּא יָצַק יְמַלְּאֶנּוּ. וְהָא בָּעֵי הַקְטָרָה דְּאַקְטַר לֵיהּ. אֵימַת אִי בָּתַר מַתְּנוֹת שֶׁבַע הָווּ לְהוּ שִׁירַיִים שֶׁחָסְרוּ בֵּין קְמִיצָה לְהַקְטָרָה וְאֵין מַקְטִירִין אֶת הַקּוֹמֶץ עֲלֵיהֶן. אִי קוֹדֶם מַתְּנוֹת שֶׁבַע בכֹּל שֶׁמִּמֶּנּוּ לָאִישִּׁים הֲרֵי הוּא בְּבַל תַּקְטִירוּ. אָמַר רַב יְהוּדָה בְּרֵיהּ כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
ואם לאו [לא שאין הוא מצורע — איל אשם זה יהא של שלמי נדבה, שכן דרך הקרבתם שווה. וכיצד נוהגים באותו אשם של ספק? הריהו טעון (צריך) שחיטה בצפון העזרה, כדין האשם, ומתן מדמו על בהונות המיטהר ועל אוזנו (ראה ויקרא יד, יד), וסמיכה, ונסכים, ותנופת (הנפת) חזה ושוק כדין שלמים, ונאכל ליום ולילה כדין אשם (ולא לשני ימים, כשלמים). הרי שבמקרה של ספק מתיר ר׳ שמעון לכתחילה להביא קדשים לבית הפסול, ולא רק במקרה שנתערבו בהמות העומדות להקרבה! ומשיבים: תקוני גברא שאני [תיקון האדם שונה], שכיון שאין לו דרך להיטהר לגמרי מצרעתו, אלא אם יביא קרבנו — אין חוששים למיעוט אכילת הקדשים. ולגופה של שיטת ר׳ שמעון שואלים: פתרון זה של ר׳ שמעון על ידי תנאי התינח [זה נוח] לגבי האשם, ואולם ביחס ללוג שמן שצריך המצורע להביא מאי איכא למימר [מה יש לומר]? שהרי אין לוג שמן בא עם השלמים! ומשיבים: דאמר [שהוא מתנה ואומר] שאם אינו מצורע לוג זה יהא נדבה, שכן ניתן להקדיש שמן כנדבה. ושואלים: ודילמא [ושמא] באמת לאו [לא] מצורע הוא, ואם כן, בעי מקמץ [צריך להיות נקמץ], כפי שנוטלים קומץ מסולת המנחה, ולהקטיר אותו על המזבח כדי להתירו לכהנים באכילה! ומשיבים: מדובר דמקמיץ [שלוג זה אכן נקמץ] תחילה. ושואלים: ודילמא [ושמא] באמת מצורע הוא, ובעי [וצריך] מתן שבע הזיות מלוג השמן לפני ה׳ (ראה ויקרא יד, טו— טז)! ומשיבים: דיהיב [שהכהן אכן נותן] את המתנות הללו. ומקשים: וכיצד הוא יכול להזות? והא חסר ליה [והרי כבר נחסר לו] לוג השמן על ידי הקמיצה, ואין מזים אלא מלוג שלם! ומשיבים: דמייתי פורתא ומלי ליה [שלאחר הקמיצה מביא מעט שמן נוסף, וממלא, משלים, אותו לכדי שיעור לוג]. דתנן [שכן שנינו]: חסר הלוג עד שלא יצק הכהן מן השמן על כפו השמאלית, על מנת להזות ממנה על המצורע באצבעו הימנית — ימלאנו. וחוזרים ושואלים: ואם אין הוא מצורע, ואותו לוג שמן הריהו נדבה, הא בעי [הרי הקומץ שקמץ ממנו צריך] הקטרה על המזבח, כדי להתיר את השיריים באכילה לכהנים! ומשיבים: דאקטר ליה [שבאמת הכהן מקטיר אותו]. ושואלים: אימת [מתי] מקטיר הכהן את הקומץ? אי בתר [אם אחר] מתנות שבע שלפני ה׳, לטהרת המצורע — אינו יכול לעשות זאת, שהרי בהזאות אלו נחסר לוג השמן, ומה שנותר הוו להו [נהיו בכך] כשיריים של מנחה שחסרו בין קמיצה להקטרה, ואין מקטירין עוד את הקומץ עליהן כדי להתירם באכילה. אי [אם] הכוונה היא שמקטיר הכהן את הקומץ קודם מתנות שבע שלפני ה׳, הרי מאחר והקטיר את הקומץ מלוג השמן — שוב אינו יכול להזות ממנו לפני ה׳, שהרי כלל הוא: כל שממנו לאישים — הרי הוא ב״בל תקטירו, כלומר, כל דבר שחלק ממנו קרב על המזבח (״לאישים״), החלק האחר שבו אסור בהקרבה. והזיה זו מעין הקטרה היא! אמר רב יהודה בריה [בנו] של ר׳ שמעון בן פזי: כשהוא מזה שבע הזיות הריהו מתנה שאם אינו מצורע — אינו מתכוון להקרבה אלא לשפיכה סתם, כמו דברים האסורים בהקטרה דמסיק להו [שמעלה אותם] לשם עצים (להסקה) בלבד. דתניא [שכן שנויה ברייתא], ר׳ אליעזר אומר: אותם דברים שאסורים בהקטרה על המזבח — לריח ניחוח אי (אין) אתה מעלה אותם למזבח, אבל אתה מעלהמהדורת ויליאם דוידסון של תלמוד קורן נאה, עם ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ אבן-ישראל (CC-BY-NC 4.0)
הערות
הערות
Gemara
Peirush