נטילת נשמה שיש בו עונש כרת, אף קודש שמדובר עליו בפסוק זה הוא בדבר שיש בו נטילת נשמה. ואי [ואם] בנוגע בלבד, נטילת נשמה מי איכא [האם יש]? אלא מדובר באכילה שבה יש עונש כרת על האוכל בטומאה.
ושואלים: ואכתי מיבעי ליה [ועדיין נצרך לו] פסוק זה לטמא שאכל בשר קודש לפני זריקה של דם הקרבן על המזבח, כשעדיין אינו מותר באכילה! דאתמר [שנאמר] שחלקו בבעיה הבאה: טמא שאכל בשר קודש לפני זריקה, ריש לקיש אמר: לוקה על כך, ור׳ יוחנן אמר: אינו לוקה.ריש לקיש אמר: לוקה, שנאמר ״בכל קדש לא תגע״(ויקרא יב, ד)לא שנא [אינו שונה] אם נגע לפני זריקה ולא שנא [ואינו שונה] לאחר זריקה, שבכל מקרה הוא מוזהר מן התורה. ר׳ יוחנן אמר אינו לוקה, כי לשיטתו האיסור לטמא לאכול בשר קודש נלמד כדתני [כמו ששנה] החכם ברדלא: אתיא [באה, נלמדה] האזהרה בגזירה שווה ״טומאתו״ ״טומאתו״ (ויקרא ז, כ. במדבר יט, יג), כמבואר בעמוד הקודם. וכי כתב ההוא [וכאשר נאמר אותו מקרא] (״טומאתו״) — הרי זה דווקא בבשר המותר באכילה, לאחר זריקה!ומשיבים: לדעת ריש לקיש, אם כן שמדובר בכתוב זה באכילת בשר לאחר זריקה, לימא קרא [שיאמר המקרא] רק ״בקדש לא תגע״, מאי [מה פירוש] לשון הריבוי ״בכל קדש״? שמע מינה תרתי [למד מכאן שתים], שבא לרבות בשר קודש לפני זריקה.
א גופא [ודנים לגופה] של אותה מחלוקת שהזכרנו קודם: טמא שאכל בשר קודש לפני זריקה, ריש לקיש אמר: לוקה, ר׳ יוחנן אמר: אינו לוקה. אמר אביי: מחלוקת זו היא בטומאת הגוף של האוכל, אבל בטומאת בשר, אם היה הבשר טמא — דברי הכל לוקה,שאמר קרא [המקרא]: ״והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל והבשר״ (ויקרא ז, יט), ודרשו חכמים: ״והבשר״ — לרבות עצים ולבונה, דלאו [שלא] בני אכילה נינהו [הם], ואפילו הכי רבינהו קרא [ואפילו כך ריבה אותם המקרא], שהם מקבלים טומאה, והאוכלם בטומאת הגוף לוקה, ובודאי נכנס בריבוי זה גם בשר לפני זריקה, שהוא ראוי לאכילה.
ורבא אמר: מחלוקת זו היא בטומאת הגוף, אבל בטומאת בשר — דברי הכל אינו לוקה, מאי טעמא [מה טעם הדבר]? כיון דלא קרינא ביה [שאין אנו קוראים בו] בבשר שלפני זריקה את הכתוב: ״והנפש אשר תאכל בשר הזבח בשלמים וטומאתו עליו ונכרתה״(ויקרא ז, כ) שהוא נאמר רק בבשר הראוי להיאכל, לא קרינא ביה [אין אנו קוראים בו] גם את האיסור ״והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל״(ויקרא ז, יט).
ומקשים על דברי רבא: והאמר מר [והרי אמר החכם]: ״והבשר״(ויקרא ז,יט) — לרבות עצים ולבונה שנטמאו, שאסורים באכילה בטומאה, למרות שאינם ראויים לאכילה, וכל שכן בשר לפני זריקת הדם!
ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן, בעצים ולבונה, שחייבים עליהם משום טומאה, במה אנו עוסקים] — כגון שקדשו בכלי, וטעם הדבר — שנעשה אז כמי שקרבו כל מתיריו, כגון בשר לאחר זריקת הדם, שרק מאותה שעה חייבים על אכילתו.
דתנן [ששנינו במשנה]: כל שיש לו מתירים כגון בשר הקרבן, שהדם מתירו להקרבה ולאכילה, חייבים עליו משום טומאה משקרבו מתיריו, כל שאין לו מתירין כגון הקומץ והלבונה, שהם מתירים את שיירי המנחה באכילה — חייבים על אכילתו בטומאה משקדש בכלי.ב איתמר [נאמר] שנחלקו בבעיה הבאה: המעלה אברי בהמה טמאה על גבי המזבח, ריש לקיש אמר: לוקה על כך, ר׳ יוחנן אמר: אינו לוקה. ומסבירים את טעמיהם: ריש לקיש אמר לוקה, כי בכתוב נאמר שיש מצות עשה להקריב קרבן מן הבקר ומן הצאן (ויקרא א, ב), שהם בכלל בהמה טהורה. ויש לדייק: בהמה טהורה — אין [כן], אבל טמאה — לא, ולאו הבא מכלל עשה לוקין עליו. ור׳ יוחנן אמר אין לוקין עליו, כי לאו הבא מכלל עשה אין לוקין עליו.מותיב [מקשה] ר׳ ירמיה על דברי ריש לקיש, ממה ששנינו בברייתא לענין אחר: נאמר ״כל מפרסת פרסה ושוסעת שסע... בבהמה אתה תאכלו״(ויקרא יא, ג) — ולא בהמה טמאה, ולאו הבא מכלל עשה — עשה הוא!
אמר ליה [לו] ר׳ יעקב לר׳ ירמיה בר תחליפא, אסברא [אסביר] לך: באברי בהמה טמאה שהעלה על המזבח — דכולי עלמא לא פליגי [הכל אינם חלוקים] שאינו לוקה, שהרי עשה הוא. כי פליגי [כאשר נחלקו] הרי זה בחיה, אם מעלה בשר חיה טהורה על גבי המזבח. והכי איתמר [וכך נאמר]: ר׳ יוחנן אמר: עובר בעשה, ריש לקיש אמר: אינו עובר בולא כלום.וטעמיהם, ר׳ יוחנן אמר עובר בעשה, כי התורה ציותה: בהמה — אין [כן] תקריבו, ומכאן יש ללמוד: חיה — לא, ולאו הבא מכלל עשה — עשה. ריש לקיש אמר אינו עובר עליו בולא כלום, שכן ההוא [אותו כתוב] שנאמר בו שמקריבים מן הבקר ומן הצאן הוא למצוה, שכך צריך לעשות, אבל אין ללמוד מכאן שאם מקריבים חיה יש בכך עבירה.
מותיב [מקשה] רבא ממה ששנינו בברייתא: אילו נאמר רק ״אדם כי יקריב מכם קרבן לה׳ מן הבהמה״(ויקרא א, ב), הייתי אומר: אף חיה היא בכלל בהמה, כענין שנאמר: ״זאת הבהמה אשר תאכלו שור שה כשבים ושה עזים איל וצבי״ וגו׳ (דברים יד ד—ה), הרי שבכלל ״הבהמה״ נכללות גם חיות, כגון איל וצבי, על כן תלמוד לומר: ״מן הבהמה, מן הבקר ומן הצאן״(ויקרא א, ב) — בקר וצאן אמרתי לך להביא מן הבהמה, ולא חיה.יכול לא יביא חיה לכתחילה, ואם הביא כשר? הא למה זה דומה לכאורה — לתלמיד שאמר לו רבו: ״הבא לי חטים״, והביא לו חטים ושעורים, שאינו כמעביר (כעובר) על דבריו אלא מוסיף על דבריו, והרי זה כשר?תלמוד לומר בהמשך שוב: ״בקר וצאן״ (״מן הבקר... מן הצאן״, ויקרא פסוקים ג, י) לחזור ולהדגיש: בקר וצאן דוקא אמרתי לך, ולא חיה. הא [הרי] למה זה דומה? לתלמיד שאמר לו רבו: אל תביא לי אלא חיטין, והביא לו חיטין ושעורים, שאינו כמוסיף על דבריו אלא כמעביר על דבריו שהרי אמר לו שלא יביא לו אלא חיטים.מהדורת ויליאם דוידסון של תלמוד קורן נאה, עם ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ אבן-ישראל (CC-BY-NC 4.0)