גמרא
פירוש
לָא יָדַע בְּמַאי כְּתַב רַחֲמָנָא זֹאת הַתּוֹרָה וְאִי כְּתַב רַחֲמָנָא זֹאת הַתּוֹרָה הֲוָה אָמֵינָא לִיפַּסְלוּ כְּתַב רַחֲמָנָא מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ.
רְמֵי רֵישׁ לָקִישׁ עַל מְעוֹהִי בֵּי מִדְרְשָׁא וּמַקְשֵׁי אִם כְּשֵׁרִים הֵם יְרַצּוּ וְאִם אֵין מְרַצִּין לָמָּה בָּאִין.
אָמַר לוֹ כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
לא ידע במאי [אין אנו יודעים במה] נאמר הדבר, שהרי לא נאמר באיזה אופן משנה מן הנדר שנדר — לכן כתב רחמנא [כתבה התורה]: ״זאת התורה״ להקיש את כל הקרבנות לקרבן שלמים, שצריך להעשות לשמו ולבעליו. ואי כתב רחמנא [ואילו היתה כותבת התורה] רק: ״זאת התורה״, הוה אמינא ליפסלו [הייתי אומר שייפסלו לגמרי] על ידי שינוי זה ששינה בהם, לכן כתב רחמנא [כתבה התורה]: ״מוצא שפתיך״ ללמד שבכל זאת הריהו נרצה כנדבה, אף שאינו עולה לבעליו. א מספרים כי שאלה זו עלתה באופן אחר: רמי ריש לקיש על מעוהי בי מדרשא, ומקשי [מוטל היה ריש לקיש על בטנו בבית המדרש, והיה מקשה] כך: קרבנות אלה שעשה בהם שינוי קודש או שינוי בעלים, אם כשרים הם — ירצו לבעליהם, ויצאו בהם ידי חובה, ואם אין מרצין — למה באין? אמר לו ר׳ (אליעזר) [אלעזר]: מצינו (מצאנו) דין דומה לזה בקרבנות הבאין לאחר מיתה של הבעלים, שהן כשרין ואולם אין הם מרצין, שהרי אין להם בעלים לרצות ולכפר עליהם. ומנין שהם כשרים? דתנן [ששנינו במשנה]: האשה (יולדת, שצריכה להביא כקרבן חטאת ועולה) שהביאה חטאתה ומתה — יביאו יורשין עולתה, הביאה עולתה ומתה — לא יביאו יורשין חטאתה. הרי שמביאים את קרבן העולה, למרות שאינו מרצה. אמר ליה [לו] ריש לקיש: מודינא [מודה אני] לך בעולה, דאתיא [שהרי היא באה] לאחר מיתה שאם מפריש בהמה לעולה, אפשר להקריב אותה גם לאחר מותו, אבל אשם דלא אתי [שאינו בא] לאחר מיתה, שהרי הוא בא לכפרת עוון, מנלן [מנין לנו] שכאשר נשחט שלא לשמו הריהו כשר? אמר ליה [לו] ר׳ אלעזר: הרי מחלוקתך בצידו כלומר, יש מי שבאמת מעלה סברה זו, כשיטתך, כמו ששנינו במשנה, ר׳ אליעזר אומר: אף האשם נפסל לגמרי שלא לשמו. אמר ריש לקיש על ר׳ אלעזר: זהו שאומרין עליו אדם גדול הוא? קאמינא אנא [אומר אני] משנה שלימה שהיא מסקנת ההלכה, ואת אמרת [ואתה אומר] לי ומוכיח משיטת יחיד של ר׳ אליעזר! אלא אמר ריש לקיש: אפתח אנא פתחא לנפשאי [אפתח אני פתח לעצמי], כלומר, אמצא אני עצמי פתרון לשאלתי, שנאמר: ״מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת לה׳ אלקיך״ (דברים כג, כד), ויש לתמוה: האי [וכי זה] נדבה? נדר הוא! כו׳ כדלעיל [כמו שאמרנו למעלה], שמכאן עולה שאף שאין קרבן שנשחט שלא לשמו מועיל למלאות חובת נדרו של המקריב, מכל מקום הריהו כנדבה. מסופר, יתיב [יושב היה] ר׳ זירא ועמו ר׳ יצחק בר אבא ויתיב [ויושב היה] אביי גבייהו [אצלם], ויתבי וקאמרי [ויושבים היו ואומרים] כך: קשיא ליה [קשה היה לו] לריש לקיש מדין אשם שלא אתי [בא] לאחר מיתה, ונסיב לה תלמודא [והביא לו תלמוד, הסבר וטעם] מ״מוצא שפתיך״. אבל אין מכאן ראיה, אימא [אמור] כך: דווקא דבר הבא בנדר ובנדבה, המוזכרים באותו פסוק, לייתי [שיביא] אותו ולא לירצי [ירצה], אבל אשם שאינו בא בנדר, אלא חובה הוא — לא לייתי [יביא] כלל אם עשאו שלא לשמו! אמר להו [להם] אביי, ריש לקיש אמנם השתמש בפסוק זה לפתרון בעייתו, אבל מהכא [מכאן] פתח, שנאמר בקרבן חטאת: ״ושחט אותה לחטאת״ (ויקרא ד, לג), ויש כאן הדגשה: דוקא אם שחט ״אותה״ — את החטאת — לשמה כשרה, שלא לשמה פסולה לגמרי. הא [אבל] שאר קדשים שלא לשמן — כשרין; יכול ירצו לגמרי, שיצא בהם ידי חובתו? תלמוד לומר: ״מוצא שפתיך״ — שלמדנו מכאן שאם שינה — אינו עולה לו משום נדרו. והקשו: ומכל מקום פסוק זה עוסק בדבר הבא בנדר ונדבה, ואם כן אימא [אמור] לצד ההפוך: אותו קרבן הבא בנדר ונדבה — לייתי [שיביא] ולא לירצי [ירצה], אבל אשם ששחטו שלא לשמו ארצויי נמי לירצי [גם כן ירצה]! אמר אביי: אשם דמירצי לא מצית אמרת [שירצה אין אתה יכול לומר], קל וחומר מעולה, ומה עולה שאינה מכפרת אינה מרצה כפי שאמרנו, שהרי היא באה בנדר ונדבה, אשם שהוא חמור יותר, שמכפר על עוון — אינו דין שאינו מרצה? ואומרים: יש לדחות את הקל וחומר, כי מה לעולה שהיא חמורה יותר שכן היא קריבה כליל על המזבח, מה שאין כן באשם שנאכל לכהנים! ומשיבים: שלמים יוכיחו, שאינם מרצים אף שאינם עולים כליל, ובכל זאת אינם מרצים אם עשאן שלא לשמם. ודוחים: יש לפרוך גם הוכחה זו, מה לשלמים שיש בהם חומרה מיוחדת, שכן טעונין נסכין ותנופת חזה ושוק, מה שאין באשם! ומשיבים: עולה תוכיח שאף בה אין תנופת חזה ושוק, ומכל מקום אינה מרצה. וחזר הדין כלומר, חוזרת ההוכחה למקומה, שהרי לא ראי זה כראי זה ולא ראי זה כראי זה כל אחת מן ההוכחות אינה דומה לחברתה, שיש בה צד חמור יותר, אבל הצד השוה שבהן הן בעולה והן בשלמים — שהן קדשים, ואם שחטן שלא לשמן כשירין ואין מרצין, אף אני אביא אשם שהוא קודש, ולפיכך אם שחטו שלא לשמו — כשר ואינו מרצה. ודוחים לימוד זה: מה להצד השוה שבהן בעולה ושלמים, המבדילם מן האשם, שכן ישנו בציבור גם עולה וגם שלמים, ואין אשם ציבור! ומשיבים: תודה תוכיח שאינה בציבור, ובכל זאת אם עשה שלא לשמה היא כשרה ואינה עולה לבעלים.מהדורת ויליאם דוידסון של תלמוד קורן נאה, עם ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ אבן-ישראל (CC-BY-NC 4.0)
הערות
הערות
Gemara
Peirush